רשיון זמני לשיבת ציון | איציק שאול

TEMPORARY PERMIT for

‫רישיון זמני‬

PERMANENT STAY

‫לישיבת ביקור‬ Isaac Shaoul ‫איציק שאול‬

‫ ‬ ‫תצלומים‪ ,‬קונספט ועריכה‬ ‫איציק שאול‬ ‫ ‬ ‫ייעוץ ועריכה אמנותית‬ ‫גסטון צבי איצקוביץ‬

‫‪14‬‬

‫‪Temporary Permit for Permanent Stay‬‬ ‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

‫ ‬ ‫עיצוב‬ ‫שקד מזרחי‬ ‫רוני שלו‬ ‫ ‬ ‫טקסטים‬ ‫פרופ׳ גליה צבר‬ ‫אלדד רפאלי‬ ‫ ‬ ‫ריאיון‬ ‫ליאור בירגר‬ ‫עריכה לשונית ותרגום‬ ‫דריה קסובסקי‬ ‫השבחת קובצי תמונה להדפסה‬ ‫מיקי ברנדט‬ ‫הדפסה‬ ‫ע‪.‬ר‪ .‬הדפסות בע“מ‬

‫‪ © 2020‬כל הזכויות שמורות לאיציק שאול‬

‫שם הספר בעברית מתייחס לרישיון מסוג "‪(2‬א)‪ ,"5‬המסדיר את חוקיות‬ ‫שהייתם של האוחזים בו בישראל‪ ,‬אך אינו מהווה רישיון עבודה‪.‬‬

‫‪14‬‬

‫‪Temporary Permit for Permanent Stay‬‬ ‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

‫שם הספר בעברית מתייחס לרישיון מסוג "‪(2‬א)‪ ,"5‬המסדיר את חוקיות‬ ‫שהייתם של האוחזים בו בישראל‪ ,‬אך אינו מהווה רישיון עבודה‪.‬‬

‫‪15‬‬

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

‫‪Temporary License for Permanent Stay‬‬

‫כמה מעט לאושר‬ ‫אלדד רפאלי‬

‫פוסע בעקבותיו‪ ,‬צמוד אליו‪ ,‬סוקר את תנועותיו‪ .‬חושך מסביב‪ .‬תאורת הרחוב עמומה ומתעתעת‪.‬‬ ‫מריץ בעיני רוחי את הפריימים שצילם‪ .‬רחובות דרום תל אביב הומים ועמוסים‪ ,‬הפגנה שקטה‬ ‫נגד הגירוש‪ ,‬כמרבית הפגנות הפליטים האריתריאים והסודאנים‪ ,‬המפתיעות בשקט שלהן‪ .‬אלפי‬ ‫אנשים עומדים או יושבים בדממה‪ ,‬מקשיבים לנציג העומד מולם‪ ,‬כמעט נעלמים באפלה‪ .‬בצד ניצב‬ ‫קומץ רועש של ישראלים אוחזים שלטים‪" :‬כאן ישראל‪ ,‬לא אפריקה"‪ ,‬מסמנים במילים נוקבות‬ ‫גבול נוסף ומורכב בחברה הישראלית‪.‬‬ ‫מבטים עצובים‪ ,‬מלאי רגש‪ ,‬נושאים את זיכרון הדרך הקשה‪ .‬איציק הולך בשוליים‪ ,‬צופה מן‬ ‫הצד‪ִ ,‬אטי‪ ,‬שקט‪ ,‬חכם‪ .‬עדינות מחשבותיו מתבהרת תוך כדי חיפוש הפריים הנכון בסביבה כה‬ ‫טעונה וכואבת‪ .‬ספקות רבים מתעוררים‪ .‬מתבונן ומצלם‪ ,‬מתבונן ומצלם‪ .‬במשך שמונה שנים‪,‬‬ ‫כמיטב המסורת הדוקומנטרית של צלמי שטח בולטים בעולם‪ ,‬בנה איציק גוף עבודה מרשים‪.‬‬ ‫אחריות התיעוד והפעולה שנטל על עצמו — לספר את סיפורם של תרהָ ז ואַ נגסו ּם‪ ,‬לחפש את‬ ‫הנרטיב הנכון עבור שני פליטים‪ ,‬מבקשי מקלט מאריתריאה‪ ,‬כסמנים של מהלך חברתי־פוליטי‬ ‫גדול ומקיף — רובצת על כתפיו‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 2012‬העברתי כיתת אמן בצילום בסטודיו שלי בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב‪.‬‬ ‫נושא הפרויקט היה "תחנה אחרונה"‪ ,‬והוא עסק בפליטים‪ ,‬במבקשי המקלט‪ ,‬בעובדים הזרים‪.‬‬ ‫איציק היה אחד המשתתפים‪ .‬באותן שנים עדיין הגיעו לתחנה אוטובוסים רבים מן הדרום‪ .‬בשקט‬ ‫ירדו מהם עשרות‪ ,‬מאות ואף אלפי פליטים במרוצת השנים‪ ,‬אל רחובות דרום העיר‪ ,‬לשכונת נווה‬ ‫שאנן‪ ,‬והצטרפו לעשרות האלפים‪ ,‬שכבר הגיעו לכאן מאז ‪ .2007‬דמויות רזות‪ ,‬גבוהות‪ ,‬שחורות‪,‬‬ ‫נעות באור הבוהק של חודש אוגוסט; אנשים תלושים‪ ,‬מבוהלים‪ ,‬חסרי כול‪ ,‬לבושים בחולצות‬ ‫ארוכות מכופתרות‪ ,‬בצבעים שמחים מדיי‪ ,‬שאינם תואמים את האירוע‪ ,‬כאנשי מדבר‪ .‬צרור בגדים‬ ‫קשור בשמיכה צבעונית או נתון בשלל שקיות ניילון בידיהם‪ ,‬גוררים אחריהם מזוודה נטולת‬

‫גלגלים‪ ,‬מצמידים לגופם מכל מים קטן‪ ,‬כזה שלרוב משמש ככלי קיבול לשמן מנוע או לחומר ניקוי‬ ‫זול — רכוש דל ששרד את המסע המפרך‪ ,‬מסע שלא אחת היה כרוך בכליאה ממושכת‪ ,‬לעתים בצד‬ ‫המצרי‪ ,‬במכלאות ובמחנות בסיני‪ ,‬ולעתים אף בישראל שלפני הקמת מתקן "חולות"‪ .‬תוך דקות‬ ‫היו נעלמים בין סמטאות התחנה המרכזית‪ ,‬בתחילה אל מקלטים‪ ,‬שהיו צרים מלהכיל‪ ,‬ובהמשך‬ ‫— אל בנייני העיר‪ ,‬אל תוך כוכים בדירות שחולקו למרחבי מחייה זעירים‪.‬‬ ‫אנשים טובים‪ ,‬שהבינו שהמדינה מעדיפה להתעלם‪ ,‬לסמן את הפליטים כמסתננים‪ ,‬כמסיגי‬ ‫גבול‪ ,‬כאנשים שיש לגרשם מכאן‪ ,‬החלו לפעול במקום‪ .‬אנשי "מרק לוינסקי" בסיוע אזרחים‬

‫‪14‬‬ ‫מודאגים היו מגיעים לגינת לוינסקי‪ ,‬מגישים לשוהים שם אוכל בסיסי‪ ,‬מרק ואורז‪ ,‬מחלקים‬ ‫שמיכות ובגדים שנאספו‪.‬‬ ‫תוך זמן קצר בלטו תצלומיו של איציק‪ ,‬שתיעד סיטואציות רבות מעין אלו בשטח‪ .‬תצלומי צבע‬ ‫חמים‪ ,‬רגישים ויפים‪ ,‬מרוחקים משהו‪ ,‬שנגעו ישירות בלב‪ .‬איציק צלל לעומק הבעיה‪ ,‬הקדיש זמן‬ ‫רב לחיפוש‪ ,‬ללימוד ולחקירה‪ ,‬להבנת השטח ופניו השונים‪ ,‬בניסיון להגדיר תחנה זמנית‪/‬סופית‬ ‫קשה זו‪ ,‬התחלה של חיים‪ ,‬ישראליות חדשה‪ .‬רחובות נווה שאנן ומרחבי התחנה המרכזית‪ ,‬חרף‬ ‫היותם מחוזות עתירי קשיים ומתחים‪ ,‬הפכו לשדה העשייה שלו‪ .‬בדומה לצלמי רחוב‪ ,‬דוגמת‬ ‫סטיב מקארי (‪ ,)McCurry‬אלכס ווב (‪ )Webb‬וקארל קודלין (‪ ,)Cudlín‬שהשכילו להפוך את השטח‬ ‫למגרש הביתי שלהם‪ ,‬לתאטרון רחוב משובח‪ ,‬גם איציק צלח בעשייה סבוכה זו‪ .‬הקומפוזיציות‬ ‫שלו מדויקות; הצבעוניות חמה‪ ,‬נשלטת על ידי צבעי ורוד־ירוק אופטימיים־לכאורה ורגישות‬ ‫לאור הנכון‪ .‬יש בהן הרבה טקסים‪ ,‬בגדים מחויטים ומוקפדים ושמלות צבעוניות‪ ,‬חריגות לעין‬ ‫המקומית‪ ,‬וכל אלה משלים אותנו‪ ,‬עד כי לרגע נדמה‪ ,‬שאנו עדים לאירוע מפואר ונוצץ‪.‬‬ ‫במהלך מעשה התיעוד‪ ,‬בניסיון לסמן את גבולות סיפור המעטפת של הפליטים‪ ,‬את המרחב‬ ‫הפרטי־ציבורי־פוליטי הזה‪ ,‬עולים ספקות רבים‪ ,‬שאלות נעדרות תשובה‪ ,‬המשפיעות על האסתטיקה‬ ‫הצילומית‪ :‬סוגיות של אתיקה ושל מוסר‪ ,‬של מרחב‪ ,‬זמן ומקום‪ ,‬לצד שאלות הנוגעות לשייכות‬ ‫ולזהות‪ .‬בתצלומיו בוחר איציק גם ביפה‪ ,‬בחם ובאישי‪ .‬מתחת ליופי שבכל פריים מצוי הקושי‪.‬‬ ‫השאלות‪ ,‬העולות בעת מעשה הצילום‪ ,‬מדגישות את מורכבותם של הדברים בתצלומים עדינים‪,‬‬ ‫החושפים את קשיות הלב של המדינה‪ ,‬את הכאב‪ ,‬את העוני‪ ,‬ובעיקר את החוסר במקום שקט‪,‬‬ ‫בביטחון אישי־חברתי־כלכלי‪.‬‬

‫לא קל להתבונן באנשים פגועים‪ ,‬חשופים ומפוחדים‪ ,‬אך בחירותיו של איציק מסייעות לצלוח‬ ‫מסמך מכמיר לב זה‪ .‬הוא מעמיק את מבטו החומל‪ ,‬משכלל את תצלומיו ומנסח שפה משלו‪ .‬לאט‬ ‫וביסודיות קשר קשר ישיר‪ ,‬אמיתי ואמיץ עם תרהז‪ ,‬אנגסום ושתי התאומות‪ ,‬מוריה ויוסאן‪,‬‬ ‫שלאחרונה נוסף להן אח צעיר‪ ,‬נועם־ארמיאס — ישראלי חדש‪.‬‬ ‫מתוך מודעות עמוקה וגישה אנושית‪ ,‬מבוישת מעט‪ ,‬יצר לעצמו איציק מרחב עבודה חריג‪.‬‬ ‫באמצעות תצלומיו המרתקים הוא מאפשר לנו לשמוע את הסאונד של הצילום‪ ,‬המתחבר לקצב‬ ‫תנועתם של מבקשי המקלט‪ ,‬למזמורי הדת והתפילה שלהם ולרחש הרחובות המאיימים‪.‬‬ ‫תצלומי הבית הקטן‪ ,‬המרחב המוגן של משפחת פסהצ'יון‪ ,‬הם מהטובים ומהעוצמתיים ביותר‬

‫‪15‬‬

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

‫‪Temporary License for Permanent Stay‬‬

‫בסדרה‪ .‬אינטימיים‪ ,‬ישירים וכואבים‪ ,‬הם מכילים אמת גדולה‪ ,‬חושפים פרטים וחלקים מסיפורם‬ ‫האישי והפרטי‪ .‬מתוך הקשר החם שנוצר עם המשפחה‪ ,‬התאפשרה לאיציק גישה לקהילה‪ ,‬החיה‬ ‫על הקצה‪ ,‬במצב הישרדות תמידי‪ .‬על קווי התפר של העיר חולפות בשקט דמויות כהות‪ ,‬כמעט‬ ‫ללא נוכחות‪ ,‬ללא קול‪ ,‬לבל ירגישו בקיומן‪ ,‬כצללי הנפש הכהים; קהילה המקיימת לעצמה חיי‬ ‫חברה מגוונים‪ ,‬טקסים ותפילות‪ ,‬מקומות מפגש‪ ,‬מסגרות לילדים ופעילויות שונות‪ .‬אל כל אלה‬ ‫הצליח איציק לחדור‪ ,‬לצלם אותם ולתעדם‪ .‬במסמך האישי שיצר הוא משקף מצב חירום מתמשך‪.‬‬ ‫בתוך חוסר האונים והקושי בנתה לה משפחת פסהצ'יון מרחב מוגן‪ ,‬השכילה להפוך רגעים קטנים‬ ‫לרגעי אושר‪ ,‬זמניות לקבע‪ ,‬פליטות — לחלק מהחברה הישראלית‪ .‬כמה מעט לאושר‪.‬‬

