---השכונה האבודה ----סיפורה של שכונה בעיר התחתית של חיפה בשנים 1944-64 מספר :עורבני השיחים
נכתב ברמת השרון – 2014
מוקדש באהבה לכל הילדים והילדות המוזכרים . 1
- Scrub Jayעורבני השיחים ( )Aphelocoma Californica
-
בקיץ הוא אוגר לו מזון וטומן אותו במחבואים ,כדי שיהיה לו זמין לחודשי החורף. מחקרים שנעשו ,גילו שהעורבני חכם מאד ומצליח לדאוג לעצמו לכמויות מזון מספיקות, במספר מחבואים - ,לזכור איפה כל המחבואים נמצאים ,ולהשתמש בהם בעת הצורך! כמו רוב חברי משפחת העורבים ,הם נמשכים לחפצים מבהיקים ואוספים גם אותם למחבוא .
2
כאב וזיכרון "הזיכרון הוא החלק החשוב ביותר בתודעה" אומר עודי לעצמו בכל רגע שמזדמן לו להיות עם עצמו . רגעים כאלו התרבו והלכו בכל פעם שהגיע סיומו של עשור בחייו ,אך לאחרונה ,כאשר העשור השביעי מיהר להסתיים ...התרבו רגעים אלו יותר ויותר ומילאו אותו בחששות ובדאגה לשפיות עצמו. במצבי רוח פילוסופיים ,ובנסיון להגיע לעומקם של דברים ,הוא ביטל חששות אלו מהר מאד . אנשים מזדקנים יודעים להשתמש בזכרונותיהם כתרופת חינם ומקור לנחמה. "זה בודאי נעים יותר מאשר ייסורי מצפון או הלקאה עצמית" ,חשב לעצמו עודי. ברור שכרוכים בזה הרבה ניפוי ,ברירה ומחיקה! אולם רק כך מזדכך לו הזיכרון הרצוי ,מתעצם ומתמלא בפרטים מענגים וברזולוציה גבוהה .עודי הרגיש ששליטה בתהליכים מוחיים כאלה ,תחזק אותו ,תרגיע את הסערות שבתוכו ואולי ,אפילו תאריך את תוחלת חייו ,מי יודע ? באחד מאותם מצבי רוח שאל את עצמו " :מה הוא הזיכרון הקדום ביותר המונח במוחך ? " התשובה לכך היתה קלה ,כי היא כללה גם את התשובה לשאלה " :מה הכאב הראשון שאתה זוכר ? " ומה שהעלה בדמיונו היו שנותיו כתינוק במשפחתו בת ארבע הנפשות :אבא ,אמא ,אח גדול והוא . אלה היו שנות הארבעים (של המאה ה ,)20-בחיפה שלקראת מלחמת השחרור והמשפחה נאלצה לעקור מהפנטהאוס ששכרו בבניין "סלאם בילדינג" של מר סהיב סלאם ,לימים -ראש ממשלת לבנון. הבניין ניצב בתפארתו הלבנה במפגש הרחובות סטנטון (שיבת ציון) –אלנבי -והמגינים .בבניין בן שבע הקומות פעלו שתי מעליות גדולות ואכסדרה עם מדרגות הובילה למבואה המהודרת שבין החנות הגדולה "רדיו אטקס" לבין חנות קטנה אחרת .אך המקום היוקרתי הפך לבלתי מומלץ עבור משפחה יהודית בהתקרב המלחמה בין ערבים ליהודים .דירת הפנטהאוס המפוארת הפכה מיד לעמדת צליפה ושליטה ערבית על כל המרכז המסחרי "החדש" שבין שכונת ואדי סאליב לבין המושבה הגרמנית בואכה קרית אליהו ,אז ,הקצה המערבי של העיר .בהמשך הקרבות הפך הבניין למטרה אסטרטגית של כוחות ההגנה ונכבש על ידם בפעולה מיוחדת לקראת סוף הלחימה . כאמור ,נמלטה משפחתו של עודי מבעוד מועד ,ועברה להתגורר ב"בית כרמלביץ'" ,בית קטן עם שתי דירות של שני חדרונים בכל דירה .הביית ניצב בפאתי העיר ,בלב חורשת אורנים מעל רחוב מוריה 123 ובשכנות לבתים מועטים ודומים לו .כל זאת נרשם בזכרונו של עודי בעזרת הסיפורים של אמו על נסיעותיה היומיות לעבודה בעיר התחתית ובחזרה (באוטובוס משוריין) ,למרפאת השיניים שלה , שהיתה ב"בניין פל-אפריק" שברחוב הבנקים . 5
אוטובוס אג"ד משוריין שהיה בשירות ב.48 - 3
כל זה היה ברקע הזיכרון הראשון ולפני תקופת "השכונה" : מיד בתום הקרבות בחיפה ,העז ויקי ,אחיו (בן ה )11-של עודי ,לצאת לטיול בסביבה הקרובה לדירה במוריה ולקחת לטיול את עודי (בן ה . )4-השניים הלכו יד ביד דרומה ,לכיוון מרכז אחוזה והישר אל הגרוטאה של משוריין נטוש ,אטרקציה אמיתית לילדים נוספים שהגיעו גם הם למקום .ברגע אחד ,עזב עודי את אחיו הגדול ,ונכנס בעצמו למשוריין . הוא ניגש לאשנב פתוח כדי להציץ החוצה ,ולפתע נפגע בעינו מאבן (או גרגיר אבק ?) .ויקי נאלץ לגרור את אחיו הקטן ,המבוהל והצורח מכאבים ,הביתה ,בחזרה לדירה .כך הסתיים לו טיול קטן ומשמעותי. זיכרון ראשון של כאב ראשון . הזיכרון השני נצרב במוחו ובגופו של עודי ,ושוב בעזרתו של כאב גדול מאד : לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ ,ועד להתארגנות רשויות מסודרות בחיפה ,ידעה צלינה שטוׂטר, אמו של עודי ,להכות בברזל בעודו חם :היא עזבה את עבודתה (!) בצהרי היום בידיעה שהשמועות נכונות :הבריטים עוזבים !!! היא מיהרה למלון "וינדזור" כי היא ידעה ששם נוהג "מיסטר רוג'רס", מנהל הנמל ,לסעוד ארוחת צהריים מדי יום .האיש אישר שהוא ומשפחתו אכן עוזבים והיא קבעה איתו שביום עזיבתו תיכנס משפחתה לדירה ! אחרי סיכום נוסף עם עורך הדין צליוק ,בא כוחו של המשכיר ,התאפשר הדבר .אך לא זו בלבד :אמא של עודי דאגה להודיע לכמה משפחות של מקורבים, על הדירות המתפנות בגוש היוקרתי שברחוב הרדיג (היום :רד"ק) .כך נהוג היה אז ,בין חברים . השמועה עברה גם מפה לאוזן וכל בנייני המתחם אוכלסו בעשרות משפחות יהודיות ,חמש מהן בזכותה של צלינה .אחת מאותן משפחות היתה משפחת מנס (מנחם) קולסקי ,בן דוד של צלינה . ביום כניסתה של משפחת קולסקי לדירה ,החליט עודי בן החמש ללכת ,לראות אותם ולפגוש את מינה קולסקי ,הבת הקטנה .הוא עלה לדירה המערבית בקומה השנייה בבניין I.P.Cשבמתחם ונכנס. פרוזדור הכניסה היה מלא באריזות וארגזים ריקים והרצפה היתה מרוצפת בניירות וגושי קש ,חומרי האריזה של אותם ימים .עודי ,המוקסם מאפשרויות המשחק שהתגלו ,החל לפשפש ולשחק בחומרים התמימים למראה ,אך דעתו של העקרב שגם הוא השתכן שם ,לא היתה נוחה מכך! והוא "הודיע" זאת באופן הישיר והיחיד שידע :עקיצה ! ושוב ,צורח מכאבים ,הובהל עודי במכונית(!) לבית חולים בכרמל ולטיפול דחוף. איך הפכו זכרונות כואבים לילד ,מתוקים כל כך לאדם מזדקן? את זאת נבצר ממנו להסביר . הזיכרון השלישי מאותם ימים היה המפגש הראשון של עודי הקטן עם מוות והכאב הריגשי הכרוך בו . בשולי המתחם ברחוב הרדיג" ,השכונה" בלשון הילדים ,היתה חלקה מיוחדת עליה ניצב בית גדול של משפחה ערבית עשירה .הבית המפואר ננטש כנראה במשך הקרבות ומיד אחריהם התאכלס בשבע (!) משפחות של יהודים .הגן הצמוד ל"ארמון" היה מפותח בחלקו .היתה בו דרך עפר עם סיבוב רחב למכוניות ובמרכזו נחה לה בריכת נוי עגולה בקוטר של כארבעה מטרים ,מוקפת בעצי פלפלון ואורן . אולם בתום המלחמה ניכר היה שהכל נטוש ומוזנח .הבריכה היתה יבשה ומנגנון המזרקה היה הרוס. לילדים שהגיעו ,ועודי בן החמש בתוכם ,היה נדמה שהמקום ידע ימים קסומים וסודות מיסתוריים . ואז ,לפתע במהלך המשחק התקבצו כולם סביב השוחה של המגוף הראשי ליד הבריכה. גם עודי ראה :במיים שהציפו את השוחה צף פגר של צפרדע גדולה ,ביטנה הלבנה כלפי מעלה ורגליה פרושות בארבעה כיוונים! המראה היה מחריד ומקסים .סוף סוף ראה כיצד נראה מוות אמיתי ,אלים, המוות עליו דיברו המבוגרים כל הזמן ...כעבור דקה או שתיים ,הרגיש פחד ובחילה וברח הביתה . הזיכרון הרביעי היה כבר "הדבר האמיתי" : המוות האנושי והכאב הבלתי מורגש שלפעמים מגיע אתו. שלוש שנים של התרחשויות מוזרות עברו עליו עד שהיה עודי בן שמונה .אמא אמרה שאבא חולה ומוטב שהוא "ירד לשחק למטה ,אבל לא רחוק ,כדי שתקרא לו הביתה -ולא יהא עליה לצעוק". על סרטן הריאות לא היה מקובל לדבר בקול רם ,ובעיקר לא בנוכחות ילדים! ולכן ,משהותר לו לשחק, לא היה צריך לחשוב פעמיים .הוא מיהר לרדת אל "הג'ונגל"! באותם זמנים ,כאשר מלך העולם היה טרזן ,די היה בעץ הפיקוס הענק שהיה צמוד לבית של עודי. הילדים ,והוא בתוכם ,היו מבלים מתחתיו ובתוכו ממש כמו אליל נעוריהם .וכמו בסרטים ,הם טיפסו למרומיו ,התנדנדו ,התחבאו וצרחו בין הענפים החזקים. 4
עודי העדיף חוויות אלו על פני המראה של אביו בבית ,במיטת חוליו ,מסיכת הגומי השחורה על פניו ורחש החמצן הזורם בצינורות שיצאו מבלון ירוק עם מדלחץ לבן בראשו . בעיקר שנא עודי את הרעש אותו חוללו הסבלים שהעלו את בלוני הברזל מדי שבוע ,דרך המדרגות לקומה שנייה .צליל הפגיעה של בלון המתכת במדרגות ,היה כמו צלצול מבשר רעה של פעמון כנסיה. סימני הפגיעות עדיין שם גם היום. בערב שלפני מות אבא ,השכיבה אמא את עודי בחדר השינה השני .ואז ,לאחר חצות ,הוא התעורר למשמע קולות רמים מחדר המגורים .הוא קם וראה את אמא הבוכה מול ד"ר גולדמן ,מנהל המוזיאון העירוני ,שהתגורר בדירה הסמוכה .האיש הוזעק ע"י אמא כדי לייעץ ולעזור בכל הסידורים הנדרשים לאחר ביקורו של מלאך המוות .שנים לאחר מכן יספר אחיו לעודי ש" -אבא היה איש טוב ".
יוסף (יוזׂ'י) שטוטר -,אבא ז"ל צילום פספורט מאמצע שנות השלושים. בבוקר ה , 18/11/1953-לאחר הפטירה ,נשלח עודי לבית הספר" ,כרגיל" ,ובהפסקה ,תוך כדי החזרה לכיתות ,שמע את הבנות מתלחשות ביניהן ואחת מהן אומרת " :מסכן" ...ההלוויה של אבא התקיימה באותו היום ,ללא ידיעתו או הבנתו .אך המילה "מסכן" ,חלחלה לתודעתו באופן מסתורי ובלתי מובן ובמשך החודשים הבאים הפך עודי בעיני עצמו לילד שונה מחבריו ,זאת בנוסף להיותו "ג'ינג'י". הוא חש "שונה" במובן של נחיתות וחסר .בושה ,ביישנות ובלבול הציפו את נפשו וגברו על כל אותם פחדים וכאבים שאפיינו ילדים בגילו .כך זה היה בהמשך השנים עד ההתבגרות .זו החלה באיחור רב וספק אם הגיעה אל סיומה...
משפחת שרון .1958 5
הזיכרון החמישי ,גם הוא מאותו "ג'ונגל" שליד הבית ,היה ההבנה המכאיבה שאסור לילד קטן לסמוך על גופו או להעמיד אותו למבחן מוגזם .זה היה גם הזיכרון היחיד אותו לא העז עודי מעולם לחלוק באחת הפעמים ,ובעצם ,בפעם האחרונה שהוא טיפס על עץ הפיקוס לבדו ,ניסה עודי עם איש : לבצע תרגיל "טרזני" אופייני :ג'וני וייסמילר הקטן ניסה להתעופף מענף לענף! למזלו ,התרחשה סצינה זו בגובה של שלושה מטר בלבד ,כי כאשר זינק מענף המוצא וניסה ללפות את ענף המטרה ,החליקו אצבעותיו והוא המשיך במעופו אל היעד הבא :הקרקע ! המפגש הסופי התרחש בין הקרקע לישבן... נשימתו נעתקה מריאותיו והזעזוע המשיך דרך העורף והגיע אל הראש ופנימה .הוא חווה קריסת - ריאות רגעית ,ובאותו הרגע עצמו הופיעו גם הבושה שבכישלון והכרת הלקח . עודי מיהר הביתה והלך בשקט להתאושש במיטתו ,כואב ומפוכח .
