קיץ 2006 ים וחול ,חול וים כחול .גליו שקטים ,מתרחקים וחוזרים ,מלטפים את החוף ,משאירים קווים דקים מפותלים על החול ,כמו מחרוזות עדינות על צוואר אישה .עוד רגע וגל אחר שוטף קטע מן המחרוזות ומניח שם עיטור אחר. המבט נפקח אל הים הרחב ,טורקיז הולך ומתכהה בכיוון האופק .מעליו שמים בהירים פתוחים ומלאי אור – עד לאן? עד עולם. המים משאירים חותם – אבל רק לרגע קט ,מיד הוא נמחק. מה נשאר? מה זוכר החול? שוב בא גל ומוחק הכול ,מתקרב ונסוג ואחר דומה לו מתקרב ונסוג ,בתנועה שלעולם לעולם אינה פוסקת -עד מתי? עד עולם? הרופאים שואלים :מה כואב לך בגוף? מה פגע בברך שלך? מדוע אינך יכולה להתקדם עוד צעד? הם מחפשים את הסיבות לסימפטומים ותרופות למחלה – אבל אני יודעת את התשובה .נמאס לי לפעול לפי מה שצריך ,אני עייפה מלמלא את הציפיות של כולם ממני ,אני עייפה מזה. רק כשאני שוכבת על החול ,על קו המים ,והגלים באים והולכים מתחתי ,אני מבינה את הקצב הקבוע הבלתי משתנה של הטבע ,של היקום ,את הקביעות ואת ההשתנות ,את העובדה ששום סימן אינו נשאר לנצח. אני מתמלאת באנרגיה של השמש ,האור ,המים ומצליחה להקשיב לגופי ולעצמי ,ולהבין מה אני רוצה – אני. קול בתוכי מאיץ בי :את צריכה לחיות חיים משמעותיים. את צריכה להשאיר חותם בנצח.
115
אל החול ָחל ִמ ְפנֶ ה ַּבי ְָח ִסים ֵּבינִ י ֵּובין ַהחֹול. ּש ָהיָה ִאּזּון ָע ִדיןְּ ,כמֹו ִּב ְׁשעֹונִ ים ְמת ָֹא ִמים, ַמה ֶ ׁ ֻׁש ַּבׁשַ .החֹול ּפ ֵֹורץָ ,א ְמנָ ם ְּברְךֲ ,א ָבל ּפ ֵֹורץ, ֶאת ַמ ֲע ֶר ֶכת ִּבּצ ַּורי נִ ְצ ָּבר ַעל נְ ִת ַיבי ,ח ֵֹוסם ַמ ֲע ָב ִרים ִחּיּונִ ִּייםַ .ה ְּקרֹונִ ּיֹות ֶׁש ָּכל י ַָמי נָ ְׂשאּו ְּתמּונֹות ִמן ָהע ָֹולם ַה ִחיצֹונִ י ֶאל ַמ ַאגְ ֵרי-נַ ְפ ִׁשי ּכח עֹוד נֶ ְח ָסמֹות ְּבחֹול ו ְֵאין ִּבי ַ ִל ְדחֹף א ָֹותן ֶאל י ְַע ָּדן א ַּולי ּגַ ם ַס ְק ָרנּות ִל ְבּדֹק ֶאת ְּתכ ָּול ָתן. אריה סיון
114
111
21/1/2005
“גנון פשוש” -רעיון לעבודה תשע קופסאות קרטון מוצמדות בניר דבק החובק אותן. אולי לכתוב עליו“ :לטיול יצאנו ,כלנית מצאנו ,על גבעת הדשא במערב ”... על כל אחת מהקופסאות ,על פאה אחת שלה -לצייר ברישום את אחת מבנות הגנון; ועל הפאה העליונה המשותפת ,הנוצרת מהחיבור של התשע – להדפיס את תמונתי שלי מחזיקה את הבובה קטועת הרגל. על יד כל דמות לכתוב: רויטל –
היה טוב
אסנת –
מה טוב
דגנית –
טוב
איילת –
טוב שהיה
רותי –
הכול טוב
רבקהל’ה –
יהיה טוב
יפעת –
טוב לך?
תאיר –
מזל טוב
נעה –
ילדה טובה
כנראה בהשפעת המפגש עם טלי תמיר ,האוצרת תערוכה בשם “לינה משותפת :קבוצה ,קיבוץ בתודעה הישראלית” ,אני עסוקה בשאלה :באיזו מידה השפיעה הקבוצה שבה גדלתי על תודעתי? מעניין שמבחינתי הקבוצה היא גנון “פשוש”. קבוצת הקופסאות יכולה לעמוד על ציר ולהסתובב – כמו בקרוסלה של ילדותנו.
