Girotondo: Round Dance Exhibition Catalog

Page 1

Girotondo: Round Dance Litvak Contemporary, May 2022 Participating artists: Sara Benninga, Michele Bubacco, Vaclav Cigler, Ofer Lellouch, Julius Weiland. Curator: Hadas Glazer

Catalogue editors: Orit Ephrat-Moscovitz, Hadas Glazer Design: Moria Bachar English translation: Sivan Raveh Text editor: Naora Yahav Photography: Youval Hai (Installation images); Shai Halevi (Sara Benninga); Anna Lott Donadel (Michele Bubacco) Video Photography: Aviad Fuchs Measurements are given in centimeters, height x length

Litvak Contemporary in collaboration with Litvak Gallery

Litvak Contemporary 3 Shvil Hamifal Street, Tel Aviv 66535, ISRAEL +972-3-7163897 © 2022 All rights reserved to Litvak Contemporary, Tel Aviv

Girotondo: Round Dance May 2022 Hadas Glazer Girotondo in Italian means round dance, the type of popular folk dance common among many societies and cultures, each with its typical style, based on the perfect circle. Round dances express a desire for a complete and harmonic arrangement of a group of people, representing thereby the yearning for a non-hierarchical equal society. The exhibition title comes from Michele Bubacco’s monumental work, shown here for the first time. The exhibition’s central ideas and concepts originate in the world of dance: movement, rest, rotation, and troupe. These ideas merge and reflect in the paintings and glass sculptures and indicate the relations between movement and creation – two expressive forms. Some of the works represent movement and figures uniting, others pay attention to pauses and gaps between bodies. Pina Bausch, a leading figure in modern dance, created works inspired by visual art. Bausch redefined the ties between art, life and dance, with human relations at the center: the difficulties and traumas they involve and the gentleness and compassion they bring to human life. Her works paved the way for unbridled dance in which the boundaries between madness and synchronization are constantly transgressed, just as in neoexpressionist art. The works in the exhibition are informed by the

history of art and dance and are enmeshed in an intricate dialogue in which contradictory values coexist – physical enjoyment and spiritual elevation, unruliness and sophistication, attraction to another and fear of intimacy and attachment. Another link between dance and the artworks on display is the relation of movement and sight. “The artist changes the world into paintings. To understand [this] we must go back to the working, actual body—not the body as a chunk of space or a bundle of functions but that body which is an intertwining of vision and movement” – wrote Maurice Merleau-Ponty. 1His essay “The Primacy of Perception” enumerates on the connection between what the eyes receive from the external world and the seer’s internal and spiritual interpretation. According to the French philosopher, the eye traces the space of life and therefore movement in space is the natural continuation of seeing. Dance stretches the limits of the body, while plastic art, created through the artist’s bodily movements, stretches the limits of matter. Approaching the limits of the body or the material manifests the connection between physical object and spiritual existence.

As the works of the exhibition show, the physical bodies of artists have a vital role in instilling spirit into the material. Ofer Lellouch transforms his spiritual experience into painting; Michele Bubacco produces a performance-like painting using a dishwashing sponge, thereby imprinting the markings of his body into his painting; Sara Benninga’s series of paintings hangs in a row in the studio, conjuring the sense of a dance consisting of movement and pauses; Julius Weiland sculpts in industrial glass which he melts at high temperature, forcing him to act fast before the glass cools and sets; in Sphere, the glass egg created by Vaclav Cigler, the perfect geometric shape marks the search for a clear and pure aesthetic essence.

1 Maurice Merleau-Ponty, The Primacy of Perception, ed. James M. Edie, trans. Carleton Dallery, Evanston: Northwestern University Press, 1964, p. 2.

Michele Bubacco, Girotondo III, 2012, Oil on canvas. Photo credit: Yuova Hai.

Michele Bubacco’s work Girotondo is one of a series of four works created in the gallery space in 2012. The work merges a meticulously planned composition based on many sketches with an experimental conception of painting. Bubacco used white paint to outline his drawing on the untreated linen before painting on it with a dishwashing sponge. This act created soft undefined lines that were naturally free flowing according to the amount of pressure he applied to the sponge. This way of painting allowed him to add color with a single movement and to remove it with another, thereby creating the tactility of the canvas and the strong bodily feel emanating from it.

ostensibly about dancing in a circle, but also containing apocalyptic meanings. This is the moment Bubacco seeks to capture here – the dance, as well as the collapse. Bubacco based the painting on drawings he created in his everyday life both in the studio and outside, to understand human movement in space and to create a language from these movements. The artist questions the relation between the figures and the possibility of self-definition through contact with the other. The figures stand in a crowded formation as if on stage, in a way that can be read as a composition in an intensive dance or a moment of horror and fear.

Michele Bubacco, Ballerina, 2009, Oil on canvas Michele Bubacco, Girotondo III, 2012,Oil on canvas.