טרזן "האמיתי" -,ג'והני וייסמילר. למרות הטראומה ,היה לעודי הרגל אחד ממנו לא חדל :בכל פעם ששכח את מפתח דירתו בבית, היה מטפס לקומה השניה כאשר הוא נעזר בצינור הביוב ובזיזים האפקיים שחילקו את חזית הבית במרווחים של 175ס"מ ביניהם .הוא היה עולה עד לזיז הרביעי והולך לאורכו ,מסביב לפינה ,כדי להגיע לחלון פתוח או למרפסת .כך היה נכנס לדירה ,ממש כמו פורץ ! באחת הפעמים ראתה זאת פלה ,השכנה שממול והחלה לזעוק " :גנב! גנב! " ,אולם נרגעה לאחר שהוברר לה במי המדובר...
צינור הביוב -,מימין .הזיזים בקומה ב' והחלונות עם המרפסת ,משמאל = מסלול הטיפוס של עודי.
6
השכונה שהיתה.
השכונה שהיתה – מבט על
( להגדיל ! ) 7
מעט מאד השתמר בזיכרון הקולקטיבי של העיר חיפה ,במה שנוגע לשכונה של עודי הקטן. השכונה כללה את :חמישה הבניינים 18עד 26ברחוב הרדיג (רד"ק) ,את הבניין מס' 7ברחוב השדות (יצחק שדה) ,ואת שני הבניינים מס' 4ו 6-ברחוב מאדר (לוחמי הגיטאות) .הראשון היה "הארמון" של המשפחה הערבית העשירה והאחרון נקרא "בניין "I.P.Cעל שם דייריו ,שהיו ברובם פקידי חברת הנפט :עירק-פטרוליום-קומפני .כל יתר הבתים היו בני שתי קומות ,וארבע דירות במקור .כך ,למשל דירה מס' 3ברחוב הרדיג ,26בה התגורר כאמור ,מנהלו הבריטי של הנמל .גם ביתר הבניינים התגוררו פקידים בכירים ולמעט "הארמון" ,נבנה הכל בתכנון באוהאוסי ובנוסף :בגובה אחיד של כניסות וגגות. המיתחם תוכנן בידי אדריכל לבנוני בכיר והוקם בזמן מלחמת העולם השנייה כמתחם יוקרתי שלם. בחזיתות הבניינים נבנו קירות בעובי כפול ,הכולל אריחי בטון מצופים בגרגרי חצץ קטנים ובהירים. החלונות היו וונציאניים ודלתות מזוגגות כפולות איפשרו הפרדה/איחוד של חדרי מגורים ופינות אוכל. החללים בדירות היו בגובה של שלושה וחצי מטר! לכל הגגות ,מלבד ב , I.P.C -נוסף זיז בטון הקפי ברוחב של מטר שלם ,להצללה .כמו כן נבנו בגגות חדרי כביסה עם ארובות נאות לטובת הדיירים. כל חדרי המדרגות המשיכו -והגיעו אל הגגות והוארו באור יום בעזרת ויטרינות/אריחי זכוכית בחזית . בכניסה של כל בניין הותקנה דלת עץ גבוהה וכפולה שנפתחה פנימה והחוצה בעזרת צירים דו-כיוונים. בכל בניין הותקנה גם הסקה מרכזית ! ב , I.P.C -בניין מאורך עם 12דירות ,היה מרתף גדול עם מתקן מרכזי לחימום מים ושלושה חדרי מדרגות הוליכו אל הגג ,ממנו ניתן היה להשקיף על הנמל ! בקו הרחוב היה המתחם כולו מוקף בגדר נמוכה בגובה של 80ס"מ בנויה מאותם אריחים שבבניינים, ועליה נוסף מעקה מפסי ברזל שטוח ובראשו צינור סיומת מצינור עגול (בדוגמת מעקי המרפסות) . הכניסות מהרחוב -לשבילים שבין הבניינים ,היו מודגשות בעמודים מאותם אריחים. בין הרדיג (רד"ק) 20ו 22-ניצב "שער" ראשי גדול ורחב ,וביתר הכניסות עמדו "שערים" צרים יותר. בתוך המתחם כולו נפרסו שבילים (כמו גם מדרכה חיצונית) ,מרוצפים באריחי בטון משובצי-קוביות ונשתלו ערוגות מגוננות עם פרחים ,שיחים ועצי פרי ונוי .במדרכה היתה שדירת עצי אורן גדולים. בקיצור :זו היתה ,לפרק זמן של פחות מעשר שנים ,שכונת פאר במלוא מובן המילה! אך בפרוץ מלחמת -השחרור ובאנדרלמוסיה שלאחריה ,החלו הזנחה ,וונדליזם והדרדרות כללית ,אשר הועידו לפנינה אורבנית זו עתיד של שכונת עוני .המשפחות הבורגניות שנכנסו לגור בה בתחילה ,עזבו בהמשך בזו אחר זו את השכונה ,את העיר ואת הארץ .אחר כך ,ככל שנמשכה התחלופה ,ירדו מחירי הדירות ונכנסה אוכלוסיה "אחרת" :חלשה ,עניה ,וחסרת מודעות למצבה ולמצב סביבתה . הדיירים והעיריה ,משום מה ,לא ידעו לקיים ולאכוף חוקי בנייה ו/או לתרום בדרך כלשהי לתחזוקה וטיפוח .שכונות אחרות זכו ברבות השנים ,לעדנה של תכנון ושימור :המושבה הגרמנית ,מרכז הכרמל ואחוזה ,שוקמו וטופחו רק על שום הפוטנציאל התיירותי והמסחרי שנמצא שם .אולם כאן ,לשכונת המגורים הייחודית ( חסרת השם ! ) ,עדיין לא קם מושיע . אילו ניתן היה ( בעזרת מכונת זמן גדולה ) לבצע החלפה בין שתי השכונות :זו של אז וזו של היום... הדיירים של עכשיו היו מגלים שהתעשרו ממש ! הם היו הופכים לבעלים של נדל"ן יקר ומבוקש ,לא פחות מדיירי נווה צדק התל-אביבית או משכנות שאננים וממילא הירושלמיות . מובן שהתואר "שכונת פאר" נגזר לא רק מבניינים ,אלא גם מ"-משפחות פאר" המאכלסות אותה. ואלה היו הדיירים שעודי זוכר היטב ,ואשר אכלסו את השכונה בשנים שלאחר קום המדינה : בבניין מס' 7ברחוב השדות (יצחק שדה)" ,מעבר לג'ונגל" ,התגוררו בשנת 1950שתי משפחות בלבד : בקומה העליונה גרה משפחתה של ילדה "גדולה" בשם חדווה .לאחר מספר שנים עזבה המשפחה את הדירה ובמקומה נכנסה משפחת גרינברג. בדירה התחתונה ביצחק שדה 7התגוררה במשך שנים רבות משפחת פישמן .גדעון ,בנם היחיד של בני הזוג פישמן היה חבר של עודי גם כשכן קרוב וגם כחבר לספסל הלימודים בבית הספר הריאלי .אבא של גדעון עבד כמפקד בית החולים ,10הצבאי ,שהיה מעבר לרחוב ואמא שלו היתה עקרת בית. בחלוף השנים הגיע גדעון למעמד בכיר באקדמיה ,ועם התואר "פרופסור" היה לקרימינולוג ידוע ! משפחת פישמן השכירה את אחד החדרים בדירה לדייר נוסף ,אשר כונה בפי הילדים "טיטוס" ,רק בגלל שהיה יוצא למרפסת וצועק לילדים שיפסיקו לשחק ולהרעיש בחצר הגדולה שמאחור .עם עזיבת משפחת פישמן ,נכנסה לדירה לוסי כיאט ,אחותו הקשישה של מר כיאט קונסול הכבוד של ספרד בעיר. 8
לוסי כיאט היתה נוצריה אדוקה ,שחיה בגפה והקדישה את חייה ליתומות רבות .היא אספה אותן לביתה וגידלה אותן ,עד אשר הגיעו לפירקן ונישאו .אמא של עודי הכירה היטב את לוסי כיאט שהיתה פצינטית שלה וגם שלחה אליה את הבנות לטיפולי השיניים שלהן .צלינה ידעה גם לספר על עושרה המופלג של הגברת לוסי ושל כל משפחת כיאט .לעודי עצמו היתה היכרות אישית עם עושר זה . הוא אהב לשחק בחצר שמאחורי חנות המכולת של סווידאן ,ברחוב יפו ( 123היום–סוכנות של מכוניות סובארו). בחצר האחורית זו ,עמדו זה לצד זה חמישה או ששה אוטובוסים נטושים ,אשר קודם למלחמה ,שימשו בקו 4מהעיר לחוף כיאט-ביץ' (חוף הכרמל) .חוף הרחצה היה בבעלות משפחת כיאט בנוסף לקרקעות נרחבות ברחבי העיר .אוטובוסים נוספים עמדו במתחם סגור שהשתרע עד רחוב לוחמי הגיטאות. לוסי כיאט הפילנטרופית ,התגוררה תחילה בבניין של מכולת סווידאן ,עד שעברה לבניין ביצחק שדה . בחצרו הצדדית של אותו בניין ברחוב יפו ,היתה גם תחנת מכבי -אש של העיר התחתית . וכך ,תוך כדי משחק באוטובוסים הנטושים יכלו עודי ויתר הילדים ,גם לצפות בשתי מכוניות הכיבוי האדומות שעמדו בסמוך ,מוכנות לזינוק .הממונה על קבוצת הכבאים במקום ,היה מר הנס בייסינגר בעליו של אופנוע שחור מסוג מצ'לס ,אך על כך - ,בהמשך.
מכבי -האש של שנות החמישים . בבניין מס' 9ברחוב יצחק שדה ,פינת הרדיג (רד"ק) ,26התגוררו 5משפחות : בקומה העליונה היתה משפחת שטוטר -שרון של עודי ובדירה הסמוכה -,משפחת אווה גולדמן ובעלה, ד"ר גולדמן .אווה ,אשה בוהמיינית אדומת שיער ,עבדה כמבקרת אמנות בעיתונים "היום" ו"הארץ". בעלה היה ,כאמור ,מנהל מוזיאון חיפה ,ששכן באגף צדדי בבניין העיריה .בהמשך ,רכשה אמא של עודי דירה זו מהגולדמנים לצורך השכרה והכנסה נוספת .תחילה השכירה את הדירה לסוהייל נחלה ואשתו, ולאחר מכן מכרה אותה למשפחתה של מרי שלום ושתי בנותיה הקטנות .מרי ,ניצולת שואה מסלוניקי, היתה אלמנתו של עובד נמל חיפה ועדיין מתגוררת בדירה ! בקומת הקרקע בבניין גרה משפחת ארבסמן (צידון) ,ובדירה הסמוכה -,משפחת כתריאל-רוט . יואל ארבסמן-צידון היה קצין בכיר במשטרה ונשלח עם כל המשפחה בשנות ה 50-לשמש כקונסול משטרתי בניו יורק .כאשר חזרו ארצה אחרי כשנתיים עזב הבן הבכור עמיקם את הבית ונשארה הבת הקטנה ,נילי שהיתה צעירה מעודד בשנתיים .הגברת צידון ,אימה ,עבדה בבית הדואר ברחוב הנביאים . נילי ועודי נהגו לשחק ב"טלפון" :שני גביעי קרטון חוברו בחוט משיכה אשר נמתח ממרפסתו של עודי אל המרפסת שמתחתיו בדירתה של נילי .כך ניתן היה לנהל שיחות חשובות מאד בלי הסכנות של האזנה ו/או הבנת הנאמר! 9
המשפחה הביאה איתה מאמריקה מכשיר רדיו-פטיפון גדול עם אוסף גדול של תקליטים ,ועודי התוודע למוסיקה שלא הכיר קודם ושנקראה "קאונטרי" ( עד היום זוכר עודי את הלהיט“Gohst - ” riders in the skyמאותו התקליט ) . לצד משפחת ארבסמן-צידון ,התגוררה הגברת כתריאל ההונגריה עם בעלה דז'ה והיה להם גם בן גדול, שהיה בא לבקר לפעמים .הבן היה מהנדס ושרת כקצין המכונות בספינה קטנה בשם "בת גלים". הספינה התפרסמה מאוחר יותר ,כאשר נשלחה לפרוץ את ההסגר שהטילו המצרים על תעלת סואץ ! הספינה נתפסה והצוות נאסר במצריים לזמן ממושך .לבסוף ,במהלך שזכה לפירסום תקשורתי גדול, הוחזרו כולם ארצה ,לרבות כתריאל הבן . אל שני חדרוני הכביסה שהיו בגג הבית ,פלשה אשה מסתורית ,שבהמשך הסתבר שעבדה בקפה "ניצה" שברחוב הנביאים .הדבר התברר בשנת ,1956בזמן "מבצע קדש" .באמצע הלילה נשמעה לפתע בעיר אזעקת אמת :המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול" נכנסה למפרץ חיפה והחלה להפגיז ! כל הדיירים התכנסו בתחתית חדר המדרגות והאזינו לרעמי התותחים .ואז ,בתוך כל המהומה ,הגיע לבית במכוניתו ,בעליו של בית הקפה "ניצה" ועלה ,מתנודד ושיכור,אל "דירת" הגג של המאהבת שלו ! כך היה באותם זמנים ,כולם בעיר הכירו את כולם וידעו הכל אחד על השני ! מסע הזכרונות של עודי מסביב לשכונה ממשיך לבניין מס' 24ברחוב רד"ק : הדמות הבולטת בבניין היה מר וולנרמן שגר עם אשתו ובתו ,אירית ,בדירה שבצפון הקומה השנייה. האיש היה אחד מהבודדים בעלי מכונית פרטית משלהם :סיטרואן "טרקסיון אוונט" (הנעה קדמית)!
מר וולנרמן היה פקיד וותיק ובכיר בנמל חיפה .האיש המקריח והחביב היה נוכח בטכס המתוקשר של הורדת הדגל הבריטי מהתורן ,אירוע שהתקיים בנמל ביום סיום המנדט .הוא הבין היטב את חשיבותו ההסטורית של הרגע ,ולפיכך ידע לקחת אליו מיד את הדגל המקופל ,למשמורת !
