Issuu on Google+

‫הספד לאמא – לא חלב ולא דבש‪...‬‬ ‫אמא נולדה ב – ‪ ,0291‬בעיר קרלסרוה שבגרמניה וקיבלה כמקובל‬ ‫אצל היהודים שם‪ ,‬שם לועזי – הני ושם עברי – חנה‪.‬‬ ‫בגיל ‪ 7‬התייתמה מאביה שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם‬ ‫הראשונה‪ .‬נפצע‪ ,‬החלים כביכול ושב לשרת‪ .‬אך נפטר מפצעים‬ ‫שנפצע במלחמה ב – ‪.0297‬‬ ‫האם המשיכה לנהל את העסק המשפחתי‪ ,‬מפעל ליצור ארנקים‬ ‫שהיא זו שעיצבה אותם ופרנסה את עצמה ושלושת ילדיה בכבוד רב‪.‬‬ ‫המשפחה הייתה חילונית ועם זאת יהודית לכל דבר‪ ,‬עניין‪ ,‬וזהות‬ ‫עצמית‪.‬‬ ‫הקהילה היהודית בקרלסרוה הייתה גדולה ומסועפת בקשרי משפחה‬ ‫וידידות‪ ,‬הנשמרים עד היום ובמעמד זה‪.‬‬ ‫כאחותה הבכירה ואחיה הגדול‪ ,‬הצטרפה לתנועה ציונית מקומית‪.‬‬ ‫כאשר תפסו הנאצים את השלטון בגרמניה והעלו את תורת הגזע‬ ‫למעמד של דת מדינה‪ ,‬קבעו גם במסמרות של ברזל את דמותו‬ ‫הנעלה של הגרמני הארי הטהור ולעומתו את דמותו הנקלית של‬ ‫היהודי‪.‬‬ ‫המורים בבתי הספר הרביצו בילדים את התורה‪ ,‬אך נקלעו לבעיה‪.‬‬ ‫הנערה הני הייתה היפה מכולן‪ .‬התמירה מכולן‪ .‬בעלת עיניים כחולות‬ ‫משל כולן ושער בלונדיני למהדרין‪ ,‬קלוע בשתי צמות ארוכות עד‬ ‫הישבן‪ .‬דמות שאין כל עוררין שהיא היא דמות הארית המושלמת‪.‬‬ ‫רק מה‪ ,‬היא יהודיה‪.‬‬ ‫אז כדרך הנאצים שאצלם את המציאות צריך היה להתאים לתיאוריה‪,‬‬ ‫עמדו וגרשוה מבית הספר‪.‬‬ ‫‪ 4‬שנים למדה אצל כמרים קתולים שאומנם לא היו נקיים‬ ‫מאנטישמיות‪ ,‬אבל הייתה בהם חמלה‪.‬‬


‫בהגיעה לגיל ‪ 07‬עברה לחוות ההכשרה החקלאית ציונית‪ ,‬גוט‪-‬ווינקל‬ ‫ליד ברלין‪.‬‬ ‫היה זה צעד הכרחי לקבלת סרטיפיקט כניסה לארץ ישראל‪.‬‬ ‫בהכשרה פגשה את בחיר לבה ולעתיד בעלה ואבינו‪ ,‬מנחם‪.‬‬ ‫לא ברור מדוע התאהבה בו כי לפי תיאוריה את פגישתם הראשונה‪,‬‬ ‫הוא היה חובב משחק שח וחובב ויכוח או דיון עם חבריו בחדר האוכל‪,‬‬ ‫הרבה זמן לאחר שהסעודה כבר הסתיימה ואילו היא כתורנית מנועה‬ ‫מלנקות שולחנם‪ .‬לסיים העבודה וללכת אל חברותיה‪ .‬ממש מעצבן‪.‬‬ ‫בהכשרת גוט‪-‬ווינקל היה גם מפעל שימורים קטן ובו למדו לכבוש‬ ‫ולשמר‪ ,‬בעיקר כרוב‪.‬‬ ‫היה זה צעד ראשון בדרך ארוכה שלימים תקרא הזיתיה‪.‬‬ ‫באוקטובר ‪ 0292‬ולאחר שמלחמת העולם כבר פרצה‪ ,‬יוצאת קבוצת‬ ‫מעפילים מברלין לווינה ברכבת וכל זה בחסות הגסטאפו‪.‬‬ ‫בווינה עוברים העולים לספינת נהרות המפליגה במורד הדנובה אל‬ ‫נמל סולינה שעל הים השחור‪ ,‬ברומניה‪.‬‬ ‫יחד עם קבוצה נוספת שבאה מפולין‪ ,‬עולים על אונית המעפילים‬ ‫"הילדה"‪.‬‬ ‫עוברים מסע תלאות שהינו סיפור לעצמו‪ .‬נתפסים ע"י הבריטים‪.‬‬ ‫מובלים לחיפה בכוונה להחזירם לאירופה‪.‬‬ ‫הישוב זועק חמס והבריטים נכנעים ומעבירים קבוצת העולים למחנה‬ ‫המעצר עתלית‪.‬‬ ‫את הנשים והילדים משחררים כעבור חודש ואילו את הגברים רק‬ ‫כעבור חצי שנה‪.‬‬ ‫חנה ממתינה למנחם אצל חברים מגרמניה‪ ,‬בבית השיטה‪ .‬כאשר‬ ‫מנחם ישתחרר הם אמורים לעבור לבית הערבה‪.‬‬


