Converting file Motti-Klein-ver-21+links.pdf

‫מרדכי יהודה (מוטי) קליין‬

‫תולדות משפחות‬

‫קליין ופולק‬

‫מרדכי יהודה (מוטי) קליין‬

‫תולדות משפחות‬

‫קליין ופולק‬

‫הספר ראה אור בסיוע‪:‬‬

‫התכנים‪ ,‬הנתונים והעריכה הם על אחריות המחבר‬

‫הספר יצא לאור במהדורות‪:‬‬ ‫ •מהדורה ראשונה ‪ -‬מנחם‪-‬אב תש”ע ‪2010‬‬ ‫ •מהדורה שנייה ‪ -‬שבט תשע”א ‪2011‬‬ ‫ •מהדורה שלישית ‪ -‬כסלו תשע”ד ‪2013‬‬ ‫ •מהדורה רביעית ‪ -‬אלול תש”ף ‪2020‬‬ ‫עיצוב ועריכה‪ :‬סטודיו ברנשטיין‬

‫אבא‪ ,‬שידע ילדות מאושרת בעיירה טאשנד ברומניה‪ ,‬ידע בהמשך שנים קשות‬ ‫– בתחילה‪ ,‬יותר משנתיים בפלוגות העבודה שסופחו כעבדים וכמגן אנושי לצבא‬ ‫ההונגרי‪ ,‬שלחם לצד הגרמנים‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬חודשים של צעדת מוות‪ ,‬מהחזית‬ ‫באוקראינה‪ ,‬למחנות ההשמדה מאוטהאוזן וגונסקירכן‪ .‬אבא סבל ממחלות‪ ,‬רעב‬ ‫והתעללויות‪ ,‬בהן הוא נתקל במוות מידי יום‪ ,‬ובעזרת השם שרד‪ .‬לאחר השואה‪,‬‬ ‫בה נרצחו הוריו ואחיו הצעיר‪ ,‬אבא חזר לעסוק במקצוע הקצבות באראד‪,‬‬ ‫בהצלחה רבה‪.‬‬ ‫אמא‪ ,‬נולדה באקנה סלטינה בצ'כוסלובקיה‪ ,‬חוותה את הידרדרות היחס ליהודים‪,‬‬ ‫בבית הספר ועם החברות הלא יהודיות‪ .‬כשאמא היתה בת ‪ 13‬היא נשלחה ביחד‬ ‫עם הוריה‪ ,‬אחותה הקטנה ושני אחיה לאושוויץ‪ .‬רק אמא חזרה משם‪ .‬אמא‬ ‫היתה כשנה במחנות אושוויץ‪ ,‬ראוונסבריק ומאלכוב ושרדה בניסי ניסים‪ .‬אחרי‬ ‫השחרור‪ ,‬אמא גרה אצל אחותה ברומניה‪ ,‬עד לנישואיה עם אבא‪.‬‬ ‫אמא ואבא היו חרוצים ואופטימיים‪ ,‬ולמרות משקעי השואה בגופם ובנפשם‪,‬‬ ‫הם לא שיתפו אותנו בחוויות הקשות שעברו (עד היותנו מבוגרים) אלא השקיעו‬ ‫את כל כוחם ומרצם בבניית בית יהודי חם‪ ,‬בחינוך וברווחת הילדים‪ ,‬ואחר כך‪,‬‬ ‫הנכדים והנינים‪ .‬ההורים השאירו לנו מורשת מפוארת‪ ,‬והנהגות חשובות ללכת‬ ‫לאורן – חריצות‪ ,‬יושר‪ ,‬אמונה‪ ,‬והשקעה מירבית בחינוך הילדים והנכדים (ובעזרת‬ ‫השם‪ ,‬הנינים)‪.‬‬

‫זכרם נצור בלבנו לעד‬

‫תהא נשמתם צרורה בצרור החייםֿ‬ ‫לקריאה בחוברת הזיכרון לאבא‬

‫(‪ 30‬עמ׳)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1SkHvjrYvnxV3hGWVt_N5vGe24SUK0CRU/view?usp=sharing‬‬

‫לקריאה בחוברת הזיכרון לאמא‬

‫(‪ 27‬עמ׳)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1X-vzhCH70IKcsn0BJTi6PPVYhTl-0Qsr/view?usp=sharing‬‬

‫‪5‬‬

‫יהא הספר זיכרון לעילוי נשמת‬ ‫בני המשפחה שנרצחו בשואה‬

‫ר’ מרדכי יהודה ב”ר אברהם אליעזר הי”ד‬ ‫מרת בריינדל ב”ר משה (לבית רוט) הי”ד‬ ‫ר’ בנימין צבי ב”ר חיים ישראל הי”ד‬ ‫מרת שרה ב”ר דוד (לבית קירשנבאום) הי”ד‬ ‫הבחור אברהם אליעזר ב”ר מרדכי יהודה הי”ד‬ ‫מרת דבורה ב”ר בנימין צבי‪ ,‬בעלה שוני (קליין) ובתם רחל הי”ד‬ ‫הבחור יהודה לייב ב”ר בנימין צבי הי”ד‬ ‫הבחור יצחק ב”ר בנימין צבי הי”ד‬ ‫הילדה מרים ב”ר בנימין צבי הי”ד‬ ‫דודים ואחיינים נוספים‪ ,‬ששמותיהם אינם ידועים לצערנו‪ ,‬הי”ד‬ ‫ולאלה שנפטרו לאחר השואה‬ ‫יהא הספר זיכרון לאחייניתי היקרה‬

‫יפעת דבורה איזנברג‬

‫ז״ל‬

‫שנפטרה בדמי ימיה בכ״ד אדר תשס״ד (‪.)17.3.2004‬‬ ‫מחלתה ופטירתה לוו בצער וביגון קודר של הוריה‪,‬‬

‫אחיה‪ ,‬הסבים והסבתות וכל המשפחה‪ .‬יהי זיכרה ברוך‬ ‫יהא הספר זיכרון לבן דודי היקר‬

‫יצחק (איציק) קליין‬

‫ז״ל‬

‫שנפטר ב‪-‬ח' בחשוון תשע"ח (‪ ,)28.10.2017‬אחרי שנים‬ ‫רבות של חיים ללא הכרה‪ ,‬לאחר עשרות שנות עבודה‬ ‫במערכת הביטחון‪ ,‬לאחרונה במוסד‪ .‬יהי זיכרו ברוך‬ ‫קישור לאתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל (יצחק קליין)‪:‬‬

‫‪https://www.izkor.gov.il/search/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7%20%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9F%20%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%94‬‬

‫‪6‬‬

7

‫תוכן עניינים‬ ‫ ‬ ‫פתח דבר‬

‫‪9-‬‬

‫ ‬ ‫רקע היסטורי‬

‫‪17 -‬‬

‫מאקנה סלטינה לאושוויץ ובחזרה ‪45 -‬‬ ‫מהחיים בטאשנד למחנות ובחזרה ‪97 -‬‬ ‫מפינוי טאשנד לאבנזה ובחזרה ‬

‫‪171 -‬‬

‫ ‬ ‫חתונה וחיים חדשים‬

‫‪199 -‬‬

‫ ‬ ‫אחרית דבר‬

‫‪239 -‬‬

‫תמונות ונספחים‬ ‫ ‬ ‫אלבום תמונות‬

‫‪247 -‬‬

‫ ‬ ‫הנצחה‬

‫‪281 -‬‬

‫מצבות‬ ‫ ‬

‫‪293 -‬‬

‫ ‬ ‫דפי עד ‪ -‬ביד ושם‬

‫‪301 -‬‬

‫ ‬ ‫עצי משפחה‬

‫‪317 -‬‬

‫ ‬

‫‪327 -‬‬

‫ ‬ ‫ריכוז קישורים‬

‫‪339 -‬‬

‫שבט קליין ‬

‫‪8‬‬

‫פתח‬ ‫דבר‬

‫‪9‬‬

‫בס"ד‬ ‫עליתי ארצה בינואר ‪ ,1959‬בהיותי בן ארבע וחצי‪.‬‬ ‫רציתי להיות ישראלי‪ ,‬כמו כולם‪ ,‬למרות שרוב האנשים בארץ לא היו “ישראלים”‪,‬‬ ‫הם או הוריהם עלו ארצה מארבע קצוות תבל‪.‬‬ ‫לא זכרתי ולא רציתי לזכור כלום משנות ילדותי בחו”ל‪ ,‬והצלחתי בכך יותר‬ ‫מהמשוער ‪ -‬אכן אינני זוכר דבר מאותן שנים‪ .‬תמונות שלי ושל מחוזות ילדותי‪,‬‬ ‫לא מזכירות לי מאומה‪.‬‬ ‫הורי ז״ל עלו ארצה לאחר שעברו את השואה האיומה‪ ,‬בה איבדו את הוריהם‪,‬‬ ‫אחיהם‪ ,‬בני משפחה וחברים רבים‪ .‬באותה תקופה ההורים רצו “להגן” עלי‪ ,‬על אחותי‬ ‫ועל בני גילנו‪ ,‬ולא סיפרו לנו דבר ממה שעבר עליהם בילדות‪ ,‬בשואה ולאחריה‪,‬‬ ‫עד הגיענו ארצה‪.‬‬

‫הורי‪ ,‬מאיר ורבקה קליין‬

‫אבא עבד בכל עבודה אפשרית‪ ,‬לעיתים אף עבד בכמה עבודות במקביל כדי‬ ‫למלא כל מחסור פיזי‪ ,‬בעיקר אוכל‪ ,‬ולדאוג לחינוך הטוב ביותר עבורנו‪ ,‬הילדים‪.‬‬ ‫אבי היה בן ‪ 37‬כשהגיע לארץ‪ ,‬אמי בת ‪ .28‬שניהם התחילו פה את חייהם פעם‬ ‫נוספת “מאפס”‪ .‬ב‪ ,1959-‬שנת הגיענו ארצה‪ ,‬נולדה אחותי שרה שנקראה ע״ש‬ ‫סבתא מצד אמא‪ ,‬הי״ד‪ .‬חיינו ללא סבא וסבתא אך עם הרבה אהבה מצד‬ ‫‪10‬‬

‫ההורים והדודים‪ ,‬וכך גדלנו‪.‬‬ ‫נהגנו לקיים את סדר פסח יחד עם דוד שמואל ואשתו ז”ל‪ ,‬ובהזדמנות זו צצו ועלו‬ ‫חלקי סיפורים על החיים שהתנהלו בביתם‪ ,‬על תקופת השואה אותה השוו לעבודות‬ ‫הפרך של בני ישראל במצרים‪ ,‬ועל היציאה האישית שלהם מעבדות לחירות‪.‬‬ ‫אך יציאה זו לא דמתה ליציאת מצרים‪ ,‬כפי שאבי אמר‪.‬‬ ‫ביציאת מצרים ליוו ענני הכבוד ועמוד האש את בני ישראל‪ ,‬הגנו עליהם מכל מתנכל‪,‬‬ ‫יישרו את הדרך בפניהם‪ ,‬שמלתם לא בלתה מעליהם‪ ...‬שתו מים מבארה של מרים‪,‬‬ ‫אכלו מן ושליו‪ ,‬ולא היו צריכים לדאוג לתנאים הפיזיים שלהם‪ .‬הם התקדמו‬ ‫לקבלת התורה ולארץ המובטחת עם מנהיג וקשר שוטף עם אלוקים‪.‬‬ ‫לא כן בתקופה שלאחר השואה‪.‬‬ ‫הריפוי הפיזי‪ ,‬בנוסף על הנפשי‪ ,‬לא היה קל ומלא‪ .‬הרדיפות המשיכו‪ ,‬ממקורות‬ ‫אחרים‪ .‬החיילים הרוסים התנכלו לניצולות ולניצולים בדרכם לביתם שחרב‪,‬‬ ‫השכנים האנטישמיים הטיחו בהם שקיוו שלא יחזרו‪ ,‬והשלטון הקומוניסטי המשיך‬ ‫להחרים רכוש ולמנוע עלייה ארצה‪.‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬בעזרת ה׳‪ ,‬קמו הניצולים מהאפר‪ ,‬בנו חיים חדשים‪ ,‬שיקמו את עצמם‬ ‫ואת משפחותיהם‪ ,‬והקימו ב”ה משפחות יהודיות מכובדות הממשיכות את דרכי‬ ‫האבות‪ ,‬ביתר עצמה ועוז‪ ,‬בארצנו‪ ,‬ארץ ישראל‪.‬‬ ‫אני קרוי על שם סבי‪ ,‬ר’ מרדכי יהודה קליין הי”ד ולאורך השנים מרגיש את‬

‫אחותי שרה‪ ,‬הורי ואני‬ ‫‪11‬‬

‫נוכחותו וסיועו‪ .‬אני חש כי תפקידי‪ ,‬בין השאר‪ ,‬להמשיך את דרכו ולהטמיע את‬ ‫תכונותיו והנהגותיו אצלי ואצל בני משפחתי‪ ,‬הקרובים יותר והקרובים פחות‪.‬‬ ‫אחת מהמחויבויות שאני חש בעקבות כך היא הנצחת ההיסטוריה המשפחתית‪,‬‬ ‫גם של משפחת אמי‪ ,‬כדי שהדורות הבאים ידעו תמיד מהי המורשת המשפחתית‪,‬‬ ‫מאין באו‪ ,‬ומהי ה”מחוייבות” למורשת ולהיסטוריה המשפחתית‪.‬‬ ‫לכן‪ ,‬יצאתי בשנת ‪ 1986‬ל"מסע" של השלמת מידע ורישומו‪ ,‬לצורך העברתו לדורות‬ ‫הבאים‪ .‬אמא נתנה עדות מוסרטת ל”יד ושם” בשנת ‪ 2000‬ואבא הסכים להפתח‬ ‫ולהתראיין רק בתאריך ‪ 2.3.2010‬ומאז הוא היה מוכן לשתף גם את הנכדים‪.‬‬ ‫בנוסף אליהם ראיינתי בני משפחה‪ ,‬שחלקם כבר אינם בין החיים‪ ,‬עיינתי בספרים‬ ‫ובמקורות מגוונים ומרתקים‪ ,‬השקעתי עמל רב באיסוף מידע על “עץ המשפחה”‪,‬‬ ‫ומאז אני ממשיך לחקור ולהרחיב את המידע‪ ,‬כפי שתיראו בספר שלפניכם‪.‬‬ ‫באגרת הרמב”ן ובספר החינוך המחברים מספרים שהם כותבים את הספר‪/‬‬ ‫מאמר לבניהם כדי לחזקם בכיוונים נכונים‪ ,‬אם בהבנת המצוות ואם בדרכי‬ ‫הנהגה ראויות (ענווה‪ ,‬מניעת כעס וכיוצא בזה)‪ .‬אחת מההדרכות באגרת הרמב”ן‬ ‫מציגה את הצורך לבדוק מה ניתן להסיק באופן מעשי מהספר בו מעיינים‪:‬‬ ‫“וכאשר תקום מן הספר‪ ,‬חפש באשר למדת אם יש בו דבר שתוכל לקיימו‪”...‬‬ ‫ברוח דברים אלה‪ ,‬אני מציע לבחון וליישם לקחים ותובנות מהסיפור המשפחתי‬ ‫שבע”ה יתואר במהלך הפרקים הבאים‪ .‬את התובנות שלי אפרט בע”ה בפרק‬ ‫אחרית דבר‪.‬‬ ‫לא ניתן לסיים פתיחה זו מבלי להודות לכל מי שעזר וסייע בסיפור הדברים ‪-‬‬ ‫הדודים‪ ,‬שחלקם נפטרו‪ ,‬חברים של ההורים מתקופות שונות בחייהם‪ ,‬ובעיקר‬ ‫להוריי ז״ל שהשאירו לנו מורשת מפוארת וזרקור להתנהגות לאורו ‪ -‬חריצות‪,‬‬ ‫יושר‪ ,‬אמונה ומסירות אין קץ אחד לשניה‪.‬‬ ‫תודה לשי ברנשטיין‪ ,‬שהשקיע רבות בעיצוב המהודר והעריכה המקצועית של הספר‪.‬‬ ‫תודה מיוחדת לאשתי‪ ,‬אשת חיל ציפי (ציפורה נילי) שתחי'‪ ,‬שתמכה בי ועודדה‬ ‫אותי לאורך השנים בפעילות התיעוד‪ ,‬המחקר והסיכום‪ ,‬שבאו על חשבון עזרתי‬ ‫בבית; לאחותי שרה חווה שתחי’ ומשפחתה; לילדינו שיחיו‪ ,‬שעודדו‪ ,‬הציעו את‬ ‫עזרתם‪ ,‬ואף השתתפו בחלק מהעבודה‪.‬‬ ‫תודה לכולם‪.‬‬ ‫‪12‬‬

‫אני מקווה שהקב”ה יסייע בידי לדייק בתיאור האירועים שיובאו בהמשך‪,‬‬ ‫ושהדברים יהיו לרצון ולנחת רוח לכל בני המשפחה שנרצחו בשואה‪ ,‬שנפטרו‪,‬‬ ‫ולאלה החיים עמנו היום‪.‬‬ ‫בתקווה שצאצאינו יכירו ויוקירו את השורשים והמורשת המפוארת של המשפחה‪,‬‬ ‫בבחינת "דע מאין באת" ומה זה מחייב את כולנו‪ .‬יהי רצון שנהיה מחוברים כולנו‬ ‫למורשת מפוארת זו‪ ,‬ושנהיה מחוברים בינינו כמשפחה מלוכדת ואוהבת‪ .‬בריאות‬ ‫ושמחה לכל המשפחה‪.‬‬

‫מרדכי יהודה (מוטי) קליין‬ ‫אלול תש”ף ‪ -‬ספטמבר ‪2020‬‬ ‫החשמונאים ‪ 3‬פ”ת ‪4927515‬‬