Bubacco’s work corresponds broadly with art history. He refers to 16th century Venetian paintings, such as Tintoretto’s panoramic painting The Probatic Pool with its wealth of theological connotations, and to types of modernist abstraction in works by Cy Twombly and Christopher Wall. The work’s title is taken from an innocuous children’s song,

The work Ballerina, which hangs next to Girotondo, shows a single dancer split into several identities ranging between the genuine and the spectral, the concrete and the intangible. Bubacco uses the deconstruction of the figure to examine the dancer’s internal relations and her relationship with the viewer. Her figure is not the subject for studying the beauty of her body or movements, but of expressing a mental state precisely when her body is still.

In Ofer Lellouch’s Nudes (From the Studio of Cesar) Pregnant women fill the darkness of the canvas. Lax and flowing, these enigmatic figures are at once evident and indistinct, fragmented and gloomy yet also full of life and vigor. The mysterious image of the women arose from an unexpected visit by Lellouch to Cesar’s atelier at the Ecole de BeauxArts in Paris, a visit which occurred during the Gulf War. In the empty studio, where Cesar, his teacher, used to teach, Lellouch encountered semi-sculpted lumps, resembling the shape of female bodies. Paris, the Beaux-Arts, the atelier and the raw masses of clay evoked a powerful spiritual moment, heightened further by its contrast with the war in Israel at the same time. After his return, Lellouch began working on a series of monumental paintings inspired by what he had felt. The initial subject of the series was Cesar’s atelier and the blocks of clay, yet the atelier gradually disappeared, and the raw material became pregnant-female figures emerging from the dark. The work, born from an internal friction, provoked opposing readings and interpretations. In the Tel Aviv University Art Gallery exhibition catalogue, the curator Mordechai Omer wrote about the sense of death that surrounds the painting: “Fragmented body parts, crude masses of matter and an almost desperate attempt to breathe life into them, started appearing on his canvasses. The nudes arranged themselves in rows, as though getting ready for some death procession or protest march.” 1 Conversely, the theoretician Maithe Valles-Bled saw the life force secreted in the work.

Ofer Lellouche, Nudes (From the Studio of Cesar), 1992, Acrylic on canvas.

According to her, inside the duplicated figure Lellouch marked the divinity of the creation: “Without doubt, in the multiplied image that he lets us see of himself or of the female nudes, Lellouche, developing in an exaggerated manner the attributes linked to the symbol of birth and creation – stretching, as we have seen, the right arm and hand, swelling the male and female bellies that signify the archaic divinities of mother earth – accords the mirror effect the same status of being a revealer of the creating power as myth.” 2 Sara Benninga’s paintings examine the border separating enjoyment and vice. The paintings depict dancing figures attempting to be liberated from their concrete state. The paintings were created as a development of Benninga’s

series Bacchanalia, which deals with people’s joy and the places where it transgresses into undefined wildness. As in Bacchanalia the paintings in the exhibition also question the origin of pleasure and the definition of sin in human cultures. The figures are immersed in a dance that lacks a constant rhythm. They desire an ecstatic, even meditative experience that expands and transcends their bodily existence. In contrast to the bold, wild corporality are paintings of moments of rest and pause, in which the figures detach from their internal sensations and gaze outward. The paintings hint at the figures’ moods – their sense of emptiness and their connection or detachment from their surroundings. The figures are as separate as they are merged. The encounter with the surroundings or with others, which is naturally a meeting of exhilaration and expectations, allows forming new reciprocal relations.

Sara Benninga, Girls, 2021, Acrylic and oil on

The paintings themselves are the result of enjoyment. The practice of painting is itself a dance of sorts, in which

Benninga moves among the works adding elements of figures as she goes along. Reading each painting is a consequence of the encounter with the viewers’ gaze, with their outlook and with the surrounding paintings.

Sara Benninga, Girls, 2021, Acrylic and oil on

Two works by the Czech artist Vàclav Cigler displayed in the exhibition expresses artistic and phenomenological notions. Cigler uses perfect, minimalistic geometric shapes to achieve harmony and to understand how the meeting of light and material creates an experience of pure, transcendent truth. Although his works are completely abstract and lack decorative or narrative elements, they are full of metaphoric meaning. The sculpture Sphere represents perfection, elevation, universality and wealth through the transparency of its material and the passage of light through it. The red glass egg is a condensation of sorts of the life force erupting from within it, and its two halves change from transparency to obscureness. The

graphite drawing, Drawing 2, represents some kind of energetic sphere that moves from the center to the edges. The drawing and the sculpture correspond with the works around them to create a sense of energetic force that diffuses from a powerful core sending waves to the other parts of the exhibition.

and separate, their edges seem broken and sharp yet are in fact polished. Weiland seeks a balance between the material’s fluidity and limpness and the stability and growth of the details, which is made possible through their mutual reliance.