‫אלדד רפאלי הוא צלם‪ ,‬אמן ואוצר‬

‫‪15‬‬

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

‫‪Temporary License for Permanent Stay‬‬

‫אבני דרך‬ ‫גליה צבר‬

‫מבקשי מקלט מאפריקה חיים בקרבנו כבר קרוב לחמש עשרה שנים‪ .‬לרבים בחברה הם נדמים כגוש‬ ‫אחד שחור‪ ,‬שוטפי כלים ומנקי בתים‪ .‬הדימוי האחיד והמופשט נעדר את ההקשרים ההיסטוריים‬ ‫והפוליטיים ולא פעם מוביל להתעלמות מהסיבות הקשות‪ ,‬שהביאו אותם לברוח מביתם ולחפש‬ ‫מקלט בארץ זרה‪ .‬רבים מאתנו לא מכירים‪ ,‬או בוחרים שלא להכיר‪ ,‬גם היבטים אחרים של חייהם‪:‬‬ ‫יוזמות כלכליות והתארגנויות פוליטיות‪ ,‬תרבות פנאי ואוכל‪ ,‬חלומות‪ ,‬פרקטיקות דתיות ומרחבים‬ ‫פרטיים של בית ומשפחה‪ .‬ספר זה מבקש לתרום למילוי חלל זה באמצעות התבוננות בחיי היומיום‬ ‫שלהם‪ .‬פתיחת צוהר ודלת למרחבי חיים אישיים‪ ,‬שהקימו פה מבקשי מקלט מאריתריאה‪ ,‬שנכנסו‬ ‫לישראל משנת ‪ 2007‬וחיים לצדנו‪ .‬יחד‪.‬‬ ‫מבוא קצר זה מבקש לשרטט את ההקשרים ההיסטוריים‪ ,‬הפוליטיים והכלכליים‪ ,‬שהובילו‬ ‫אלפי גברים ונשים מאריתריאה לברוח מביתם ולחפש מקלט‪ .‬קצרה היריעה מלספר את סיפור‬ ‫המהלך ההיסטורי כולו‪ ,‬למן הסיבות לבריחה‪ ,‬עבור דרך הגעתם של מבקשי המקלט הראשונים ועד‬ ‫לחייהם היום‪ .‬כמו כן‪ ,‬לא נוכל לסקור את כל המרחב המשפטי המתייחס למעמדם של פליטים על‬ ‫פי אמנת הפליטים ואת אופני יישומה בישראל‪ .‬יסופרו רק עיקרי הדברים‪ ,‬בתקווה שבאמצעותם‬ ‫יהפכו המבטים שלנו לעבר האריתריאים בישראל מבינים‪ ,‬מכילים ומאפשרים יותר‪1.‬‬ ‫הגדרות‬ ‫פליטים? מסתננים? מהגרי עבודה? מבקשי מקלט? מסתנני עבודה? שמות אלו ואחרים נהוגים‬ ‫בשיח הישראלי על עשרות אלפי גברים ונשים‪ ,‬שחצו את הגבול בין ישראל למצרים‪ ,‬רובם ככולם‬ ‫מאריתריאה ומסודאן‪ .‬נכון לתחילת ‪ 2020‬שוהים בישראל כשלושים אלף גברים ונשים‪ ,‬המוגדרים‬ ‫על ידי הממסד כ"מסתננים"‪ .‬המספר הכולל של הנכנסים לישראל משנת ‪ 2005‬ואילך עומד על‬ ‫‪ .64,371‬רובם המכריע הגיעו אליה עד לשנת ‪ ,2012‬השנה שבה הושלמה בניית גדר הגבול בין ישראל‬ ‫למצרים‪ .‬במהלך השנים עזבו קרוב ל־‪ 30,000‬מביניהם את ישראל‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬כינויים רבים נהוגים לגביהם בשיח הישראלי‪ ,‬כינויים הנבדלים זה מזה במהותם‬ ‫ובמטען ההיסטורי‪ ,‬המשפטי והאידיאולוגי שהם נושאים‪ .‬ישראל הרשמית מכנה אנשים אלו‬ ‫''מסתננים''‪ ,‬במטרה ליצור ולשמר דה־לגיטימציה ביחס לנוכחותם‪ ,‬ואילו בשיח המשפטי המקומי‬ ‫והבינלאומי הם מכונים "מבקשי מקלט" או "פליטים"‪ .‬על עמימות זו מעיבה אי בהירות מורכבת‬ ‫אף יותר — שאלת המחויבות של ישראל כלפיהם ושאלת מעמדם המשפטי‪ .‬ישראל הרשמית קרועה‬ ‫בין התחייבויות בינלאומיות‪ ,‬הדורשות ממנה לבחון את טיעוניהם הפרטניים להגנה ואוסרות‬ ‫עליה לגרשם‪ ,‬לבין מחויבות לאומית ואידיאולוגית לשמירה על אופייה היהודי של המדינה‪2.‬‬ ‫אריתריאה‬ ‫אריתריאה ממוקמת לחופי ים סוף בצפון מזרח קרן אפריקה‪ .‬מדרום היא גובלת באתיופיה‪ ,‬ממזרח‬ ‫בג'יבוטי וממערב בסודאן‪ .‬זוהי מדינה קטנה וצעירה יחסית לשאר מדינות יבשת אפריקה‪ ,‬וזכתה‬ ‫לעצמאות רק בשנת ‪ ,1991‬לאחר ‪ 32‬שנות מאבק מזוין עם אתיופיה‪ .‬איסיאס אפרוקי‪ ,‬מנהיג תנועת‬ ‫השחרור‪ ,‬מונה לנשיא מיד עם קבלת העצמאות‪ .‬בשנים הראשונות לקיומה בנתה אריתריאה את‬ ‫עצמה כמדינה דמוקרטית חד־מפלגתית‪ ,‬שכלכלתה נשענת על מחצבים‪ ,‬חקלאות‪ ,‬דיג ומסחר‬ ‫ימי‪ .‬הישענות עצמית כלכלית‪ ,‬כמו גם טיפוח ההשכלה הגבוהה‪ ,‬מחקר ושוויון בין גברים לנשים‪,‬‬ ‫הוצגו כיעדים משמעותיים‪ .‬באופן אירוני אימץ הנשיא אפרוקי שיח חלוצי־ציוני תוך שהוא מדגיש‬

‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫‪1‬להרחבה ראו‪ :‬גליה צבר ואפרת שיר (עורכות)‪ ,‬מבקשי חיים‪ :‬אריתריאים‪ ,‬סודאנים וישראלים במרחבים משותפים (חיפה‪ :‬פרדס‪.)2019 ,‬‬ ‫‪2‬להרחבה בנושא מעמדם המשפטי‪ ,‬מחויבות ישראל על פי אמנות ואופני היישום‪ ,‬ראו‪ :‬טלי קריצמן־אמיר (עורכת)‪ ,‬לוינסקי פינת אסמרה‪:‬‬ ‫היבטים חברתיים ומשפטיים של מדיניות המקלט בישראל (ירושלים‪ :‬מכון ון ליר בירושלים‪/‬הקיבוץ המאוחד‪.)2015 ,‬‬

‫‪14‬‬

‫‪15‬‬

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

‫‪Temporary License for Permanent Stay‬‬

‫משטר‪ ,‬עיתונאים ומנהיגים דתיים‪ ,‬ורבים הועלמו‪ .‬בראשית שנות ה־‪ 2000‬נסגרו כל כלי התקשורת‬ ‫הפרטיים במדינה‪ ,‬והיחידים הממשיכים לפעול הם בפיקוח המדינה‪ .‬האוניברסיטה היחידה‬ ‫באריתריאה נסגרה בשנת ‪ ,2005‬והצמרת האקדמית ביקשה וקיבלה מקלט במדינות המערב‪ .‬ראוי‬ ‫לציין‪ ,‬כי דיווחים עדכניים‪ ,‬המגיעים מאריתריאה או מאריתריאים ברחבי העולם‪ ,‬מעידים כי כל‬ ‫תושבי המדינה (למעט מקורבי השליט) חווים הפרות יומיומיות של זכויות אדם בסיסיות‪ ,‬בכלל‬ ‫זה הגבלות קשות על חופש התנועה‪ ,‬הדת‪ ,‬הפולחן‪ ,‬ההשקפה הפוליטית וחופש הביטוי‪ .‬כיום‬ ‫נחשבת אריתריאה למדינה‪ ,‬שבה הפרת זכויות האדם היא בין החמורות בעולם‪ ,‬קודמת לה בכך‬ ‫רק צפון קוריאה‪.‬‬

‫את קווי הדמיון בין מלחמות העצמאות של שתי המדינות‪ ,‬חזון הפיתוח‪ ,‬ההסתמכות העצמית‬ ‫וכיבוש השממה‪ .‬בהופעותיו הפומביות הראשונות נהג לנעול סנדלים תנ"כיים‪ ,‬ואנשי ממשל רבים‬ ‫נהגו ללבוש חולצות לבנות ומכנסי חאקי כאות לחלוציות ולצניעות‪ .‬למרות שיח זה‪ ,‬וחרף הניסיון‬ ‫לשוות לשלטון אופי שיתופי ושוויוני‪ ,‬לא נערכו בה בחירות דמוקרטיות‪ ,‬ורק מפלגה אחת‪ ,‬זו של‬ ‫הנשיא‪ ,‬היא חוקית‪.‬‬ ‫ב־‪ ,1998‬שנים ספורות לאחר תום מלחמת העצמאות‪ ,‬פרץ סכסוך גבול בין של אריתריאה‬ ‫לאתיופיה‪ .‬הסכסוך התפתח למלחמה שגבתה עשרות אלפי הרוגים‪ ,‬מאות אלפי עקורים ומאות‬ ‫אלפי פליטים‪ .‬בחסות המלחמה ביטל הנשיא את מרבית זכויות האזרח במדינה‪ ,‬אסר על כל‬ ‫התארגנות חופשית ועל כל הבעת מחאה‪ ,‬והפך את האלימות הממוסדת לכלי מרכזי בהטלת מרות‬ ‫שלטונית‪ .‬שירות צבאי חובה לגברים ולנשים‪ ,‬שהונהג בה מיום עצמאותה‪ ,‬הפך לאמצעי המרכזי‬ ‫למשמוע‪ ,‬לפיקוח ולשליטה‪ .‬תלמידי תיכון מחויבים להצטרף לצבא בשנת לימודיהם האחרונה‬ ‫ולעבוד במחנות צבא‪ .‬מדיווחים של ארגוני סיוע בעולם ובישראל עולה‪ ,‬כי ככל שנמשכה המלחמה‬ ‫והתארכה‪ ,‬ירד גיל המגויסים לצבא מקרב התלמידים‪ .‬בשלב מסוים אף גויסו ילדים בני ‪ .12‬חובת‬ ‫הגיוס הכללית‪ ,‬שאמורה הייתה להימשך שנתיים‪ ,‬הפכה לשירות ללא הגבלת זמן‪ .‬רבים דיווחו‪,‬‬ ‫כי הגברים שוחררו מן השירות רק בגילאי ‪ 40‬או ‪ .50‬בפועל‪ ,‬מתום המאבק המזוין ועד היום הפך‬ ‫השירות הצבאי לסוג של מחנה עבודה בכפייה למען המשטר‪ .‬המשרתים בו עובדים במכרות‪ ,‬סוללים‬ ‫כבישים‪ ,‬בונים גשרים ובניינים‪ ,‬עובדים במפעלים ובחקלאות‪ ,‬ולא פעם בונים בתים ומפעלים‬ ‫פרטיים לנשיא ולמקורביו‪ .‬תמורת עבודות אלו מקבלים המשרתים שכר זעום‪ ,‬שאינו מספיק אף‬ ‫לא למחייה בסיסית‪ .‬ועדות חקירה של האו"ם וארגוני זכויות אדם בינלאומיים קבעו‪ ,‬כי מדובר‬ ‫במערכת של עבודות כפייה‪ ,‬ולא בשירות צבאי או בשירות לאומי לגיטימי‪.‬‬ ‫נשים‪ ,‬המגויסות אף הן לצבא‪ ,‬משרתות בו לצד גברים‪ .‬באופן פורמלי נאסר עליהן להיכנס להיריון‬ ‫במהלך השירות‪ ,‬אולם באינספור דיווחים מתארות נשים‪ ,‬כיצד מפקדי הצבא מתייחסים אליהן‬ ‫כאל שפחות מין‪ .‬המפקדים מורשים לקיים עמן יחסי מין ללא הסכמה‪ ,‬כך שבפועל נשים נאנסות‬ ‫על בסיס יומי‪ .‬מי שמנסה לברוח — גברים ונשים כאחת — נעצר‪ .‬רבים מהעצורים מעונים‪ ,‬ולא פעם‬ ‫נרצחים‪ .‬בני משפחה‪ ,‬ואפילו כפרים שלמים‪ ,‬של עריקים שהצליחו להימלט‪ ,‬נענשים באכזריות‪.‬‬ ‫למרות שהמאבק עם אתיופיה הסתיים‪ ,‬ובשנת ‪ 2018‬אף הותר מעבר חופשי יחסית בין שתי‬ ‫המדינות‪ ,‬בכל זאת לא חלו שינויים מהותיים בהתנהלות המשטר‪ .‬נהפוך הוא‪ ,‬אריתריאה ממשיכה‬ ‫לנהל סכסוכים אלימים עם המדינות המקיפות אותה ובכלל זה סודאן‪ ,‬ג'יבוטי ותימן‪ ,‬ובחסות‬ ‫אותם מאבקים מחריפה את צעדיה הדרקוניים למול האוכלוסייה האזרחית‪ .‬בנוסף לרבבות‬ ‫העריקים העצורים‪ ,‬גם כיום עדיין כלואים כעשרת אלפים איש ללא משפט‪ ,‬רבים באשמה כי‬ ‫הם מתנגדי המשטר‪ ,‬סוחרים בשוק השחור‪ ,‬או כי הם מקיימים פרקטיקות דתיות אסורות‪ .‬רוב‬ ‫רובם של האסירים מוחזקים במרתפים מתחת לפני הקרקע או במכולות סגורות במדבר‪ ,‬בחום‬ ‫קטלני ללא אספקה בסיסית של מים או מזון‪ .‬כך‪ ,‬לאורך השנים נעצרו באריתריאה אלפי מתנגדי‬