טכס הורדת הדגל הבריטי בנמל חיפה . 10
בחלוף השנים ,עקרה המשפחה מן הדירה ובמקומה נכנסה משפחת ברקנוולד ,ניצולי שואה מפולין. מר ברקנוולד היה חייט ואשתו פלה היתה עקרת בית וגידלה את הבן שרגא והבת הקטנה חנה. בצירוף מקרים מעניין ,היה גם שרגא ברקנוולד (אחר כך ברק ) בבגרותו ,עובד נמל חיפה . כנער ,היה שרגא טניסאי מחונן ,ותמיד ניצח את עודי כשהיו משחקים בגניבה על מגרשי מועדון הטניס "וינדזור" ,שהיו במתחם מלון וינדזור ,בשדרות הכרמל. בדירה הסמוכה גרה משפחת לוין .עליהם לא ידע עודי דבר ,מלבד מה שראה מחלון חדרו שהיה ממול . אמא שלו ידעה לספר לו ,שנים רבות אח"כ ,שמישהי ממשפחה זו נישאה למישהו ממשפחת נמרודי. אחרי עוד כמה עשורים ,למד עודד מהתקשורת גם על משפחת נמרודי והבין במי המדובר. בקומת הקרקע היו שתי דירות שבאחת מהן גרה משפחת עידן עם ילד בשם ירון, ובדירה השניה גרה אשה בודדה עם ילדה קטנה בשם דורית. בדירה זו התחלפו הדיירים באמצע שנות החמישים ,ונכנסו לגור בה אירית ואדגר ארז .אירית שהיתה גננת ,רכשה את המחסן הסמוך ,בבנין , I.P.Cובאמצע ,בין הדירה ,המחסן והבית של משפחת פישמן ( ב"חצר") ,היא הקימה גן ילדים פרטי .הגן נתחם בגדר ,והכל בשטח הרכוש המשותף .זה היה לצנינים בעיני (ואזני) שכנים ,בעוד שאחרים קידמו אותו בברכה .כל הנסיונות לעורר את הרשויות נגד גן הילדים ,היו לשוא .גן הילדים שגשג והיה עם השנים ,לא רק מקור פרנסה למשפחת ארז ,אלא מוסד חינוכי מוכר בשכונה וסביבותיה! בגן התחנכו דורות של ילדי השכונה ,ולימים אפילו נטע ,ביתו של עודי המבוגר .אגב כל זאת ,הסתלק מהדירה הגובלת ,השכן טיטוס ,דייר המשנה של משפחת פישמן ...אחרי שנהג לגרש את ילדי השכונה -,קיבל גן הילדים והסתלק! בדירת הגג גרה משפחת לונגו עם הבת שלהם ברכה המבוגרת יותר .לאבא היה קיוסק בשד' הכרמל . בניין מס' 22ברחוב רד"ק היה עבור עודד מיוחד וחשוב ביותר : בדירה מספר 1שבקומת הקרקע ,התגוררה משפחת מנקס .תיאו ואידה היו ההורים של גבי ,חברו הטוב ביותר של עודי .גבי והוא היו יחד בגן הילדים ,גן ששכן בבניין טמפלרי ברחוב בית-חולים (היום -,רח' מאיר רוטברג) מספר .20כאשר הגיעו לגיל ,6החליט אבא של גבי לרשום את שניהם(!) לבית הספר היסודי "מוריה" שהיה קרוב לבית ,ברחוב מאדר (לוחמי הגיטאות) .14 מאוחר יותר הודיע לאמו של עודי שעשה זאת ,וכך זה נשאר לשנה שלמה ...אידה מנקס היתה פקידה בכירה במשרד האוצר בחיפה ,והיתה ממונה על הקצאת מטבע זר לכל הנוסעים לחו"ל .תפקיד זה היה גם בעל חשיבות חברתית לא קטנה .היא שימשה בתקופה מסוימת גם כחברה במועצת העיר. בעלה האדריכל תיאודור מנקס עבד בביתו ותכנן בעיר בניינים בעלי חשיבות אדריכלית רבה . אחיה של אידה מנקס ודודו של גבי ,היה שלמה אראל ,מפקד שייטת ולימים מפקד חיל הים . אמא של עודי העבירה אותו אחרי כיתה אל"ף ,לבית הספר הריאלי בהדר הכרמל .המעבר היה כרוך "בהישארות-כיתה" ,אך הפער הגיאוגרפי והשנתוני שנוצר בין גבי ועודי ,לא הפריע לחברות המיוחדת . באמצע שנות ה 60-בנתה משפחת מנקס וילה יפה בסימטת הסביונים שליד פנורמה ועברה לגור בה . דירתם הקודמת נרכשה ואוכלסה על ידי משפחתו של סוחר בקר עשיר -,אב אם וביתם הקטנה -אסתר. בדירה הסמוכה למשפחת מנקס התגורר הזוג הארי אוסטן ואשתו .הארי אוסטן היה מנצח התזמורת של הנמל ואיש מוסיקה מובהק .התזמורת שנקראה "תזמורת הפועל" הפכה ל"תזמורת הנמל" ב.1955- בדירה מספר , 3מעל משפחת מנקס ,התגוררה משפחת תומס :האם ,הבת הקטנה רותי והדוד שלה "לולה" ( בשורוק!) .רותי תומס (לימים רותי מגן) היתה "ילדת בית" שמיעטה לרדת ולשחק עם יתר הילדים .עודי כמעט שלא ביקר בדירתה .תמיד חש שמאחורי החזות השקטה ,שמרה המשפחה על איזה סוד עצוב ומסתורי ,אך זה היה אולי רק בדמיונו .כנראה שהאם פשוט שמרה על רותי באופן מיוחד . דירה מספר 4איכלסה את משפחת מרקוביץ' .בדירה שכללה שלושה וחצי חדרים והשקיפה על הרחוב, התגוררו שני האחים פרדי והארי ,נשותיהם ויקי ורנה ,הבן של פרדי ורנה -,אדי ,הבן של הארי וויקי-, רוני והסבתא פושי .בדירה עבדה גם "מבשלת" ,אך עודי מעולם לא ידע אם היא גרה שם או רק עבדה . המשפחה הווינאית עלתה ארצה וב 1940-היתה על אניית הגירוש ה "פאטריה" שהיתה אמורה להפליג לאי מאוריציוס .ארגון ההגנה החליט למנוע את הפלגת האניה ונוסעיה .מטען נפץ הוברח למחסן הפחמים בבטן האניה ,התפוצץ במידה מוגזמת והאניה טבעה בתוך הנמל ,ליד שובר הגלים. 259נוסעים נהרגו בפיצוץ ובטביעה ,חלק אחר נמלטו אל הנמל ו"נעלמו" בחיפה ויתר הנוסעים ,ובהם משפחת מרקוביץ' בתוכם ,ניצלו ושוחררו. 11
צילום נדיר של טביעת הפאטריה . לאחים הארי ופרדי מרקוביץ' היה ברחוב הנאמנים ,בית מלאכה מצליח לתיקון והתקנת טאכומטרים-, מדי מהירות למכוניות .השניים היו גם ממציאים בזכות עצמם ויצרו משהו שטרם נראה עד אז ,ממש סטארט-אפ :פנס איתות שיבוא במקום הידיות המוארות שהיו נשלפות משני צידי המכונית כדי לאותת על פנייה .הם אפילו התקינו אחד כזה על גג המכונית המשפחתית שלהם !
מכונית דומה לזו של משפחת מרקוביץ' אדי מרקוביץ' היה חברו של עודי כל השנים עד שהגיעו לגיל ,13ואז החליטו הוריו לחזור לאוסטריה, אחרי שזו השתחררה מהשפעת הכיבוש הסובייטי .אחרי 1956ירדו שלושתם בתוספת הסבתא מהארץ וחזרו לוינה -,צור מחצבתם .נראה שבעצם היו אלה הגעגועים לתור הזהב של לפני המלחמה ,אשר גברו על הכל ,אפילו על זכרון השואה .אולי גם עניין הפיצויים ששולמו אז לפליטי שואה, איפשר מהלך כזה .אדי עצמו חי עד היום בוינה בעזרת ההון שנצבר בעסק המשפחתי -,אוטומטים של חטיפים ומשקאות שהוצבו ברחבי אירופה. דירת הגג באותו בניין שהיתה במקורה זוג חדרוני כביסה ,הוגדלה בתוספות בנייה שונות .בדירה זו התגוררה משפחת פרחי בת ארבע הנפשות :לוסי האם ,אליהו האב ושני האחים -,יוסי (ג'וׂג'וׂ) , ויהודה (יודי) הקטן .מר פרחי היה רואה חשבון ואשתו היתה עובדת צי"ם .יוסי ,שהיה צעיר בשנתיים מעודי ,השתייך לחבורת הילדים "הקטנים" בשכונה .אך סיפורה של המשפחה הפך עם השנים לעצוב ולטראגי: ג'וג'ו גדל וכמו יתר החברים שלו סיים את לימודיו ועמד להתגייס לצבא .באותה תקופה היה עודי צנחן ותיק והופיע לחופשות במדים מרשימים ,נעליים חומות ,כומתה אדומה וכנפי צניחה על החזה. חבורת הילדים נהגה להתכנס במרכז השכונה ועודי יכול היה "להשוויץ" בסיפורים על שירותו הצבאי . 12
לקראת שחרורו של עודי ,ואולי מושפע ממנו ,התגייס ג'וג'ו לחיל הים והתנדב לצוללות ! הוא עמד לסיים את הקורס ולשרת באחת הצוללות "רהב"או"תנין" ,ואז ,כמו עודי קודם ,חלה בצהבת . הגורל האכזרי הועיד לו דחייה של סיום קורס והצטרפות לצוללת החדשה "דקר" בפורטסמות-אנגליה . שנתיים קודם לכן נהרג סמל הקשר המחלקתי של עודי ,מתי כץ ,בתקרית מעבר לגבול סוריה. עודי עצמו שכב חולה בצהבת בתל השומר ,ראה את מסע הלוויה יוצא מבית החולים ,וידע שזה יכול היה לקרות לו עצמו ,אלמלא המחלה! וכך ,כאשר נודע על היעלמותה של ה"דקר" בדרכה ארצה ועם הפירסום של רשימת הנעדרים ,חש עודי מיד שיש לו חלק באסון הנורא שפקד את המשפחה ! תחושה זו נשארה צרובה ומכאיבה בליבו לעולם . מאוחר יותר נפטר גם אליהו האב ,בטרם עת מהתקף לב והאם גידלה את יהודה הקטן בכוחות עצמה . מזכרת כואבת מיוסי פרחי ז"ל http://www.youtube.com/watch?v=HGz7EIwf5Q4 : בניין מס' 20ברחוב רד"ק היה בניין ראי של מספר .24המרחק ביניהם היה כ 15-מטרים וציר האמצע ביניהם היה בעצם שביל הכניסה המרכזי למבנן ,אל מול כניסה ב' של בניין . I.P.C משני צידי השביל היו גינות הפרדה עם שיחי ציקאס יפים ,כמה עצי מנדרינה ברקע ,עץ אראוקריה ענק מימין וגויאבה ( אותה שתל תיאו מנקס ) משמאל . בתחילה גרו בבניין משפחות טייכר (נחליאלי) וד"ר וישניצר למעלה ,ועוד שתי משפחות למטה. אבירם נחליאלי ואחיו הצעיר ,היו חלק מחבורת הילדים ,אולם כבר אחרי שנים ספורות ,עקרו שתי המשפחות מהדירה .לדירה הצפונית העליונה נכנסה משפחת כפרי ,והבן הקטן משה כפרי הצטרף עם אחותו אביבה לחבורה ,עד אשר הלך ללמוד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה . בניין מס' 18ברחוב רד"ק איכלס גם הוא 4משפחות שהיו "מסתוריות" לילדים ,למעט משפחת צוקר עם הבת נירה ,שלמדה עם גדעון ועודי בבית הספר .עודי זוכר גם משפחה אמריקאית שגרה בדירה הדרומית ,למעלה ,עם הבן רנדי והאופניים האמריקאיים מעוררי הקנאה שהיו לו .משפחה זו נעלמה אחרי שנתיים-שלוש מהשכונה .למטה התגורר בתחילה ד"ר רוביצ'ק ,ואח"כ עוה"ד פלפל . בניין מס' 16ברחוב רד"ק פינת לוחמי הגיטאות 8היה מלכתחילה בית מגורים ערבי קטן ודי מוזנח. בבניין התגוררו כשלוש או ארבע משפחות קשות יום .בקומה העליונה התגוררה משפחת שטיינפלד. משה שטיינפלד ודוד (ז"ל) אחיו הקטן היו חלק מחבורת הילדים ,ועוד שתי בנות צעירות שמשפחותיהן התגוררו בקומה התחתונה לא התערו בחבורה ונשארו לעצמן ,מנוכרות ובלתי מחוברות . בניין מס' 6ברחוב מאדר (לוחמי הגיטאות) ,הוא בניין ה , I.P.C-ניצב בלב המבנן .הבניין איכלס את משפחות הבכירים ב Iraq Petrolium Company -עד סיום המנדט .בהיותו מאורך ובוהק בלבן, עמד הבניין ברקע של יתר הבתים .חזיתות בניין זה היו מצופות באותם אריחי חצץ דק ,כמו יתר הבתים ,אולם היה חסר את הכרכוב העליון הבולט שאיפיין את היתר .מסיבה זו ,נשאר הבניין חשוף לקרני השמש בקייץ וגם לגשם ,בחורף .וכך" ,זכה" הבניין ברחיצת -חורף שנתית ונשאר נקי מאבק ופיח .אלה נדבקו לבתים ה"מוגנים" האחרים ושינו את גוון החזיתות שלהם מלבן לצהבהב . בחזיתו הצפונית (האחורית) היו לבניין שתי קומות המגורים ומתחתיהן ,היה חדר -ההסקה הגדול. משני צדדיו -,היו ששה מחסנים סגורים אשר שימשו לאחסנה וחנייה פרטית .דרך אספלט נמשכה לכל אורכה של החזית האחורית ואיפשרה גישה לרכב מהרחובות מאדר (לוחמי הגיטאות) והשדות (יצחק שדה) .במשך השנים החלה פלישה של בעלי עניין למחסנים אלה. מלבד הגננת אירית שרכשה לעצמה את המחסן המערבי ,נכנסו לחדר ההסקה ולמחסנים שלידו ,זוג שותפים בחברה לציור שלטים :אהרון ואוסקר ,תוך שהם מתפרסים גם אל הדרך הגובלת ,וזאת ללא שום התנגדות או מחאה מצד הדיירים .מחסן סמוך שימש לחברה סיטונאית של שימורים .בעלת החברה העסיקה ילדים ,ועודי בתוכם ,לחלוקת קרטוני השימורים ברחבי העיר .מחסן נוסף שימש כבית מלאכה לפרוטזות ומחסן אחרון :לאחסנת אריזות של ביסקויטים .נראה שהמחסנים היו רשומים בטאבו בנפרד מהדירות שלמעלה ,ונמכרו/הושכרו על ידי הבעלים שלהם ,תמורת כסף טוב . הדיירים בכניסה א' היו :בדירה המזרחית -העליונה -משפחת חשמונאי .בתחילה גרה שם משפחתו של האנזי ,נער מבוגר שהיה חברו הטוב של ויקי ,אחיו של עודי .מאוחר יותר נכנסה לדירה משפחתו של יצחק (איזאקו) חשמונאי ,גם הוא חברו של ויקי ושותפו להרכבי נגינה של מוסיקה קאמרית :איזאקו ניגן כינור ו-ויקי ניגן פסנתר. 13