110
ועוד לא אמרתי הכל ְועֹוד ֹלא ָא ַמ ְר ִּתי ַהּכֹל ְועֹוד יֵש ִלי ַמה ל ַֹומר ִל ְפנֵ י ֶׁש ִי ְּהיֶה ְמאֻ ָחר ו ְַה ָּק ָהל י ְִת ַּפּזֵ ר ו ְָכל ֶא ָחד י ְִהיֶה ז ֵֹוכר ַמה ֶׁש ָּכל ֶא ָחד ז ֵֹוכר ְּכ ֶׁש ֲא ֵח ִרים ִּכּלּו ל ַֹומר ַמה ֶׁש ָא ְמרּו ַּומה ֶׁש ֹּלא ָא ְמרּו . נתן זך
85
ה
יום לפני שנה בערך החלטתי לנסות לכתוב יומן .אני מגלה שאני קשורה אל “יומני היקר” .מקום שמותר
לכתוב בו הכול :מחשבות ורגשות קשים ונעימים; הגיגים ,שירים; רעיונות – שבסוף ייוולדו ואולי לא. היום ,שנה מאז שאני בלסלי [קולג’] ,במסע שלי – כמה רחוק מנקודת ההתחלה. גאה בשיריי ,מראה אותם לחברים ,משוחחת בגלוי עם מי שרק מתעניין בספרים ,שירים ,רגשות ,כאבים וכו’. זהו ,הוא נהיה חלק מחיי .בכל התבוננות בעבר – רצוי ללמוד על ההווה שלי – כדי לחיות טוב יותר את העתיד. קודם כל איסוף הנתונים ,השחזור ואחר כך – המפגש עם הרגשות ,החוויות ,התחושות. ואז באות התובנות והיכולת לתעד את הרגשות ולא להיות מוצפת על ידם.
84
ִא ָּמא ִמ ִּלים ְיכֹולֹות ַל ֲהרֹג, ִׁש ָירה ְיכ ָֹולה ְל ַל ֵּטף ְּבק ָֹולּה ֶׁשל ִא ָּמא, ְּב ֵח ָיקּה ֶׁשל ִא ָּמא. ִׁש ֵירי ַא ֲה ָבה ְיכ ִֹולים ְלע ֵֹורר ַח ִיּים ֶאת ַר ְח ָמּה ַה ַח ָּמה – ֶשׁל ִא ָּמא . נעה רגב
ַר ַחש ָירֹק ֶׁשל ֲע ֵלי ֶּד ֶקל. ַהחֹול ִמ ְתמ ֵֹוטט ְל ַרגְ ַלי. ּגַ ל ִמ ְתנַ ֵּפל וְנָ סֹוג. ַּפ ֵּסי ֶּכ ֶסף ַּד ִּקים ַעל ַהחֹול. נעה רגב
77
ָה ֲאנָ ִׁשים ֶׁש ִא ִּתי ֵהם ַחּלֹון ְלע ָֹולם ַא ֵחרֶ ,ש ֵאינֹו ֶׁש ִּלי ָּבם ֲאנִ י ר ָֹואה ִמ ְסּגֶ ֶרת, ֶה ְק ֵשרִ ,חּב ִּורים ַּד ְר ָּכם – ְּד ָב ִרים ִמ ְת ָּב ֲה ִרים. ו ְִאם ַה ַחּלֹון נִ ְפ ָּתח ר ַּוח ַר ֲענָ נָ הְ ,מ ִׁש ָיבה נֶ ֶפׁש ְמע ֶֹור ֶרת ַמה ֶש ֶא ְצ ִלי י ִַּציב ִּב ְפנִ ים. ו ְִאם ַה ַחּלֹון ָסגּור ַאז ּבֹו ִמ ְש ַּת ְּק ִפים ַה ָּפנִ ים ו ֲַאנִ י ַ -ס ְק ָרנִ ית ּת ָֹוהה – ַמה ִמ ָּכל זֶ ה - ֶׁש ִּלי? נעה רגב
76
רעיון : ליצור ספר מחומר ,לא לשרוף אותו ,כמו הספרים העתיקים הראשונים ,לשלב בו את הדברים האמיתיים – תמונה, עלה ,דף מספר ,חפץ יקר – ולקבור אותו בחול ,או להניחו על שפת המים – הרוח ,המים ,החול יכסו אותו ויפרקו אותו. מאומה לא יישאר ממנו ברבות הימים. וליצור גם “תשליל” שלו ,תחריט /תעתיק -לחרוט מילים ,להדביק תמונה ב”דקלים” – לשרוף ולקבור בחול. הוא יישאר לדורות ,אבל הוא רק הזיכרון .לנצח?! ואולי יש נחמה דווקא במה שיחזור אל האדמה“ ,מעפר אתה ואל עפר תשוב”. ונחמה יש בהכרה שאנחנו לא נצחיים ,שגודלנו כגודל אדם ,רק פירור בטבע וביקום ובזמן הענק. איזו דרך ארוכה עברתי מאז ש”ביקשתי להשאיר חותם בנצח” לפני כשלוש שנים? אולי זו דרכי להתאמן בפרידה -להכיר בעובדה שלא אוכל להשאיר ולהישאר לנצח; ש”הכול ישוב אל הדממה ,זולת הקצף הלבן”... ולתעד את כל התהליך בצילום ,ובעיקר לתעד את מחשבותיי -בכתיבה ,בהקלטה. מה אשים בתוך הספר הזה ?