‫‪motkle@gmail.com‬‬ ‫‪052-5250473‬‬

‫‪13‬‬

‫העדכונים במהדורה זו‪:‬‬

‫ •הסרת פירוט עצי המשפחה מהספר‪ ,‬בגלל הצורך בעדכניות ובגלל הקשרים עם עצים‬ ‫אחרים‪ .‬כדי לצפות בעץ המשפחתי יש להיכנס לאתרי התוכנות לניהול עצי משפחה‪:‬‬ ‫‪ GENI.com‬ו‪/‬או ‪ - MyHeritage.co.il‬באתר ג׳ני יש להגדיר משתמש וסיסמה (חינם)‬ ‫ולחפש (בחלונית החיפוש) את "מוטי קליין" ולעיין באופן מוגבל בעץ המשפחה‪.‬‬ ‫לצפייה ושיתוף בעצי המשפחה נא לשלוח מייל למוטי ‪motkle@gmail.com‬‬ ‫קישור לאתר ‪GENI.com‬‬ ‫‪https://www.geni.com‬‬

‫קישור לעץ המשפחה באתר ‪My Heritage‬‬

‫‪https://www.myheritage.co.il/site-family-tree-588847071/export-forest-kalib-corrected-13012019?newTree=&rootIndividualID=1000001#‬‬

‫מאגרי המידע הפתוחים באתר בית התפוצות ‪ -‬עץ משפחה מס׳ ‪6047‬‬ ‫‪/https://dbs.bh.org.il/he‬‬

‫ •עדכון תרשימי עצי המשפחה – עצים גרפיים מעודכנים‪ ,‬עץ "שבט" קליין ‪ ,2020‬ותרשים‬ ‫"שמש" של בני המשפחה (הופק מ‪.)My Heritage-‬‬ ‫ •הספר קיים גם במהדורה דיגיטלית (הפניה בשער האחורי) וכולל הפניות לאתרים‪,‬‬ ‫לקטעי עדויות (‪ 1-3‬דקות) במהלך הספר ולעדויות המלאות של אבא‪ ,‬אמא ודוד גבי‬ ‫(בעמוד ‪)340‬‬ ‫ •נוספו מסמכי מקור רבים על לידות‪ ,‬חתונות ופטירות של בני המשפחה‪.‬‬ ‫ •הרחבה של תיאור העליה לארץ‪ ,‬כולל מפה‪ ,‬תמונות ומסמכים‪.‬‬ ‫ •תיאור חקירה ופיענוח של הקשר המשפחתי עם הרב יצחק אייזיק טאוב‪ ,‬הרבי מקאליב‪.‬‬ ‫ • נוספו תעודות עדויות ומסמכים המתארים את החקירה על גורל הדוד יצחק (איציק) פולק‪,‬‬ ‫שאין ודאות מה קרה לו ביום שחרור מחנה בוכנוולד (יש תיעוד שבאותו יום הוא היה חי)‪.‬‬ ‫ •נוסף פירוט על הקשר המשפחתי עם‪:‬‬ ‫ אדית עלפער (בת חיים ‪ /‬קורצ'י קליין מבודפשט בהונגריה)‬‫ זאב דוב המר (נכד משפחת וינברגר מטימישוארה‪ ,‬שבחצרם התחתנו הורי)‬‫ משפחת מיטלמן (ישראל (ואחיו)‪ ,‬שהיה עם אבא ודוד שמואל בפלוגות העבודה ובמחנות)‬‫ קשר למשפחת גולדגלנץ‬‫ עו"ד מארק שטיין ממיאמי‪ ,‬צאצא של חיים ישראל פולק‪ ,‬שמצא את הקשר דרך‬‫עץ המשפחה בג'ני‬ ‫ קרובי משפחה ואנשים נוספים – איבוי וזולטן שוורץ‪ ,‬פנחס ואילנקה גולדשטיין‬‫ויהודה שטיין‪ ,‬והקשר המשפחתי שלהם למשפחתנו‪ ,‬בונדי וראדו‬

‫מקורות‬

‫ •ויקיפדיה‬ ‫ •ספר מארמרוש‬ ‫ •פנקס קהילות רומניה‬ ‫ •צעדות המוות ‪1945 – 1944‬‬

‫‪14‬‬

‫ •אתר המוזיאון למורשת היהדות דוברת הונגרית‬ ‫ •תולדות היהודים בטרנסילבניה במאה ועשרים‬ ‫ •חומרים שהועתקו ברשות מתוך הספר "טאשנד‬ ‫וישיבת מהר"ם בריסק" מאת אברהם פוקס ‪1973‬‬

15

‫רקע‬ ‫היסטורי‬

‫‪17‬‬

‫כדי לקבל מושג כללי על המקומות והאירועים בתקופת השואה הנוגעים לתולדות‬ ‫המשפחה‪ ,‬מובאים להלן תקצירים על שמות המקומות‪ ,‬האנשים והאירועים המרכזיים‬ ‫בתקופה זו המוזכרים בהמשך הספר‪.‬‬

‫מקומות‬ ‫טרנסילבניה‬ ‫משמעות השם “טרנסילבניה” בלטינית היא “הארץ שמעבר ליער” וקורותיה ידועים‬ ‫מהמאה השניה לספירה‪.‬‬ ‫בתקופה זו כבשו ושלטו בה הרומאים‪ ,‬אך לאורך ההיסטוריה האזור היה נתון גם‬ ‫להשפעה טורקית ועבר מהפכים בשיוך ובקשרים עם הונגריה‪ ,‬אוסטריה ורומניה‪.‬‬ ‫היהודים הראשונים שהגיעו לטרנסילבניה היו יהודים ספרדים שהגיעו לאזור לאחר‬ ‫גירוש ספרד (‪ .)1492‬יהודים הגיעו גם מאזור הבלקנים לאחר מלחמת טורקיה‪-‬‬ ‫הונגריה ב‪ ,1526-‬ולאחר גזירות ת”ח ות”ט (‪ )1648‬הגיעו לאזור פליטים גם מפולין‪.‬‬ ‫היחס ליהודים היה על פי רוב סובלני‪ ,‬מלבד תקופות ביניים של רדיפות‪ .‬ב‪1930-‬‬ ‫מנו יהודי טרנסילבניה כ‪ 200,000-‬נפש‪.‬‬ ‫בינואר ‪ 1941‬נערך מפקד אוכלוסין בהונגריה‪ ,‬ולפיו התגוררו בצפון טרנסילבניה‬ ‫‪ 151,125‬יהודים‪ ,‬מתוך סך יהודי הונגריה שמנו ‪ 725,007‬נפש והיוו ‪ 4.9%‬מכלל‬ ‫האוכלוסייה‪.‬‬ ‫ב‪ 30-‬באוגוסט ‪ ,1940‬בהתאם לתכתיב וינה‪ ,‬הועברה הריבונות על צפון טרנסילבניה‪,‬‬ ‫כולל איזור אקנה סלטינה (צ’כוסלובקיה) וטאשנד (רומניה)‪ ,‬להונגרים‪ ,‬בני בריתם‬ ‫של הגרמנים‪ .‬בהונגריה היו תנודות בנוגע למידת שיתוף הפעולה עם הגרמנים‪,‬‬ ‫ובשלב מסויים הם אף ניסו לנתק מגע עם הגרמנים‪ ,‬אך ב‪ 19-‬במארס ‪ 1944‬הונגריה‬ ‫נכבשה ע”י הצבא הגרמני‪ .‬ב‪ 7-‬באפריל ‪ ,1944‬נחתם הצו על הקמת הגטאות‪ ,‬והחל‬ ‫יישום מקיף של הצו ברחבי הונגריה‪.‬‬ ‫ב‪ 1942-‬שלטונות הונגריה גייסו ‪ 50,000‬איש מבין הגברים היהודים שבין הגילאים‬ ‫‪ 52-18‬הכשירים לעבודה‪ 15,000 .‬מהם היו מצפון טרנסילבניה‪ .‬הגברים אורגנו‬

‫‪18‬‬

‫ישובים יהודיים בטרנסילבניה הצפונית‬

‫בקבוצות ומרביתם נשלחו לעבודות כפייה בחזית המזרחית‪ ,‬באוקראינה‪ .‬מבין‬ ‫המגויסים נשארו בחיים אחד מכל שבעה‪ .‬היתר מתו מרעב‪ ,‬מקור‪ ,‬ממכות שקיבלו‪,‬‬ ‫ממחלות‪ ,‬מירי ועוד‪.‬‬ ‫ב‪ 1944-‬נשלחו למחנה אושוויץ כ‪ 135,000-‬מיהודי צפון טרנסילבניה‪.‬‬ ‫כ‪ 80%-‬מהנשלחים הועברו מהקרונות מיד למתקני ההריגה ורק הנותרים נשלחו‬ ‫למחנות ריכוז ועבודות כפייה‪ ,‬וגם מהם שרד רק קומץ‪.‬‬ ‫על סמך מספרים אלה‪ ,‬ההערכה היא שבתקופה זו הושמדו למעלה מ‪146,000-‬‬ ‫יהודים מצפון טרנסילבניה‪.‬‬ ‫בתום מלחמת העולם השניה‪ ,‬הוחזרה טאשנד לרומניה ואקנה סלטינה הפכה לחלק‬ ‫מאוקראינה‪ .‬חלק קטן מהניצולים חזרו לטאשנד ולאקנה סלטינה‪.‬‬ ‫‪19‬‬

‫גטאות ומקומות ריכוז של יהודי טרנסילבניה הצפונית לפני גירושם‬

‫ ‬ ‫ ‬ ‫החודש‬ ‫מאי ‪ 1944‬‬ ‫יוני ‪ 1944‬‬ ‫יולי ‪ 1944‬‬ ‫ ‬ ‫סה״כ‬

‫ ‬ ‫מס‪ .‬הימים ‬

‫ ‬ ‫מס‪.‬הרכבות ‬

‫ ‬ ‫‪17‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 18‬‬ ‫ ‬ ‫‪6‬‬

‫ ‬ ‫‪67‬‬ ‫ ‬ ‫‪49‬‬ ‫ ‬ ‫‪19‬‬

‫ ‬ ‫‪352,739‬‬ ‫‪ 133,429‬‬ ‫‪51,232‬‬

‫ ‬ ‫‪41‬‬

‫ ‬ ‫‪135‬‬

‫‪537,400‬‬

‫מס‪ .‬הנפשות‬

‫ממוצע יומי‪ 10,668 :‬נפש‬ ‫ממוצע לרכבת‪ 3,240 :‬נפש‬ ‫ב‪ 2-‬ימי חג השבועות בלבד ב‪ 8-‬משלוחים ‪ 22,654‬נפש‪.‬‬ ‫הנתונים נלקחו מהודעה רשמית שהקצין הגרמני האחראי על כך‪,‬‬ ‫ממקום מושבו ב‪ KASSAU-‬העביר מדי יום ביומו למשרד החוץ הגרמני‪.‬‬ ‫רשימת המשלוחים של יהודי הונגריה לאושוויץ ‪ -‬בירקנאו‬ ‫‪20‬‬

‫אקנה סלטינה‬ ‫אמא נולדה בצ’כוסלובקיה בעיירה אקנה סלטינה שתרגום שמה מעיד על הפעילות‬ ‫העיקרית בסביבתה ‪ -‬מכרות מלח‪.‬‬ ‫העיירה נמצאת בדרום צ’כוסלובקיה‪ ,‬באזור הנקרא קארפאטו‪-‬רוס‪ ,‬על גבול רומניה‬ ‫הצפונית‪ ,‬באזור שנקרא טרנסילבניה הצפונית‪ .‬הגבול הטבעי בין צ’כוסלובקיה ובין‬ ‫רומניה היה נהר ה‪ ,TISSA -‬אשר מצפונו שכנה אקנה סלטינה ומדרומו‪ ,‬ברומניה‪,‬‬ ‫העיירה סיגט‪-‬מרמורוש‪.‬‬ ‫בשתי עיירות אלו‪ ,‬כמו גם באזור כולו‪ ,‬חיו קהילות יהודיות תוססות בתקופה‬ ‫שלפני השואה‪.‬‬ ‫במפקד היהודים הראשון שנערך ב‪ 1728-‬נמצא יהודי אחד בסלאטפינא‪ ,‬העיירה‬ ‫הכוללת את אקנה סלטינה ואת פאלו סלטינה‪ .‬ב‪ 1830-‬היו בסלאטפינא ‪ 218‬יהודים‪.‬‬ ‫היישוב המועט של היהודים בעיירה נבע‪ ,‬בין היתר‪ ,‬מהאיסור שהוטל על היהודים‬ ‫לעסוק בתחום המלח ‪ -‬בכרייתו ובעיבודו ‪ -‬תחום שהיה‪ ,‬כאמור‪ ,‬מקור הפרנסה‬ ‫העיקרי במקום‪.‬‬ ‫עד תום מלחמת העולם הראשונה תושבי סלאטפינא חיו את חייהם בצל העיירה‬ ‫הסמוכה סיגט‪ ,‬בה התנהלה עיקר הפעילות הכלכלית והקהילתית של האזור‪.‬‬ ‫לאחר מלחמת העולם הראשונה נמצאו העיירה סיגט והעיירה סלאטפינא משני‬ ‫צידי הגבול של מדינות שונות‪ ,‬עם גבול מדיני ביניהן‪ .‬עד לשנת ‪ 1925‬לא היה‬ ‫רב בסלאטפינא‪ ,‬והרב של סיגט היה בא לביקור שבועי בעיירה‪ ,‬לטפל בעניינים‬ ‫הדורשים את מעורבותו‪ .‬באותה תקופה התנהלו בסלאטפינא בתי כנסת ובתי‬ ‫מדרש של קהילות שונות‪ ,‬בין השאר של חסידי סיגט וחסידי ויז’ניץ‪.‬‬ ‫בשבת פרשת שמיני בשנת תרפ”ה (‪ )1925‬הוכתר רבה הראשון והיחיד של סלאטפינא‪,‬‬ ‫הרב חיים יצחק אייזיק האלברשטאם‪ ,‬בנוכחות חותנו בעל “עצי חיים”‪ ,‬הרב של‬ ‫סיגט הסמוכה‪ .‬הרב השכיל להשכין שלום בין החסידויות היריבות בעיירה‪ ,‬ובעצמו‬ ‫נהג כמנהג אבותיו מחסידות זידיטשוב‪ ,‬למרות היותו צאצא של חסידות צאנז‪.‬‬ ‫הרב הקים בעיירה ישיבה שהיתה גאוות העיירה ובשיאה למדו בה כ‪ 150-‬בחורים‪.‬‬ ‫הרב חיים הי"ד עלה על המוקד באושוויץ יחד עם אשתו ותשעה מאחד עשר ילדיו‪.‬‬ ‫אחת משתי בנותיו שנשארו בחיים נישאה לר’ יואל טייטלבוים‪ ,‬הרב של סאטמר‪.‬‬ ‫בסלאטפינא היתה בשנות העשרים פעילות נוער של בית”ר ושל ה”חלוץ”‪ ,‬ומנגד‬ ‫פעלו בה מסגרות של הנוער הדתי והחרדי‪ .‬הנוער הדתי פעל במסגרת “המזרחי”‬ ‫והנוער החרדי במסגרת “אגודת ישראל”‪.‬‬ ‫‪21‬‬

‫יולי ‪ .2020‬הגבול בין רומניה לאוקראינה‬ ‫‪ -‬בחלק הדרומי רומניה‪ ,‬בצפוני אוקראינה‪ ,‬ובה אקנה סלטינה (‪)Google Maps‬‬

‫ב‪ 1941-‬ניחתה על יהודי סלאטפינא‪ ,‬מחוסרי תעודת זהות הונגרית‪ ,‬גזירת הגירוש‪.‬‬ ‫בין ‪ 1942‬ל‪ 1943-‬החלו להגיע לעיירה ידיעות על מה שאירע ליהדות פולין‪ .‬בתקופה‬ ‫זו הגיעו לעיירה יהודים במסגרת פלוגות העבודה‪ ,‬לבניית שדה תעופה צבאי באזור‪.‬‬ ‫ימים ספורים לאחר פסח ‪ 1944‬החלו בבניית הגטו בסלאטפינא‪ ,‬שהוקם במרכז‬ ‫העיירה‪ ,‬בין הרחובות “מאסטריק” ו‪ ,Hegyalja-‬וכלל בין היתר את דירת משפחת‬ ‫אמא ברחוב ‪.Nirfa‬‬ ‫התנאים בגטו היו קשים מאוד‪ .‬למעלה מ‪ 5,000-‬יהודים נדחסו לתוכו כאשר לחדר‬ ‫אחד הכניסו כעשרים נפשות‪ .‬היהודים הועסקו בעבודות סרק שונות והיו נתונים‬ ‫להתעללות ולמכות ללא כל סיבה‪ .‬בחודש מאי פונה הגטו מיושביו‪ ,‬אשר נשלחו‬ ‫לאושוויץ‪.‬‬

‫‪22‬‬

‫סביבות ‪ .1935‬הרחוב הראשי בטאשנד‬

‫טאשנד‬ ‫אבא נולד בעיירה טאשנד הנמצאת גם היא באזור קארפאטו‪-‬רוס‪ ,‬בטרנסילבניה‬ ‫הצפונית‪ ,‬כ‪ 130-‬ק”מ דרומית מערבית לאקנה סלטינה‪ .‬בטאשנד נולד גם סבי‪,‬‬ ‫מרדכי יהודה‪ ,‬ואביו‪ ,‬אברהם אליעזר‪ ,‬שכולם עסקו בתחום הבשר‪ ,‬כקצבים‬ ‫וכסוחרי בקר‪.‬‬ ‫בעיירה חיו לפני השואה כ‪ 250-‬משפחות יהודיות‪ ,‬כ‪ 1500-‬יהודים‪ ,‬בנוסף לישיבת‬ ‫מהר”מ בריסק ששכנה בעיירה ובה למדו בשיא תפארתה כ‪ 500-‬בחורים‪.‬‬ ‫יחסי היהודים ושכניהם הגויים בטאשנד היו תקינים בדרך כלל‪ ,‬למרות שברחבי‬ ‫הונגריה החלה פעילות של תנועות אנטישמיות‪ ,‬שהעלילו וביצעו מדי פעם פרעות‬ ‫ביהודים‪ .‬עד סוף מלחמת העולם הראשונה היתה טאשנד שייכת לקיסרות האוסטרו‪-‬‬ ‫הונגרית ולאחר מכן סופחה‪ ,‬יחד עם כל טרנסילבניה‪ ,‬לרומניה‪.‬‬ ‫בין התושבים היתה כמיהה לשלטון ההונגרי וזה היה המצב גם בטאשנד‪ .‬היהודים‬ ‫בעיירה התגעגעו לשלטון פרנץ יוזף שהיטיב עם היהודים והיו גאים בלחימתם לצד‬ ‫ההונגרים במלחמת העולם הראשונה‪ ,‬אליה התגייסו ‪ 55‬מיהודי העיירה‪ ,‬ביניהם‬ ‫שישה קצינים ותשעה סמלים‪ .‬תשעה מיהודים אלה נהרגו במלחמה ואחרים נפצעו‪.‬‬ ‫היהודים גילו אומץ לב במהלך הקרבות ואף זכו על כך בציונים לשבח‪ ,‬כמו סבא‪.‬‬ ‫חלקם‪ ,‬וגם סבא ביניהם‪ ,‬נפלו בשבי הרוסי למשך כארבע שנים‪.‬‬ ‫‪23‬‬

