סוכות

כקנה ומי קשה כארז? — רבי בן אלעזר מגלה גמישות — הוא משתנה במהלך הסיפור. הרב היהיר לומד את מידת הענווה. הוא למד לקח ושינה את דרכי התנהגותו, ואילו המכוער, שמסרב לסלוח, שנשאר מבוצר בעמדתו ושסולח על תנאי בלחץ הציבור הוא הנוקשה, ה"קשה כארז".

מאילו מקורות למדתם על ראש השנה? א. .1 אילו משמעויות נוספו לראש השנה במהלך הדורות? ב. באילו קטעים מהמקורות היהודיים מודגשת חשיבות בקשת הסליחה, וחשיבות הנכונות להיענות לה .2 מצד הנפגע. מהי המצווה העיקרית בראש השנה? ביום הכיפורים? .3 אילו מושגים חדשים הקשורים "לימים הנוראים" למדתם במדור הזה? .4

בימים שלפני סוכות התלמידים בחופשה, לכן בחרנו לצמצם את מדור סוכות ולשבץ בו סיפור חסידי שמוסר ההשכל שאפשר להסיק ממנו מתאים לכל עת ואפשר על כן ללמדו גם בהקשר לתכני המדור: "אדם לאדם".

)210)עמ' / סיפור חסידיסוכה רחבת ידיים זהו סיפור חסידי, המעביר את אחד הרעיונות המרכזיים בחסידות: חשיבותם של פשוטי העם, קדושתם של האנשים הרגילים, הלא משכילים, הלא מלומדים, אלה שחיים את חיי היום־יום ואינם עוסקים בלימוד תורה מבוקר עד ערב. הסיפור מתאר את ר' זושא, שהיה רבי חשוב ומפורסם בין החסידים. כמו כל הקדושים ברמתו הייתה לו "חצר" ובה הסתופפו תלמידיו ומאמיניו. הם למדו איתו, שוחחו איתו, שטחו לפניו את בעיותיהם וסעדו על שולחנו. החיים בחצר הצדיק העידו על אמונתם של החסידים ברבי שלהם ועל הזדהותם איתו ועם דרכו. והנה, בסיפור, מתוארת התנהגות משונה של ר' זושא. מדי חג סוכות הוא דואג שסוכתו תהיה רחבת ידיים, כדי שיספיק המקום לא רק לחסידיו אלא גם לזרים רבים. הוא מזמין פנימה אורחים, מהם אנשים פשוטים מאוד, לאו דווקא מבין תלמידיו ובני עדתו. והוא מכבד אותם באוכל, שר ורוקד איתם. חסידיו של זושא מתפלאים, ושואלים אותו מדוע הוא נוהג כך. לפליאתם כמה סיבות: נראה שהתנהגותו אינה מוצאת חן בעיניהם, והם מתרעמים על רבם. עם זאת, נראה שהם גם רוצים • ללמוד ממנו, כי הם יודעים שהוא אינו עושה דברים בלי כל סיבה. הם מרגישים רתיעה מפני אותם אורחים פשוטים ולא מוכרים. נראה שהם נוהגים למיין אנשים • ל"ראויים" ו"לא ראויים", כפי שרובנו עושים רוב הזמן. הם מקנאים. הם אינם רוצים לחלוק את רבם האהוב עם אנשים נוספים. הם רוצים שהרבי יארח רק • אותם, ירקוד וישיר רק איתם.

