הספד לאמא – לא חלב ולא דבש... אמא נולדה ב – ,0291בעיר קרלסרוה שבגרמניה וקיבלה כמקובל אצל היהודים שם ,שם לועזי – הני ושם עברי – חנה. בגיל 7התייתמה מאביה שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה .נפצע ,החלים כביכול ושב לשרת .אך נפטר מפצעים שנפצע במלחמה ב – .0297 האם המשיכה לנהל את העסק המשפחתי ,מפעל ליצור ארנקים שהיא זו שעיצבה אותם ופרנסה את עצמה ושלושת ילדיה בכבוד רב. המשפחה הייתה חילונית ועם זאת יהודית לכל דבר ,עניין ,וזהות עצמית. הקהילה היהודית בקרלסרוה הייתה גדולה ומסועפת בקשרי משפחה וידידות ,הנשמרים עד היום ובמעמד זה. כאחותה הבכירה ואחיה הגדול ,הצטרפה לתנועה ציונית מקומית. כאשר תפסו הנאצים את השלטון בגרמניה והעלו את תורת הגזע למעמד של דת מדינה ,קבעו גם במסמרות של ברזל את דמותו הנעלה של הגרמני הארי הטהור ולעומתו את דמותו הנקלית של היהודי. המורים בבתי הספר הרביצו בילדים את התורה ,אך נקלעו לבעיה. הנערה הני הייתה היפה מכולן .התמירה מכולן .בעלת עיניים כחולות משל כולן ושער בלונדיני למהדרין ,קלוע בשתי צמות ארוכות עד הישבן .דמות שאין כל עוררין שהיא היא דמות הארית המושלמת. רק מה ,היא יהודיה. אז כדרך הנאצים שאצלם את המציאות צריך היה להתאים לתיאוריה, עמדו וגרשוה מבית הספר. 4שנים למדה אצל כמרים קתולים שאומנם לא היו נקיים מאנטישמיות ,אבל הייתה בהם חמלה.
בהגיעה לגיל 07עברה לחוות ההכשרה החקלאית ציונית ,גוט-ווינקל ליד ברלין. היה זה צעד הכרחי לקבלת סרטיפיקט כניסה לארץ ישראל. בהכשרה פגשה את בחיר לבה ולעתיד בעלה ואבינו ,מנחם. לא ברור מדוע התאהבה בו כי לפי תיאוריה את פגישתם הראשונה, הוא היה חובב משחק שח וחובב ויכוח או דיון עם חבריו בחדר האוכל, הרבה זמן לאחר שהסעודה כבר הסתיימה ואילו היא כתורנית מנועה מלנקות שולחנם .לסיים העבודה וללכת אל חברותיה .ממש מעצבן. בהכשרת גוט-ווינקל היה גם מפעל שימורים קטן ובו למדו לכבוש ולשמר ,בעיקר כרוב. היה זה צעד ראשון בדרך ארוכה שלימים תקרא הזיתיה. באוקטובר 0292ולאחר שמלחמת העולם כבר פרצה ,יוצאת קבוצת מעפילים מברלין לווינה ברכבת וכל זה בחסות הגסטאפו. בווינה עוברים העולים לספינת נהרות המפליגה במורד הדנובה אל נמל סולינה שעל הים השחור ,ברומניה. יחד עם קבוצה נוספת שבאה מפולין ,עולים על אונית המעפילים "הילדה". עוברים מסע תלאות שהינו סיפור לעצמו .נתפסים ע"י הבריטים. מובלים לחיפה בכוונה להחזירם לאירופה. הישוב זועק חמס והבריטים נכנעים ומעבירים קבוצת העולים למחנה המעצר עתלית. את הנשים והילדים משחררים כעבור חודש ואילו את הגברים רק כעבור חצי שנה. חנה ממתינה למנחם אצל חברים מגרמניה ,בבית השיטה .כאשר מנחם ישתחרר הם אמורים לעבור לבית הערבה.