‫‪ .1930‬משלוחי יד בטאשנד ‪ -‬מפנקסי קהילות רומניה‬

‫סביב טאשנד היו כ‪ 40-‬כפרים שהיו קשורים בפעילות הכלכלית והכללית לטאשנד‪.‬‬ ‫תושבי הכפרים היו באים לעיירה כדי למכור את התוצרת החקלאית שלהם ולקנות‬ ‫מוצרים שלא היו בהישג יד בכפרים‪ .‬עיקר המסחר היה ביום שישי‪ ,‬יום השוק‪ ,‬אשר‬ ‫התקיים במרכז העיירה‪ .‬בחלק מהכפרים גרו משפחות יהודיות ספורות‪ ,‬בין שתיים‬ ‫לעשרים‪ ,‬ובמקרים אלה התנהלה בכפרים הללו קהילה זעירה‪ .‬לפעמים בני הכפרים‬ ‫בהם לא היה מניין הצטרפו לתפילה בכפר סמוך‪.‬‬ ‫היהודים בכפרים היו בעלי אדמות‪ ,‬גידלו בקר‪ ,‬עסקו בחקלאות‪ ,‬ניהלו משרפות‬ ‫יי”ש (יין‪-‬שרף)‪ ,‬טחנות קמח‪ ,‬מכולות או בתי מרזח‪ .‬החיים התנהלו ברוגע עד‬ ‫לתקופת השואה‪.‬‬ ‫הרב הראשון של טאשנד היה הרב חיים בצלאל פאנעט‪ ,‬בנו של הרב יחזקאל‬ ‫פאנעט‪ ,‬הרב הראשי ליהודי טרנסילבניה (מחבר הספר “מראה יחזקאל”)‬ ‫ומתלמידיו המובהקים של ה”חתם סופר”‪ .‬הרב התמנה ב‪ ,1833-‬כיהן בתפקידו‬ ‫‪ 40‬שנה‪ ,‬והנהיג את הקהילה בכל ענייניה‪.‬‬ ‫הקהילה בטאשנד היתה אורתודוקסית‪ ,‬הונגרית אשכנזית בעיקרה‪ .‬ב‪ 1867-‬הוקם‬ ‫בית הכנסת הגדול והמפואר בטאשנד‪ ,‬שהורחב בשנות ה‪ 20-‬של המאה ה‪.20-‬‬ ‫‪24‬‬

‫בית הכנסת נותץ ב‪ ,1967-‬לאחר שטאשנד התרוקנה מיהודיה‪ ,‬ושטחו משמש מאז‬ ‫לגידול תירס‪ .‬ב‪ 1869-‬החלה תנועה רפורמית לפעול בהונגריה וניסתה להשפיע גם‬ ‫בטאשנד‪ ,‬ללא הצלחה בשלב זה‪ .‬בראשית המאה העשרים חדרה לטאשנד רוח‬ ‫חסידית והוקם בה בית מדרש ספרדי‪-‬חסידי‪ ,‬אך מתפללי בית המדרש לא פרשו‬ ‫מהציבור‪ ,‬לא יסדו מוסדות עצמאיים וסמכו על השחיטה והקצבים שהיו בעיירה‪.‬‬ ‫ב‪ 1876-‬התמנה הרב שלמה כ”ץ הכהן רוזנברג כרבה של טאשנד‪ ,‬וכיהן בתפקידו‬ ‫זה עד פטירתו ב‪ .1898-‬הוא לחם בהתבוללות וברפורמה שהחלה לחלחל בהונגריה‬ ‫וגם בטאשנד‪.‬‬ ‫הרב השלישי של טאשנד (‪ )1919-1899‬היה הרב שמואל אהרנגרובר‪ ,‬שנשא את בת‬ ‫הרב רוזנברג לאשה והנהיג את קהילת טאשנד בעוז ובתפארת‪ ,‬כרב צעיר‪ ,‬בעל‬ ‫הופעה ויכולת דיבור מרשימות‪ ,‬מלבד ביידיש גם בהונגרית ובגרמנית‪ .‬הרב היה‬ ‫אהוד על כולם‪.‬‬ ‫מהר”מ (מורנו הרב רב מרדכי) בריסק‪ ,‬הרב מרדכי בן יהושע‪ ,‬רבה המפורסם‬ ‫והאחרון של טאשנד (‪ ,)1944-1919‬נולד ב‪ ,1887-‬ונישא בגיל ‪ 20‬לגיטל‪ ,‬בת הרב‬ ‫שלמה זלמן וינברגר ממארגרטן‪ .‬הרב ארגן את החיים הדתיים בטאשנד‪ ,‬דאג‬ ‫למלמדים ב”תלמוד תורה” ומינה שוחטים מומחים לקהילה‪.‬‬ ‫הרב‪ ,‬שדיבר הן יידיש והן הונגרית‪ ,‬היה אהוד על היהודים והגויים‪ ,‬שפעמים רבות‬ ‫העדיפו לבוא אליו שיפסוק להם דין אמת מאשר לבתי המשפט המקומיים‪ .‬הרב‬ ‫חילק לנזקקים יין‪ ,‬בשר ומצות לפני פסח וצדקה ביד נדיבה במשך כל ימות השנה‪.‬‬ ‫האטליזים הכשרים היו בסמוך לבית הרב והחזיקו רק בשר כשר‪ ,‬בהשגחה מתמדת‬ ‫של הרב ומשגיחיו‪ .‬הרב היה תלמיד חכם גדול שפיתח ישיבה גדולה‪ ,‬בה דאג לכל‬ ‫צרכי הבחורים‪ ,‬בעזרת ראשי הקהילה כמובן‪ .‬הרב פיתח את פעילויות הגמ”ח‬ ‫והחברה קדישא‪ ,‬ביקר חולים וניחם אבלים גם בכפרי הסביבה‪ ,‬מבלי לפגוע בסדרי‬ ‫הלימוד בישיבה ובשיעורים לבעלי הבתים בעיירה‪ .‬ב‪ ,1933-‬לאחר מאמצים לקבלת‬ ‫רישיון‪ ,‬הותקן עירוב מסביב לעיירה אך עמודיו נעקרו ב‪ 1938-‬בפקודת השלטונות‪.‬‬ ‫בטאשנד נוסח התפילה המקובל היה נוסח אשכנז‪ ,‬אך גם לאחר שנפתח בית מדרש‬ ‫בו התפללו בנוסח ספרד‪ ,‬היחסים בין הקהילות התנהלו באופן מכובד‪ .‬הרבנים‬ ‫הלכו לתת דרשות גם בבתי הכנסת של הקהילות האחרות (למרות קנאות חלק‬ ‫מהקהילה לנוסח התפילה)‪.‬‬ ‫בקהילת קלוז’ פרשה קבוצת חסידים מהקהילה‪ ,‬שהונהגה על ידי הרב משה שמואל‬ ‫גלזנר שהיה מתומכי הציונות‪ ,‬ונחשב לאחד מאבות הציונות הדתית‪ .‬הנושא הובא‬

‫‪25‬‬

‫‪ .1935‬תלמידי ישיבת טאשנד בתמונה קבוצתית‬

‫בפני בי”ד בראשות מהר”מ בריסק ושני דיינים נוספים (הרב הלר מסיגט והרב‬ ‫שליסל ממונקטש)‪ ,‬שהתיר לקבוצה לפרוש‪ ,‬תוך פירוט ההיתר בקונטרס “משפט‬ ‫צדק”‪ .‬מהר”מ בריסק התנגד לציונות‪ ,‬בגלל שאינה תנועה דתית וטען כי היא‬ ‫מרחיקה את הבחורים מתורה ומצוות‪.‬‬ ‫נגד פסק דין זה יצאה קבוצת רבנים אחרת וביניהם הרב אברהם יצחק הכהן קוק‬ ‫בקונטרס “ישוב המשפט”‪ ,‬קלוז’ ‪ .1922‬הרב קוק לימד סנגוריה על הרב גלזנר ועל‬ ‫הציונות‪ ,‬גם אם בשלב זה חלק מראשיה אינם שומרים תורה ומצוות‪.‬‬ ‫בטאשנד היתה פעילות ציונית שעודדה יהודים לעלות לארץ ישראל‪ ,‬בין השאר‬ ‫במסגרת ארגון הנוער “בריסיה” וארגון הבנות “אביבה”‪.‬‬ ‫בשל התנגדות מהר”מ בריסק‪ ,‬תנועות אלה לא תפסו תאוצה בטאשנד‪ .‬הרב הסביר‬ ‫כי עיקר התנגדותו היא למעורבות בחורי הישיבה בפעילויות אלה‪ ,‬ואין לו התנגדות‬ ‫שבחורים אחרים יקחו חלק בפעילויות הארגונים הציוניים‪.‬‬ ‫בין הפעילים הציוניים בטאשנד היה דוד משה‪.‬‬ ‫תנועת “הנוער הציוני” פעלה בטאשנד מ‪ .1932-‬לפני מלחמת העולם השניה עלו‬ ‫לישראל מספר יהודים מבני טאשנד‪ ,‬אך רובם חזרו כעבור זמן קצר‪ ,‬שכן התנאים‬ ‫בארץ היו קשים‪ .‬חלקם היגרו לאמריקה ולאנגליה‪ ,‬אך רובם הגיעו לבסוף לאושוויץ‪.‬‬ ‫‪26‬‬

‫מהר"מ בריסק‪ ,‬רב העיירה‬ ‫וראש הישיבה בטאשנד‬

‫בית הכנסת המרכזי בטאשנד‬

‫עם כניסת ההונגרים לטאשנד בספטמבר ‪ ,1940‬הורגשה הרוח האנטישמית שהביא‬ ‫עמו הצבא ההונגרי‪ .‬בין מקבלי הפנים ומניפי הדגלים לצבא ההונגרי שנכנס לטאשנד‬ ‫היו גם יהודים רבים‪ ,‬אך תוך זמן קצר הם נוכחו לדעת שלא להונגרים האלה‬ ‫הם ייחלו‪ .‬קצין הונגרי שנכנס לטאשנד קרא לזרוק את היהודים לפני סוסו כדי‬ ‫שירמסם‪ .‬היהודים הבינו מהר כי הונגרים אלה‪ ,‬שותפי הנאצים‪ ,‬לא יהיו מושיעיהם‪,‬‬ ‫ואכן רוב החיילים ההונגרים מילאו בחריצות יתירה את הנחיות הנאצים יש”ו*‪,‬‬ ‫ושלחו את היהודים למחנות ההשמדה‪ ,‬שם רובם מצאו את מותם‪.‬‬ ‫ב‪ 1942-‬הישיבה של מהר”מ בריסק נסגרה בהוראת השלטונות‪ ,‬והשמים החלו‬ ‫להתקדר על יהודי טאשנד‪ .‬בשנים הבאות המשיך הרב ללמד קבוצת בחורים בתנאי‬ ‫מחתרת‪ ,‬אך בסוף ‪ 1943‬הוא נעצר ועונה לאחר שבחורים שערקו מהצבא נמצאו‬ ‫מסתתרים בעלית הגג בישיבה‪ .‬בקושי רב הצליחו לשחרר אותו לבסוף ממעצרו‪.‬‬ ‫כשהתחילו המשלוחים לאושוויץ‪ ,‬באה משלחת מקהילת בודפשט להציע לרב את‬ ‫הרבנות בקהילתם‪ .‬באותה עת עדיין היתה בודפשט יותר בטוחה‪ ,‬ומשרת רב בעיר‬ ‫* יש"ו ‪ -‬יימח שמם וזכרם‪.‬‬

‫‪27‬‬

‫ישיבת מהר"מ בריסק בטאשנד‬

‫זו נראתה כקרש הצלה עבור הרב‪ .‬הרב התלבט מאוד ולבסוף אמר‪“ :‬אם יתאפשר‬ ‫לי להחזיק ישיבה עם עשרה בחורים לפחות על חשבון הקהילה‪ ,‬הריני מוכן לקבל‬ ‫על עצמי את עול הרבנות”‪.‬‬ ‫ראשי הקהילה הסבירו לרב שלא ניתן להיענות לבקשה כי גם בבודפשט שורר‬ ‫מצב חירום והנאצים לא יאפשרו זאת‪ ,‬ואילו ללמד במחתרת ‪ -‬הדבר כרוך בסכנת‬ ‫נפשות‪ .‬למרות הסברים אלו‪ ,‬המשיך הרב לעמוד על דעתו ואמר‪“ :‬אם לא אוכל‬ ‫ללמד תורה בצד הרבנות‪ ,‬למה זה לי חיים?!”‪.‬‬ ‫כך נשאר הרב בטאשנד עד גירושו לאושוויץ‪.‬‬ ‫בקיץ ‪-1944‬תש”ד‪ ,‬הועבר הרב עם בני משפחתו לגטו שימלוי‪ ,‬שם גילחו מיד את‬ ‫זקנו‪ .‬הרב התהלך‪ ,‬מפזם את “חמול על מעשיך”‪ ,‬מתפילות ראש השנה‪ .‬לשאלות‬ ‫הסובבים אותו אמר “עננים שחורים מכסים את השמים ויש הסתרת פנים‪ .‬חוששני‬ ‫שיתקיים הפסוק ‘אחד מעיר ושניים ממשפחה’”‪ .‬לצעירים יעץ להימלט גם אם הדבר‬ ‫כרוך בסכנת נפשות‪ .‬בליל י”א בסיוון הועבר הרב בראש רוב בני קהילתו לתאי‬ ‫הגזים באושוויץ‪ ,‬שם נרצחו על קידוש השם‪.‬‬ ‫‪28‬‬

‫גטו שימלוי (מארכיון יד ושם)‬

‫הרב אליהו יצחק בריסק אב”ד ק”ק טאשנד מונסי‪ ,‬נין של המהר"מ בריסק‪ ,‬נכד‬ ‫של הצ'ייקה רב ובן של ר' יהושע‪ ,‬הקים בית מדרש לזכר קהילת טאשנד והוציא גם‬ ‫ספרי קודש רבים של רבני המשפחה ושלו‪ .‬נפגשתי עם הרב מספר פעמים בביקוריו‬ ‫בארץ וקיבלתי ממנו מספרי הקודש שהוציא‪ .‬הרב פגש את אבא‪ ,‬הם החליפו חוויות‬ ‫מהעבר והרב סיפר מתולדות מהר”מ בריסק והמשפחה והקהילה‪.‬‬ ‫מהר”מ בריסק היה בעל רקע חסידי‪ ,‬אך כיוון שקהילת טאשנד התפללה ונהגה לפי‬ ‫נוסח “אשכנז”‪ ,‬כרוב קהילות הונגריה‪ ,‬הרב קיבל על עצמו לעבור לפני התיבה לפי‬ ‫נוסח אשכנז ולא ללבוש שטריימל בשבת ובחג‪ .‬בחתונת בנו‪ ,‬הצ’ייקה רב‪ ,‬המהר”מ‬ ‫בריסק לבש את השטריימל וראשי הקהל התפעלו ממראה הרב‪ ,‬ועוד בחתונה‬ ‫התייעצו והחליטו לאשר לרב ללכת עם שטריימל בשבת ובחג‪.‬‬

‫‪29‬‬

‫הרב אליהו יצחק בריסק עם אבא‬

‫לאחר השואה נסע הצ’ייקה רב לטאשנד‪ .‬בבית הרב גרו כבר גויים‪ .‬הרב ראה‬ ‫שהגויים מנקים את החלונות עם נייר שכתוב עליו (הם אמרו שהנייר טוב לניקוי‬ ‫החלונות)‪ .‬הרב שאל אם יש להם עוד ניירות כאלה והם הראו לו ארגז שנשאר‬ ‫(אחרי שהם השתמשו בנייר כבר מספר שבועות)‪ .‬הגויים הסכימו לתת לו את‬ ‫הניירות שנותרו‪ ,‬מהם שוחזרו חלק גדול משו”ת מהר”מ בריסק שהוצאו לאור ע”י‬ ‫הרב אליהו יצחק בריסק‪.‬‬ ‫הרב סיפר שמהר”מ בריסק שמר וכיבד מאוד את ספרי הקודש שלו‪ ,‬הוא לא הניח‬ ‫יד על הספרים‪ ,‬שהשתמרו באופן נדיר ונמצאים ברשות הרב‪ ,‬במונסי‪ .‬רק במקום‬ ‫אחד נמצא בספרים קנייצ’ (סימן קיפול) ‪ -‬במסכת עבודה זרה‪ ,‬שם מסופר על רבי‬ ‫עקיבא שאמר בזמן שסרקו את גופו במסרקות של ברזל‪ ,‬שהוא רואה גופים נשרפים‬ ‫ואותיות פורחות באוויר‪ .‬הרב הסביר שלמילה “פורחות” שתי משמעויות – מלשון‬ ‫עולות באויר ככדור פורח‪ ,‬ומלשון פורחות כמו פרח שנפתח ומתפתח‪ .‬והרב הוסיף‬ ‫שב”ה רואים שתורת מהר”מ בריסק פורחת ועולה ומתפתחת ונלמדת עד היום‪.‬‬ ‫‪30‬‬