‫אבל כאשר שוחרר‪ ,‬הם מתחתנים אצל קרובי משפחה בחיפה‬ ‫ונשארים בבית השיטה‪.‬‬ ‫אני נולד ראשון‪ .‬אחרי אחי גיל‪.‬‬ ‫בזכות ידיעתה בכיבוש כרוב‪ ,‬חנה מוצאת את מקומה בזיתיה‬ ‫שהוקמה ע"י יצחק חצרוני והיא אז לא יותר מסככה שקירותיה עשויים‬ ‫מקנה נחל‪.‬‬ ‫מנחם‪ ,‬חרף גילו והעדר רקע צבאי‪ ,‬מתנדב לפלמ"ח‪ .‬משתחרר‪ .‬עובר‬ ‫ל"רזרבה" ומגוייס שוב במלחמת העצמאות לחטיבת הראל‪ ,‬בדרך‬ ‫לירושלים‪.‬‬ ‫חנה לבדה עם שני הזאטוטים בבית השיטה‪.‬‬ ‫‪ 4‬שנים יגורו באהל‪ .‬עוד ‪ 8‬שנים בצריף זערורי‪ ,‬עד שיגיעו לנחלה‪,‬‬ ‫הלא היא שיכון ותיקים בשכונת האגם‪.‬‬ ‫לאחר מלחמת העצמאות נולד אחינו גרשי‪ ,‬אל הצנע והעלייה הגדולה‪,‬‬ ‫אך העתיד בקיבוץ נראה חמים ומבטיח‪.‬‬ ‫ב – ‪ 0299‬מצטרפת אלינו סבתא אמי‪ ,‬היא האם של חנה אשר יחידה‬ ‫מ – ‪ 6‬אחיות‪ ,‬שרדה את התקופה הנאצית ומחנה ריכוז ועלתה‬ ‫ארצה‪.‬‬ ‫ב – ‪ 0261‬אני מסיים לימודיי בבית ספר של בית השיטה ויוצא לשנת‬ ‫הדרכה ואח"כ שרות בצבא‪.‬‬ ‫באותה השנה נפרדת מאתנו סבתא אמי‪.‬‬ ‫שנה אחרי יוצא גם גיל באותו המסלול‪.‬‬ ‫ב – ‪ 0267‬מסיים גרשי את בית הספר ויוצא לצבא‪.‬‬ ‫ב – ‪ 0268‬גיל ויהודית ואח"כ מיכל ואני עוזבים וחוזרים לשרות קבע‪.‬‬ ‫גרשי מסיים את שרות החובה‪ .‬חוזר למשק‪ .‬מתערה בענף הפרדס‬ ‫ונופל במלחמת יום הכיפורים‪.‬‬ ‫מהלומה קשה שקשה להתאושש ממנה‪.‬‬


‫חנה‪ ,‬אחרי שנים רבות שהייתה שותפה בכירה בפיתוח הזיתיה‪,‬‬ ‫משנה מקום עבודה‪ .‬יוצאת ללימודים סוציאליים ואח"כ לעבודה‬ ‫בתחום‪.‬‬ ‫העזרה לאחרים מקלה את הכאב האישי‪ .‬גם הנכדות והנכדים‪ .‬או אז‬ ‫באה מכה נוספת‪ .‬מנחם נפטר במהלך טיול והיא נותרת בדד‪.‬‬ ‫בודדה היא לא‪ .‬נכנסת לעבוד במחסן בגדים‪ .‬ממשיכה חברותה בת‬ ‫השנים עם חבורת היקים ומוסיפה גם אחרים‪.‬‬ ‫עם זו היא משחקת שבץ נא עם ההיא שותה בירה‪ .‬בקבוצה הן יוצאות‬ ‫למסעדה‪ .‬אף פעם לא לבדה‪.‬‬ ‫עם השנים היא הולכת ונחלשת‪ .‬אנו מנסים לתמוך בה בסיוע‬ ‫פיליפינית אחת ואח"כ מריסל הנפלאה‪.‬‬ ‫כאשר רגליה כושלות יותר ויותר‪ ,‬שוב אין בכוחה של מריסל לשאתה‪,‬‬ ‫אנו מציעים שתעבור לבית סיעודי בקרבתנו‪ .‬היא מסרבת‪ .‬נשארת‬ ‫כאן ועל כן אנו מעבירים אותה לבית הפז‪.‬‬ ‫גם הטיפול הנהדר של צוות בית הפז‪ ,‬אינו יכול לתמורות הגיל‪.‬‬ ‫ראייתה כובה‪ .‬אוזניה כבדות‪ ,‬אך עדיין אינה מוותרת על אף יום‬ ‫עבודה כדבריה‪ ,‬באריגת שטיחים‪.‬‬ ‫לילה אחרון‪ .‬מתוך שהיא ישנה‪ ,‬נשימה אחרונה ושוב איינה עמנו‪.‬‬ ‫רק זכרה המאיר והמבורך‪.‬‬


‫יום אחד טרם שמלאו ‪ 41‬שנה לנפילת בנה ואחינו גרשי במלחמת יום‬ ‫הכיפורים‪ ,‬יצאה נשמתה‪.‬‬ ‫לא יאמן‪ ,‬אבל את הבשורה המרה ההיא לפני ‪ 41‬שנה‪ ,‬קבלתי כשאני‬ ‫בטייסת‪.‬‬ ‫אתמול‪ ,‬ממש כמו לפני ‪ 41‬שנה‪ ,‬בעודי באותה טייסת ממש‪ ,‬קבלתי‬ ‫הבשורה המרה על פטירתה של אמנו‪.‬‬ ‫היום הוא יום השנה לנפילתו של גרשי ויום קבורתה של אמו חנה‪.‬‬ ‫לפיכך ביקשנו להשמיע בסיום הלוויה זו את השיר שכתבה דורית‬ ‫צמרת והלחין חיים ברקני – "והחיטה צומחת שוב"‪ .‬כי למרות הכול‪,‬‬ ‫היא תשוב ותצמיח חיים‪.‬‬


הספד לאמא