צפיה דגני,יוגב- יהודית שלוסברג: עריכה והפקה,אוצרות
פנינה
rnoa03@gmail.com / נועה רווה:עיצוב גרפי שני גורקביץ, נטע אקשטיין, צחי מזומן:עריכה לשונית ר הדפסות. ע:דפוס
מגזין חדש לאומנות 2013 חורף
pninamagazine@gmail.com :מייל ליצירת קשר
*מהדורה מוגבלת
נאוה פרנקל, רות גרון, אירית גזית, סרג‘יו אדלשטיין:תודות לבי ומיכאל הקטנים, איתן יוגב, ירדן גזית,תמר שלוסברג :תודה מיוחדת לאמנים היקרים שלקחו חלק בגליון חיה רוקין ופול ג‘קסון, תום פניני, שחר גולן סריג,טליה קינן המגזין נעשה במסגרת התכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות סמינר בשיתוף עם, לטכנולוגיה ולאומנויות, המכללה לחינוך- הקיבוצים תל אביב,המרכז לאומנות עכשווית
Pnina
Editors and Publishers: Yehudit Shlosberg-Yogev, Tzfia Dgani
A new magazine for contemporary art Winter 2013 / Jerusalem
Graphic Design: Noa Rave / rnoa03@gmail.com Editing: Tzachi Mezuman, Neta Ekstein, Shani Gurkevitch Printing: A.R. Print
Limited edition*
Email: pninamagazine@gmail.com With thanks to: Sergio Edelsztein, Irit Gazit, Rut Garon, Nava Frenkel, Tamar Shlosberg, Yarden Gazit, Eitan Yogev, Libi and Michael With special thanks to the participating artists: Talya Keinan, Shahar Golan Sarig, Tom Pnini, Haya Rukin and Paul Jackson This magazine was created as part of the graduate requirements for the Curatorial Studies Program at Seminar Hakibutzim College in collaboration with the Center for Contemporary Art, Tel Aviv
חשבתי הרבה על המקום שלי באמריקה לעומת המקום שלי בישראל .כמו שתי ישויות ,שני "תומים" כאלה שהם בעצם אותו האדם ,מין צילום סטראוסקופי כזה גם כן .אלו דברים שלא נמצאים ישירות בעבודה אבל מלווים אותה. אולי הם גם נמצאים בה באיזה שהוא אופן – הזהות המתפצלת ,היכולת של הזהות להתקיים במקביל בשני רגעים מכוננים .המעניין הוא שהפיצול מתקיים רק בחיבור בין השניים. הזווית היא כל כך קטנה שאם אתה לא שם את הצילומים אחד ליד השני ,אתה לא מבחין בשוני ביניהם .המרווח הקטן בין שניהם חושף למעשה את הפיצול. נכון .ועוד דבר ,גם כשאתה מתמקד בהם ,קשה למצוא את האישי שלהם .הם כולם חיילים וכולם מוצבים בתנוחה המתעתעת הזאת שנראית כאילו הם ישנים בעצם ולא מתים .יש בהם משהו שמפתה אותי לפתח את האישי שבהם ,את הדמות האמיתית שהייתה שם. מה זה אומר מבחינתך שהם נראים ישנים? משהו שליו ורגוע נח פתאום על הדמויות האלה .המחשבה על צלם שמגיע לזירת קרב ,רואה גופה זרוקה על האדמה ובוחר להציב אותה כמו שתיאטרון היה מציג את המוות ,בתנוחה פיוטית .הבחירה הזאת נראית לי נקודה מאוד מעניינת ביחס לצלם שם. הצלם נוכח פתאום. כן ,הדמות שלו הופכת להיות משמעותית בתוך הסדרה הזאת .צריך לזכור ,אנשים בפעם הראשונה בהיסטוריה מקבלים תמונות של מה שמתרחש בתוך מלחמה ,מה קורה עם הבנים שלהם ,הבעלים שלהם ,מה קורה באמת .זו בעצם הפעם הראשונה שרואים מוות בצילום. התפקיד שהצלם לקח על עצמו היה לייפות את המוות ,וזה מאוד דרמטי .יש בזה משהו שמוביל אחר כך לשנים ארוכות של מחשבה על תיעוד של מוות ,של איך לתעד ואיך להציג .אני חושב שמה שאני עושה הוא מאוד עדין .יש כאן זיהוי של רגע קטן ויש כאן בחירה למקם את הפוקוס במיזוג בין שני הדימויים על הפנים של המתים .זה רגע ,זה קטן וזו העבודה.
אנחנו עושים באמצעות הקולאז' בין השקף לנייר .פעולת הדפדוף מייצרת למעשה את העומק, עם הדפדוף אתה רואה את המימד השלישי נוצר ומתפרק. הדימויים האלו הם כמו כמוסה של רגע נורא חשוב בצילום .גם בגלל שאלו תמונות תלת המימד הראשונות ,אבל גם בגלל שאלו צילומים של מוות .התחושה היא שאתה מתייחס לכל מיני סוגיות שהעסיקו את הצילום בראשיתו אבל אתה מתייחס אליהן מנקודת המבט של זמננו. בלי ספק .צריך לזכור שמדובר על שלושים שנה בלבד אחרי המצאת הצילום ,האפשרויות לא קיימות עדיין .זוהי המלחמה הגדולה הראשונה מאז המצאת הצילום ואלו הצלמים הראשונים שמזהים את הפוטנציאל הצילומי שיש בתוך מלחמה .תמונות סטראוסקופיות היו נמכרות ב50 - סנט בניו-יורק .אנשים היו קונים את התמונות ,לוקחים אותן הביתה ומסתכלים עליהן בהפרש של חודשיים מהזמן בו הן צולמו ,כמו שמסתכלים על תיעוד חדשות היום. פעמים רבות אנשים מתייחסים לצילום כמדיום שמתעד לא רק מציאות אלא גם את הנפש. וכך ,אם הרגע של הצילום הוא הרגע של ה"מוות" של המצולם ,אז פה באופן כמעט רומנטי החיילים המצולמים באמת מסיימים את החיים שלהם .