69
א
מרתי לעצמי ולעודד“ ,לא ברור לי למה ,אבל יש לי משהו לא פתור עם פרידה” .אפילו למקרא המילה הזאת
עולות דמעות בעיניי .זה עוד יתבהר בהמשך ,מתי שהוא.
68
“כל אדם חייב מקום שאליו יוכל ללכת ולצאת מדעתו בשלווה”.
במי השפיר של הבריכה. מפלי אור ירוק ופיסות כחול. מאחורי אוגד עיניים מתפורר חול הים של נתניה. במעמקי “חייה הכפולים של ורֹוניק” השתקפות חיי שלי, בגלי הדמעות גדותיי נמסים אני טובעת בים העשב ישננה. נועה רגב2001 ,
63
62
61
כ
די להתחבק צריך אומץ.
לעמוד כך ,בידיים פשוטות לצדדים חשוף כולך ,תופס מרחב.
הרי ה”שותף”(?) שלך עלול לתת לך אגרוף בבטן הרכה. או גרוע מזה – להישאר שם ,עומד רחוק ומסויג“ ,לא רוצה אותך” – ולשבור את לבך. בשביל להתחבק צריך שותף – מישהו שיתקרב ,שיגע ,שיסגור עליך את זרועותיו – ויכיל אותך ,יהיה משענת מולך. אולי אפילו יתרפק ,ואז תצמח מתוכך העוצמה ,החום יזרום מן הלב עד לקצות הרגליים ,עד לקצות הידיים העוטפות ותוכל להישען ,לנוח! בשביל להתחבק – צריך זיכרון של חיבוק רך ואוהב של אימא ,של חיבוק חזק ומגונן של אבא ,של חיבוק שאין לו קץ ואין לו תנאי. בשביל חיבוק צריך שותף שווה – שמקשיב עם הגוף ,שמרגיש עם הלב ,שמייצב אותך ומתהלך איתך.
60
49
היום התאימו לי הצבעים החמים ,ומעט צבעים הצליחו ליצור גיוונים ושילובים מעניינים.
48
45
ָלצֵאת ְמי ֶאל ֵמ ַעצ ִ חֹפש ַה ֶ ָטים ַה ְּק ַטּנִים ְל ַדּיֵק ַּב ְּפר ִ רֹח ִמ ַ וְל ְ ְה ָּפגֵׁש עִם ַה ְּפ ָחדִים לִ ְמֹח וְִלצ ַ לָעּוף ִהיֹות ְמ ֻח ֶּברֶת וְל ְ ׁש ַּתּנָה ֲאנִי ִמ ְ ּולְעֹולָם ֹלא חֹוֶזרֶת ַמ ְב ִחינָה נּופה ָטים יֵׁש ְּת ָ ׁש ַּב ְּפר ִ ֶ ְמי ֲאנִי ְל ַעצ ִ ְמ ִבינָה .
ָל ֵצאת ִ 2000מי ֶאל בחינת קבלה ללסלי אוגוסט ֵמ ַע ְצ ַהח ֶֹפש ְל ַדּיֵק ַּב ְּפ ָר ִטים ַה ְּק ַטּנִ ים ו ְִל ְמר ַֹח ְל ִה ָּפגֵ ׁש ִעם ַה ְּפ ָח ִדים ו ְִל ְצמ ַֹח ָלעּוף ו ְִל ְהיֹות ְמחֻ ֶּב ֶרת ֲאנִ י ִמ ְׁש ַּתּנָ ה ְּולע ָֹולם ֹלא חֹוזֶ ֶרת ַמ ְב ִחינָ ה ֶׁש ַּב ְּפ ָר ִטים יֵׁש ְּתנ ָּופה ֲאנִ י ְל ַע ְצ ִמי ְמ ִבינָ ה . בחינת קבלה ללסלי אוגוסט 2000
44
39
מהי הכתיבה בשבילי?