‫התנפצותו האלימה והמהירה של חלום המדינה האריתריאית העצמאית הוביל לבריחה המונית‬ ‫של תושבים ממנה‪ ,‬שלא פסקה למעשה עד היום‪ .‬בעת קבלת העצמאות חיו במדינה כשבעה מיליון‬ ‫בני אדם‪ .‬בשנים שחלפו מאז ברחו ממנה כמחצית מאזרחיה בחיפוש אחר מקלט ואחר חיים טובים‬ ‫יותר‪ .‬גם היום נמלטים ממנה מדי שנה קרוב ל־‪ 60,000‬איש‪ .‬לדברי האו"ם‪ ,‬תהליך זה מרוקן כפרים‬ ‫שלמים מיושביהם‪ .‬רוב רובם של הבורחים הם אנשים צעירים‪ ,‬המסוגלים לצלוח את סכנות המסע‪.‬‬ ‫הנותרים מאחור הם אנשים מבוגרים מאוד וצעירים מאוד‪ .‬למרות מחאות של מנהיגים מרחבי‬ ‫העולם‪ ,‬של האו"ם ושל ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם‪ ,‬אין שינוי מהותי בדרך התנהלותו של‬ ‫הנשיא אפרוקי ושל אנשיו‪ .‬גם היום אריתריאה היא דיקטטורה מסוגרת‪ ,‬אחד ממשטרי הדיכוי‬ ‫הגרועים בעולם‪ .‬הארגון "עיתונאים ללא גבולות" הכריז עליה כמדינה האחרונה בעולם בדירוג‬ ‫חופש העיתונות‪ .‬ארגוני זכויות אדם מעידים‪ ,‬כי המדינה כולה הפכה ל"כלא ענקי"‪ .‬במרוצת‬ ‫השנים מצאו מיליוני אריתריאים שנמלטו ממדינתם מקלט באתיופיה השכנה‪ .‬רובם חיים במחנות‬ ‫פליטים הפזורים באתיופיה‪ ,‬ואחרים עברו למדינות שכנות בקרן אפריקה‪ .‬רובם סובלים מתנאי‬

‫‪14‬‬

‫‪15‬‬

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

‫‪Temporary License for Permanent Stay‬‬

‫מחייה קשים‪ ,‬ועתידם לוט בערפל‪ .‬רק מעטים מבין האריתריאים הצליחו לאורך השנים לברוח‬ ‫מהמדינה ולהגיע לאירופה‪ .‬חלקם יצא במסע רגלי מערבה לחופי הים התיכון ומשם בספינות‬ ‫רעועות לאירופה‪ .‬הרוב המכריע של האריתריאים‪ ,‬שהגיעו לאירופה והגישו בקשת פליטות‪ ,‬זכו‬ ‫למעמד פליט או להגנה משלימה‪.‬‬ ‫הגעה לישראל‬ ‫ראשוני האריתריאים הגיעו לישראל בשנת ‪ ,2007‬לאחר שחיו כמבקשי מקלט במצרים‪ .‬הם הצטרפו‬ ‫לכמה אלפי סודאנים‪ ,‬שמצאו מקלט בישראל החל מ־‪ .2006‬בשלב הבא‪ ,‬לאחר שראו כי ניתן להיכנס‬ ‫לישראל דרך מצרים‪ ,‬החלו רבים לברוח מאריתריאה‪ .‬תוך סיכון חייהם יצאו אלפים במסע ארוך‪,‬‬ ‫מורכב‪ ,‬יקר ומסוכן לישראל דרך מדבר סיני‪ .‬רבים מאלו שהצליחו להגיע בדרך זו דיווחו‪ ,‬כי נחטפו‬ ‫בדרך על ידי מבריחים בדואים‪ .‬הללו ראו בהם סחורה‪ ,‬שאותה ניתן להחליף תמורת דמי כופר בסך‬ ‫אלפי דולרים מבני משפחותיהם‪ ,‬שכבר הגיעו לישראל או למקומות אחרים בעולם‪ .‬במכלאות בסיני‬ ‫עברו אלפי גברים ונשים אריתריאים עינויים מחרידים‪ ,‬לרבות אונס‪ ,‬כריתת איברים ועוד‪ .‬רבים‬ ‫לא שרדו את העינויים ומתו בסיני‪ ,‬ואחרים — בעיקר אלו שבני משפחותיהם נכנעו ושילמו — שרדו‪.‬‬ ‫העינויים שעברו השורדים פגעו אנושות בגופם ובנפשם‪ ,‬ובעקיפין גם במשפחותיהם ובקהילותיהם‪.‬‬ ‫בין ‪ 2007‬ל־‪ 2012‬נכנסו לישראל כ־‪ 40,000‬גברים ונשים מאריתריאה‪ ,‬כולם כאיש אחד ביקשו‬ ‫בה מקלט‪ .‬מאז ועד היום קטן מספרם למחצית‪ .‬יש לומר ביושר‪ ,‬כי מבין האריתריאים שהגיעו‬

‫לישראל‪ ,‬היו גם מקורבי שלטון‪ ,‬שחיפשו חיים טובים יותר‪ ,‬אך רוב רובם של מבקשי המקלט ברחו‬ ‫בשל רעב‪ ,‬אלימות‪ ,‬התנגדות למשטר או שירות בצבא‪ ,‬שבו ספגו מסכת של השפלות ושל ניצול‪.‬‬ ‫לכולם הייתה טענה משותפת מבוססת משפטית‪ ,‬כי ישראל‪ ,‬כמדינה החתומה על האמנה בדבר‬ ‫מעמדם של פליטים‪ ,‬מחויבת לבחון את בקשותיהם‪ .‬מניסיונן של מדינות מערביות אחרות ומתוך‬ ‫מחקרים רבים בנושא שהתקיימו לאורך השנים עולה‪ ,‬כי לו נבחנו בקשות המקלט באופן יסודי‪,‬‬ ‫היו כאלו שלא היו זוכים להגנה‪ ,‬אך רבים היו זוכים למעמד של פליט‪.‬‬ ‫מדיניות מקלט בישראל‪ :‬הלכה ומעשה‬ ‫ברוב מדינות העולם קיימת מערכת של חוקים ושל תקנות הנוגעת להגירה‪ ,‬מתוך הבנה כי בני‬ ‫לאומים אחרים יבקשו להגר למדינה‪ ,‬ולכן עליה לייצר מנגנוני סינון‪ ,‬בקרה ופיקוח על בקשותיהם‪.‬‬

‫החוקים והתקנות כוללים הגדרות של זכאות‪ ,‬תנאים לקבלת אזרחות והחרגות‪ .‬כמו כן‪ ,‬במדינות‬ ‫רבות מעוגנות בחוק מערכות‪ ,‬שתפקידן לבחון בקשות מקלט‪ ,‬להסדיר את מעמד המהגרים‬ ‫השוהים במדינה — לרבות אלו השוהים בניגוד לחוק — ולהעניק להם את הזכויות הנגזרות ממעמד‬ ‫זה‪ .‬החוקים‪ ,‬ההלכות והזכויות‪ ,‬הנוגעים למבקשי מקלט‪ ,‬נגזרים מאמנת האו"ם משנת ‪1951‬‬ ‫בדבר מעמדם של פליטים‪ .‬מדינת ישראל הייתה בין המדינות הראשונות שחתמו על האמנה (ועל‬ ‫הפרוטוקול שהיתוסף אליה בשנת ‪ ,)1967‬והיא אף חברה בוועדה המנהלת של נציבות האו"ם‬ ‫לפליטים‪ .‬עם זאת‪ ,‬ישראל לא תרגמה את המחויבויות הבינלאומיות הנגזרות מהאמנה לתשתית‬ ‫משפטית־חוקתית מתאימה‪ .‬כמו כן‪ ,‬למעט מספר מחוות הומניטריות בודדות של הענקת מקלט‪,‬‬ ‫עד שנות האלפיים לא נדרשה ישראל להתמודד עם בקשות מקלט בהיקף רחב‪ .‬אף שבאופן רשמי‬ ‫מחויבת ישראל ליישום האמנה כבר משנת ‪ ,1951‬הרי במשך רוב שנות קיומה לא עמדה מחויבות‬ ‫זו למבחן מעשי‪ ,‬שכן עד לשנת ‪ 2006‬הגיעו אליה פחות מ־‪ 300‬מבקשי מקלט‪.‬‬ ‫מדינת ישראל‪ ,‬המוגדרת כמדינת העם היהודי‪ ,‬מאפשרת לבני הלאום היהודי ולצאצאיהם‬ ‫להגר אליה ולהתאזרח בה ללא תנאים מקדימים‪ ,‬זאת על פי שני חוקים מרכזיים‪ :‬חוק השבות‪,‬‬ ‫תש"י־‪ ,1950‬וחוק האזרחות‪ ,‬התשי"ב־‪ .1952‬ואכן‪ ,‬עד תחילת שנות ה־‪ 90‬הורכבה ההגירה לישראל‬ ‫בעיקר מיהודים ומצאצאיהם‪ .‬אולם בעשורים האחרונים הגיעו לישראל שני גלי הגירה לא יהודיים‬ ‫מרכזיים‪ :‬מהגרי עבודה ומבקשי מקלט‪ .‬על מהגרי העבודה נכתב בהרחבה במקומות אחרים‪ .‬נציין‬ ‫רק כי משנת ‪ 1990‬ועד היום נכנסו ויצאו מישראל‪ ,‬במצטבר‪ ,‬מיליוני מהגרי עבודה מרחבי העולם‬ ‫ובכלל זה מתאילנד‪ ,‬מסין‪ ,‬מהפיליפינים ועוד‪ .‬בשנת ‪ 2000‬התגוררו בישראל כ־‪ 300,000‬מהגרי‬ ‫עבודה — כ־‪ 10%‬מכוח העבודה במדינה‪ ,‬ורק למחציתם היו אישורי עבודה‪ .‬בשנת ‪ 2020‬מתגוררים‬ ‫בישראל כ־‪ 87,000‬מהגרי עבודה בעלי אשרה וכ־‪ 18,000‬מהגרי עבודה חסרי אשרות‪ .‬נוסף עליהם‬ ‫שוהים במדינה כ־‪ 100,000‬תיירים‪ ,‬שתוקף האשרה שלהם פג — רובם ככולם ממדינות ברית המועצות‬ ‫לשעבר‪ .‬בנוסף חיים בישראל כ־‪ 1500‬גברים‪ ,‬נשים וילדים‪ ,‬שהגיעו ממדינות אפריקה השונות כמהגרי‬ ‫עבודה וזכו למעמד של תושבות לאורך השנים‪ .‬כל מהגרי העבודה הגיעו בחיפוש אחר עבודה וחיים‬ ‫טובים יותר‪ .‬אף שרובם הגיעו ממדינות עולם שלישי‪ ,‬שבהן החיים קשים‪ ,‬אין לראות בהם מבקשי‬ ‫מקלט הזכאים להגנה‪ .‬לעומתם‪ ,‬רובם המכריע של האריתריאים והסודאנים‪ ,‬שהגיעו לישראל החל‬ ‫מסוף ‪ — 2005‬המהווים את גל ההגירה הלא־יהודי השני — נסו ממדינותיהם בשל הרגשת האיום‬ ‫על חייהם‪ ,‬ובפיהם בקשה להגנה ולמקלט‪ .‬אותם אנשים פגשו כאן מציאות חברתית‪ ,‬כלכלית‬ ‫ופוליטית שונה מאוד מזו שחוו מהגרי העבודה ‪ 15‬שנים קודם לכן‪.‬‬ ‫החשש מפגיעה בצביונה של ישראל כמדינת הגירה של העם היהודי הוביל את מוסדות המדינה‬ ‫לנהוג באנשים אלו כאילו היו שוהים זמניים‪ ,‬ולא מהגרים בפוטנציה‪ .‬לפיכך‪ ,‬הם מכונים "עובדים‬ ‫זרים" או "תיירים ללא אשרה"‪ ,‬ולא "מהגרי עבודה"‪ ,‬אף שרבים מהם נשארים בישראל במשך שנים‬ ‫ארוכות‪ .‬מבקשי מקלט מכונים "מסתננים"‪ ,‬ולא "פליטים"‪ ,‬על מנת לנטרל מנוכחותם את מרכיב‬ ‫ההישארות‪ .‬גם משטר ההגירה לא הותאם למציאות המשתנה‪ ,‬הן ביחס למהגרי עבודה והן ביחס‬

