Rona

‫יחדיו מאושרים‪ ...‬רונה והילדים בניו זילנד‬ ‫‪323‬‬

‫אימא אימא ‪ /‬עמוס אטינגר‬ ‫אימא‪ ,‬אימא‪,‬‬ ‫הירח שר לך‪ ,‬אימא‬ ‫לאורו אומר לך‪ ,‬אימא‪:‬‬ ‫את איתי‪,‬‬ ‫את איתי‪.‬‬ ‫אם הרחקתי לכת‪ ,‬אימא‪,‬‬ ‫הן תדעי‪ ,‬ארמונות מלכות אבנה לך‪,‬‬ ‫מלכתי‪.‬‬ ‫במרום כל כוכב‬ ‫לך שולח מכתב‬ ‫ומצרף תו אל תו‬ ‫ושושן של זהב פורח‪,‬‬ ‫כדי שאת ליבך שוב ישמח‪,‬‬ ‫ולכן‪ ,‬אם תשמעי קול מיתרים‪,‬‬ ‫אז תדעי ‪ -‬בנייך‪ ,‬אימא‪ ,‬לך שרים‪.‬‬ ‫מול פריחה בירוק‪,‬‬ ‫מן הים העמוק‬ ‫ובין דמע לצחוק‬ ‫לך אשלח מרחוק איגרת‪,‬‬ ‫כדי שתשמריה למזכרת‪.‬‬ ‫ואם יום שוב תשמעי קול מיתרים‬ ‫אז תדעי ‪ -‬בנייך‪ ,‬אימא‪ ,‬שוב חוזרים‪.‬‬

‫‪322‬‬

‫לויפסנה‪ ,‬למדיטציה ול“חיים בריאים“‪ .‬ניסית הכול‪ ,‬והתקווה‬ ‫והביטחון שלך סייעו לך להמשיך בחייך כרגיל; ואז בגבורה‬ ‫החלטת לנסוע למסע חייך לניו זילנד הרחוקה‪“ ,‬ללכת‬ ‫בעקבות הלב“‪ ,‬כשם הספר האחרון שקראת בחייך‪ .‬לשהות‬ ‫במחיצת היקרים לך הרחק מתלאות היום יום‪ ,‬מעול הפרנסה‬ ‫ומהדאגות‪.‬‬ ‫ביום בו נסעת הייתי איתך כל היום וליוויתיכם לרכבת‪.‬‬ ‫כמה אושר היה נסוך על פנייך‪ .‬לא רצית שדבר יקלקל‬ ‫את התוכנית הזאת שלך‪ .‬תכננת שניפגש בתאילנד מפגש‬ ‫משפחתי והאמנת שתעמדי בטיול‪.‬‬ ‫אבל המפגש קרה‪ ,‬לצערי‪ ,‬בנסיבות אחרות ‪ -‬בניו זילנד‪,‬‬ ‫אחרי חודש בלבד‪ .‬היית כל כך חכמה ובחרת נכון‪ .‬היה לך‬ ‫חודש מאושר עם ילדייך ועם אהוב ליבך‪ ,‬וזה ניכר במכתבים‬ ‫שכתבת לכולנו ולחברייך ובסיפורים שסיפרו הילדים שלך‬ ‫כשהגעתי לקחתך ארצה אחרי שהבנתי שאת בסכנת חיים‪.‬‬ ‫בחרת מקום יפה ביותר לסיים את חייך הקצרים‪ ,‬מקום‬ ‫שרואים רק בגלויות‪ ,‬כשסביבך אנשים רבי חסד‪ ,‬מדהימים‪.‬‬ ‫אחיות ורופאים רחמנים מאין כמותם‪ ,‬טובי לב כמוך‪.‬‬ ‫רצית שיטיסוך לארץ למות כאן בין החברים והמשפחה‪ ,‬אך‬ ‫לא הספקת‪ .‬אספת בשעותייך האחרונות את ילדייך הקטנים‬ ‫והסברת להם שאת הולכת למות‪ .‬אמרת להם‪“ :‬אני עכשיו‬ ‫עוברת לשלב הבא בחיים‪ ,‬כמו שאתם עוברים שלב במשחק‬ ‫מחשב“; ואת תשמרי עליהם מלמעלה‪ .‬הם ישבו וציירו לך‬ ‫ציורים וכתבו לך‪“ :‬טיסה נעימה‪ ,‬אוהבים אותך‪ ,‬אימא“‪ .‬ואת‪,‬‬ ‫בכוחותייך האחרונים‪ ,‬בכאבי תופת ותחת השפעת המורפיום‬ ‫כתבת לכולנו מכתבי פרידה‪ :‬לאבא ולי‪ ,‬ללילך‪ ,‬לחגי‪,‬‬ ‫לשלומי ולמאור‪ ,‬לרז ולטל‪.‬‬ ‫נחמתי היא שידעת שאני בדרך אלייך בטרם איבדת את‬ ‫ההכרה‪ ,‬מתנה מקסימה שלי שניתנה לי ל‪ 36-‬שנה‪.‬‬ ‫אלוהים החליט לקחת אותך שכן היה חסר לו חייל בצבא‬

‫המלאכים שלו והוא היה זקוק לחייל זך וטהור; ומי ראוי יותר‬ ‫ממך אהובה שלי?! אין אדם שיאמר עלייך מילה רעה ואין‬ ‫ברייה על פני האדמה שלא קיבלת והכלת‪.‬‬ ‫אימא מדהימה לילדייך‪ ,‬וחבל לי כל כך שלא ימשיכו‬ ‫לגדול במחיצתך‪ ,‬לא יספגו את הנועם‪ ,‬החכמה‪ ,‬הפשטות‬ ‫והיצירתיות שלך‪ .‬למזלי‪ ,‬היטבת לבחור את בן הזוג‪ ,‬נפש‬ ‫תאומה שלך‪ ,‬שימשיך ויגדל את הפרחים שלך בדרך שלך‪.‬‬ ‫אני מבטיחה לספר להם תמיד איזו אימא נפלאה הייתה‬ ‫להם‪ ,‬ואיזה אדם גדול את‪.‬‬ ‫יקרה שלי‪ ,‬סלחי לי שלא הגעתי בזמן; ברגע שקיבלתי את‬ ‫ההודעה טסתי והתפללתי לנס חנוכה‪.‬‬ ‫‪ 23‬שעות של מרוץ עם הזמן כדי להגיע ולדבר איתך‪,‬‬ ‫לראותך בהכרה‪.‬‬ ‫קיוויתי לנס חנוכה‪ ,‬שאוכל להטיסך לארץ ולהצילך‪ .‬אך‬ ‫לשווא‪ .‬הזמן ניצח אותי והנס לא קרה‪ ,‬בת יקרה‪.‬‬ ‫כמה שעות לפני שהגעתי‪ ,‬איבדת את ההכרה בבית חולים‬ ‫בקצה העולם‪ ,‬בפלמרסטון‪ .‬חיבקתי ונשקתי את פנייך‬ ‫השלוות והיפות‪ ,‬פני מלאך‪ .‬וכולנו היינו איתך; לא נפחת‬ ‫נשמתך בקרב זרים‪ :‬שלומי‪ ,‬הילדים ואני‪ ,‬ומאיר ועדיה‬ ‫הנפלאים שבלעדיהם לא הייתי מצליחה להגיע בטרם נדם‬ ‫ליבך הרחב שמאן לעצור‪ ,‬שהתחזק מכל הטוב שעשה בחייו‪.‬‬ ‫הלכת מאיתנו בחנוכה‪ ,‬הזמן בו סבא אברהם נפטר‪ ,‬סבא‬ ‫שכה הערצת ואהבת‪ .‬קיימנו אזכרה ביום שישי‪ ,‬נר שלישי של‬ ‫חנוכה‪ ,‬והנה עתה אנו טומנים אותך ליד סבא וסבתא‪ .‬הם‬ ‫מלאכים ותיקים‪ ,‬יקבלוך לשורתם וישמרו עלייך‪.‬‬ ‫שמרי עלינו והיי מליצת יושר לנו‪ .‬לא מצאתי שיר או משפט‬ ‫של משורר או סופר שיתאר אותך‪ ,‬כי היית כה מיוחדת‪ .‬זכיתי‬ ‫להיות אימא שלך‪ ,‬ואין זכייה גדולה מזו‪ .‬אהובה שלי‪ ,‬הלוואי‬ ‫וניפגש בחיים האחרים כמו שכתבת לי במכתב הפרידה‪.‬‬ ‫נוחי בשלום על משכבך והיי שלום‪ ,‬יקרה ואהובה‪.‬‬ ‫אימא‬

‫‪293‬‬

‫ההספד של אימא‬

‫י‬

‫לדה שלי‪ ,‬אהובה שלי‪ ,‬מקסימה ונהדרת‪ .‬הספדתי בחיי‬ ‫חברים רבים מכפרנו הקט‪ ,‬אך לא עלה בדעתי ולו לרגע‬ ‫שאצטרך להספיד אותך‪ ,‬בתי בכורתי‪ ,‬ואת בת פחות מ‪36-‬‬ ‫שנים‪.‬‬ ‫לא טבעי ולא נכון‪ ,‬ילדתי היקרה‪ ,‬שאימא תקבור בת‪ .‬את זו‬ ‫שהיית צריכה להספידני ולקברני; אך מחזה נפוץ במקומותינו‬ ‫שהורים קוברים את בניהם הצעירים‪.‬‬ ‫בחייך הקצרים הספקת כל כך הרבה ‪ -‬כאילו ידעת שבאת‬ ‫לעולם הזה לזמן קצוב‪ .‬ילדה מתוקה‪ ,‬חכמה‪ ,‬יצירתית‬ ‫ומוכשרת שלי; כל דבר ‪ -‬כל עלה‪ ,‬כל קוץ‪ ,‬כל חפץ שנגעת‬

‫‪292‬‬

‫בו‪ ,‬הפך ליצירת מופת‪.‬‬ ‫גולת הכותרת של כל תכונותייך היא הפשטות והצניעות שלך;‬ ‫כבר בגיל העשרה ביקשת מאתנו לקחת אותך לכליל‪ ,‬שם‬ ‫חיית חיים פשוטים‪ .‬אמרת‪“ :‬ככה אני רוצה לחיות“‪ ,‬וכך חיית‪.‬‬ ‫מה שעניין אותך אלה ילדייך ושלומי אהבת חייך‪ ,‬האחד‬ ‫והיחיד שאהבת אהבת נפש‪ .‬שלושה פרחים ילדת‪ :‬מאור‪ ,‬רז‬ ‫וטל‪ .‬הפקדת אותם בשעותייך האחרונות בידיי ובידי אבא‪,‬‬ ‫וביקשת שנעזור להם ולשלומי‪ ,‬וכך נעשה ‪ -‬זאת אני מבטיחה‬ ‫לך‪.‬‬ ‫מעולם לא ביקשת בית מפואר‪ ,‬תכשיטים או בגדי פאר;‬ ‫הכול פשוט וצנוע‪ .‬כתבת לי שאת רוצה לייבא את הקרוואן‬ ‫מניו זילנד ולגור בו‪ ,‬שכן לא האמנת בצבירת רכוש; האמנת‬ ‫בעבודה פנימית על הנפש והאמנת שהחיים האלה הם רק‬ ‫תחנת מעבר ‪ -‬הנפש ממשיכה לחיים אחרים‪ .‬מי ייתן ויהיה‬ ‫כך‪ .‬יכולת הנתינה שלך והעזרה לזולת ללא תמורה הייתה‬ ‫אדירה‪ ,‬וזו ניכרת בכל המיילים ובהודעות הטקסט שקיבלת‬ ‫בניו זילנד‪ ,‬אותם קראתי לך ליד מיטתך בתקווה שאת‬ ‫שומעת‪.‬‬ ‫נדהמתי עד כמה אנשים הכירו אותך לעומק והעריכו את‬ ‫תכונותייך הנפלאות‪ .‬אלה שפגשת מקרוב‪ ,‬ואלה שפגשת לפני‬ ‫שנים רבות ונשארו חברייך‪ .‬כולם קרועים ודואבים‪ ,‬והכאב על‬ ‫האבדן שלך ניכר במה שכתבו‪ .‬מעיין אף שאלה אם תספיק‬ ‫לבוא לניו זילנד ולהיפרד ממך‪“ .‬זכות גדולה הייתה להכירך‬ ‫ולו לזמן קצר“‪ ,‬כתבו‪.‬‬ ‫יקרה שלי ‪ -‬גיבורה היית; מאיפה שאבת את כל הכוח הזה‬ ‫להתמודד עם המחלה הנוראית והקטלנית‪ .‬מסע ההתמודדות‬ ‫נמשך שנתיים‪ ,‬בשקט‪ ,‬בלי להתאונן‪ ,‬בלי לרטון‪ .‬לא רמזת‬ ‫ואני לא הרגשתי דבר‪ ,‬וחייתי באשליה שאת בריאה ונקייה;‬ ‫לא רצית להדאיגנו‪ .‬תחילה הטיפולים הקונבנציונאליים‬ ‫הקשים ‪ -‬הכימו וההקרנות‪ ,‬ואח“כ פנית לאלטרנטיביים‪:‬‬