‫‪ .2020‬טאשנד‬

‫אוגוסט ‪ .2012‬הרחוב בו גרה משפחת סבא קליין בטאשנד (‪)Googel maps‬‬ ‫‪31‬‬

‫תאריכים‬ ‫ציוני דרך משמעותיים הנוגעים ליהדות הונגריה (בה הושמדו ‪ 565,000‬מתוך ‪825,000‬‬ ‫היהודים‪ ,‬הי”ד)‪:‬‬ ‫‪ - 1919‬עלייתו לשלטון של האדמירל מיקלוש הורטי‪ ,‬בראשות קבוצה ימנית‬ ‫אנטישמית‪ .‬גל טרור ורציחות של יהודים‪.‬‬ ‫‪ - 1920‬בתום מלחמת העולם הראשונה והסכם “טריאנון”‪ ,‬פירוק הקיסרות האוסטרו‬ ‫הונגרית ואיבוד כשני שליש משטח הונגריה ומאוכלוסייתה‪.‬‬ ‫נובמבר ‪ - 1938‬סיפוח מחדש של דרום סלובקיה להונגריה (ב‪ 1939-‬סיפוח של‬ ‫קרפטו‪-‬רוס)‪.‬‬ ‫‪ - 1939-1938‬חקיקת חוקים מגבילים ליהודים‪ ,‬הגעת פליטים מאוסטריה‪ ,‬צ’כיה‬ ‫ופולין‪ .‬התחלת גיוס יהודים ומתנגדי המשטר ל”פלוגות העבודה”‪.‬‬ ‫‪ - 1940‬סיפוח צפון טרנסילבניה להונגריה‪.‬‬ ‫יוני ‪ - 1941‬הכרזת הונגריה על מלחמה נגד ברית המועצות‪ ,‬בריטניה וארה”ב‪.‬‬ ‫אוקטובר ‪ - 1942‬גל גיוס נוסף של יהודים לפלוגות העבודה‪ .‬ידיעות על השמדת‬ ‫יהודי פולין‪.‬‬ ‫דצמבר ‪ - 1942‬למעלה מ‪ 106,000-‬יהודים משרתים בפלוגות העבודה‪ .‬הוקם‬ ‫המשרד הארצישראלי באיסטנבול לאיסוף מידע ולהגשת עזרה לפעילויות נגד‬ ‫המשטר הנאצי‪.‬‬ ‫‪ - 1943‬שינוי לטובה של היחס לפליטים מפולין‪ ,‬אך עם זאת חברי ‪ 15‬פלוגות עבודה‬ ‫אשר נשלחות לסייע לגרמנים ביוגוסלביה נרצחים ברובם בעת נסיגת הגרמנים משם‬ ‫ב‪.1944-‬‬ ‫סוף ‪ - 1943‬ההונגרים מבטלים את האיסור על פעילות התנועה הציונית‪ ,‬שמארגנת‬ ‫מחנה חורף ליד אגם ‪ .Balaton‬בתחילת ‪ 1944‬עליה לגאלית מצומצמת לישראל‪.‬‬ ‫‪ 19‬במרץ ‪ - 1944‬כיבוש הונגריה ע״י הצבא הגרמני‪ .‬מתחילה חובת ענידת‬ ‫טלאי צהוב‪.‬‬ ‫אפריל עד יוני ‪ - 1944‬הקמת גטאות ליהודי קרפטו‪-‬רוס וצפון טרנסילבניה‪ ,‬והתחלת‬ ‫גירושם והשמדתם של יהודי האזור‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוטלו הגבלות על יהודי דרום ומזרח‬ ‫הונגריה וכן על יהודי בודפשט‪.‬‬

‫‪32‬‬

‫‪ 26‬ביוני ‪ - 1944‬מיקלוש הורטי מורה על הפסקת גירוש יהודי הונגריה‪ ,‬אשר בפועל‬ ‫מופסק ביולי אותה שנה‪.‬‬ ‫‪ 30‬ביוני ‪ - 1944‬שאר יהודי הונגריה מוכנסים לגטאות‪“ .‬רכבת ההצלה” של קסטנר‬ ‫יוצאת מבודפשט לברגן‪-‬בלזן ולשוויץ (בשתי רכבות ‪ -‬באוגוסט ובדצמבר ‪.)1944‬‬ ‫אוקטובר ‪ - 1944‬מיקלוש הורטי מודיע שהונגריה עוזבת את מעצמות הציר‪ .‬פרנץ‬ ‫סלאשי‪ ,‬מנהיג הפשיסטים‪ ,‬ראש מפלגת “צלב החץ” תופס את השלטון‪ .‬יהודי‬ ‫בודפשט ופלוגות העבודה מוצעדים ב”צעדות מוות” לידי הגרמנים‪.‬‬ ‫‪ 13‬בפברואר ‪ - 1945‬שחרור הונגריה מידי הצבא הגרמני ע”י הצבא האדום‪.‬‬

‫מושגים‬ ‫נאציזם‪ :‬קיצור של נאציונל‪-‬סוציאליזם‪ ,‬כינוי לאידאולוגיה שפיתחה המפלגה‬ ‫הנאציונל‪-‬סוציאליסטית (הנאצית) בגרמניה בשנות ה‪ 20-‬וה‪ 30-‬של המאה ה‪.20-‬‬ ‫האידיאולוגיה הנאצית כללה השקפה גזענית בדבר עליונותם של “גזעים” אנושיים‬ ‫מסוימים על פני אחרים‪ ,‬ודגלה בדיכוי ואף השמדה של “גזעים נחותים”‪ ,‬לעומת‬ ‫שמירת ה”טוהר” של “הגזעים העליונים”‪.‬‬ ‫גסטאפו‪ :‬המשטרה החשאית של האס אס‪ ,‬היתה אחראית על השמדת היהודים ועל‬ ‫השמירה במחנות ההשמדה‪.‬‬ ‫אס אס‪ :‬ארגון ההגנה והמודיעין של המפלגה הנאצית‪ ,‬היה אחראי על כל מחנות‬ ‫הריכוז בשטחי הכיבוש הנאצי‪ .‬מפקדי ושומרי מחנות הריכוז וההשמדה היו חיילי‬ ‫אס אס‪.‬‬ ‫ורמאכט‪ :‬הצבא הגרמני (לא כולל הוואפן אס אס)‪.‬‬ ‫ועידת ואנזה‪ :‬ועידה בה החליטו ראשי המשטר הנאצי על תיאום הפעולות לביצוע‬ ‫“הפתרון הסופי בנוגע לשאלה היהודית”‪ ,‬קרי ‪ -‬השמדת יהודי אירופה‪.‬‬ ‫הפתרון הסופי‪ :‬תוכנית כללית שמטרתה היתה להשמיד כליל את כל יהודי אירופה‬ ‫בדרך המהירה ביותר‪.‬‬ ‫גטו‪ :‬שם לרובע מוקף חומה שבו חוייבו לגור יהודי העיר‪.‬‬ ‫מחנה ריכוז‪ :‬מתקן כליאה רחב ידיים שנועד לאסירים פוליטיים‪ ,‬קבוצות אתניות או‬ ‫קבוצות דתיות‪ ,‬שנכלאו ללא כל הליך משפטי‪ .‬מחנה הריכוז שימש לעבודות כפייה‬ ‫(מחנה עבודה)‪ ,‬ובמקרים אחרים ‪ -‬להשמדה של האסירים (מחנה השמדה)‪.‬‬

‫‪33‬‬

‫מחנה עבודה‪ :‬שם כולל למחנות שהקימו הנאצים במהלך מלחמת העולם השניה‬ ‫בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי של אדולף אייכמן‪ .‬במחנות נכלאו יהודים‪,‬‬ ‫צוענים‪ ,‬מתנגדי המשטר‪ ,‬הומוסקסואלים ושבויי מלחמה‪ .‬מבין כל אלה סבלו‬ ‫היהודים מהיחס הנוקשה ביותר‪.‬‬ ‫פלוגות העבודה‪ :‬פלוגות של יהודים שסופחו לסייע לצבא הגרמני‪ ,‬בדרך כלל בחזית‪,‬‬ ‫לצרכי חפירת שוחות‪ ,‬פינוי הדרכים‪ ,‬סחיבת התותחים וכו’‪ .‬מפקדי פלוגות אלה היו‬ ‫מפקדי הצבא ההונגרי שעל פי רוב שיתפו פעולה עם הנאצים‪.‬‬ ‫יהודי פלוגות העבודה נדרשו לעבודה פיזית קשה‪ ,‬ללא ביגוד או תזונה ראויים‪,‬‬ ‫ופעמים רבות נרצחו על ידי הגרמנים או ההונגרים ללא כל סיבה‪ .‬שם הקוד של‬ ‫פלוגות העבודה בתיעוד השואה ‪.ZSUM -‬‬ ‫מחנה השמדה‪ :‬מחנה שבו רצחו הנאצים יהודים ובני עמים אחרים באופן שיטתי‪.‬‬ ‫ההשמדה במחנות התבצעה בעיקר באמצעות תאי גזים‪ ,‬והגופות נשרפו בקרמטוריום‪,‬‬ ‫משרפות או גרילרים‪.‬‬ ‫אקציה‪( :‬בגרמנית‪“ :‬פעולה”) פעולה של הגסטאפו וכוחות בטחון אחרים בגטו‪ ,‬על‬ ‫מנת לאתר‪ ,‬לעצור ולרכז יהודים לקראת שילוחם למחנות ריכוז‪ ,‬מחנות השמדה‪ ,‬או‬ ‫מחנות לעבודת כפייה‪ .‬המתנגדים למעצר בדרך כלל נורו במקום‪.‬‬ ‫סלקציה‪( :‬בגרמנית‪“ :‬מיון”) פעולה במחנות הריכוז ומחנות עבודה‪ ,‬וגם בגטאות‪.‬‬ ‫בזמן אקציה לקראת שילוח למחנות‪ ,‬בוצע מיון בעיקר לפי גיל וכושר עבודה‪.‬‬ ‫כל השאר (חולים‪ ,‬ילדים‪ ,‬זקנים ונשים) נשלחו להשמדה‪ .‬הסלקציה נעשתה בדרך‬ ‫כלל מיד עם הגעת טרנספורט של יהודים למחנה‪ ,‬והשורדים אותה נאלצו לעבור‬ ‫סלקציה חוזרת מדי פעם‪.‬‬ ‫טרנספורט‪ :‬שילוחים מאורגנים מהגטאות וממחנות הריכוז למחנות ריכוז והשמדה‬ ‫אחרים‪ ,‬לרוב על פי רשימה שנקבעה מראש‪.‬‬ ‫תא גזים‪ :‬במחנות ההשמדה הומתו היהודים באמצעות תאי גזים‪.‬‬ ‫ציקלון בה‪ :‬הגז ששימש בתאי הגזים‪ .‬הגיע במיכלי מתכת בהם נשמר כגרגירים‬ ‫מוצקים‪ .‬הגז היה גז חנק שחדר לגוף‪ .‬לעתים נקרא בשגגה “ציקלון בי”‪.‬‬ ‫הטלאי הצהוב‪ :‬סימן היכר אותו היו חייבים היהודים לענוד בגטאות‪ ,‬בפלוגות‬ ‫העבודה ובמחנות הריכוז‪ .‬בדרך כלל מגן דוד צהוב עם האות ‪ J‬עליו‪.‬‬ ‫יודנראט‪ :‬מועצות יהודיות לניהול חיי הפנים בגטאות‪ ,‬תחת פיקוחו של הגסטפו‪.‬‬ ‫פעמים רבות נדרשו לספק לנאצים רשימות של המיועדים להישלח להשמדה‪.‬‬ ‫מוזלמן‪ :‬כינוי לאדם רזה מאוד ותשוש פיזית ונפשית והוא מעין שלד מהלך‪ .‬כינוי זה‬ ‫‪34‬‬

‫שימש‪ ,‬במחנות הריכוז באירופה הכבושה בידי הנאצים‪ ,‬לתיאור אסיר מורעב עד‬ ‫מוות‪ ,‬שאינו מסוגל לעבוד יותר‪.‬‬ ‫קאפו‪ :‬כינויו של אסיר שהיה ממונה מטעם הנאצים על אסירים אחרים במחנות‬ ‫הריכוז‪ .‬חלק מהקאפואים עזרו לשוכני המחנות‪ ,‬אחרים היו אדישים למצוקתם והיו‬ ‫כאלה שנודעו באכזריותם כלפיהם‪.‬‬

‫שמות‬ ‫אדולף היטלר‪ :‬הפיהרר של גרמניה הנאצית‪ ,‬הגה את תוכנית “הפתרון הסופי”‪ ,‬היה‬ ‫האחראי הראשי לרדיפות היהודים ולרציחתם בשואה‪.‬‬ ‫מרטין בורמן‪ :‬סגנו של היטלר‪ ,‬אחראי לארגון “הפתרון הסופי”‪.‬‬ ‫יוזף גבלס‪ :‬שר התעמולה הנאצי‪ .‬אחראי על התעמולה האנטישמית ברייך שהסיתה‬ ‫נגד היהודים‪ .‬יזם בין היתר את שריפת הספרים בליל הבדולח‪.‬‬ ‫הרמן גרינג‪ :‬מושל פרוסיה‪ ,‬שר התעופה ומקים הגסטאפו‪ .‬היה בעל תפקיד מכריע‬ ‫ברדיפות היהודים שקדמו להשמדתם בשואה‪ ,‬להחרמת רכושם ולפרעות ליל‬ ‫הבדולח‪ .‬היה גם בין האחראים להשמדת היהודים בשואה‪.‬‬ ‫היינריך הימלר‪ :‬ראש האס אס והגסטאפו‪ ,‬האחראי הראשי לביצוע בפועל של‬ ‫השמדת היהודים בשואה‪.‬‬ ‫ריינהרד היידריך‪ :‬ראש הגסטאפו ולאחר מכן ראש המשרד הראשי לבטחון הרייך‪.‬‬ ‫המתכנן הראשי של “הפתרון הסופי” בוועידת ואנזה‪ ,‬ואחראי על ביצוע בפועל של‬ ‫השמדת היהודים‪.‬‬ ‫היינריך מילר‪ :‬מפקד הגסטאפו אחרי היידריך‪ ,‬אחראי על השמדת היהודים‬ ‫במחנות הריכוז‪.‬‬ ‫אדולף אייכמן‪ :‬ראש המחלקה היהודית במשרד לבטחון הרייך‪ .‬אחראי לארגון‬ ‫המשלוחים למחנות ההשמדה‪.‬‬ ‫רודולף פרנץ הס‪ :‬מפקד אושוויץ‪ ,‬אחראי להמתת מיליוני אנשים במחנה‪.‬‬ ‫יוזף מנגלה‪ :‬רופא נאצי שערך ניסויים סדיסטים באסירי אושוויץ והיה ממונה גם‬ ‫על סלקציות במחנה‪.‬‬

‫‪35‬‬

‫מחנות‬ ‫אושוויץ‬ ‫מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בדרום פולין‪ ,‬היה הגדול במחנות ההשמדה‬ ‫שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה‪ ,‬ובו נרצחו יותר יהודים מבכל‬ ‫מקום אחר במהלך המלחמה‪ .‬היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב‬ ‫ביותר (מיוני ‪ 1940‬עד ינואר ‪ )1945‬ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים‪ .‬המונח‬ ‫“אושוויץ” הפך לשם נרדף לשואה‪ ,‬ולסמל לרוע ולאכזריות האדם‪ ,‬לעינויים ולסבל‪.‬‬ ‫באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים‪( :‬ראה שרטוט סכמטי בפרק "אלבום הנצחה")‬ ‫אושוויץ ‪ ,I‬היה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות‪ ,‬ובו‬ ‫נרצחו כ‪ 75,000-‬אינטלקטואלים פולנים וכ‪ 15,000-‬שבויי מלחמה סובייטיים‪ .‬שער‬ ‫הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ ‪ ,I‬מעליו התנוססה הכתובת “העבודה משחררת”‬ ‫(‪ ,)Arbeit macht frei‬כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה‬ ‫אושוויץ ‪ II‬בירקנאו‪ ,‬נחקקו בזכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדתם של‬ ‫היהודים‪.‬‬ ‫אושוויץ ‪( II‬בירקנאו)‪ ,‬בו התבצעה עיקר השמדת היהודים‪ ,‬ובו נרצחו כמיליון וחצי‬ ‫יהודים וכ‪ 22,000-‬צוענים‪ .‬אושוויץ ‪ II‬הוא המחנה המוכר בדרך כלל בשם “אושוויץ”‪.‬‬ ‫המחנה הוקם כשלושה ק”מ ממערב לאושוויץ ‪ ,I‬בכפר בז’זינקה (בירקנאו)‪ ,‬שפונה‬ ‫מיושביו‪ .‬בנייתו החלה באוקטובר ‪ .1941‬מלכתחילה נועד המחנה לאכלס את שבויי‬ ‫המלחמה הסובייטיים שנפלו בידי הגרמנים במבצע ברברוסה‪ ,‬אך עם הפעלת‬ ‫“הפתרון הסופי”‪ ,‬וכשהוחלט לסגור את מחנות מבצע ריינהרד (בלז’ץ‪ ,‬סוביבור‬ ‫וטרבלינקה)‪ ,‬הוא הפך לאתר ההשמדה המרכזי‪ .‬בכניסה היתה "רמפה" עליה עמד‬ ‫ד"ר מנגלה יש"ו ומיין את המגיעים ‪ -‬למוות או לעבודות כפייה‪.‬‬ ‫אושוויץ ‪( III‬מונוביץ)‪ ,‬אשר פעל כמחנה עבודה עבור חברת אי גה פארבן‪.‬‬ ‫מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים‪ ,‬בהם‬ ‫הועבדו יהודים בעבודות פרך‪.‬‬ ‫מתחמי תאי הגזים והמשרפות היו בנויים כולם בצורה דומה‪ :‬מלתחה להתפשטות‪-‬‬ ‫חדר תת‪-‬קרקעי שהכיל כ‪ 2,000-‬מקומות‪ ,‬צמוד אליו תא גזים עם ראשי מקלחות‬ ‫‪36‬‬