א
ני מהרהרת -מה היא הכתיבה בשבילי? המדיה של הכתיבה היא בשבילי הכי מהירה והכי יעילה לבטא רעיונות,
מחשבות שמתרוצצות בראשי .אני לא מצליחה להתמודד בכתיבת “דפי הבוקר” כהמלצת “דרך האמן” ,ומסרבת
למשמעת עצמית בתחום הרגלים של כתיבה. היומן הזה הוא אוצר כל הדברים שכתבתי .בערבוביה ובשלום נחים כאן זה בצד זה שירים ותשובות לשאלות שנשאלתי במהלך הלימודים ,חלומות ודברים שכתבתי בסערת נפש. בדרך כלל אני “כותבת” קודם את הדברים בראשי ,אבל חביבים עלי מאוד דווקא הקטעים שכתבתי בלי לחשוב רגע קודם. מופשט – האם אפשר לכתוב מופשט? המילים ברורות הן ,ובדרך כלל אני לא מצליחה לעצור את הביקורת העצמית ואת מנגנוני הפיקוח שבי בבחירת המילים. זה גם הייחוד והיתרון של הכתיבה על פני הציור למשל ,אליו אני פונה כשאני מרגישה צורך “לשפוך” רגשות ותחושות מבלי לקרוא להם בשמות או לנסות לבאר אותם. לפעמים אני כותבת כדי לתעד חלומות שנראים לי משמעותיים ,התלבטויות שמטרידות אותי ,חוויות חזקות – לפעמים התובנה מגיעה תוך כדי הכתיבה או מיד עם הקריאה. לפעמים אני יודעת – זה מחכה ושמור לי כאן בכתב ,ביום מן הימים כשאחזור ואקרא – אגלה כאן את מה שלא יכולתי לראות עכשיו.
“ובקיץ הוא יוצא מעצמו ובסתיו הוא חוזר אל עצמו מבחין בין זה לזה ומבין לעצמו” נתן זך יש בעומק לבי חששות מן “ההוצאה לאור” של הדברים שכתבתי .אני מתרצת לעצמי שאין לי צורך בחוות דעת של קוראים, או שאין בדברים ערך – אבל האמת היא שהמעצור האמתי הוא חשש ,ממש כמו הפחד או הכאב העמוק מן הלידה ,מן היציאה אל האור. רק מעט-מעט ממה שכתבתי כאן העתקתי ונתתי לאנשים יקרים לי ,והרגשתי שאני נותנת להם מתנה אמתית ומיוחדת.
מהם דפי הבוקר? דפי הבוקר הם שלושה עמודים של כתיבה שוטפת שמתבצעת בבוקר כפעולה ראשונה. בדפי הבוקר הכול אפשרי .דפי הבוקר יכולים להכיל כל דבר.
38
37
36
בשנת 2001-2000למדה נעה לתואר שני בלסלי קולג’ -שילוב אמנויות בהוראה. בתקופה זו החלה נעה לתעד ולכתוב ביומניה.
35
34
31
ברכת השבת שלנו שבת שלום לשבוע שחלף, שלום למשימות והאתגרים שהיו בו, שלום להצלחות ולטעויות שעשינו, שלום לעצב ולשמחה שהרגשנו. ושלום לך שבת ,שבת מנוחה, שבת אחים ואחיות והורים (וחברים) גם יחד. נביט לרגע זה בעיני זה, ונדע כמה עשירים ומאושרים אנחנו ברגע זה.
(אפשר להשיק כוסות ולומר “שבת שלום”)
הברכה נכתבה על ידי נעה לבקשתה של הגר חברתה ,שביקשה לצקת תוכן חילוני לארוחת יום שישי . מאז נוהגים במשפחתנו ובמשפחות נוספות ,לברך ביום שישי בברכת השבת שכתבה נעה .