‫ר‬

‫ונה אספה את ילדיה ואת שלומי לפני מותה‪ ,‬נפרדה מהם והסבירה להם‪“ :‬כמו שאתם עוברים‬ ‫שלב במשחקי מחשב‪ ,‬כך אני עוברת לשלב אחר“‪ .‬מאור בכתה וטל שאל “האם נוכל לראות אותך‬ ‫ולדבר איתך?“‪ ,‬והיא ענתה לו שלא‪ .‬טל הלך לפינה והתחיל לבכות וגם רז בכה‪.‬‬ ‫היא ביקשה ברגעים אחרונים אלה מטל לשיר לה את השיר “אורות“‪ ,‬של אברהם טל‪ ,‬שיר שהם האזינו‬ ‫לו פעמים רבות לפני כן‪.‬‬

‫אורות ‪/‬‬

‫מילים ולחן‪ :‬אברהם טל‬

‫כל המקומות שבהם היית‬ ‫עולמות שראית וגילית‬ ‫כל השאלות שבדרך שאלת‬ ‫לפעמים לא העזת לגלות‬

‫כל הזכרונות הדמעות שבכית‬ ‫שניקו את פניך מהתום‬ ‫כל החוויות שהעצימו את ימיך‬ ‫שהדירו שינה מעיניך בלילות‬

‫אורות מהבהבים‬ ‫בשתי שניות‬ ‫חולפים חיי אל מול עיניי‬ ‫קולות מזמן אחר‬ ‫הלב אומר להתעורר מהר‬

‫אורות מהבהבים‬ ‫בשתי שניות‬ ‫חולפים חיי אל מול עיניי‬ ‫קולות מזמן אחר‬ ‫הלב אומר להתעורר מהר‬

‫כל הדרכים נפתחות לפניך‬ ‫מתגלות מול עיניך בחייך‬ ‫כל התהיות נעלמות ברגע‬ ‫ועכשיו ברור מה חשוב ומה פחות‬ ‫אורות מהבהבים‬ ‫בשתי שניות‬ ‫חולפים חיי אל מול עיניי‬ ‫קולות מזמן אחר‬ ‫הלב אומר להתעורר מהר‬

‫‪275‬‬

‫‪20:0‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪From :26 2.12‬‬ ‫‪.201‬‬ ‫‪: +97‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪ 250582912‬שמח‬ ‫ואר ו‬ ‫‪2‬‬

‫ג חנו‬

‫כה מ‬

‫ח‬

‫חנוכה בניו זילנד והאשפוז ‪ /‬אורה‬ ‫בחנוכה שלחה לנו רונה את המסרון האחרון‪“ :‬חג חנוכה מואר‬ ‫ושמח“‪ ,‬וביקשה מלילך מתכון לסופגניות‪ .‬התוכנית הייתה‬ ‫להדליק נרות עם שלומי והילדים באחד הפארקים שבו חנו‪ .‬רונה‬ ‫כבר הרגישה לא טוב ושכבה בקרוואן‪ ,‬והם הדליקו נר עם כמה‬ ‫ישראלים‪ ,‬ביניהם אֹורי‪ ,‬בן של חברים טובים שלנו‪ ,‬בוניה ויואב‬ ‫בנימיני מנהלל; זה נודע לנו בדיעבד‪.‬‬ ‫במוצאי שבת‪ ,‬בשעת לילה מאוחרת‪ ,‬צלצלה לילך ואמרה לנו‬ ‫שרונה מאושפזת עם שטף דם במוח ומצבה לא טוב‪ .‬כל הלילה‬ ‫ניסינו להשיג אותם; דיברנו עם ד“ר אילן קלדרון‪ ,‬והוא צלצל‬ ‫לרופאה בבית החולים בפלמרסטון‪ ,‬שם אושפזה רונה‪ .‬הוא אמר‬ ‫לנו שמצבה קשה מאוד ושזה קשור למחלת הסרטן שממנה סבלה‪.‬‬ ‫ביום ראשון בבוקר החלטתי לנסוע לניו זילנד; הצטרפו אליי מאיר‬ ‫ אחיו של שלומי ועדיה ‪ -‬בעלה של לילך‪ .‬באותו בוקר דיברתי‬‫עם רונה והיא נשמעה חלושה וכואבת; העברתי לדני את הטלפון‬ ‫וגם הוא דיבר איתה מעט‪ .‬טסנו לניו זילנד בתקווה להטיסה לארץ‪,‬‬ ‫שכן שלומי אמר שהיא רוצה למות בארץ‪ .‬הטיסה ארכה ‪ 23‬שעות‬ ‫רצופות‪ ,‬ללא המתנות בשדות תעופה‪.‬‬ ‫נחתנו בוולינגטון‪ ,‬ואחרי שנודע לנו שלא הוטסה לשם‪ ,‬לקחנו מונית‬ ‫לפלמרסטון‪ .‬האצנו בנהג‪ ,‬כי קיוויתי להיפרד ממנה בעודה בהכרה‪.‬‬ ‫מאיר ועדיה ידעו שהיא כבר לא בהכרה‪ ,‬ולא סיפרו לי‪ .‬כשהגענו‪,‬‬ ‫הילדים רצו אליי וסיפרו לי שהם עלו על ההליקופטר שהיה צריך‬ ‫להטיס את אימא לוולינגטון (“אבל בסוף היא לא טסה“)‪ ,‬ואז‬ ‫הראו לי את החדר שהאחיות הרחמניות הכינו להם‪ ,‬כדי ששלומי‬ ‫יוכל להיות עם רונה עד שאנחנו נגיע‪ .‬רצתי לחדר של רונה‪ ,‬וראיתי‬ ‫שהיא כבר בלי הכרה ומתה מוות מוחי‪ .‬ישבתי ליד מיטתה כשהיא‬ ‫שוכבת עם פנים שלוות‪ ,‬מונשמת‪ ,‬מכוסה בסדין ירוק‪ .‬אחזתי בידה‬ ‫הימנית‪ ,‬היד עם הכווייה‪ .‬נזכרתי בסיפור הכווייה וסיפרתי לה אותו‪.‬‬ ‫ליטפתי את היד‪ ,‬וחשבתי‪ :‬כמה יצירות יצרה היד הזאת‪ ,‬כמה‬ ‫עמלה‪ .‬בכיתי‪ ,‬צלצלתי לדני‬ ‫ליטופים וחום העניקה היד הזאת‪ ,‬יד ֵ‬ ‫וסיפרתי לו‪ ,‬והוא בכה איתי‪ .‬בחדר ראיתי את הציורים שהילדים‬ ‫ציירו לה‪ ,‬ושלומי סיפר שרונה ביקשה מחברת לכתוב לכולם‬ ‫מכתבי פרדה‪ .‬הלכתי עם הילדים לקרוואן ה“מפואר“‪ ,‬לדבריה‬

‫‪274‬‬

‫מדליקים נרות חנוכה ליד מיטתה של רונה בבית החולים בפאלמרסטון‬ ‫של רונה‪ ,‬וראיתי מקום צנוע‪ ,‬צפוף אך חמים‪ ,‬שגרם לרונה הרבה‬ ‫אושר בימיה האחרונים‪ .‬שואלים‪ :‬איך אפשר לטייל ככה עם שלושה‬ ‫ילדים שלושה חודשים? רונה ושלומי יכלו‪ ,‬בשל צניעותם ופשטותם‪.‬‬ ‫ידעו ליהנות מדברים פשוטים ולחוות את הטיול בלי מלונות פאר‪.‬‬ ‫לפני שרונה אושפזה‪ ,‬הם קנו כרטיס למעבורת לקרייסצ‘רץ‘‪,‬‬ ‫באי הדרומי‪ ,‬ושם אמורים היו לראות פינגווינים‪ .‬על מיטת חוליה‪,‬‬ ‫כשהיא כואבת ודואבת‪ ,‬תחת השפעת המורפיום‪ ,‬אמרה לשלומי‪:‬‬ ‫“אל תשכח לבטל את המעבורת”‪ .‬הייתה בראש של מטיילת עד‬ ‫הרגעים האחרונים שלה‪...‬‬

‫כ‬

‫שנודע הדבר בארץ‪ ,‬נשלחו אלינו עשרות מסרונים ומיילים‬ ‫מחברים שכתבו על רונה‪ .‬אני ישבתי לידה והקראתי לה את‬ ‫המסרונים ואת המיילים‪ .‬אחד הרופאים החביבים שהיה שם אמר‬ ‫לי שאומרים שחוש השמיעה נעלם אחרון‪ .‬רצה כנראה לעודד אותי‬ ‫לדבר איתה‪ .‬הוא גם אמר לי‪:‬‬ ‫“‪ “It‘s better she died like this then from cancer‬והתכוון‬ ‫שטוב שלא תסבול מכאבי המחלה הארורה‪ .‬ואכן‪ ,‬מישהו שם‬ ‫למעלה דאג שלא תסבול ותהיה בחיק משפחתה בטיול חייה עד‬ ‫הרגע האחרון‪.‬‬ ‫וכמו בברכה של מעיין ב‪“ ,1995-‬אם למות‪ ,‬למות בתוך האושר‬ ‫הגדול‪.“...‬‬

‫י‬ ‫ו‬ ‫מ‬ ‫נה‬ ‫הלכנו לאימא לקרוא מה היא כתבה לנו ביומן‪ ,‬כי רוב הסיכויים שהיא‬ ‫תמות היום‪.‬‬ ‫בכינו ואז הלכנו לאמבולנס ונסענו בפנים וירדנו איפה שההליקופטרים‬ ‫נוחתים‪ ,‬וראינו הליקופטר ממש קרוב אלינו והאנשים הסכימו לנו‬ ‫להיכנס וצילמו אותנו והיה כיף‪ ,‬ואז חזרנו ומנדי קנה לנו בחנות את‬ ‫הדברים הבאים‪ :‬לרז בובה עם עיניים גדולות שעושה קול‪ ,‬לטל גם‬ ‫בובה עם עיניים גדולות שעושה קול ולי דובי מחרסינה קטן וחמוד‪,‬‬ ‫פסל‪ ,‬וזהו‪ .‬ואז מאיר אח של אבא וסבתא אורה ועדיה באו ומאיר נתן‬ ‫לנו ממתקים והראינו לו את מה שקנינו ואמרנו שלום לעדיה ולסבתא‪.‬‬ ‫סבתא ואבא הלכו לאימא וכשסבתא חזרה הלכנו לחדר והיא‬