למרות שזה כנראה לא ממש מדויק. לפי המחקר שלי ,כמעט כל התנוחות האלה של הגופות בתמונות ,שיש בהן משהו כל כך שליו, הן מזויפות .הצלמים היו מציבים את הגופות .לחלקן הם הוסיפו רובה ,או לקחו אותה לשוחה אחרת שנראתה מתאימה יותר לצילום. זה נשמע אפילו יותר מעניין כי הם כביכול מוסיפים מוות על מוות על מוות .הם לקחו את המוות והפכו אותו כמו בתיאטרון למוות בהא הידיעה ואז צילמו אותו. נכון ,אם כי צריך לזכור שבפעולה של הצלמים האלו הייתה גם הקרבה ממשית .הם היו עוברים בין הקרבות עם כרכרה רתומה לסוסים ,בתוכה היה חדר חושך שבו הם היו מצלמים את התמונות בחשיפות ארוכות ומפתחים במקום. מאיזה מקום אתה מתחבר לצילומים האלה? זה מתוך עניין בצילום ובהיסטוריה שלו או שיש בזה גם מובן פוליטי עבורך? אני חושב שגם וגם .בשבילי כמי שחי כרגע בניו-יורק ,ההתבוננות על סיטואציה כמו מלחמת האזרחים האמריקאית ,שבה עם מחליט להתנתק ולהילחם בינו לבין עצמו על ערכים ,היא נקודה מאוד חזקה .מעניין לחשוב עליה בהקשר שלנו ,האם יום אחד זה יגיע גם אלינו? המציאות הזאת של להיות תייר שמסתכל במבט חיצוני על היסטוריה של עם אחר ,היא אחת הסיבות שמלחמת האזרחים מעניינת אותי ,כמו גם התקופה של המצאת הצילום. אתה מסתכל על הדברים מבחינה היסטורית כשאין לך את המטענים של ההיסטוריה של עצמך. יש לי הרבה מחשבות לא סגורות על הצילום הסטראוסקפי .כשגיליתי את הצילומים האלו
שיחה
תום פניני
תום ,ספר קצת על החומרים בהם השתמשת בעבודה .מה המקור שלהם? איפה פגשת אותם? הצילומים האלו לקוחים מתוך אוסף של צילומים סטראוסקפיים שאני מלקט כבר כמה שנים מכל מיני מקומות .רובם מתוך אסופה מעניינת שמצאתי בספריית הקונגרס בארצות הברית. אלו צילומים ממלחמת האזרחים האמריקאית ,שצולמו על ידי שלושה צלמים חשובים בהיסטוריה של הצילום Matthew Brady, Alexander Gardner :ו.Timothy O'sulliva - בתוך התיעוד של מלחמת האזרחים ,שזו למעשה הפעם הראשונה שמלחמה מתועדת בצורה כל כך נרחבת ,יש סדרה קטנה של גופות של חיילים שהם צילמו .מה שמעניין במיוחד בסדרה הזו ,היא העובדה שהם לא סתם צילמו את החיילים ,אלא צילמו אותם בצילום סטראוסקופי. מה זה צילום סטראוסקופי? לצילום הסטראוסקופי אפשר להתייחס בתור הצילום התלת מימדי הראשון .הוא נעשה באמצעות מצלמה בעלת שתי עדשות ,שממוקמות במרחק שווה ערך למרווח בין שתי העיניים. המצלמה מפיקה שתי תמונות שבמבט ראשון נראות זהות ,אולם הן נבדלות ביניהן רק בזווית קטנה ביחס לאובייקט המצולם .כשמסתכלים על שני הצילומים עם משקפיים מיוחדות ,שתי הזוויות מתאחדות והתמונה הופכת להיות תלת ממדית. מה עניין אותך ,מה משך אותך בצילומים האלו? מאוד עניינה אותי ההכפלה הזאת -שני דימויים שהם אחד .כי אם צילום חושב על עצמו כמדיום שתופס את הרגע המכריע אז כאן יש פתאום שני רגעים מכריעים .בתיעוד של מוות, הרגע הספציפי הזה שבו חי הופך למת הוא תמיד אחד ,וזה מאוד מחדד את המתח .אני מחפש סוגי טיפול שונים למרווח בין שני הצילומים .בעבודה אני מנסה למצוא את הנשימה ביניהם, ההד הזה שקיים בין שניהם. במגזין הדפסנו דימוי אחד על דף המגזין ודימוי שני על שקף וכך ,כשהם מונחים אחד על גבי השני ,נוצרת התלת מימדיות .הפיצול הזה נולד מתוך מפגש בין הכפילות של הרגע המכריע בצילום הסטראוסקופי והרעיון של הדפדוף. מה שיפה בצילומים האלה הוא שהם נראים לך כמו תאומים זהים .במבט ראשון אתה חושב שהם נראים בדיוק אותו דבר ,ובמבט שני אתה מזהה את החריגות -לאחד יש נקודת חן ולשני יש אוזן יותר גדולה .כשמחברים את שני הצילומים האלה שנראים זהים ,אז משהו קורה. דרך הזווית הקטנה שנוצרת בין שניהם ,מתגלות החריגות ,מתגלה המקום שלא מתמזג עד הסוף. כשאתה מדפדף במגזין נוצרת לכאורה מראה שמכפילה את הדימוי ,אבל הדימוי הכפול הזה בעצם מייצר דימוי שלישי ששונה משני הראשונים .מה שנוצר בדרך כלל בעזרת המשקפיים,
Dead Merge 1-2-3 תום פניני
ספר חדש על צילום סטראוסקופי מוצג ברזולוציות נמוכות דרך מצלמת סקייפ בשיחה מניו יורק .שבוע אחר כך הוא כאן לגיחה קצרה והכל נעשה מהר. כאילו לא חלפו מאה חמישים שנה מאז תועדו בתלת מימד קרבות המוות של מלחמת האזרחים בארצות הברית. בפעולה מינורית מונחים הצילומים אחד על גבי השני בין דפי המגזין' .רגע מכריע' מוכפל ומתפצל לשניים מכריעים ,כמעט זהים .הדפדוף במגזין הוא חזרה לרגע ראשוני ,מקודד בפוטנציאל של הצילום ,נע מכאן לשם בין שתי זהויות ובין זמנים היסטוריים.
