Daniel

57

‫יש דברים שנשארים‬ ‫עכשיו הכל נגמר‬ ‫כבר כיבו את האורות‬ ‫וכשאני עוצם את העיניים‬ ‫את מאירה לי‪ ,‬מחייכת אור נרות‪.‬‬ ‫אני צועק ומתפתל‪.‬‬ ‫מתעורר מתוך חלום‪.‬‬ ‫הלוואי שעוד הספקת לראות אותי‬ ‫מנופף לך לשלום‪.‬‬ ‫תישארי אצלי בלב‪ ,‬אני מבטיח‪.‬‬ ‫תישארי אצלי בלב‪ ,‬אני מבטיח‪.‬‬

‫לעולם‪ ,‬לנצח נצחים‪.‬‬

‫לעולם‪ ,‬לנצח נצחים‪.‬‬

‫את יודעת‪ ,‬כמו שכבר אמרת‪,‬‬

‫את יודעת‪ ,‬כמו שכבר אמרת‪,‬‬

‫יש דברים שנשארים‪.‬‬

‫יש דברים שנשארים‪.‬‬ ‫עכשיו הכל נגמר‪.‬‬ ‫שוב לא מצליח להוציא את המילים‪,‬‬

‫הרוח מכבה עוד נר‪.‬‬

‫אנשים נופלים ונשברים‬

‫וכמה שאני צועק‪,‬‬

‫ושוב אני‪ ,‬עוצם את העיניים‬

‫לא נראה שזה עוזר!‬

‫את מאירה‪ ,‬מוקפת פרפרים‪.‬‬ ‫תישארי אצלי בלב‪ ,‬אני מבטיח‪.‬‬ ‫אני שותק ומתפתל‪.‬‬

‫לעולם‪ ,‬לנצח נצחים‪.‬‬

‫קחי את כל מה שנשאר‪.‬‬

‫את יודעת‪ ,‬כמו שכבר אמרת‪,‬‬

‫קופסה שבורה ושיר ופרח‪,‬‬

‫יש דברים שנשארים‪.‬‬

‫קחי מעיל שלא יהיה לך קר‪.‬‬ ‫מילים ולחן‪ :‬הרן שני‬

‫‪174‬‬

‫האהבה‬ ‫האהבה נמצאת תמיד מעבר לפינה‪,‬‬ ‫ואם רק נסתכל מסביב נמצא אותה בפנייה‪.‬‬ ‫האהבה נמצאת במקום קטן ומוסתר‪,‬‬ ‫ומי שמחפש טוב‪ ,‬ובקפידה יכול להיות באמת מאושר‪.‬‬ ‫האהבה נראית לפעמים במקום רחוק ממך‪,‬‬ ‫ואם תסתכל מקרוב תגלה שהיא בעצם תמיד איתך‪.‬‬ ‫לפעמים אפשר ממש לגעת בה‪,‬‬ ‫פשוט להידהם מעוצמתה‪.‬‬ ‫לפעמים אפשר לראותה מקרוב‪ ,‬ולגלות את עומק יופיה‪,‬‬ ‫לפעמים ניתן רק להציץ ולרצות לטעום ממנה יותר‪.‬‬ ‫לפעמים אפשר לראות אותה מתרחקת‪,‬‬ ‫ורק לקוות שתחזור מהר‪.‬‬ ‫ולפעמים רואים אותה אצל מישהו אחר‪,‬‬ ‫ומתפעלים מהאושר שהיא מביאה‪.‬‬ ‫הרבה מקווים שהיא תרדוף אחריהם ה אהבה‪.‬‬ ‫אני מעדיפה שהיא תבוא מתי שאהיה באמת מוכנה‪,‬‬ ‫וכשזה יקרה‪ ,‬ויגיע הנכון‪ ,‬המתאים מכולם‪,‬‬ ‫אדע איפה הסתתרה כל הזמן!‬

