מדור: יום הזיכרון לשואה ולגבורה

שואה – יחידה א' :עולם השיח של הספרות "מרים אמא קטנה" מאת פרדריקה מזיא .1 "אולי גם בשבילך כוכב אדוני?" מאת אידה ווס .2 : הבנת הרובד הגלוי והסמוי בסיפורים; קריאה מדויקת, מוטעמת ומפרשת של חלקים מטרות מהסיפור. כתיבת תשובות ענייניות, האזנה ממוקדת לדברי אחרים והשתתפות בשיחה. מיומנויות:

: עולם השיח העיוני חוק סימון היהודים .1 "לא יכולתי ללבוש את הטלאי"/ מתוך יומנו של יצחק רודאשובסקי .2 "על הטלאי הצהוב" מפי ילדים .3

גבורה – יחידה ב'

"הפרטיזנים נלחמו נגד הכיבוש הנאצי" מאת גדעון רפאל בן מיכאל .1 "חיי פרטיזן יהודי" מאת שגיא כהן .2 הבחנה בין טקסט מידעי לכתבה.מטרות: כתיבת תשובות ענייניות, האזנה ממוקדת לדברי אחרים והשתתפות בשיחה. כתיבת מיומנויות: סיפור בגוף ראשון

"שיר הפרטיזנים" מאת הירש גליק

: אפשר שתלמידים מתקשים יקראו ויעבדו רק על הכתבה "חיי פרטיזן יהודי" ביחידה הערה השנייה.

זהו סיפור עצוב על שני ילדים בתקופת מלחמת העולם השנייה. המספרת הייתה בתקופה ההיא אחות־ מטפלת באחד ממעונות הילדים, שטיפלו בילדים יתומים. זאת משום שבתקופה קשה זו ילדים רבים איבדו את הוריהם ונשארו ללא קורת גג. חלק מהם הצליחו לשרוד באורח פלא בכוחות עצמם, אבל אחרים לא הצליחו, והגיעו למצבים קשים של רעב, חוסר אונים ומוות. המספרת נזכרת בסיפור זה בשניים מן הילדים שטיפלה בהם: ילדה ואחיה התינוק. כשמצאה אותם היו תשושים מרעב ומקור, מזוהמים מימים רבים של נדידה מחוץ לבית. היא לא זוכרת את שמותיהם. היא חושבת ששם התינוק היה משה, ולכן היא ממציאה לאחותו את השם "מרים". בכך היא קושרת את סיפורם לסיפור המקראי על משה רבנו. ההקבלות בין הסיפורים: * בשני הסיפורים נפגעים אנשים המתגוררים כמיעוט בארץ השייכת לעם אחר. בסיפור המקראי — העברים גרים במצרים. בסיפור שלפנינו היהודים גרים באירופה, בפולין. * בשני הסיפורים קם שליט שרוצה להשמיד את המיעוט הזר. * בשני הסיפורים נפגעים גם הילדים. * בשני הסיפורים עומדים ילד וילדה קטנים בני משפחה אחת כגיבורים במרכז הסיפור: אח ואחות.

בספר שמות, האח משה הונח בתיבה, ואחותו מרים שמרה עליו. גם בסיפור שלפנינו האם מניחה את התינוק בזרועותיה של הבת ומבקשת ממנה להציל אותו. הילדה כמו הופכת לאמו של התינוק. שומרת עליו, מטפלת בו, מאכילה אותו.

במצרים בני ישראל כונו "עברים". המושג "יהודים" עוד לא היה קיים. • באירופה הגרמנים רדפו בעיקר את היהודים, אבל הם כבשו את כל אירופה, הוציאו להורג אזרחים • רבים בני הארצות הכבושות והשמידו גם מיעוטים נוספים, כגון צוענים, שחורים, הומוסקסואלים, חולי נפש ועוד. במצרים העברים היו עבדים. באירופה חלק מהיהודים היו אמנם עניים, אבל אחרים היו אמידים • ואפילו עשירים. חלקם היו דתיים, וניהלו אורח חיים יהודי־מסורתי, אבל חלק אחר היו משכילים, בעלי מקצועות חופשיים ועוד. במצרים העברים לא היו עם לפני שמשה קיבץ אותם יחדיו, הוליך אותם במדבר והכיר להם את ה', • האל המונותאיסטי שלו נשבעו אמונים במעמד הר סיני. באירופה היהודים היו במשך שנים ארוכות עם מיוחד במינו: עם ללא ארץ.