‫מדומים‪ ,‬ומשרפה שהיתה חלק מהבניין‪ .‬הרעל "ציקלון בה" שוחרר מפתחים בתקרת‬ ‫תא הגזים או דרך עמודי תווך שהיו בהם חורים‪ ,‬דרכם התפשט הגז‪ .‬לאחר רצח‬ ‫הקורבנות בגז‪ ,‬הגופות הועברו למשרפות‪ .‬במשרפות ‪ II‬ו‪ III-‬היה תא גז אחד גדול‬ ‫(אחד לכל משרפה) ובמשרפות ‪ IV‬ו‪ V-‬היו שלושה תאי גזים קטנים יותר לכל‬ ‫משרפה‪ .‬סך הכל פעלו ‪ 46‬תנורי שריפה בארבע המשרפות‪ ,‬הספק כל תנור היה‬ ‫שלוש גופות בכ‪ 20-‬דקות‪ .‬לעתים‪ ,‬כאשר התנורים לא התגברו על עומס הגופות‬ ‫המחכות לשריפה‪ ,‬או כאשר קרו תקלות במשרפה‪ ,‬היו הגופות נערמות בחצר‬ ‫המשרפה ונשרפות שם במדורה‪.‬‬

‫ראוונסבריק‬ ‫מחנה ראוונסבריק היה בתקופת הרייך השלישי מחנה ריכוז בחבל טמפלין שבמדינת‬ ‫ברנדנבורג בגרמניה‪ ,‬בקרבת העיירה פירסטנברג‪ ,‬כ‪ 100-‬ק”מ מצפון לברלין‪ .‬הוא‬ ‫נחשב למחנה הריכוז‪ ,‬שמאוחר יותר אף הפך למחנה השמדה‪ ,‬הגדול ביותר בגרמניה‪.‬‬ ‫בספטמבר ‪ 1944‬היה המחנה מלא כל כך‪ ,‬שלצריפים (באראקים) נוספו אוהלים‬ ‫בשטח המחנה‪ ,‬ורבים מדייריהם לא שרדו את החורף‪.‬‬ ‫באוקטובר ‪ 1944‬הגיעו מספר טרנספורטים של נשים יהודיות מהונגריה ונשים‪,‬‬ ‫בעיקר יהודיות‪ ,‬ממחנות שהיו ממזרח לנהר האודר‪ .‬עקב הצפיפות הרבה והקטנת‬ ‫מנות המזון התפרצו במחנה במקביל מגיפות של דיזנטריה ושל טיפוס הבהרות‬ ‫שגרמו לפטירת אלפי אסירות‪ .‬אחרות נשלחו לעבוד במחנות‪-‬חוץ בכל רחבי גרמניה‬ ‫ופולין‪ ,‬ורבות מהן נשלחו להשמדה באושוויץ ‪ -‬בירקנאו‪ .‬בסוף אותה שנה נבנו‬ ‫בראוונסבריק תאי גזים וכיכר הוצאה להורג‪ ,‬והמחנה הפך למחנה השמדה‪.‬‬ ‫באמצע ינואר ‪ 1945‬הכיל המחנה‪ ,‬ביחד עם מחנות החוץ שלו‪ ,‬כ‪ 46,100-‬אסירות‬ ‫ויותר מ‪ 7,800-‬אסירים‪ ,‬ואליהם נוספו בתחילת פברואר כ‪ 11,000-‬אסירים נוספים‬ ‫ממחנות שפונו על ידי הגרמנים‪ .‬מחנה ראוונסבריק השתרע בשנת ‪ 1945‬על שטח‬ ‫של כ‪ 1,700-‬דונם והיו לו עד ‪ 70‬מחנות חוץ ברחבי הרייך ובאזורי הכיבוש‪ ,‬שבהם‬ ‫אולצו אסירות המחנה לעבוד בתעשיית הנשק‪.‬‬ ‫בתקופה שבין ‪ 5‬באפריל ל‪ 26-‬באפריל ‪ 1945‬הצליח הצלב האדום הבינלאומי ביחד‬ ‫עם הצלב האדום השבדי‪ ,‬בהנהלת פולקה ברנדוט‪ ,‬לפנות כ‪ 7,500-‬נשים מהמחנה‬ ‫לשווייץ ולשבדיה‪.‬‬ ‫עם התקרבות חזית הלחימה אל המחנה במהלך חודש אפריל‪ ,‬התחיל האס אס‬ ‫בפינויו ב‪ 27-‬בחודש‪ ,‬ואסירי המחנה יצאו למה שנודע כצעדת המוות‪ .‬מאחור נותרו‬ ‫‪37‬‬

‫רק החולים ביותר‪ :‬כ‪ 2000-‬נשים‪ 300 ,‬גברים וכן חלק מסגל המחנה‪ .‬ב‪ 30-‬באפריל‬ ‫הגיעו כוחות הצבא האדום לעיר פירסטנברג ושיחררו גם את אסירי המחנה שנותרו‬ ‫בו‪ .‬האסירים שהיו בעיצומה של צעדת המוות שוחררו בידי הצבא האדום עד ‪3‬‬ ‫במאי ‪ .1945‬רבים מבין האסירים ששוחררו היו חלשים מכדי לשרוד‪.‬‬

‫משרפות במאוטהאוזן‬

‫תא גזים במאוטהאוזן‬

‫מאוטהאוזן‬ ‫מאוטהאוזן היה מחנה ריכוז גדול באוסטריה עילית שהוקם ב‪ 1938-‬סמוך לעיירה‬ ‫מאוטהאוזן‪ ,‬כ‪ 20-‬ק”מ ממזרח ללינץ‪ .‬בהמשך התרחב והפך למרכיב מרכזי בתשלובת‬ ‫המחנות מאוטהאוזן‪-‬גּוזֶ ן‪ .‬החל מ‪ 1941-‬הנאצים החלו לכלוא בו יהודים רבים‪ .‬מספר‬ ‫הנרצחים במחנות מאוטהאוזן‪-‬גוזן מוערך בכ‪ 300,000-‬איש‪.‬‬

‫גונסקירכן (‪)Gunskirchen‬‬ ‫גונסקירכן היה מחנה איסוף של יהודים מאסירי מאוטהאוזן מאז מרס ‪.1945‬‬ ‫המחנה שכן באוסטריה עילית‪.‬‬ ‫המחנה הכיל שבעה צריפים לא גמורים ושני צריפים כמבני עזר‪ .‬המחנה הופרד‬ ‫מבחינה מנהלית מרשת מחנות מאוטהאוזן והיה מקום מאסף לאסירים יהודים‬ ‫בלבד‪ .‬היהודים הועברו כולם למחנה גונסקירכן בתנאים חמורים ביותר‪ ,‬והבידוד‬ ‫התפרש בעיני האסירים כצעד לקראת רציחתם‪.‬‬

‫‪38‬‬

‫במחצית השניה של אפריל צופפו במחנה ‪ 20,000-17,000‬אסירים שהועברו אליו‬ ‫ממחנה האוהלים של מאוטהאוזן וממחנות אחרים‪ .‬האסירים שלא היו מסוגלים‬ ‫לצעוד הומתו בזריקות פנול בלב‪ ,‬והגוויות נקברו בשטחי המחנות‪ .‬במחנה הראשי‬ ‫המלא על גדותיו שרר אי‪-‬סדר מוחלט‪ .‬הצפיפות הגדולה ומנות המזון המוקטנות‬ ‫החישו את מותם של רבים‪ .‬בבית‪-‬החולים תועדו מקרים של קניבליזם‪ .‬המשרפות‬ ‫לא הספיקו לשרוף את כל הגוויות‪ .‬קבר ענקי נכרה ליד גדר המחנה והוטמנו בו‬ ‫כ‪ 10,000-‬גוויות‪.‬‬ ‫האסירים לא הועסקו עוד בעבודה והיו במצב של תשישות מוחלטת וקרובים למוות‪.‬‬ ‫לאסירים היתה מחראה אחת ומי‪-‬שתייה חולקו ממיכל בעל קיבולת של ‪1,500‬‬ ‫ליטר שהובא פעם ביום במכונית מכבי‪-‬אש למחנה‪ .‬כדי לזכות בלגימה נלחמו‬ ‫האסירים זה בזה ואף מכרו את מנת הלחם היומית שלהם‪ .‬לצריפים דחסו כ‪2,500-‬‬ ‫נפש‪ ,‬ובני‪-‬אדם תשושים נמחצו בלילות למוות מחמת הדוחק הרב‪ .‬במקום פשטו‬ ‫מגיפות טיפוס הבהרות ודיזנטריה‪ .‬לרופאים מקרב האסירים לא היתה כל אפשרות‬ ‫להעניק עזרה בשל העדר מוחלט של אמצעי ריפוי כלשהם‪ .‬התמותה במחנה גברה‬ ‫מיום ליום‪ .‬מנות המזון היו קטנות אף מאלו שחולקו במחנה האוהלים‪ .‬רבים ניצלו‬ ‫רק הודות לתוספות זעירות של מזון מחבילות של הצלב‪-‬האדום שחולקו פעם או‬ ‫פעמיים‪ .‬מדי יום ביומו הגיעו למחנה משאיות‪ ,‬וגוויות הועמסו עליהן והועברו לקבר‬ ‫שנחפר ביער הסמוך‪ .‬עם התגברות התמותה נחפרו בורות לקבורה בתוך השטח‬ ‫המצומצם של המחנה‪.‬‬ ‫ב‪ 3-‬במאי ‪ 1945‬הועברה השמירה על המחנה לידי יחידת משטרה מוינה‪ .‬ב‪ 4-‬במאי‬ ‫נעלמו כל אנשי האס אס משטח המחנה‪ .‬האסירים התנפלו על המחסן וחטפו‬ ‫מכל הבא ליד‪ .‬למחרת‪ ,‬ב‪ 5-‬במאי‪ ,‬נכנסו למחנה שתי שריוניות של צבא ארצות‪-‬‬ ‫הברית‪ .‬האסירים פתחו את השערים והמחנה שוחרר‪ .‬יחידה מחיל‪-‬הרפואה של‬ ‫צבא ארצות‪-‬הברית הגיעה למקום והעבירה את החולים והגוססים לבית‪-‬חולים‬ ‫ארעי בעיר ולס‪ .‬גוויות רבות היו מוטלות בחוץ‪ ,‬הניצולים היו שלדים מכוסי כינים‬ ‫ולכלוך‪ .‬בעת השחרור נספרו במחנה ‪ 5,419‬ניצולים‪ ,‬אך לא ידוע מס׳ האסירים‬ ‫שעזבו את שטח המחנה ערב השחרור (כך שמספר הניצולים בפועל היה גבוה יותר)‪.‬‬ ‫באתר המחנה נמצאו לאחר השחרור שבעה קברי אחים ובהם ‪ 1,227‬שלדים‪ .‬על‪-‬פי‬ ‫הרישומים במחנה מתו בחודשים ינואר‪-‬מאי ‪ 24,613‬אסירים‪ .‬אך מספר הנספים היה‬ ‫גדול בהרבה‪ .‬רבים כלל לא נרשמו בספרי המחנה‪ ,‬מכיוון שההעברות התכופות לא‬ ‫איפשרו ניהול של רישום מדוייק‪.‬‬

‫‪39‬‬

‫אבנזה‬ ‫כמחנה‪-‬משנה של מאוטהאוזן‪.‬‬ ‫ִ‬ ‫ֶא ֶּבנְ זֶ ה היה מחנה ריכוז נאצי לעבודת כפייה‪ ,‬שנחשב‬ ‫המחנה הוקם בנובמבר ‪ 1943‬בקרבת העיירה אבנזה שבאוסטריה‪ ,‬למרגלות הרי‬ ‫האלפים‪ .‬אבנזה נחשב לאחד ממחנות הכפייה האכזריים ביותר‪ .‬רוב האסירים‪,‬‬ ‫כ‪ ,20,000-‬הועבדו בו למוות‪ .‬עם הקמתו היו כשליש מהאסירים יהודים‪ ,‬בהמשך‪,‬‬ ‫למרות שהיהודים סבלו מהתנאים הגרועים ביותר והתמותה בקרבם היתה‬ ‫הגבוהה ביותר‪ ,‬עלה אחוזם לכ‪.40%-‬‬ ‫מטרת עבודות הכפייה במחנה היתה חציבת מנהרות בצלע ההר‪ ,‬שנועדו להקמת‬ ‫מפעל לפיתוח טילי ‪ V-2‬והרכבתם‪ .‬חלק קטן של המנהרות שהושלמו היו בעומק‬ ‫של כמה קומות ובאורך של ‪ 250‬מטר לעומק ההר‪ ,‬מדופנות בבטון‪ .‬עבודת החציבה‬ ‫והעברת הסלעים הכבדים נעשתה באופן ידני‪ ,‬בכל תקופות השנה ובכל ימות השבוע‪,‬‬ ‫בתנאים לא הומניים של קור קיצוני‪ ,‬תת‪-‬תזונה ומחלות‪ .‬רוב האסירים הגיעו ממחנה‬ ‫מאוטהאוזן‪ .‬במחנה היו ‪ 25‬צריפי מגורים‪ ,‬שלכל אחד מהם הוכנסו ‪ 750‬אסירים‪.‬‬ ‫בנוסף היו במחנה בנייני מינהלה ומשרפה‪ .‬למרות הצפיפות‪ ,‬היה מספר האסירים‬ ‫גבוה מיכולת האכלוס‪ ,‬וחלק מהאסירים נדרשו לשהות תחת כיפת השמים‪.‬‬ ‫בתחילה נדרשו עובדי הכפייה במחנה לעבוד מ‪ 4:30-‬בבוקר עד ‪ 18:00‬בערב בחציבת‬ ‫המנהרות והרחבתן‪ .‬לאחר מספר חודשי עבודה הוחלט כי העבודה תתקיים במשמרות‬ ‫במשך כל שעות היממה‪ .‬גם בחודשי החורף לא נעשה כל מאמץ להגן על האסירים‬ ‫מפני קור החורף האוסטרי שלמרגלות האלפים‪ ,‬והתמותה עלתה באופן מתמיד‪.‬‬ ‫האסירים לבשו כותנות אסיר מבד דק ונעלו כפכפי עץ או הלכו יחפים‪ ,‬למרות הקור‪,‬‬ ‫כאשר הכפכפים התפרקו‪.‬‬ ‫מנות המזון כללו‪ :‬בבוקר חצי ליטר תחליף קפה; בצהריים‪ ,‬שלושת רבעי ליטר של מים‬ ‫חמים המכילים קליפות תפוחי אדמה; ובערב‪ 150 ,‬גרם לחם‪ .‬למרות תזונה זו נדרשו‬ ‫האסירים לעבודה פיזית קשה וסיזיפית‪ .‬הגופות נערמו בערימות‪ ,‬ואחת לשלושה ימים‬ ‫נלקחו למשרפה‪ .‬האסירים לא הורשו ללכת לשירותים ונדרשו להמשיך לעבוד כשברקע‪,‬‬ ‫באופן קבוע‪ ,‬צחנת הגופות וההפרשות‪ .‬אסירים שלא עמדו במכסות העבודה הומתו‪.‬‬ ‫בשבועות האחרונים של המלחמה עלה שיעור התמותה ל‪ 350-‬מתים ביום‪.‬‬ ‫הקרמטוריום לא היה מסוגל לעמוד בקצב שריפת הגופות‪ ,‬וגופות עירומות נערמו‬ ‫מחוץ לצריף כשהן חוסמות את הקרמטוריום עצמו‪ .‬כדי לצמצם את העומס‬ ‫נחפרה תעלה מחוץ למחנה‪ ,‬והאסירים נדרשו להשליך אליה את הגופות‪ ,‬לשרופן‬ ‫ולכסותן בסיד‪.‬‬ ‫דיוויזיית חיל הרגלים ה‪ 80-‬האמריקאית שחררה את המחנה ב‪ 6-‬במאי ‪ .1945‬עבור‬ ‫חלק גדול מהאסירים היה זה מאוחר מדי‪ ,‬וחלקם נפטרו בשבועות שלאחר מכן עקב‬ ‫תת‪-‬תזונה ומחלות‪.‬‬ ‫‪40‬‬

‫תמונות אסירים ממחנה הריכוז אבנזה בעת שחרור המחנה‬ ‫‪41‬‬

‫בוכנוואלד‬ ‫בוכנוואלד (‪ )Buchenwald‬היה מחנה ריכוז מהגדולים בגרמניה‪ ,‬אליו היו מסונפים‬ ‫‪ 138‬מחנות משנה‪ .‬המחנה הוקם בשנת ‪ 1937‬ופעל עד שחרורו ע"י צבא ארצות‬ ‫הברית (הדיוויזיה המשוריינת השישית‪ ,‬שהיתה חלק מהארמיה השלישית‪ ,‬בפיקוד‬ ‫ג'ורג' פאטון) בתאריך ‪ 11‬באפריל ‪ .1945‬במחנה עברו כ‪ 250,000-‬בני אדם‪ ,‬וההערכה‬ ‫היא כי נרצחו בו כ‪ 65,000-‬בני אדם‪ .‬בשנים הראשונות הועסקו האסירים בעיקר‬ ‫בעבודת פרך במחצבה‪ ,‬ביערות ובבנייה‪ ,‬עבודה שמטרתה העיקרית הייתה שבירת‬ ‫ושחיקת האסירים‪ ,‬עד מותם‪ .‬ואולם‪ ,‬עם התמשכות המלחמה‪ ,‬הגיעו ראשי האס‬ ‫אס למסקנה שניתן לנצל את האסירים הרבים שהיו במחנות הריכוז הנאציים‪,‬‬ ‫למען מאמץ המלחמה הגרמני‪ .‬בוכנוואלד היה אחד המוקדים החשובים לעבודת‬ ‫הכפייה‪ .‬החל מסוף‪ 1942 ‬הוחל בהקמת מפעלי חימוש גדולים‪ ,‬שבהם הועסקו רבבות‬ ‫אסירי המחנה; במקביל הוקמו מחנות משנה בסביבות המחנה‪ .‬מספר האסירים‬ ‫בבוכנוואלד הלך וגדל‪ ,‬כדי לספק את צורכי האס אס‪ ,‬והגיע לשיא של כ‪ 112,000-‬איש‬ ‫בפברואר ‪ .1945 ‬עם התקרבות צבאות בעלות הברית למחנה‪ ,‬היה בלבול רב במחנה‪,‬‬ ‫ראש האס אס היינריך הימלר רצה לשמר את היהודים כקלף מיקוח‪ ,‬אבל ההנחיות‬ ‫למפקד המחנה היו להוציא את היהודים מן המחנה‪ .‬בנוסף‪ ,‬המחתרת הקומוניסטית‬ ‫שניהלה את האסירים במחנה עיכבה את ביצוע הפקודות‪ ,‬וכך נוצר בלבול ואף אחד‬ ‫לא שלט ולא ניהל באופן מלא את הנעשה‪ .‬היו שניצלו בזכות זה‪ ...‬והיו שמתו עקב‬ ‫כך‪ .‬עקב הבלבול‪ ,‬חברי המחתרת במחנה ניצלו את המצב‪ ,‬כשחלק מהגרמנים ברחו‬ ‫מהמחנה‪ ,‬ובפועל השתלטו על המחנה‪ ,‬עוד לפני כניסת הכוחות האמריקאים אליו‪.‬‬