‫ש‬ ‫ל‬ ‫מ‬

‫חילקה לנו מתנות ולי יצא צבעים למקלחת ועדשים וקוביית קסם‪,‬‬ ‫ורז וטל קיבלו דינוזאורים ועדשים והראיתי להם את התמונות שלי‪,‬‬ ‫ואז הלכנו לבית מלון שקרוב לבית חולים ושיחקנו וראינו סרט‪ .‬ואז‬ ‫נזכרנו בחנוכה ועשינו חנוכה וראינו סרט עם רביד במחשב‪ ,‬ואז ציירנו‬ ‫ציורים ואבא אמר לנו שאימא כבר מתה‪ ,‬והלכנו לראות אותה ונסענו‬ ‫באוטובוס לבית מלון קרוב לשדה התעופה ובכיתי ורציתי את אימא‬ ‫והגענו והלכתי לישון‪.‬‬ ‫בבוקר הלכנו למוזיאון וראינו כדור שאפשר לסובב אותו‪ ...‬ואז הלכנו‬ ‫למקום של טבע והמצלמה התקלקלה ואז חזרנו ולמחרת הלכנו‬ ‫למטוס לאוקלנד ומשם להונג קונג ולישראל וחזרנו הביתה‪.‬‬ ‫סוף‬

‫אור‬

‫‪72‬‬ ‫‪2171‬‬

‫בבוקר קמנו ואימא עדיין הייתה חולה ונסענו לבית חולים וראינו הר‬ ‫מושלג ממש קרוב ונרדמנו‪.‬‬

‫ב‬

‫בוקר קמנו ולא ראינו את אימא‪ ,‬ואבא אמר שהיא בבית חולים‬ ‫והכנתי לה פתק החלמה מהירה והלכנו לבקר אותה‪ ,‬והיא אמרה לנו‬ ‫שכנראה היא הולכת למות ושנקדים את הטיסה‪ .‬חיבקנו אותה ובכינו‬ ‫והיא שאלה את הרופאה אם תוכל להגיע לישראל והרופאה אמרה‬ ‫שהיא לא יודעת‪.‬‬ ‫התקשרנו לסבא ולסבתא והם דיברו עם אימא והבאנו לה יומן כדי‬ ‫שתכתוב לנו‪ ,‬והלכנו לקרוואן וכתבתי ביומן ואז חזרנו לאימא‪ .‬לקחו‬ ‫אותה לחדר צילום ועשו לה צילום בחלק התחתון של הגוף וגילו המון‬ ‫בעיות‪.‬‬ ‫הלכנו למקדונלדס ואכלנו ושיחקנו בגן משחקים ואז חזרנו לבית‬ ‫החולים לאימא‪ ,‬ושמנו מוסיקה והכנו סופגניות וחנוכייה ונרות והבאנו‬

‫‪270‬‬

‫לחדר של אימא ואימא ישנה‪ .‬דיברנו אליה קצת והיא ענתה בשתי‬ ‫מילים קטנות כי היא לא ממש יכולה לתקשר‪ .‬הדלקנו נרות חנוכה‬ ‫ושרנו והיינו עצובים‪ .‬אני לא יודעת מה עם אימא‪ ,‬אם היא שמחה או‬ ‫עצובה‪ ,‬אם היא פוחדת או לא‪ ,‬ואז האישה הביאה אותנו לחדר שהם‬ ‫נתנו לנו לבד קרוב לאימא והלכנו לישון‪.‬‬ ‫בבוקר התקלחנו וראינו סרט נמלים‪ ,‬ואז הלכנו לאימא לחדר של‬ ‫מאוד מאוד מאוד מאוד חולים! ורצו להטיס אותה בהליקופטר לבית‬ ‫חולים אחר בשביל שיעשו לה ניתוח‪ ,‬ובגלל העננים הם החליטו‬ ‫להטיס אותה במטוס‪ ,‬וראינו אמבולנס ואת אימא בתוכו‪ ,‬ובסוף‬ ‫החליטו שזה מסוכן מדי בשבילה ושיטפלו בה פה‪.‬‬ ‫הלכנו לחדר לישון ובבוקר קמנו ובא אלינו איש שהוא רב והוא יעזור‬ ‫לנו‪ ,‬והלכנו לאימא והיא הייתה עם מכשיר נשימה והיא ישנה וציירנו לה‬ ‫ציורים והרב‪ ,‬שקראו לו מנדי‪ ,‬לימד אותנו ציורים נורא יפים ‪ -‬מגן דוד‬ ‫מיוחד ודגל מתנופף ברוח וקשת יפה‪ ,‬והלכנו לחדר אחר ואז אני ואבא‬

‫אחותי‪ ,‬עדיה ומיכלי המתוקה עד מאוד!‬

‫ח‬

‫‪23.11.2010‬‬

‫מודים‪ NZ fucking ,‬אחות‪ ,‬זה כל מה שדמיינת ואף יותר‪:‬‬ ‫החוצפנים גרים בתוך גלויות‪ ,‬ולא מספיק להם לגור בלב גבעות‬ ‫ירוקות עם כבשים ואיזה נחל ויער בשטח שלהם ‪ -‬הם צריכים גם‬ ‫נוף לים ועל הדרך איזה אי קטן וקסום בתוך הנוף‪ .‬אין מה לומר‪,‬‬ ‫זה די מפתה לעבור לגור פה‪ ,‬רק מזג האוויר המאוד לא יציב ‪ -‬יום‬ ‫גשום‪ ,‬יום שמש ‪ -‬והידיעה שהחורף ממש קר‪ ,‬והמרחק מהמשפחה‬ ‫ומהחברים‪ ,‬מונעים מאיתנו להיכנס לבנק‪ ,‬לשדוד אותו ומיד משם‬ ‫ללכת לסוכנות נדל“ן הקרובה לביתנו (או לקרוואן‪ ,‬במקרה שלנו)‪.‬‬ ‫אפשר לטייל פה ממש בזול אם את לא משלמת על אטרקציות‪,‬‬ ‫שרובן ככולן כוללות ספורט אתגרי הזוי בסגנון ‪ 101‬דרכים להרוג‬ ‫את עצמך ‪ -‬הצלחה מובטחת‪ .‬ואם לא הצלחת‪ ,‬נספק לך ‪101‬‬ ‫דרכים נוספות‪ .‬מאורי כבר התנסתה ביער אתגרי (‪Adventure‬‬ ‫‪ ,)Forest‬בטיפוס ובהליכה על חבלים‪ ,‬תלויה באוויר בגובה כ‪10-‬‬ ‫מטרים‪ ,‬כולל אומגה ושאר תרגילי שיווי משקל הזויים (כמובן שהיא‬ ‫הצטיינה‪ ,‬וקיבלה מסלול נוסף ‪ -‬קשה יותר וגבוה יותר‪ -‬בחינם)‪.‬‬ ‫בקיצור‪ ,‬דיונות חול ענקיות (שתוכלי לעשות שם ‪ sand surfing‬אם‬ ‫תחשוק נפשך)‪ ,‬חופים מדהימים‪ ,‬אגמים מתוקים וצלולים‪ ,‬נהרות‬

‫עם מפלים בלב יערות “אוואטר“ עתיקים – ראינו עץ בן ‪2000‬‬ ‫שנה‪ .‬את קולטת שהיצור הזה חי כבר ‪ 2000‬שנה? הוא עצום וזה‬ ‫לא נתפס; לממי יש עדיין פלשבקים מידי פעם מעוצמת החוויה‪.‬‬ ‫אם את שומעת על מישהו שמתכוון להגיע לפה בסוף ינואר ורוצה‬ ‫אוטו וקרוואן ב‪ $ 3000-‬אמריקאי (מחיר מציאה‪ ,‬וזה כולל ביטוח‬ ‫לאוטו ל‪ 3-‬חודשים וקרוואן מאובזר לגמרי ‪ -‬כולל שמיכות פוך‪,‬‬ ‫כריות‪ ,‬כלים‪ ,‬מנורות‪ ,‬בלון גז ‪ -‬כל מה שרצית ולא העזת לקנות)‪,‬‬ ‫ספרי לו על כך‪ ,‬למרות שבגלל שאנחנו מטיילים פה יחסית בזול‪:‬‬ ‫קונים הכול בחנויות יד שנייה בדולר או ב‪ 50-‬סנט‪ ,‬לא משלמים‬ ‫לינה‪ ,‬מבשלים‪ ,‬עוצרים במקומות יומיים (חיסכון בדלק) וממלאים‬ ‫מים בתחנות דלק‪ ,‬נכנסים לאינטרנט בחינם בספריות – בקיצור‪,‬‬ ‫קלטת את הראש ‪ -‬אז יכול להיות שנאריך את השהות בחודש‬ ‫חודשיים; נודיע על כך בהקדם‪.‬‬ ‫מצורפת תמונה של שניים מהמתוקים באגם מדהים שישנו בו לילה‪.‬‬ ‫אוהבים מאוד‪,‬‬ ‫השמאמים‬ ‫אחותי‪ ,‬מתי חנוכה?‬ ‫תשלחי לי במייל מתכון לסופגניות ואת התאריך של חנוכה‪.‬‬

‫‪253‬‬

‫מייל אחרון מניו זילנד (מתורגם מאנגלית)‬

‫ש‬

‫נובמבר ‪2010‬‬

‫לום חברים‬ ‫הגענו לפני עשרה ימים לניו זילנד‪ .‬הדרך לכאן הייתה קשה‪ :‬לא‬ ‫קיבלנו חזרה את הפיקדון מהמלון בתאילנד; בשדה התעופה‬ ‫החרימו לנו את הוויסקי שקנינו למארחינו‪ ,‬בגלל שהם לא מרשים‬ ‫להיכנס לטיסה עם משקאות חריפים; בהונג קונג לקחו לנו את‬ ‫הדרכונים‪ ,‬כדי שיוכלו לחקור אותנו כשנגיע לניו זילנד; באימיגריישן‬ ‫לקחו את שלומי לחקירה‪ ,‬הוא התיידד עם החוקרים והם שחררו‬ ‫אותו‪.‬‬ ‫ביום השני שלנו בניו זילנד קנינו מכונית‪ ,‬וביום אחריו נאלצנו להניעה‬ ‫באמצעות כבלים‪ .‬אז אמרתי לשלומי שאנחנו צריכים לצאת‬

‫‪252‬‬

‫מהשוק‪ ,‬וכך עשינו‪ .‬ואז החל טיולנו‪.‬‬ ‫קנינו קרוואן זול אחרי ‪ 4‬ימים באוקלנד (זה מהיר מאוד ‪ -‬מי אמר‬ ‫שאנחנו איטיים?)‪.‬‬ ‫חנינו במקומות מדהימים‪ :‬על שפת אגם‪ ,‬על חוף ים‪ .‬הכבשים באו‬ ‫לבקרנו ליד הקרוואן‪ .‬אנו מוקפים בגבעות ירוקות ובעצים גבוהים‪.‬‬ ‫הילדים מאושרים‪ ,‬כמו שמעולם לא היו‪ :‬משחקים‪ ,‬פורחים‪ .‬אנו‬ ‫בדרכנו צפונה‪ ,‬שם מזג האוויר נעים יותר‪.‬‬ ‫האינטרנט כאן מוגבל‪ ,‬לכן אני לא כותבת הרבה‪.‬‬ ‫באהבה ונשיקות מכולנו‬ ‫לילך‪ ,‬תורידי בבקשה מוסיקה לילדים ותשלחי לי למייל שנקליט‬ ‫ב‪ mp3-‬שלנו ‪ -‬תודה‬