אחד ההבדלים החשובים בין הסיפורים הוא שבספר שמות התינוק משה ניצל על ידי בתו של פרעה, המלך הרע והפך למנהיג העברים. הוא זה שהציל את העבדים העברים והוציא אותם ממצרים. ואילו בסיפור שלפנינו התינוק וגם אחותו לא ניצלו. הם נרצחו, כמו מאות אלפי ילדים אחרים בתקופת השואה.

זהו טקסט המאורגן בדגם סיבה ותוצאה ואפשר לסכמו בעזרת התרשים שלהלן.

התוצאה הסיבה

הקמת קבוצות לוחמים בשם פרטיזנים הרצון לחבל במאמץ המלחמה של הצבא הגרמני

יהודים הקימו קבגוצות פרטיזנים נפרדות משאר הפרטיזנים היהודים לא התקבלו בברכה לקבוצות פרטיזנים קיימות

לפרטיזנים היהודים היה קשה יותר להתקיים ולפעול לללא עזרה האוכלוסייה המקומית היתה עוינת וסרבה לספק מזון לפרטיזנים היהודים

,בעיצומה של 1943השיר חובר במקור ביידיש ותורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי. הוא נכתב ב־ מלחמת העולם השנייה, ע"י הירש גליק שהיה פרטיזן ומשורר. השיר המבטא עוז רוח, נחישות וגבורה הפך מייד להמנון המחתרת של גטו וילנה. אחר כך גם הפך להמנון לאומי של יהודים ברחבי אירופה ובארץ ישראל. בתים, כאשר הבית האחרון והבית הראשון כמעט זהים זה לזה ומהווים מעין מסגרת לשיר 5השיר בן כולו. . כלומר הדובר שלו הוא בעצם קבוצה של דוברים. בבית הראשון ובבית השיר כתוב בגוף ראשון־רבים האחרון של השיר הדוברים הללו פונים ישירות אל נמען כלשהו ומבקשים ממנו: "אל נא תאמר 'הנה דרכי האחרונה'". המסר שקבוצת הדוברים מבקשת מן הנמען לא לומר הוא בעל תוכן שלילי ופסימי. הנמען מיואש, משום שהוא מאמין כי הדרך שבה הוא הולך היא דרכו האחרונה. במלים אחרות, הוא חושב שהוא הולך לקראת מותו. הייאוש של הנמען מועצם ע"י ידי הביטוי המטפורי המצוטט מפיו בהמשך המשפט: "את אור היום הסתירו שמי העננה". מבחינה ליטראלית )כלומר מבחינת המשמעות הפשוטה( — הכוונה היא לכך שהיום מאוד מעונן. העננים המכסים את השמיים כה כבדים, סמיכים ואפורים עד כי אור השמש אינו נראה לעין. אבל כמובן שזוהי שורה מטפורית, שכוונתה לבטא חוסר תקווה וייאוש. בתרבות המערבית האור מייצג בד"כ חיים שמחה, תבונה, אמת ואופטימיות, ואילו החושך מייצג את

יות של היעדרם של כל אלה: את המוות, המסומל לרוב על ידי הצבע השחור. הדבר מתבטא גם בסמל עונות השנה: האביב, שבו השמש זורחת והאור רב הוא עונה של לידה, פריחה והתחדשות. לעומת זאת הסתיו והחורף שבהם השמש נסתרת מאחורי מסך עננים מסמלים בדרך כלל קמילה, קיפאון ומוות. נקודה מעניינת היא כי אותם דוברים, המבקשים מן הנמען שלא לחשוב ולא לבטא מחשבות שליליות, מיואשות ופסימיות כגון אלה, מסכימים איתו במידה רבה שהמצב קשה. הניגוד ביניהם אינו כל כך גדול כפי שאפשר היה לחשוב. הם אינם סותרים את טענתו לגבי העובדות — גם הם סבורים שכרגע המצב קשה )הדבר יתבטא ביתר פירוט בבתים הבאים בשיר(. אבל הם מבטיחים לנמען שאליו הם פונים כי בעתיד המצב יהיה טוב יותר: "זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא", כלומר היום שאנו מצפים ומתגעגעים לו, יום הגאולה מן הסבל והייסורים — עוד יגיע. וכשזה יקרה — הם מבטיחים — אנחנו עדיין נהייה כאן וקולנו יישמע בקריאה "אנחנו פה!". הקריאה "אנחנו פה" בסוף הבית הראשון מובילה את הקוראים לשלושת הבתים הבאים, שבהם מופיע פירוט של המצב הקשה לצד דברי עידוד וקריאה לנהוג באומץ. שלושת הבתים הללו בני ארבע שורות כל אחד, והתקווה מעורבת בהם בייאוש:

הדוברים מתארים את ייסוריהם הרבים. הם שותפים לנמען המיואש בכאבו ומתארים את בבית השני עצמת הכאב על ידי הגזמה )היפרבולה( מרחבית: "מארץ התמר עד ירכתי כפורים". כלומר המרחב שבו מתרחשים הייסורים הוא גדול ועצום ומשתרע מן הארצות החמות, אלה שעצי תמר צומחים בהם, ועד ארצות הכפור. המרחב הענק הזה ממחיש את גודלם העצום של הכאב )מכאובות( והייסורים. אבל הדוברים אינם מרשים לעצמם ליילל ולבכות, ולא נשארים זמן רב במצבם המיואש. בהמשך הבית הם מתנערים מן הכאב ומנסים להתעודד: הם מסבירים שהמוות למעשה לא כל כך מפחיד אותם. זאת משום שגם אם ימותו — מותם יהיה רק גופני. רוחם לעומת זאת תישאר איתנה. במלים אחרות הבית זורם ממצוקה )"אנחנו פה במכאובות וייסורים( לתקווה )"הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה"(. המבנה שונה: הוא מתחיל בנימה אופטימית, בתקווה ובהבטחה לעתיד "עמוד השחר על בבית השלישי יומנו אור יהל". שימו לב: שורה זו היא מענה ישיר לשורה שקראנו בבית הראשון, בה הנמען מתלונן כי העננים הקודרים מסתירים את אור השמש. הדוברים בבית השלישי מבטיחים: השחר עוד יעלה וישפוך מחדש אור. הקדרות והחשכה יתפזרו, ואור חדש יזרח עלינו ועל חיינו. הדוברים והנמען מדברים אם כן באותה שפה, ושני המשפטים הללו משוחחים זה עם זה. כמובן העובדה שהדוברים משתמשים במטפורה המגיעה מאותו עולם מושגים כמו הנמען מעידה אף היא על הקרבה הרבה בינם לבינו. לעומת זאת בהמשך הבית הדוברים בכל זאת חוזרים לאפשרות שהסוף הטוב אולי לא יגיע: "אך אם חלילה יאחר לבוא האור" הם אומרים. כלומר הם מכינים את עצמם ואת הנמען שלהם, וגם את הקוראים לאפשרות שאולי האור הנכסף יאחר — יגיע כשכבר יהיה מאוחר מדי, ואולי לא יגיע בכלל. אך גם כאן הם אינם שוקעים בייאוש. גם למקרה כזה יש להם פתרון המבטא אומץ ועוז רוח: במידה ואנחנו כבר לא נהייה כאן כדי להרעים במצעדנו "אנחנו פה!" )כפי שהובטח בבית הראשון( — השיר הזה ימלא את מקומנו. השיר — כך הם מבטיחים — לא ימות, אלא יעבור מדור לדור. בכך ישרת השיר שתי מטרות: האחת — הוא יהווה עדות לסבל של הדוברים, לכאבם ולמותם. השנייה — הוא יימסר במתנה מן הדוברים הסובלים לדורות הבאים, ויהפוך לסיסמה של אומץ וגבורה. של השיר ממשיך לעסוק באותו נושא — הנושא הארס־פואטי. הבית הרביעי

ארס־פואטיקה — יצירת אמנות העוסקת בעצמה. בעיקר יצירות ספרות המתארות כתיבה או יצירה ספרותית. הדוגמה המובהקת לרומן ארס־פואטי: דון קיחוטה, שגיבורו להוט אחרי קריאת רומנים ואף מעצב את חייו על פי הרומנים שקרא. דוגמאות נוספות לארס פואטיקה: "איך שיר נולד" — יונתן גפן. "פזמון ליקינתון" — לאה גולדברג חשבו גם על סרטים על סרטים, סדרות טלוויזיה על סדרות טלוויזיה, ציור על ציור, צילום על צילום ועוד. אפשר לבקש מהילדים לחפש בבית ולהביא לכיתה דוגמאות של ציורים או צילומים כאלה. בית זה עוסק כולו בשיר עצמו, ב"שיר הפרטיזנים". הוא מתאר אותו כשיר מיוחד, שנכתב לא בדיו, אלא "בכתב הדם והעופרת". "שיר הפרטיזנים" אינו "שירת ציפור הדרור והמרחב", כלומר לא שיר טבע נעים המתאר חופש ושירת ציפורים. להפך, זהו שיר לוחמים )פרטיזנים — לוחמים בצבא לא סדיר הפועלים נגד כוחות כיבוש(. שירם של הפרטיזנים הלוחמים הינו חלק מעולם מלחמתי, שבו הדם נשפך והנשק יורה כדורי עופרת.