בדירה שמתחת התגוררה משפחת גבלה .האב ,פרידריך ואשתו היו הוריו של מיכאל (מיקי) ,חברו הטוב של עודי .פרידריך גבלה היה מהנדס שעבד במפעל בטחוני בכורדאני ואח"כ במפעל "אליאנס" לצמיגים בחדרה .אילזה ,אמא של מיקי ,היתה ניצולת שואה ,יפה אך רזה מאד .גם היא ,כמו נשות משפחת מרקוביץ' ,היתה על ה"פאטריה" בזמן טביעתה ! פרידריך גבלה ,ששירת גם במכבי האש המתנדבים, הוזעק למקום האירוע ,הציל את אילזה ומיד אחר כך השניים נישאו ! ידיד המשפחה היה מר בייסינגר ,שהיה מגיע לביקורים באופנוע המרשים שלו ,ואז היו כל הילדים מתכנסים כדי לגעת ואפילו לשבת על המושב . מיקי עצמו היה קורבן של מחלת הפוליו שהתפשטה בארץ בשנות הארבעים ,טרם גילויו של תרכיב החיסון ובתקופה שהמחלה טופלה בניתוחים אכזריים .בתחילה נעזר מיקי הילד בקביים אך בהמשך תהליך השיקום הסתפק מיקי ,כנער מתבגר ,בנעליים מיוחדות ,שאחת מהן היתה גבוהה מהשניה. מיקי מעולם לא נתן לנכותו להשפיע על יכולותיו הגופניות ועל נפשו! הוא נטל חלק בכל המשחקים של החברים ,לרבות כדורגל ,והיה מקובל על כולם כנער עליז ובריא .הוריו פינקו את בנם במשחקים ובצעצועים ,ומיקי ,אשר לא היסס לשתף את חבריו במשחקים אלה ,הפך מושא להערכתם .בחלוף השנים ידע מיקי לתרום אפילו בשירות המדינה ,וגם כאשר המשפחה עקרה להאמבורג -גרמניה, המשיך מיקי לתרום מיכולותיו ולשמור על קשר עם חבריו מילדות. בדירה הסמוכה למשפחת גבלה ,התגוררה משפחת קליין :מתוקה (מתי) ,אירית אחותה וההורים. האבא היה מורה לנהיגה ידוע בעיר במשך שנים רבות . בכניסה ב' גרו :בדירה המזרחית העליונה -,משפחת שמיאן ( ) Shemienגיורא הבן ,אימו שהיתה נגנית ויולה ומורה לכלי קשת ואביו שהיה אדריכל .גיורא שניגן על צ'לו ,היה מבוגר ב 4-שנים מעודי. הוא חבר לאביגדור בפסנתר ואיזאקו בכינור ,וביחד היו טריו והתאמנו בנגינה קאמרית בבית של עודי. בסוף שנות החמישים עברה המשפחה דירה ,ובמקומם נכנסה משפחתו של אוטו ,קצין גבוה בחיל הים. בדירה שמתחת התגוררה משפחת רוזנס .האב ,האם ושני ילדיהם חיים (חיימיקו) ומזל (זלי) הקטנה. בשנת 2007הלך חיימיקו לעולמו ,בטרם עת ,בגלל מחלה ממארת . שתי משפחות נוספות שגרו באותה הכניסה ,היו משפחת ורסאנו שעזבה באמצע שנות החמישים, ובמקומם נכנסה משפחת פרל ניצולי שואה ,עם התינוק שנולד בדירה -אביחי (אבי) פרל .למטה גרה משפחת ברונשטיין עם הבן אבי (היום שחם) שהיה חלק מחבורת הילדים של השכונה בשנים אלו . בכניסה ג' באותו בניין גרו :בדירה העליונה-המזרחית גרה אשה בשם יאנג אשר היתה אמו החורגת של הכדורגלן ראובן (רובי) יאנג ושל אחיו ,הכדורגלן ויקטור יאנג .המבוגר מהשניים ,רובי ,התפרסם ככוכב גדול בחיפה של שנות הששים ושיחק במדי נבחרת ישראל ,אולם לא התגורר בדירה . בדירה שמתחתיה גרה משפחת הרשטיק ,זוג ללא ילדים בעלי סטודיו וחנות לארנקים בהדר הכרמל . בדירה העליונה השנייה בכניסה זו גרה ,כאמור ,משפחת קולסקי :האמא רחל ,האבא מנחם (מנס), הבנים הגדולים יהושע ואיתן ,והבת הקטנה מינה .בהתאמה לגיל הילדים ,היו הבנים חברים של ויקי, אחיו של עודי ,בעוד שהבת מינה היתה חברה של עודי וצעירה ממנו בשנתים .בחלוף השנים נישאה מינה לאלי לנצמן ,מייסדו ומנהלו של מוזיאון טיקוטין במרכז הכרמל. משפחת קולסקי היו קרובי משפחה של עודי מאחר וצלינה אימו ומנחם קולסקי היו בני דודים. מאוחר יותר התברר לעודד ייחוס משפחתי מעניין :האם ,רחל קולסקי היתה אחות אמו (דודתו) של הזמר יהורם גאון ,שהחל להתפרסם בסוף שנות הששים. בדירת הקרקע המערבית גרה משפחת בניאס :אבא אמא ושני ילדיהם -,גיורא וישראל (איזי) הקטן. בניין מס' 4ברחוב מאדר (לוחמי הגיטאות) ,היה הבניין החריג בשכונה .הילדים ראו בבית זה "ארמון", וכאמור ,שימש במקור למגורי משפחה ערבית אחת .השמועה אמרה שכאן התגורר קונסול סוריה לאזור המנדט עם משפחתו .היו בבניין כ 8 -חדרים בשתי קומות וכן עליית גג עם 2-3חדרים נוספים ומרתף .לכל אלה היה צמוד מגדל אבן ,אשר נועד ,כנראה ,לשמש את הדיירים לתצפית (ריגול ?) על הנמל ולהנפת דגל סוריה על התורן .בין המפלס הראשון לשני ,התעקל גרם מדרגות שייש רחבות ואור היום הציף את המדרגות דרך חלונות עם זגוגיות ויטראז' ובהם נשים עירומות ופרחים ! מישהו ודאי ידע להכין עצמו למפגש עם האהובה בחדר השינה... 14
לבית זה נכנסו בהתחלה 5משפחות יהודיות :בקומת הקרקע התגוררה משפחת הייק .ד"ר הייק היה רופא אף-אוזן-וגרון ידוע שעבד בבית החולים ,10הצבאי הסמוך וכן בבתי חולים אחרים. אשתו הגברת הייק היתה עקרת בית וגידלה את הבת חנה .עודי זוכר היטב את ד"ר הייק ,איש גדול מפחיד ומרשים ,אשר ניתח אותו להסרת השקדים בשנת ,1953בבית החולים "בתר" שבהדר הכרמל. בקומה העליונה התגוררו שתי משפחות :משפחת הד"ר פליגלמן ,שהיה גם הוא רופא (פסיכיאטר) בבי"ח .10אחריו גרה בדירה זו משפחת קירשנר ,עם האם עדינה ,האב משה שהיה עובד קצ"א ,ושני הבנים השובבים אבינועם ודוד (דודי) הקטן .בשנות הששים עקרו כולם לבית לחם הגלילית . לאבא היתה מכונית פורד אמריקאית של החברה ,והוא היה לוקח את ילדי השכונה לטיולים באזור. בדירה השניה שלצידם התגוררה משפחת הד"ר מילר ,רופא עיניים ידוע שעבד גם כן בבית החולים ,10 לד"ר מילר האב היתה גם מרפאת עיניים מצליחה בבניין שבפינת הרחובות הרצל – שמריהו לוין בהדר, אשתו ,הילדים פטר (אח"כ בני) ,אחותו הקטנה וסבתם הקשישה .זכור לעודי המקרה שבו תוך כדי השלכת אבנים ( שעשוע נחמד בין הילדים ) פגעה אבן שהשליך בני בראשו והוא רץ הביתה זב דם. בני גם היה חברו של עודי לספסל הלימודים ,בבית הספר הריאלי .הוא המשיך בדרכו של אביו והיה גם הוא ,עם השנים ,לרופא עיניים ,מנתח ,פרופסור ומנהל מחלקה בבית החולים רמב"ם .לאחר שנים ספורות עקרה המשפחה מהדירה הצפופה ועברה לשדרות הצבי בכרמל. במקומם נכנסה לדירה משפחת בולגאס ,אבא אמא ושני ילדיהם יצחק (אייזיק) ואחיו הקטן .הזיכרון שנשמר אצל עודי עד היום ,היה הזיכרון הקשה של כל הג'ולות (או בשפה החיפאית "בלורות") ,אותן הפסיד במשחקים שלו מול אייזיק ,הקטן ממנו בשנה שלמה! הילד לא היה יורה אותן עם הבוהן של יד אחת ,כמקובל ,אלא עם האמה בשילוב שתי הידיים .עודי מעולם לא הבין טכניקה מוזרה זו. בעליית הגג של הבניין התגוררה משפחת גרינברג ,עם שתי בנות אהובה ,אחותה ושני בנים דוד ומשה . אביהם היה עובד בתחנה המרכזית -אג"ד והאם היתה עקרת בית . מלבד כל יחידות המגורים שנוצרו בבניין הקטן היה שם גם מרתף מסתורי .לחדר המדרגות של הבניין, היתה גם כניסה צדדית וממנה אפשר היה לרדת למרתף זה או לעלות לחצי המפלס הראשון. שני חלונות קטנים בחזית איפשרו למעט אור יום לחדור מטה . לעיני הילדים היה מתגלה מראה מקסים : במרתף היה תיאטרון בובות ! למעשה ,זה היה מחסן בלבד ,אולם המשפחה הצ'כית שהביאה את המריונטות הללו מאירופה ,השתמשה במקום לחזרות ,תיקונים ותפאורות עבור עשרות הבובות הצבעוניות ! בכמה פעמים שנחרטו בזכרונו של עודי ,התאספו כל הילדים סביב אותם שני החלונות וצפו בעיניים פעורות במיקסם של החזרה המתרחשת למטה ובהשתתפות דיירי המרתף ,המופעלים בחוטים דקים ! בין "הארמון" לבין רחוב השדות (יצחק שדה) ,היתה חלקה גדולה באורך של כ 60-מטרים .שטח פתוח זה שימש לצרכים חקלאיים של דיירי ה"ארמון" המקוריים ! בשטח היו פזורות כמה ביקתות בטון קטנות ולידן מכלאות ארעיות ולולי תרנגולות .כנראה שהבקתות שימשו למגורי אריסים או עובדים של דיירי ה"ארמון" וכך ,התנהל במקום משק אוטארקי – עצמאי .לאחר המלחמה ונטישת הדיירים, אוכלסו הבקתות הקטנות במשפחות של עולים חדשים .באחת מהן ,מאחורי בניין I.P.Cהתגוררה משפחת יסלוביץ' – האב שהיה שרברב ,האם שהיתה עקרת בית ושני הילדים גדעון יסלוביץ' ( המזרחן -גדעון שילה ) ואחיו אליעזר (לייזר) אדום השיער .בקצה הצפוני של החלקה ,בצמוד לקיר ההפרדה עם המוסכים ( רחוב תל אביב ) ,התגוררה משפחה נוספת של איש בשם יונה (יוינע) קליין , אשתו ושתי ילדות קטנות .האיש עבד בתחזוקה של בי"ח 10וגידל תרנגולות וברווזים במיכלאה ,אשר היתה הצמודה לביקתה .בקצה המערבי (ברחוב יצחק שדה) ,היתה עוד ביקתה ,אשר בה התגוררה משפחת אנגל - ,לאצי ,אווה ובני בנם הקטן .ל -לאצי היה טנדר סגור גדול והוא עבד כמוביל ומפיץ של חברת הסיגריות "דובק" ברחבי העיר חיפה .האמא אווה עבדה בחנות הבגדים א.ב.ג .שברחוב הבנקים ,6חנות שהיתה בבעלות משפחת ויצטום הידועה . כל תושבי השכונה עבדו קשה ,רובם -,מבוקר עד ערב .אך הימים הקשים של תחילת המדינה ,היו גם הימים המאושרים של הילדים .תמיד היה להם מה לעשות ,מה ללמוד ובמה לשחק .שעות רבות של משחקים משמחים ושעות ספורות של אושר בבית ,עם ההורים ! 15
כך עברו להם הימים הארוכים בשכונת הילדות של שנות החמישים .ימים ארוכים -ושנים קצרות .