‫ה‬

‫תחנה הראשונה שלהם הייתה בתאילנד‪ .‬משם‬ ‫קיבלתי מייל כתוב באנגלית ובו כתבה כמה כיף לחזור‬ ‫ל“קוואסן“‪ ,‬הרובע בבנגקוק בו מתאכסנים התרמילאים‬ ‫הישראלים‪ .‬שם שהו במלון שבו רימו אותם ולא החזירו‬ ‫את הפיקדון של ‪ 1000‬באט‪ .‬רונה המשיכה לטייל‬ ‫בראש תרמילאי דלפוני כמו במסעות שלה בצעירותה‪.‬‬ ‫כשטסו לאוקלנד‪ ,‬החרימו להם את הוויסקי שקנו‬ ‫למשפחה שארחה אותם באוקלנד (חברים של עדיה‪,‬‬ ‫בעלה של לילך‪ ,‬אנשים טובים ומקסימים; פגשתי את‬ ‫האישה בנסיעתי לניו זילנד לאחר אשפוזה של רונה)‪.‬‬ ‫במייל כתבה שהם עזרו להם לרכוש מכונית וקרוואן‬ ‫בזול ומהר ‪ -‬תוך שלושה ימים‪ .‬ואז בהומור האופייני לה‬ ‫כתבה‪:‬‬ ‫“מי אמר שאנחנו איטיים?“‬

‫ל‬

‫פני הנסיעה קיבלה ספר מאיילת להב‪ ,‬חברה‬ ‫מצבעון ‪“ -‬ללכת בעקבות הלב“‪ .‬היא כתבה לה‪“ :‬רונה‬

‫יקרה‪ ,‬מכיוון שהספר (אחרי הכלב‪ )...‬הוא חברו הטוב‬ ‫של האדם‪ ,‬בחרתי להיפרד ממך ולאחל לך ולמשפחתך‬ ‫המקסימה איחולים לזמן איכות קסום‪ ,‬נפלא‪ ,‬מלמד‪,‬‬ ‫מעצים‪ ,‬מחבר‪ ,‬מחזק‪ ,‬ובקיצור כל מה שתרצי שיהיה‬ ‫עבורכם ועבורך‪ ,‬אישה יקרה! סעו לשלום וחזרו בשלום‪,‬‬ ‫והלוואי שייפגשו שוב דרכינו בזמנים טובים ובמקומות‬ ‫נפלאים“‪( .‬צבעון ‪ ,27.10.2010‬יום לפני יציאתם לטיול)‬

‫ו‬

‫בספר‪ ,‬כותבת סבתא קשישה לנכדתה מכתב ארוך‬ ‫בצורת יומן חיים‪ ,‬קטע המתאים לרונה שלי‪“ :‬וכאשר‬ ‫ישתרעו לפנייך דרכים רבות ולא תדעי באיזו מהן ללכת‪,‬‬ ‫אל תבחרי באחת באקראי‪ ,‬אלא התיישבי על מקומך‬ ‫והמתיני‪ .‬נשמי נשימה עמוקה שופעת אמונה כפי שנשמת‬ ‫ביום צאתך לאוויר העולם‪ .‬אל תנוחי‪ ,‬שבי במקומך‪,‬‬ ‫בדממה‪ ,‬והקשיבי לקול ליבך‪ .‬וכאשר ידבר איתך‪ ,‬קומי‬ ‫ולכי לאשר יישאך“‪ .‬ואכן‪ ,‬בתי יקירתי הלכה לאשר נשאה‬ ‫ליבה במשך כל חייה‪ ,‬וגם עתה בטיול האחרון של חייה‪.‬‬

‫‪249‬‬

‫‪23:3‬‬ ‫‪From 5:50 2‬‬ ‫‪9‬‬ ‫‪: +9‬‬ ‫‪725 .10.20‬‬ ‫‪10‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪582‬‬ ‫אסן‪,‬‬ ‫‪ 9122‬דה בקוו הכול‬ ‫ו במסע ם לישון‪ ,‬לנו ‪5‬‬ ‫נחנ‬ ‫אצ‬ ‫לכי‬ ‫א מעט הו ר לכאן‪ .‬עשה‬ ‫לחזו‬ ‫ולי נ‬ ‫עוד‬ ‫א‬ ‫מצוין‪ ,‬כיף ר יותר‪ ...‬שבת‬ ‫מאוח‬ ‫תיים‪,‬‬ ‫שעות‬ ‫כשע‬ ‫עוד‬ ‫קייפ‬ ‫ס‬ ‫שלום‬

‫‪248‬‬

‫יומן המחלה‬ ‫אני מבטיחה לעצמי‬ ‫‪ .1‬לכבד את הגוף שלי‪ ,‬לאכול בריא‪ ,‬לא לעשן‪.‬‬ ‫‪ .2‬לחיות במלאות‪ ,‬להרגיש כל רגש בכל עוצמתו ‪ -‬כדי שאוכל לשמוח בכל העוצמה‪ ,‬אני צריכה גם לפחד בכל העוצמה‪.‬‬ ‫‪ .3‬לעשות כל שביכולתי לשחרר את החסימות שבניתי ושכבר אינן משרתות אותי‪.‬‬ ‫‪ .4‬לאפשר לעצמי את כל השפע שממתין להיכנס לחיי‪ ,‬להסיר את החסימה לשפע של בריאות‪ ,‬חומר‪ ,‬רוח‪ ,‬רגש‪ .‬השפע הוא אותו שפע!‬ ‫‪ .5‬לא לדחות דברים שאני נורא רוצה לעשות למתי שהוא אחר‪ .‬לקבוע לעצמי מתי בדיוק אעשה אותם‪ .‬אם זה לא אפשרי עכשיו‪.‬‬ ‫‪ .6‬לזכור כל הזמן שאלוהים איתי יד ביד בדרך‪ ,‬שכולו אהבה ורצון וששאיפתי העליונה להתחבר להוויה זו ולחיות כשהיא איתי‪.‬‬ ‫‪ .7‬להתפלל‪.‬‬ ‫‪ .8‬לאהוב את עצמי ולטפל בעצמי כאילו הייתי ילדה שלי‪.‬‬ ‫‪ .9‬לזכור שאימא שלי כל כולה רצון טוב‪ ,‬אהבה ונתינה‪.‬‬ ‫‪ .10‬לקבל את עצמי גם כשאני בהרגלים הישנים‪ ,‬גם כשלא מצליח‪ ,‬גם כשטועה‪.‬‬ ‫‪ .11‬לא לעשות דברים כדי להרשים אחרים‪.‬‬ ‫‪ .12‬תמיד לומר את האמת לעצמי ולאחרים בלי הגזמות‪ ,‬ולהרגיש את הרגש האמיתי‪.‬‬ ‫‪ .13‬להפסיק להסביר את עצמי ואת מעשיי לעצמי‪.‬‬ ‫‪ .14‬לשחרר את "גידי" הגידול ולהשתחרר ממנו‪.‬‬

‫חשוב לזכור‪:‬‬ ‫ כמה קשה שזה‪ ,‬אפשר להתגבר‪.‬‬‫אני אתגבר‪ ,‬ובסוף מחכים החיים ‪ -‬הפרס הגדול‪.‬‬‫ יש בי כוחות נפש אין סופיים ורק הייאוש יכול לגרום לי לא לראות אותם‪ ,‬אבל הם שם‪ .‬ולכן חייבת להתגבר על הייאוש!!‬‫הגוף יכול לעמוד בהכול‪ ,‬בהכי גרוע (השואה) אם הנפש מספיק חזקה‪.‬‬‫אני חייבת לחיות! בשביל מאור‪ ,‬רז וטל‪ ,‬בשביל שלומי ובעיקר בשבילי!‬‫‪-‬יש לי עוד הרבה מה לעשות בעולם‪ :‬לבנות בית‪ ,‬להקים משק אוטרקי‪ ,‬לעשות עוד ילד‪ ,‬לטייל בעולם‪ ,‬לעשות סקי‪ ,‬ובעיקר לבלות עם אהוביי‪.‬‬

‫‪231‬‬

230

‫גם לחלקיק הכי קטן‪ ,‬לא לדלג בגלל שזה עומס לא גדול ולא מעיק‬ ‫מאוד‪ ,‬כי העומס הגדול‪ ,‬הכבד‪ ,‬בנוי גם הוא מחלקיקים‪ .‬גם בוויכוח‬ ‫קטן ולא מזיק ‪ -‬לשים לב לעצמי אם מקשיבה עד הסוף‪ ,‬נקי‪ ,‬בלי‬ ‫לחשוב על עצמי‪ ,‬בלי לחשוב איפה השני טועה ואיפה אני יכולה‬ ‫להוכיח את צדקתי‪ ,‬אלא לצפות ולהקשיב נקי‪ ,‬כדי להבין את השני‬ ‫וללמוד ממנו עליי ועל עצמי‪ .‬אם נדייק בכול‪ ,‬נתחיל לתקן כבר‬ ‫בקטן‪ ,‬כי חייבים להתחיל מהקטן ‪-‬למרות שיותר קשה לזהותו‬ ‫ונראה שפחות דחוף לטפל בו‪ .‬כך גם בנבנה‪ :‬לזהות גם את הטוב‬ ‫הכי קטן ופשוט‪ ,‬ולא רק את הגדול‪ ,‬המרשים‪ ,‬הבולט‪.‬‬ ‫בניסיון להוכיח את צדקתי‪ ,‬אני מנסה לגרום לשני להבין שטעה‬ ‫על ידי גרימת רגשות אשמה‪ ,‬שיראה איזו ‘קדושה מעונה‘ אני‪,‬‬ ‫כשבעצם זה בזבוז מיותר של אנרגיה‪ ,‬מאבק‪ ,‬קיום המאבק ‪-‬‬ ‫כשאפשר פשוט להסביר מה אני מרגישה ורוצה‪ ,‬ולהקשיב לשני כדי‬ ‫לדעת מה הוא מרגיש ורוצה‪ ,‬ולמצוא את האמצע‪.‬‬ ‫איזון חוזר‪ :‬האיזון הקיים בנוי על מקומו‪ ,‬והוא חוזר כאשר מנקים‬ ‫את העומס ומביא במקביל לאחדות בין הרגש‪ ,‬השכל‪ ,‬הקשב‪ .‬הם‬ ‫אחד‪ ,‬מחוברים בעומק‪ ,‬פונים לאותו כיוון ולא נאבקים‪ .‬האיזון יביא‬ ‫אחדות והאחדות תביא איזון; הם יקרו במקביל‪.‬‬

‫מלאכה‬ ‫ככל שפותחים במקום אחד‪ ,‬נפתח בו זמנית גם במקום אחר‪,‬‬ ‫לכן עם התפתחות החשיבה מגיעה ראייה של‬ ‫עצמנו צומחים מבחוץ כל הזמן; ככל‬ ‫שעובדים‪ ,‬מנקים ומזהים יותר‪,‬‬ ‫כך רואים את עצמנו‬ ‫מתפתחים;‬