מעניין במיוחד: אמנות ארס־פואטית נתפסת לעתים קרובות כמתעניינת בעיקר בעצמה. אך בשיר שלפנינו, למרות שהוא עוסק במידה רבה מאוד בעצמו — השיר נטוע לגמרי בעולם שבו הוא נכתב ומבטא אותו, את הרגע ההיסטורי הקשה שהביא לכתיבת השיר. בכך הוא בעל מבט כפול: החוצה )אל העולם( ופנימה )אל השיר עצמו, אל כוחו של המעשה האמנותי(.

בבית הרביעי מתעצמת הקריאה לבחור בגבורה, ולהעדיף אותה על פני התבוסה והייאוש. השיר מזמין את קוראיו לא להרים ידיים, ובמקום זה לאחוז בנשק. המצב הקשה שב ומתבטא כאן במטפורה )קירות הבתים, המסמלים את גבולות עולמנו — קורסים(. התגובה הנאותה שהשיר מציע כפולה: לשאת נשק ולהילחם )אקדח בידם( א. להמשיך לשיר ביחד ב. רק התגובה הכפולה הזו — הלחימה המלווה בשירה — תבטיח למעשה שהעתיד יהיה טוב יותר. בין אם הדוברים בשיר ונמענם ישרדו ובין אם הם יהרגו במלחמה, השיר יישאר אחריהם, יספר את עלילות גבורתם, ויעודד את הדורות הבאים. בכך ישיגו הפרטיזנים את מטרתם ומותם, גם אם יקרה, לא יהיה סתמי ומיותר.

מיהו אותו נמען שהדוברים פונים אליו? האם הוא אדם הנמצא מחוץ לקבוצת הדוברים? ואולי הוא .1 בעצם אחד מהם? אולי באמצעותו הדוברים בעצם מתארים את עצמם ואת רגשותיהם? מצד אחד — יש כאן שיחה בין דוברים )גוף ראשון רבים( לנמען יחיד )"אל נא תאמר"(. מצבם הנפשי שונה — הוא מלא ייאוש, והם מלאים עזוז וגבורה. אבל מצד שני כפי שראינו יש קירבה רבה בין הנמען לדוברים:

* גם הוא וגם הם שרויים באותו מצב של מצוקה * גם הוא וגם הם חולקים עולם מושגים דומה )חושך ואור(

— מדוע אם כן יש לדוברים צורך להעמיד דובר חיצוני לכאורה? סיבה אפשרית: אולי לא נוח להם להודות בתחושות המצוקה והייאוש שלהם עצמם. לכן הם אינם מספרים על עצמם כמי שחשים זאת, אלא משייכים את התחושות השליליות הללו למישהו אחר. האם השיר באמת נשאר כדי לספר לדורות הבאים על גורלם של הדוברים? .2 כמובן שכן. הם אולי מתו במלחמה, ואולי הצליחו לשרוד והמשיכו לחיות. אבל בכל מקרה לשיר, ליצירת האמנות, יש תמיד יכולת לשרוד הרבה יותר מאשר אדם חי. אמנים כמו מיכלאנג'לו, ליאונרדו דה־וינצ'י, משוררים כמו שייקספיר וכדומה כבר מתו מזמן, אבל יצירות האמנות שלהם עדיין קיימות ומעוררות את התפעלותם של דורות רבים. האם הייתם רוצים שיזכרו אתכם בעוד מאתיים שנה? בזכות מה? • האם קרה לכם שהייתם מיואשים לגמרי ובכל זאת התעודדתם והתחזקתם? האם הכוח הגיע אליכם מבפנים — ואולי מישהו או משהו עזר לכם לצאת מהמשבר? האם קרה לכם ששיר, סיפור, סרט, משחק מחשב או סדרת טלוויזיה עזרו לכם ברגע קשה?