‫‪14‬‬ ‫למבקשי מקלט‪ .‬וכך‪ ,‬בסוף שנת ‪ ,2005‬כאשר הגיעו ראשוני מבקשי המקלט האפריקניים מסודאן‪,‬‬ ‫חסרה ישראל כלים ומוסדות להתמודדות עם התופעה‪ .‬תחילה הם נכלאו עקב היותם נתינים של‬ ‫מדינת אויב‪ ,‬אך כעבור תקופה קצרה ועם גבור זרם מבקשי המקלט מאריתריאה‪ ,‬ננטשה מדיניות‬ ‫זו והוענקה להם "הגנה קולקטיבית זמנית"‪ ,‬המקנה הגנה מגירוש למשך פרק זמן קצוב‪ ,‬אך אינה‬ ‫מקנה זכויות לשירותי בריאות‪ ,‬זכויות סוציאליות או זכות לעבוד‪.‬‬ ‫כך יצרה מדינת ישראל מרחב קיום עמום ומשתנה תדיר למבקשי המקלט מאריתריאה‪ .‬מחד‬ ‫גיסא הם מחזיקים באשרות שהייה כחוק‪ ,‬ומאידך גיסא הם מצויים בשולי החוק ובשולי סל‬ ‫השירותים והזכויות‪ ,‬הניתנים לתושבים‪ .‬לדברי הסוציולוגית‪ ,‬ססיליה מנחיבר‪ ,‬זהו מצב של‬ ‫"חוקיות לימינלית"‪ :3‬מרחב שהחוק גם שולט בו וגם מפקיר אותו בעת ובעונה אחת‪ .‬אי ודאות‬ ‫ושבריריות הם חלק בלתי נפרד מחייהם של אלו המצויים במרחב זה‪ ,‬ובעיקר אי הוודאות‪ ,‬הנוגעת‬ ‫למועד פקיעתה של ההגנה מפני גירוש וחוסר הבהירות של הקריטריונים לזכאות להגנה מגירוש‬ ‫וממעצר‪ .‬רק בשנת ‪ ,2013‬לאחר מאבק ממושך של ארגוני זכויות אדם מקומיים ובינלאומיים‪,‬‬ ‫החלה מדינת ישראל לדון בבקשות מקלט פרטניות‪ .‬עם זאת‪ ,‬נכון לשעת כתיבת שורות אלו‪ ,‬קצב‬ ‫הדיונים אטי מאוד‪ ,‬ויש הטוענים‪ ,‬כי ההליך מתבצע למראית עין בלבד ובחוסר תום לב‪ ,‬שכן‬ ‫אחוזי ההכרה במגישי בקשות מקלט כפליטים עומדים על כ־‪ 1%‬בלבד — האחוז הנמוך ביותר בעולם‬ ‫המערבי‪ ,‬זאת בניגוד חריף לאחוזי ההכרה הגבוהים במדינות אחרות בעולם‪ ,‬העומדים בממוצע‬ ‫על ‪ 87%‬הכרה לאריתריאים‪.‬‬ ‫במהלך השנים חיה האוכלוסייה הזרה המודרת‪ ,‬ובכלל זה רוב רובם של האריתריאים‪ ,‬בחצרה‬ ‫של אוכלוסייה מקומית מוחלשת — תושביה היהודים של דרום תל אביב‪ .‬מצוקותיהם הממשיות של‬ ‫האחרונים התעצמו עקב נוכחותם של מבקשי המקלט באותו מרחב עני ונעדר תשתיות מספקות‪.‬‬ ‫בהיעדר מדיניות ברורה לגבי מבקשי המקלט‪ ,‬עול החיים המשותפים קשה מנשוא לשתי הקבוצות‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬מתרחשים גם מפגשים אנושיים יומיומיים מרגשים‪ ,‬מתפתחים יחסי מסחר ונרקמות‬ ‫חברויות‪ .‬אהבות פורחות‪ ,‬ועמן גם תקוות לעתיד טוב יותר‪ .‬לכולם‪.‬‬ ‫פרופ' גליה צבר‪ ,‬חוקרת בתחום ההגירה ולימודי אפריקה‪ ,‬נשיאת המרכז האקדמי רופין וחברת סגל באוניברסיטת‬ ‫תל אביב‪ .‬לאורך השנים פעלה לתרגום המעשה המדעי לעשייה בשטח למען שינוי חברתי‪.‬‬

‫‪.3‬‬

‫‪Cecilia Menjívar, "Liminal Legality: Salvadoran and Guatemalan Immigrants' Lives in the United States," American Journal of‬‬ ‫‪Sociology, vol. 111, no. 4 (January 2006), pp. 999–1037‬‬

‫‪15‬‬

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

‫"אין בכוחו של האמן להיטיב את המצב האנושי;‬ ‫הוא שואף לחשוף אותו"‪:1‬‬ ‫איציק שאול בשיחה עם ליאור בירגר‪,‬‬ ‫חוקרת הגירה ופליטו ּת‬

‫‪.‬‬

‫‪1‬ווקר אוונס‪ ,‬מצוטט בתוך‪( James R. Mellow, Walker Evans (New York: Basic Books, 1999), p. 308 :‬תרגום חופשי)‪.‬‬

‫‪Temporary License for Permanent Stay‬‬

‫‪15‬‬

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

‫‪Temporary License for Permanent Stay‬‬

‫הימים הם ימי מגפת הקורונה בעולם; הרחובות שוממים ושקטים במיוחד‪ .‬קבענו פגישה בבית‬ ‫קפה‪ ,‬ששעריו אמנם סגורים עקב הסֶ גר‪ ,‬אך שני כיסאות נותרו בחוץ‪ ,‬בפינה עורפית שקטה‪ .‬אנחנו‬ ‫מתיישבים‪ ,‬מסירים את מסכות ההגנה ומשוחחים‪.‬‬

‫יציאת הספר לאור היא הזדמנות לעצור‬ ‫ולסכם את עבודתך כצלם‪ ,‬ובפרט כצלם‬ ‫העוסק זה כשמונה שנים בנושא מבקשי‬ ‫המקלט‪ .‬כיצד התהווה החיבור האישי שלך‬ ‫לעולם הצילום?‬

‫מאז ומעולם נמשכתי לקסם שבצילום‪ .‬לפני כעשור החלטתי להעמיק את ידיעותיי ואת פעילותי‬ ‫בתחום‪ .‬מעניין אותי צילום‪ ,‬שיש סביבו סיפור או כזה שיש במרכזו נושא‪ .‬מרגש אותי‪ ,‬כשהצילום‬ ‫הוא הפעולה האחרונה בשרשרת‪ ,‬קליק אחד שהוא חלק מחוויה גדולה יותר; כשיש דילמה‬ ‫אישית או פוליטית‪ ,‬כשיש מורכבות‪ .‬כך הגעתי לצילום דוקומנטרי ולפרקטיקה‪ ,‬שבה אני בוחר‬ ‫בנושא‪ ,‬חוקר אותו ועוקב אחריו לאורך זמן‪ ,‬ללא תיווך‪ ,‬ללא פילטרים תקשורתיים‪.‬‬

‫איך נוצר החיבור הראשוני שלך לנושא‬ ‫מבקשי המקלט?‬

‫עד לפני כשמונה שנים כלל לא הייתי ער למורכבות של סוגיית מבקשי המקלט‪ ,‬אנשים החיים‬ ‫בינינו‪ ,‬אבל אף אחד לא שם לב אליהם‪ .‬בשנת ‪ 2012‬השתתפתי בסדנת אמן לצילום דוקומנטרי‬ ‫בסטודיו של אלדד רפאלי ואייל לנדסמן‪ .‬נושא הפרויקט המרכזי בסדנה היה מבקשי מקלט בישראל‪.‬‬ ‫באותם ימים התקיימה מדי ערב בגינת לוינסקי בשכונת נווה שאנן פעילות של התארגנות "מרק‬ ‫לוינסקי" — מתנדבים‪ ,‬שהיו מגיעים לשם ומחלקים אוכל למבקשי המקלט‪ .‬זה המקום הראשון‬ ‫שאליו הגעתי‪ .‬בהתחלה הכול קרה ממרחק‪ ,‬בהיסוס‪ .‬לא היה ברור כיצד ניגשים לנושא מורכב‬ ‫כזה ואיך מתחילים‪ ,‬אבל לאחר מספר ביקורים הציגו הפעילים את חברי הסדנה בפני מבקשי‬ ‫המקלט‪ .‬במפגשים הראשונים הם לא רצו להצטלם‪ ,‬אבל אז יצרתי קשר עם כמה מן הדמויות‬ ‫הבולטות בהם‪ ,‬ואט אט התחלתי "לקבל גישה" ולצלם בחופשיות‪ .‬אבל זה לא סיפק אותי‪ ,‬אלא‬ ‫רק עורר בי עוד סקרנות‪ :‬היכן הם מתגוררים? כיצד הם מתפרנסים? האם יש להם ילדים? מה עם‬ ‫בריאות? הרגשתי שאני חייב להמשיך לחקור לעומק את הנושא‪ .‬יצרתי קשר עם בחורה‪ ,‬שהקימה‬ ‫פרויקט לליווי מבקשות מקלט הרות‪ ,‬והיא הזמינה אותי לאחד המפגשים‪ .‬מי ששימש כמתורגמן‬ ‫באותו ערב היה בחור בשם אנגסום‪ .‬אנגסום‪ ,‬אשתו תרהז וילדיהם הם בני המשפחה‪ ,‬שתמונותיה‬ ‫מופיעות לאורך הספר‪ .‬באותו ערב סיפרתי לו על הפרויקט שלי‪ .‬שאלתי אם נוכל להיפגש שוב‪,‬‬ ‫והוא אמר‪" :‬בשמחה"‪ .‬הסדנה הסתיימה לאחר חודשים אחדים‪ ,‬ואני המשכתי‪.‬‬

‫איך נראו המפגשים הבאים? האם יש מפגש‬ ‫מסוים אחד שנחרת בזיכרונך?‬

‫אנגסום הזמין אותי להיפגש באירוע‪ ,‬שהתקיים בשבת בבוקר בכנסייה ברחוב סלמה‪ .‬זה היה אחד‬ ‫המחזות המסעירים ביותר שראיתי במסגרת הפרויקט‪ .‬הגעתי למקום בשש בבוקר‪ .‬הרחוב היה‬ ‫ריק‪ ,‬ומבקשי מקלט לבושי לבן צעדו לעבר הכנסייה‪ .‬התקשרתי לאנגסום‪ ,‬והוא התקדם לעברי;‬ ‫אני בחולצת טריקו וג'ינס‪ ,‬והוא בחליפה ועניבה‪ .‬אני זוכר את עצמי עולה במדרגות‪ ,‬ואותו מבקש‬ ‫ממני לחלוץ נעליים‪ .‬ראיתי את ההמולה‪ .‬הייתי האדם הלבן היחיד במקום‪ .‬שאלתי‪" :‬אני יכול‬ ‫לצלם פה?"‪ ,‬והוא השיב‪" ,‬ברור"‪ .‬נכנסתי פנימה ונפתח בפני אולם רחב ידיים‪ ,‬שבו ישבו נשים‬ ‫לבושות לבן‪ ,‬כל אחת אוחזת בידיה תינוק‪ .‬אז התברר לי‪ ,‬שמדובר בטקס הטבלה קהילתי‪ ,‬בין‬ ‫היתר של התאומות של אנגסום ותרהז‪ ,‬שנולדו שלושה שבועות קודם לכן‪ .‬ברגעים הראשונים‬ ‫היססתי‪ :‬לצלם או לא לצלם? אנשים הסתכלו עליי במבטים חשדניים משהו‪ ,‬אך בשלב כלשהו‬ ‫אמרתי לעצמי "קדימה"‪ ,‬שוטטתי באולם והתחלתי לצלם‪.‬‬ ‫עבורו האירוע היה אישי‪ ,‬אבל הרגע עצמו היה מאוד קהילתי‪ ,‬ציבורי‪ .‬יש תצלום של אשתו‪,‬‬ ‫תרהז‪ ,‬מסתכלת מעבר לגיגית "כתר פלסטיק"‪ ,‬שבה מוטבלות הבנות הרכות (דימוי שאינו מופיע‬ ‫בספר)‪ .‬זמן מה לאחר מכן הראיתי לה את התצלום‪ ,‬ושאלתי‪" :‬על מה הסתכלת פה? את נראית‬ ‫מוטרדת"‪ ,‬והיא השיבה‪" :‬כן‪ ,‬באמת הייתי מוטרדת‪ .‬ההטבלה היא של עשרות תינוקות יחד‪.‬‬ ‫רציתי לוודא‪ ,‬שהתינוקות שאני מוסרת‪ ,‬הן אלו שחוזרות אליי"‪ .‬במובנים רבים‪ ,‬מדובר באירוע‬ ‫המוני‪ ,‬בשונה מחתונה של זוג אחד‪ ,‬שבה כל הפוקוס עליהם‪ .‬אגב‪ ,‬בהקשר לחיבור שבין מבקשי‬ ‫המקלט לסיפור האישי שלי‪ ,‬אחרי שעלינו ארצה‪ ,‬אבי שימש כמנהל עבודה בחברה לייצור בגדים‪,‬‬

‫‪14‬‬ ‫שהמתפרות שלה היו ממוקמות באולמות דומים ברחוב לבנדה הסמוך‪ .‬כילד‪ ,‬הייתי הולך לעזור‬ ‫שם בחופשות הקיץ‪ .‬אני זוכר ‪ 40‬תופרים ותופרות ישובים ליד מכונות התפירה‪ ,‬ואת אבי ובעל‬ ‫החברה פורשים את הבדים על שולחן גזירה ארוך לצורך חיתוכם‪ .‬אני זוכר את ריח השמן שעלה‬ ‫מן המכונות ואת רעש מכונות התפירה‪ ,‬את אבי מזיע‪ ,‬סוחב גלילי בד ענקיים‪ ,‬ואת כולם מעשנים‪.‬‬ ‫כשעליתי במדרגות‪ ,‬עשרות שנים לאחר מכן‪ ,‬חשתי צמרמורת‪ .‬פתאום ראיתי‪ ,‬שהמקום הפך‬ ‫לכנסייה‪ ,‬אמנם פשוטה מאוד‪ ,‬ובכל זאת — כנסייה‪ .‬ראיתי את הדלתות‪ ,‬את הידיות‪ ,‬את הברז‬ ‫שמאחוריו הקרמיקה הלבנה‪ .‬כל זה היה מוכר לי והחזיר אותי עשרות שנים לאחור‪ .‬אז שם הכול‬ ‫התחיל‪ .‬לאחר הביקור בכנסייה נמשך הקשר עם בני הזוג‪ .‬הוזמנתי לארוחת ערב בביתם‪ ,‬פגשתי את‬ ‫חבריהם‪ .‬עד היום אני מגיע לבקר את המשפחה אחת לשבועיים־שלושה ומוזמן לשמחות שלהם‪.‬‬