30
הילדים למדו לתקן לתפור ולבשל ,ניווטנו ב”חלוץ בודד” ,וקיימנו ערב “שורשים”) .מן הילדים למדתי להתבונן בים ולזהות את האופי של היום ,לקטוף פטל ,לטייל לנחל תנינים ומה זה “גשר חבלים” .אבל מחוסר ניסיון וחוסר הבנה כפיתי עליהם הצגת בר מצווה ארוכה ומשעממת ,ולכל אורכה נאלצו הילדים להסתובב על הבמה מחופשים לעכברים( ...עד היום אני מכירה להם תודה על כך שהם לא נוטרים לי איבה ,ובכל זאת מברכים אותי לשלום ואף משתפים אותי במה שעובר עליהם בחייהם).
25
כ
עבור שלוש שנים ,אחרי שהתחתנו והיינו כבר
בעלי מקצוע ,החלטנו לא לגור בעיר ,בירושלים, וכפי שאבא סיפר לך -בדרכנו למצפה בגליל הגענו למעגן מיכאל וראינו כי טוב.
כאן ,בשנה הראשונה ,הייתי מורה של כיתת הבר מצווה -כיתת “גומא” .אז כיתות ז’-ח’-ט’ של מעגן מיכאל היו שייכות לבית הספר המקומי ,הכיתות היו במבנה של “כוללת” ,ובעת השיעור הראשון היינו מריחים מעבר למחיצה את ריחות החביתות שהמטפלת מכינה לנו .אתה יכול לנחש בוודאי עד כמה הצלחנו להתרכז. כמורה הייתה לי מעורבות עצומה בכל תחומי החיים של התלמידים שלי :החל מניקיון הכיתה בשעה 6:45לפני הלימודים ,דרך חובתם לטפל בסוסים ,לימוד רוב המקצועות על ידי ,ועד נעלי הספורט לאימוני הכדורסל ,וכמובן ערבי שישי. ניסיתי להפיק איתם שנה מעניינת ומגוונת (נסענו לקיבוץ דתי ,למדנו על המוסדות והוועדות בקיבוץ, טיילנו עם ההורים למכון “איילון” שרק נפתח אז,
24
הסדר ,ומיד עם סיום הארוחה נשארים כולם לשיר
משפחתית) .במסגרת העבודה הזו נסעתי הרבה עם
ביחד בהתלהבות שירי שבת .אף אחד מהבנים לא עלה
אבא לקליה ,למצפה שלם ,לעין גדי וגם למערות קומראן,
לתורה ,למיטב זכרוני ,ועוד לא היה בית כנסת בכנרת.
שהייתה בהן התיישבות לפני 2000שנה כמעט .נפגשתי
לא כתבנו עבודת “שורשים” ,אבל כל אחד כתב עבודה
עם האנשים שקיבלו החלטות מדיניות אז ,והייתה לי
בנושא אישי .אני בחרתי לכתוב על ההתיישבות לחופי ים
תחושה שאני חוקרת אמיתית.
המלח לאורך הדורות ,כנראה בגלל שאבא שלי היה אז
יחד עם אבא השתתפנו אז בסדר פסח המרכזי לצה”ל
ראש אגף הנוער והנח”ל במשרד הביטחון ,ועסק הרבה
שהתקיים באותה שנה ב”מחנה .”80לראשונה בחיי סדר
מאוד בליווי היאחזויות שהוקמו בשטחי בקעת הירדן
פסח שמחפשים בו אפיקומן ,ששרים בו שירים שאיננו
ורמת הגולן .ההיאחזויות הללו הפכו אח”כ ליישובים,
מכירות .יחד עם אבא נסענו לפסיטבל הזמר של אותה
והייתה להורים שלי תחושה שעושים כאן מעשה ציוני
שנה (מתי כספי שר את “ואותך” וזכה בנקודה אחת ...שיר
ממדרגה ראשונה ,כי לפי תפיסתם רק מקום שבו יישוב
שהפך נצחי) ,ויחד עם אבא היינו בהופעת הבכורה של
יהודי ,ישראלי -הופך אותנו היהודים לבעלי השטח( .אני
להקת הנח”ל שבה שרו גידי גוב וירדנה ארזי .אני זוכרת
מציינת את השותפות של שני ההורים ,כי אימא שלי
שלמחרת סיפרתי בהתרגשות לחברותיי על ההופעה
הייתה מעורבת מאוד בבחירת שמות להיאחזויות הללו,
ועל השיר הכי מרגש שהיה שם ,שזכרתי ממנו רק שורה
ובכלל ,טקסי העלייה לקרקע היו במידה רבה חגיגה
אחת“ :אהבה מקודשת בדם -את תשובי בינינו לפרוח”...