Julius Weiland‫ ת‬Cluster II, 2010, Glass | Black Cluster, 2011, Vaclav Cigler, Drawing 2, 2009, Graphite on pape | Red Sphere, 2009, Glass

“The narrative of the work alters Minimalism’s course from empirical absoluteness, from the lawful binding of meanings to the transcendent model embodied in illumination rising from the glass and its metaphor of earthly release” . 3 Julius Weiland’s sculptures are made from industrial glass tubes, pipes and straws. Weiland cuts, shapes and joins these objects by welding them at high temperature. The heat deforms the upright shape of the glass cones, an act of morphing that highlights their incongruous nature – industrial and uniform, and fragile and unique. The glass sculptor creates his works with great heat and speed anticipating the moment the glass will cool and acquire its ixed shape. The elements in Weiland’s sculptures merge

Together they create rounded, wavy movements, rushing and crashing like a shoal of fish or a troupe of dancers on stage. The light shining on the sculptures gives them additional vitality and the light they reflect emphasizes their illusive materiality. The sculptures also have a camouflaging quality which gives their delicate materiality the guise of steel or plastic.

1 Mordechai Omer, “Stripped Bare Before the Exalted,” Ofer Lellouche, Cat., The Genia Schreiber University Art Gallery, Tel Aviv, 1994, p. 9.

2 Valles-Bled, Maithe, “Mirror Reflections,” Ofer Lellouche – Self Portrait, Cat., Tel Aviv Museum of Art, 2001, p. 124.

3 Steven Henry Madoff, Vàclav Cigler: Light and Space in the Garden of Reason, Tel Aviv, Litvak Gallery, 2010, p. 22.


Ofer Lellouche, Nudes (From the Studio of Cesar), 1992, Acrylic on canvas, 250 x 400

‫ אקריליק על בד‬,1992 ,)‫ עירומים (מהסטודיו של סזאר‬,‫עופר ללוש‬


Vaclav Cigler, Drawing 2, 2009, Graphite on paper, 60 x 84

‫ גרפיט על נייר‬,2009 ,2 ‫רישום‬,‫ואצלב ציגלר‬


Julius Weiland‫ ת‬Cluster II, 2010, Glass, 50.8 x 69.85 x 40.64

‫ זכוכית‬,2010 ,2 ‫מקבץ‬,‫יוליוס ויילנד‬


Sara Benninga, All Together, 2021, Oil on canvas, 170 x 200

‫ שמן על בד‬,2021 ,‫ כולנו יחד‬,‫שרה בנינגה‬


Julius Weiland, Black Cluster, 2011, Glass, 50 x 70 x 47

‫ זכוכית‬,2011 ‫מקבץ שחור‬,‫יוליוס ויילנד‬


Michele Bubacco, Ballerina, 2009, Oil on canvas, 125 x 99

‫ שמן על בד‬,2009 ,‫ בלרינה‬,‫מיקלה בובקו‬

Michele Bubacco, Girotondo III, 2012 ,Oil on canvas, 240 x 490

‫ שמן על בד‬,2012 ,3 ‫ ג’ירוטונדו‬,‫מיקלה בובקו‬


Sara Benninga, Girls, 2021, Acrylic and oil on canvas, 200 x 170

‫ אקריליק ושמן על בד‬,2021 ,‫ בנות‬,‫שרה בנינגה‬


Vaclav Cigler, Red Sphere, 2009, Glass, 27 x 39 x 27

‫ זכוכית‬,2009 ,‫ספרה אדומה‬,‫ואצלב ציגלר‬


Sara Benninga, Three, 2021, Oil on canvas, 50 x 40

‫ שמן על בד‬,2021 ,‫ שלושה‬,‫שרה בנינגה‬


Julius Weiland, Mitochondria II, 2010, Glass, 20 x 65 x 35

‫ זכוכית‬,2010 ,2 ‫מיטוכונדריה‬,‫יוליוס ויילנד‬

‫ליצור מודל טרנסצנדנטי סימבולי‪ ...‬הנרטיב של העבודה משנה את‬ ‫המהלך המינימליסטי – ממוחלטות אמפירית וקשירת משמעויות על‬ ‫פי כללים אל מודל טרנסצנדנטי‪ ,‬המגולם באור העולה מן הזכוכית‬ ‫ובמטאפורת השחרור מהארציות” ‪4‬‬

‫מבליט את חומריותם המתעתעת‪ .‬לפסלים יש איכות הסוואתית‪,‬‬ ‫שמאפשרת לחומר השברירי להידמות למתכת או לפלסטיק‪.‬‬

‫יוליוס ויילנד‪,‬מקבץ ‪ ,2010 ,2‬זכוכית‬ ‫ואצלב ציגלר‪,‬רישום ‪ ,2009 ,2‬גרפיט על נייר‬