‫דניאל‪,‬‬ ‫אביב ‪2002‬‬

‫‪163‬‬

162

‫שמה בצד את כל הבלאגן‪ ,‬כי עכשיו תורו של הפחד‪.‬‬ ‫הפחד שמשתלט על כולי‪.‬‬ ‫אין דבר יותר מפחיד מלאבד אותך‪ ,‬אבא‪.‬‬ ‫רק המחשבה על זה עושה לי צמרמורת‪ ,‬גורמת לדמעות לרדת‪.‬‬ ‫אני יודעת שאני לא קלה‪ ,‬אני מודעת לצעקות שאנו מחליפים‬ ‫בינינו לא מעט פעמים‪ ,‬אבל אני לא רוצה אותך שם‪.‬‬ ‫אני יודעת שהמצב לא מאפשר שתישאר‪,‬‬ ‫ואני יודעת שזוהי חובה מבחינתך‪.‬‬ ‫ואולי זה אנוכי מצידי ‬ ‫אבל כל מה שחשוב לי כרגע‪ ,‬זה שתחזור הביתה‪.‬‬ ‫אם היה לי אומץ‪ ,‬הייתי מבקשת שתישאר‪,‬‬ ‫הייתי מבקשת שתעשה את זה בשבילי‪ ,‬בשבילנו‪.‬‬ ‫אני אנוכית המון פעמים‪ ,‬אבל אני לא מצליחה לבקש‬ ‫ממך בקשה כל כך טבעית‪ ...‬כל כך לא רציונלית‪.‬‬ ‫אולי אני לא אמיצה מספיק‪,‬‬ ‫אפילו בשביל להגיד לך כמה שאני מפחדת‪.‬‬ ‫אפילו בשביל להגיד לך כמה שאני מודאגת‪.‬‬ ‫בשביל לשתף אותך איך הגוף מצטמרר כל פעם‬ ‫שאני חושבת על זה‪.‬‬ ‫איך העיניים שורפות והלב פועם בחוזקה‪.‬‬ ‫אבא‪ ,‬אני לא חושבת שאתה יודע כמה אתה בשבילי‪,‬‬ ‫ולא רק בגלל שם התואר שלך אבא‪,‬‬ ‫אלא בגלל הבן אדם שיש בפנים‪.‬‬ ‫אני מעריכה אותך אבא‪ ,‬אפילו שאני לא מראה את זה‪.‬‬ ‫אני אוהבת אותך אבא‪ ,‬תמיד‪.‬‬ ‫ואני צריכה שתחזור‪ ...‬אני חייבת!‬ ‫דניאל‬

‫נכתב בעת שירות המילואים של יובל בשכם‪4.3.2002 ,‬‬ ‫‪161‬‬

‫כולם נסעו היום לטיול שנתי למדבר יהודה‪.‬‬ ‫ואני פה‪ ,‬במיטה שלי‪ ,‬מעדיפה להעביר את שלושת הימים בבית‪.‬‬ ‫באיזשהו מקום‪ ,‬גם אני "בטיול שנתי"‪ ,‬אבל פרטי‪ ,‬אחר…‬ ‫אולי הימים האלו‪ ,‬בהם אהיה קצת לבד‪ ,‬יעשו לי טוב‪.‬‬ ‫הם יטיילו‪ ,‬במובנים אחרים ממני‪.‬‬ ‫אני פשוט אטייל לי בראש…‬ ‫אנסה להבין כמה וכמה דברים‬ ‫שמתרוצצים שם כבר תקופה ארוכה‪.‬‬ ‫אולי השקט‪,‬‬ ‫אולי המרחק‪,‬‬ ‫אולי הגעגועים‪,‬‬ ‫יביאו לפתרון האידיאלי עבורי…‬ ‫האמת‪ ,‬שהטיול הפרטי שלי‪ ,‬קצת מפחיד אותי‪.‬‬ ‫מפחיד אותי לדעת מה מסתתר אצלי עמוק עמוק בלב‪,‬‬ ‫במקומות היותר נסתרים‪ ,‬שאני אולי מפחדת לחשוף‪,‬‬ ‫אפילו בפני עצמי‪.‬‬ ‫אז כאן מתחיל המסע שלי‪.‬‬ ‫המסע הפנימי שלי‪,‬‬ ‫שאני מקווה‪ ,‬שיכוון אותי ויפנה אותי בדרך הנכונה עבורי‪,‬‬ ‫דרך שתפתור הכל עם חיוך על שפתיי‪,‬‬ ‫וחשוב מזה‪ ,‬גם על שפתי אחרים!!!‬ ‫דניאל‪5.3.2002 ,‬‬

‫‪160‬‬

‫ר‬

‫קפת ויובל‪,‬‬

‫מאז שעות הבוקר‪ ,‬לאחר ששמענו על מותה של דניאל‪ ,‬הכל‬ ‫נעשה יותר שקט ואיטי‪.‬‬ ‫מרגע שהיכרתי את דניאל‪ ,‬כל פגישה מקרית בינינו על השביל‪,‬‬ ‫החלה בחיבוק ונשיקה‪ .‬המחשבה עליה כל כך מכאיבה‪.‬‬ ‫אנו זוכרים את דניאל לבושה בלבן‪ ,‬מחייכת‪ ,‬צוחקת ושרה‬ ‫בבר מצווה של יונתן‪ .‬וכך היא תישאר עבורנו תמיד‪ ,‬אלא‬ ‫שמעתה מתלווים לכך דמעות ומחנק‪ .‬היא תחסר לנו‪.‬‬ ‫חושבים על דניאל ועליכם ודואגים לכם‪ ,‬מקווים‬ ‫שתמצאו נחמה‪.‬‬ ‫עצוב לנו מאוד וכואב לנו‪.‬‬ ‫הילה ויפתח‪ ,‬ארגנטינה‪16.6.2004 ,‬‬