המעניין הוא שכך גם האמנות שלך עובדת עליי כצופה; היא לא מכה אותי במקום של המילה, שבו אני יכולה לומר עליה משהו ,אלא היא משהו שצף ,שמשפיע על התודעה. אני מאמינה שכשיש אינטימיות או רגע של חיבור בעבודה ,הצופה ירגיש את זה .זו אנרגיה. התוצאה היא בעצם תהליך ,שלא נבנה ממקום פסיכולוגי או מילולי ,אלא קצת כמו ציידת, אני מסתובבת ולוכדת רגעים ,מחשבות שעוברות ,מראות ומקצבים. מי שרואה את הרישומים ולא יודע את הרגע הספציפי שהוליד אותם ,מקבל פרישה של דימויים שיוצרים תחושה שיש איזה עולם מאוד ייחודי ,קסום ,פרטי. יש גרעין שקושר את כל הדימויים והמחשבות ,אודותיו קשה לי להתנסח במילים .אני יכולה לדבר רק על הרגעים הפשוטים ,הפיזיים שקושרים אותי אל דימוי או מובילים אליו. לפעמים ההקסמות יכולה לקרות מדבר מאוד פשוט ,לרגע העין שלי נמשכת אליו ואז אני רואה בו משהו מעבר לעצמו .הוא נשאר גם הדבר עצמו אבל באותו הזמן גם סימבול למשהו אחר. לפעמים זה עצם ההבחנה בדבר .זה יכול להיות משהו מאוד יומיומי כמו שבר של צג הפלאפון שלי או מלון שמונח ליד סכין על שולחן בסטודיו ,אבל היומיומי הזה עף איפשהו במחשבה. לרוב הרישומים יש גם הגיון סיפורי קטן שנוצר אצלי בראש ,את ההיגיון הזה אני דווקא לא רוצה שידעו .אני אוהבת שהדברים נשארים פתוחים לפרשנות ,המוח פועל ,מדביק את החלקים ואז נעלם .כמו שלא רואים את הדבק אחרי שמדביקים חלקים ,אבל בכל זאת מרגישים שהם מחוברים .התחלתי להרכיב את הסדרה מתוך הרעיון של התפצלות של דימוי -בן אדם, פרי או חפץ; אחד מתפצל לשניים ,שניים לשלושה וכן הלאה .כל רישום בסדרה היה סוג של התקדמות בלוגיקה הזאת .הציור האחרון כאן מצויר על גבי תקליט של באך ,שרק ממש בשלב הסופי של הרכבת הסדרה גיליתי פתאום את הכותרת שלו .הכותרת שהייתה מכוסה בציור, במשיכות של צבע ,הפתיעה ברלוונטיות ובתמצות שלה והיא חתמה את הסדרה בשם: .Concerto To One,Two and Three
זו מחשבה על יצירה כדבר שצריך להתרחש ברגע מסוים .לפעמים זה הדימוי שמוביל את ההתרחשות ,לפעמים זו הצורה ,כמו ברישום של השולחן .השולחן האליפטי הזה היה אצל סבתא שלי ,הרבה זמן ציירתי אותו .הצורה עניינה אותי ומצאתי את עצמי חוזרת עליה באופנים שונים ברישום .זו מן אליפסה והיא חתוכה בפס באמצע .החלוקה הזאת שנראתה לי כמו מוח העסיקה אותי .לאחרונה ראיתי מפת תלת מימד של המוח .מדענים לקחו מוח של אישה, שמו אותו בפורמלין ופרסו אותו לאלפי פרוסות בעוביים מיקרונים .כל פרוסה כזו נראית כמו ציור מופשט מדהים ,רורשך כזה .מתוך הפרוסות חיברו מפה ,שמאפשרת להיכנס פנימה. המפה הזאת נראתה לי כמו איזה יצור מימי שכשנכנסים לתוכו מרגישים כמו דגים קטנים ששוחים בין השוניות .זה מהמם ,המוח פתאום היה נראה לי כמו שושנת ים. גם העבודה למגזין הייתה כזו ,כמו מין תיעוד של התרחשות? את הסדרה התחלתי מהרישום של המלון .היה לי בסטודיו מלון ולידו סכין .היחסים שבין העיגול והסכין היו נורא מסתוריים ויפים בעיני .הספיק לי המתח הזה שבין עיגול לסכין כדי לעשות מזה רישום .כשיש משהו שאני רוצה לרשום אני פשוט רושמת ,ה‘רעיון' או ה'קונספט' הוא בעצם תוצאה של הרבה פעולות ומחשבות בודדות .רק ככה העבודה יכולה להפתיע גם אותי. יש הבדל מבחינתך בין להניח את הרישומים במגזין לבין לתלות אותם על קיר? כשתולים את הרישומים מניחים על הקיר את החומרים עצמם .בהנחה במגזין מצד אחד משהו בחיות של הרישום מתפספס ,מצד שני מרוויחים דבר אחר ,מין טיול אינטימי שיכול להישאר הרבה זמן על ידך .גם המגזין הוא חומר .המגזין הוא הדיו ,הדף,הגודל ,היחסים בין טקסט לדימוי ,הרווחים ,הדפים הלבנים בין לבין ,הפנים ,החוץ .זה לא שטוח כמו רישום – זו כבר ישות .התייחסות למרכיבים האלה כחומרי הגלם של העבודה ,יכולים להפוך את המגזין לדבר בפני עצמו. דיברת על דימויים שלוקחים אותך ועל פעולות כמו שרבוט או רישום שגורמים להתהוות של הדבר ,שניהם יחד חושפים סוג מבט או אולי מצב נפשי? זה קרוב יותר להיות תמונות של מצבי תודעה. למה את קוראת מצבי תודעה? פחות למקום הפסיכולוגי או הסיפורי-נפשי .אולי לקצב שבו עוברות המחשבות ,אולי לרווחים ביניהן שמציפים דימויים ומשפיעים על משיכות המכחול .כמו הזמן שבו נכתב שיר ,כשהמחשבה והחומר בלתי ניתנים להפרדה לרגע אחד .זה מסתורי ומורכב מכמה אלמנטים שמתרחשים בו-זמנית.
שיחה
טליה קינן
טליה ,התייחסת לסדרה כמו אל מין קבוצה'' ,חבורה'' של רישומים .האם הרישום הבודד נעשה כחלק ממחשבה כזאת? הקבוצה הזאת של הרישומים נעשתה בזמנים שונים .הרבה פעמים כאשר אני באה לאגד או לתלות כמה רישומים ביחד מתגלים קשרים ונוצרת קבוצה .אבל בזמן שאני מציירת אותם אני מתייחסת אליהם כבודדים .קשה לי לעשות סדרות. זו בעצם השאלה שלי כן אני לא יודעת למה .אני מרגישה שכל רישום הוא מחשבה נפרדת .מעט מאוד פעמים יצא לי לעשות סדרה ,מתוך מודעות של סדרה. זה מעניין כי יש פה הרבה אלמנטים שממש נקראים כסדרה .אם זה הגרעין שיש בבטטה ועל השולחן ,העיגולים שחוזרים או החלוקה של אחת ,שתיים ,שלוש – כמו שקראת לסדרה. זה כאילו מתפקד כמערכת. זה קורה אולי בגלל שכל תקופה ,גם בלי להגיד לעצמי 'אני עושה סדרה' ,יש נושאים ודימויים שנמצאים בתודעה וחוזרים על עצמם .כמו מחשבה שעוברת בראש תקופה מסוימת ואז נעלמת, באותו אופן זה מתרחש עם דימויים וצורות .היום למשל ,ראיתי פה את מחבט השטיחים של השכנה .פתאום קלטתי אותו ואמרתי לעצמי :זה הרישום שאני הולכת לעשות מחר .יש לו צורה כזו גיאומטרית נורא יפה .מחר יבוא עוד רעיון ,מראה או מחשבה וככה לאט-לאט ,בהצטברות, נבנית סדרה .ההתבוננות על ההצטברות מובילה גם היא למחשבות ,שמובילות לשרשרת פעולות. במובן הזה ,יותר משיש פה סדרה ,יש פה מעין מעקב אחרי המחשבה שלך כן מעקב ,מעין אימון או תרגול שנותן למה שקורה עכשיו להתהוות על הדף .כל רישום הוא מחשבה בשבילי ,אני ממש יכולה לזכור את הרגע ממנו הוא נוצר .מאוד התחברתי לפול קליי שאמר שציור הוא קומפוזיציה של מחשבה .כל מחשבה יש לה קצב ,סדר והגיון פנימי משלה, יש כמובן משהו שהוא משותף לכל המחשבות אבל על הגרעין הזה קשה לי להתנסח במילים. מהקּולר למשל ,התחיל מרעיון ש'התקלקל' תוך כדי הרישום ,אבל ֵ הרישום של הילדה ששותה הקלקול צבר את ההיגיון הפנימי החדש שלו )הטעות נמצאת בתוך הקולר .בהתחלה היה על הדף ראש שניסיתי להסתיר .הניסיון 'למחוק' את הראש באמצעות ריבוע שחור היה נדמה לי כמו השתקפות במתכת וכל הסצנה נבנתה סביב זה(. זה בעצם רישום של התהליך עצמו ,כמו תיעוד של התרחשות .רישום שלא מחזיק איזה מבנה-על או קונספט אלא אפשרות של השתנות.