‫אסירים בבוכנוואלד‬ ‫(צולם ימים אחדים לאחר‬ ‫שחרור המחנה)‪.‬‬ ‫האסיר השביעי משמאל בשורה‬ ‫השנייה מלמטה הוא‪ ‬אלי ויזל‬ ‫‪42‬‬

‫ילדי בוכנוואלד‬ ‫נושא ייחודי למחנה היה הטיפול בילדים‪ ,‬שבדרך כלל נרצחו מיד עם הגיעם‬ ‫למחנות השונים‪ .‬בבוכנוולד‪ ,‬בתחילה‪ ,‬הילדים שוכנו בבלוקים עם המבוגרים וסבלו‬ ‫עינויים קשים‪ ,‬ובחלקם הגדול מתו מעינויים אלה‪ .‬עם גבור המשלוחים של מאות‬ ‫נערים בשנת ‪ ,1944‬הוקצה להם בלוק נפרד‪ ,‬בלוק ‪( 66‬ב"מחנה הקטן")‪ .‬בלוק‬ ‫זה היה "מחנה עבודה"‪ ,‬שמשמעותו שצריך לעבוד‪ ,‬ובכל זאת היו במחנה ילדים‬ ‫קטנים (הרב ישראל מאיר לאו היה ילד בן ‪ .)7‬באופן כללי‪ ,‬ובאופן מפתיע הכשירו‬ ‫את הנערים לעבודה בתחומים שונים‪ ,‬בתחום הבניה ועוד‪ .‬המבוגרים וגורמים‬ ‫מבחוץ ניסו לעזור לילדים‪ ,‬שלפעמים רעבו לאוכל והיו ללא בגדים מתאימים‪ .‬בין‬ ‫הילדים היתה קבוצה פולנית (שעליה נמנה הרב לאו) והיתה קבוצה הונגרית (עליה‬ ‫נמנה דוד איציק פולק‪ ,‬שעליו יסופר בנפרד)‪ .‬היו בלוקים נוספים בהם היו ילדים‪,‬‬ ‫לפעמים כקבוצה נפרדת ולפעמים יחד עם המבוגרים‪.‬‬ ‫על ילדי בוכנוואלד נכתבו ספרים‪ ,‬חלקם הועברו עם שחרור המחנה לבתי הבראה‬ ‫לשיקום בפריז (משם‪ ,‬עלו חלקם ארצה)‪ ,‬חלקם עברו לשיקום בשווייץ וחלקם‬ ‫לאנגליה‪ .‬ילדי בוכנוואלד ששרדו נשארו בקשר הדדי במשך כל חייהם בכל‬ ‫מקומות מושבם‪ ,‬בארץ וברחבי העולם‪.‬‬

‫חיילים אמריקאים מלווים ילדים ניצולים בשחרור בוכנוואלד‬ ‫‪43‬‬

‫צעדות המוות‬ ‫צעדות המוות הוא הכינוי שניתן ‪ -‬הן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה והן על‬ ‫ידי ההיסטוריונים וחוקרי השואה ‪ -‬להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת‬ ‫שמירה כבדה ובתנאים לא אנושיים‪ ,‬במהלך מלחמת העולם השנייה‪.‬‬ ‫במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם ורבים אחרים מתו‬ ‫כתוצאה מהתנאים הקשים בדרך‪.‬‬ ‫באביב ובקיץ של ‪ ,1944‬בעת שבמזרח התנהלה המתקפה הגדולה של הצבא האדום‬ ‫(האופנסיבה הרוסית) ובמערב התבצעה הנחיתה הגדולה של בעלות הברית‪,‬‬ ‫פתחו הגרמנים בצעדים לפינוי מחנות ריכוז והשמדה שעמדו בסכנת נפילה בידי‬ ‫הצבא האדום‪.‬‬ ‫ב‪ 8-‬בנובמבר ‪ 1944‬החלה בבודפשט אחת מצעדות המוות הגדולות ביותר שידעה‬ ‫המלחמה‪ ,‬מעל ל‪ 70,000-‬יהודים נשלחו במסע רגלי אל הגבול האוסטרי כשאנשי‬ ‫משמר הונגרים מלווים אותם‪ .‬אלפי יהודים נורו למוות באותה צעדה ואלפים אחרים‬ ‫מתו כתוצאה מהרעב‪ ,‬הקור והמחלות שתקפו אותם‪ .‬מגבול אוסטריה עשו השיירות‬ ‫את דרכן‪ ,‬תחת ליווי גרמני‪ ,‬למחנות הריכוז השונים (מרביתם לדכאו ומאוטהאוזן)‪.‬‬ ‫במהלך החודשים האחרונים של ‪ 1944‬פונו עשרות תתי‪-‬מחנות קטנים מיושביהם‬ ‫והללו הועברו למחנות המרכזיים באותו האזור‪.‬‬ ‫פינוי מחנה אושוויץ היה הראשון בשורת הפינויים של סוף המלחמה‪ .‬למעשה‪,‬‬ ‫העברת אסירים מאושוויץ החלה כמספר חודשים לפני פינויו בינואר ‪ .1945‬החל‬ ‫מאוגוסט ‪ 1944‬פונו כ‪ 70,000-‬מאסירי אושוויץ ב‪ 130-‬טרנספורטים ופוזרו כמעט‬ ‫בכל מחנות הריכוז בגרמניה‪ .‬עם התגברות הלחץ בחזית המזרחית והמשך כיבושי‬ ‫הצבא האדום‪ ,‬הועברו האסירים גם למחנה הריכוז בגרוס‪-‬רוזן שהפך לתחנת מעבר‬ ‫מרכזית לאלפי אסירים בטרם ימשיכו בדרכם לעומק גרמניה‪ .‬ב‪ 18-‬בינואר ‪,1945‬‬ ‫מספר ימים לאחר פתיחת המתקפה הרוסית‪ ,‬הוחל בפינוי מהיר של כ‪66,000-‬‬ ‫אסירים (רובם יהודים) מאושוויץ ומהמחנות המסונפים לו‪ .‬פינוי האסירים נעשה‬ ‫באנדרלמוסיה מוחלטת‪ ,‬ורבים מהאסירים יכלו לנצל זאת ולהסתתר בשטחי המחנה‬ ‫הנטושים על מנת שלא להצטרף לשיירות היוצאות‪ .‬אולם רוב האסירים העדיפו‬ ‫להתפנות מן המחנה ולא לחכות בו עד לבוא הצבא האדום‪.‬‬

‫‪44‬‬

‫מאקנה‬ ‫סלטינה‬ ‫לאושוויץ‬ ‫ובחזרה‬ ‫‪45‬‬

‫סבא רבא ‪ -‬ר' חיים ישראל פולק‬

‫סבא ‪ -‬ר' בנימין צבי פולק‬

‫א‪.‬‬ ‫אמא נולדה בעיירה אקנה סלטינה אשר בצ’כוסלובקיה בתאריך כ"ז בשבט‬ ‫שבת פרשת משפטים‪/‬שקלים תרצ"א (‪ ,)14.2.1931‬הילדה האחת עשרה מתוך‬ ‫שניים עשר ילדים במשפחת פולק‪ .‬שם אמה שרה לבית קירשנבאום‪ ,‬שם אביה‬ ‫ר' בנימין צבי‪ ,‬ואלו שמות אחיה וקורותיהם‪:‬‬ ‫ •דבורה (‪ )1910‬נישאה לשוני קליין‪ ,‬נולדה להם בת רחל‪ ,‬כולם נרצחו בשואה;‬ ‫ •רחל (‪ )1912‬נישאה לאברהם טסלר‪ ,‬הם לא זכו לפרי בטן ונפטרו בירושלים;‬ ‫ • לאה (‪ )23.6.1918‬נישאה לאברהם שטרן‪ ,‬נולדו להם שני ילדים‪ ,‬נפטרה בניו יורק;‬ ‫ •הניה (‪ )10.7.1919‬נישאה לצבי הרשקוביץ‪ ,‬נולדו להם שני ילדים‪ ,‬נפטרה בפ”ת;‬ ‫ •שלמה (‪ )1922‬נישא ליהודית‪ ,‬נולדו להם שני ילדים‪ ,‬כולם נפטרו בנהריה;‬ ‫ •יהודה לייב (‪ ,)1924‬נרצח באושוויץ;‬ ‫ •אסתר (‪ ,)1926‬נישאה לאליהו ברנשטיין‪ ,‬נולדו להם שני ילדים‪ ,‬נפטרה בפ”ת;‬ ‫ •יצחק (איצו ‪ ,15.6.1930 -‬לפי רישומי המחנות‪ ,)1‬לא ידוע מה עלה בגורלו;‬ ‫ •אמא‪ ,‬רבקה (רגינה‪ ,‬ריבצ’ו ‪ ,)14.2.1931 -‬נישאה לאבא‪ ,‬מאיר קליין‪ ,‬נולדו להם‬ ‫שני ילדים (אחותי ואני)‪ ,‬גרו בירושלים;‬ ‫ •מרים (‪ ,)1934‬נרצחה באושוויץ (עם ההורים)‪.‬‬ ‫לאביה של אמא‪ ,‬ר' בנימין צבי היו שני ילדים מאשתו הראשונה‪ ,‬פראדל‪ :‬חנה גולדה‬ ‫(‪ ,)1906‬אשר נישאה ליהושע רייך ושניהם נפטרו בישראל ללא ילדים‪ ,‬ושמואל דוד‬ ‫‪46‬‬

‫‪ 1‬לפי הידוע לנו מאמא הוא נולד ב‪ ,1929-‬שהרי לפי רישום זה‪ ,‬אמא נולדה כ‪ 8-‬חודשים אחרי איצו‪ .‬אפשרי‪ ,‬אבל‬ ‫לא שכיח‪ .‬חיזוק אפשרי נוסף לאפשרות זו הוא בעובדה שאנשים שינו את תאריך לידתם במחנות‪.‬‬

‫(‪ )1908‬אשר נישא לרבקה‪ .‬רבקה וילדיהם נרצחו‬ ‫בשואה‪ ,‬שמואל דוד נפטר בצ’כוסלובקיה בשנות‬ ‫השבעים‪ .‬אחרי פטירת פראדל‪ ,‬נישא ר' בנימין‬ ‫צבי לשרה‪ ,‬שילדה לו כאמור עשרה ילדים נוספים‪,‬‬ ‫וגידלה את שני ילדיו מנישואיו הראשונים‪ .‬שרה‪,‬‬ ‫ככל הידוע‪ ,‬היתה יתומה בהינשאה‪.‬‬ ‫סבא של אמא מצד אביה נקרא ר' חיים ישראל‪.‬‬ ‫לפי תיעוד שמצאו מלכה ויהושע פלג בביקור‬ ‫שורשים באקנה סלטינה נמצא בעיריה דיווח הלידה‬ ‫של בראנה‪ ,‬הבת של ר' חיים ישראל פולק‪ ,‬נולדה‬

‫המצבה של ר' חיים ישראל פולק‬

‫ב‪ 10-‬בספטמבר ‪ ,1899‬בשעה ‪ 6‬בערב (הדיווח של‬ ‫פולק יז'רול‪ ,‬מתאריך ‪ .)21.9.1899‬בנוסף‪ ,‬נמצא שר' חיים ישראל פולק (בן שלמה)‬ ‫נולד בפיירפלבה בשנת ‪( 1854‬היה בן ‪ 45‬בלידת הבת)‪ ,‬היה נשוי לרחל פרקש שנולדה‬ ‫באקנה סלטינה בשנת ‪( 1860‬היתה בת ‪ 39‬בלידת הבת) ונפטרה ב‪( 12.10.1911-‬ראה‬ ‫רשומת הפטירה)‪ .‬ר' חיים ישראל נפטר בחודש שבט שנת ת״ש (‪ )1940‬באקנה‬ ‫סלטינה כשאמא היתה בת ‪ ,9‬אצל צילי‪ ,‬אחת מבנותיו‪ ,‬אשר התגוררה בכפר סמוך‪.‬‬ ‫צילי ובעלה בנימין היו אנשים אמידים‪ ,‬ללא ילדים‪ ,‬ובביתם היתה חצר גדולה‪ .‬בחזית‬ ‫הבית פעלו כמה חנויות‪ ,‬ביניהן מאפייה‪ .‬אמא זוכרת שבילדותה הם הלכו לבקר‬ ‫בביתה של צילי את סבא ר' חיים ישראל‪ .‬בתחילה הוא התגורר כנראה אצל בת‬ ‫אחרת שלו‪ ,‬בלנקה‪ ,‬אך נאלץ לשוב לאקנה סלטינה‪ ,‬לביתה של צילי‪ ,‬כי לא היו לו‬ ‫תעודות‪ .‬עוד זוכרת אמא שעם פטירתו‪ ,‬הלך אביה לשבת שבעה אצל הדודה צילי‪.‬‬ ‫עם כניסת ההונגרים אמא שמעה שלקחו את הדוד בנימין למשטרה‪ ,‬כי היה בעל‬ ‫רכוש רב‪ ,‬גזלו את כספו והרגו אותו‪ .‬עוד היא זוכרת כי אחרי המקרה קיבלה אמה‬ ‫שרה מידיה של צילי מעיל מיוחד‪ ,‬בו תפרה כיסים פנימיים ואליהם הכניסה חפצי‬ ‫ערך רבים‪ ,‬אך אין לדעת לידי מי הגיע המעיל‪.‬‬

‫ב‪.‬‬ ‫למשפחה ברוכת הילדים לא היו אמצעים רבים והם חיו בצניעות‪ ,‬תוך הסתפקות‬ ‫בקיים‪ .‬למרות המשפחה הגדולה לא היו בבית בו זמנית יותר משישה ילדים‪.‬‬ ‫ארבעה מהאחים היו נשואים וכך גם שתיים מהאחיות ‪ -‬חנה גולדה ורחל גרו‬ ‫ברומניה‪ ,‬בטימישוארה‪ .‬שתי האחיות הניה ואסתי‪ ,‬יצאו אף הן מהבית בעקבות‬ ‫עבודתן כתופרות וחיו בבודפשט‪ .‬לאחר שהן עזבו‪ ,‬נותרו בבית ארבעה ילדים‪.‬‬ ‫‪47‬‬

‫שכתוב רישום נישואי סבא בנימין צבי וסבתא שרה פולק‬

‫רישום נישואי סבא בנימין צבי‬ ‫וסבתא שרה פולק‪ .‬הרישום נעשה‬ ‫ב‪ - 1914-‬כ‪ 5-‬שנים אחרי נישואיהם‬ ‫ב‪( 1909-‬יש תיעוד ללידת הבת‬ ‫דבורה ב‪ ,1910-‬כשהם מופיעים‬ ‫כהוריה)‪ .‬כנראה נרשמו ב‪ 1914-‬לפני‬ ‫שהסבא גוייס למלחה״ע הראשונה‬ ‫(בה היה בשבי כ‪ 4-‬שנים)‪.‬‬

‫הסבתא נולדה ככל הנראה בתאריך ‪ 1889‬נראה‬ ‫כי תאריך הלידה במסמך (‪ )1879‬שגוי מ‪ 2-‬סיבות‪:‬‬ ‫‪ .1‬ברשומת לידת ביתה הבכורה דבורה (שנקראה‬ ‫ע״ש האמא של סבתא שרה)‪ ,‬בשנת ‪ ,1910‬נרשם‬ ‫כי היולדת בת ‪.21‬‬ ‫‪ .2‬ביתה הקטנה מרים הי"ד נולדה בשנת ‪1934‬‬ ‫וסביר שהסבתא ילדה אותה בהיותה בת ‪ 45‬ולא‬ ‫בת ‪.55‬‬

‫אני חייב לשתף בהרפתקת השגת התיעוד מרומניה‪ .‬מאז התחלתי לכתוב את הספר‬ ‫(‪ ,)2010‬חיפשתי תיעוד מקורי ללידות‪ ,‬נישואין‪ ,‬פטירות‪ ,‬מצבות ותמונות מאותה תקופה‪.‬‬ ‫חיפשתי‪ ,‬אך לא מצאתי‪ .‬ניסיתי להפעיל חברים ומכרים ואפילו שקלתי לנסוע לצורך‬ ‫זה לרומניה‪.‬‬ ‫במהלך עדכון המהדורה‪ ,‬התחילו להגיע אלי "טפטופי" רשומות‪ ,‬דרך אברהם שטערן‬ ‫הבן של בן דודי מרדכי יהודה שטערן מוויליאמסבורג ‪ -‬מקור מפתיע ולא צפוי‪.‬‬ ‫מידע נוסף הושג בעמל ובתשלום כספי‪ ,‬תוך עמידה על העיקרון של הימנעות מנסיעה‬ ‫לאדמת אירופה‪ .‬כנראה שמשמיים רצו לפצות אותי על כל המאמצים‪ ,‬לפני סגירת‬ ‫המהדורה‪ .‬נפלאות דרכי ההשגחה‪.‬‬