‫‪125‬‬

‫ניסיון להבין‬ ‫שלשום הערמנו את הכיסאות והשולחנות‪ ,‬אספנו מפות לכביסה;‬ ‫לפני כן סידרתי פרחים וירק;‬ ‫לפני כן נפגשנו יחד כל חברינו ועוד חברים רבים ונוספים;‬ ‫הדשא היה מואר‪ ,‬הסתובבנו ודיברנו‪ ,‬צפינו בך שרה‪.‬‬ ‫גם שבוע לפני כן‪ ,‬הערמנו כיסאות‪ ,‬אספנו מפות לכביסה‪,‬‬ ‫לפני כן סידרתי פרחים וירק‪ ,‬נפגשנו יחד‪ ,‬כל חברינו‪ ,‬ועוד חברים רבים נוספים‪,‬‬ ‫הסתובבנו ודיברנו‪ ,‬צפינו בך שרה‪.‬‬ ‫‪ 5‬ימים‪...‬‬ ‫‪ 2‬עולמות!‬ ‫הרי את פשוט נעלמת לך לרגע‪ ,‬ושוב אפגוש בך באחד משבילי הקיבוץ‪ ,‬אומרת שלום בעיניים זוהרות‪ .‬ואני אחלוף‬ ‫על פנייך‪ ,‬אחשוב לעצמי כמה נעימה לי התייחסותך‪ ,‬ואומר‪ :‬עכשיו אנחנו זוכים עוד לראותה בינינו‪ ,‬אך היא תבשיל‬ ‫ליכולות מדהימות בזכות קולה‪ ,‬בזכות שנינותה‪ ,‬בזכות יופייה‪ ,‬בזכות אופייה‪ ,‬בזכותה‪.‬‬ ‫תמיד הופעת לי במן הבזקים כאלו‪ ,‬רגע היית ורגע חמקת‪ ,‬משאירה שובל קשר בעינייך‪.‬‬ ‫שמעתי את בכיים החרישי של יונתן ונועה בשבעה‪ ,‬ושוב צמרמורת עברה בי‪ ,‬כשנזכרתי בבכיה של דניאל הקטנה‬ ‫שהתערבב לי בבכיו של יונתן כשהיה בגן‪ ,‬כשחיבקתי אותו והוא כולו רועד ורטוב מבכי‪ .‬אותו קול‪ ,‬אותו רעד‪ .‬כמה‬ ‫רציתי אז בחיבוקי לעטוף אותו מפני העולם‪ ,‬לתת לו ביטחון‪ ,‬לרפד לו את הכעס והכאב‪ ,‬לתת לו כוח‪.‬‬ ‫והרעד הזה בקולו נשמע גם בקולה של דניאל‪ ,‬כשהיא שרה‪ .‬משהו ברעד הזה‪ ,‬נגע בי‪ ,‬יכולתי לזהותו ממרחקים‪.‬‬ ‫משהו ברעד הזה הזמין חיבוק גדול ובוטח‪ ,‬לנפש צעירה שגמאה את החיים בשקיקה‪ ,‬אך בתוכה היה גם גרעין חרד‬ ‫ולא בטוח‪ .‬הגלים סחפו אותה לזרמים חזקים ולא הביאוה לחוף מבטחים‪ .‬אם אפשר היה עוד פעם לחבק את הנפש‬ ‫הזו ולהגן עליה מכל רע‪.‬‬ ‫יובל ורקפת‪ ,‬חייכם נוגעים בחיינו‪,‬‬ ‫אוהבים ומחבקים‪,‬‬ ‫עירית ואהרל'ה‪ ,‬אחרי השבעה‪17.6.2004 ,‬‬

