יום העצמאות

הדלקת המשואות היא הטקס המרכזי של יום העצמאות. כל שנה בוחר מרכז ההסברה את הנושא שעל פיו ייבחרו שנים־עשר מדליקי המשואות — כמספר שבטי ישראל. הטקס פותח את החג, ומדינת ישראל מיוצגת בו בממלכתיותה: מדליקי המשואות מייצגים את ריבוי פניה של המדינה, יושב ראש הכנסת מייצג את הרשות המחוקקת, נושאי הנסים של צה"ל מייצגים את כוחות הביטחון, ועל כל אלה נוספים הדגל, וההמנון. האש הבוערת, הלפיד הדולק, והניצוץ שלא כבה — סמל קדום ביהדות. בטקס שכתב ח"נ ביאליק ליובל הכ"ה של העיר תל אביב, הוא אומר על האש: "מכבשן האש יצא אבינו הראשון, אברהם, לקרוא בשם אלוהים... הלפיד אש נכרתה הברית הראשונה, ברית בין הבתרים, בין אבינו זה ובין אלוהיו, וגם לאבי נביאנו, למשה, האם לא נגלה אליו אלוהים בתוך הסנה הבוער באש ואיננו אוכל — סמל הנצח לעם ישראל ? תורתנו גם היא ניתנה באש, ובלפידים, והיא כולה אש שחורה, על גבי אש .)230בנה." )ח"נ ביאליק, "איכה יירא את האש", שירים, מהדורה מדעית ]ב[ עמ' ל גם טקס המשואות הוא טקס בן אלפיים שנה, והוא מתואר במשנה)במסכת ראש השנה סדר מועד(. בימי בית שני נהגו להשתמש במשואות שבראשי ההרים, בתור שיטת תקשורת מהימנה להודיע מתי מסתיים ומתחיל החודש. החישוב של הימים וראשי החודשים היה חיוני לקיום המועדים והחגים בזמנם. ואומרת המשנה: "כיצד היו משיאין משואות? מביאים כלונסאות של ארז ארכין, וקנים ועצי שמן, ונעורת של פשתן וכורך במשיחה. ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את חברו, שהוא עושה כן בראש ההר השני. וכן בראש ההר השלישי." )מסכת ראש השנה, פרק ב, משנה ג(. המילה משואות, פירושה כאן אבוקות, לפידים אשר בעזרתם היו מודיעים מתי מתחדש החודש. היו שמים אותם על מוטות ומביאים מקלות של עץ ארז, ובעזרת חבל )משיחה( היו כורכים בראש המטה, שברי גבעולים של פשתן )נעורת( הבוערים היטב. והיו עולים לראש ההר, ומציתים את הלפידים, והר אחד היה רואה שנדלקו המשואות בהר האחר, והיה מדליק את המשואות שלו, וכך הלאה. היו מתחילים בהר הזיתים בירושלים, ומשם ממשיכים אל סרטבא, ומשם אל גריפינא וגו'... "עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש." טקס המשואות קושר את העם לתולדותיו, בימים ההם בזמן הזה. מדליק המשואה חווה חוויה אישית הקשורה אל החוויה הלאומית באמצעות הלפיד הבוער — סמל לאור שאינו כלה. מרגשת מאוד היא עדותו של הסופר דן בניה־סרי, יליד ירושלים.

טקס הדלקת המשואות — יחידה א' :עולם השיח של הספרות הלפיד היתום" מאת דן בניה סרי.טקסט מרכזי: " סבתא אסתרק'ה מדליקה משואה" מאת אלה דור־אוןטקסט נלווה: " : הבנת הרובד הגלוי; התייחסות פרשנית להיבטים רגשיים; קשרי הזמן בסיפור; קריאה מטרות מדויקת, מוטעמת ומפרשת; התייחסות לאמצעים ספרותיים: ביטויים ציוריים ואמצעים ספרותיים בשיר. הסמל בסיפור. חלקי הסיפור. : כתיבת תשובות ענייניות, האזנה ממוקדת לדברי אחרים והשתתפות בשיחה. מיומנויות