השכונה המוסיקאלית המשפחות ה"מיוחסות" אשר איכלסו את השכונה בתחילת ימי המדינה ,ראו בפיסגת החינוך של הילדים ,את החינוך המוסיקאלי .מלבד התחרות הסמוייה בבחירת בית ספר עילי ללימודי הילד, התקיימה תחרות ממשית ומלאת אמביציה ,בין המשפחות על ההשגים המוסיקאליים של ילדיהן. כתוצאה מכך התמלאה השכונה כולה בכלי נגינה רבים ומגוונים .עודי סופר בזכרונו (לפחות) ארבעה פסנתרים ,שני כינורות ,ויולה וצ'לו .צלילי נגינה בקעו כמעט מכל בית ,ובכל שעות היום מלבד ,כמובן , בין השעות שתיים לארבע ! אחיו של עודי ,ויקי ,היה המבוגר ביותר ועם ותק בנגינה על פסנתר ,כבר מגיל שש .עודי זוכר היטב את היום שבו הגיע לדירה פסנתר הכנף השחור מתוצרת , BLUTNERהועלה לקומה שנייה בידי הסבלים ,והועמד על שלושת רגליו בסלון הדירה .אימוני הנגינה האין סופיים של אחיו ,שיעממו את עודי הקטן בתחילה ,אך המוסיקה חדרה למוחו מבלי ששם לב .עם הזמן הכיר כל תו ביצירות שאחיו ניגן וכך ,בהמשך ,השתעבד להאזנה למוסיקה קלאסית .ויקי למד נגינה אצל המורה הידוע משה ביק במכון דוניה וייצמן שבהדר הכרמל .אמא שיכנעה גם את עודי להתחיל ללמוד פסנתר ושלחה אותו אל הגברת צוייג שגרה ולימדה נגינה ,מעל רחוב הגפן ,בקצה המושבה הגרמנית ושדרות הכרמל .עודי זוכר כיצד היה עולה לשיעורי הפסנתר במעלה השדירה ,במדרכה עם גינה וגדר הפרדה לכל אורכה ומשני צדדיה .הגדר היתה עשוייה מעמודי אבן במרחקים קצובים ושרשראות יפות תלו ביניהם .בהגיעו לראש השדירה ,היה עודד חוצה את רחוב הגפן וממשיך לטפס בסמטה הקטנה שהיתה שם ,בין שני זוגות בניינים .בבניין האחרון משמאל ,ובקומה העליונה ,היתה דירתה של משפחת צווייג עם הגברת צווייג ואחיה ארנולד צוייג ,סופר ידוע בזכות עצמו .אח נוסף במשפחה זו היה סטפן צוייג שכבר לא היה בין החיים באותה תקופה .עודי רצה לנגן בפסנתר ,אך שנא את הלימוד ואת שיטת ההוראה ה"גרמנית" של הגברת צוייג ...וכך הסתיים לו פרק זה בתוך שנה אחת בלבד! אמא אמרה תמיד " :יבוא יום ואתה עוד תצטער על כך " ואכן צדקה. הפסנתר השני היה בדירת משפחת מנקס .תיאו מנקס היה מנגן בלהט ובמהירות ,ממש כמו שהיה מתכנן את עבודותיו כאדריכל ! בבטחונו העצמי וכיוצר אינדיבידואלי ,לקח האיש על עצמו גם ,ללמד את גבי בנו נגינה בפסנתר ! ומה יכול היה להיות יותר שאפתני מאשר קונצ'רטי של בטהובן ,שוברט ושופן? גבי הקטן נאלץ ללמוד נגינה בתנאי לחץ בלתי אפשריים אלה ,וכך ,כמו חברו עודי ,החמיץ גם הוא קריירה של פסנתרן דגול ומפורסם ...בדירה של משפחת מנקס ,היה גם כינור יפה ,אשר היה הוצג לראווה בתוך ארון זכוכית בחדרו של גבי .הכינור היה שייך לחנה (אקה) אחותו הגדולה של גבי. הפסנתר השלישי שכן באתו בניין אצל משפחת מרקוביץ' וניגן עליו אדי במשך כמה שנים. פסנתר נוסף באותו בניין היה אצל משפחת הארי אוסטן ,שהיה ,כאמור ,מנצח תזמורת "הפועל", שהפכה ב 1955-ל"-תזמורת הנמל" .עם זאת ,לא זכורים לעודי צלילי נגינה בוקעים מאותה מהדירה. אצל רותי תומס היה גם האקורדיון היחיד בשכונה ורותי למדה עליו נגינה. בבניין I.P.Cהיו שתי משפחות "מוסיקליות" :איזאקו חשמונאי ז"ל ניגן בכינור (והגיע אפילו לשירות בתזמורות צה"ל וחיפה) ,ומשפחת שמיאן שכללה את הגברת שמיאן( ,נגנית ויולה בתזמורת חיפה ומורה לכלי קשת) ,ואת בנה ,גיורא שמיאן שלמד אצלה וניגן צ'לו שנים רבות . לכל המשפחות הללו היו גם מכשירי רדיו ,פטפונים ואוספי תקליטים של מוסיקה קלאסית .לא פלא שמוסיקה בקעה כמעט מכל בניין במשך כל ימות השנה ,ונשמעה כליווי מתמיד למשחקי הילדים בחצרות השכונה כולה .הרדיו ,בכלל ,היה ציר מרכזי בחיי כולם .תכניות המוסיקה התנגנו להן מהבוקר עד הלילה " :השעון המוסיקלי"" ,הקונצרט השבועי של תזמורת קול-ישראל" ,בבוקר שבת- "החידון המוסיקלי" ,ו"כבקשתך" ,כל אלו היו תכניות עם חובת האזנה לכולם. בשנת 1958החליטה צלינה ,אמו של עודי ,ליסוע לפולין בנסיון אחרון להציל משהו מהרכוש של המשפחה שנספתה בשואה .בדרכה חזרה ארצה ,עצרה צלינה בבריסל וביקרה ביריד העולמי שנערך שם באותה שנה .היא רכשה ביריד זה את אחד ממכשירי הרדיו הראשונים שניתן היה להכניס לכיס !
16
זה היה טרנזיסטור מתוצרת "גרונדיג" ,ועודי קיבל אותו במתנה ,כפיצוי על שלושה שבועות שבהם נשאר לבד בבית וחיכה לשובה של אמא .ההאזנה למוסיקה ולתכניות הרדיו הפכה להנאה צרופה. עודי היה יכול לצאת עם המכשיר למרפסת ואפילו לרדת איתו לחצר ,כדי להאזין ולהשוויץ !
הטרנזיסטור הראשון של עודי ויקי וחברו גיורא ,העיזו וחיברו את מכשירי הרדיו הישנים שהיו בדירותיהם .בעזרת חוטי חשמל שנמתחו בין הדירות (מרחק של 80מטר!) ,וזוג אזניות שפעלו כמיקרופונים ,הצליחו לשוחח ולשמוע זה את זה ! השניים ,בשיתוף איזאקו הכנר ,היו נפגשים בדירה של ויקי ועודי ( בה היה הפסנתר ), לנגינה משותפת של שלישיות קלאסיות .עודי זוכר את תקליט ה LONGPLAY-הראשון שרכש אבא (קונצ'רטו מס' 1לפסנתר מאת בטהובן עם הסולן גזה אנדה) .התקליט נהרס מהר מאד ,כי נדרשה מחט מיוחדת לראש הפטפון ,במקום המחט המגושמת בה השתמשו להשמעת תקליטי .SHORTPLAY קונצרטים סימפוניים נערכו באותה תקופה בבית הקולנוע "ארמון" שבהדר הכרמל . עודי הקטן אמנם לא נלקח לקונצרטים ,אולם זכורים לו הרשמים העזים של אחיו ויקי והוריהם, מהופעותיהם של סולנים כמו יאשה חפץ ,ילד הפלא דניאל ברנבוים ורבים אחרים .
17
דגם של פסנתר ה " Blütner " -שהיה בבית המשפחה .
שכונת הכדורגל
18
מגרשי הכדורגל :בצהוב -,מגרש מכבי .בירוק -,מגרש הפועל .
19
בשטח הצפון-מערבי לצומת השדות (יצחק שדה) והמגינים ,ובמקום בו עובר היום רחוב אחווה, התפרשו שני מגרשי הכדורגל של "הפועל חיפה" ושל "מכבי חיפה" .הראשון היה מגרש מסודר עם יציעים בשלושה צדדים ,חדרי הלבשה ואפילו קיוסק קטן וקופות לכרטיסים .השני ,זה של מכבי ,נראה כמו מרעה בקר :הקרקע החרסיתית היתה הופכת בכל חורף לעיסת בוץ ובכל קיץ ,למשטח מבוקע ומלא בשלוחות של טיון דביק מסריח .המגרש הזה היה מוקף בקירות מפח חלוד ולא היו בו יציעים או מבנים ,למעט "ליפט" עץ קטן בצד הצפוני .חלק מהקהל שצפה במשחקים של הפועל ,היה מתאסף על גג "הליפט" שבמגרש מכבי ,וצופה במשחק חינם אין כסף .מגרש שלישי ,זה של "הכח" היה מדרום, אך זה היה מגרש סתמי של אגודת עבר היסטורית ושימש את הלונה-פרק שהוקם בו מדי שנה ,בקייץ . קבוצות הנוער והבוגרים של מכבי והפועל היו מתאמנות בו זמנית במגרשיהן ,כאשר רק קיר דק מפריד ביניהן .ממרפסת ביתו יכול היה עודי לראות למטה את מגרש מכבי במלואו וכאשר היה עולה לגג ,יכול היה לראות את מגרש הפועל בחלקו בלבד וממרחק .ויקי ,אחיו הגדול של עודי ,היה כדורגלן מצטיין בקבוצת הנוער של הפועל חיפה ,אשר באותם ימים היה המועדון הבכיר יותר בחיפה . בגיל 13החל גם עודי להתאמן ולשחק ,אך במגרש הנחות של מכבי .בעיר פעל אז הגזבר של אגודת מכבי ,מר יגר ,שביוזמה מבורכת גייס ילדים רבים לפרויקט בשם "קבלת שבת" :בכל יום ששי אחה"צ, התאספו כ 20-30-ילדים במגרש ,חולקו לקבוצות ושיחקו בו עד רדת החשיכה .על כל הפעילות הקולנית הזו ניצח מר יגר בעזרת משרוקית וצעקות משל עצמו .ארבעה ה"כוכבים" הבולטים בשטח היו :גוזלן ,ישעיהו שווגר ,גרשגורן ושלמה בנאדו .נער נוסף בחבורה ,היה "איקסי" בוכבינדר" .איקסי" לא בלט במיוחד ככדורגלן ומהר מאד פנה לכדורסל ,ספורט שהתאים יותר לגובהו הרב. לימים הפך הבחור לשחקן הציר של קבוצת הכדורסל מכבי חיפה ושל נבחרת ישראל ! כוכבי הכדורגל של מכבי חיפה היו אז :השוער שולץ ,המגן טיבי כהן ,והקיצוני הצעיר ג'והני הרדי. מאוחר יותר החלו לככב בקבוצה גם :מנצ'ל ,אמר ,שפירא ,אלמני ,בן צבי והשוערים דוידוביץ' (האב) וגרשוני .אולם באמצע שנות ה 50-עדיין היתה זו מכבי חיפה הנחותה והענייה משכנתה ,הפועל חיפה. הפועל ,לעומתה ,היתה אגודה מסודרת ,עשירה ,בעלת אמצעים רבים וכח לגייס שחקנים .שחקניה, הכוכבים הגדולים של חיפה ,היו אז :השוערים גראוור ומויש'לה פלדשטיין ,האחים סימנדיריס ,טיבי נוימן הגבוה ,נסטנפובר ,דיאמנט ואפילו השחקן היוגוסלבי הידוע זלטקו צ'יקובסקי עם בעיטות הפצצה המדויקות שלו . בהשראת כל השמות המפורסמים האלה ,ובכל פעם שהזדמן לידיו כדורגל אמיתי מעור ,נהג עודי לארגן את חבריו למשחקים (קטנים) ברחוב .מרווח של שלושה מטרים בין שני אורנים בשדירה שברחוב ,הפך לשער וכאשר התאספו יותר משלושה חברים ,אפשר היה להתקין "שערים קטנים" בעזרת שני זוגות אבנים ולשחק בשתי קבוצות לאורך הרחוב . המשחק ברחוב היה מושבת לעיתים רחוקות בגלל מכונית חולפת ,או בגלל עדר הפרות של אבו-ג'ורג', שהיה בדרכו אל המירעה (בשדות ממערב לקרית אליהו) או בחזרה משם .כאשר הטילו הפרות גללים על הכביש ,נשמעו הצעקות "אוי -,לא!" ,הושבתה השמחה והילדים נאלצו להפסיק לשחק . בשעות שלא היו ילדים בחוץ (אולי הכינו שיעורי בית) ,היה עודי מתייצב עם הכדור מול גדר מחנה הג"א שהיה מעבר לרחוב ,ופותח בסדרה אין סופית של בעיטות .הכדור שנבעט לגדר היה חוזר אל עודד במהירויות ובזוויות משתנות .עודי היה רץ ובועט מימין שמאלה ומשמאל ימינה וכך היה מאמן את שתי הרגליים ואת היכולת לצפות מראש את מהלך הכדור. משחקי כדורגל רציניים יותר ,יכלו להתקיים במגרש מכבי ,כאשר זה נקבע בין ילדי השכונה לילדי שכונה סמוכה .אולם על המגרש הזה ,מספיק היה לעודי חבר אחד בודד ,כדי שיוכלו שניהם להתאמן יחד על מסירות ארוכות ותנועה מהירה . קבוצת הכדורגל האנגלית האהודה בבית האחים ויקי ועודי היתה (ועודנה) :ארסנל .בכל מוצאי שבת ותמיד בשעה שמונה בערב ,היו מקשיבים לחדשות הספורט של ה B.B.C-כדי לשמוע מה עשתה הקבוצה .בכל סוף חודש היה מגיע בדואר המגזין האדום-לבן של המועדון ,וכך ניתן היה גם לחוש באוירה אשר היתה במגרש ,במראה השחקנים הנערצים ובשערים המרהיבים שהובקעו. בצילום של אחד השערים הללו ,נראה השוער כשהוא מביט נדהם בכדור החודר לפינת שערו הרחוקה. לכדור שנראה בצילום היתה צורה של ביצה ,ועודי לא הבין מדוע אינו עגול .ההסבר שקיבל מאחיו היה 20
פשוט :זהו סימן שהכדור שנבעט היה "פצצה" ,כלומר בעיטה חזקה מאד ! אחרי שנים רבות ,ידע עודי שזה קשור בצמצם המצלמה ,שלא היה מהיר דיו כדי לקלוט את הכדור במיקומו ובצורתו הנכונים .
כדור הרגל של אותם ימים.