‫אני רוצה להתעכב על הסיפור האישי שלך‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬גם אתה חווית הגירה‪ :‬עלית לארץ‬ ‫עם הורייך מטורקיה כשהיית ילד‪ .‬עד כמה‪,‬‬ ‫אם בכלל‪ ,‬אתה רואה קשר בין הביוגרפיה‬ ‫שלך לבין המשיכה שלך לתיעוד מבקשי‬ ‫מקלט?‬

‫משפחתי עלתה ארצה מטורקיה כשהייתי בן ‪ .5‬גם אשתי עלתה ארצה בגיל ‪ 16‬מקולומביה‪ .‬עד עכשיו‬ ‫לא חשבתי לעומק על הקשר בין הדברים‪ ,‬אולי זה היה בתת־מודע‪ .‬אין לי זיכרון מהעלייה‪ ,‬אני‬ ‫זוכר הכול דרך תצלומים‪ :‬יש תצלום שלי ביום העלייה‪ ,‬לבוש מכנסיים קצרים וז'קט של חליפה‪.‬‬ ‫לי מעולם לא הייתה תחושה של עולה חדש בארץ‪ ,‬אבל הוריי הם סיפור אחר‪ :‬הם עלו לאחר שכבר‬ ‫הקימו משפחה מבוססת בארץ מוצאם‪ .‬כשהגיעו ארצה‪ ,‬קיבלו דירה של הסוכנות בעיירת פיתוח‬ ‫במרכז הארץ ולמעשה היו צריכים לבנות את חייהם מחדש‪ .‬אבא שלי היה נחוש לעבוד קשה‪,‬‬ ‫כדי שאת שנות התיכון אנחנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬נעשה במקום אחר‪ .‬ואכן‪ ,‬כשהייתי בכיתה ו' עברנו לתל‬ ‫אביב‪ ,‬ושם למדתי בתיכון אליאנס‪ .‬התאקלמתי מהר ורכשתי חברים‪ ,‬אבל להוריי ההתאקלמות‬ ‫הייתה קשה‪ .‬אני חושב על השוק הראשוני ועל הטראומה של אימא שלי‪ ,‬שבאה ממרכז איסטנבול‪,‬‬ ‫מחיים בשדרה המרכזית‪ ,‬בבית עם עוזרת‪ ,‬ומצאה את עצמה בעיירת ספר‪ ,‬באזור של פרדסים ושל‬ ‫חולות‪ .‬אבא שלי נכנס מהר לעבודה ועבד קשה כל השנים‪ ,‬לפרקים בשתי עבודות במקביל‪ ,‬כדי‬ ‫לקדם אותנו‪ .‬לאחר המעבר לתל אביב‪ ,‬להוריי‪ ,‬שהיו בעלי מנטליות זרה‪ ,‬החיים בלב הישראליות‬ ‫הוותיקה היו מורכבים‪ .‬אפשר לומר‪ ,‬שהם מעולם לא התאקלמו לגמרי בארץ‪ .‬החברים שלהם היו‬ ‫מתוך הקהילה‪ ,‬העברית שלהם לא הייתה טובה‪ .‬אז כן‪ ,‬כמובן יש קשר‪.‬‬

‫אתה מתאר קשר קרוב שנוצר עם המשפחה‬ ‫המצולמת‪ .‬בניגוד לתפישה אפשרית‪ ,‬הגורסת‬ ‫כי יחסים בין צלם למצולמים מושתתים על‬ ‫התבוננות מרוחקת מבעד לעדשת המצלמה‪,‬‬ ‫אנחנו מדברים על יחסים הדדיים‪ ,‬שבהם‬ ‫גם הצלם הוא סובייקט‪ ,‬המושפע ממושאי‬ ‫הצילום‪ .‬כיצד השפיעו עלייך המפגש והקשרים‬ ‫עם הקהילה?‬

‫הצלם אלדד רפאלי אמר לי פעם‪" :‬בצילום אתה מסתכל פנימה יותר מאשר החוצה"‪ ,‬וזה אכן‬ ‫כך‪ .‬אתה כל הזמן בודק את הגבולות ואת הערכים שלך‪ .‬עבורי המפגש עם מבקשי המקלט חשף‬ ‫דילמה משמעותית בין שני ערכים בסיסיים‪ :‬מצד אחד הומניזם‪ ,‬אדם הוא אדם‪ ,‬ומנגד — במסגרת‬ ‫הסוציאליזציה שעברתי‪ ,‬אני תופש את ישראל כמדינה בעלת צביון ואופי ייחודיים‪ .‬שני הערכים‬ ‫יכולים להתנגש‪ .‬זו דילמה מורכבת מאוד‪ ,‬ואולי זה מה שמעניין בה‪.‬‬

‫האם העיסוק המתמשך בליווי ובצילום של‬ ‫מבקשי מקלט שינה משהו בהתמקמות שלך‬ ‫בתוך הדילמה הזו? חידד או דווקא בלבל?‬

‫קודם כול נוצרה דילמה‪ ,‬כי לפני ההיכרות עם הנושא בצורה מעמיקה לא הייתה לי דילמה‪ .‬אני‬ ‫מרגיש שאני באמצע‪ .‬גיבשתי דעה שהיא לא שחור ולבן‪ .‬מצד אחד‪ ,‬אנחנו לא יכולים לקבל את כל‬ ‫מי שבא לכאן‪ ,‬ומצד אחר — ראוי היה לבדוק למי עומדת הזכות להיות פליט בארץ‪ ,‬אבל אפילו‬ ‫את המהלך הבסיסי הזה של בדיקת בקשות המקלט לא עושים‪ .‬מבחינה זו אני חש בושה‪ ,‬אישית‬ ‫וציבורית‪ .‬אני מרגיש כך לפעמים כשאני מדבר עם מבקשי מקלט‪ .‬המדינה לקחה חלק מהם וזרקה‬ ‫אותם במתקן חולות‪ .‬למה? יש בארץ הרבה יותר זרים שאינם אפריקנים‪ ,‬ולכן אי אפשר לזהות‬ ‫אותם באופן מיידי‪ ,‬והם לא נשלחו לשם‪ .‬אז מה מטרת הכליאה? לנסות לשבור את רוחם‪ .‬בעניין‬ ‫הזה‪ ,‬למשל‪ ,‬אין לי דילמה‪ .‬אנחנו מביאים עובדים זרים מכל העולם‪ .‬במקום זאת‪ ,‬תנו למבקשי‬ ‫המקלט‪ ,‬שכבר נמצאים כאן‪ ,‬לעבוד‪.‬‬

‫‪15‬‬

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

‫דיברת על תחושת בושה‪ .‬איך‪ ,‬לדעתך‪ ,‬זה‬ ‫נראה מצִ דם של מבקשי המקלט? איך הם‬ ‫תופשים אותך? האם אתה חש שהם מפנים‬ ‫כלפיך אחריות למצב?‬

‫ביססתי יחסי אמון‪ .‬אני לא מרגיש שמטילים עליי אשמה בתור נציג ישראל‪ .‬אני כן תוהה לא‬ ‫פעם‪ ,‬מדוע בכלל הסכימו להכניס אותי לעולמם‪ .‬נדמה לי שיש פה דו־שיח‪ .‬אמנם אני בא "לקחת"‬ ‫משהו — באנגלית אומרים ‪ — to take a picture‬אבל הם מרגישים שמישהו מתעניין בהם; לא‬ ‫שלטונות ההגירה‪ ,‬לא הבוס במוסך או במסעדה‪ ,‬ולא עובדים סוציאליים‪ ,‬אלא סתם ישראלי מן‬ ‫השורה‪ ,‬שמגיע‪ ,‬דופק בדלת ושואל מה נשמע‪ ,‬יושב עם הילדים‪ ,‬משחק ִאתם‪ ,‬מקשיב‪ ,‬וגם מוציא‬ ‫מצלמה ומצלם‪ .‬אני חושב שיש פה קשר דו־צדדי‪ ,‬גם אם לא סימטרי‪ .‬מעבר לכך‪ ,‬הם מכירים‬ ‫בכוח של הצילום‪ .‬הם אולי לא שותפים מלאים‪ ,‬אבל הם מבינים את הכוח של הצילום‪ ,‬ולעתים‬ ‫אף משתמשים בו‪.‬‬

‫אתה מעלה נושא חשוב‪ ,‬של יחסי כוח‬ ‫א־סימטריים בינך לבין המצולמים‪ .‬במקרה‬ ‫זה‪ ,‬יחסי הכוח שבין הצלם למצולם‪ ,‬בין‬ ‫הישראלי‪ ,‬בעל המעמד והמשאבים‪ ,‬לבין‬ ‫מבקשי מקלט חסרי מעמד‪ .‬כיצד זה בא לידי‬ ‫ביטוי במהלך העבודה?‬

‫כשאני בא ומצלם בגינת לוינסקי‪ ,‬למשל‪ ,‬הם לא יודעים מה אני עומד לעשות עם התצלומים‪ .‬ברגע‬ ‫שצילמתי אותם‪ ,‬כאילו הפקעתי מהם את השליטה במצב‪ .‬לכן אני תמיד מנסה לשים את עצמי‬ ‫בנעליהם‪ .‬סביב צילום דוקומנטרי יש דיון אקדמי ותאורטי‪ :‬האם עצם הצילום הוא בכלל מוסרי?‬ ‫האם אנחנו לא משתמשים באנשים? אני חושב שיש לזה ערך‪ .‬במיוחד היום‪ ,‬בעולם של דימויים‪,‬‬ ‫מה שאין לו דימוי‪ ,‬כמעט לא קיים‪.‬‬

‫איך הדילמות האלה‪ ,‬שנוגעות ליחסי‬ ‫כוח‪ ,‬מתבטאות בעבודה עצמה‪ ,‬בבחירת‬ ‫התמונות‪ ,‬בחיתוך התמונה?‬

‫ראשית‪ ,‬צילום דוקומנטרי אינו אובייקטיבי‪ .‬להפך‪ .‬הוא כרוך בבחירות הרות משמעות כבר‬ ‫בעצם חיתוך הפריים‪ .‬לדוגמה‪ ,‬ישנו תצלום אחד שהתלבטתי לגביו‪ ,‬גם בעת הצילום וגם לאחר‬ ‫מכן‪ .‬צילמתי אותו בחתונה של זוג מבקשי מקלט‪ ,‬שאותם ליוויתי במשך יומיים‪ ,‬בנוסף לצלם‬ ‫החתונות שלהם‪ .‬אחד מתצלומי החתונה בוצע בדירת שכניהם על רקע קיר חשוף‪ .‬בעודי כורע‬ ‫ברך כדי לצלם פריים של הכלה ושל חברותיה‪ ,‬הבחנתי שהמיטה שעליה הן יושבות עומדת על פחי‬ ‫זיתים‪ .‬זו לא דילמה של חיים ומוות‪ ,‬אבל התלבטתי‪ :‬האם להכניס לפריים את פחי הזיתים? אם‬ ‫אכניס אותם‪ ,‬החתונה תהפוך להיות העניין המשני‪ ,‬ואילו הדלות או המסכנות‪ ,‬המרומזת מעצם‬ ‫היעדר רגלי המיטה‪ ,‬תהפוך לעיקר‪ .‬פחי הזיתים גם הם סיפור בפני עצמו‪ .‬השאלה היא‪ ,‬מה אתה‬ ‫רוצה להציג‪ .‬באותו רגע בחרתי‪ ,‬שלא להכניס את הפחים לתמונה‪ ,‬כיוון שרציתי להעביר את הרגע‬ ‫המיוחד שלהם‪ .‬אף שהם מבקשי מקלט חסרי מעמד‪ ,‬החיים בארץ זרה‪ ,‬זו החתונה שלהם‪ ,‬רגע‬ ‫של חגיגה‪ ,‬ואני רוצה לתת לו כבוד‪.‬‬

‫אתה מדבר‪ ,‬למעשה‪ ,‬על האחריות שלך‪,‬‬ ‫כצלם‪ ,‬כלפי קהילה‪ ,‬שמלכתחילה הדימוי‬ ‫שלה בציבור הוא שלילי‪ ,‬ועל הכוח שיש‬ ‫למצלמה במובן זה‪.‬‬

‫כן‪ ,‬זו בהחלט אחריות‪ .‬יש לי תצלומים של מבקשי מקלט שיכורים או דרי רחוב‪ ,‬אבל זה רק פן אחד‪,‬‬ ‫שלא מייצג את הכלל‪ .‬הבחירה‪ ,‬אם וכיצד להציג אותם‪ ,‬משליכה על ייצוג רחב יותר של הקהילה‪.‬‬

‫אז מה‪ ,‬בעצם‪ ,‬אתה מבקש לייצג בספר? מהו‬ ‫המסר שאתה רוצה להעביר באמצעותו?‬

‫אני רוצה לייצג את חיי היומיום שלהם‪ .‬החיים מורכבים מאטומים קטנים‪ ,‬ויש לנו קהות חושים‬ ‫ביחס לדברים הפשוטים‪ :‬הבית‪ ,‬התמונה שעל הקיר‪ ,‬חגיגת יום הולדת‪ .‬חשוב לי להראות‪ ,‬שעם‬ ‫כל המצוקות‪ ,‬למבקשי המקלט יש חיים‪ ,‬קהילתיות‪ ,‬סולידריות חברתית‪ .‬יש להם דרייב פנימי‬ ‫לעבוד‪ ,‬להתקדם‪ ,‬להסתדר‪ .‬אני הכרתי קהילה מדהימה‪ ,‬אנשים מאירי פנים ורחבי לב‪ .‬נחשפתי‬ ‫לסולידריות ביניהם‪ .‬גם לדירת חדר תמיד נכנסים אנשים‪ ,‬אין הרגשה שאתה מפריע‪ .‬צפוף‪ ,‬ובכל‬ ‫זאת יש הרבה מקום‪ .‬תמיד יש במה לכבד‪ .‬היה חשוב לי‪ ,‬שאנשים ייחשפו לפן הפחות מוכר שלהם‪.‬‬