‫ואז בגלל שיש תוצאה‪ ,‬מתפתחים נחישות הדעת‪ ,‬ההתמדה‬ ‫והרצון להתמיד‪.‬‬ ‫ההתקרבות לעצמנו היא בקו ישר בלי פיתולים‪ ,‬לא מסביב;‬ ‫נכנסים ישר למבנה – פשוט‪ ,‬בלי לחטט ולהתבלבל‪.‬‬ ‫ברגע שלומדים לדייק‪ ,‬להשתמש בכלים‪ ,‬זה מחייב להמשיך‬ ‫להשתמש בהם‪ ,‬כי יש תוצאות והמערכת רואה שזה טוב לה‬ ‫ובוחרת להתחייב‪.‬‬ ‫אם רואים שההורים נוהגים כפי שנוהגים כי הם שבויים בעומס‪ ,‬כי‬ ‫הם במצוקה‪ ,‬אפשר להרגיש חמלה כלפיהם‪ ,‬פחות לכעוס‪ ,‬אבל‬ ‫לא לנתח אותם‪ ,‬את העומס שלהם‪ ,‬למרות שהוא נראה פתאום‬ ‫בולט‪ ,‬צועק החוצה‪ .‬פשוט לצפות ולעשות הפרדה ולא להיגרר‬ ‫לביקורתיות ולניתוח; ולזכור שהרבה מהכעס על ההורים מקורו‬ ‫בראייה שלנו אותם כילדים‪ .‬ילד רואה ממקום אחר‪ ,‬אגוצנטרי‬ ‫ולא מבין‪ ,‬שחור ולבן‪ ,‬ולכן הרבה דברים שאנו כועסים עליהם עד‬ ‫היום‪ ,‬כבר לא רלוונטיים‪ ,‬כי כמבוגרים אנו כן יכולים להבין אותם‪,‬‬ ‫להבין שלפעמים אפילו שנהגו נכון‪ ,‬בראייה של ילד כעסנו עליהם‪.‬‬ ‫היום‪ ,‬כהורים‪ ,‬הרבה יותר קל להבין אותם‪ ,‬ולפעמים אולי אפילו‬ ‫לנהוג כמותם‪.‬‬ ‫מבינה למה נמשכת לרכל‪ :‬כשאני מרכלת על אנשים אחרים‪,‬‬ ‫אני בעצם מנסה למצוא את המקום שלי בהשוואה למקום‬ ‫שלהם ‪ -‬דבר שהוא כמובן לא אפשרי‪ ,‬כי אין בסיס‬

‫‪209‬‬

‫לימודי ימימה – מחברת מס‘ ‪3‬‬ ‫לעצור זאת‪ .‬בהתחלה פשוט שתקתי‪ .‬הפסקתי לחלוטין להשתתף‬ ‫בשיחה‪ ,‬ואז התחלתי להקשיב לסובבים ולעצמי‪ .‬הקשבתי עד‬ ‫הסוף ובדקתי אם יש לי תשובה מהותית‪ .‬וכשלא הייתה ‪ -‬פשוט‬ ‫שתקתי‪ ,‬דייקתי‪ .‬לקראת סוף השבוע החלה רגיעה‪ .‬העומס ששלט‬ ‫בי בשבועות האחרונים כבר לא כל כך חזק‪ .‬המערכת נרגעה‪.‬‬ ‫גם פיזית הגוף שלי יותר נינוח‪ ,‬ופתאום עלו בי הבנות חדשות על‬ ‫המעברים המחברים את הקשב למהות‪ ,‬למחשבה וללב‪ .‬קודם‬ ‫הבנתי זאת מהשכל‪ ,‬ציירתי לי תמונה במחשבה; עכשיו אני מבינה‬ ‫מעבר למילים‪.‬‬ ‫זאת ממהות ֵ‬

‫מלאכה ‪ -‬חופש מלאכה ‪2‬‬ ‫משתקמת מהטלטלה שעברתי‪ ,‬נמצאת כבר במקום ששוב‬ ‫מצליחה להפריד‪ .‬לראות את הפונים אליי על נקי‪ ,‬ורואה שגם מידת‬ ‫הפה ‪ -‬התשובות שנותנת ‪ -‬יותר מדויקות‪ ,‬לא מתערבבת עם‬ ‫העומס של הפונה אליי‪ ,‬פשוט שותקת או נותנת תשובה שמתאימה‬ ‫ועוצרת את העימות במקום ללבות אותו‪ .‬מצליחה לקבל‬ ‫ביקורת בלי להיפגע ובלי לתקוף את המבקר אותי‪ ,‬אלא‬ ‫ללמוד מכך‪ ,‬לגדול ולהפנים‪ .‬שמחה שעושה כמיטב‬ ‫יכולתי וזה מספיק בעיניי‪ ,‬לא דורשת מעצמי יותר ממה‬ ‫שיכולה‪ ,‬וגם מבהירה לסובבים אותי לא לדרוש ממני‬ ‫יותר ממה שאני יכולה לתת‪ .‬קיבלתי את הדברים כמו‬ ‫שהם ולכן המועקה עברה‪.‬‬

‫מלאכה‬ ‫בדיוק‪ ,‬שהוא למעשה זכות ומתנה‪ ,‬כי זה ההיפך‬ ‫ממלחמה ומהתרוצצות באוויר‪ ,‬מזהה את עצמי‬ ‫במאבקים ועובדת על קבלה עצמית וקבלת‬ ‫המצב כמו שהוא‪ .‬להפסיק להיאבק‪ ,‬להפסיק לשנות‪,‬‬ ‫כי זה לא גורם לשינוי ‪ -‬רק להיפך‪ .‬זה משאיר אותי באותו מקום‪.‬‬ ‫המאבק להחלים לא מאפשר לי החלמה‪ .‬רק קבלת המצב כמו‬ ‫שהוא ודיוק ועשייה חיובית מועילים‪.‬‬

‫‪208‬‬

‫**משתמשים בזיהוי‪ ,‬תיחום והפרדה‪ .‬הפחד מציף את הלב‪ ,‬השכל‬ ‫גורם לדמיונות‪ ,‬הקשב והריכוז חסומים‪ ,‬הפחד גדל והדמיונות‬ ‫מקצינים‪ .‬מזהה את הדמיונות כלא קשורים למציאות וכנובעים‬ ‫מהפחד שמזוהה כעומס‪ .‬מכירה בקיומו של הפחד‪ ,‬אבל מבינה‬ ‫שהוא חסר תועלת‪ ,‬גורם לבזבוז אנרגיה עצום ומביא אותי רק‬ ‫להרס עצמי‪ .‬מתחמת ומפרידה‪ ,‬עוצרת את מחשבות הפחד‬ ‫ועוברת למחשבות חיוביות עכשוויות ומציאותיות יותר‪ .‬וכך כל‬ ‫פעם כשהפחד חוזר‪.‬‬ ‫צפייה הכרתית בזמן אמת ‪ -‬צופה במאבק‬ ‫המתרחש בין הלב לשכל‪ ,‬בין הפחד הלא קשור למציאות לבין מה‬ ‫שיש‪ ,‬מזהה את העומס ועוברת הלאה‪ .‬מדברת עם חברה‪ ,‬שמה‬ ‫לב שאני מתחילה לרכל‪ ,‬מזהה‪ ,‬עוצרת‪ ,‬משנה את נושא השיחה‪.‬‬ ‫צפייה הכרתית מנקודת רוחק ‪ -‬טועה‪ ,‬פועלת מתוך דפוס‬ ‫התנהגות לא נכון ונכנסת ללופ של אשמה‪ ,‬כעס עצמי‪ ,‬אובססיה‪.‬‬ ‫מזהה בדיעבד את הדפוס ואת הלופ‪ ,‬ובפעם הבאה‪ ,‬אם מזהה‪,‬‬ ‫פשוט לא נכנסת אליו‪.‬‬ ‫קבלה עצמית ‪ -‬עושה טעות‪ ,‬מרגישה רגשות אשמה‪,‬‬ ‫מחטטת‪ ,‬בודקת‪ ,‬טוחנת‪ ,‬מזהה את החיטוט והאשמה‪ ,‬מבינה‬ ‫את בזבוז האנרגיה ואת חוסר התועלת שבכך ומרפה ‪ -‬טעיתי‪,‬‬ ‫למדתי‪ ,‬בפעם הבאה אגדל מהטעות הזו ולא אחזור עליה‪ .‬זו אני‬ ‫וזה המקום שבו אני נמצאת כרגע‪ ,‬וזה בסדר‪.‬‬ ‫תוצאות ‪ -‬מרווחים גדולים יותר של שקט‪ ,‬נוכחת יותר במציאות‪,‬‬ ‫פחות לחץ‪ ,‬יכולה להתמודד עם הפחד‪ ,‬שמחה כשמבינה‬ ‫וכשמזהה חוסר‪ .‬שמחה כשמתגברת‪ .‬מצפה פחות ודורשת‬ ‫מאחרים פחות‪ ,‬וגם כשמצפה ודורשת ‪ -‬מזהה את זה‪ .‬אבל עדיין‬ ‫מתקשה לקבל ולסלוח למי שלא עומד בציפיות שלי‪.‬‬

‫מלאכה‬ ‫כמו הנבנה‪ ,‬המחולק מחלקיקי חלקים קטנים שיוצרים חלקים‬ ‫הולכים וגדלים‪ ,‬וכדי לבנות צריך להתחיל מהחלק הכי קטן‪ ,‬כך גם‬ ‫בעומס ‪ -‬גם העומס מחולק לחלקיקי חלקים ויש לצפות ולשים לב‬

173

‫ב‬

‫מסגרת הטיולים המשפחתיים נסענו כל המשפחה לטיול ג‘יפים‬ ‫בירדן‪ .‬טל טרם נולד‪ ,‬לילך טרם נישאה וחגי היה בחו“ל‪.‬‬ ‫זה היה טיול גיבוש נפלא בנופי המדבר‪ ,‬בים המלח ובפטרה‪.‬‬

‫‪172‬‬

‫הבית‪ ,‬יזרוק את כל הסירים על הרצפה או את‬ ‫בקבוקי הפלסטיק‪ ,‬או יותר גרוע ‪ -‬את תכולת‬ ‫פח הזבל‪ .‬שלומי עובד בכרם‪.‬‬ ‫ומכאן לבית לחם‪ :‬אבא דני רואה “משחק‬ ‫החיים“ ומזיל דמעות עם ִליה על כך שהחיים כה‬ ‫קשים ומסובכים בטלנובלה‪ .‬או שהוא מאכיל‬ ‫את הסוסים ויוצא לרכיבה בשדות‪ ,‬או שאולי הוא‬ ‫במכון הכושר מזיע ושותה המון מים מינרלים‬ ‫בעידודו של אבנר נוגש המתעמלים‪.‬‬ ‫חגי עובד בגינות בכל המושבים באזור ירושלים‪.‬‬ ‫כרגע הוא עושה חרמש בדשא של אישה זקנה‬ ‫שמוציאה לו ולבוס שלו מיץ לימונדה קר ועוגיות‬ ‫פריכות‪ .‬הם עושים הפסקה‪ ,‬יושבים תחת העץ‪,‬‬ ‫אוכלים‪ ,‬שותים‪ ,‬מברכים ומתפללים ומנסים‬ ‫להבין למה התכוון המשורר (או אלוהים במקרה‬ ‫הזה) כשהוא יצר את העולם הזה שלנו‪.‬‬ ‫לילך רק התעוררה‪ ,‬ועכשיו היא מתלבשת מהר‬ ‫כדי שתספיק להגיע לעבודה בזמן‪ .‬עוד מעט‬ ‫היא תתחיל לטפל בכל חסרי המזל שמגיעים‬ ‫אליה‪ ,‬ותשפר במקצת את יומם ומצבם‪ .‬אח“כ‬ ‫היא תחזור הביתה‪ ,‬מסופקת אבל עייפה‪ ,‬תנוח‬ ‫קצת ואז תלך לים‪ ,‬או תראה “אבודים“ או תצא‬ ‫עם צבייה לפאב המקומי‪.‬‬ ‫ואת בפולין כי את אחראית ִמדי מכדי להפקיר‬ ‫את התלמידים שלך לבד שם‪ .‬בטח קצת‬ ‫קר שם (אולי לא?)‪ ,‬בטח מדכא‪ ,‬אבל יש גם‬ ‫צחוקים ובסך הכול עוד כמה ימים את חוזרת‬ ‫ותיראי אותנו בלייב‪ .‬אז תשתדלי להוציא את‬ ‫המקסימום מהנסיעה (מקסימום הנאה‪ ,‬לא‬ ‫קניות) ותחזרי מהר‪.‬‬ ‫אוהבים אותך מאוד‪,‬‬ ‫לילך‪ ,‬חגי‪ ,‬אבא‪ ,‬רונה‪ ,‬שלומי‪ ,‬רז‪ ,‬מאור וטל‬