מגזין המועדון ארסנל מתאריך . 4/9/1954 בתמונה :אצטדיון הייבורי מוכן לדרבי מול טוטנהאם . משחקי הכדורגל שנערכו בשבתות אחר הצהריים במגרש של הפועל ,משכו אלפי צופים .ילדים קטנים, שעמדו ליד הכניסות והתחננו לבעלי הכרטיסים" :תכניס אותי" ,הוכנסו למשחק בזה אחר זה . באחד המשחקים הללו קיבל עודי תפקיד של "מביא כדורים" והיה עליו לעמוד מאחורי השער הצפוני ! בקטע זה של המגרש לא היה יציע ,מכיוון שהיה צמוד לקיר הגובל בבית החולים .10 בראש הקיר היתה גדר רשת שמנעה מכדורים להתעופף לתוך בית החולים וגם היה בו פשפש שאיפשר למביאי הכדורים להחזיר כדורים שעברו בכל זאת . כבר בתחילת אותו משחק ,נפצע גראוור ,שוערה המיתולוגי של הפועל חיפה ,ובמקומו נכנס לשער השוער הצעיר פלדשטיין .מאותו רגע חזה הקהל ( וגם עודי -,ממרחק של שלושה מטרים ) ,בסידרה הירואית של הצלות והתעופפויות שביצע הבחור החדש .את מקום השוער הטוב תפס שוער מצויין ! באותן עונות ,קבוצות הליגה הלאומית (הראשונה) הופיעו כולן במגרש זה והכדורגל שהוצג אז במגרש הקטן ,לא היה טוב במיוחד ...אבל תמיד מלהיב ותחרותי .בתנאים אלו היו מעט שחקני שדה בולטים והרבה שוערים מפורסמים .עודי העריץ את שייע גלזר ,יצחק שניאור ,טיבי נוימן ואלי פוקס, אך התלהב יותר מהשוערים :חודורוב ו-בנדורי מתל אביב ,ו-ויסוקר (יעקב) ובוך מפתח תקווה .
21
הפועל חיפה בשנות החמישים -ביתו של עודי מציץ בין כתפי השחקנים מימין .משמאל-טיבי נוימן.
נוער מכבי חיפה ב : 1955-עומדים מימין לשמאל – פיצל'ה ,ואשר עלמני .שלישי משמאל -ג'והני הרדי. ברקע :מימין -ביתו של עודי וגדר הפח של המגרש .במרכז -הבית של גדעון פישמן ומשמאל -בי"ח .10 פרק הכדורגל בשכונה הסתיים לקראת סוף שנות החמישים . עם בנייתו של רובע ( ואיצטדיון ) קריית אליעזר בשדות שמעבר לקריית אליהו ,הפכו מגרשי הכדורגל שבשכונה למיותרים ,השטח כולו הפך לאתר בנייה גדול והוקמו בו שיכונים חדשים .הקטע האחרון של רחוב המגינים ,בין שדרות הכרמל לקריית אליעזר -,נסלל באספלט והנוף הפתוח מול ביתו של עודי התמלא תחילה בפיגומים עם עגורן גדול על מסילה ובהמשך ,צצו שיכוני "רכבת" שאוכלסו בהמון משפחות חדשות .באותה הזדמנות הועתקה גם המשתלה העירונית שהיתה מאחורי מגרש "הפועל", אל מעבר לכרמל ,במיקומה הנוכחי .הסיכוי של עודי להצטרף לאחת מקבוצות הכדורגל שפעלו בשכונה– ,נגוז .זו גם הסיבה לכך שמעולם לא היה לו זוג נעלי כדורגל משלו - ,אכזבה לא קטנה !
22
השכונה הצבאית
מחנות הצבא בשכונה – מבט על מה שהיה ( הג"א -,בצהוב וביה"ח -,10ביתנים באדום ורקע ירוק ) . 23
הגוש במרובע הרחובות תל אביב – הגנים – המגינים – ועד קרית אליהו ,היה מלא במבנים ארעיים של מחנות הצבא הבריטי .עם סיום המנדט ,התמקמו במחנות אלה :בית החולים הצבאי 10והג"א. בית החולים 10היה מחנה שוקק חיים בין הרחובות יצחק שדה ,תל אביב ומגרשי הכדורגל. בזמן המנדט שימש בית החולים את חיילי הוד מלכותו מלך אנגליה ,אשר שירתו בחלק זה של המזרח התיכון ,אך מיד עם תום המנדט וקום המדינה ,הפך לבית החולים של פיקוד צפון והחיילים שהגיעו אליו טופלו ביחידה גדולה של חיל הרפואה ,שכללה רופאים ,אחיות וחיילי מינהלה .בנוסף תופעלו מספר אמבולנסים צבאיים על ידי בית החולים .רופאים רבים ומספר אנשי צוות ,התגוררו בשכונה עצמה עם משפחותיהם ,בדירות שנמסרו לצבא על ידי רשויות "הרכוש הנטוש". בהיותו ממוקם בלב שכונת המגורים ,היה המחנה חלק חשוב בהוויה היומיומית של הדיירים וילדיהם. עודי ,כמו גם יתר הילדים ,עקב בסקרנות אחרי ההתרחשויות בתוך בית החולים .מפעם לפעם אף הורשו הילדים להיכנס פנימה ,ובמיוחד כאשר באולם הקטן שהיה במרכזו ,הוקרנו סרטי קולנוע. ויקי ,אחיו של עודי ,ידע אנגלית וקיבל על עצמו לגלגל את סרט התרגום לעברית -,שרץ בצד המסך. דבר זה הצריך מיומנות ותיזמון ,כי בלעדיהם נשמעו מהר צעקות בוז ושריקות מצד החיילים והילדים! זכור לעודי היטב מקרה אחד שבו ,בצהרי היום ,נמלט מהמחנה מטופל חולה נפש .הבחור רץ ברחוב, עירום כביום היוולדו ,צוחק ללא הרף ונרדף על ידי שני חיילים נואשים ושומרי מרחק... נראה שחיילים הלומי-קרב ,לא חסרו בשנים שלאחר מלחמת השחרור ! כמובן שגם אזעקות האמבולנסים שבאו ויצאו ,היו מסקרנות ומקסימות .כך היו גם מסדרי הבוקר והנפת הדגל שהתקיימו מול מרפסת הדירה מדי יום . מפקדת בית החולים 10שכנה במספר מבנים ברחוב בילהרץ , 4-6בנפרד מהמחנה העיקרי בשכונה. מבנים אלו עמדו מאוחר יותר ,כשהם נטושים וסגורים. לאחר שנים רבות נמסר המבנה הגדול לידי תנועת "הצופים" ומשמש עד היום קן לשבט השכונתי. מחנה הג"א היה המחנה השני בשכונה ,והיה פרוס בין רחוב רד"ק לבין בית החולים האיטלקי. מחנה זה היה רוב הזמן בלתי מאויש למעט מספר חיילים שניהלו את מחסני החירום שהיו בו . פעם-פעמיים בשנה זומנה למחנה פלוגה של אנשי מילואים לתירגול ואימונים ,והמחנה כולו נכנס לפעילות קדחתנית .ביתר ימות השנה ,ניתן לילדים להתגנב פנימה ,להתרוצץ ולשחק בין הביתנים הסגורים ועל גבי הגגות המעוגלים שלהם .זה היה " הגן האסור " של הילדים .היו בו כמה עצי תאנה נותני פרי מתוק ובמקום שרצו מיני זוחלים כמו לטאות ,חרדונים וכנראה גם נחשים .בחופשות הקיץ נמתחה בין שני ביתנים רשת ואפשר היה לשחק כדור-עף .בביתן אחד ריק ,גילו הילדים שולחן פינג- פונג וכך התאפשר לעודי ללמוד ולשחק טניס שולחן עם הגדולים! ברור שזה היה גם המקום האידיאלי למשחקים כמו "שוטרים וגנבים" ומחבואים. אתרים עם עושר כזה של פעילויות ,משחקים והרפתקאות לא ניתן היה למצוא בשום שכונה אחרת בעיר ,מלבד ,אולי בת-גלים אשר בה היו בריכת שחייה וים.
24
משחקי השכונה משחקי הילדים בשכונה לא היו שונים מהמשחקים ששוחקו בכל מקום אחר בארץ .כל הילדים הגיעו עם משפחותיהם ממקומות שונים ומגוונים והביאו איתם את הידע והנסיון שלהם ,מאותם מקומות . משחק המחבואים בשכונה ,לא היה שונה מכל מקום אחר בו שוחק .אולם כאן" ,העומד" ספר עד עשר ויצא לחפש את חבריו בכל רחבי השכונה .מקומות המחבוא היו רבים ומגוונים וכללו את הגינות ,חדרי המדרגות וצמרות העצים ! גם המשחק "שוטרים וגנבים" שוחק בכל המרחב ,אלא שאז חולקו הילדים לשתי קבוצות וברחבי השכונה התנהלו מרדפים הדדיים ומארבים .צעקות " " hands-upהדהדו באויר והמתחרים "נשרפו" בזה אחר זה .כך התפוגג לו המתח והתחלף בסיפוק . משחקים ספורטיביים יותר היו "ארבע אבנים" ו" -גע-גע" .בראשון הוצבו ארבע אבנים על הכביש, הילדים דילגו ביניהם כאשר המרחק בין האבן הרביעית לשלישית ,הוגדל על פי קפיצת כל ילד אחרון. השני היה משחק כדור :כדור הושלך מעלה ,ניתר שלוש פעמים ( בליווי צעקות גע-גע-גע של הילדים ) ומאותו רגע יכול היה כל ילד להטיח אותו ברגלי חבריו .מי שהכדור פגע בו" ,נשרף" ויצא מהמשחק . עוד משחק היה "סימני-דרך" אך זה חרג אל מחוץ לגבולות השכונה והתנהל בכל רחבי העיר התחתית : הילדים התחלקו לשתי קבוצות .הקבוצה הראשונה יצאה למסע מהיר ,מצויידת באבני גיר ומסמנת על הקרקע ועל קירות או עמודים חיצים .הקבוצה השנייה יצאה לדרך בהשהייה של דקות ספורות ,והיה עליה למצוא את הנתיב הנכון ובסופו של המסע" -,מטמון" כלשהו שהוחבא בידי הקבוצה הראשונה . משחקי ה"ג'ולות" ( "בלורות" ) התחלקו לשניים " :ג'ורה" ו"-מור" .הראשון כלל גומה בקרקע ובשני סודרו הגולות בצורת משולש או "בננה" .פגיעה בגולה של היריב זיכתה אותך בג'ולה שנפגעה . בתוך הבתים עצמם שיחקו הילדים במשחקי קופסא כמו "מונופול"" ,סולמות ונחשים" וגם "קלפים", משחק ששוחק בעזרת קופסאות סיגריות שנגזרו לגודל המתאים .הילדים ידעו את ערכו של כל "קלף"! למשל קלפי "נלסון" ו "מטוסיאן" היו שווים יותר מ"דובק" ו "מספרו" והרבה פחות מ." player’s" - לביתו של גבי מנקס הובא על ידי הוריו מחו"ל ,משחק "חדש" ומיוחד שנקרא "לגו" -,קוביות פלסטיק הניתנות לחיבור ובניית מבנים ...לכמה ילדים היה משחק שנקרא "מכאנו" וכלל מוטות ופרופילי פח מחוררים אותם חיברו בעזרת ברגים ואומים ובנו גשרים ,עגורנים ומבנים הנדסיים צבעוניים. אך רק למיקי גבלה היה אוסף של רכבות ופסים שפעלו על חשמל והיו מושא לקנאת כל החברים. מיקי מעולם לא הפסיק את התעסקותו בתחביב יקר זה וכיום יש בידיו אוסף השווה מאות אלפי יורו ! תחליף נוסף שהיה למשחקי הג'ולים בחוץ ,ואשר שוחק על הרצפה בתוך הבית ,היה "חמש אבנים". המשחק שוחק בעזרת חמש קוביות ברזל זהובות בנפח של סנטימטר מעוקב כל אחת .המשחק כלל הקפצה של קוביות אל גב היד ואיסוף הנותרות מהרצפה באותה היד . כך היה גם המשחק "דוק" (בשורוק) :זה היה משחק עם כפיסי עץ עגולים ודקים שפוזרו בערימה על הרצפה ולוקטו בזהירות כפיס אחר כפיס וזאת ,מבלי להזיז את הנותרים. המשחק דרש מהילדים שליטה מירבית על רעידות הידיים ואפילו על הנשימה . גולת הכותרת במשחקי ה"שכונה" ,היה משהו ייחודי שהומצא על ידי עודי עצמו" :תהלוכת משוגעים"! הילדים של שנות החמישים סבלו ,כנראה ,מהטראומות של הוריהם ומהלחצים הכלכליים והאחרים בו היה נתון היישוב כולו .חלק גדול מלחצים אלה עבר אל הילדים והתפרק במשחקים .אולם את המתח המעט שנותר ,היה צריך לפרוק בדרך כלשהי.. עודי היה מארגן את חבורת הילדים ,ועל פי אות שניתן ,יצאה כל החבורה לסיבוב בשכונה תוך צרחות, צעקות והקשה על כלים רועשים ! כל דיירי הבתים היו יוצאים אל החלונות והמרפסות ,והיו צופים בתדהמה בילדיהם "המשוגעים" הצועדים בסך ...וזה היה מצחיק . כל המשחקים הללו ,כולל פעילויות הספורט שכבר הוזכרו קודם ,היו על רקע שנות החמישים במדינה. לא היו אז מתקנים ,גני משחק ,מתנ"סים ובודאי גם לא משחקי מחשב דיגטאליים .כל אלה יופיעו כעבור שנים רבות ,ולא יהיו רלבנטיים לילדים שהתבגרו . אולם המשחקים שהיו בנמצא ,דרשו מהילדים מיומנויות מוטוריות וגופניות ,שיתוף חברתי והסתגלות הדדית .הם למדו משהו על סבלנות ,משהו על התמדה ומשהו על הזדקקות של האחד לרעהו. 25
משחקי אותם ימים. קלפים מקופסאות סיגריות
סיגריות "שוות"
בולי דואר
סיגריות "שוות" יותר
מכאנו -משחק עם עבודה למשך שעות.
כל ילד שכיבד את עצמו ,אסף בולים !
בול ליום העצמאות התשיעי.