‫‪Temporary License for Permanent Stay‬‬

‫‪14‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬אחד הדברים המעניינים בספר‬ ‫הוא שלא בחרת להציג רק את המרחב‬ ‫הביתי או הקהילתי‪ .‬לא מעט תמונות‬ ‫לקוחות ממרחבים פוליטיים‪ ,‬מהפגנות‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬בחרת להציג את מבקשי המקלט גם‬ ‫כסובייקטים‪ ,‬שיש בידם כוח להתנגד‪.‬‬

‫כן‪ ,‬זה חלק מהסיפור שלהם ושלנו‪ .‬יש להם מודעות פוליטית‪ ,‬הנהגה פוליטית‪ .‬אני מבקש להקיף‬ ‫את הנושא מכמה צדדים‪ ,‬וגם זה חלק מהסיפור‪ .‬אפשר לראות בתצלומים שבספר את המחאה‪,‬‬ ‫ובתוכה את הפנים חדורות המטרה‪ .‬זו מחאה‪ ,‬אבל היא לא תוקפנית או מאיימת‪.‬‬

‫דיברנו על הכוח שיש למצלמה ולצילום‪.‬‬ ‫האם אתה חושב‪ ,‬שיש ביכולתם להשפיע על‬ ‫המציאות?‬

‫בעיניי‪ ,‬כוחו של הצילום טמון ביכולתו לעורר בך תחושה עוד בטרם אתה מגבש דעה‪ .‬אם אתה‬ ‫רואה פריים מעניין‪ ,‬אולי תחזור הביתה ותעשה גוגל על אריתריאים בישראל‪ ,‬ותגלה מהיכן‬ ‫הם הגיעו‪ ,‬איך ולמה‪ ,‬ורק אז תתחיל לגבש דעה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬אפשר לתמצת את המוטיבציה‬ ‫שלי באמצעות משפט שאמר ווקר אוונס‪ ,‬מראשוני הצלמים החברתיים בארצות הברית‪ ,‬שפעל‬ ‫בתקופת השפל הגדול בשנות ה־‪ 30‬של המאה ה־‪" :20‬איני סבור שיש בכוחו של האמן להיטיב את‬ ‫המצב האנושי באופן ישיר; הוא שואף לחשוף אותו"‪ .‬ואכן‪ ,‬תוך כדי עבודה על הפרויקט עלה בי‬ ‫צורך עמוק לשתף אחרים במה שראיתי והבנתי‪ .‬התעורר בי כעס על הפער האדיר בין מה שנחשף‬ ‫בתקשורת לבין המציאות שאליה התוודעתי‪ .‬התפישה הציבורית הרווחת היא‪ ,‬שמבקשי המקלט‬ ‫הם גנבים‪ ,‬אלימים‪ ,‬אנסים‪ .‬חשתי דחף להפיץ את הנושא‪ ,‬והתחלתי להרצות עליו בבתי ספר‪ .‬אני‬ ‫מו ּנע קודם כול מצורך אישי‪ ,‬אבל גם מתוך אמונה‪ ,‬שידיעה עשויה להביא לפעולה‪ .‬אנשים שואלים‪:‬‬ ‫"אתה רוצה לשנות את העולם?"‪ ,‬ואני אומר‪ ,‬נתחיל בכך‪ ,‬שאולי אם צופים ייחשפו לנושא‪ ,‬כפי‬ ‫שאני נחשפתי אליו‪ ,‬הם יסתכלו אחרת על עובד הניקיון ברחוב שלהם‪ ,‬יבינו שיש מאחוריו משפחה‬ ‫וילדים‪ ,‬שאולי הוא בכלל כהן דת‪ ,‬ויגידו לו‪" :‬בוקר טוב"‪.‬‬

‫‪14‬‬ ‫אנגסום‪ ,‬מבקש מקלט מאריתריאה‪ ,‬הגיע לישראל בשנת ‪ 2008‬לאחר מסע שארך כתשעה חודשים‪.‬‬ ‫הוא ברח מאריתריאה לאתיופיה‪ ,‬שהה שם במחנה פליטים כשלושה חודשים‪ ,‬ולאחר ניסיון‬ ‫ראשון שכמעט הסתיים בטביעה בנהר‪ ,‬חצה את הגבול לסודאן‪ ,‬הגיע לסיני‪ ,‬ומשם לישראל‪ .‬שנה‬ ‫מאוחר יותר ניסה גם אחיו לעשות את אותה דרך ומצא את מותו‪ .‬תמונתו של האח‪ ,‬השמורה‬ ‫בניילונית‪ ,‬תלויה במקום מרכזי בחדר‪ ,‬ולידה צלב עשוי מעץ‪.‬‬ ‫תרהז‪ ,‬אף היא מבקשת מקלט מאריתריאה‪ ,‬הגיעה לישראל בדרך דומה כשנה לאחר אנגסום‪.‬‬ ‫היא אחת משמונה אחים‪ ,‬שניים מהם נהרגו במהלך המלחמה עם אתיופיה‪ .‬כאשר הייתה בהיריון‬ ‫בסיכון גבוה עם התאומות שלה‪ ,‬חדלה לעבוד כחדרנית בבית מלון ונשארה בבית‪ .‬במהלך תקופה‬ ‫זו אספה תמונות של ידוענים ממגזינים והדביקה אותן על אחד הקירות בדירת החדר הזעירה‪,‬‬ ‫שבה מתגוררת המשפחה‪.‬‬ ‫אנגסום עובד כשוטף כלים במסעדה‪ ,‬ותרהז — במשק בית‪.‬‬ ‫לבני הזוג שלושה ילדים‪.‬‬

‫‪15‬‬

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

‫‪Temporary License for Permanent Stay‬‬

‫ספר זה מוקדש לתרהז ולאנגסום‬

15

Temporary License for Visiting Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

14

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

15

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

14

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

15

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

14

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

15

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

14

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

15

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

14

15

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Visiting Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

14

15

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

14

15

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

Angesom, an asylum seeker from Eritrea, came to Israel in 2008 after a nine-month journey. He fled Eritrea to Ethiopia, where he stayed in a refugee camp for about three months, and after a first attempt, which nearly ended in his drowning in the river, he managed to cross the border with Sudan, entered the Sinai Peninsula, and from there went to Israel. A year later, his brother tried to flee along the same flight route but was killed in transit. The brother's picture hangs in a central place in the room, inside a sheet protector, with a wooden cross next to it.

Tirhas, also an asylum seeker from Eritrea, came to Israel in a similar way, about a year after Angesom. She is one of eight siblings; two of her brothers were killed in the war with Ethiopia. During her high-risk pregnancy with her twin girls, she stopped working as a chambermaid in a hotel and stayed home. During that time, she collected photos of celebrities from magazines and hung them on one of the walls in the family's tiny one-bedroom apartment.

Angesom works as a dishwasher in a restaurant, and Tirhas cleans houses.

They have three children.

15

14 This book is dedicated to Tirhas and Angesom

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

Temporary License for Permanent Stay

15

14

You raise an important issue of

When I take pictures at the Levinsky Garden, for example, the depicted people don't

And yet, one of the interesting things

Yes, that's a part of their story and ours. They have political awareness, political

asymmetrical power relations between

know what I'm going to do with the photographs. Once I photograph, it is as though I

about the book is that you chose

leadership. I want to cover the subject from several angles, and that's part of the story,

you and the photographed subjects. In

take their control of the situation from them. That's why I always try to put myself in

to display not only the domestic or

too. In the book's photographs, you can see the protest and the purpose-filled faces. It's

this case, the power relations between

their shoes. There is an academic and theoretical discussion around documentary

communal spheres. Quite a few pictures

a protest, but it's not aggressive or threatening.

the photographer and the photographed,

photography: Is it at all moral? Do we not use people? I think it has value, especially

were taken in the political sphere,

between the Israeli, who has status

today, in a world of images, where things that have no image, are practically nonexistent.

in demonstrations. That is, you have

and resources, and the asylum seekers

chosen to present asylum seekers as

who lack all status here. How was this

subjects, who have the power to resist.

manifested during the work process?

We talked about the power of the camera

To me, the power of photography lies in its ability to make you feel even before you

How do these dilemmas, touching on

First of all, documentary photography is not objective. On the contrary. It involves highly

and of photography. Do you think that

form an opinion. If you see an interesting frame, you might go home and Google

power relations, manifest themselves in

significant decisions from the very cropping of the frame. For example, there is one

they have the power to affect reality?

"Eritreans in Israel," and find out where they came from, how and why, and only then

the work itself, in the choice of images,

photograph about which I have deliberated, during and after its taking. I photographed

will you start to form an opinion. In the end, my motivation can be summed up by a

in the cropping?

it at the wedding of a couple of asylum seekers, whom I followed for two days, in addition

phrase from Walker Evans, one of the first social photographers in the United States,

to their own wedding photographer. One of the photographs was taken in their neighbors'

who operated during the Great Depression in the 1930s: "I don't think an artist is

apartment against a bare wall. As I knelt to take a picture of the bride and her girlfriends,

directly able to alleviate the human condition. He's very interested in revealing it."

I noticed that the bed they were sitting on was supported by olive cans rather than legs.

Indeed, while working on the project, I felt a deep need to share what I saw and realized

It's not a life-and-death dilemma, but I had doubts: should I include the olive cans in

with others. I was angered by the huge gap between what is seen in the media and the

the frame? If I do, the wedding would become secondary, while the wretchedness and

reality I encountered. The public commonly views asylum seekers as violent thieves and

misery implied by the lack of bed legs would become the main issue. The olive cans are

rapists. I felt an urge to shed some light on the subject, and began lecturing on it in

yet another, separate story. So it all depends on what you want to present. At that

schools. I am motivated, first of all, by personal necessity, but also by faith that knowledge

moment, I chose not to include the cans in the picture, as I wanted to convey their

can lead to action. People ask, "Do you want to change the world?", and I say, let's start

special moment. Although they are asylum seekers without legal status, living in a foreign

with the hope that if viewers are exposed to the subject, as I was, they will look differently

land, this is their wedding, a moment of celebration, and I wanted to respect that.

at the person cleaning their street; they will realize that he has a family and children, that he may even be a priest, and simply acknowledge him with a "good morning."

In effect, you are speaking about your

Yes, it is definitely a responsibility. I have photographs of drunk or homeless asylum

responsibility, as a photographer, to

seekers, too, but that's just one aspect, which doesn't represent the whole. The choice,

a community whose public image is

whether and how to portray them, reflects on a broader representation of the community.

negative to begin with, and about the power the camera has in that sense.

So what do you actually want to

I want to present their daily lives. Life is made up of atoms, and we tend to disregard

represent in the book? What is the

the simple things: the domestic space, the picture on the wall, a birthday celebration.

message you wish to convey?

It is important for me to show that, with all the hardships, asylum seekers have life, a community, social solidarity. They have an internal drive to work, to move forward, to succeed. I met an incredible community of welcoming, kind people. I was exposed to their solidarity. Even in a tiny one-bedroom apartment, people always come in, you never feel that you're in the way. It's crowded, but there is plenty of room. There are always refreshments to give the guests. I wanted my audience to be exposed to their lesser known side.

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

weeks earlier, among others. In the first few moments I hesitated: take photographs or

a hard time living among the veteran Israelis. You could say that they never fully

not? People gave me suspicious looks, but at some point I said to myself "go ahead." I

assimilated. Their friends were from their original community; their Hebrew was not

wandered around the hall, and started taking pictures.

good. So yes, of course, there is a connection.

You describe a very intimate moment.

For him it was a personal-private event, but the moment itself was communal, public.

You describe a close relationship

Photographer Eldad Rafaeli once told me: "In photography you look inward more than

Before you were well acquainted,

I took a photograph of his wife, Tirhas, looking over the plain plastic tub, in which the

that formed with the photographed

outward," and it is true. You constantly challenge your own boundaries and values. The

Angesom had already invited you to the

baby girls were baptized (an image not included in the book). A while later, I showed

family. Contrary to a possible notion,

encounter with asylum seekers presented me with a fundamental dilemma between two

baptism of his newborns.

her the photograph and asked, "What were you looking at here? You seem bothered,"

whereby the relationship between the

basic values: on the one hand, humanism, a human being is a human being regardless;

and she replied, "Yes, I was really worried. The baptism is of dozens of babies together,

photographer and his subjects is

on the other hand—due to my socialization, I perceive Israel as a country with a unique

and I wanted to make sure I get back the same babies I gave." In many ways, it is a mass

based on distant observation through

character. These two facets ​​can clash. It's an intricate dilemma, but perhaps that's what

event, unlike a single couple's wedding, where all the focus is on them. By the way,

the camera lens, we talk about mutual

makes it interesting.

regarding the connection between asylum seekers and my personal story, after we

relations, in which the photographer

immigrated to Israel, my father served as a foreman at a clothing manufacturing company,

is also a subject, affected by his

whose sewing workshops were located in similar halls on the nearby Levanda Street.

subjects. How did the encounter and

As a child, I used to help there during the summer vacation. I remember 40 men and

the relationships with the community

women sitting next to the sewing machines, as my father and the company owner laid

influence you?

out the fabrics on a long cutting table. I remember the smell of oil coming from the machines and the noise of the sewing machines, my father sweating, carrying great bolts

Has the continued engagement

First of all, it created a dilemma, because before being acquainted with the subject in

of fabric, and everyone smoking. As I walked up the stairs, decades later, I felt shivers

with asylum seekers, following and

depth, I had no dilemma. I feel that I'm in the middle. I have formulated an opinion

down my spine. Suddenly I realized that the place had become a church, a very simple

photographing them, changed your

which is neither black nor white. On the one hand, we cannot take in everyone who

one, but nevertheless—a church. I saw the doors, the handles, the faucet with the white

position within this dilemma? Brought

comes here; on the other hand, we ought to examine who has the right to be a refugee

ceramic tiles behind it. It was all familiar and took me back decades. So that's where it

things into sharper focus or rather

in the country—but not even this basic process of examining asylum applications is

all began. After the visit to the church, I kept in contact with the couple. I was invited

caused confusion?