טליה קינן
Concerto For One, Two and Three
בסטודיו יש אור לבן שבא מהים .על הקיר תלויים רישומים קטנים זה לצד זה בקבוצות .פרטי מציאות שוליים הופכים לרגעים מלאי מסתורין; מלון מונח לצד סכין ,שלושה לימונים על מפת תחרה ,ילדה שותה מברזיה ,מלאך יושב על עץ ,נחש שבראשו רקדנית. הרגעים ניתנים לתיאור ובכל זאת הקסם נמצא .נשאר בלתי מוסבר ,בלתי ניתן להפרכה. השיחה איטית ,לא מילולית ,רווית שתיקות לא מביכות. טליה אומרת שהמוח הוא סוג של שושנת ים.
קראת לעבודה "מעגל החיים" כן ,כי בעבודה הזאת כשאתה משלים דבר אחד )מקפל את הנייר לצד אחד( אתה שובר דבר אחר )חור נפער( ,וזה פשוט הזכיר לי את איך שהדברים קורים בחיים .נדמה לך שהשלמת דבר אחד ואתה מגלה שדבר אחר נופל .זה קצת כמו שאנחנו חיים את חיינו .זה לא רעיון עמוק ,אבל יש בו הרבה אמת.
עד שנות השמונים אמני נייר לא התקבלו להציג בתערוכות אמנות .בשנות השמונים זה החל להשתנות ובעולם החלו להציג נייר .באותן שנים אני למדתי בבית הספר הגבוה לאמנות בסלייד. ביום למדתי ציור ופיסול ובערב בסטודיו הייתי עושה אוריגמי ,מתוך עייפות ,רק בשביל להירגע מהלימודים .דיברתי על זה קצת והמורה הפרופסור ביקש שאראה לו מה אני עושה .הראיתי לו כמה חתיכות ,והוא צחק ואז זרק אותן בזעם על הרצפה ,הוא ממש שנא אותן .הפרופסור היה שבוי בנרטיב המערבי של אמנות שמתחילה עם ג'וטו והרנסנס .האוריגמי היה נראה לו כמו קראפט, כמו קיטש ,כמו מלאכה יפנית .דווקא התגובה העזה שלו עניינה אותי .הבנתי שיש בנייר משהו וזו הייתה נקודת ההתחלה ,הרגע שבו החלטתי להיות אמן נייר. אבל הנייר אכן הגיע מהמזרח ,לא? זה מיתוס ,סיפור שיש בו חלקים עובדתיים ,אבל הוא לא לגמרי נכון .האמת היא שההיסטוריה של הנייר באירופה ארוכה ומורכבת .כבר לפני שמונה מאות שנה היה באירופה נייר ,שהיה עשוי באותה טכניקה בה עשוי הנייר שלנו היום .המיתוס מספר שהנייר הראשון יוצר בסין ובדרום אמריקה .אנשים החלו להפיק נייר באופן עצמאי בשני מקומות בעולם במקביל .לאירופה הוא הגיע קצת אחר כך בדרך המשי ,אבל לקח בערך מאתיים חמישים שנה עד שהוא הופץ ברחבי היבשת. הנייר לא היה חומר נחשק ,האירופאים חשדו בו ,הם האמינו שבגלל שהנייר בא מהמזרח וגם המחלות באות מהמזרח הנייר נושא איתו מחלות ומוות .בעצם הוא נעשה יותר נפוץ ומקובל רק עם המצאת הדפוס במאה ה .15-ההיסטוריה של הנייר היא מרתקת ,מכיוון שאפשר דרכה להבין הרבה מאוד דברים על היבטים אחרים של הקיום :היבטים חברתיים ,דתיים ,תרבותיים ,היבטים תעשייתיים והיבטים של חופש מידע ושל דמוקרטיה של ידע. לאיזה היבטים אתה מתחבר בעבודה שלך? עבורי המגבלות שהנייר מחייב הן מאוד מעניינות ,האמן הופך מהנדס .יש חוקי עבודה מאוד מסוימים ,שמשתנים ומתפתחים מעבודה לעבודה .יצירות אמנות מדברות לא רק לאמן אלא גם לצופה ,הן מדברות כי הן נאמנות לחוקי המשחק הפנימיים של עצמן .למה אנחנו אוהבים מוזיקה מלודית? משום שהיא נשענת על עקרונות מתמטיים שנמצאים גם בתוכנו .באך מלא בהרמוניות של מתמטיקה שהתפענחו רק בדיעבד .אני יודע לא מעט מתמטיקה ,אבל אני זורק את הידע הזה ,אני לא עושה בו שימוש כשאני יוצר .אופן המחשבה שלי עסוק בצמצום ובהפשטה וזה קשור כנראה לידע הזה אבל העבודה לא נעשית כיישום שלו .העבודה עם הנייר היא גם עבודה קרובה לגוף ,היא עוברת דרך הידיים שלך ,ללא שום אמצעי או כלי עבודה .היא מחזירה את האמון בכך שהידיים האלה ,שהיום יותר ויותר יודעות לתפעל בעיקר טכנולוגיה ,הידיים האלה יכולות ליצור דברים. הן יכולות לעשות קסמים.