‫‪124‬‬

109

‫ד‬

‫ניאל‬

‫בימים האחרונים‪ ,‬שמך גורם לצביטה עזה בליבנו‪,‬‬

‫וכמה גאה היית שקיבלת ציון ‪ 100‬על עבודה זו‪,‬‬

‫לעצב עמוק‪ ,‬תחושת אין אונים נוראה‪,‬‬

‫וכמה גאה היית שקיבלת ציון ‪ 100‬במבחן המתכונת‪,‬‬

‫וגעגועים‪...‬‬

‫שאותו כבר לא זכית להחזיק בידייך העדינות‪...‬‬

‫אבל אנחנו זוכרים גם ימים אחרים‪,‬‬

‫כי כל שנותר‬

‫ימים יפים‪ ,‬של רוח נעורים מתפרצת‬

‫זה הזיכרון המתוק ממך דניאל‪.‬‬

‫שובבות‪ ,‬צחוקים וחיבוקים בבניין המדעים‪.‬‬

‫ואנחנו נמשיך‪,‬‬

‫זוכרים איך כל בוקר נפתח ב‪:‬‬

‫ונזכור‪,‬‬

‫"אני חייבת קפה כדי להתחיל את היום"‬

‫ולעולם לא נשכח‪.‬‬

‫מלווה בתחינה אילמת של זוג עיניים מדהימות‪.‬‬

‫אורלי דנגורי‪,‬‬

‫זוכרים איך ברגעי ייאוש‪,‬‬

‫צוות הביולוגיה "מעיין"‬

‫בהם היינו בטוחים שאף אחד לא יבין את הביולוגיה המולקולרית‪...‬‬ ‫היית את מציעה‪ ,‬במתק שפתיים שהיה שמור רק לך‪,‬‬ ‫"בואו נצא להפסקה ואחר כך נבין יותר טוב"‪.‬‬ ‫ויצאנו‪ ,‬כן‪ ,‬מי יכול היה לעמוד בפנייך‪...‬‬ ‫זוכרים איך 'נשאת על גבך' תלמידים מתקשים‪,‬‬ ‫איך לקחת אחריות על נוכחות של אחרים‪,‬‬ ‫ואיך דאגת לארגן לנו עוגות לכל שיעור ושיעור ‬ ‫כי "אי אפשר ללמוד כל כך הרבה זמן‪"...‬‬ ‫זוכרים אותך בעבודת הביוטופ‬ ‫אחראית על המצב רוח‪ ,‬על הכיבודים‪,‬‬ ‫וגם דואגת שהעבודה תתבצע כראוי‪.‬‬ ‫ובעת שכולם כבר עייפים‪ ,‬מזיעים‪ ,‬שבו"זים‪,‬‬ ‫את עוברת ביניהם‬ ‫מעודדת‪ ,‬מסייעת‪ ,‬מלטפת‪ ,‬מחזקת‬ ‫ומצליחה להפוך את הקערה על פיה‬ ‫ואת כולנו לאופטימיים‪,‬‬ ‫באותה דרך מיוחדת שהייתה שמורה רק לך‪,‬‬ ‫ושלא ניתן היה לעמוד בפניה‪.‬‬

‫‪108‬‬

‫ד‬

‫ניאל‪,‬‬

‫כבר יותר מחמישה חודשים עברו מאז התאונה‪ ,‬מה שאומר‪ ,‬שכבר יותר מדיי זמן לא ראיתי אותך ולא דיברתי איתך‪.‬‬ ‫המון זמן שלא נכנסתי לאתר באינטרנט‪ ,‬ולא ברור למה נכנסתי היום‪ .‬אולי זה בגלל שאת כל הזמן בתוך הראש שלי‪ ,‬ורציתי קצת‬ ‫להיזכר ברגעים ותמונות‪ .‬ככל שהזמן עובר הכל מתערפל‪ .‬כבר קשה לזכור הרבה מאוד דברים קטנים‪ ,‬אבל כל כך יפים‪ ,‬שהיו רק‬ ‫שלך‪.‬‬ ‫כל כך הרבה דברים קרו מאז התאונה‪ ,‬וחבל לי שאת לא יכולה לראות כמה השתנינו מאז‪ .‬כל כך כייף לראות איך כולם הופכים‬ ‫מילדים שלמדו איתך בבית ספר לאנשים בוגרים‪.‬‬ ‫אי אפשר לתאר איך בכל פעם שאני חוזר לקיבוץ‪ ,‬ועובר ליד עין החורש‪ ,‬אני חושב לעצמי‪" :‬אולי היא חזרה?" חושב‪ ,‬שאולי כדאי‬ ‫להיכנס ולבדוק‪ ,‬ונוכל לשבת על כוס קפה ולרכל על כל העולם‪.‬‬ ‫אני מתגעגע אלייך נורא‪ .‬היית אחד האנשים שהכי נקשרתי אליהם בחיים שלי‪ ,‬אחת שהצליחה להוציא ממני מה שאני באמת מרגיש‪.‬‬ ‫דניאל‪ ,‬את כל כך חסרה!‬ ‫זיו בר נצר‪11.11.2004 ,‬‬