carried out. In this respect, I feel ashamed, personally and publicly. I feel that way

to dinner at their house, I met their friends. I still visit the family once every two or

sometimes when I speak with asylum seekers. The state took some of them and dumped

three weeks, and I am invited to their festivities.

them in the Holot detention facility. Why? There are many more foreigners in the country who are not African, and therefore cannot be identified so easily, and they were not sent there. So what is the purpose of incarceration? It's an attempt to break their spirit. In

I want to dwell on your personal

My family immigrated from Turkey to Israel when I was 5. My wife also immigrated to

this regard, for example, I have no dilemma. We bring in foreign workers from all over

story. In fact, you too experienced an

Israel at the age of 16, from Colombia. Until now I never gave much thought to the

the world. Instead, let the asylum seekers, who are already here, work.

immigration: you immigrated to Israel

connection between these things, maybe it was subconscious. I have no memory of

from Turkey with your parents as a

immigration; I remember everything through photographs: there is a photograph of me

child. To what extent, if any, do you see

on the day we arrived here, wearing shorts and a suit jacket. I never felt like a newcomer,

You talked about a sense of shame. What

I established a relationship of trust. I don't feel that I'm being blamed as a representative

a connection between your biography

but my parents are a different story: they immigrated after they had already become a

do you think it looks like from

of Israel. I often wonder why they ever agreed to let me into their world in the first

and your interest in documenting asylum

well-established family in their country of origin. When they arrived in Israel, they were

the asylum seekers' point of view? How

place. I think there is a dialogue here. Although I come to "take" something—to take a

seekers?

given a Jewish Agency apartment in a development town in the center of the country,

do they perceive you? Do you feel that

picture—they feel that someone is interested in them: not the immigration authorities,

and had to practically rebuild their lives. My father was determined to work hard, so

they consider you responsible for the

not the boss in the garage or the restaurant, not a social worker; just an ordinary Israeli

that we, the children, would spend our high school years elsewhere. Indeed, when I was

situation?

who comes in, knocks on the door and asks how they are doing, sits and plays with the

in the sixth grade, we moved to Tel Aviv, where I attended Alliance High School. I

children, listens, and also takes out a camera and takes photographs. I think there is a

assimilated quickly and made friends, but my parents had difficulties adapting. I think

two-way relationship, even if not symmetrical. Beyond that, they acknowledge the power

of the initial shock and trauma of my mother, who came from central Istanbul, from

of photography. They may not be full partners, but they understand the power of

life along the main boulevard, in a house with a maid, who suddenly found herself in a

photography, and sometimes even utilize it.

sequestered town, surrounded by sand and orchards. My father started working straight away and worked hard all the years, sometimes in two jobs simultaneously, to improve our situation. After moving to Tel Aviv, my parents, who had a foreign mentality, had

14 It is the time of the COVID-19 pandemic; the streets are deserted and unusually quiet.

We plan to meet at a café, which is now closed due to the guidelines. We spot two chairs, left outside in a quiet corner, sit down, remove the protective masks, and talk.

The book's publication is an

I have always been fascinated by the magic of photography. A decade ago, I decided to

opportunity to pause and review your

deepen my knowledge and broaden my activity in the field. I'm interested in photography

work as a photographer, specifically a

which has a story around it or an underlying theme. It thrills me when photography is

photographer who has been focusing on

the last action in a chain, one click that is part of a larger experience; when there is a

asylum seekers for the past eight years.

personal or political dilemma, when things are complex. This is how I came to documentary

How did your connection to the world of

photography and to the practice, whereby I choose a subject, research and follow it over

photography develop?

time, without mediation, without media filters.

How did your initial connection to

Until about eight years ago, I wasn't aware of the complexity of the asylum issue, people

asylum seekers form?

who live among us, but no one takes notice of them. In 2012, I attended a masterclass in documentary photography at Eldad Rafaeli and Eyal Landsman's studio. The main theme of the workshop was asylum seekers in Israel. In those days, the Marak Levinsky (Levinsky Soup) was active every evening in the Levinsky garden in Neve Sha'anan neighborhood—a group of volunteers who prepared and served hot meals to asylum seekers. This was the first place I went. Initially everything happened from a distance, hesitantly. I was unsure how to approach such a complicated subject and how to begin, but after several visits, the activists presented the workshop members to the asylum seekers. In the first sessions they were reluctant to have their pictures taken, but then I contacted some of the most prominent characters, and slowly I began to "gain access" and shoot freely. It still did not satisfy me, but only aroused my curiosity further: Where do they live? How do they make a living? Do they have children? What about health?

I felt that I had to keep investigating the subject in depth. I contacted a woman, who started a project to accompany pregnant asylum seekers, and she invited me to one of their sessions. The interpreter that evening was a guy named Angesom. Angesom, his wife Tirhas, and their children are the family, whose pictures are featured throughout the book. That evening I told him about my project. I asked if we could meet again, and he said: "Happily." The workshop ended a few months later, but I continued.

What did your next meetings look like?

Angesom asked me to meet him at a festive event, which took place on Saturday morning

Is there one meeting that you remember

at a church on Salame Street in south Tel Aviv. It was one of the most spectacular sights

in particular?

I've encountered as part of the project. I arrived at 6 AM. The street was empty, and asylum seekers, clad in white, walked toward the church. I called Angesom, and he came to meet me. I was dressed in a T-shirt and jeans, he was in a suit and a tie. I remember walking up the stairs and his asking me to take my shoes off. I saw the commotion. I was the only white person there. I asked, "Can I take photos here?", and he replied, "Sure." I walked in and found myself in a spacious hall, where women, dressed in white, were sitting, each holding a baby. I then learned that this was a communal baptism ceremony, for Angesom and Tirhas's twin daughters, born only three

14

Temporary License for Permanent Stay

"An artist cannot alleviate the human condition; he's interested in revealing it"1: Isaac Shaoul in conversation with Lior Birger, migration and refugee scholar

1.

Free reference to a quote by Walker Evans; see James R. Mellow, Walker Evans (New York: Basic Books, 1999), p. 308.

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

and fragility are an inherent part of the lives of those residing in this space, most notably the uncertainty regarding expiration of the protection against deportation and lack of clarity regarding eligibility criteria for protection against deportation and detention.

Only in 2013, after a long struggle by local and international human rights organizations, did the State of Israel begin to consider individual asylum applications. As of this writing, however, the pace of discussions is very slow. Some claim that the procedure is not being conducted in good faith and is a mere façade, as the acceptance of asylum seekers' applications is only about 1%—the lowest percentage in the Western world, in sharp contrast to the high acceptance rates in other countries, which are 87% of Eritrean applications, on average.

Over the years, the excluded foreign population in Israel, including most of the Eritreans, has lived in the backyard of a disempowered local population—namely, the Jewish residents of southern Tel Aviv. The real distress of the latter has intensified due to the presence of asylum seekers in that same impoverished space, which lacks adequate infrastructure. In the absence of a clear policy regarding asylum seekers, the burden of shared life is unbearable for both groups. Nevertheless, moving human encounters also occur daily, and trade relations and friendships are formed. Love blooms, and with it hope for a better future for all concerned.

Prof. Galia Sabar is a leading scholar in Migration and African Studies, President of Ruppin Academic Center, and a faculty member at Tel Aviv University. She is committed to translating academic knowledge into social activism.

3.

See Cecilia Menjívar, "Liminal Legality: Salvadoran and Guatemalan Immigrants' Lives in the United States," American Journal of Sociology, vol. 111, no. 4 (January 2006), pp. 999—1037.

15

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

government and sought a better life, the majority of asylum seekers fled due to famine,

tough living conditions, they should not be regarded as asylum seekers eligible for

violence, opposition to the regime, or the humiliation and exploitation they suffered

protection.

during military service. They all had a legally valid claim: that Israel, as a signatory to

In contrast, the vast majority of Eritreans and Sudanese who arrived in Israel from

the Convention Relating to the Status of Refugees, is obliged to review their applications.

the end of 2005—the second wave of non-Jewish immigration—have fled their countries

Based on the experience of other Western countries, as well as many studies prepared

to save their lives, seeking refuge and asylum. They face a very different social, economic,

over the years, if the asylum applications in Israel had been given serious consideration,

and political reality in Israel than that experienced by the migrant workers 15 years earlier.

some Eritreans may not have been granted protection, but many would have received refugee status.

Asylum Praxis in Israel Most countries have sets of laws and regulations pertaining to immigration, with the understanding that other nationals will seek to immigrate there, and therefore create mechanisms for screening, control, and supervision of applications. The laws and regulations include definitions of eligibility, conditions for citizenship, and exclusions.

Moreover, many countries are legally required to establish systems and procedures for processing asylum applications, regulating the status of immigrants who reside in the state—including those who are in violation of the law—and granting them the rights ensuing from that status. The laws, rules, and rights relating to asylum seekers derive from the UN 1951 Refugee Convention.

While Israel was among the first states to sign this treaty (and the Protocol annexed to it in 1967) and is a member of the Executive Committee of the UNHCR, it did not translate the international obligations derived from the treaty into an appropriate legalconstitutional infrastructure. Moreover, although Israel has been officially committed to implementing the Convention since 1951, for most of its existence this commitment was not put to the test, as up until 2006, fewer than 300 asylum seekers had arrived in the country. Thus, with the exception of a number of individual humanitarian gestures granting asylum, Israel was not required to deal with asylum requests on a large scale until the 2000s.

For fear of affecting Israel's character as a country of immigration catering exclusively

The State of Israel, defined as the State of the Jewish people, allows Jews and their

to the Jewish nation, state institutions have treated migrants like temporary residents

descendants to immigrate and acquire citizenship without preconditions under two key

rather than potential immigrants. Thus, they are referred to as "foreign workers" or

laws: the Law of Return, 1950, and the Citizenship Law, 1952. Until the early 1990s,

"tourists without a visa," even though many remain in Israel for extended periods.

immigration to Israel comprised mainly Jews and their descendants. In recent decades,

Asylum seekers are referred to as "infiltrators" rather than "refugees" to eliminate the

however, two major waves of non-Jewish immigration have arrived in the country:

connotation of permanency. Similarly, the immigration regime in Israel has not adapted

migrant workers and asylum seekers.

to the changing reality in relation to both migrant workers and asylum seekers. Thus,

Migrant workers have been widely discussed elsewhere; suffice it to say that, from

at the end of 2005, when the first African asylum seekers arrived from Sudan, Israel

1990 to the present, millions of migrant workers from all over the world, including

lacked instruments and institutions to deal with them. They were initially incarcerated

Thailand, China, and the Philippines, have entered and exited Israel. In 2000, approximately

for being nationals of an enemy state, but after a short period of time and as the influx

300,000 migrant workers lived in Israel—about 10% of the country's workforce—

increased, this policy was abandoned and they were granted "temporary collective

although only half had work permits. By 2020, there were approximately 87,000 visa-

protection visa" which temporarily shields them from deportation, but does not guarantee

holding migrant workers and approximately 18,000 migrant workers without permits.

a right to health care, social services, or a work permit.

In addition, there are about 100,000 tourists whose visas have expired, most of them

The State of Israel has thus created a vague, constantly changing living space for

from the former Soviet Union. There are also approximately 1,500 men, women, and

asylum seekers from Eritrea. On the one hand, they hold legal residence permits, but

children in Israel who came from various African countries as migrant workers and

on the other, they live on the margin of the law and lack access to many of the services

have earned residency status over the years. All migrant workers came in search of work

and rights provided to residents. According to sociologist Cecilia Menjívar, this is a state

and a better life. Although most of them came from Third World countries and suffered

of "liminal legality"3: a space at once controlled and neglected by the law. Uncertainty

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

to exacerbate its draconian measures vis-a-vis the civilian population. Even today, in

has been no significant change in the conduct of President Afwerki and his men. Even

addition to thousands of detained military deserters, approximately ten thousand people

today, Eritrea is a closed dictatorship and one of the most repressive regimes in the

are imprisoned without trial, many for doing no more than opposing the government,

world. According to Reporters without Borders (RSF), it is ranked at the very bottom

trading on the black market, or performing prohibited religious practices. Most of the

of the Freedom of the Press Index. Human rights organization testify that the entire

prisoners are held in underground cellars or in closed metal shipping containers in the

state has become a "huge prison."

desert, in deadly heat without a basic supply of water or food. Thus, over the years, thousands of regime opponents, journalists, and religious leaders have been arrested, and many have disappeared.

In the early 2000s, all independent media were shut down, and all remaining media outlets are either government-owned or state-controlled. The only university in the country was closed in 2005, and the academic elite sought and received asylum in the West. Recent reports from Eritrea and Eritreans around the world suggest that all residents of the country (except those close to the ruler) experience daily violations of basic human rights, including severe restrictions on movement, worship, political views, and freedom of expression. Today Eritrea is considered a country where human rights violations are among the most severe in the world, second only to North Korea.

Over the years, millions of Eritreans who fled their country have found asylum in neighboring Ethiopia. Most live in refugee camps scattered throughout the country; others have moved to neighboring countries, including Egypt and Djibouti. Most suffer from harsh living conditions and their future is unknown. Only a minority of Eritreans has managed to reach Europe, some after trekking to the Mediterranean coast and then boarding rickety boats. The vast majority of Eritreans who arrive in Europe and apply for asylum are granted refugee status or complementary protection.