"כיצד הפכה התקווה להמנון" / ד"ר דוד שחר. .1 "מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי" .2

התייחסות לפתיח. הבנת המושג: מדינת לאום, בירור חוזר של המושג דמוקרטיה. מטרות:

, בשיר בא לידי ביטוי הקשר שבין הערה לשיר של אלה דור־און — סבתא אסתר'קה מדליקה משואה העבר להווה. הדוברת היא נכדתה של סבתא אסתר'קה, אשר נבחרה להדליק את המשואה ביום העצמאות לזכר גיבורי המחתרת ולזכר הניצולים ממחנות ההשמדה. הדוברת המתבוננת בסבתהּ , ומנסה לתאר את מחשבותיה בזמן הדלקת המשואה. העבר וההווה משמשים בשיר בערבוביה. מצד אחד, ההווה המוכר לנו, ממרקע הטלוויזיה: תפילת החזן, השירה של מקהלת הילדים, צלילי התזמורת של צה"ל, ומשב הרוח בדגלים. מצד אחר, זיכרונות הסבתא ומחשבותיה, הקולות האחרים שהיא שומעת, והמזכירים לה ימים אחרים, ימים נוראים. השיר מסתיים בנימה אופטימית. גאוות הנכדה, וגאוות האומה, נתונות לסבתא, ששרדה מאש המשרפות, והיא מדליקה את "אש התקומה".

, אפשר לשוחח על הדפוס הקבוע של הדלקת המשואות: מתי מתקיים הטקס?לפני קריאת השיר היכן הוא מתקיים? מהי התוכנית הקבועה של הטקס? כמה משואות מדליקים, ומדוע דווקא מספר זה? אפשר לעסוק באחת או יותר מהשאלות האלה:לאחר קריאת השיר מדוע, לדעתכם, בחרו בסבתא אסתרקה להדלקת המשואות? — בזמן הדלקת המשואות חולפים מראות במוחה של שבתא אסתר'קה. — מה היא רואה בחוץ? מה היא רואה בפנים, בזיכרון, במחשבה, ברגשות? — מה בשיר שייך לעבר של סבתא אסתר'קה, ומה שייך להווה ? — "ואני מביטה בה גאה" — שערו, על מה גאה הנכדה בסבתא אסתרקה? —

זהו סיפור אישי מרגש ומלא רגשות. זהו סיפורו של הסופר דן בניה־סרי, והוא נסב על התחושות והמחשבות, שניעורו בו בעת אירוע יוצא למדינת ישראל. 45דופן בחייו האישיים: עלייתו, ולפיד בידו, להדליק משואה בערב יום העצמאות ה־ גר, הכותב את סיפורו בגוף ראשון, מספר כאן למעשה סיפור בתוך סיפור: הדובר הבו סיפור מסגרת, המכיל את הסיטואציה המרגשת של הדלקת המשואה; .1 סיפור פנימי, שממנו עולה הסיבה העיקרית להתרגשות, והיא קשורה בדמות אביו ז"ל. .2