‫‪167‬‬

‫מכתב שכתבה רונה לאימא אורה שהייתה במשלחת לפולין ‪2004‬‬

‫א‬

‫ימא‪,‬‬ ‫ניתנה לנו הזדמנות לאפשר לך להרגיש בבית למרות שאת רחוקה‬ ‫ואנחנו כולנו כאן‪ .‬אז החלטתי לצייר לך תמונה במילים שתקרב‬ ‫אותך‪ ,‬ולפחות לכמה דקות של קריאה תרגישי כאילו את איתנו‪.‬‬ ‫עכשיו‪ ,‬אנחנו בצבעון‪.‬‬ ‫רז משחק עם יותם בחרבות‪ ,‬הם נלחמים מלחמת חורמה ברעים‪,‬‬ ‫צועקים‪ ,‬שואגים‪ ,‬מדי פעם החרבות פוגעות אחד בשני‪ ,‬אבל‬ ‫מיד משלימים כי צריך לנצח את הרעים‪ .‬כל מס‘ דקות יותם או‬ ‫רז שואלים אחד את השני “רוצה להיות איתי?“ והשני עונה “כן“‪,‬‬ ‫“טוב‪ ,‬אז בוא נילחם“‪ .‬והרעים? הרעים הם בד“כ טלטול שמתלהב‬ ‫מעצם זה שמתייחסים אליו ולא ממש איכפת לו אם הוא רעים‬ ‫או טובים‪ ,‬מנצח או מפסיד‪ .‬הוא יושב ומחכה ליחס‪ ,‬וכשהם‬ ‫באים הוא כולו שמח וצוחק ורודף אחריהם בתמימות בלי לדעת‬ ‫שהם נלחמים בו‪ .‬מאור במחנה החדש שלה עם ים‪ ,‬גד ומיה‪,‬‬ ‫עושים מסיבת ממתקים או נלחמים ברעים משלהם ‪ -‬בדרקונים‪,‬‬ ‫בדינוזאורים‪ ,‬תלוי איזה סרט הם ראו לפני זה‪ .‬אני תולה כביסה או‬ ‫שוטפת כלים או מבשלת‪ ,‬ותוך כדי משגיחה שטלטול לא יחרב את‬

‫‪166‬‬

159

‫הטיול לאירלנד‬ ‫כ‬

‫שמלאה למאור שנה נסענו חגי ולילך‪,‬‬ ‫רונה ומאור ואני לטיול באירלנד‪ .‬והקטנה‪ ,‬כמו‬ ‫אמּה‪ ,‬למדה מהר לדבר‪ ,‬וכבר אמרה את‬ ‫המילה “פוב“ כלומר “פאב“‪ ,‬שכן באירלנד זהו‬ ‫דבר נפוץ‪ ,‬ורונה מאוד אהבה ללכת לפאבים‬ ‫באירלנד‪.‬‬ ‫נהנינו מהטבע הירוק‪ ,‬מכרי המרעה והצוקים‬ ‫הגבוהים הנופלים לים‪ .‬בילינו שבוע נהדר של‬ ‫גיבוש משפחתי חלקי אך מהנה‪.‬‬

‫‪158‬‬

145

‫סבתא'לה היקרה!‬ ‫אנחנו פה בזנזיבר שבאפריקה‪ ,‬אי קטן‪ ,‬ושקט ונחמד‬ ‫ויפה‪ ,‬ואנחנו מאוד נהנים‪ .‬אנחנו ישנים בחדר עם‬ ‫מקלחת מים חמים (כי אמרת לנו לבזבז כסף)‬ ‫ואוכלים וישנים טוב‪ .‬האנשים פה נחמדים מאוד‪ ,‬ויש‬ ‫רק מעט נוכלים‪ ,‬וגם הם לא מספיק מתוחכמים כדי‬ ‫לרמות אותנו‪ .‬אנחנו בחוף הים כרגע‪ ,‬והמים צלולים‬ ‫מאוד ונעימים‪ .‬עוד ‪ 7‬ימים אנחנו חוזרים הביתה‪ ,‬אז‬ ‫אל תדאגי‪.‬‬ ‫אוהבים ומתגעגעים‬ ‫שלומי ורונית‬

‫‪144‬‬

‫ירח הדבש‬

‫את ירח הדבש‪ ,‬כיאה לרונה‪ ,‬עשו בזנזיבר ‪ -‬עוד‬ ‫מחוז אקזוטי שרונה רצתה לגלות‪ .‬המסעות לא תמו‬ ‫גם אחרי שנישאה; החיידק נשאר עד סוף חייה‪.‬‬

‫‪143‬‬

142

141

‫ברכתו של מאיר שמאמה (אחיו של שלומי)‬

‫כ‬

‫מו שהבנתם‪ ,‬לא הכנו ברכה כתובה‪ ,‬אבל יש לי סיפור קטן לספר לכם‪:‬‬ ‫שלומי שלח מכתב מאוסטרליה וכתב‪" :‬לא תאמינו‪ ,‬מצאתי בחורה שמרחפת יותר ממני"‪.‬‬ ‫ישר הבנו שזהו זה‪ .‬ובאמת זה זה‪.‬‬ ‫בשם כל המשפחה אנחנו מאחלים לכם הרבה אושר‪ ,‬הרבה בעלי‪-‬חיים והרבה ילדים‪ ,‬כמו שאתם רוצים‪.‬‬ ‫מזל טוב מכולנו‪.‬‬

‫‪140‬‬

‫החתונה‬ ‫א‬

‫ת החתונה חגגנו בנאות קדומים‪ ,‬מקום‬ ‫בטבע‪ .‬הייתה לרונה ושלומי חתונה שמחה‬ ‫ומיוחדת‪ .‬רונה לבשה שמלה לבנה פשוטה‬ ‫מבד סדין שנקנתה בחנות רגילה ב‪400-‬‬ ‫שקלים‪ .‬רונה לא שעתה להפצרות שלי ושל‬ ‫חמותה מרי לשכור שמלה “כלתית“ יותר‪.‬‬ ‫רונה הייתה כלה יפהפייה‪ ,‬ללא איפור‬ ‫וללא תסרוקת‪ ,‬עם זר על הראש;‬ ‫מלאכית אמיתית‪ .‬שמלה לבנה זו תמשיך‬ ‫ללוות אותה בכל שנות חייה‪ .‬לבשה‬ ‫אותה‪ ,‬למשל‪ ,‬ביום נישואין שחגגו יחד‪.‬‬

‫‪135‬‬

‫ההזמנ‬

‫ה‬ ‫לחתונה‬ ‫‪.‬‬ ‫ר‬ ‫ע‬ ‫י‬ ‫ו‬ ‫ן‬ ‫ועי‬

‫צוב‪ :‬מ‬

‫‪134‬‬

‫ת‬ ‫ן יעקובי‬

133

‫החינה‬

‫תוך כדי הלימודים ואחרי הכרות של‬ ‫שלוש שנים‪ ,‬החליטו שלומי ורונה להתחתן‬ ‫ולהקים בית‪ .‬רונה ביקשה ממני טקס‬ ‫חינה מסורתי‪ ,‬שכן רצתה לחוות מעט‬ ‫מהשורשים המרוקאים שלה‪ .‬אני נולדתי‬ ‫בארץ‪ ,‬ולא כל כך ידעתי איך חוגגים את‬ ‫החינה‪ ,‬שכן לי לא חגגו‪ .‬לאחר התייעצות‬ ‫עם דודתי רשל ובנותיה‪ ,‬אורגנה חינה‪,‬‬ ‫שאחריה אמרה רונה שנהנתה בה יותר‬ ‫מאשר בחתונה אפילו‪ .‬באותו יום גם חנכנו‬ ‫את הבית שנבנה לרונה ולשלומי בקצה‬ ‫המגרש‪ ,‬פונה לנוף מבודד‪ .‬סבא יוסף‬ ‫ברך על המזוזות‪.‬‬

‫על כתפיו של דוד יעקב בחינה‬ ‫‪132‬‬

97

‫אמא אורה מספרת על‬ ‫הטרק עם רונה בנפאל‬ ‫א‬

‫ני הצטרפתי אליה לטרק בנפאל‪ ,‬אחרי‬

‫שחזרה מטרק של ‪ 10‬ימים בלנגטנג (אזור‬ ‫בנפאל) וחוותה מפולת שלגים‪ ,‬שבגינה חלתה‬ ‫בדלקת ריאות‪ .‬לפני שהגעתי הצטרפה לסדנת‬ ‫ויפסנה‪ ,‬ולטענתה בזכות זה הבריאה‪ .‬סדנאות‬ ‫אלה היו חביבות עליה במשך כל החיים‪ ,‬שכן‬ ‫לא ִחבבה תרופות קונבנציונאליות‪ .‬לימים נראה‬ ‫כי סדנאות אלה עזרו לה להתמודד עם המחלה‪.‬‬ ‫היא כותבת עליהן בהרחבה ביומן‪.‬‬

‫‪94‬‬

‫ה‬

‫געתי אליה לקטמנדו אחרי תלאות של‬ ‫נחיתת אונס של המטוס‪ ,‬ונהג שיכור שהסיע‬ ‫אותי משדה התעופה בלילה (סיפורים להם‬ ‫הגיבה רונה בצחוק מתגלגל)‪.‬‬ ‫מצאתי אותה לאחר תשאול של ישראלים‬ ‫ברחוב‪ ,‬שכן לא חיכתה כי המטוס איחר ולא‬ ‫ידעה מתי אגיע (לא היו אז טלפונים ניידים)‪.‬‬ ‫היא גרה בכוך מעופש שלדבריה עלה ‪1.5‬‬ ‫דולר ללילה והוא היה שדרוג שעשתה לכבודי‪.‬‬ ‫קמצנות תרמילאית אופיינית‪ ,‬אבל גם צניעות‬ ‫שאפיינה אותה כל חייה‪.‬‬ ‫העברתי אותה כמובן למקום טוב יותר‪ ,‬עם‬ ‫מקלחת צמודה ושירותים‪ ,‬סדינים ומגבות‪,‬‬ ‫פינוקים של הציוויליזציה‪.‬‬

‫‪95‬‬

‫ההליקופטר הרוסי מג‘ומסום לפוקרה בדרך לליל הסדר ‪1996‬‬

‫נ‬

‫סענו באוטובוס ללא חלונות‪ .‬היא לא הסכימה‬ ‫להתיישב ליד הודית‪ ,‬בטענה שהיא תכף תקיא; למדה‬ ‫להכיר את התנהגויות המקומיים‪ .‬למחרת נסענו‬ ‫לפוקרה (נקודת התחלה לטרקים)‪ ,‬להתחיל בטרק‪.‬‬ ‫אני שכרתי פורטר (נושא משאות)‪ ,‬היא נשאה את‬ ‫כל מיטלטליה על גבה כל שמונת ימי הטרק‪ .‬זכור‬ ‫לי שהפורטר הנפאלי נצמד אליה בהליכה‪ .‬כנראה‬ ‫התאהב בה‪ ,‬והיא שרה לו "הצל שלי ואני יצאנו‬ ‫לדרך‪."...‬‬ ‫היא אכלה בכל מקום‪ .‬לא עניינו אותה התנאים‪ ,‬ואני‬ ‫בעקבותיה; התרגלתי ואף נהניתי מהיותי תרמילאית‪.‬‬ ‫בסיום הטרק טסנו בהליקופטר רוסי חזרה ‪ -‬בשבילי‬ ‫זה היה "פחד אלוהים"‪ ,‬ואילו היא הייתה מאושרת‬ ‫מהחוויה הנפלאה שנפלה בחלקה בטיול תרמילאים‬ ‫דלפונים‪.‬‬