‫פסלי הזכוכית של יוליוס ווילנד עשויים ממבחנות‪ ,‬צינוריות וקשיות‬ ‫זכוכית המשמשים בייצור התעשייתי‪ .‬ווילנד חותך‪ ,‬מעצב ומחבר‬ ‫את העצמים האלה באמצעות התכה בחום רב‪ .‬החימום מעוות את‬ ‫המבנה הזקוף של גלילי הזכוכית‪ ,‬והשינוי שחל בהם מדגיש את‬ ‫האוקסימרון של הווייתם – בעת ובעונה אחת הם גם תעשיתיים‪-‬‬ ‫אחידים וגם שבריריים‪-‬ייחודיים‪ .‬המפסל בזכוכית יוצר את עבודותיו‬ ‫בחום רב ובמהירות רבה‪ ,‬כי ברגע שהזכוכית מתקררת היא מתקשה‬ ‫וצורתה מתקבעת‪ .‬האלמנטים בפסלים של ווילנד נכנסים זה לתוך זה‬ ‫ויוצאים זה מתוך זה‪ .‬קצוותיהם נראים שבורים וחדים‪ ,‬אך למעשה‬ ‫הם מלוטשים‪ .‬ווילנד מחפש אחר האיזון שבין ההשתפכות והרפיון של‬ ‫החומר לבין היציבות והצמיחה של הפרטים‪ ,‬שמתאפשרת באמצעות‬ ‫תמיכתם זה בזה‪ .‬יחד הם יוצרים תנועות גליות ומעגליות‪ ,‬מתפתלים‪,‬‬ ‫מזדקרים ומתמוטטים כלהקת דגים או כרקדנים המופיעים על במה‪.‬‬ ‫האור הפוגע בפסלים מעניק להם חיּות נוספת‪ ,‬והאור המוחזר מהם‬

‫יוליוס ויילנד‪,‬מקבץ שחור ‪ ,2011‬זכוכית‬

‫‪ 1‬עומר‪ ,‬מרדכי‪“ .‬עופר ללוש”‪ ,‬תל אביב‪ :‬הגלריה האוניברסיטאית ‪1994‬‬ ‫‪ 2‬עומר‪ ,‬מרדכי‪“ .‬עופר ללוש – דיוקן עצמי”‪ .‬עופר ללוש דיוקן עצמי ‪ .2001–1977‬מרדכי עומר‪ .‬תל אביב‪:‬‬ ‫מוזיאון תל אביב לאמנות‪ .2001 ,‬עמ’ ‪18-9‬‬ ‫‪ 3‬ולאז‪-‬בלד‪ ,‬מאיתה‪“ .‬ההשתקפות במראה”‪ .‬עופר ללוש דיוקן עצמי ‪ .2001–1977‬מרדכי עומר‪ .‬תל‬ ‫אביב‪ :‬מוזיאון תל אביב לאמנות‪ .2001 ,‬עמ’ ‪28-26‬‬ ‫‪ 4‬מאדוף‪ ,‬סטיבן הנרי‪“ .‬ואצלב סיגלר בגן התבונה”‪ .‬ואצלב סיגלר‪ ,‬אור וחלל בגן התבונה‪ .‬סטיבן הנרי‬ ‫מאדוף‪ .‬תל אביב‪ :‬גלריה ליטבק‪ .2010 ,‬עמ’ ‪.147‬‬

‫מדיטטיבית‪ ,‬אך נותרות בתוך הווייתן הגופנית‪ .‬מול העזות הגופנית‬ ‫הסוערת מתוארים בציורים גם רגעי מנוחה ואתנחתא‪ ,‬שבהם‬ ‫מתנתקות הדמויות מן החוויה הפנימית ומתבוננות החוצה‪ .‬אפשר‬ ‫למצוא בציורים רמזים להלך הרוח של הדמויות שברקע‪ ,‬על המלאות‬ ‫ועל הריקנות שהן חשות‪ ,‬על החיבור או הניתוק שלהן מהסביבה‪.‬‬ ‫הדמויות מובדלות זו מזו כפי שהן מתערבבות זו עם זו‪ .‬המפגש עם‬ ‫הסביבה או עם האחר‪ ,‬שמטבעו הוא מפגש בין התענגויות וציפיות‪,‬‬ ‫מאפשר יחסי גומלין חדשים‪.‬‬ ‫‪.‬‬