שיחה
פול ג‘קסון
פול ,מה תפס אותך ברעיון ליצור עבודה דווקא עבור מגזין? זה רעיון מעניין שהדפים במגזין אינם רק פני השטח של הדפוס אלא גם אובייקט בפני עצמו. הדף נתפס בדרך כלל כמצע לרישום ,לציור ,לכתב ,ובכל אופן כמצע לשימוש על פני השטח שלו. במגזין המחשבה על הנייר שונה ,הוא יכול להפוך לחומר .זה רעיון טוב שהדפים הופכים לאובייקט ולא רק לנשאים של הדימוי. אתה עובד בדרך כלל עם נייר אחד ,מקפל וחותך אותו והנייר הופך מדו מימד לתלת מימד, בעבודה למגזין עבדת עם שכבות. דרך העבודה שלי באופן עקרוני היא של צמצום .לצמצם ולצמצם עד שהדבר נעשה מאוד פשוט, אבל בפשטות הזו משהו עשיר נשאר .בדרך כלל אני צריך רק נייר וסכין .העבודה הופכת קונספטואלית במובן מסוים ,כי היופי כבר לא נמצא בחומר .החומר סתמי וזול ,ואני עושה לו טרנספורמציה ,מטעין אותו במשמעות .זוהי אלכימיה .האלכימאים ניסו להפוך זבל לזהב, וזה מה שאמנים עושים לנייר. נייר הוא חומר חסר ערך ,הוא נמצא בכל מקום ,אנשים נוהגים להשתמש בו ולזרוק אותו. מה שמעניין אותי היא הטרנספורמציה שמתרחשת בלי שאתה מוסיף לנייר שום דבר ,אלא פשוט באופן ההתייחסות אליו .אני חושב שאמני נייר רבים מדברים על זה. בעבודה עם חומרים אחרים אתה לרוב מוסיף או גורע מהחומר ,אבל בעבודה עם נייר אתה משנה צורה .זה סוג של קסם. ההתייחסות לנייר היא כאל חומר גלם או כאל נושא של העבודה? ההיסטוריה של הנייר היא היסטוריה חומרית .הנייר הוא לא חומר "אמנותי" ,שרגילים לעשות איתו אמנות .אם כי דווקא מבחינה חומרית אפשר לעשות איתו מנעד רחב של פעולות ,יותר מכל חומר אחר .אפשר להרטיב אותו ,להדביק ,לגזור ,לקרוע ,לבנות ,כמעט אין גבול למה שאפשר לעשות איתו .למרות זאת אני אוהב דווקא לעשות בו פעולות פשוטות .הפעולות הפשוטות משאירות בו איזה הד ,טוות משמעויות והקשרים שונים לטבע ,למתמטיקה .זוהי הסיבה שאני אוהב לעבוד בחתיכה אחת ,כי זה המהות של הרעיון .עבודות מורכבות מקובלות בעבודות נייר ,אנשים מתפעלים ממורכבות ,האמנים המתעניינים בפשטות מועטים יותר. הנייר הוא חומר מרגש בעיני זה חומר טבעי ,מבודד ,יש בו משהו חם ,שקט וצריך להיות נחמד אליו .אני מכיר די הרבה אנשים שמנסים להכריח את הנייר לעשות מה שהם רוצים וזה לא עובד ככה .זו מערכת יחסים ,דיאלוג. אמני הנייר הטובים אלו האמנים שעובדים עם הנייר כשותף. בעניין ההיסטוריה של הנייר ,מתי התחילו לעשות אמנות מנייר?
חתוך את המרובע
חתוך את המרובע
חתוך את המרובע
פול ג‘קסון
Circle Of Life
בטופוגרפיה של שולחן העבודה העמקים וההרים הם דבר דינאמי. נגזרת ישירה של ערמות דפים ,קרטונים ,עיתונים ,עוד הרבה דפים וכלי עבודה .נייר הוא חומר עתיק אבל זול ,מתמסר בקלות ,משנה את פני השטח שלו בלי מאמץ .אנחנו יושבים בסטודיו אחרי שלושים שנה של קיפולים ,שוקעים בין ניירות שקפל לאורך שניים לרוחב הצמיחו אותם למונומנט. המגבלות של המגזין מצילות אותו מעצמו כך הוא אומר ,כי - למען השם ! "."I can do anything
בעצם אחרי שראינו את הסדרה תלויה ככה על הקיר ,נברנו בתוך התיקיות שלך והוצאנו עוד כמה דברים שהתקשרו בצורה מאוד ישירה ,בלי שהתכוונת לזה בכלל היה שם איזה רגע גדול בשבילי כשהוצאנו עבודות ישנות ,וראיתי איך דברים שנעשו בתקופות שונות חוזרים על עצמם :הדם היבש על הנייר ,הסברס היבש על הנייר והדובדבנים היבשים על הנייר .זה הראה לי שאני לא רחוקה .כלומר ,מצד אחד כאמן אתה לא רוצה לחזור על עצמך, מצד שני אתה רוצה להיות אתה עצמך כל הזמן .כשאתה רואה את אותם דברים חוזרים בלי שהתכוונת אתה מבין שזה כנראה אתה ,ושלא עשית את זה בשביל או בגלל מישהו אחר. אלו רגעים נדירים של גילוי. נכון .אני זוכרת איזה רגע שישבתי פעם בסטודיו לא עשיתי כלום רק הסתכלתי סביבי .שם הבנתי משהו שאני עסוקה בו ,משהו שאני מחפשת .זה קשור לאחד החזיונות שהתכוונתי לעשות במגזין .התכוונתי לבנות קונסטרוקציה אלכסונית מברזל שבנאדם פורש ידיים ורגליים ומחזיק אותה .הגוף נמצא במרכז המבנה ,מחזיק אותו ומאפשר לו לעמוד ,ומצד שני המבנה מעצב את צורת הגוף .הגוף הופך להיות מבנה שמחזיק מבנה והמבנה הופך להיות גוף שמחזיק גוף .הבנתי שמעניין אותי המקום שבו שני דברים מתחברים ,הנסיון להבין מי הנתמך ומי התומך ,מי המפרה ,מקור הכוח – האובייקט או הבנאדם ,החלל או הבנאדם .בנקודה הזאת אין רק מקור אחד ,זה מפתח ליחסים ,כי כשחושבים מי נותן למי זה מתחיל משניים וממשיך לגדול בכפולות. הרגע שבו עדיין יש שניים אבל כבר אי אפשר להפריד ביניהם הוא רגע מעניין .זו תמצית הדיאלוג עם החומר ,מפגש בלתי אמצעי בין אדם לעולם ,לחלל ,לחומר .האדם שעומד במרכז המבנה נעשה החומר שלו ,מצד שני הוא גם התוכן .זה נראה לי גם רגע אמיתי עבורך ,כאמן. נכון .יש רגע שאני לא זוכרת אותו ,סיפור של המשפחה שאני יודעת מתמיד ,והוא כנראה רגע מכונן שנמצא בבסיס השאלה "למה אני עושה אמנות?" כשההורים שלי התחתנו הם עלו לארץ מרוסיה ומאנגליה .הם החליטו שהילדים שיוולדו להם ישחקו בבוץ .בוץ של ארץ ישראל. הסיפור הזה ,הידיעה שלי שכך הם החליטו עוד לפני שנולדתי ,מכוננים את אופן המפגש שלי עם החומר .זה חומר שטעון בתכונות נשגבות שאנשים נתנו לו ,כמו קדושה .אולי רק אז ,כשאני נוגעת בחומר ,אני מממשת את ההחלטה ההיא של ההורים שלי ,ובעצם את הזכות שלי להיות קיימת בעולם. אז את בעצם הבוץ? כן ,אני אולי גם הבוץ וגם הכד שעשוי מהבוץ.