חמש אבנים
מונופול -משחק למתקדמים. 26
מסביב לשכונה
מתחמי קולנוע " כרמל " וקולנוע " -גנים " ,תחנת אג"ד המרכזית ומתחם מלון " וינדזור " ( .להגדיל ! ) 27
בין שדרות הכרמל ,רחוב יפו ורחוב הגנים ,מול תחנת אג"ד המרכזית ,היה מתחם גדול שכלל את בית הקולנוע הפתוח "כרמל" ,הקולנוע הקטן והמקורה "גנים" וגם בית קפה קטן עם גינה גדולה ממול לתחנת אג"ד המרכזית .המתחם שהיה בבעלות ערבית עד קום המדינה ,עמד נטוש במשך מספר שנים. בשנת 1955קיבלה משפחת אוביץ את הזכויות לתיפעול המקום ,שהיה "רכוש נטוש" ,ולהצגה של סרטים בשני בתי הקולנוע. משפחת אוביץ התפרסמה ברחבי אירופה (המזרחית) בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. באותה תקופה היתה המשפחה מורכבת מהורים עם עשרה ילדים .מתוך העשרה ,שבעה היו גמדים וכולם היו מופיעים יחד בשירה ונגינה בארצות הדוברות רומנית ,הונגרית ,גרמנית ורוסית .אם המשפחה השביעה את ילדיה שיישארו תמיד יחד ,מלוכדים ומאוחדים תוך שמירה הדדית בין כולם. דבר זה הציל את חייהם בתקופת השואה ,אולם המחיר שנאלצו לשלם היה מחריד .כולם נלקחו למחנה הריכוז אוושויץ ומיד הפכו לשפני נסיון של רופא המחנה יוזף מנגלה .האיש גילה בהם התעניינות "מדעית" במסגרת מחקריו בתורת הגזע והגנטיקה של הנאצים .יחד עם זה דאג "רופא" זה שלא יעונה לבני המשפחה כל רע ,ובכך הם ניצלו מהשמדה. אחרי המלחמה עלו כולם ארצה ועוד הספיקו להופיע כמה שנים לפני קהל של עולים חדשים – ניצולי שואה שהכירו את המשפחה ואת המופע הבימתי שלה. היכרות אישית היתה גם לעודי עם בני המשפחה :אמא שלו היתה רופאת השיניים של משפחה זו ,אך מעולם לא סיפרה לו על עברה האיום .עודי עצמו נהג ללכת ולצפות בסרטים שהוקרנו בקייץ ב"כרמל" הפתוח ,ובחורף ב"גנים" .זכור לעודי היטב איך היה קונה כרטיס בקופה ,שבתוכה ישבה אחת מבנות המשפחה ,על כסא גבוה מאד .גם את יתר בני המשפחה ראה עודי במתחם ,מאחר שרובם התגוררו בדירה קטנה בתוכו .אחד מילדי המשפחה היה שמשון אוביץ ,שהיה דוקא נער גדול מימדים ,פרוע ומפחיד .שמשון ,שהיה מבוגר מעודי בשנתיים ,היה ידוע ברחובות העיר התחתית כמי שכדאי להתרחק ממנו ...אפילו נוכחותו בבית הכנסת ,כאשר עודי עלה לתורה בטכס בר המצווה ,הפחידה אותו וגרמה לו לשיר את ההפטרה כמו קטע מאופרה. שנים מאוחר יותר קלט עודי שהנער נולד בעצם במחנה הריכוז ! ידיעה זו לבדה ,הספיקה לעודי כדי להבין שהדימוי אותו קשר לשמשון ה"פרא" ,היה ברובו דיעה קדומה ומוגזמת.
משפחת אוביץ בישראל – .1950
קולנוע גנים – 1958 28
הסרטים שהוקרנו בבתי הקולנוע של המשפחה לא היו "הקלסיקה" של הוליווד באותם ימים ,אבל בהחלט משכו את תושבי השכונות באזור ומשפחות שלמות היו מגיעות לצפות ביחד בכמה מהם. זכור לעודי במיוחד הסרט שנקרא " A song to remember” :או כפי שתורגם לעברית " :שיר השירים לשופן" ,ובעיקר הקטע האקרובטי בחנות הפסנתרים! ניתן למצוא את הסרט ביוטיוב בכתובת . https://www.youtube.com/watch?v=zLqyM_iQius : גם את "קארוזו הגדול" עם מריו לנצה https://www.youtube.com/watch?v=G-d91iXnpWI : וגם הסרט ההודי "הנודד" ,עם השחקן ראג' קאפור ,שהוקרן בקולנוע זה בהצלחה מסחרית גדולה ! בתי קולנוע נוספים שפעלו בעיר התחתית באותה תקופה היו : קולנוע עין-דור שהיה מורכב גם הוא משני חלקים :קולנוע קייצי פתוח שכמעט לא היה בשימוש ובצמוד לו ,קולנוע סגור וגדול אשר בו הוקרנו סרטים בסבב שני אחרי ש"ירדו" מהדר ,לטובת תושבי העיר התחתית , קולנוע חיפה שנפתח לאחר בניית השיכונים של שנות הששים בקריית אליעזר וקריית אליהו .קולנוע זה היה חלק ממרכז מסחרי קטן שנבנה מול בית הספר "מוריה", קולנוע תכלת שנבנה בבת-גלים ליד בניין הקאזינו ,לטובת תושבי השכונה ,אך משך אליו גם תושבים אחרים, וקולנוע הדר הותיק ,שהיה המבנה המרכזי בשכונת ואדי סאליב .עם פינוי שכונת העוני ,חדל קולנוע זה לפעול למשך כמה שנים ואחר כך הפך למועדון לילה שכלל שולחנות אוכל ובמה להופעות . בנוסף לבתי הקולנוע ,פעלו בעיר התחתית גם מייזמים פרטיים של תושבים וגופים ציבוריים ,שהקרינו סרטים בעזרת מקרנות Viktorקטנות ,בחצרות אחוריות ובמועדוני נוער .כך לדוגמה היה אחד כזה בסימטת הרכבת ( 4ליד רחוב יפו ,)134בבית פרטי ועבור תושבי שכונת תחנת הכרמל. מקום אחר היה מועדון נוער עירוני ,שפעל ברחוב המגינים ,81בקומה השניה. התחנה המרכזית – אג"ד כל קווי האוטובוס הבין-עירוניים של העיר חיפה ,הגיעו אל התחנה המרכזית ויצאו ממנה . קווי האוטובוס לחיפה רבתי ,רוכזו לחוד בכיכר פלאמר ליד תחנת הרכבת ,אולם התחנה המרכזית היתה המוקד הגדול שסביבו התנהלה פעילות הנוסעים ,והעסקים הרבים ששירתו נוסעים אלה. קוי אוטובוס עירוניים רבים הגיעו לתחנות ביניים מסביב לתחנה המרכזית ,כדי להוריד ולאסוף נוסעים .קווים אלה חיברו את השכונה לכל שכונות העיר האחרות .בצומת רחוב יפו-שד' הכרמל, בתוך התחנה המרכזית ובסביבה כולה ,היו כמובן קיוסקים ,דוכני עיתונים ,חנויות מכולת ,תחנת מוניות ,רוכלי סידקית וממתקים ,ומוכרי תירס חם (בחורף) ואסקימו /סאברס קר בקייץ . במיוחד זכור לעודי הקיוסק שעמד מול התחנה המרכזית ,בצד השני של שדרות הכרמל :בקיוסק זה קנה עודי את חפיסת הסיגריות הראשונה שלו ,סיגריות "רויאל" בחפיסה אדומה-לבנה. בדוכן העיתונים שהיה בתוך התחנה (צמוד לגדר ביה"ס אג"ד) העז עודי וקנה את חוברת הסיפורים האירוטיים הראשונה ,אך זו נמכרה לו בהסתר" ,מתחת הדוכן" ( ...התמונה המצ"ב צולמה ליד הדוכן )
29
תחנת אג"ד המרכזית ליד "בית העם" הטמפלרי ( ביה"ס אג"ד ).
סיגריות רויאל .
זיכרון קטן -מבית עלמין קטן . אי-שם באמצע שנות החמישים ,החליטו עודי ובני מילר לצאת למסע הרפתקאות בבית העלמין הישן של חיפה .האתר שנמצא בין רחוב יפו למסילת הרכבת ,היה שטח סגור בחומת אבן ושער ברזל קטן . כנראה היה שער זה פתוח באותו יום .שני הילדים נכנסו והחלו לשוטט בין המצבות הישנות . בתקופה זו ,בה הלהיטים בקולנוע היו סרטי פרנקנשטיין ודראקולה ,דרש מעשה כזה אומץ רב ! את תשומת ליבם של השניים ,משך מבנה אבן קטן במרכז המקום .זה היה מבנה הטהרה ,ממנו היו כנראה יוצאות הלוויות אל חלקת הקבר המיועדת לכל מת . אולם סקרנותו של עודי נבעה מסיבה אישית :הוא ידע שבמקום זה נקבר אחיו (הראשון) אשר מת בלידתו ,בשנת !1936הדבר סופר לעודי על ידי אמו ואחיו -ויקי לפני כן וזה ,הצית את דמיונו. אמו של עודי נישאה לאביו בשנת ,1935ומיד נכנסה להריון ,אולם בלידה עצמה התגלה סיבוך קשה. הרופא המיילד יצא מחדר הניתוחים והודיע לאבא שיש לקבל החלטה :התינוק או האמא ! אבא הודיע ללא היסוס שיש להציל את אמא ,גם במחיר של העובר . לאחר שבוצעה לידת מלקחיים אמא התאוששה ודרשה לראות את היילוד מיד ! התינוק המת הובא אל זרועותיה והיא ראתה שהיה תינוק מושלם ויפהפה ,אולם היא הבחינה גם בשתי נקודות פציעה ברקותיו .מאז ,היא היתה משוכנעת שהיה שם מחדל רפואי ,אולם בגלל כללי אתיקה שבין רופאים ,היא נמנעה מלעורר מהומה משפטית ,שהרי היא עצמה גם היתה רופאה . התינוק הובא לקבורה בבית העלמין "הישן" שהיה גם היחיד בחיפה הקטנה של אז. קבר קטן ומצבה חסרת שם ,לא הצליח עודי למצוא במהלך החיפוש שערך ,אולם הביקור נצרב בזכרון שני הילדים ,אם גם מסיבות שונות .לסיפור הטראגי היה המשך אופטימי מאד : פחות משנה לאחר האירועים ,ולאחר החלטה אמיצה של אמא ,נולד ויקי ,אחיו הבכור של עודי . בו בזמן החלו באירופה האירועים שהובילו למלחמת העולם השנייה .זו פרצה בספטמבר 1939 ונמשכה ארבע וחצי שנים .רק לאחר קרבות אל-עלמיין וסטלינגרד ,כאשר סיומה של המלחמה החל להיראות באופק ,יכלו בני הזוג שטוטר -,אבא ואמא ,להחליט ולהביא ילד נוסף לעולם -את עודי . עודי עתיד היה לא רק לחבור אל אחיו ,אלא גם להיות ממשיך נוסף לשתי משפחות שנספו בשואה .
30
בית העלמין הישן של חיפה
31
הבית והדירה ברחוב רד"ק – פינת יצחק שדה ב1950 -
32
( להגדיל ! )
הדירה של משפחת שרון ברחוב רד"ק ,26היתה דירה גדולה במושגים של שנות החמישים והשישים. במקור לא היה קיר חוצץ בין המבואה שלה ,לבין זו השכנה :הדירה היתה בימיו של מיסטר רוג'רס, מנהל הנמל הבריטי ,דירת שישה חדרים ! החלק הצפוני בן שני החדרים ,שימש כנראה כמשרד או למגורים של עובדי משק הבית שלו .אחרי שחולקה הדירה לשתי יחידות נפרדות ,עדיין נותר במטבח הגדול מיתקן חשמלי – פעמוניה ,ומכל חדר אפשר היה לצלצל בעזרת כפתור כדי להזעיק עובד/ת אל החדר שמספרו הופיע בצג של הפעמוניה ! אך מבחינה אדריכלית זו היתה דירה אופיינית לשכונה : גובה החדרים בדירה היה 3.50מטר ! בכל החלונות ופתחי היציאה למרפסות היו תריסי גלילה מעץ, אשר נפתחו ונסגרו בעזרת רצועה שהתכנסה בזמן ההרמה ,אל מנגנון קפיצי שקוע בקיר. בנוסף לכך חולקו החלונות בחלוקה אופקית ומעל לכל הכנפיים שנפתחו לצדדים ,היה חלק עליון אותו ניתן היה לפתוח לחוד ,כלפי מטה .חלק זה הופעל בעזרת ידית ומנגנון מיוחד וכך היתה אפשרות של איורור עילי וסילוק האויר החם ,בקייץ .הדלתות בדירה היו מעץ מסיבי צבוע בצבע שמן מבריק. בחדר המגורים ובחדר האוכל היו דלתות עץ עם ריבועי זכוכית דקורטיבית ,וניתן היה לסגור חדרים אלה או לפתוח אותם ב 24-צירופים שונים ,לפי הצורך והשימוש. בדירה היתה גם מערכת הסקה מרכזית שפעלה בעזרת מים מחוממים ורדיאטורים בכל חדר וחדר. מן הסתם סיפקה מערכת זו גם מים חמים לרחצה .מתקני ההסקה היו במרתף שמתחת קומת הקרקע . לאחר שנכנסה המשפחה לגור בדירה ,היה מתקן ההסקה מושבת .אמא של עודי התקינה דוד מיים שחומם בעזרת נפט .זה טיפטף מתוך מיכל אל תוך מבער בתחתית הדוד .ארובה שהותקנה בתקרה, הוציאה את העשן אל הגג ,אך בימים שבחוץ נשבה הרוח ,בערה האש שבמתקן בעוצמה כפולה וברעש אשר היה מפחיד ממש . לדירה זו היו ( כמו לרוב הדירות בשכונה ) שלושה כיווני אויר וגגון הצללה שהיה היקפי לבניין כולו . כל אלה ,יחד עם הקירות הדו-שכבתיים ,היו פתרונות יעילים ביותר לבעיות מזג האויר ,וכל זה בזמנים שמיזוג אויר טרם הומצא ! לדירה שהיתה בבניין פינתי ,היתה מרפסת מעוגלת סביב חדר שינה פינתי וניתן היה לצפות ממנה על נוף בגזרה רחבה מאד .הנוף כלל את חלקו הצפוני של רחוב יפו ,בית החולים 10הצבאי ,מגרשי כדורגל עם הרקע של סטלה מאריס והשדות שמעבר לקרית אליהו וחלק מהדר הכרמל והמושבה הגרמנית. השמש זרחה למרפסת משעה תשע בבוקר ,שקעה מעבר לקרית אליהו בערב ואחר כך הופעל המגדלור. המדרגות שהוליכו אל הדירה ,החלו במהלך של תשע לדירות התחתונות ,המשיכו בעשרים ואחת אל דירות הקומה העליונה והסתיימו בעשרים ואחת נוספות ,אשר הוליכו אל הגג אל שני גגות מרוצפים וחדרי כביסה שהיו ביניהם .המיתקנים לתליית הכביסה עמדו לרשות כל הדיירים .למרבית הפליאה : המתקנים נותרו במקומם עד היום (ראה-תמונת השער)! חדר המדרגות היה מואר כולו על ידי דלתות הזכוכית בכניסה ,חלון גדול בקומה השניה וחלונות זכוכית במבנה הגג .לא היו בו קטעים חשוכים כמו בבניינים רגילים והמדרגות עצמן היו רחבות ונוחות לעליה . בין חדר האוכל לבין המטבח היו בדירה בית שימוש ומזווה .בתחילה ,אלה לא היו כמעט מנוצלים . עודי זוכר שבית השימוש לא היה בשימוש ,למעט פעם שהמשפחה רכשה עוף (חי!) וזה הוכנס למקום, עד "השלב הבא" ...בתחילת שנות החמישים ו"הצנע" נרכשו מוצרי מזון בשוק השחור .זכורים לעודי גם פעמים שניקנו דגים חיים והובאו לשכשך באמבטיה שבחדר הרחצה ,גם זאת רק עד "השלב הבא". באותו חדר אמבטיה ניצבה גם מכונת הכביסה המשפחתית מסוג , Mieleמכונה שכללה גם מסחטה !