‫שרה בנינגה‪ ,‬כולנו יחד‪ ,2021 ,‬שמן על בד‬

‫מוסיפה אלמנט או דמות לציור‪ .‬קריאת הציור היא תולדה של מפגש‬ ‫עם עין הצופה‪ ,‬עם תפיסת עולמו וגם עם ההקשר הכללי ועם הציורים‬ ‫המופיעים לצידו‪.‬‬ ‫שתי העבודות של האמן הצ’כי ואצלב סיגלר המוצגות בתערוכה‬ ‫מבטאות רעיונות אומנותיים ופנומנולוגיים‪ .‬סיגלר משתמש בצורות‬ ‫גיאומטריות מושלמות ומינימליסטיות בשאיפה ליצור הרמוניה‬ ‫ולהבין באמצעותן כיצד המפגש של האור והחומר מייצר חוויית‬ ‫אמת טהורה ונשגבת‪ .‬אף שהעבודות שלו מופשטות לחלוטין ואין בהן‬ ‫אלמנטים קישוטיים או נרטיביים‪ ,‬הן מלאות במשמעויות מטאפוריות‪.‬‬ ‫פסל ס ֵפרה מייצג שלמות‪ ,‬אוניברסליות ועושר בזכות שקיפות החומר‬ ‫והאור העובר דרכו‪ .‬ביצת הזכוכית האדומה היא מעין ריכוז של כוח‬ ‫החיים הבוקע מתוכה‪ ,‬ושני חצאיה משתנים משקיפות לאטימות‪ .‬גם‬ ‫הרישום בגרפיט‪ ,‬רישום ‪ ,2‬מייצג מעין חוג אנרגטי המצוי בתנועה‬ ‫מהמרכז לקצוות‪ .‬הרישום והס ֵפרה מתכתבים עם העבודות הסמוכות‬ ‫אליהם ויוצרים תחושה של כוח אנרגטי‪ ,‬המגיע מתוך מרכז עוצמתי‬ ‫ומתפשט באדוות אל עבר השלוחות האחרות של התערוכה‪.‬‬

‫שרה בנינגה‪ ,‬בנות‪ ,2021 ,‬אקריליק ושמן על בד‬ ‫ואצלב ציגלר‪,‬ספרה אדומה‪ ,2009 ,‬זכוכית‬

‫הציורים עצמם הם תולדה של ִהתעַ נגות‪ .‬פרקטיקת הציור היא מעין‬ ‫מחול בפני עצמו‪ ,‬שבו בנינגה עוברת ושבה בין הבדים‪ ,‬ובכל חזרה‬

‫“מה שחשוב לסיגלר אינו החומר כשלעצמו הנתון במרכז הדיון‬ ‫המינימיליסטי‪ ,‬אלא בסופו של דבר לחרוג אל מעבר לחומר על מנת‬

‫בעבודה עירומים (בסטודיו של סזאר) של עופר ללוש מרחפות‬ ‫באפילת הבד דמויות של נשים הריוניות‪ ,‬רפות ומשתפלות‪ ,‬דמויות‬ ‫אניגמטיות‪ ,‬ספק ברורות ספק נעלמות‪ ,‬מקוטעות וקודרות אך גם‬ ‫שופעות חיים וחיוניות‪ .‬הדימוי המסתורי של הנשים נולד בעקבות‬ ‫ביקור בלתי צפוי של ללוש בסטודיו של סזאר באקדמיה לאמנויות‬ ‫יפות (ה’בוזאר’) שבפריז‪ .‬הביקור היה מיד לאחר מלחמת המפרץ‪,‬‬ ‫וללוש מצא בסטודיו הריק מאדם גושי חומר מפוסלים למחצה‬ ‫בצורת גוף נשי‪ .‬פריז‪ ,‬הבוזאר‪ ,‬האטלייה וגושי החומר הגולמיים‬ ‫שנגלו לעיניו עוררו בו חוויה רוחנית עזה‪ ,‬שהועצמה בגלל הניגוד בינה‬ ‫לבין המלחמה שהתנהלה בישראל‪ .‬כשחזר לארץ החל ללוש לצייר‬ ‫סדרת ציורים מונומנטליים בעקבות אותה חוויה מטלטלת‪ .‬הנושא‬ ‫הראשוני של סדרת הציורים היה הסטודיו של סזאר וגושי החומר‪,‬‬ ‫אך במהלכה נעלם הסטודיו‪ ,‬וגושי החומר הותמרו לדמויות נשיות‪-‬‬ ‫הריוניות המפציעות מבעד לחשכה‪.‬‬

‫עופר ללוש‪ ,‬עירומים (מהסטודיו של סזאר)‪,‬‬ ‫‪ ,1992‬אקריליק על בד‬

‫העבודה המופתית‪ ,‬שנולדה מתוך חוויה פנימית של קונפליקט‪,‬‬ ‫הולידה קריאות ופרשנויות מנוגדות‪ .‬בקטלוג התערוכה שבה הוצגה‬ ‫העבודה בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב כתב מוטי עומר על‬