‫א‬

‫ני יושב על האגם‪,‬‬

‫אבל העיניים בכלל לא אותו דבר‪.‬‬

‫ומחזיק ביד את המזכרת‬

‫הכל אפור והגשם פסק‪.‬‬

‫היחידה שיש לי מהארץ‪.‬‬

‫הכל שקט ורגוע עכשיו‪.‬‬

‫הדמעות כבר נגמרו והחומה‬ ‫משתלטת‪.‬‬

‫ואני על עלה‬ ‫ואת על אחר‪,‬‬

‫עם חיוך של זהב‬

‫את מחייכת‬

‫ושיער שחור‪,‬‬

‫ואני בוכה‪.‬‬

‫עיניים ירוקות זוהרות מרחוק‪,‬‬ ‫על עלה מסתכל‬

‫דניאל‪,‬‬

‫ואת על אחר‪,‬‬

‫אני אוהב אותך‪.‬‬

‫ושחור לא ברור אני רואה‬

‫דב טשרנין‪ ,‬סן פרנסיסקו‪8.6.2004 ,‬‬

‫ושוב חיוך של זהב‬ ‫ושוב השיער השחור‬ ‫והעיניים כחולות זוהרות‬ ‫אבל לא רחוק‪.‬‬ ‫והרוח מתנפנפת בשיער‬ ‫ושוב את מסובבת את כולם‬ ‫ורק אני על העלה מסתכל‬ ‫ורק אני מנסה לדמיין‪.‬‬ ‫והטיפות זולגות ואין אלה דמעות‬ ‫והשמיים בוכים כשאני עלייך‬ ‫חושב‬ ‫ושוב את מחייכת‬ ‫ושוב אותו שיער‪.‬‬

‫‪86‬‬

‫לדניאל‪,‬‬ ‫בקבר שלך אני בוכה‬ ‫ובלב עצוב והוא כאילו נשבר‪.‬‬ ‫אבל שם‪ ,‬בקבר‪,‬‬ ‫אני מרגישה קרוב אלייך‪.‬‬ ‫אני אוהב אותך תמיד‬ ‫ולא רציתי שתעזבי‪.‬‬ ‫יום לפני שעזבת אותנו‪ ,‬את החיים‪,‬‬ ‫הלכנו להצגה‬ ‫ולא ידעתי שזה היום האחרון שלנו ביחד‪.‬‬ ‫אני אהבתי אותך שהיית בחיים‬ ‫ואני אוהבת אותך גם עכשיו‪.‬‬ ‫עצוב כאן בלעדייך‪.‬‬ ‫מתגעגעת ואוהבת מאוד‬ ‫עמית בכרך‪,‬‬ ‫בת דודה של דניאל‪11.1.2005 ,‬‬

‫‪55‬‬

‫ד‬

‫ניאלי שלנו יקרה‪,‬‬ ‫כמעט חודשיים‪ ,‬אך נדמה כי חיים שלמים חלפו מאז‪.‬‬ ‫הזמן לא מרפא אותנו‪ ,‬הוא רק קובע לנו חלוקה חדה וברורה לפני ואחרי‪.‬‬ ‫אנחנו עושים כל שביכולתנו להבין‪ ,‬להאמין ואפילו להשלים‪.‬‬ ‫מבקרים אותך בבית הקברות‪ ,‬שהרי אם נראה את קברך אולי נאמין באמת‪ .‬אולי נבין שזה לא סתם סיוט שחלמנו‪.‬‬ ‫אבל אנחנו לא‪ .‬לא מבינים ולא מאמינים‪ .‬לא באמת‪.‬‬ ‫מחכים עדיין לכניסה דרמטית‪ ,‬אולי סתם את מאחרת‪ ,‬עוד רגע נשמע בוודאי את צעדייך‪ ,‬את גרירת הרגליים‬ ‫המוכרת‪ ,‬עוד רגע תיכנסי‪ ,‬תחייכי את חיוכך המקסים‪ ,‬החם‪ ,‬השובב כל כך‪.‬‬ ‫עוד רגע תבואי‪.‬‬ ‫אנחנו בטוחים שזו סתם טעות… טעות איומה‪.‬‬ ‫עוד רגע נוכל שוב לשמוח איתך בתוכניותייך‪ ,‬ליהנות איתך מהנעורים‪ ,‬מיופים הקורן ממך‪ ,‬מהחיות המקסימה שלך‬ ‫והסוחפת‪ ,‬מההומור החצוף‪.‬‬ ‫עוד רגע נוכל לשמוע אותך שוב‪ ,‬רוקמת תוכניות לעתיד‪ ,‬לחיים הפרושים לפנייך‪ ,‬שולחים אלייך זרועותיהם הפתוחות‬ ‫ רק מחכים שתבואי‪ ,‬שתחיי…‬ ‫דניאלי‪,‬‬ ‫את הכאב הזה לא הכרנו כמו צבת אכזרית שלופתת את הגרון‪ ,‬את הלב‪ ,‬את הנשמה כולה‪ ,‬לא נותנת לנשום‪ ,‬לא‬ ‫נותנת מנוח‪.‬‬ ‫תגידי שאת סתם מאחרת‪.‬‬ ‫דוד ואורית‪ ,‬דודים של דניאל‪27.7.2004 ,‬‬