‫‪48‬‬

‫תרגום הודעת חיים ישראל על לידת ביתו בראנה (אותר ע״י מלכה קשת ב‪)2012-‬‬ ‫‪49‬‬

‫רישום פטירת סבתא רבה רחל אשת חיים ישראל פולק (‪)12.10.1911‬‬ ‫(שורה ‪)123‬‬

‫שלמה פולק (נכדה של רחל פולק)‪ ,‬אשתו וילדיו‬ ‫‪50‬‬

‫רישום לידת אמא באקנה סלטינה (‪)14.2.1931‬‬ ‫(שורה ‪)47‬‬

‫‪51‬‬

‫רישום לידת דבורה פולק אחות אמא ‪1910‬‬ ‫(שורה ‪)151‬‬

‫רישום לידת דבורה פולק (אחות אמא) בארכיוני רומניה‬

‫‪52‬‬

‫לידת סבא‬ ‫בנימין צבי‬ ‫(‪)22.1.1879‬‬ ‫לידת אחי‬ ‫סבא‪ ,‬דוד‬ ‫(‪)18.3.1839‬‬ ‫לידת אחות‬ ‫סבא‪ ,‬דבורה‬ ‫(‪)13.2.1886‬‬ ‫לידת אחות‬ ‫סבא‪ ,‬לאה‬ ‫(סבתא‬ ‫של מנחם‬ ‫הרשקוביץ)‬ ‫(‪)15.1.1895‬‬

‫תאריכי לידה של קרובי המשפחה בארכיוני רומניה‬

‫האח יהודה לייב הלך עם אחיו הקטן‪ ,‬יצחק‪ ,‬לחפש מקורות פרנסה‪ ,‬כי באותה‬ ‫תקופה יהודים התקשו למצוא מקומות עבודה‪ .‬האחים עשו משלוחי תפוחי עץ‬ ‫ועבודות שונות‪.‬‬ ‫למרות פער הגילים הגדול בין אמא לאחיותיה ואחיה‪ ,‬הם היו ביחסים קרובים‪ ,‬אך‬ ‫קירבה יתרה היתה לה לאחותה הקטנה ממנה‪ ,‬מרים‪ ,‬איתה נשארה בבית‪ .‬לדבריה‪,‬‬ ‫האחים שגרו מחוץ לבית לא תמיד הגיעו לחגוג עימם את החגים כי היו רחוקים‬ ‫והדירה בה חיו ההורים לא היתה גדולה‪.‬‬ ‫רוב הדודים לא גרו בסביבה‪ ,‬אלא בסלובקיה ובהונגריה‪ ,‬מלבד שתי דודות של‬ ‫האבא ודודה אחת של האמא שגרו בקרבת מקום‪ .‬הקשר לציונות היה רופף למדי‪,‬‬ ‫למרות שמול ביתם שכן סניף של תנועת הנוער בית”ר‪ ,‬אליו הלכה אמא מדי פעם‪.‬‬ ‫בנוסף‪ ,‬היא זוכרת חברה שעלתה עם משפחתה לארץ בגיל צעיר‪.‬‬

‫ג‪.‬‬ ‫הילדים למדו בבית ספר רגיל‪ ,‬כללי‪ ,‬כמו רוב היהודים‪ ,‬ואחרי הלימודים שיחקו‬ ‫בבית ובחצר עם האחים ועם ילדי השכנים היהודים והגויים כאחד‪ .‬אמא מספרת‬ ‫שבקושי היתה לה בובה אחת אך היא וחברותיה לא חשו בחסרונם של צעצועים‬ ‫ושיחקו להנאתן בחבל ובקלאס‪ ,‬בהכנת עוגות בבוץ‪ ,‬במשחק חמש אבנים עם חלקי‬ ‫עצם ובשאר משחקי ילדים‪ .‬לעיתים בשעות הפנאי‪ ,‬ולבקשת ההורים‪ ,‬אמא כתבה‬ ‫מכתבים לאחיותיה שגרו רחוק‪.‬‬ ‫‪53‬‬

‫אביה‪ ,‬ר' בנימין צבי‪ ,‬עבד כסוחר פרות וסוסים‪ .‬במסגרת עבודתו הלך ליריד‪,‬‬ ‫קנה ומכר‪ ,‬וכן היה בעל עגלה וסוס איתם הוביל את מה שנדרש לכלכלת הבית‪:‬‬ ‫בשר מבית המטבחיים‪ ,‬עצים להסקה‪ ,‬ואף ביצע הובלות לאחרים‪ .‬האבא היה על‬ ‫פי רוב בבית‪ ,‬למעט מקרים בהם נסע לקנות ולסחור‪ .‬הוא לחם במלחמת העולם‬ ‫הראשונה בצבא ההונגרי ונפל בשבי הרוסים למשך כשלוש שנים‪ .‬אמה שרה היתה‬ ‫עקרת בית‪ .‬ההורים דאגו לחינוך טוב של הילדים ‪ -‬הם הקפידו שידברו בנימוס‬

‫סבתא שרה פולק ושלוש מבנותיה (מימין) דבורה‪ ,‬רחל וגולדי‬ ‫‪54‬‬

‫למבוגרים מהם‪ ,‬שיעזרו למי שנצרך וכן שיסייעו בעבודות הבית‪.‬‬ ‫משפחת פולק היתה משפחה דתית טיפוסית בעיירה‪ ,‬שומרת כשרות‪ ,‬חברה‬ ‫ומתפללת בבית הכנסת‪ .‬האחים למדו ב”חיידר”‪ ,‬וגם הבנות הלכו ל”חיידר” ללמוד‬ ‫ולהתפלל‪ .‬בתקופת אמא‪ ,‬כשלא התקיימו לימודים בבית הספר‪ ,‬היא למדה בבית‪.‬‬ ‫התמונה היחידה ששרדה מאותה תקופה הוכנה ביוזמת הסבתא שרה ונשלחה‬ ‫כנראה לסבא‪ ,‬בעת ששהה בשבי‪ .‬בבית הספר הכללי בו למדה אמא היו בכיתתה‬ ‫רק ארבע בנות לא יהודיות מתוך ‪ 40‬תלמידים‪ .‬הבנים והבנות למדו יחד‪ ,‬אך‬ ‫ישבו בשורות נפרדות‪ .‬על הילדים היה לשבת בשקט מוחלט כשידיהם משולבות‬ ‫מאחורי הגב‪ .‬הם למדו קריאה‪ ,‬כתיבה‪ ,‬חשבון והיסטוריה כששפת הלימוד‬ ‫משתנה לפי חילופי השלטון‪ :‬בכיתה א’ למדו בצ’כית‪ ,‬בכיתה ב’ עברו ללמוד‬ ‫באוקראינית וכשנכנסו ההונגרים לעיירה עברו ללמוד בהונגרית‪ .‬אמא זוכרת כי‬ ‫מנהלת בית הספר היתה אישה טובה והיא נהגה לשחק עם ילדיה שגרו בשכנות‪.‬‬ ‫את האוקראינים היא זוכרת לרעה‪ ,‬ומציינת שלא אהבו את היהודים והציקו להם‪.‬‬ ‫המורים הובאו מחוץ לאזור‪ ,‬והיו מרוחקים מהילדים‪ .‬רובם היו גויים‪ ,‬ורק מורה‬ ‫אחת היתה יהודייה ולימדה אותם לימודי דת פעם בשבוע‪.‬‬ ‫כשההונגרים נכנסו לעיירה הם הכריחו את הילדים לכתוב ולהדליק אש בשבת‪.‬‬ ‫בתקופה זו ביקשו בבית הספר שגם בבית ידברו הונגרית‪ ,‬אך הונגרית היתה‬ ‫שפה קשה ובביתם דיברו יידיש‪ .‬בילדותה‪ ,‬גם שכניהם הגויים נהגו לדבר יידיש‪.‬‬ ‫מחופשת הפסח של ‪ 1944‬הם כבר לא חזרו ללמוד בבית הספר ולכן אמא לא‬ ‫סיימה מעולם את כיתה ז’ (היא לא הפסיקה לציין את צערה על כך)‪.‬‬

‫ד‪.‬‬ ‫לפני השתלטות ההונגרים על העיירה הקשר עם השכנים הגויים היה טוב ועם כמה‬ ‫מהם אף התפתחו יחסי חברות של ממש‪ ,‬אך לאחר חילופי השלטונות המצב השתנה‬ ‫והחלו התנכלויות אנטישמיות‪ .‬אמא מספרת שכילדה לא נחשפה אליהן במלוא‬ ‫היקפן‪ ,‬אך היא זוכרת שנהגו להקניט אותה ולומר לה ללכת לפלסטינה‪.‬‬ ‫האבא ר' בנימין צבי נאלץ להתייצב מידי שבוע במשטרה כיוון שנחשד כפולני‪ ,‬בשל‬ ‫שם משפחתו ‪ -‬פולק ‪ -‬שהיה שם נפוץ גם בקרב הפולנים ואם כך הוא אינו זכאי‬ ‫לאזרחות מקומית‪ .‬האב ניסה לשכנע את הרשויות שגם הוריו והורי הוריו גרו באזור‬ ‫זה שנים רבות אך ככל הנראה לא היתה במשפחה אזרחות מסודרת ולכן המשיכו‬

‫‪55‬‬

‫לדרוש ממנו התייצבות שבועית בתחנת המשטרה‪.‬‬ ‫לפני חג הפסח היהודים נאלצו לענוד טלאי צהוב ונאסר עליהם לצאת מהבתים‬ ‫אחרי שש בערב‪ .‬בערב החג אמא ובני המשפחה היו בבית אך האווירה היתה‬ ‫מתוחה‪ .‬למרות שההורים הקפידו לא לערב את הילדים‪ ,‬הם בכל זאת קלטו שיחות‬ ‫וחצאי משפטים הנוגעים למצב היהודים שהלך והידרדר‪ .‬אמא זוכרת שפעם אחת‬ ‫שמעה את אביה מדבר עם שכן על האפשרות שיפרידו את המשפחות‪ ...‬האחות‬ ‫הקטנה מרים אמרה שאם זה אכן יקרה‪ ,‬היא מבקשת להשאר עם האמא‪.‬‬ ‫יום לאחר הפסח הכריזו על ייסוד הגטו בעיירה‪ .‬אמא ומשפחתה נשארו בביתם‬ ‫שהיה כלול בתחום הגטו (רחוב נירפה ‪ .)NIRFA 5‬לביתם צורפו משפחות נוספות‬ ‫והצפיפות נעשתה קשה מיום ליום במיוחד לאור העובדה שהם נאלצו להשאר בבית‬ ‫רוב הזמן‪ ,‬בעוד השירותים בחצר‪ ...‬כך זה נמשך כשלושה שבועות‪.‬‬ ‫בתקופה זו לא ידעו בני המשפחה את מצב האחים לאשורו‪ .2‬הניה גרה בבודפשט‬ ‫ולא יכלו לברר מה עלה בגורלה‪.3‬‬ ‫לאחר שלושה שבועות קשים הודיעו להם בערב שבת שלמחרת בשעה עשר בבוקר‬ ‫כולם צריכים להתייצב בשדה מסויים‪ .‬היהודים לקחו איתם את האוכל של שבת‪,‬‬ ‫ונשארו בשדה עד מוצאי שבת‪ .‬בזמן הזה הם אכלו את מה שיכלו‪ .‬בערב הכניסו‬ ‫אותם לבית הספר‪ ,‬ובלילה ישבו על הרצפה הקרה‪ ,‬מתקשים להירדם וחוששים מפני‬ ‫הלא נודע‪ .‬למחרת בבוקר העלו אותם על קרונות משא בדרך לאושוויץ‪ .‬הכל קרה‬ ‫מאוד מהר‪...‬‬ ‫למרות שבתחילה הורשו לקחת איתם חבילות ובהן כמה דברים מן הבית‪ ,‬כשעלו‬ ‫לרכבת נאסר עליהם לעלות עם חפציהם המעטים‪ .‬אמא לקחה איתה את התעודות‬ ‫שלה מבית הספר‪ .‬כשלקחו לה אותן היא שאלה בתמימות “למה? מה תעשו עם‬ ‫תעודותי?”‪ ,‬ונענתה שלא תזדקק להם עוד‪.‬‬ ‫הקרונות היו מלאים עד אפס מקום‪ .‬לא היה מקום לשום תזוזה מיותרת‪ .‬היו בקרון‬ ‫דלי מים לשתיה‪ ,‬סיר לצרכים‪ ,‬וחלון קטן וגבוה ‪ -‬פתח האיוורור היחידי לקרון כולו‪.‬‬ ‫בקרון היה צפוף מאוד ורועש‪ .‬אמא לא זוכרת דיבורים מיוחדים בקרון‪ ,‬אם מפני‬ ‫שהיתה ילדה‪ ,‬וניסתה לשחק עם אחותה או מפני ההלם והשיתוק שאחזו בנוסעי‬ ‫הקרון וגרמו לשתיקתם‪ .‬היא זוכרת שמישהו אמר שעוברים ליד קאשו (‪.)Kosice‬‬

‫‪ .2‬יהודה לייב נלקח ל‪-‬לבנטה (‪ ,)LEVENTE‬מעין גדנ”ע‪ ,‬צבא לנערים‪ .‬הקשר עם שאר האחים ניתק‪.‬‬ ‫‪ .3‬רק מאוחר יותר נודע כי גם אותה לקחו למחנות‪ ,‬ואמא פגשה בה בדרך חזרה לאחר השואה‪.‬‬

‫‪56‬‬

‫כשעלו לטרנספורט עדיין חשבו שמדובר בפינוי לצורך עבודה‪ ,‬ואביה אמר שאם‬ ‫זה המצב‪ ,‬הוא יעבוד גם בשביל הבנות‪ ,‬כדי שישארו יחד‪ .‬אך האמת היתה רחוקה‬ ‫משחשבו‪ .‬הטרנספורט של משפחת אמא יצא ביום ראשון בבוקר והגיע כעבור‬ ‫יומיים לאושוויץ בערב‪ ,‬בתאריך ‪ ,16.5.1944‬אור לכ”ד באייר תש”ד ‪.4‬‬

‫ה‪.‬‬ ‫בהגיע הקרון לאושוויץ בירקנאו (ראה שרטוט סכמטי של המחנה בהמשך)‬ ‫הוא הואר בפרוז’קטורים חזקים וניתנה הוראה להשאיר את כל הציוד‬ ‫בקרון‪ .‬בוצעה הפרדה בין נשים לגברים‪ ,‬ובשלב זה הם ראו מרחוק‪ ,‬ובפעם‬ ‫האחרונה‪ ,‬את האבא והאחים‪ ,‬מהם נפרדו ללא תכנון לנצח‪ .‬האבא‪,‬‬ ‫בן ‪ ,65‬לא נחשב כשיר לעבודות הפרך‪ .‬בהמשך אמא ראתה מרחוק את יהודה‬ ‫לייב‪ ,‬ושמעה שגם יצחק עדיין חי‪ ,‬אך לא זכתה ליותר מכך‪ .‬מי שלא יכול היה ללכת‬ ‫התבקש להמתין להסעה‪ .‬ההסעה שהגיעה לקחה אותם ישירות‪ ,‬כך התברר בהמשך‪,‬‬ ‫לקרמטוריום‪ .‬אמא‪ ,‬שעמדה עם אמה ואחותה‪ ,‬היתה מפוחדת ורעדה מקור‪ ...‬לפתע‬ ‫היא נשלחה לצד אחד והן לצד השני‪ .‬רק מאוחר יותר הבינה שמי שעמד על ה"רמפה"‬ ‫ודן אותה לחיים ואותן למוות בתאי הגז ובקרמטוריום היה ד”ר מנגלה‪ ,‬יש”ו‪ .‬וכך‪,‬‬ ‫ללא כל הכנה מוקדמת‪ ,‬בהיותה בת ‪ 13‬בלבד נותרה לבדה‪ ...‬לגמרי לבדה‪ ...‬אמא‬ ‫לא יודעת להסביר מי ולמה "דחף" אותה לצד הגדולות‪ ,‬המיועדות לעבודות הפרך‪.‬‬ ‫אמא היתה בהלם‪ ,‬לא התנגדה‪ ,‬ובדיעבד היא אומרת שבאמת היא נראתה גדולה‬ ‫מגילה האמיתי‪ .‬אמא מצאה את עצמה בבלוק עם בנות אחרות מעל גיל ‪.16‬‬ ‫אמא מספרת שראתה אש בכל מקום‪ .‬בתמימות של ילדה חשבה שמדובר במדורות‬ ‫ופחדה שיזרקו אותה למדורה‪ ,‬היא לא ידעה ‪ -‬ואף לא היתה יכולה לנחש ‪ -‬את‬ ‫מהותן וטיבן‪ .‬בבוקר הבחינה שהיו מדורות בקרבת מקום‪ ,‬אשר שימשו לשריפת‬ ‫חפצים שנלקחו מהיהודים שהגיעו‪ ,‬כגון טליתות וכו’‪ .‬אך בשלב זה עוד לא נחשפה‬ ‫למשרפות הקרמטוריום‪.‬‬ ‫לצפייה באמא‪ :‬״בקרון לאושוויץ‬

‫וההפרדה״ (‪ 3:14‬דקות)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1C998ukPVTcwExmgIay_p6o0tWWHuSx13/view?usp=sharing‬‬