אבל כאשר שוחרר ,הם מתחתנים אצל קרובי משפחה בחיפה ונשארים בבית השיטה. אני נולד ראשון .אחרי אחי גיל. בזכות ידיעתה בכיבוש כרוב ,חנה מוצאת את מקומה בזיתיה שהוקמה ע"י יצחק חצרוני והיא אז לא יותר מסככה שקירותיה עשויים מקנה נחל. מנחם ,חרף גילו והעדר רקע צבאי ,מתנדב לפלמ"ח .משתחרר .עובר ל"רזרבה" ומגוייס שוב במלחמת העצמאות לחטיבת הראל ,בדרך לירושלים. חנה לבדה עם שני הזאטוטים בבית השיטה. 4שנים יגורו באהל .עוד 8שנים בצריף זערורי ,עד שיגיעו לנחלה, הלא היא שיכון ותיקים בשכונת האגם. לאחר מלחמת העצמאות נולד אחינו גרשי ,אל הצנע והעלייה הגדולה, אך העתיד בקיבוץ נראה חמים ומבטיח. ב – 0299מצטרפת אלינו סבתא אמי ,היא האם של חנה אשר יחידה מ – 6אחיות ,שרדה את התקופה הנאצית ומחנה ריכוז ועלתה ארצה. ב – 0261אני מסיים לימודיי בבית ספר של בית השיטה ויוצא לשנת הדרכה ואח"כ שרות בצבא. באותה השנה נפרדת מאתנו סבתא אמי. שנה אחרי יוצא גם גיל באותו המסלול. ב – 0267מסיים גרשי את בית הספר ויוצא לצבא. ב – 0268גיל ויהודית ואח"כ מיכל ואני עוזבים וחוזרים לשרות קבע. גרשי מסיים את שרות החובה .חוזר למשק .מתערה בענף הפרדס ונופל במלחמת יום הכיפורים. מהלומה קשה שקשה להתאושש ממנה.
חנה ,אחרי שנים רבות שהייתה שותפה בכירה בפיתוח הזיתיה, משנה מקום עבודה .יוצאת ללימודים סוציאליים ואח"כ לעבודה בתחום. העזרה לאחרים מקלה את הכאב האישי .גם הנכדות והנכדים .או אז באה מכה נוספת .מנחם נפטר במהלך טיול והיא נותרת בדד. בודדה היא לא .נכנסת לעבוד במחסן בגדים .ממשיכה חברותה בת השנים עם חבורת היקים ומוסיפה גם אחרים. עם זו היא משחקת שבץ נא עם ההיא שותה בירה .בקבוצה הן יוצאות למסעדה .אף פעם לא לבדה. עם השנים היא הולכת ונחלשת .אנו מנסים לתמוך בה בסיוע פיליפינית אחת ואח"כ מריסל הנפלאה. כאשר רגליה כושלות יותר ויותר ,שוב אין בכוחה של מריסל לשאתה, אנו מציעים שתעבור לבית סיעודי בקרבתנו .היא מסרבת .נשארת כאן ועל כן אנו מעבירים אותה לבית הפז. גם הטיפול הנהדר של צוות בית הפז ,אינו יכול לתמורות הגיל. ראייתה כובה .אוזניה כבדות ,אך עדיין אינה מוותרת על אף יום עבודה כדבריה ,באריגת שטיחים. לילה אחרון .מתוך שהיא ישנה ,נשימה אחרונה ושוב איינה עמנו. רק זכרה המאיר והמבורך.
יום אחד טרם שמלאו 41שנה לנפילת בנה ואחינו גרשי במלחמת יום הכיפורים ,יצאה נשמתה. לא יאמן ,אבל את הבשורה המרה ההיא לפני 41שנה ,קבלתי כשאני בטייסת. אתמול ,ממש כמו לפני 41שנה ,בעודי באותה טייסת ממש ,קבלתי הבשורה המרה על פטירתה של אמנו. היום הוא יום השנה לנפילתו של גרשי ויום קבורתה של אמו חנה. לפיכך ביקשנו להשמיע בסיום הלוויה זו את השיר שכתבה דורית צמרת והלחין חיים ברקני – "והחיטה צומחת שוב" .כי למרות הכול, היא תשוב ותצמיח חיים.