‫תחושת המוות האופפת את הציור‪“ :‬חלקי גוף מקוטעים‪ ,‬גושי חומר‬ ‫גולמיים‪ ,‬וניסיונות כמעט נואשים להפיח בהם רוח חיים‪ ...‬העירומים‬ ‫הסתדרו בשורות כמו לקראת תהלוכת מוות או מצעד מחאה‪ .‬הגופות‬ ‫הופנו כולם לאותו כיוון‪ ,‬ןקצב הופעתם במרחב הציורי והיעלמותם‬ ‫ממנו נשאר כמוס‪ ,‬כפולחן שפשרו עלום” ‪ .1‬ללוש ראה בניסיון להפיח‬ ‫רוח חיים בגושי החומר ובסידורם בשּורות מֵ עֵ ין התכוונות לקראת‬ ‫צעדת מוות או מצעד מחאה‪ 2 .‬לעומתו‪ ,‬התיאורטיקנית מאיתה‬ ‫ואלז‪-‬בלד ראתה את עוצמת החיים הטמונה בעבודות‪ .‬לדעתה‪ ,‬בתוך‬ ‫הדמויות המשוכפלת סימן ללוש את האלוהות שבבריאה‪-‬יצירה‪:‬‬ ‫“ דמויות הנשים מצייתות כולן לאותה סכימה של ייצוג‪ :‬גופים‬ ‫הפונים לכיוון אחד בזווית קלה של שלושה רבעים‪ ,‬עירומים‪ ,‬הפנים‬ ‫בפרופיל‪ ...‬ציורי העירום הנשי לא נולדו מהתבוננות ישירה בדמות‬ ‫אלא מייצוג של ייצוג קודם‪ ,‬שכבר התגלם בפסל‪ ...‬אין ספק שבתוך‬ ‫הדימוי המוכפל של עצמו או של ציורי העירום הנשי‪ ,‬גם ללוש‪ ,‬כאשר‬ ‫הוא מביא לידי הגזמה את הסממנים הטיפוסיים לסמל הלידה‬ ‫והבריאה – מתיחתה של הזרוע הימנית‪ ,‬הגדלתה של היד או ניפוח‬ ‫כרסי הנשים והגברים כאחד באופן המסמן את האלוהות הארכאית‬ ‫אמא‪-‬אדמה – מייחס לאפקט המראה את אותו מעמד שמייחס לו‬ ‫המיתוס‪ :‬מעמד של חושף העוצמה היצירתית”‪3 .‬‬ ‫ציוריה של שרה בנינגה חוקרים את הגבול המפריד בין מצבי הנאה‬ ‫לבין חטאים‪ .‬הציורים מתארים דמויות רוקדות המנסות להשתחרר‬ ‫ממצבן הגשמי‪ .‬הציורים נוצרו כהתפתחות של הסדרה בכחנליה‬ ‫של בנינגה‪ ,‬העוסקת בהנאה של בני האדם ובמקומות שבהם היא‬ ‫חוצה גבולות אל עבר הפראיות הבלתי מוגדרת‪ .‬כמו בבכחנליה‪,‬‬ ‫גם הציורים שבתערוכה מעלים את השאלה מהו מקור ההנאה ומה‬ ‫מגדיר חטא בתרבויות העולם‪ .‬הדמויות שקועות במחול שנראה‬ ‫חסר תזמון ומקצב קבוע‪ ,‬הן מתאוות להגיע לחווייה אקסטטית ואף‬

‫מסדרה של ארבע‬ ‫העבודה ג’ירוטונדו של מיקלה בובקו היא אחת ִ‬ ‫עבודות שנוצרו בחלל הגלריה בשנת ‪ .2012‬העבודה מפגישה‬ ‫קומפוזיציה מתוכננת המבוססת על סקיצות רבות שרשם האומן עם‬ ‫תפיסה רדיקלית של ציור אקספרימנטלי‪ .‬בובקו רשם בצבע לבן את‬ ‫קווי המתאר על גבי בד הפשתן החשוף‪ ,‬ולאחר מכן צייר באמצעות‬ ‫ספוג לניקוי כלים‪ .‬בדרך זו נעשו הקווים רפויים‪ ,‬בלתי מוגדרים‬ ‫ומשוחררים והתפתחו באופן טבעי לפי לחץ כף היד על הספוג‪ .‬אופן‬ ‫הציור הזה ִאפשֵ ר לו להוסיף צבע בתנועה אחת ולמחוק אותו בתנועה‬ ‫נוספת‪ ,‬ובכך נוצרו הטקטיליות של הבד והתחושה הגופנית החזקה‬ ‫שפורצת ממנו‪.‬‬

‫ריקוד במעגל‪ ,‬אך הוא צופן גם משמעויות אפוקליפטיות על קריסת‬ ‫העולם‪ .‬את הציור ביסס בובקו על רישומים שיצר בסיטואציות חיים‬ ‫שחווה בסטודיו ומחוצה לו בניסיון להבין את התנועה האנושית‬ ‫במרחב ולייצר שפה מתוך התנועות‪ .‬בובקו מעלה שאלה על הקשר‬ ‫בין דמויות ועל האפשרות להגדרה עצמית דרך המגע עם האחר‪.‬‬ ‫הדמויות מוצבות בדחיסות רבה כאילו הן נמצאות על במה‪ ,‬באופן‬ ‫שיכול להתפרש כקומפוזיציה מתוך מחול אינטנסיבי או כרגע של‬ ‫אימה ובעת‪.‬‬

