השזורים אלו באלו באמצעות חוטי מתכת דקיקים כמעשה רקמה של פרגמנטים חומריים אורגניים ותעשייתיים ,המשולבים ברדי–מייד מטופל וביציקות חומר ופורצלן מעובדות, ויחדיו הם הופכים למעין שטף פנימי של זרם תודעה פיסולי .חוטי המתכת תלויים בצורה ארעית וחשופה ,כמו ״מוליכים את הזרם״ מחומר לדימוי לנרטיב פנימי .כך ,לדוגמה, מוביל החוט לקצותיהן של מסרגות מטופלות, ההופכות לקביים מגביהים או שמא לשיפודים הנעוצים ברגליה של פיגורינת פורצלן קטנה, שצורתה מבוססת על פסל ברונזה מבית אביה של טוקטלי .המתח הנוצר בחיבור האלים בין שני האובייקטים מטעין את השבריריות הפיוטית של העבודה בעוצמות של כאב המשווע לריפוי. כלי עבודה וכלים חקלאיים מהווים מוטיב חוזר בפיסול של אתי אברג'ל .את העיסוק בהם היא קושרת ,בראש ובראשונה ,לביוגרפיה הפועלית של משפחתה .ברבים ממיצביה כלי עבודה שזורים בתוך המערך השלם ,ומשמשים כיסודות קונסטרוקטיביים ,כמשקולות מאזנות ,כצירים קומפוזיציוניים המסמנים את כיוון העבודה ואת תנועתה .השימוש בכלי העבודה כדימוי בתוך היצירה המוגמרת חושף את עבודת האמנות כמצב תהליכי ,ומצביע על ההיבט העמלני ,הסיזיפי של העשייה האמנותית ,הסמוי על–פי–רוב מן העין .שלוש העבודות בתערוכה הן פרגמנטים מתוך מיצבים שיצרה בשנתיים האחרונות ,ובהם ניכר חותמו של אזור התעשייה תלפיות :כלי עבודה שונים ,כלי פלסטיק מחנויות העודפים שבסביבה ,פיסות קרטון המהדהדות את ערמת פסולת הנייר המתחלפת תדיר בכניסה לבניין הסדנאות .בבידודם מן המיצב הכולל הופכים כלי העבודה המטופלים לשחקנים ראשיים במחזה החומר של אברג'ל .מבעד לארציותם של חומרי העבודה היא מצליחה לייצר אסמבלאז’ים שבריריים ומעודנים .כך ,למשל ,באובייקט מתוך המיצב מבנה שהיה או לא ( ,)2009בו חוברים זה לזה דלי בנאים מלוכלך בג'סו ובתוכו זר פרחים מלאכותיים ,הנאטם במגש פלסטיק שקוף ,ועליו הכיתוב .FRAGILEבחיבור שמייצרת אברג'ל
בין התכלית הפונקציונלית הבנלית של הכלים והקיטש הסינתטי של הפרחים לבין מגע ידה הפיסולי ,נאצר רגע מכמיר לב ,שבו הפסל כמו מבקש בענווה את חמלתו של הצופה לראות את פגיעותו מעבר לדלות חומריו. גם יעל רוכמן עובדת עם חומרים שהיא מוצאת בסביבת הסטודיו .מבחינתה אזור התעשייה מהווה אתר עתיר אפשרויות והשראה .בשימוש בחומרים ובאובייקטים מצויים היא מפלרטטת עם רעיונות של ִמחזור ושל ִאלתור בחיפוש אחר הדיוק הקונספטואלי שבמעבר בין הפונקציה של החומר לאנטי–פונקציה של האמנות .בעבודה ללא כותרת ( ,)2010-2009שיצרה בשיתוף עם סימון קרנץ ,נמתח חוט מתכת דק משני עברי הגלריה. בקצהו קשור מברג ,הנמשך אל עבר הקיר שממול כשהוא מוחזק מרחף באוויר מכוחו של מגנט המושך אותו לכיוונו מבלי שייגעו זה בזה .חומרי העבודה הפשוטים (חוט מתכת ,מברג ומגנט) קשורים ,בדרך כלל ,לאחורי הקלעים הלא– ייצוגיים של עשיית האמנות ,אך מקבלים בעבודה זו את קדמת הבמה .פיזיקת השדה המגנטי נדמית כ״קסם״ של ריחוף והתעלות ,ובכך ״גואלת״ את המברג מארציותו הפונקציונלית ,מפס הייצור. את השימוש בתכונות השדה המגנטי מגייסים רוכמן וקרנץ למהלך פיסולי רפלקסיבי לעשיית האמנות עצמה .העבודה פועלת כמעין אוקסימורון ויזואלי ,שיש בו סימון של תנועה והתכוונות, ובה בעת גם השהייה שלה ,ובכך היא לוכדת מצב שהוא תהליך בלתי פוסק .המרווח הקטן הנוצר בין המברג למגנט ,רטט תנועת האלקטרונים ביניהם ,הוא המרווח של ההשראה האנושית, של רוח ללא חומר ,של האמנות; מעין גרסת רדי–מייד פועלית ,חילונית ומודעת לעצמה ל״אצבע אלוהים״.