‫‪54‬‬

‫אסירי תודה לחברייך‪ ,‬לחברינו ולמשפחתנו‪ ,‬שאין מילים בשפה העברית לתאר אותם ואת מה‬ ‫שהם עושים למעננו‪ .‬גם בגלל כל העזרה הממשית לה אנו זוכים מכולם‪ ,‬אך בעיקר‪ ,‬בגלל תחושת‬ ‫השותפות העמוקה‪ ,‬התמיכה הרגשית‪ ,‬והידיעה שהם כולם חסרים אותך ומתאבלים עלייך באמת‬ ‫ובתמים‪ ,‬יחד איתנו‪.‬‬ ‫ואנחנו אסירי תודה‪ ,‬שהם כולם עוזרים לנו‪ ,‬לאסוף את כל מראות פנייך היפים‪ ,‬לזיכרון חי ונושם‪.‬‬ ‫אסירי תודה על אהבתם אותך‪.‬‬ ‫דניאלי‬ ‫שלושים ימים‪ ,‬הם גם שלושים לילות‪...‬‬ ‫ארוכים כל כך‪...‬‬ ‫ריקים כל כך‪...‬‬ ‫כואבים כל כך‪ ...‬בלעדייך‪.‬‬ ‫אמא ואבא‪8.7.2004 ,‬‬

‫‪53‬‬

‫ד‬

‫ניאלי שלנו‪,‬‬

‫למרות שהשתיקה שלך רועמת‪ ,‬אנחנו מדברים אלייך ועלייך כל הזמן‪ ,‬ואנחנו מרגישים‪ ,‬שאילו‬ ‫יכולת‪ ,‬היית מתכוונת לכך‪ ,‬שהמילים הבאות‪ ,‬תוקדשנה דרכך לכולם‪:‬‬ ‫לפני ‪ 30‬ימים‪ ,‬זרקת אותנו‪ ,‬מפסגות של אושר‪ ,‬לתהומות הייאוש והעצב‪.‬‬ ‫ולמרות ענני הערפל הסמיכים שעוטפים באופן קבוע את מוחנו‪ ,‬אנחנו מצליחים לתפוס‬ ‫ולהבין‪ ,‬כמה לא היית דומה לאף אחת אחרת‪.‬‬ ‫ולמרות מסך הדמעות‪ ,‬שמכסה תדיר את עינינו‪ ,‬אנחנו מצליחים לראות את המון הידיים‪,‬‬ ‫המושטות אלינו לעזרה‪ ,‬כדי למשוך אותנו מהתהום בחזרה לקרקע‪ ,‬ואנו נאחזים בהן בחוזקה‪,‬‬ ‫שלא נישמט‪.‬‬ ‫ולמרות ליבנו השבור כל כך‪ ,‬אנחנו מצליחים להרגיש‪ ,‬במלוא העוצמה‪ ,‬שגילויי האהבה‬ ‫כלפייך וכלפינו הם יוצאי דופן…‬ ‫…ואנחנו אסירי תודה לנצח‪.‬‬

‫‪52‬‬

‫ד‬

‫ניאל‪,‬‬

‫היום זה אחד מהימים שכמעט כל‬ ‫היום חשבתי עלייך‪,‬‬ ‫לא יודעת למה‪.‬‬ ‫כל דבר הזכיר לי אותך‪ ,‬אפילו הגשם‪,‬‬ ‫חשבתי אם אולי‪ ,‬לפעמים‪ ,‬גם את נזכרת‬ ‫בי קצת?‬ ‫אני לא יודעת למה אבל היה לי היום יום עצוב‪,‬‬ ‫מאותם הימים האלה שאין סיבה מדויקת לעצב‪,‬‬ ‫סתם עצובים‪.‬‬ ‫חשבתי לעצמי‪ ,‬עוד כמה פעמים אוכל להיכנס לאתר הזה‬ ‫ולכתוב לך בלי לקבל תשובה? עד מתי זה ימשך?‬ ‫אוהבת אותך תמיד תמיד‪,‬‬ ‫גילי‪1.3.2005 ,‬‬

‫‪51‬‬

‫ד‬

‫ניאל‪,‬‬

‫היום‪ ,‬לפני שישה חודשים הלכת‪.‬‬ ‫הלכת‪ ,‬ושינית את חיינו לנצח‪...‬‬ ‫השארת אצלי חלל שבחיים אף אחד לא יוכל למלא‪.‬‬ ‫הלוואי והיית פה‪ ...‬הלוואי והיית מחבקת אותי כמו פעם‪...‬‬ ‫אני עדיין לא מעכלת את זה שהלכת‪ ,‬ושבחיים לא תחזרי‪.‬‬ ‫הלוואי והכל היה רק חלום ובסופו היית מעירה אותי ומחבקת אותי‪...‬‬ ‫מתגעגעת כל כך‬ ‫ואוהבת לנצח‪ ...‬מחכה לך‪ ...‬תמיד‪.‬‬ ‫גילי‪ ,‬בת דודה של דניאל‪3.1.2005 ,‬‬