המגזין מביא את הדברים באופן מאוד ראשוני ,בלי עיבוד .זה הדבר כשלעצמו .גם הנייר נשאר הוא עצמו בלי מתווכים -אין מסגרת ,אין זכוכית ,אין הצבה אחרת בחלל .באופן הזה הוא מאפשר גם עשייה מאוד יומנית ,גם אם לא בהכרח אישית. ביחס לפורמט של המגזין עשית סירקולציה :השתמשת בחומרי גלם ממגזינים – מחקת ,גזרת, הדבקת – עשית בהם פעולות והחזרת אותם בחזרה למגזין הרבה פעמים מגזינים הם מסד נתונים של הדימויים שלי .להשתמש בדפים מתוך המגזינים זה לקחת מהמצאי ,ממה שיש .הדימוי במגזין הוא תוצאה של התבוננות בעולם שמיוצג במגזין, ואני לוקחת אותו ,גוזרת ועושה ממנו את החזיונות שלי .זה מאגר דימויים והוא מאוד עשיר. יש משהו במגזין שפועל ברובד של הייצוג ,ולא בעולם עצמו .את לוקחת את החומרים האלה ומחזירה אותם חזרה לעולם .בפעולת המחיקה של מגזין הדיו חוזר להיות חומר .בעבודה של הכדים על הראש את לוקחת אנשים שטוחים מצילום ומחזירה להם את התת מודע שלהם ,או את העיוורון שלהם .במגזינים את עובדת עם התרבות. זה יפה .הדימוי של הבנאדם במגזין הוא בעצם ייצוג של הבנאדם בעולם .וכמו בעולם גם הבנאדם במגזין לא יודע כנראה שום דבר על מה שיש בדף הבא אחריו ,אז הנה נשים לו כד על הראש ...שיתאר את המצב באופן יותר מהימן )צוחקים(. מה קרה בפועל בהכנת הסדרה ,בשלב הביניים של סידור העבודות? תליתי את העבודות אחת ליד השניה על הקיר ופתאום הכל היה נראה קודר ,צבעים כאלו לא חיים במיוחד .ביחס למגזין חשבתי שזה יכול להיות מאוד לא מפתה. הופתעת מהשחור שיצא לך? כן .זה לא משהו שחדש לי ,אבל זה כמו משהו שנפרש בפניך ואתה רואה אותו ,מבחין בו. אותי זה הפתיע .כי יש בעבודות שלך משהו מאוד תיאטרלי ,עם הרבה הומור ,ופתאום בעבודות האלו נחשף שלד של חרדת קיום עמוקה כזאת. הקומי אצלי נעשה בצורה מאוד רצינית ,ברצינות תהומית .רק בסוף זה הופך למשהו אחר. למשל בעבודה אחרת שעשיתי" ,לירות אל השמש" ,יריתי אל השמש שלוש יריות מרובה .M16 זה נעשה ברצינות גמורה .או במיצג אחר שבו יש זר פרחים בפה שלי ואני עושה פיפי. זה היה חייב להיות אמיתי ,לא כמו בתיאטרון .רק מזה נולד האופי הקומי .זו מין רצינות קיומית לא מתאימה ,לא במקום הנכון.
שיחה
חיה רוקין
קראת לסדרה ” "this is what I feelמהי נקודת המוצא של הסדרה שלך? ההסדרה התחילה מנקודת מוצא אחת שלא הושלמה .התחלתי עם האפשרות להשתמש במגזין כפלטפורמה להעלאת חזיונות ,אותם אני מזמינה את הקוראים להגשים .בדרך כלל כשיש לי בראש רעיון או מחשבה של מעשה אמנות ,רעיון שעוד לא התגשם ,אז בדרך להגשמתו אני כותבת אותו ,עושה עליו נסיונות בנייר ,מדברת אליו עם עצמי בניירות .חשבתי לאסוף את הניירות האלה ולהציע אותם לקורא כהזמנה לפעולה .משם הלכתי עם אחד מהחזיונות ,חזיון שלא הפסקתי לדבר עליו עם עצמי .אלו הכדים על הראש .זה מה שאני עושה עכשיו בסטודיו ומחפשת מסביב. שני אנשים עם כד על הראש זה הדימוי שפותח את הסדרה שלך .אלו בעצם אנשים עם כד במקום ראש ,במקום עיניים ,זה דימוי שעוסק בעיוורון מבחינתך? לא ,מבחינתי זו מציאות .אדם הולך עם הקבר שלו על הראש .אדם הולך אל הקבר שלו. כשהדימוי הזה עלה לא ידעתי מה זה בדיוק ,רק אחר כך ניסיתי להבין מה אני עושה. הבנתי שזה מצב קיומי ,שאדם הולך אל מותו .בפועל אלו לא כדי קבורה אלא כדים חשופים מחימר .עניין אותי מה קורה במפגש בין גוף שהוא חשוף ופגיע לחימר קשה .זה מפגש בין חומרים ,אבל זה גם מפגש בין שני חפצים שעשויים מאותו החומר ,כי גם הגוף עשוי מאדמה. יש בסדרה הרבה עיניים והרבה רגליים ,והיחס בין עין -רגל ,עין -גוף ,מופיע בה פעמים רבות .בפגישה הראשונה שלנו סיפרת לנו על מחזות גופניים שנולדים על הדף ,ובעצם על הקשר בין הרישום לבין המיצג .גם בדימוי כאן יש משהו תיאטרלי ,פרפורמטיבי – אדם הולך אל מותו עם כד על הראש ,ובינתיים הוא מייצר מין מופע פופ של מוות כזה. יש חילופים :העין של הגוף היא האיברים ,היא הרגליים .אדם הולך ,הדברים נעשים ,קורים. הפעולה היא מה שמוליך את הגוף קדימה ,לא העין מוליכה. ככה את גם עובדת ,נכון? הפעולה האמנותית מהווה בשבילך את העין לעולם ,הפעולה היא זו שמייצרת את המשמעויות. כן הפעולה היא העין ,היא החיישן לעולם. משהו בסדרה הזאת מעביר תחושה של עיוורון; מה אנחנו בכלל יודעים על מה יש בעולם? מה זה העולם? העין מתפקדת בדרך כלל כחלק היודע ,המפקח .פתאום דרך הסדרה שלך העולם הופך להיות מה שנשאר ,מה שנעשה ,לא מה שתוכנן להיות .תהליכי חיות וכליה של החומר תופסים מקום .אלו נושאים 'גדולים' ,ואילו לעבודה קראת 'ככה אני מרגישה'. ככה את מרגישה? זה אישי?
חיה רוקין This Is What I Feel
שולחן מרובע גדול מחופה בלוח זכוכית ,משמש במה מוזרה לשאריות מתערוכות קודמות: קליפות תפוזים ,עלי זהב ,כוסות דקות רגל ,שערות סוסים, דימויים גזורים ממגזין ,אותיות מודבקות על לוח עץ: חיה רוקין יש לך אומץ אין לך בושה.אנחנו יושבות סביב השולחן כמו אחרי ארוחה גדולה .חיה בשמלה ורודה זוהרת, ופרח גדול נעוץ בשיער שמורם גבוה למעלה ,מוזגת מים בכוסות חד פעמיות .על הקיר מסמרים בגבהים שונים והצעות לסדרה נתלות בסדר כזה ואחר כך מוחלפות באחר. ארכיטיפים של נשיות וגבריות ,חיים ומוות ,טבע ותרבות, מתארגנים בסדרים חדשים ,בלתי צפויים ושני גברים צועדים עם ראש בקבר.