‫‪96‬‬

‫בגלל העגילים והמטפחת‪ ,‬ולשני אנחנו קוראים 'הטמבל' בגלל שככה‬ ‫הוא נראה‪ .‬מתנהלת שיחה ערה ‪ -‬הם קוראים בעיתון ואנחנו שואלים‬ ‫מה קורה בעולם; הם אומרים ששחקן הקריקט הטוב בהודו התגרש‬ ‫ונתן לגרושתו ‪ 200,000‬דולר‪ .‬אני ורונית מקשקשים אתם כשעה‪,‬‬ ‫מסתלבטים עליהם וצוחקים‪.‬‬ ‫‪ 30.6‬אחר הצהריים‪ ,‬אני ורונית משחקים רמי קלפים‪ 6-10 ,‬לטובתי‪.‬‬ ‫אנחנו יושבים בבית קפה פינתי על יד הכביש ופוגשים בחור שטייל עם‬ ‫מתן ומכיר גם את רונית‪ .‬מחליפים חוויות‪ ,‬והוא מציע לנו לבוא בערב‬ ‫לגסט האוס שלהם שנמצא חצי שעה הליכה מקאסול ולהישאר בערב‪.‬‬ ‫אני לוקח את בקבוק הוודקה האחרון‪ ,‬חטיפים (מנצ'ס) שקניתי אצל‬ ‫שוקי‪ ,‬והולכים לאורך שדרת עצים לאורך הנהר‪ .‬בדרך ‪ -‬כלב עזוב‬ ‫מצטרף לחברתנו‪ .‬מגיעים לגסט האוס ‪ -‬ממש חלום‪ :‬כחמישה חדרים‬ ‫בנויים בצורה יפה עם דשא ביניהם‪ ,‬ערסל והנהר גועש למטה‪ .‬מחר‬ ‫רונית תעבור הנה‪ .‬אנחנו יושבים עם הבחור שדומה לרובין הוד עם זקן‬ ‫ולבוש מקורי‪ .‬הוא מוציא תוף ומתחיל לתופף‪ .‬מזמינים שתייה ומתחילים‬ ‫לחגוג‪ .‬לאט לאט באים עוד חבר'ה‪ :‬שתי בחורות מאנגליה‪ ,‬בחור‬ ‫מאוסטריה ובחור מגרמניה‪ ,‬הודי אחד‪ ,‬בעל החנות בהאמפי‪,‬‬ ‫ושלושה ישראלים ‪ -‬שניים מבית שאן ואחד מקיבוץ צובה‪ .‬יותר מאוחר‬ ‫מדליקים צ'ילום ומעבירים מאחד לשני‪ .‬רונית‪ ,‬הקיבוצניק‪ ,‬המתופף ואני‬ ‫לא מעשנים‪ .‬בשעה ‪ 24:00‬אנחנו הולכים חזרה‪ .‬נפרדים מהחבר'ה‪,‬‬ ‫ובעיקר מהבחור עם התוף שהוא הסימפטי מכולם‪.‬‬

‫‪93‬‬

‫אבנר מ"דימה טורס" ‪ -‬לך תלמד מ"אלן טורס"‪ :‬בלי פקס‪ ,‬בלי‬ ‫פקידות‪ ,‬בלי מחשב ‪ -‬מסדר לכולם כרטיסים‪ ,‬ובין לבין הוא גם חלפן‬ ‫כספים‪ .‬חזרנו לחדר לישון צהריים‪ .‬אחר הצהריים רונית הביאה את‬ ‫הכרטיסים מאלן‪ ,‬שתינו מיץ בננות אננס אצל "אבו גזר" והלכנו לישון‪.‬‬ ‫‪ 24.6‬קמנו מוקדם‪ ,‬אכלנו ארוחת בוקר‪ ,‬נפרדנו מבעל המלון הנחמד‬ ‫ונסענו עם מונית לשדה התעופה‪ .‬כאשר נכנסנו לטרמינל עוד היינו‬ ‫אופטימיים באשר לסיכויי הטיסה שלנו‪ ,‬אך ככל שנמשך הזמן התמלא‬ ‫הטרמינל בחיילים עם מזוודות ונראה לנו שסיכויינו קלושים‪ .‬החלטנו‬ ‫שרונית תלך לדבר עם אחד הפקידים ותספר לו שלאבא שלה יש‬ ‫בערב טיסה מדלהי לישראל‪ .‬אני יושב עם כל התרמילים פתאום אני‬ ‫שומע צעקה בעברית‪" :‬אבא! אבא!" לקחתי את התרמילים ורצתי‬ ‫לכיוון השער‪ .‬רונית צעקה לי לעקוף את תור החיילים ולעבור בשער‪.‬‬ ‫‪ 27.6‬מגיעים לכפר ומחפשים חדר‪ .‬בדרך אוכלים "סמוסה" ‪ -‬מעין‬ ‫בורקס חריף ממולא בתפו"א; מומלץ‪ .‬ישנים ב"אום שיוה" (שיוה‬ ‫האלוהים)‪ ,‬חדר קטן‪ ,‬מקלחת משותפת מחוץ לחדר; מחיר ‪ 50 -‬רופי‬ ‫(‪ 5‬שקלים) לשנינו‪ ,‬יורדים לאכול צהריים ופוגשים חמישה ישראלים‬ ‫צעירים שחזרו ברגל ממלנה‪ .‬הולכים לישון אחרי חמש שעות נסיעה‬ ‫להרדם‪ ,‬למרות פרה שעומדת מתחת לחלון וגועה‬ ‫מתישה‪ .‬מצליחים ֵ‬ ‫מדי פעם‪ .‬ישנים כשעתיים וקמים בשעה שש בערב‪ .‬עולים לגג ונהנים‬ ‫מהנוף‪ .‬אני ורונית יורדים למטה‪ ,‬לחנות של בעל המקום‪ .‬בחנות‬ ‫הקטנה יושבים עוד שני חבר'ה שלאחד מהם אנחנו קוראים 'שודד הים'‬

‫‪92‬‬

‫קטעים ממכתב מדרום הודו‬

‫א‬

‫‪4.1.1996‬‬

‫ימא‪ ,‬אבא‪ ,‬לילך וחגי‬ ‫כבר שנה חדשה! עזבתי אתמול את וורקלה בעצב וביגון והגעתי עם בוקר למדוראי‪ .‬איך שהגעתי הלכתי לראות את המקום היחיד שרציתי‬ ‫לראות שם ‪ -‬זהו מקדש שנקרא “מינקשי“‪ ,‬והוא המקדש היפה והמרשים ביותר שראיתי בהודו‪ .‬בדרום הודו יש מקדשים שנבנו בסגנון‬ ‫“באראבידי“‪ .‬זהו סגנון פיסול באבן של אלים וחיות וכל מיני סמלים מאגדות הינדיות צבועים באלפי צבעים‪ .‬המקדש שהייתי בו הוא המפותח‬ ‫ביותר‪...‬‬ ‫דבר נוסף שראיתי במקדש הזה‪ ,‬יותר מבכל מקום בהודו‪ ,‬הוא עבודת האלילים‪ .‬האנשים פה כל כך פרימיטיביים ‪ -‬הרגשתי כאילו חזרתי כמה‬ ‫אלפי שנים אחורה‪ .‬כל פסל שנקרה בדרכם במקדש‪ ,‬הם סוגדים לו‪ ...‬הגעתי מוקדם והספקתי לראות ‪ 3‬טקסים‪ .‬באחד מהם הלבישו פרה‬ ‫בפאר רב והלכו אחריה מנגנים ושרים‪ .‬כמו כן יש במקדש את פיל המקדש‪ ,‬נותנים לו רופי (הוא לוקח אותו בחדק ומעביר לאדונו) והוא מברך‬ ‫אותם‪ .‬נגיעה בחדק בראשם‪ ,‬והם מאמינים שזה עוזר! הוא פיל! והיא פרה! והם פסלים!‪ ...‬קלטתי בבת אחת כמה שהם עובדי אלילים והרגשתי‬ ‫כמו בתקופת התנ“ך‪.‬‬ ‫ממדוראי המשכתי לקודי קנאל‪ .‬הגעתי הנה לפני הצהריים ועוד לפני שהגעתי‪ ,‬התאהבתי במקום‪ .‬הדרך עוברת ביערות‪-‬עד ירוקים ובין מפלים‪,‬‬ ‫ומתפתלת עד כאן לגובה ‪ 433‬מ‘‪ .‬ממש קר פה – חורף‪ .‬אבל אני אוהבת את זה אחרי חודשיים של טיול בחום‪ ,‬לפעמים כבד ִמדי‪ .‬אחרי‬ ‫שהתמקמתי במקום שקט ומקסים עם נוף מדהים‪ ,‬הלכתי לטייל בעיר והתגלה לי שיש פה קהילה טיבטית‪,‬‬ ‫וכתוצאה מכך גם אוכל טיבטי מצוין‪ .‬אני אוהבת את הטיבטים הרבה יותר מאשר את‬ ‫ההודים‪ ,‬וזה רק מוסיף למקום‪.‬‬ ‫יש פה אגם ואפשר לשכור סירה ולשוט בו‪ .‬אפשר לרכוב על סוסים בגבעות (חגי‪ ,‬אל‬ ‫תקנא)‪ ,‬אפשר לטייל באופניים‪ ,‬יש פה פארק בוטני ענק‪ ,‬אין פה ריקשות‪ .‬שקט פה אפילו‬ ‫יותר מאשר בבית לחם ביום חול בצהריים‪ ,‬ולא צריך להתרחק הרבה‬ ‫מהמרכז כדי למצוא את השקט הזה! בקיצור‪ ,‬מקום‬ ‫מדהים‪ .‬אם תרצו פעם לנסוע לחופשה (או‬ ‫אם אני ארצה‪ ,‬לחילופין)‪ ,‬אפשר לשכור‬ ‫פה בית‪ ...‬הכול ב‪ 4000-‬רופי לחודש‪.‬‬ ‫‪120‬דולר ‪ +‬כרטיס טיסה ‪ 800‬דולר‪ ,‬זו ודאי‬ ‫חופשה ממש זולה‪ ,‬ומקסים פה‪ .‬מצד שני‪,‬‬ ‫אפשר לקפוץ לוורקלה לכמה ימים או לכמה‬ ‫שבועות‪ ,‬אם קר ִמדי‪ .‬כמו שכבר אמרתי‪ ,‬יש‬ ‫הכול בהודו‪.‬‬ ‫היום דיברתי עם אימא והיא ביקשה שאני‬ ‫אצייר לכם את המסלול שעשיתי עד עכשיו;‬ ‫קנה המידה של המפה גרוע‪.‬‬ ‫מתגעגעת‬ ‫רונית‬

‫‪89‬‬

88

‫בצבא הכירה חברים חדשים‪ ,‬ביניהם דן עשת‪ ,‬ידיד קרוב לאורך‬ ‫כל שנות חייה‪ ,‬מירי כהן‪ ,‬שחף וזוהר שלו‪.‬‬ ‫בצבא התגלתה אצל רונה מחלת הקוליטיס‪ .‬היא נאלצה לקבל‬ ‫סטרואידים כדי להבריא‪ .‬רונה לא ִחבבה תרופות‪ ,‬ובשנים הבאות‬ ‫השתדלה לפנות רק לתרופות אלטרנטיביות‪ ,‬לשינוי דרך חיים‬ ‫ולתזונה נכונה‪ .‬מחלה זו ליוותה אותה גם בשנים הבאות‪ ,‬והיא‬ ‫התמודדה איתה בצורה טובה‪.‬‬

‫‪47‬‬

‫צבא‬ ‫ל‬

‫קראת גיוסה לצה"ל נבחנה במבחנים המתאימים‪ .‬היה לה‬ ‫קב"א גבוה והיא הייתה פקמ"צית בשלדג‪ .‬הייתה חיילת חרוצה‪,‬‬ ‫עבדה במשמרות עד השעות הקטנות של הלילה‪ .‬אנחנו היינו‬ ‫מבקרים אותה בפלמחים‪ .‬ערכנו פיקניקים מחוץ למחנה‪ ,‬או‬ ‫שאכלנו יחד במקדונלד‘ס ביבנה‪ .‬באותה תקופה נפרדה מסער‪,‬‬ ‫חבר הנעורים שלה‪.‬‬