ה" -מדחף " שבפנים היה מסתובב ימינה-שמאלה והמכונה היתה יוצאת לטיול ! 33
המזווה שימש בשבתות כמקום עבודתה של גב' אניסי ,המגהצת ,כשזו באה ל 3-4 -שעות כדי לגהץ את הכביסה המשפחתית הנקייה .הכביסה כללה לא רק בגדים ,אלא גם מצעים מפות-שולחן וממחטות אף. עודי זוכר היטב את אניסי ,עומדת ב"קומבניזון" בלבד ומגהצת תוך כדי התנדנדות שדיה מצד לצד... באמצע שנות החמישים ,החליטה אמא של עודי להרוס את המחיצה בין שני החדרונים וכך ,ליצור חלל של שישה מטרים רבועים ,אותו השכירה לדייר/ת משנה .בתחילה פנתה ד"ר שרון אל השכן ,האדריכל תיאודור מנקס (אבא של גבי) ,שיתכנן את ה"חדר" לפרטיו .האיש התייחס לפרויקט כמו לתכנון של "קבינה" בספינת פאר ,אך היא כנראה לא הבינה את התכנית וסידרה את החדר בכוחות עצמה... הדיירים שהיו מתחלפים בתדירות גבוהה ,היו כמו בני המשפחה ,תוך שהם משתמשים במטבח ובחדר הרחצה מדי יום ביומו .מאידך ,זו היתה השלמת הכנסה למשפחה בזמנים הקשים שהיו אותן שנים. עם השתפרות המצב באמצע שנות השישים ,רכשה אמו של עודי את הדירה השכנה מד"ר גולדמן, ומיד אחר כך הרסה את יתר הקירות בקטע זה של הדירה ,כולל המחיצה שבין המטבח לדירה השכנה ! את דלת המטבח היא אטמה בקיר וכך ,יכלה ליצור מטבח מודרני בחלל שנשאר בצד הדירה. מצד שני ,התווסף חדר קטן לדירה השכנה וזו ,הושכרה אח"כ כדירת שלושה חדרים ,במקום שניים ! יתר חדרי הדירה היו מרוהטים במיטב הריהוט ובסגנון קלאסי .בסלון "כיכב" הפסנתר של ויקי ,ומעליו היתה תלויה נברשת קריסטל "מוראנו" בעלת שש יחידות תאורה ושנים עשרה אלמנטים לקישוט .
נברשת קריסטל של מוראנו בדומה לזו שהיתה בבית . בחדר האוכל עמד סט של שולחן וארבעה כיסאות Thonetמעץ אגוז מיובאים מאוסטריה. מעל השולחן היתה תלויה נברשת קריסטלית נוספת של "מוראנו" ,אך עם שני גופי תאורה בלבד.
דגם הכסא של : Thonetמפעל שהיה מראשוני העיצוב של עץ מכופף ופורניר . בפינת האוכל היו ארבעה כיסאות כאלה ,אך עם מושב מרופד עור לבן וחלקי עץ בגימור אגוז ולכה . בכל החדרים היו שטיחים פרסיים מסוג "קאשאן" ו"-טיבריס" ועל כל החלונות תלו וילונות אלגנטיים חצי שקופים ,שהוזזו לצדדים עם חוטים ממשי ובקצה כל חוט היה מאחז עם גדילים . את כל אלה היה צורך לנקות היטב .לשם כך רכשה אמא של עודי ( בשנת ,1958כאשר היתה בחו"ל ), שואב אבק אשר היה ,מן הסתם ,היחיד והראשון מסוגו בשכונה כולה !
34
שואב אבק רוסי מסוג "טורפדו" שהיה בבית ב.1958- מערכת ההסקה המרכזית בדירה ,היתה מושבתת כבר מהתחלה .כך זה היה גם ביתר הדירות בבניין וביתר הבניינים בשכונה .החימום של הדירה בחורף נעשה לפיכך בעזרת תנור נפט סטנדרטי .בתחילה היה בבית תנור עגול בגובה של ששים ס"מ ,אשר היה בעצם מהדורה מוגדלת של פתיליה לבישול. בסוף שנות החמישים הופיעו בשוק תנורי "פיירסייד" מודרניים שהיו גם יותר יעילים ובטיחותיים.
תנור "פיירסייד"
תנור חימום מהסוג הישן.
35
סט תכניות ההגשה ("הגרמושקה") כפי שהוגשה ואושרה לבנייה ב! 1937 - בחצי העליון :תכנית השכונה כולה ,המראה את פיתרון מערכות הסניטציה . ( להגדיל ! )
36
היתר הבנייה לבית כפי שנמסר למגיש הבקשה הלבנוני ב ,1937 -ע"י הרשות המוניציפלית של חיפה .
( להגדיל ! )
37
השכונה – מקץ שישים שנה
הבית ברד"ק -26פינת יצחק שדה - 9מבט מצפון מערב
מבטים מדרום מערב
מבטים מדרום
38
רד"ק 24ולימינו רד"ק 22
רד"ק 24מדרום-מזרח
רד"ק 20מהרחוב
רד"ק 24
רד"ק 22מדרום-מזרח
רד"ק 20והכניסה המרכזית -,היום
39
רד"ק 18מהרחוב
"הארמון" מבט ממזרח, המבנה אטום ,מגודר ומוכרז כמבנה מסוכן .
40
כאן היה "הג'ונגל" :בינוי פראי על חשבון העצים .משמאל :יצחק שדה , 7עם תוספת בנייה של שתי קומות (!) על הבניין המקורי והרחבות כמעט עד גבול החלקה.
41
בניין ה – IPC -מבטים כניסות ופרטים מחדרי המדרגות.
מבט לעבר החזית האחורית ( עם המחסנים שמתחת לבניין ) ובתוך חדר המדרגות הטיפוסי.
לב השכונה :רד"ק 22משמאל על רקע בניין ה. IPC -
42
בניין ה IPC -משמאל וכניסה , 3מימין .
למעלה :מרכז השכונה בין רד"ק 22ו .20 -משמאל -גג ה IPC-משקיף על נמל חיפה . מבט אל "הארמון" מגג ה : IPC -המגדל מתפרק אך עדיין צופה אל הנמל.
. 43
מבט מגג ה IPC -לעבר הדר הכרמל ,בית החולים האיטלקי ולמרגלותיו :שטח שהיה מחנה הג"א.
מבט לכיוון המעבר שבין רד"ק . 22-24
44
מכתבה של הגננת אירית ארז השכונה היקרה.. משפחת ארז הגיע .לשכונה ספטמבר 1955שכרנו בדמי מפתח ממשפחת צ'וק נילי .בשני חדרים גידלנו את בנינו קובי נולד ב 1955ואלון ב.1961 היינו כגשר בין וותיקי השכונה לבין הגל השני משפחות שחוו את איימי מלחמת עולם . 2 אני בעצמי נצולת שואה. רוב המשפחות קיבלו אותנו בסבר פנים יפות .זוכרת אני הייטב את משפחות קולסקי קטריאל צידון קרלינסקי גב' טומס עידן דר' מרקוביץ ,מנקס ,שרון ,וכמובן את המשפחות היקרות בניאס אנגל רוזנס חשמונאי ופרחי ... היינו הראשונים בסביבה .הטלפון שלנו שימש גם את השכנים הקרובים. הוותיקים עזבו ובמקומם בא הגל השני שמטרתם היתה להיות ישראלים לכל דבר ורצו לשכוח את הגולה ! הם דיברו עברית ולמרות קשיי פרנסה השתדלו לתת לילדיהם את החינוך הטוב ביותר .זוכרת בקר בקר שיירה של ילדינו לבושי בחאקי עם סמל "והצנע לכת" ,צועדים אל ההסעה אל בית הספר הריאלי. אני הייתי גננת בארגון אימהות עובדות שש שנים עובדה זו הביאה את מרבית השכנים לדרישה שעלי לארגן גן לילדי השכונה הצעירים. תחילה הגן היה בדירתינו הקטנה .מ 1961-שכרנו מחסן שהתפנה ולידו חצר ששימשה למשחקים לילדי הגן. הגן התפתח עם בנית השיכונים ברח .יצחק שדה מס 5.פשוט ענה לצורכי ההורים העובדים .ובאו גם ילדים מקרית אליהו ומקריית אליעזר. ילדי השכונה הגיעו להישגים מרשימים הן כאקדמאים והן כבני אדם ומשפחה בעלי ערכים.אנושיים. זו הייתה שכונה משפחתית .כלם עזרו זה לזה .השתתפנו .בשמחה ובעצב אהבנו וכיבדנו את כל אחד ..ואחת.. השכונה בתקופתנו הייתה מטופחת בגינות ועצי נוי.האלמוגן הפורח בפברואר קישט באש פרחיו האדומים עצי ההדר גיוונו .את השכונה בכתום צהוב ובאביב פרחי עץ ההדר בישמו את השכונה בריח .נפלא.....ילדינו גדלו אבי סוזי ורסנו רוני אנגל אבי פרל וערן .זכרונו לברכה רותי שנבלום סימה זידמן .חיה זכרונה לברכה ,חנה ושרגא בירקנוולד ,קובי ואלון ארז ,יהודה פרחי וז'וז'ו פרחי זכרונו לברכה ,אבי ומלכי שחם ,ינקו אחותו גרינברג ,יעקב ואורית נאוה פיצ'וטו ועוד ילדים שגדלו לתפארת. ליוויתי את השכונה 39שנים .כל רגע נהניתי ממנה ,מהבתים היציבים הבנויים בסגנון באוהוס ,העצים הפרחים ובעיקר :מילדי השכונה היקרים. היום כשאני מתקרבת לשכונה הלב נצבט ! הבתים היפים כאילו עצובים ,העצים הפרחים אינם .עץ הפיקוס- הג'ונגל של הילדים -נכרת ואיננו .השבילים הרוסים. אך אי שם אני רואה בדימיוני את ילדינו המתרוצצים ! והנה ,גן הילדים :עומד ועדיין פעיל ,מזה 54שנים ,מלא שירה ושמחה ! אהבה רבה לשכונה ולכל מי שחי וגדל בה . אירית
.
. 45
הילדים זכרונם לברכה
ג'ֹוג'ֹו דּודי
הנסיך הקטן שלנו שנספה בצוללת "דקר" בינואר . 1968
:
קירשנר :
חיה זיידמן
שנפל בקרבות התעלה ב 16/10/1973 -והוא בן . 22 שהלכה לעולמה ממחלת הסרטן בגיל 21בשנת .1978
:
איזאקו חשמונאי חיימיקו דוד
:
:שנפטר מסרטן הלבלב בתאריך . 3/10/1998 היקר ,שנלקח מאיתנו אחרי מחלת הסרטן בשנת . 2007
שטיינפלד :שנפטר מדום לב בשנת 2010והוא בן שישים .
אירית וולנרמן
:שמתה בנסיבות הקשות ביותר ,באוקטובר . 2012
יהי זכרם נצור בליבנו עד יומנו האחרון.
46
רשימת כתובות דוא"ל של הילדים
hanaziv@walla.co.il זיו-חנה ברק
shragaba@zahav.net.il odedan@gmail.com fgidi@univ.haifa.ac.il שרגא ברק עודד שרון גדעון פישמן
micha0405@walla.com מגן-רותי תומס
rony.markovits@gmail.com 'רוני מרקוביץ
tamishani2@walla.com shanim38@gmail.com שני-תמר נדל משה שטיינפלד –שני ibanyas@gmail.com ישראל בניאס-איסי flohr@netvision.net.il פלור-חנה הייק
fussymutt@earthlink.net גבי מנקס
flekfer@gmail.com avi@nbaen.com אביבה כפרי –פלקסר אבירם נחליאלי
george.banyasz@gmail.com garinana@gmail.com גיורא בניאס לנצמן-מינה קולסקי jeckegeballe@aol.com matuka600@walla.com מיקי גבלה אורמן-מתוקה קליין benjamin.engel@panasonic.aero בני אנגל
nadely@013.net.il יאיר נדל-
zaliman17@gmail.com מנסור- מזל רוזנס-זלי
b_miller@rambam.health.gov.il בני מילר
ריכוז כתובות הדוא"ל jeckegeballe@aol.com flohr@netvision.net.il b_miller@rambam.health.gov.il rachellotan@hotmail.com 2005roni@012.net.il myf@tx.technion.ac.il gideonshilo@gmail.com shiloeli@017.net.il
nadely@013.net.il garinana@gmail.com george.banyasz@gmail.com ibanyas@gmail.com avichai.perl@gmail.com rengal@bezeqint.net zaliman17@gmail.com avi@shacham.co.il matuka600@walla.com iritk10@walla.co.il
jackie.khayat@gmail.com avi@nbaen.com flekser@gmail.com alfred@irani-azar.com nirad1@netvision.net.il dnias22@gmail.com h29112@bezeqint.net bennymoses@verizon.net shanim38@gmail.com tamishani2@walla.com
47
benjamin.engel@panasonic.aero fgidi@univ.haifa.ac.il odedan@gmail.com shragaba@zahav.net.il hanaziv@walla.co.il edgar@netvision.net.il fussymutt@earthlink.net rony.markovits@gmail.com micha0405@walla.com fyehuda@gmail.com