‫‪50‬‬

‫אמרת שזאת התקופה הכי יפה שלך‪ .‬לפני פחות משבוע‪,‬‬ ‫חגגנו בר מצווה ליונתן‪ .‬הצלחת להפוך את זה לאירוע‬ ‫קסום לכל מי שנוכח‪ .‬משהו מיוחד זרם באוויר‪ .‬תחושה‬ ‫של אושר‪ ,‬של נינוחות‪ ,‬של אהבה ושלמות‪.‬‬ ‫כל כך הודיתי לך על התמיכה שלך באבא במהלך‬ ‫השיר המשותף שלכם‪ ,‬איך נגעת בו ברכות‪ ,‬איך חייכת‬ ‫אליו…‬ ‫אוי ילדת אהבתנו‪ ,‬שברת את ליבנו בחייך ובמותך‪.‬‬ ‫הותרת אחרייך משפחה המומה וכואבת‪ ,‬אחים סבים‪,‬‬ ‫דודים‪ ,‬בני דודים שלא מוצאים את נפשם מרוב צער‪,‬‬ ‫חברים‪ ,‬ידידים ועוד המונים שאספת בחייך הקצרים‪.‬‬ ‫אנו נותנים לך את כל אהבתנו והיא גדולה ועצומה‪.‬‬ ‫קחי אותה איתך‪ ,‬כדי שלא תהיי לבד במקומות‬ ‫שאליהם את הולכת‪.‬‬ ‫אנחנו נישאר ביחד‪ ,‬עם היגון הנורא והזיכרונות‬ ‫הנפלאים‪ ,‬וננסה לאחות את שיברי חיינו‪ ,‬למענך‪,‬‬ ‫למען יונתן ונועה הנפלאים‪ ,‬למען כולנו‪.‬‬ ‫כל כך אוהבים ומתגעגעים‪.‬‬ ‫אבא ואמא ‪9.6.2004‬‬

‫‪41‬‬

‫ד‬

‫ניאל‪ ,‬דניאלי שלנו‪ ,‬אהובתנו‪.‬‬ ‫כל כך קשה להיפרד ממך כאן לפני כולם‪ ,‬אך עוד יותר קשה לשלוח אותך לדרך ארוכה‪,‬‬ ‫רחוקה וסופית כל כך מבלי להגיד כלום‪.‬‬ ‫על הנייר מפוזרים שיברי מילים ומחשבות‪ ,‬מעורבים ברסיסי הלבבות של אבא ושלי‪,‬‬ ‫שנופצו אתמול בערב‪.‬‬ ‫‪ 81‬שנים של קסם הענקת לנו‪:‬‬ ‫קסם של עיניים כחולות ועמוקות כמו ים‪ ,‬של שיער גולש‪ ,‬של צחוק ממזרי ושובב‪,‬‬ ‫של גוף קטן שאפשר לחבק בקלות‪ ,‬של ויכוחי גיל ההתבגרות‪ ,‬של קול עמוק‬ ‫ומדהים‪ ,‬של אהבה גדולה מאין כמוה‪.‬‬ ‫ולקחת את הכל ברגע אחד נורא‪.‬‬ ‫אין מילים שיכולות להביע את שבוכה הלב‪ ,‬ואת מה שלא תופס המוח‪.‬‬ ‫אנחנו שהענקנו לך יחד חיים‪ ,‬שיחד נשמנו איתך את נישמת אפך המתוק‬ ‫הראשונה‪ ,‬שיחד עברנו איתך את כל החוויות‪ ,‬שיחד קיבלנו דוקטורט בגיל‬ ‫ההתבגרות שלך‪ ,‬לא היינו איתך בשניות שלקחו אותך מאיתנו לנצח‪ ,‬וכל מה‬ ‫שנותר היה‪ ,‬שנלך יחד להיפרד ממך היום‪ ,‬לראות אותך בפעם האחרונה‪.‬‬ ‫יפה שלנו‪ .‬נפש וגוף כל כך שונים משל כולם‪ ,‬מיוחדים רק לך‪.‬‬ ‫פרפר ופרח בבת אחת‪.‬‬ ‫איך ריחפת תמיד בין כולם‪ ,‬מפזרת ענני נוכחות קסומה‪ .‬שובת לב מאין‬ ‫כמוך‪ .‬מצליחה להשיג בהינף מבט‪ ,‬מה שאיש לא השיג מהקשוחים שבינינו‪.‬‬ ‫היית בתקופה נהדרת‪ ,‬רק לפני יומיים אמרת לי כמה את מאושרת‪.‬‬

‫‪40‬‬

‫‪...‬בשנתך הירח לעולם מלא‬ ‫והוא ניצב ליד השמש‪ ,‬ואת זו שמחליטה מי ישקע מי יעלה‪...‬‬

‫המשפחה מתגעגעת לדניאל‬

17 15

‫ב‬

‫אופן מפתיע‪ ,‬השתלבתי שם מהר מאוד‪ ,‬גם בבית הספר‬

‫החדש‪ ,‬ואפילו התחלתי לחבב דברים‪ .‬הקמנו לנו מועדון‪,‬‬ ‫וכשסגרו לנו אותו‪ ,‬מצאתי לי אהבה חדשה‪ :‬סוסים! הזמן‬ ‫עבר במהירות‪ ,‬ובבית הספר התחלנו לעבוד על מופע‬ ‫הסיום של כיתה ו'‪ .‬היו ימים בהם עשינו חזרות עד ‪ 3‬לפנות‬ ‫בוקר‪ ,‬ונטשתי את האורווה מחוסר זמן‪.‬‬