תשובתו של ר' זושא מעידה על תכונה מבורכת, שאינה מאפיינת מנהיגים רבים: צניעות וענווה. למרות מעמדו החשוב, ר' זושא אינו מתנשא, והוא מזדהה דווקא עם אותם אנשים פשוטים. הוא שם את עצמו במקומם, ומקרב אותם, ממש כפי שהיה רוצה שיקרבו אותו, אילו היה במצבם. לשאלת חסידיו הוא עונה בסיפור דמיוני. סיפורו מובא לפניהם בגוף ראשון — הוא מדבר על עצמו, אבל ברור שזהו סיפור המחזיק מוסר השכל, שהוא מבקש מהם לאמץ: כמו פשוטי העם האלה, גם אני ואתם יכולים להזדמן לחברה של אנשים רמי מעלה הרבה יותר מאיתנו. למשל, לחברתם של הצדיקים הגדולים, שישבו יחד בסוכה באחרית הימים. וגם אנחנו נרצה שיניחו לנו להשתתף בשמחה, גם אם איננו מתאימים ממש לחברה כה חשובה, שכן איננו ברמתם של אותם קדושים מופלאים. — אין למיין ולקטלג אנשים ל"ראויים" ול"לא ראויים", אלא להכניס את כולם כאורחים מוסר ההשכל ולקבל אותם בסבר פנים יפות, ממש כפי שהיינו רוצים שיקבלו אותנו. זהו מוסר ההשכל העולה גם מן הפסוק הידוע של ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך", והכוונה היא גם )ואולי בעיקר( לאהוב את רעך, אפילו רעך זר, עני ממך, פחות מלומד ממך, מתלבש יפה פחות וכדומה.

המורה יכול להרחיב ולדון גם במושג "לנהוג איפה ואיפה". כלומר בצורה לא שווה. על פי ר' הרחבה: זושא אין לנהוג איפה ואיפה בין תלמידי חכמים, חסידים וסתם אנשים פשוטים.

סיפורי צדיקים הם סוגה ספרותית פופולרית מאוד, המאפיינת את תנועת החסידות היהודית במזרח .)הסיפורים נכתבו בעברית וביידיש, ורבים ראו בהם סיפורים שיש בהם יסוד 18אירופה )המאה ה־ אמיתי־היסטורי, לצד יסוד אגדי־מיתי. הסיפורים עוסקים בדרך כלל בדמויות המופת של הצדיקים הגדולים, שנחשבו כאנשים קדושים, שתיווכו בין בני האדם לאלוהים. רוב הסיפורים סופרו בתחילה בעל פה על ידי תלמידיהם ותומכיהם של הצדיקים. בהמשך לוקטו הסיפורים והועלו על הכתב, במטרה לשמר את דמויותיהם של הצדיקים, את קורות חייהם, את משנתם ואת המופתים שחוללו. יש בהם סיפורים שסופרו על ידי הצדיק או עושי דברו, יש בהם סיפורים שסופרו אודות הצדיקים עצמם, חייהם, מעשיהם ומנהגיהם ועוד. בחלק מן הסיפורים מובאות שיחות בין הצדיק לתלמידיו, ועולות שאלות שנשאלו הצדיקים לצד תשובותיהם )הסיפור שלפנינו על ר' זושא דומה במבנהו לסיפורים מסוג זה(. הסיפורים כוללים לעתים קרובות פרשנויות של הצדיקים על התורה, על התפילה, על המצוות וכדומה. בם )כמו בסיפור על ר' זושא וסוכתו( מבטאים מוסר השכל או לקח חינוכי. רו הסיפור החסידי נתפס בעיני החסידים כביטוי של אמת אלוהית. הם ראו בסיפורים הללו צורה מיוחדת, המכילה קדושה. לפיכך, עצם סיפור המעשה החסידי והחזרה עליו מהווים אקט דתי, חלק מעבודת האל. הסיפור החסידי שואב הרבה מסגנונו ומתכניו מן הסיפור העממי. מקורותיהם הפולקלוריים של סיפורים אלה והעובדה שנרשמו מסיפורים שהועברו בעל פה, השפיעו על סגנונם. מצד אחד אלה סיפורים קצרים מאוד, המסופרים בלשון פשוטה. מצד שני מורגש שצפון בהם סוד. המאזינים או הקוראים חשים שיש בסיפור רובד נסתר, המזמין אותם להתעמק בסיפור ולנסות לרדת למשמעויותיו.