‫מיקלה בובקו‪ ,‬ג’ירוטונדו ‪ ,2012 ,3‬שמן על בד‬

‫מיקלה בובקו‪ ,‬בלרינה‪ ,2009 ,‬שמן על בד‬

‫עבודתו של בובקו מקיימת דיאלוג נרחב עם תולדות האומנות‪,‬‬ ‫החל בציורים הוונציאניים של המאה ה‪ ,16-‬כמו ציורו הפנורמי‬ ‫של טינטורטו הבריכה הפרובטית העמוס במשמעויות תיאולוגיות‪,‬‬ ‫ועד לאומנות המודרנית ולציירים כמו סיי טוומבלי וכריסטופר‬ ‫וול המבקשים לשחרר את הקו ולהתנתק ממשמעות נרטיבית‪ .‬שם‬ ‫העבודה לקוח משיר ילדים ילדותי ותמים – אומנם השיר מספר על‬

‫בעבודה בלרינה‪ ,‬התלויה ליד ג’ירוטונדו‪ ,‬נראית רקדנית המפוצלת‬ ‫לכמה זהויות במנעד שבין ממשי לחלול ובין דמות קונקרטית לדמות‬ ‫רפאים‪ .‬באמצעות פירוק הדמות ביקש בובקו לחקור את מערכת‬ ‫היחסים בין הרקדנית לבין עצמה ובֵ ינּה לבין הצופה‪ .‬הוא לא חיפש‬ ‫דרך לתעד את יפי גופה או תנועותיה‪ ,‬אלא לבדוק כיצד אפשר להציף‬ ‫אל פני השטח מצב נפשי דווקא ברגע שהדמות אינה בתנועה‪.‬‬

‫ריקוד ורגעי מנוחה; יוליוס ווילנד מפסל בזכוכית תעשייתית‪,‬‬ ‫וכשהוא מתיך אותה בחום רב עליו להגיב במהירות רבה לפני‬ ‫שגופי הזכוכית יתקררו ויתקשו; ב”ספירה”‪ ,‬ביצת הזכוכית‬ ‫שיצר ואצלב סיגלר‪ ,‬מסמנת צורה גיאומטרית מושלמת את‬ ‫החיפוש אחר מהות אסתטית צלולה וטהורה‪.‬‬

‫‪ 1‬מוריס מרלו‪-‬פונטי‪ ,‬העין והרוח‪ ,‬כנען‪ ,‬חגי (עורך)‪ ,‬רסלינג‪ ,‬תל אביב‪ ,2004 ,‬עמודים ‪35-34‬‬

‫פרט‪ -‬מיקלה בובקו‪ ,‬ג’ירוטונדו ‪ ,2012 ,3‬שמן על בד‪ .‬צילום ‪ :‬יובל חי‬

‫ג’ירוטונדו (ריקוד מעגלי)‬ ‫מאי ‪2022‬‬ ‫הדס גלזר‬ ‫באיטלקית‪ ,‬ג’ירוטונדו הוא ריקוד מעגלי – סוג ריקוד הנפוץ‬ ‫בעמים רבים‪ ,‬חוצה סגנונות ותרבויות‪ ,‬ומבוסס על צורה‬ ‫סימטרית ש ֵלמה‪ .‬הריקוד מבטא שאיפה לארגון מושלם‬ ‫והרמוני של קבוצת אנשים במרחב‪ ,‬ואף מייצג כמיהה למבנה‬ ‫חברתי שוויוני ונטול היררכיות‪ .‬שם התערוכה לקוח מעבודתו‬ ‫המונומטלית של האומן האיטלקי מיקלה בובקו‪ ,‬המוצגת כאן‬ ‫לראשונה‪.‬‬ ‫הרעיונות והמושגים המרכזיים בתערוכה לקוחים מעולם‬ ‫המחול‪ :‬תנועה‪ ,‬אתנחתא‪ ,‬סיבוב‪ ,‬להקה‪ .‬הרעיונות מתחברים‬ ‫ומשתקפים בעבודות הציור‪ ,‬הרישום והפיסול בזכוכית‪,‬‬ ‫ומצביעים על הקשר שבין תנועה ליצירה – שני תחומים הנולדים‬ ‫וקרבה‬ ‫מתוך תשוקה‪ .‬יש בתערוכה עבודות שמייצגות תנועה ִ‬ ‫גופנית‪ ,‬ויש שעוסקות גם בפאוזות וחושפות חללים נגטיביים‬ ‫המתגלעים בין הגופים‪ .‬פינה באוש‪ ,‬אחת מהכוראוגרפיות‬ ‫החשובות של המחול המודרני‪ ,‬ביימה יצירות אשר ניזונו‬ ‫מהאומנות הפלסטית‪ .‬באוש הגדירה מחדש את הקשר בין‬ ‫אומנות‪ ,‬חיים ומחול‪ ,‬והציבה כנושא מרכזי את היחסים הבין‪-‬‬ ‫אישיים‪ :‬את המורכבויות והטראומות הכרוכים בהם לצד‬ ‫הרוך והחמלה שהם מביאים לחיי האדם‪ .‬יצירותיה סללו דרך‬ ‫למחול פראי‪ ,‬שבו נפרצו הגבולות בין טירוף לסנכרון‪ ,‬ממש כפי‬ ‫שקרה בזרם הנאו‪-‬אקספרסיוניסטי‪ .‬העבודות בתערוכה ניזונות‬ ‫מההיסטוריה של האומנות והמחול גם יחד‪ ,‬ומקיימות דיאלוג‬