13
כ
12
שהייתי בכיתות ה’-ו’-ז’ ,אימא שלי הייתה עם אבא
ואני ביקשנו לישון יחד ,למרות שהמטפלות חשבו שהגיע
בתל-אביב ולמדה באוניברסיטה ,ורק בימי שלישי
הזמן “להפריד בין בנים לבנות” .היום אני יודעת שהוא
ובסופי שבוע ההורים היו בבית .אחר הצהריים היינו
פחד הרבה יותר ממני .)...קרוב למבנה המגורים הייתה
משחקים “עמודו”“ ,מחבואים”“ ,גומי” ו”דודס” (לפי
כיתת הלימוד שלנו ,ובה שכנה הטלוויזיה הנגישה ביותר,
העונה) ,ובחורף כשאי אפשר היה להיות בחוץ ,הייתי
ועל אף שהייתה בשחור-לבן (לא ידענו שזה יכול להיות
“מתאמצת” כל פעם אצל חברה אחרת שלי .לא הרגשתי
צבעוני) ,היא הייתה מקור משיכה ,ובמונדיאל של 1972
את עצמי אומללה ,גם לא מכך שרווחה אז התופעה
היינו נפגשים מדי ערב כל החבר’ה לראות את משחקי
שילדים עברו לישון בחדרי ההורים ,ובכיתה נשארנו רק
הכדורגל .ידעתי אז לנתח את מהלכי המשחק של יוהן
יובל שפרירי ואני .זכורות לטובה שומרות הלילה שהרשו
קרויף ההולנדי ובקנבאואר הגרמני...
לי לקרוא גם באמצע הלילה ,ויותר מכך – השאירו את האור דולק .לומר שאני מפחדת לא עלה על הדעת ,גם לא היה למי( ...הקבוצה שלנו הייתה אז במבנה חדש
ש
נסענו לשישבת בקיבוץ הדתי לביא ,ואני זוכרת את
ומרווח שבנו לנו בשנות הרווחה שאחרי מלחמת ששת
הביקור בבית הכנסת ,את ארוחת ליל שישי בחדר
הימים ,אך הוא היה בקצה הקיבוץ ,על גבול הפרדס .יובל
האוכל -כשלכל משפחה שמור שולחן מיוחד כמו בליל
נת הבר-מצוה שלנו הייתה שנה מלאה בפעילויות:
או לילות שבהם השתנתי במיטה ,וקר לי ואני עומדת במרכז החדר הגדול ,מרימה פניי אל האינטרקום המותקן קרוב לתקרה וקוראת בקול“ :שומרת לילה ,עשיתי פיפי!” בדרך כלל ,עוד לפני שמישהו הגיע (אף פעם לא ידענו מי שומרת לילה השבוע ולעיתים לא הכרנו את הבחורות הללו) ,רויטל חברתי הייתה מתעוררת ובתושייה מכסה בערימת מגבות את הסדין הרטוב ,כדי שאוכל להמשיך לישון. היו לנו המון חגיגות ומופעים בבית הספר ,וזכורות לי היטב החגיגה בכיתה ב’ לקבלת ספר התורה (עם השיר הידוע “נערה טובה יפת עיניים ,הטי כדך השקיני מים ”...וגם ריקוד תימני של כל הבנות ושיר ביידיש), וקבלות שבת שבהן התכנסנו כל ילדי בית הספר בכנרת ,מכיתה א’ ועד כיתה ח’ -לשיר ,לשמוע סיפור ולהתכבד בתה מתוק וקר וצ’יפס מטוגן וקר( .מטעמים שאין ,אין להשיג היום בשום מטבח יוקרתי ,לצערי)... הכיתה וחברת הילדים היו מרכז חיינו :יחד התחלנו בכיתה ה’ לעבוד בפינת החי -לקום בחמש וחצי לפנות בוקר לחלוב את העיזים (“כלנית”“ ,רקפת” ו”בובולינה” נתנו הכי הרבה חלב!) ,יחד הלכנו לקראת ראש השנה ולקראת פסח לסנדלרייה כדי שהסנדלר ייקח מידות ויתפור לנו נעלים או סנדלים (רק מכיתה ה’ אפשר היה לבחור בין אדום ,חום ושחור) ,משם החוויות של מיצי החתולה שגידלנו יחד ושהמליטה בתא הבגדים שלי.