‫‪46‬‬

‫מעין מרמור כתבה לשלושים‬ ‫נשמה שלי אהובה‪,‬‬ ‫כותבת אלייך ואליי ‪-‬‬ ‫כבר כמה ימים שאנחנו מדברות במחשבות‬ ‫שלי‪ .‬לפעמים‪ ,‬אני ממש שומעת את הקול‬ ‫שלך‪ ,‬אני לא רוצה להפסיק לשמוע אותו‪...‬‬ ‫אני עדיין לא מסוגלת להסתכל בתמונות‬ ‫ובסרטי הווידיאו‪ ,‬כשאת כל כך חיה לי‬ ‫בראש ובלב‪ ,‬אני לא רוצה להיפרד מהחיות‬ ‫הזאת‪.‬‬ ‫האור הזה שלך בעיניים‪ ,‬נדלק שוב ושוב‬ ‫בשנה האחרונה ובעוצמות שלא ידעת‪ ,‬כמו‬ ‫התכוננת לרגע ההוא שבו כבה‪...‬‬ ‫הראש שלי מלא במילים שאמרנו יום לפני‬ ‫שנסעת‪ ,‬ועכשיו הכול מקבל משמעות עצומה‬ ‫וחזקה כל כך!‬ ‫“אחותי מבחירה“ אמרת לי פעם וככה זה‬ ‫מרגיש‪ .‬קרבה כזו שגם אני‪ ,‬שדי חזקה במילים‬ ‫ לא מצליחה למצוא אותן עכשיו‪ ,‬מבעד‬‫לענני הכאב והגעגוע‪ .‬איך הישרת תמיד מבט‬ ‫אל האמת שלך‪ ,‬והלכת איתה‪ ,‬ואני ‪ -‬קלה‬ ‫לשכנוע ‪ -‬הולכת אחרייך‪...‬‬ ‫ועכשיו את הולכת לי ברוגע ובשלמות שכזו‬ ‫ מבטיחה לקחת אותך איתי בלב‪ ,‬אל כל‬‫הנסיעות למדבר שעוד יהיו‪ ,‬לפני הלידות‬ ‫שיבואו‪ ,‬אל כל ההתלבטויות‪ ,‬ההתרגשויות‬ ‫והזמנים הקשים‪ ,‬אל השאלות בדרך האימהית‬ ‫ובדרך בכלל‪ ,‬אל רגעים של אור ושמחה‪ ,‬ואל‬ ‫כל הרגעים שלא הספקנו‪.‬‬ ‫רונה‪ ,‬אהובה‪ ,‬אמיצה ונדירה שלי‪,‬‬ ‫אני לא מאמינה‪ ,‬אני מתגעגעת וכל כך כל‬ ‫כך אוהבת אותך‪.‬‬ ‫מעיין‬

‫רונה ומעין בחתונתה של מעין‬ ‫‪37‬‬

‫ב‬

‫גיל הבגרות היה לה תחביב לאסוף דברים שונים‪ ,‬למשל ‪ -‬כובעים מכל‬ ‫העולם; כל אימת שנסעתי לטיול לאחת הארצות‪ ,‬המתנה שביקשה הייתה‬ ‫כובע‪ .‬וכך צברה עשרות כובעים‪ :‬מסין‪ ,‬מאינדונזיה‪ ,‬מפרו‪ ,‬מארגנטינה‪ ,‬מהודו‪,‬‬ ‫מאנגליה‪ ,‬ממקסיקו‪ ,‬מגוואטמלה ועוד ועוד‪ ,‬אותם תלתה על קיר חדרה או‬ ‫חבשה בערימה‪ ,‬או השתמשה בהם לפורים‪ .‬רונה אספה גם מפיות ושקיות וגם‬ ‫בולים מכל הארצות‪ ,‬וחלמה לבקר בהן ואכן‪ ,‬ביקרה ברובן‪.‬‬

‫עם סער‪ ,‬החבר הראשון‬ ‫‪36‬‬

‫אמא לילך ורונה בצעדת הגלבוע‬

‫טיול תנועה בכרמל‪ ,‬מלווה אבא ‪ -‬דני‬ ‫‪15‬‬

‫ר‬

‫ונה אהבה לטייל במשך כל שנות חייה‪ .‬זכור לי אחד הטיולים הראשונים‪ ,‬כשהייתה בגן‬ ‫חובה‪ .‬הכנתי ביצים קשות בקלחת‪ ,‬והיא בטעות הפילה את הקלחת ונכוותה קשות ביד וברגל‪.‬‬ ‫אחר כך נותחה ועל ידה נשאר סימן כמו שעון‪ .‬נזכרתי בטיול הזה כשאחזתי בידה הימנית ליד‬ ‫מיטתה בבית החולים בפלמרסטון שבניו זילנד‪ ,‬כששכבה ללא הכרה‪ ,‬וסיפרתי לה את הסיפור‪.‬‬ ‫חשבתי על היד הזאת‪ :‬כמה יצירות יצרה‪ ,‬כמה חום וליטוף העניקה לכולם‪ ,‬יד עמלה‪.‬‬

‫‪14‬‬

‫עלייך‪ ,‬כבר לא מאוכזב‪ ,‬מבקש ממך לחזור הביתה‪ .‬כמובן‪ ,‬את חוזרת איתו‬ ‫בקלילות‪ .‬זיכרון אחר מזמן אחר‪ :‬את יושבת על הדשא מול ביתך‪ ,‬בשלהי‬ ‫הצהריים‪ ,‬רוח נעימה מסביב‪ .‬גם אני שם‪ ,‬נחה לרגע‪ ,‬ושוב אנחנו מדברות‬ ‫על החיים ‪ -‬קצת פילוסופיה‪ ,‬קצת הומור‪.‬‬ ‫מאור מופיעה מן הבית ומצטרפת אלינו‪ .‬יושבת בין רגלייך‪ ,‬גבה שעון אל‬ ‫בטנך ואת כורכת את ידייך סביבה‪ ,‬מחבקת אותה‪ ,‬עונה לה‪ ,‬מקשיבה‪.‬‬ ‫מאור מבקשת שתקראי לה מהספר (נילס הולגרסון) ואת נענית‪ .‬מאור‬ ‫מביאה את הספר‪ ,‬חוזרת להתיישב כמו קודם‪ ,‬מתרפקת‪ ,‬ואת מתחילה‬ ‫לקרוא‪ .‬אני מתבוננת בשתיכן‪ ,‬מחוברות‪ ,‬וחושבת לעצמי – כמה שאתן‬ ‫אוהבות אחת את השנייה‪ .‬איזה רגע יקר‪ .‬לא ידעתי כמה‪.‬‬

‫י‬

‫ש עוד תמונה ‪ -‬את יושבת ליד האש‪ ,‬בחוץ‪ ,‬מתחת לאלון שבחצר ביתכם‪,‬‬

‫עוד מעט מחשיך לגמרי‪ ,‬האש מאירה לך את הפנים‪ .‬את כבר עם שיער‬ ‫קצר‪ ,‬במקום אחר‪ ,‬יודעת משהו אחר‪...‬‬ ‫תשעה חודשים חלפו מאז שחלפת לעולם האחר‪.‬‬ ‫תמונות נוספות חוזרות ובאות‪ ,‬וההבנה של מי שאת‪ ,‬הולכת וגדלה‪ ,‬והלמידה‬ ‫שלי ממך נמשכת‪...‬‬ ‫ההערכה על הבחירות שעשית בחייך מעמיקה‪ .‬כמו שפעם שיתפת אותי‬ ‫במסקנה שהגעת אליה לא מכבר‪" :‬אין לי הרבה כסף וחומר‪ ,‬הבית שלי קטן‬ ‫ופשוט‪ ,‬אבל יש לי אהבה‪ ,‬יש לי את מי לאהוב‪ ,‬יש לי הכול בעצם"; אמרת‬ ‫זאת תוך כדי שאת צוחקת את צחוק "החתול היודע‪-‬כול" שלך‪ ,‬מאושרת‬ ‫שמצאת את המפתח לחיים‪.‬‬ ‫תשעה חודשים חלפו מאז שחלפת לעולם האחר‪ ,‬ואצלי נולד הגעגוע‪.‬‬ ‫מיכל בלנק‪ ,‬השכנה מצבעון‬

‫‪5‬‬

‫רונה‬

‫ת‬

‫שעה חודשים חלפו מאז שחלפת לעולם האחר‪.‬‬

‫הזמן נמתח ומתכווץ‪ ,‬הזכרונות מתרחקים ומתקרבים‪ .‬ואני מתבוננת בהם‬ ‫כמו בסרט‪ ,‬קופצים לתודעתי בכל מיני רגעים‪ ,‬נפגשת איתך שוב‪.‬‬ ‫זוכרת אותך יושבת בישיבה מזרחית‪ :‬זקופה‪ ,‬מחייכת וקורנת‪ .‬מחלפות‬ ‫ראשך הארוכות והמתולתלות מעטרות אותך‪ ,‬ואת לוגמת בהנאה כל מילה‬ ‫או משפט שנאמרים לך‪ ,‬מחייכת את חיוך "החתול היודע‪-‬כול" שלך‪ ,‬וטוב‬ ‫לך‪ ,‬את מאושרת‪ ,‬יש לך בבטן אוצר‪ ,‬והוא רוצה לצאת עוד מעט‪ .‬את מלאה‬ ‫בו‪ ,‬מאוהבת בו כבר מאז‪ .‬כל הנשים שבמעגל באו לברך אותך ולהיות‬ ‫איתך‪ ,‬רגע לפני שאת מביאה לעולם את רז‪.‬‬

‫ז‬

‫יכרון מאוחר יותר מופיע‪ :‬לאחר כמה ימים אינטנסיביים של גשם‪ ,‬ברגע‬

‫של הפוגה‪ ,‬אני יוצאת מביתי לכיוון איזו קרן אור של שמש שאפשר להתרפק‬ ‫עליה‪ ,‬ומתיישבת בנקודה זאת של השביל‪ .‬לפתע גם את יורדת בשביל‪ ,‬עם‬ ‫שיער קצר שארך קצת‪ ,‬לאטך‪ ,‬עם כוס תה מהביל ביד‪ ,‬מתיישבת לידי‪.‬‬ ‫אנחנו משתפות אחת את השנייה באיך עבר עלינו ה"הסגר" של ימי הגשם‬ ‫האחרונים‪.‬‬ ‫אמרת שבתקופה האחרונה הילדים רוצים להיות הרבה בבית‪ ,‬תקופה‬ ‫אינטנסיבית‪ ,‬ויחד עם זאת יש לך מחשבות על החינוך הביתי; אמרת שזה‬ ‫מרגיש לך נכון‪.‬‬

‫ל‬

‫פתע טלטול מופיע‪ ,‬קופץ לך אל בין הגפיים‪ ,‬מתלונן שעוד לא ירד שלג‬

‫השנה‪ ,‬מאוכזב‪ .‬שואל‪" :‬מתי ירד שלג‪ ,‬אימא?"‪ ,‬ואת מחבקת אותו ועונה‬ ‫לו בפשטות‪" :‬כשירד גשם ויהיה מספיק קר"‪ .‬טלטול לא מרוצה‪ ,‬ושואל‪:‬‬ ‫"ומתי יהיה מספיק קר וירד גשם?"; את עונה לו בפשטות‪" :‬אני לא יודעת"‪,‬‬ ‫תוך כדי שאת מחבקת אותו‪ ,‬מדגדגת אותו ומנשקת אותו‪ .‬וטלטול מתרפק‬

‫‪4‬‬