לסיפור המסגרת מביא הסופר את הדברים הרשמיים, שנשא לפני הציבור טרם הדלקת בפתיחה המשואה. לדברים אלו נוסח קבוע וקצר, שכל מדליק משואה מתבקש להיצמד אליו: הוא מתחיל בהצגת עצמו: "אני, דן בניה־סרי, סופר יליד ירושלים, בן בתיה ויוסף סרי." .1 ציון הפרט בחייו, שבזכותו הוא נקרא להדליק את המשואה בשם הרבים, שפרט זה משותף להם; .2 הפרט הזה הוא נפילת אביו במלחמת העצמאות. המשותף לכל מדליקי המשואות: "מתכבד להדליק משואה זו..."; ההמשך סיום: משפט נוסחי אחיד .3 של משפט זה, "לתפארת מדינת ישראל", אינו מצוטט כאן. הסופר ממשיך בהכללה, המפרטת איך מרגיש כל אחד ממדליקי המשואה ב"שעה מפעימה" זו: לצד "הסיפור היבש", כלומר תולדותיו המובאים לפני הציבור, נמצא אצלו "סיפור הלב", ובו תפילות, חלומות ודמעות שעמם נולד ועמם צמח. הביטוי החיצוני ל"סיפור הלב" הזה הוא היד הרועדת, שמחזיקה בלפיד המדליק את המשואה. הסופר משתמש בביטוי "רעשה היד", שמשדר התרגשות גדולה ויותר מרעד רגיל. משפט הקישור בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי הוא: "על אחת הדמעות, אותה בכיתי בליל המשואות, אתוודה — אבי ז"ל." כפי שנראה, אף שהדמעה לבדה מוזכרת כאן, נוגע הסיפור הפנימי, "סיפור הלב", לא רק בדמעה, אלא גם בתפילה וגם בחלום. עובדת נפילתו של האב במלחמת העצמאות כבר נמסרה בפתיח של סיפור המסגרת. עתה, כשמתחיל הסיפור הפנימי, נוספת העובדה, שהוא נפל כחייל. תוספת זו משדרת בסמוי את תחושת הגאווה שחש המספר הבוגר כלפי אביו. דמות האב, העולה מהסיפור הפנימי, היא של אדם צנוע, שעבד לפרנסת משפחתו כחנווני, ועבד קשה והרבה מאוד. מזווית הראייה של הדובר כנער, שהיה רק בן אחת־עשרה כשנפל אביו, נראה אביו כאדם שמעולם לא רטן על מר גורלו; בבית הכנסת הוא נשמע לו כמתפלל למען ילדיו ואשתו, ואילו על עצמו לא ביקש דבר. כבר מיד אחרי מותו גילתה לו האם את "סוד תפילתו האמיתית" של האב, תפילה להגשמת חלום שלא התממש: האב לא רצה להיות חנווני, והתפלל לאלוהים שישחרר אותו מעט מצער הפרנסה, כדי שהוא יוכל לממש את רצונו לשבת ולכתוב סיפורים על שולחן המטבח, שכנראה, היה השולחן היחיד בבית. האם מאפיינת את האב באפיון ישיר: "בעל נשמה של משורר". מתוך סגנון דיבורה של האם נראה, כי גם לה נשמה של משוררת: "הפרנסה שברה את רוחו, ועמה גם את שולחן המטבח, שנותר יתום מן הסיפורים." הדברים של האם על חלומו הבלתי ממומש של האב, מובאים כציטוט ישיר, ונשמעים לנער היתום כ"צוואה