מ
כיתה ד’ הייתי כבר “משכיבה” את עצמי לבד ,ואחרי שאימא לימדה אותי להחליף ציפה וציפית -אפילו
ביום המיועד לפעולה זו כבר לא הייתה באה איתי .מדי אחר הצהרים היינו נפגשים בחדר של ההורים, אבל לא זכורות לי חוויות משפחתיות של יום-יום .כן זכורות לי נסיעות בג’יפ של הקיבוץ לגשר ,לדודים (ויעל מפחדת נורא כי הגבול הירדני פרוש לרגלינו והדרך מפותלת ומשובשת) ,ואפילו נסיעה בג’יפ לחופש
בבאר-שבע אצל משפחת כ”ץ ,חברינו הטובים מימי פריז .מאוחר יותר הייתה לאבי “פורד קורטינה” של הגזבר ,ומדי חופש הייתי נוסעת לבאר-שבע לבלות עם חן .בקיץ היינו יוצאים למחנות של התנועה שנמשכו 5-4ימים ,ואם חזרת עם שאריות של קול או עם פיסת פנים לא מטונפת -ראוי היית להתבייש ,כי זה היה סימן שלא השקעת מספיק.
ב
מיוחד אני זוכרת את המחנה בכיתה ד’ שהיה כולו בסימן “האדם הקדמון” .בכל בוקר היינו מתכנסים
ל”טקס של השבט” ,ומקבלים בברכה ובכפיפת ברך את “ראש השבט שלנו” שהיה אז רק בשנת שירות אחרי י”ב ,ובשבילנו היה אלוהים אמתי .כשיצאנו ל”מלחמה” מול השבט האחר פחדתי באמת ,וממש רצתי לקראת האויבים כדי “ליפול בשבי וזהו” ,שרק לא אצטרך ללכת מכות עם מישהו. במחנה של כיתה ה’ שיחקנו מעפילים ,והיינו צריכים להתגנב בלילה בחושך ,עם “פזצטות” וכל מה שצריך.
להזכירך ,היינו כיתה של בנות (עם 4בנים בלתי משמעותיים) ,אבל במחנות לחמנו כמו לביאות. וכן ,בכל קיץ היינו יוצאים לשבוע קייטנה ,שרובו היה לחוף הים התיכון .כמה פעמים ישנו באיזה בית ספר ריק בגבעת-אולגה .תסריט קבוע :אני מפחדת מהגלים ובקושי נכנסת בעמידה למים (ובאוגוסט כידוע לנו ,הים הכי מסוכן בשנה) ,ואבא שלי כמנהל הקייטנה נשרף בשמש ,ובכל ערב עושה לו אחת המטפלות טיפול הרגעה לגבו הצרוב -מורחת לו לבן קר ...חוויה מיוחדת ושמורה לקייטנות הייתה “יום עיר” :אחר הצהריים שבו אנחנו מקבלים 5לירות (השקלים של אז) כל אחד ,ומשוחררים למשך שעה לרחובה של עיר (חדרה ,נהריה) להשתמש בכסף .כילדי קיבוץ הייתה זו כמעט ההזדמנות היחידה שלנו להתנסות בדבר.
11
ב
כיתה השתלבתי חזרה מאוד מהר ,אבל הילדים חזרו והדגישו בפניי
שהפסדתי חוויה -את מלחמת ששת הימים ,את הישיבה במקלט ובעיקר לראות את מזל סרי ,המטפלת שלנו ,בוכה כשהודיעו על שחרור ירושלים.
רק שנה אחר כך התחילה תקופת “מלחמת ההתשה” ,שנמשכה כשלוש שנים ובה הירדנים היו מפגיזים כמעט מדי לילה את הישובים לאורך הגבול (אשדות יעקב ,גשר) .גם אנחנו היינו רצים באמצע הלילה למקלט ומתארגנים שם ללינה במיטות הרב קומתיות שהיו מוכנות שם .אבל כנראה שזה לא קרה בכל לילה ,כי זכורות לי חוויות מסעירות מלילות של לינה משותפת :מחכים שכל ההורים ילכו ,ואז נפגשים בחדר אחד, מחליטים על נושא להצגה ,וכל זוג מכין קטע מופע ,בדרך כלל משחזר את ריקודי פורים או משהו שהכנו בכיתה באותה תקופה .ופתאום קריאה“ :השומרת באה!” וכולנו בורחים או גרוע מזה -מסתתרים מתחת למיטות ,מקווים שבחושך היא תחשוב שהכול בסדר...
10
ה
יינו פעוטון של תשע בנות וגדלנו יחד מגיל אפס (ממש כך ,הרי כשאימא חזרה איתי מבית החולים ,היא
הביאה אותי לבית התינוקות ולא הביתה )...ועד גיל ארבע .חווינו יחד את התקפת האפנדיציט של תאיר,
התחפשנו יחד בפורים ל”אליעזר והגזר” (ואני – הגזר) ,וכשהוריי נסעו לחודש לחו”ל כשהייתי בת ארבע, באופן הכי טבעי “אומצתי” ע”י זיוה ,המטפלת שלנו ,להיות לה לבת.