‫מורכב‪ ,‬שיכולים להתקיים בו זה לצד זה ערכים הפוכים‪ :‬הנאה‬ ‫פיזית והתעלות רוחנית‪ ,‬פראיות ותרבותיות‪ ,‬משיכה אל האחֵ ר‬ ‫לצד חשש מאינטימיות יתרה‪.‬‬ ‫חיבור נוסף בין יצירת מחול לבין הציורים המשתתפים בתערוכה‬ ‫הוא הקשר שבין תנועה לראייה‪“ .‬הצייר משאיל את גופו לעולם‪,‬‬ ‫ובאופן כזה הוא הופך את העולם לציור‪ ...‬אותו הגוף שאינו‬ ‫פיסה של חלל‪ ,‬אסופה של פונקציות‪ ,‬אלא מארג של ראייה ושל‬ ‫תנועה” ‪ – 1‬כך כתב מוריס מרלו פונטי בספרו “העין והרוח”‪.‬‬ ‫במַ​ַ ַסָ ה זו עסק הפילוסוף בקשר שבין מה שהעין קולטת בעולם‬ ‫החיצוני לבין הפרשנות הפנימית והרוחנית שהאדם מעניק לה‪.‬‬ ‫לטענתו‪ ,‬העין משרטטת את מרחב החיים‪ ,‬והתנועה במרחב היא‬ ‫ההמשך הטבעי של הראייה‪ .‬המחול מותח את גבולות הגוף‪,‬‬ ‫ואילו האומנות הפלסטית‪ ,‬הנוצרת באמצעות תנועות הגוף של‬ ‫האומן‪ ,‬מותחת את גבולות החומר‪ .‬ההליכה לגבולות של הגוף‬ ‫או של החומר מנכיחה את הקשר שבין דבר פיזי להוויה רוחנית‪.‬‬ ‫כפי שמתארות היצירות בתערוכה‪ ,‬גופם של האומנים ממלא‬ ‫תפקיד חשוב מאין כמוהו בהחדרת הרוח לתוך החומר‪ .‬עופר‬ ‫ללוש התמיר את חווייתו הרוחנית לתוך הציור; מיקלה בובקו‬ ‫צייר כמו בפרפורמנס בספוג לניקוי כלים‪ ,‬וכך הפכה חתימת‬ ‫גופו לחלק מן הציור; סדרת הציורים של שרה בנינגה תלויים‬ ‫בסטודיו זה לצד זה ומעוררים תחושה של מחול המורכב ממקבצי‬

‫ג'ירוטונדו‪ :‬ריקוד מעגלי‬ ‫מאי ‪2022‬‬ ‫אמנים משתתפים‪ :‬מיקלה בובקו‪ ,‬שרה בנינגה‪ ,‬יוליוס ווילנד‪ ,‬עופר ללוש‪ ,‬ואצלב ציגלר‪.‬‬ ‫אוצרת‪ :‬הדס גלזר‬ ‫עורכות קטלוג‪ :‬אורית אפרת מושקוביץ‪ ,‬הדס גלזר‬ ‫עיצוב‪ :‬מוריה בכר‬ ‫עריכה לשונית‪ :‬נאורה יהב‬ ‫תרגום לאנגלית‪ :‬סיון רווה‬ ‫צילום ‪ :‬יובל חי (צילומי הצבה)‪ ,‬שי הלוי (שרה בנינגה)‪ ,‬אנה לוט דונאדל (מיקלה בובקו)‬ ‫צילום וידאו‪ :‬אביעד פוקס‬ ‫המידות נתונות בסנטימטרים‪ ,‬רוחב ‪ x‬גובה‬

‫ליטבק קונטמפוררי בשיתוף עם גלריה ליטבק‬

‫© ‪ ,2022‬כל הזכויות שמורות לליטבק קונטמפוררי‬

‫ליטבק קונטמפוררי‬ ‫שביל המפעל ‪ ,3‬תל אביב‪ ,66535 ,‬ישראל‬ ‫‪03-7163897‬‬ ‫‪‬‬