יתומה", כמוהו. אבל נראה, שהם שהניעו אותו כבר אז לנדור נדר ול"גאול" את הצוואה מיתמותה, כלומר "להמשיך במקום בו )האב( לא התחיל מעולם, ולכתוב מלבו הבוכה )של האב( סיפורים." כשבגר מילא את הנדר: הוא כתב ופירסם סיפורים, שהקנו לו מעמד של סופר מכובד, וכפי שראינו בפתיח, כך, כסופר, הוא גם הציג את עצמו. למעשה, הוא היה צריך להרגיש סיפוק והנאה על שמילא את צוואתו הבלתי כתובה של אביו, והגשים את החלום, שאביו לא יכול היה להגשימו. אבל מסתבר, כי עדיין לבו שלו זועק, כי הוא רוצה להודות לאביו "על המילים, על הנשמה ועל תפילתו לאלוהים שנענתה, לבסוף, בילדו." מתוך הניגוד — זעקה של הבן, ואבן שותקת של מצבת האב, נבין מדוע לב הבן זועק, ומדוע אינו חדל מלזעוק כל העת. הבן אינו זוקף לזכותו את הצלחתו כסופר, אלא הוא זוקף אותה לזכותו של אביו. משמע, הבן ירש מאביו לא רק את הייעוד ואת הכישרון הטבעי ואת הנפש השירית למלא את הייעוד, אלא הוא ירש ממנו גם את הצניעות. כמו כן, אנו מגלים את החינוך הטוב שקיבל בבית: הוא יודע להעריך את הקניין הרוחני שקיבל מאביו ויודע גם לומר לו תודה עליו בכל עת. הדובר חוזר לסיפור המסגרת ומרחיב אותו: לא רק היד רעדה אצלו, אלא גם ברכיו כשלו בעת החזקת הלפיד. אבל נוכח אש האבוקות ריחפו למולו פניו המפויסים של אביו, ונראה לו לבן שאביו קיבל את תודתו. הקורא מבין, שהפיוס של האב הוא גם עם עצמו וגם עם בנו, והוא תוצאה הן של מנחת הסיפורים שהוגשה לו על ידי הבן והן של הגאווה שלו כאב בבנו הסופר, שקיבל מכל עם ישראל את הזכות ואת הכבוד להדליק את המשואה לתפארת מדינת ישראל. כותרת הקטע היא "הלפיד היתום". המילה "יתום" גם חזרה בקטע בצורות שונות: השולחן יתום, הצוואה יתומה, הילד התייתם. כל אלו הם מהווים בעצם השלכה מטונימית ליתמותו של הדובר. בסיום הקטע נאמר: "הלפיד שוב אינו יתום". האנשת הלפיד פירושה, כי לפנינו לא רק הלפיד הקונקרטי, שאחז הדובר בידיו, אלא הוא הלפיד המטפורי, לפיד הרוח והלב, שמקשר, קישר ויקשר לעד, בין השניים: האב ובנו. מתוך ניסוח משפט הסיום נבין: לפיד זה לא היה יתום כל זמן שהאב היה חי. הוא התייתם במות האב, שנפל למען המדינה. עתה כשהבן מדליק את המשואה בלפיד זה לתפארת המדינה, ולאורו כמו חוזרים לתחייה, ולו רק בדמיונו של הבן, פניו המפויסים ומקבלי התודה של האב, כמו חוזר הלפיד לקדמותו, והוא שוב אינו יתום.

האם הסיפור עצוב? שמח? או גם שמח וגם עצוב? .1 בסיפור שלפנינו יש למעשה שני סיפורים. הוא מתחיל בסיפור אחד וממנו הוא יוצא לסיפור נוסף .2 ושוב חוזר לסיפור הראשון. לסוג כזה של סיפור קוראים סיפור בתוך סיפור. הציעו כותרת לסיפור הראשון; הציעו כותרת לסיפור השני. א. .סיפור מסגרתלסיפור הראשון שהוא גם הפותח וגם המסיים, קוראים , כי הוא נמצא בין שני חלקי סיפור המסגרת.סיפור הפנימילסיפור השני קוראים ה

השלימו את הטבלה: ב.

המקום בו מתרחשת הלילה: זמן ההתרחשות: מיהו גיבור הסיפור:

מה הקשר בין שני הסיפורים? ג. מה הוא הרגש של המספר בסיפור החיצוני? .3 ומה הוא הרגש העולה בסיפור הפנימי? ספרו את הסיפור כסיפור יבש )ללא רגש(. חשבו, איזה סוג מעניין יותר? .4 בסיפור לא נזכר במפורש שמשפחת הסופר חיה בעוני; אילו ביטויים בסיפור רומזים על כך? .5 "רק כשמת גילתה לי אימא את סוד תפילתו האמיתית"; על מה התפלל באמת האב? .6 מה קיבל הבן מתנה מאביו? צטטו מהסיפור והסבירו. .7 מדוע נראה לדובר שפני האב מפויסים? הסבירו. .8 מדוע הלפיד היתום שוב אינו יתום? .9 . העתיקו.לבבסיפור תמצאו צירופים למילה .10 זה הלב הזוכר

?שופך לבומה כוונת הצירוף אתם מכירים? לבאילו צירופי לשון אחרים עם המילה

במשפחתו של המספר עבר "לפיד" הכתיבה מהאב לבנו. .11 יש משפחות שבהן "מעבירים לפיד מדור לדור": איזה לפיד תיקחו אתם מהמשפחה שלכם? א. גם בית הספר נושא לפידים. איזה לפיד תיקחו אתכם מבית הספר? ב. האם אתם מכירים טקסי העברת לפיד אחרים? מה הם מסמלים? .12