ב
שנים הללו אבא שלי עבד ב”מוסד” (“לתפקידים מיוחדים”) ,ולמעשה לא היה בבית ובארץ תקופות
מאוד-מאוד ארוכות ( 6-3חודשים בכל נסיעה) .מפתיע אותי ,אבל איני זוכרת כלל סצנות של פרידה וגעגועים ,כנראה מתוך שגדלתי כך ומשום שההורים שלי היו מאוד שלמים עם החשיבות של המשימה הלאומית .אבל סמוך ליום הולדת חמש שלי החליטו ההורים שלי שדי ,הניתוק קשה עליהם ,ונסענו כולם יחד לשנתיים לפריז ,להיות עם אבא( .גם שם הוא היה מרבה להיעדר מן הבית לצורך משימות עלומות,
אבל משך הזמן התקצר והיינו משפחה “על אמת”).
7
קורות חייה של נעה כפי שכתבה לעבודת השורשים של סלע
נ
ולדתי בקיבוץ כנרת ,ב 28-באוגוסט ,1960בת רביעית לפנינה ויוסקה יהלום ,אחרי תמי ,ענת ויעל.
שים לב לתאריך -יומיים לפני תחילת הלימודים .אומנם בשנותיי הראשונות לא הייתי תלמידה ,אולם מכיוון שאימא שלי הייתה מורה (בכל רמ”ח אבריה ונשמתה) ,אני תמיד מתרצת בסמיכות התאריך לתחילת השנה את הסיבה לכך שאף פעם לא היה פנאי לציין את יום ההולדת שלי בחגיגות( ...וברצינות, ימי הולדת אף פעם לא היו סיבה למסיבה במשפחתנו ,לא זכורות לי מתנות גדולות ובוודאי לא עוגות יומולדת מעוצבות .)...אבל אני יודעת שגודלתי באהבה ,ויש לי הרבה רווחים מכך שאני ה”קטנה” במשפחה ,גם היום ,בגיל .42
ה
זיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש :ערב שישי ,כולם חוגגים על הדשא הגדול ,ואני עם רויטל טמיר
עומדות מול החלון של בית הילדים שלנו ובוכות ,עד שאבא שלי בא ולוקח את שתינו לחגיגה( .לימים ביררתי עם ההורים את הפרטים ,וכנראה שזה אירע בחגיגת בת המצווה של תמי ,אחותי הבכורה) .בית הילדים שלנו היה אז צמוד לחדר האוכל ולדשא הגדול שעליו נערכו החגיגות הקיבוציות .אני מציינת זאת מכיוון שכפי שאתה יודע ,גדלתי בלינה המשותפת :בבית הילדים הייתה המיטה שלי ,הפינה שלי ,המקום שבו אכלנו ,שיחקנו וחיינו רוב היממה .למיקום שלו ,למבנה ולפינה שלי – הייתה חשיבות ומשמעות רבה.
6
ציוני דרך בחייה של נעה •תאריך לידה ,28.8.1960 :ה´ אלול תש”כ •הורים :פנינה ויוסק’ה יהלום •אחיות :תמי ,ענת ,יעל • :1964גן “פשוש” • :1966-1965עם המשפחה בפאריס • :1978-1968קבוצת כנרת -בית ירח -כיתת “חצב” • :1981-1979צבא • :1982שנה לימודים ב”אורנים” • :1985-1983האוניברסיטה העברית בירושלים – ספרות עברית והיסטוריה •תעודת הוראה במכון “כרם” בירושלים • :26.5.1986נישואין עם עודד רגב • :1987הגעה למעגן מיכאל • :1988-1987מחנכת ומורה של כיתת “גומא” בביה”ס המקומי מעגן מיכאל • :1989מחנכת ומורה ב”ביה”ס המשותף חוף הכרמל” • :9.9.1990לידת סלע • :19.7.1996לידת אדוה •רכזת הוראה ומובילת שינוי בחטיבת הביניים ב”ביה”ס המשותף חוף הכרמל” • :2001-2000לימודי תואר שני ב”לסלי קולג’ “ – שילוב אמנויות בהוראה • :23.12.2003גילוי המחלה (סרטן מסוג מיאלומה) •תאריך פטירה ,30.11.2007 :כ´ כסלו תשס”ח
5
4