‫‪16‬‬

15 15

‫ב‬

‫סוף כיתה ה'‪ ,‬יצאנו לשנת חופש‪ ,‬בקיבוץ מענית‪ .‬למרות שהוריי‬

‫הסבירו לי את השיקולים שלהם‪ ,‬מאוד לא אהבתי את הרעיון‪.‬‬ ‫כעסתי עליהם מאוד‪ ,‬ובכיתי הרבה‪ .‬ב­‪ 51‬לאוגוסט ‪ ,7991‬עברנו‬ ‫למענית‪ .‬העברתי את חפציי לחדר החדש ובכיתי‪ .‬אך למחרת כבר‬ ‫באו בנות גילי לקבל את פניי‪ .‬הן לקחו אותי להכיר ילדים חדשים‪,‬‬ ‫והראו לי מקומות חדשים‪.‬‬

‫‪14‬‬

‫ב‬

‫גיל שלוש וחצי‪ ,‬עברתי לגן "דולב"‪,‬‬

‫וקבוצתי אוחדה עם הקבוצה שמעלינו‪.‬‬ ‫למרות שהיו גדולים מאיתנו בשנה‪,‬‬ ‫השתלבנו יפה‪ ,‬כי היינו קבוצה יותר‬ ‫גדולה‪.‬‬

‫‪7‬‬ ‫‪15‬‬

‫ח‬

‫זרנו לעין החורש‪ ,‬ואני השתלבתי בקלות בקבוצתי‬

‫"נרקיס"‪ .‬באותה תקופה הייתה בעין החורש "לינה‬ ‫משותפת"‪ ,‬היו השכבות משותפות‪ ,‬מקלחות משותפות‪,‬‬ ‫וכל החיים היו הרבה יותר קרובים ומשותפים‪ .‬אהבתי את‬ ‫הלינה המשותפת‪ .‬אף פעם לא ברחתי מהגן אל הוריי‪.‬‬ ‫התלונות היחידות‪ ,‬שקיבלו הוריי משומרות הלילה‪ ,‬היו על‬ ‫כך שישנתי בלי שמיכה בלילות‪.‬‬

‫‪6‬‬

‫ש יר ל ד נ י אל‬ ‫בשנתך‪ ,‬אני מניח‪ ,‬מיטתך‪ ,‬מוצעת עננים‪.‬‬ ‫זרעי חיטה סבים ברוח‪ ,‬מעורבים בלובן‪-‬אודם של שברי ורדים‪.‬‬ ‫בשנתך אני מניח‪ ,‬בלי מאמץ בכלל‪,‬‬ ‫אספת סביבך את כל הילדים הישנים‪ ,‬והם רוקדים איתך במעגל‪.‬‬ ‫ישנו וודאי אביר על סוס ‪ -‬רוכב אל זרועותייך‪,‬‬ ‫ואת צוחקת לו ומפתה בתכול עינייך‪.‬‬ ‫בשנתך הירח לעולם מלא‬ ‫והוא ניצב ליד השמש‪ ,‬ואת זו שמחליטה מי ישקע‪ ,‬מי יעלה‪.‬‬ ‫בשנתך יש דשא וגבעות והר נישא ורם‬ ‫וחול זהוב ועשבים וקו ההתנגשות של הרקיע והים‪.‬‬ ‫אם מתחשק לך ככה סתם את מפילה כוכב‪,‬‬ ‫את רצה עם עדרי פילים‪,‬‬ ‫או את עודרת ערוגות ענק‪ ,‬שותלת בן פרחים‪.‬‬ ‫בשנתך ארזת את כל האהבה שבעולם בתוך אינספור שקים ורודים‪,‬‬ ‫ואת יוצקת לבבות ומחלקת לכל האנשים הבודדים‪.‬‬ ‫בשנתך כלואים שירה ויופי נעורים בלתי נגמר‪,‬‬ ‫ונחילי גחליליות רוקמים צורות של פרח ופרפר‪,‬‬ ‫ואת רוגעת‪ ,‬מרוחקת‪ ,‬מהתופת‪ ,‬מהדם‪,‬‬ ‫ואין מקום שם‪ ,‬בשנתך‪ ,‬לתחלואיו של העולם‪.‬‬ ‫צבא פיות כסופות‪ ,‬משמר עינייך העצומות‪ ,‬חג מעל ראשך;‬ ‫המשיכי בשלך ילדה‪ ,‬ציירי לך חלומות קסומים ‪ -‬במעמקי שנתך‪.‬‬ ‫הרן שני‬