Arrival in Israel The first Eritreans arrived in Israel in 2007 after living as asylum seekers in Egypt. They joined several thousands of Sudanese who had taken refuge in Israel since 2006. Once they saw it was possible to enter Israel through Egypt, many Eritreans began to flee their country. Risking their lives, thousands embarked on the long, costly, and dangerous journey to Israel via the Sinai Peninsula. Many of those who made it through this route reported being abducted by Bedouin traffickers along the way. The Bedouins regarded them as goods that could be exchanged for a ransom of thousands of dollars from their family members who had already arrived in Israel or elsewhere. Thousands of Eritrean The violent and rapid shattering of the dream of an independent Eritrean state led

men and women were subjected to severe torture—including rape and amputation—

to a mass escape that has not yet ceased. At the time of independence, about seven

during internment in detention camps in the Sinai. Many did not survive the torture

million people lived in the country. In the years since, approximately half of its citizens

and died in Sinai; others survived—mainly those whose families gave in to ransom

have fled in search of asylum and a better life. Even today, almost 60,000 people escape

demands—but the torture they underwent severely damaged their bodies and souls, and

Eritrea every year. According to the UN, this process empties entire villages of their

indirectly harmed their families and communities.

residents. Most of the fleeing individuals are young people capable of coping with the

Between 2007 and 2012, some 40,000 Eritrean men and women entered Israel, and

perilous journey. Those who remain behind are either very old or very young. Despite

all of them sought asylum. Since then their number has been reduced by half. It should

protests by world leaders, the UN, and international human rights organizations, there

be noted that, while some of the Eritreans who came to Israel had ties to the Eritrean

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

Eritrea

reaching their forties or even fifties. In fact, from the end of the armed struggle to the

Eritrea is located on the northeastern part of the Horn of Africa, on the Red Sea coast.

present day, military service has become a type of forced labor for the benefit of the

It borders Ethiopia on the south, Djibouti on the east, and Sudan on the west. It is a

regime. Soldiers dig in mines, pave roads, construct bridges and buildings, work in

small and relatively young country in comparison to others on the African continent,

factories and agriculture, and often build private homes and factories for the president

gaining independence only in 1991, after 32 years of armed struggle with Ethiopia.

and his cronies. For their service, they receive meager wages that are below subsistence level. UN commissions of inquiry and international human rights organizations have stated that this is not a legitimate military or national service, but rather a system of forced labor.

Women, who are also recruited into the army, serve alongside men. Formally, they are prohibited from becoming pregnant during service. Countless reports by women describe how military commanders treat them as sex slaves. Officers are allowed to have nonconsensual sex with them, so that women are, in effect, raped on a daily basis.

Soldiers who try to escape—regardless of their gender—are arrested. Many of the detainees are tortured and often murdered. When defectors manage to escape, their family members and even entire villages are brutally punished.

Isaias Afwerki, leader of the Eritrean People's Liberation Front, became president as soon as independence was achieved. In its early years, Eritrea established itself as a one-party democracy whose economy was centered on quarries, agriculture, fishing, and maritime trade, and its professed goals were economic self-sufficiency as well as the promotion of higher education, research, and gender equality. Ironically, President Afwerki adopted a pioneering Zionist discourse, emphasizing the similarities between the two states: the wars of independence and the vision of development, self-reliance, and the flowering of the desert. In his first public appearances, he wore "biblical" sandals, and many government officials wore white shirts and khaki trousers as a sign of pioneering and modesty. Despite this discourse, and despite the attempt to lend a cooperative, egalitarian character to the regime, no democratic elections are held in the country, and only one party—that of the president—is legal.

In 1998, several years after the end of the War of Independence, a border dispute broke out with Ethiopia, developing into a war that claimed tens of thousands of lives and resulted in hundreds of thousands of displaced persons and hundreds of thousands of refugees. Under martial law, the president abolished most civil rights, banned all free organizations and protests, and turned institutionalized violence into a major tool for imposing governmental authority.

Compulsory military service for men and women—introduced as soon as Eritrea gained independence—became the main means of discipline, supervision, and control.

High school students were—and still are—conscripted into the army in their final year of studies and sent to work in military camps. Reports from aid organizations around

Although the struggle with Ethiopia has ended, and relatively free passage between

the world reveal that, as the war dragged on, the age of army recruits dropped. At some

the two countries has been allowed since 2018, there have been no significant changes

point, even 12-year-olds were drafted. The general conscription obligation, originally

in the regime's conduct. On the contrary, Eritrea continues to wage violent disputes

for two years, became indefinite service. Many report that men were released only upon

with its neighbors, including Sudan, Djibouti, and Yemen, and exploits these conflicts

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

Milestones Galia Sabar

Asylum seekers from Africa have been living among us Israelis for almost fifteen years.

To many, they seem like a single mass of black made up of dishwashers and house cleaners. This uniform abstract image is detached from historical and political contexts, and we often disregard the difficult circumstances that led these people to flee their homes and seek refuge in a foreign country. Many of us are unfamiliar—or choose to be—with other aspects of their lives: business initiatives, political organizations, leisure activities, gastronomic culture, dreams, religious practices, domestic spaces and family life. This book seeks to help fill this void by allowing us to observe their daily lives. It shines a light on the private living spaces created locally by Eritrean asylum seekers, who have been entering Israel since 2007 and live by our side. Together.

This brief introduction sets out to present the historical, political, and economic contexts that led thousands of Eritrean men and women to flee their homes and seek refuge. It is beyond its scope to outline the entire chain of events, from the reasons for the escape, through the arrival of the first asylum seekers, to their lives in Israel today.

Nor can it review the entire history of the legal status of refugees under the 1951 Refugee Convention, and how it has been implemented in Israel. I focus instead on the essentials, in the hope that they will make our gaze at Eritreans in Israel more understanding, accepting, and enabling.1 Definitions Refugees? Infiltrators? Migrant workers? Asylum seekers? These and other terms are used in the Israeli discourse to refer to tens of thousands of men and women who have crossed the Israel-Egypt border, most of them from Eritrea and Sudan. As of the beginning of 2020, there are some 30,000 men and women in Israel defined as "infiltrators." The total number of people who have entered Israel since 2005 stands at 64,371. The vast majority of them arrived before 2012, the year in which construction of the Israel-Egypt border barrier was completed. Over the years, nearly 30,000 of them have left Israel.

As mentioned above, many terms are used to describe this group of people, terms that differ in their essence and in the historical, legal, and ideological baggage they carry.

The State of Israel calls them "infiltrators" to establish and maintain the illegitimacy of their presence, whereas the local and international legal discourse refers to them as "asylum seekers" or "refugees." This ambiguity is reinforced by the complex question of Israel's commitment to these people and their legal status. Officially, Israel is torn between international commitments—which oblige the state to assess individual claims for protection and prohibit expulsion—and national and ideological commitment to preserving the state's Jewish character.2

1.

2.

For an elaboration, see Galia Sabar and Efrat Shir (eds.), Life Seekers: Eritreans, Sudanese, and Israelis in Shared Spaces (Haifa: Pardes, 2019) [Hebrew].

For details of the legal status of asylum seekers, Israel's treaty-based commitment and its implementation, see Tally Kritzman-Amir (ed.), Where Levinsky Meets Asmara: Social and Legal Aspects of Israeli Asylum Policy (Jerusalem: The Van Leer Jerusalem Institute/Hakibbutz Hameuchad, 2015) [Hebrew].

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

15

14

held engine oil or some cheap detergent—meager possessions that survived the arduous

are some of the best and most powerful in the series. Intimate, direct, and painful, they

journey, one that often involved prolonged internment, sometimes on the Egyptian side,

contain a great truth, revealing details and parts of their private story. Thanks to the

in detention and prison camps in Sinai, and sometimes even in Israel, before the Holot

warm relationship formed with the family, Isaac gained access to a community living

facility was erected. Within minutes, they would disappear amid the alleys of the old

on the edge, in a constant state of survival. Black figures traverse the city's margins,

bus terminal, initially into shelters, which were overcrowded, and later on—into the

walking by silently, almost without presence, without a voice, lest they be noticed, like

city's buildings, into tiny living spaces in illegally subdivided apartments.

Caring Israelis, who realized that the state would rather ignore the refugees, would rather mark them as infiltrators, trespassers, as people who must be deported from here, began to operate on site. Levinsky Soup activists, assisted by concerned citizens, would arrive at the Levinsky Garden, serve basic food, soup, and rice to the people staying there, and hand out blankets and clothes that have been collected.

Having documented many of these situations in the field, Isaac's photographs soon stood out. Warm, sensitive, delicate and beautiful color photographs, sometimes distant, touching the heart. Isaac delved into the depth of the problem, devoted a great deal of time to searching, researching, and exploring, to understanding the terrain and its various facets, trying to define this harsh temporary/final station, the beginning of a new life, a new Israeliness. Albeit a tough and stressful district, the streets of Neve Sha'anan and the realms of the bus terminal became his arena. Like street photographers, such as Steve McCurry, Alex Webb, and Karel Cudlín, who masterfully turned the field into their home ground, into a fine street theater, Isaac, too, succeeded in this tangled practice. His compositions are accurate; the coloration is warm, dominated by seemingly optimistic hues of pink-green and a sensitivity to the right light. They portray many ceremonies, meticulous, tailored attire and colorful dresses, unusual to the local eye, and all of these delude us, so that for a moment it seems as though we are witnessing a magnificent, glittering event.

dark shadows of the soul; a community that maintains a rich social life, ceremonies and

In the course of documentation, while attempting to outline the boundaries of

prayers, meeting places, frameworks for children and various activities. Isaac managed

the refugees' story, their private-public-political space, many doubts arise, questions

to penetrate, photograph, and document all of these. His personal document reflects

without answers, affecting the photographic aesthetics: issues of ethics and morality,

an ongoing state of emergency. Amid the helplessness and difficulty, the Fisshatsion

of space, time, and place, alongside questions pertaining to affiliation and identity. In

family has managed to build a safe haven, and turn small moments into happy moments,

his photographs, Isaac opts for the beautiful, the warm, and the personal, just as well.

transience into permanence, refugeeism into a part of Israeliness. So little for happiness.

Under the beauty in each frame lies the difficulty. The questions, which arise during the act of photography, emphasize the complexity of the situation in subtle photographs, which reveal the State's heartlessness, the pain, the poverty, and mainly—the lack of a quiet place and personal-socio-economic security.

It is not easy to look at hurt, exposed, frightened people, but Isaac's choices help one work through this heartrending document. His compassionate gaze delves deeper, refining his photographs and formulating a language all his own. Slowly and thoroughly, he has made a direct, genuine and courageous connection with Tirhas, Angesom, and their twin girls, Moriya and Yusan, who were recently joined by a younger brother, Noam-Armias—a new Israeli.

With deep awareness and a humane, slightly shy attitude, Isaac has created an unusual work space for himself. Through his fascinating photographs, he allows us to hear the sound of photography, which connects to the pace of the asylum seekers' movements, their religious chants and prayer hymns, to the murmur of the ominous streets.

The photographs of the small apartment, the safe haven of the Fisshatsion family,

Eldad Rafaeli is a photographer, artist, and curator

15

14

Temporary License for Permanent Stay

‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

So Little for Happiness Eldad Rafaeli

I walk close behind him, following his every movement. It is dark all around. The street lights are dim and deceptive. I review the frames he took in my mind. The streets of south Tel Aviv are bustling and busy; there is a quiet demonstration against the deportation, like most of the demonstrations of Eritrean and Sudanese refugees, which are strikingly quiet. Thousands of people stand or sit in silence, listening to the appointed speaker facing them, virtually disappearing in the darkness. A few noisy Israelis stand on the side holding signs: "This is Israel, not Africa," marking yet another, complex border in Israeli society with penetrating words.

Sad, emotion-filled looks carry the memory of the hard road travelled. Isaac walks on the sidelines, observing; slow, quiet, smart. The delicacy of his thoughts becomes clear as he searches for the right frame in such a charged and painful setting. Many doubts arise. He watches and takes pictures, watches and takes pictures. For eight years, following the documentary tradition of prominent field photographers in the world, Isaac has accumulated an impressive body of work. The duty of documentation and the mission he has taken upon himself—to tell the story of Tirhas and Angesom, to seek the right narrative for two refugees, asylum seekers from Eritrea, as markers of a broader, comprehensive socio-political process—rests on his shoulders.

In 2012, I gave a photography masterclass in my studio at Tel Aviv's New Central Station. The project's theme was "Last Stop," and it addressed refugees, asylum seekers, and migrant workers. Isaac was one of the participants. In those years, many buses from the country's south still came to the station, quietly dropping refugees—tens, hundreds, and even thousands over the years—into the streets of Neve Sha'anan.

Disembarking into the city's south, they joined the tens of thousands who had already arrived here since 2007. Lean, tall, black figures moving in the bright light of August.

Displaced, frightened, destitute people, wearing long buttoned shirts in overly cheerful colors, incongruent with the occasion, like desert people; a bundle of clothes tied in a colored blanket or held in several plastic bags in their hands. They drag behind them a wheel-less suitcase, hanging on to a little bottle of water, usually one that previously

Temporary Permit for Permanent Stay ‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

The book's Hebrew title alludes to the 2(a)5 permit, regulating the legality of its holder's stay in Israel, but not constituting a work permit.

Temporary License for Permanent Stay

Photographs, concept, and editing Isaac Shaoul Artistic guidance and editing Gaston Zvi Ickowicz

Temporary Permit for Permanent Stay ‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

Design Shaked Mizrahi Roni Shalev Texts Prof. Galia Sabar Eldad Rafaeli Interview Lior Birger Hebrew editing and English translation Daria Kassovsky Photo file improvement for printing Mickey Brandt Printing AR Printing Ltd.

Pagination runs from right to left, following the Hebrew reading direction

The book's Hebrew title alludes to the 2(a)5 permit, regulating the legality of 2020 © All rights reserved to Isaac Shaoul

its holder's stay in Israel, but not constituting a work permit.

Temporary Permit for Permanent Stay ‫רישיון זמני לישיבת ביקור‬

Isaac Shaoul ‫איציק שאול‬