לזמן ולפעולה שונים ,וגם משם היא נתלשת ועוברת וריאציה ,עד שנשאר ממנה רק סוג של רישום .בתוך זה נוספת המחשבה על טכניקה ,שגם היא משבשת זכרון. במחברות שלך אפשר לראות קטבים של עבודה :מצד אחד יש בהם הווה ,יומיום וסביבת מחייה נוכחית .מצד שני הם מציעים דמיון אבירים ,ציורים שנראים כלקוחים ממיתולוגיות. אני קראתי את כפולת הדפים בסדרה שבה הצייר עם המכחול והילת הזהב כדימוי של "הצייר הקדוש" וגם כהומור עצמי על זה .בכל אופן חיי היומיום עומדים מול מיתולוגיה שכזו. אני מאוד אוהב את אמנות ימי הביניים .קורים שם דברים מאוד מעניינים .יש לי גם סוג של רקע נוצרי -למדתי שש שנים בבית ספר קתולי בדרום אפריקה ,עם שירי אהבה לישו בכל בוקר .זו תקופה שמאוד מעניינת אותי מבחינה ויזואלית .המודרניזם שיצר בעצם את ההסטוריה של הציור האירופאי ,נשען על הרנסנס והתנכר לימי הביניים .ימי הביניים היו קשורים בעיניו למיתולוגיה ולמודרניזם היתה בעיה עם מיתולוגיה .אבל זה בדיוק מה שמעניין אותי שם .המחברות הן כמובן גם סוג של מחקר וויזואלי פרטי שלי. אתה רושם כתהליך של מחשבה ,כמין הצטברות או התעבות של חומרים שיוצרת שכבות .אבל ברגע שאתה מעביר את זה לדפוס ,מבחינה טכנית ,נוצרת השטחה – כל השכבות שהיו מתאחדות לשכבה אחת .גם מנטלית ,כל עוד אנחנו נוגעים בנייר אנחנו מרגישים פוטנציאל של הוספה ושל שינוי ,והדפוס מעביר את זה למימד עשוי ,גמור. זו בעצם שאלה איך חושבים על דפוס .אני חושב שזה הרבה יותר מודולרי מהמחשבה על המודפס כמוצר מוגמר .בעיניי ,מגזין עדיין נתון לווריאציות ואוחז במאפיינים של שינוי: איך אנשים פוגשים את המגזין ,איפה הם קוראים בו ,איפה מניחים אותו בבית -על השולחן שעליו מניחים דברים? מתווספים לזה כתמים של כוס קפה? מניחים על מדף ומצטבר על זה אבק? זה נשמע קצת קטנוני להתעקש על מודולריות אבל במקרה של מגזין היא באמת קיימת. אתה בעצם משאיר את המגזין כסוג של מחברת. כן ,וגם כמי שמאוד אוהב מגזינים ,אני מכיר הרבה אנשים שגוזרים מתוך מגזינים ועושים בהם פעולות .זה לא סטטי ובמובן הזה לא מדאיג אותי להיכנס למגזין ,להיפך.
קודם כל זה לא ליניארי ,אני יכול לרשום חמישה דפים ראשונים ,שניים אחרונים וכמה באמצע .במחברות האחרונות ,כשיש לי תינוקת בבית ולא תמיד יש זמן ,עניין אותי לעשות קודם את השלד של הרישום ,להניח על הדף את הרישום הבסיסי ביותר ואחר כך לחזור אליו. זה קשור גם בזמן שיש לי לשקוע ברישום ,אבל גם באפשרות לפתוח את המחברת ולעבוד עם השלד שתופס אותי באותו רגע .אחר כך אפשר להרחיב או לפרק אותו ,ולפעמים אפילו להעלים אותו לגמרי. זה כאילו לפצל את הרישום בזמן. נכון .בכלל ,הזמן מאוד נוכח בפורמט הזה ,גם כי הוא מכיל תיעוד של פרק זמן .באופן תיעודי לחלוטין יופיעו במחברת הבית שבו אתה גר והאנשים שאיתם אתה נפגש .אבל גם בחשיבה האמנותית הזמן מאוד מודולארי ,קצת כמו בקולאז' :אפשר לפרק דברים לחלקים, להוציא אותם מהקונטקסט שלהם ולאגד אותם חזרה .אני מתייחס למחברות כאל הדבר עצמו. אחר כך אני אוהב שהן נעלמות ,שהן לא אצלי יותר .דווקא בגלל שיש בזה אלמנט כל כך ביוגראפי אני אוהב שהן לא אצלי ,ואז אני יכול לשכוח .אני נורא טוב בלשכוח .אני נותן אותן לחברים או מוכר אותן ,וכך הן מפסיקות להיות אוסף הזכרונות שלי .הן הופכות להיות עבודות אמנות. זה ניסיון לברוא את עצמך? להיות אחראי על העקבות שדרכם יפענחו אותך? זה לא מתוך תחושה של אומניפוטנטיות ,של לברוא וליצור .אלא מתוך מקום שבו אני לא רוצה להיקלע לרגע שבו אני מסתכל עליהם אחורה ומנסה להזכר בצורה כפויה מה חשבתי ומה רציתי, ואז לאהוב או לא לאהוב את זה ולהרגיש מובך .מתוך כל זה ,להרגיש מובך זה הדבר שהכי קל לי איתו .הכי קשה עם סנטימנטליות .זה אחד הדברים הכי גרועים שיש ,כי בו העבר רומס את העכשיו. מה קורה בסדרה שבמגזין? אני עושה עכשיו הרבה מגזרות נייר .בסדרה בצורה דומה מופיעה דמות שעברה הרבה גלגולים. היא יצאה מתוך צילום בשקופית שצולמה באפריקה בזמן שהמשפחה שלי חיה שם .מבחינתי, הדמות הזאת מהווה המחשה לתהליך הזה שבו החומר החזותי עובר תהליכים .זה מאוד חמקמק, כי הפרגמנטים האלה הרבה יותר קרובים בעיני למה שאני יכול לזהות כדרך חשיבה. מה זאת אומרת? יש מישהו שאני לא יודע מיהו ,אבל הדמות שלו מעסיקה אותי חזותית .האיש לקוח מתוך תמונה שקשורה לתקופה ולמקום ,אבל הדמות שלו נתלשת מהמקום המקורי ונעשית קשורה למקום,
שיחה
שחר גולן סריג
כשהצענו לך להשתתף במגזין גילינו שאתה כבר עובד בתוך מחברות ושיש לך מספר רב של מחברות מלאות ברישומים מתקופות שונות .בעצם ,כך הבנו ,המחברת היא המקום הטבעי שבו העבודות שלך מתקיימות ,והדפדוף הוא האופן ההכרחי שבו צופים בהן. מחברות הן הפורמט הראשון שעבדתי עליו .עוד לפני שידעתי שאני "צייר" .הציור תמיד היה פעולה שולית שליוותה אותי .בעיניי ,ברישום יש משהו מאוד אורגני לתהליך חשיבה .זאת אומרת, במובן הכי טכני ,כשניגשים לעשות ציור או פיסול או ווידאו ,זה דורש איזושהי הכנה שיוצאת מהשגרה .ההתכוננות הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי ביצירת צבעים מפיגמנטים ובמתיחת בדים על מסגרות ,אבל יכולה להיות גם ההתלבשות לצייר או ההתיישבות לצייר ,כפעולה נפרדת מהחיים. לעומתה ,עבודה במחברת היא משהו באמת הרבה יותר נייד .משהו שאפשר לעשות בחוץ ,תוך כדי משהו אחר. בניגוד לציור שהוא שטוח ופתוח בפניך ואפשר לתלות אותו על הקיר ,כאן מתקבלת מין תיבה סגורה. נכון ,יש משהו הרמטי בציור במחברות ,וגם מה שמתקבל הוא סגור .למעשה ,מתקבל גוף מאוגד של פעולות שנעשו מזמן אחד עד לזמן אחר .זה מתיישב היטב עם הפורמט של ספר ומחברת; יש בדפדוף משהו תלת מימדי .בהפיכת הדף ,בתזוזה ,זה פחות אובייקט ,אי אפשר להפריד בין הקדימה והאחורה של הדף .המחברת היא בעיני דרגת אפס של תיעוד של חשיבה .היא יכולה להכיל מידע מאוד מגוון ,מוזיקה ,טקסטים ,דברים שבציור קשה יותר לדחוס ,כי הכל צריך להיות במכה אחת. יש כאן פעולה שקשורה בהמשגה ובתיעוד .בעשייה של משהו כל כך דחוס ואינטנסיבי ובערנות לקשר הישיר בין מה שקורה בראש שלך למה שקורה במחברות ,אתה כאילו מייצר את הארכיונים שלך .זה משהו שייפתח. תקופות ארוכות מה שעניין אותי היו יומנים ומחברות .זה מאחורי הקלעים ,ושם הרבה פעמים הרבה יותר מעניין .שם אפשר למצוא את החלקים של החיים ולא את ההצהרות .כי מה שמוציאים החוצה עובר הרבה פעמים המון פילטרים של מה נכון להגיד ואיך להגיד ,התקופה ,המעמד, הצופים .בכל מקרה הפעולה לקראת תערוכה היא קצת מלאכותית ,ואני גם תמיד נופל שם לטעויות טרגיות וטיפשיות – מצייר על עצים ענקיים ששוקלים 80ק"ג ואין איך לסחוב אותם. )צוחקים( .במקרה שלי חלק מהפעולות לקראת תערוכה היו פעולות מלאכותיות שהיו מצחיקות בכישלון שלהן לדבר עם המציאות ,ובכל אופן זה לא הרגיש כמו הדבר הכי כנה או הכי אמיתי שאפשר להגיד באותו רגע. הדפדוף במחברת קורה בדיעבד ,אחרי שציירת אתה עובר ומדפדף ,ושם נוצרים ההקשרים. עד כמה אתה מודע ומתייחס לזה תוך כדי עבודה?
שחר גולן סריג
ארבע מחברות שחורות גדולות בכריכה קשה מתחת לבית השחי .הסטודיו הנייד נישא ,מונח על השולחן, נפתח לדפדוף; אבירים על סוסים ,מראות מבית חולים, דיוקנאות עצמיים ,קדושים מימי הביניים ,חברים. הקו הרצוף העובר בין התיעודי לדמיוני נגוז .בפגישה הדברים נאמרים בשקט מעל שולחן פורמייקה ירוק בקפה תמר .השקט דורש ריכוז .בין לגימות מדודות מבקבוק קולה למציצת סיגריה ,האוזניים מתאמצות לשמוע את מה שכבר כתוב מעצמו בחופשיות רבה ,בעפרונות ,מדבקות זוהרות ,טושים ,אותיות מתגרדות. הסימנים לא מתפענחים רק יותר ויותר זוהרים.
דבר העורכות
פנינה הוא מגזין חדש ועצמאי לאמנות ,חמישה אמנים מציגים בו סדרת עבודות שנבחרו במיוחד לפורמט המגזין ,לנייר ולדפדוף. בעמדה הנדרשת מאיתנו כדי לכתוב את 'דבר העורכות' מתגלעים קשיים :חזון בהיר ומניפסטים מנוסחים היטב מעלים את רעשי ילדותנו :מבלות קיץ בגן הוורדים מול בית ראש הממשלה ,מפגינות עם המשפחה והישוב נגד הסכמי אוסלו ,צועדות בכיכר מלכי ישראל ,מסתכלות אל הנואמים היוצאים אל המרפסת .ילדות שהתנהלה באין מפריע כביכול ,באיזור אידיאולוגי ,מנוסח היטב ,מדבר במונחי גאולה .משיח .ארץ ישראל השלמה .יצאנו החוצה .מה יכולנו לעשות מאז? עשינו אמנות. בחוץ היתה בדידות הקשורה בשפה ,כמו זו של הנביא שנפלט ממקום מחבואו בבטן הלוויתן .והיתה האמנות -לא מוכפפת בקלות לתרבות שסביב ולמנגנוני המישטור ההרמטיים שלה .אמנות קיומית -כזו שאי אפשר לוותר עליה ,כזו שצריך לייצר בשבילה אוטונומיה יחסית ,בית גידול ,בטן לוויתן חמה ,בשביל שתתקיים. אז עשינו מגזין. מגזין פנינה מוקדש לאמן היחיד .אנו מבקשות לעקוב אחריו ,לפענח את איזור המחיה שלו .לבחון את הפרקטיקה הנבדלת שלו ,את יכולתו ליצור סביבה והקשר משלו .פעולה שמייצרת את עצמה .לבדוק אילו אופנים ,כלים ,מילים עומדים לרשותו .האם הוא שמח? זו שאלה שנשאלת במרחב של הנוכחות ,של האפשרות להיות .משום כך מגזין פנינה שואף לתת במה רחבה דיה לאמן ,שתאפשר צפייה ברצף של עבודות ושיחה ,להקשיב לשפתו ולמחשבותיו .להבין אותו. זהו ניסיון לייצר מפגש בין יחידים ,מפגש שמתקיים תמיד בחשאי ,תמיד בדרכים צדדיות ,דורש יחסי אמון וזמן בין הקורא לאמן .המגזין הוא מקום המפגש הזה .מגזין פנינה עובד לצד תרבות הפופ ,לצד תרבות הראווה (ספקטקל) ,מנסח אופני הופעה פנימיים כדי שאפשר יהיה לראות; נפתח כמו תיבה ,הדימוי מונח בין דפיו ,תלוי בדפדוף של המעיין בו. מגזין פנינה הוא צדפה סגורה ,מגיש את בטן הלוויתן כמרחב אלטרנטיבי .בועת דפוס בעידן דיגיטלי .מקום לברוח אליו ,לשקוע בין שכבות דפים ,עבודות ,מחשבות. דבר יקר מחכה בפנים להיפתח. יהודית וצפיה
פנינה ְ· ִ ָ
מגזין אומנות קיץ 2014