‫‪ .4‬לפי “ספר מארמרוש” המתעד את הסביבה ואת העיירה ועל פי ספרי מחקר נוספים‪ ,‬גטו סלאטפינא חוסל ויושביו‬ ‫הועברו לאושוויץ בשני משלוחים‪ :‬בשבת קודש כ”ז באייר תש”ד (‪ )20.5.44‬וביום שלישי שלאחריו (‪ .)23.5.44‬לפי עדות‬ ‫אמא הם שולחו מהגטו במועד מוקדם יותר ויצאו מהגטו כבר בשבת קודש כ’ באייר (‪ ,)13.5.44‬שהו בבית ספר‬ ‫מקומי עד יום ראשון בבוקר‪ ,‬ואז הועלו לקרונות הבקר שהובילו אותם לאושוויץ‪ ,‬לשם הגיעו כאמור‪ ,‬כעבור יומיים‪.‬‬ ‫הורי אמא ואחותה הצעירה מרים נהרגו למחרת‪ ,‬כ”ד באייר‪ ,‬או ב’ בסיוון לפי הגירסה השנייה‪ .‬מבירור מקיף נוסף‪,‬‬ ‫נמצאו תימוכין לתאריך המאוחר יותר‪ ,‬החל בדיוק שבוע לאחר התאריך המתועד במשפחה‪ .‬יתכן והפער המדוייק‬ ‫של שבוע‪ .‬מסביר את מקור הטעות‪.‬‬

‫‪57‬‬

‫הכניסה לאושוויץ בירקנאו ‪" -‬העבודה משחררת"‬

‫גדר מחנה אושוויץ‬ ‫‪58‬‬

‫ה"רמפה"‬

‫שרטוט סכמטי של מחנה אושוויץ בירקנאו‬

‫אמא מספרת שהיא‪ ,‬כילדה בת ‪ ,13‬לא פחדה מעבודה‪ ,‬אך לא שיערה את הצפוי‬ ‫לה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬העבודה ופגישתה עם אחותה‪ ,‬אלו שני הדברים שאיפשרו‬ ‫את הצלתה‪.‬‬ ‫אמא‪ ,‬הנערות והנשים נלקחו לאחד האולמות‪ .‬הן התבקשו להוריד את הבגדים‬ ‫ולהשאירם שם‪ .‬היתה פאניקה ונשמעו צרחות וכדי להרגיע את הנערות לקחו אחת‬ ‫מהן‪ ,‬גילחו את שערותיה‪ ,‬העבירו אותה במקלחת‪ ,‬הלבישו אותה והחזירו אותה‬ ‫אל חברותיה‪.‬‬ ‫הוסבר שהן צפויות לעבור תהליך דומה‪ .‬הנערות נרגעו‪ ,‬השתרר שקט‪ ,‬וכל אחת‬ ‫עשתה את מה שציוו עליה‪ .‬גם את הנעליים הן היו צריכות לשטוף‪ ,‬לוודא שלא‬ ‫מוחבא בהן דבר‪.‬‬ ‫אמא היתה בודדה ומלבד נערות מבוגרות ממנה שהכירה מהעיירה‪ ,‬לא מצאה שם‬ ‫את בנות גילה (שכבר לא היו בין החיים)‪ .‬לאחר המקלחת הן קיבלו בגד‪ ,‬שבדרך‬ ‫כלל לא התאים בגודלו ובמידתו לנערה שקיבלה אותו‪ .‬על הבגד היה תפור צלב לבן‬ ‫על הגב‪ ,‬וחתיכת בד עם מספר‪.‬‬ ‫הנערות הבינו את ההוראות שקיבלו‪ ,‬שכן יידיש קרובה לגרמנית‪.‬‬ ‫‪59‬‬

‫רחל בת דבורה קליין (פולק) הי"ד‬

‫אמא הועברה לבלוק של מחנה הצוענים (מחנה ‪ E‬ב‪ )BII-‬ובו נשארה כ‪ 12-‬ימים‪.‬‬ ‫מכיוון שנשארה לבדה והיתה בהלם‪ ,‬היא קיבלה את הדבר בשקט‪ ,‬כי לא היה‬ ‫בפני מי לעשות מזה עניין או להתלונן‪ .‬הצוענים הביאו לעצמם את האוכל והם היו‬ ‫בבלוק עם משפחותיהם‪ .‬הם היו לבושים יפה וצחקו על היהודים ולעגו להם‪ .‬בבוקר‬ ‫האסירות קיבלו חתיכה קטנה של לחם עם קצת מרגרינה‪ .‬בצהריים‪ ,‬כל שש נשים‬ ‫קיבלו אוכל כלשהו‪“ ,‬מרק” שחור סמיך‪ ,‬בצלחת אדומה‪ ,‬וללא כפות‪ .‬כל אחת היתה‬ ‫צריכה לשתות מהצלחת בתורה ובמקביל בחנה בקפידה את הלגימה של השותפות‬ ‫לצלחת‪ .‬אמא לא היתה מפונקת‪ ,‬ובעיקר לא היתה לה ברירה‪ .‬בערב הן קיבלו‬ ‫שוב את השאריות מהבוקר‪ .‬באחד הימים הביאו למחנה נשים נוספות‪ ,‬מהאזור בו‬ ‫גרה אחותה דבורה ומשפחתה (מאונגוואר‪/‬אוש הורוד ‪ .)OOSH HOROD -‬פתאום‬ ‫מישהי אמרה לה שאחותה לאה‪ ,‬לנקה‪ ,‬נמצאת ביניהן‪ .‬אמא ניגשה לשם בהתרגשות‬ ‫ובאמת פגשה את לנקה‪ .‬אמא החלה לבכות ולנקה שאלה “למה את בוכה? למה‬ ‫לא הלכת עם אמא?”‪ ,‬היא עוד לא ידעה בשלב זה מה קרה‪ .‬לאחר זמן מה אמא‬ ‫נרגעה‪ ,‬ומאז האחיות נשארו יחד‪ .‬לנקה היתה כבת ‪ ,26‬ועדיין לא היתה נשואה‪ .‬היא‬ ‫הלכה לסייע לאחות דבורה שנשארה עם בתה‪ ,‬רחל‪ ,‬לאחר שבעלה נלקח למחנות‬ ‫‪60‬‬

‫הכפייה‪ .‬הבת רחל היתה ילדה חכמה והשכנים הגויים הציעו לדבורה לשמור על‬ ‫הילדה‪ ,‬עד שיבואו ימים טובים יותר‪ .‬הבת סירבה ואמרה שאם אמה הולכת ל”נע‬ ‫ונד” (נדודים)‪ ,‬היא הולכת איתה‪ .‬כך הגיעו שתיהן לאושוויץ‪ ,‬אל סופן המר‪ .‬יתכן כי‬ ‫אם הילדה היתה נשארת אצל השכנים היא היתה נשארת בחיים אך מבחינה נפשית‬ ‫היא לא היתה מסוגלת לעמוד בפרידה מאמה‪ .‬כך עלו על המוקד אם וילדתה‪ ,‬על‬ ‫לא עוול בכפן‪ ,‬הי”ד‪.‬‬ ‫את לנקה רצו לקחת לטרנספורט מסויים‪ ,‬אך היא ביקשה מה”בלוקרטעסטה”‬ ‫(אחראית הבלוק) שלא תשלח אותה‪ .‬תחילה היא צעקה עליה ואמרה שגם את‬ ‫אחותה היא העלתה על טרנספורט דומה אבל לבסוף בכל זאת השאירה אותה‬ ‫במחנה‪ .‬היא היתה סלובקית וכעסה על כך שהיהודים ידעו על מה שקורה כבר שנים‬ ‫ולא הזהירו את כולם מפני מחנות ההשמדה‪.‬‬

‫ו‪.‬‬ ‫אחרי שלושה שבועות אמא ואחותה לנקה הועברו למחנה ‪( C‬צה) ‪( 5‬בבירקנאו ‪.)BII‬‬ ‫באחד הלילות לנקה יצאה החוצה לשמירה ושאלה את אחד השומרים האחרים‬ ‫היכן ההורים והילדים שהופרדו מהם בזמן ההגעה? השומר סימן באצבעו לעבר‬ ‫הקרמטוריום והעשן העולה ממנו ואמר לה ביובש “הם שם”‪ .‬הוא התפלא שהם‬ ‫האמינו לסיפורים ולהבטחות שקיבלו עם הגיעם לאושוויץ על כך שיפגשו את ההורים‬ ‫והאחים כעבור כמה ימים‪ .‬המקום בו ישנו היה קרוב לקרמטוריום‪ ,‬הן הריחו את‬ ‫העשן‪ ,‬הנושא ריח של בשר חרוך‪ ,‬ראו את המשלוחים המגיעים לשם‪ ,‬והבינו את מה‬ ‫ש”ניסו לא להבין”‪ .‬כשהאחיות היו במחנה ‪ C‬הן שמעו שלקחו ושרפו את כל הצוענים‬ ‫שהיו במחנה ‪ E‬עם אמא‪.‬‬ ‫בבלוק ‪ 3‬במחנה ‪( BII C‬שהיה של בנות עד גיל ‪ )17‬הבנות ישנו על דרגשי עץ‪ 12 ,‬על‬ ‫כל דרגש‪ .‬האחראית (ה”בלוקרטעסטה”) של בלוק ‪ 3‬אמרה להן כל הזמן שמוכרחים‬ ‫לצאת לעבודות‪ ,‬שאם לא כן ‪ -‬יש סלקציות ומי שלא עובדת מסכנת את עצמה‪.‬‬ ‫היא היתה קשוחה‪ ,‬אך הצילה אותן‪ ,‬ודאגה בעצמה לעבודות שונות ‪ -‬לנקות את‬ ‫השירותים במחנה‪ ,‬לעבוד בשדה ולקצור כרוב וקולרבי‪ ,‬לדוש את גרגרי החיטה‬ ‫בשדה‪ ,‬לרסק אבנים לחצץ (העבודה הקשה ביותר‪ ,‬שבוצעה בשמש היוקדת)‪,‬‬ ‫‪ .5‬מחנה ‪ C‬היה קרוב למחנה שבו היו אסירים מצ’כיה‪ ,‬ובעיקר אמהות ובנות‪“ ,‬פמיליאן לאגר”‪ .‬במחנה זה ראתה‬ ‫אמא ילדה בגילה של אחותה הקטנה‪ ,‬מרים‪ ,‬שהיתה שם עם אמה ועם אחיה התאום‪ .‬משפחה זו התחבאה בלול‬ ‫תרנגולות‪ ,‬אך נתפסה והגיעה לאושוויץ‪ .‬אמא שמעה שהילדה הצליחה לחזור מאושוויץ בחיים‪.‬‬

‫‪61‬‬

‫בתי הדס ליד שרידי הבלוק בו שהתה אמא‬

‫קרון להובלת בקר ששימש להעברת היהודים לאושוויץ‬ ‫‪62‬‬

‫בתי הדס‪ ,‬על פסי הרכבת בכניסה לאושוויץ בירקנאו‬ ‫‪63‬‬

‫וכל עבודה נוספת שהצליחה למצוא‪ .‬בכל זאת‪ ,‬בתקופת השהות בבלוק ‪ 3‬היו שתי‬ ‫סלקציות‪ ,‬אך בגלל שאמא ולנקה היו בעבודות ונראו בריאות‪ ,‬לא לקחו אף אחת‬ ‫מהן‪ .‬בתקופת המחנות אמא היתה אומרת “מודה אני” ומתפללת את התפילות‬ ‫שידעה בעל פה‪ ,‬שכן לא היה לה שם סידור תפילה‪ .‬לקראת יום כיפור אמא ולנקה‬ ‫החליטו לצום‪ ,‬אך בגלל הנסיבות הן שכחו שהצום מתחיל בערב‪ .‬הן אכלו בערב‬ ‫וצמו למחרת במשך כל היום‪ ,‬בהיותן בעבודות חוץ‪.‬‬ ‫לאחר כחודשיים היתה סלקציה נוספת‪ ,‬כשיצאו למחנה העבודה‪ .‬זה היה ביוני‪/‬‬ ‫יולי ‪ .1944‬אמא לא הרגישה טוב וראתה שחור בעיניים‪ ,‬אחותה לנקה שהכירה את‬ ‫ה”שטובנזן” (האחראית על חלק מהבלוק) הצליחה להשיג עבורה חתיכת לחם וכך‬ ‫אמא התאוששה‪.‬‬ ‫בבירקנאו קיבלו האחיות מספר שהוטבע על זרוען‪ ,‬בעזרת “עט” עם נקודות‪ .‬אמא‬ ‫קיבלה את המספר ‪ A 9113‬ולנקה את המספר ‪ .A 9112‬בהיותן במחנה ‪ BIB‬אחת‬ ‫הבנות חלתה בסקרלטינה (״שנית״) וכל הבנות הועברו לזמן קצר לבידוד במחנה‬ ‫‪ .BIA‬ממחנה ‪ BIB‬הבנות הוסעו במשאית חצי פתוחה‪ ,‬דרך העיר אושוויץ‪ ,‬לכפר‬ ‫כלשהו‪ ,‬שם הן נדרשו לחפור מחפורות לתותחים ולטנקים של הגרמנים‪ .‬העבודה עם‬ ‫הטורייה היתה קשה מאוד לבנות‪ ,‬שכן האדמה שם היתה צהובה וקשה‪ .‬בעבודה‬ ‫זו השגיחו עליהן חיילי ורמאכט‪ ,‬שבחלקם היו מבוגרים ואנושיים יותר מחייל האס‬ ‫אס‪ .‬אחד מהחיילים המבוגרים שאל את אמא בת כמה היא וכשאמרה את גילה‬ ‫האמיתי הוא ריחם עליה ואמר שיש לו נכדה בגילה‪ .‬הוא עזר לאמא בעבודה הקשה‬ ‫עם הטורייה‪ ,‬ובהזדמנות אחרת אף הביא לה סנדוויץ’‪ .‬באחת מהנסיעות למקום‬ ‫החפירות הן עברו ליד בית חרושת לצינורות בטון‪ ,‬שם עבדו בחורים יהודים‪.‬‬ ‫בהתקרבם לבית החרושת הן ביקשו מהנהג שיאט את הרכב וכל אחת חיפשה‬ ‫קרובים מבין הבחורים‪ .‬לנקה אמרה לאמא “כל אחד מוצא קרובים ורק אנחנו לא‬ ‫מוצאות”‪ .‬לפתע‪ ,‬בצידו השני של בית החרושת הן הבחינו במשאית ועליה קבוצת‬ ‫בחורים‪ ,‬בעודן מביטות לכיוון המשאית נשמעה צעקה “רבקה!” (הוא לא הבחין‬ ‫בלנקה)‪ .‬שתי האחיות זיהו מיד את אחיהן יהודה לייב אך לא הספיקו להחליף איתו‬ ‫יותר מכמה מילים‪ .‬כך הן ראו אותו עוד פעמיים או שלוש‪ .‬בפעם האחרונה הוא‬ ‫סיפר להן שהאבא לא נמצא איתם‪ ,‬אבל האח יצחק עובד בפנים‪ ,‬בתוך המחנה‪.‬‬ ‫מאז לא נראו האחים‪ ,‬ולא זכו לחזור משם‪ ,‬הי”ד‪.‬‬ ‫באושוויץ היה מחנה שנקרא “קנדה” ובו מיינו הבנות בגדים ש”הושארו” על ידי‬ ‫האנשים והנשים שהובאו לאושוויץ‪ .‬הבגדים היו במצב טוב יחסית ולפעמים נמצא‬

‫‪64‬‬

‫דרגש עץ במחנה ראוונסבריק‬

‫המספר‪ A9113‬שהוטבע על זרועה של‬ ‫אמא (צולם כחודש לפני פטירתה)‬

‫שתפרו לתוך המעילים תכשיטים וחפצי ערך שרצו להסתיר מהגרמנים‪ .‬הבנות‬ ‫מ”קנדה” שיתפו פעולה עם בנות שיצאו מתוקף עבודתן מחוץ למחנה הריכוז‪ ,‬כדי‬ ‫למכור את הבגדים לכפריים מקומיים ולקבל תמורתם אוכל או מוצרים אחרים‬ ‫שנדרשו‪ .‬לנקה היתה בין הפעילות במסחר זה‪ ,‬דבר שאיפשר לאמא וללנקה לשפר‬ ‫את איכות ה”מזון” ממנו היו אמורות להתקיים‪ .‬פעם קיבלו תפוח אדמה עם לבן‪,‬‬ ‫פעם חצי לחם לבן עם חמאה‪ ,‬ומעדנים נוספים כגון אלה‪ .‬כמובן שהיה צורך‬ ‫להתחלק ב”שלל” עם הבנות שהביאו את הבגדים ממחנה ”קנדה”‪ .‬פעילויות אלו‬ ‫לא היו חוקיות‪ ,‬ואם מישהי התגלתה כ”סוחרת”‪ ,‬גורלה היה רע ומר‪ .‬למזלן של‬ ‫האחיות‪ ,‬חיילי הורמאכט לא הפריעו למסחר בצורה עקבית אך לפעמים ערכו על‬ ‫הבנות חיפוש‪ ,‬ופעם אחת אף נפל על הרצפה כל ה”שלל”‪ ...‬למזלן של הבנות הם‬ ‫יצאו ב”זול” ממקרה זה‪ .‬הבנות המשיכו לסחור‪ ,‬כי זה מה שחיזק אותן ונתן להן‬ ‫כוח להתמודד עם הרעב ועם הקשיים במחנה הריכוז‪ .‬כל עוד לנקה סחרה ובישלה‪,‬‬ ‫האחיות היו במצב טוב יחסית ולא רעבו ללחם‪.‬‬ ‫בזמן העבודה הבנות היו חשופות להפצצות על הגרמנים‪ .‬בתחילה הן הכינו בורות‬ ‫מסתור מפני ההפצצות‪ ,‬אבל עד שהגיעו למחפורות‪ ,‬המטוסים סיימו את ההפצצה‪.‬‬ ‫בהמשך‪ ,‬התירו להן‪ ,‬עם תחילת הירי‪ ,‬לרדת לכפר סמוך‪ .‬לפעמים שני הצדדים ירו‬ ‫והבנות רצו באמצע לכפר שנמצא במרחק לא קצר‪ ,‬שם שכבו על הרצפה‪ ,‬עד‬ ‫לגמר הירי‪ .‬הבנות שאלו את עצמן למה לא מפציצים את המחנות ועוצרים את‬ ‫ההרג הסיטונאי המתנהל בו‪ ...‬ההפצצות פגעו לפעמים במחסני האוכל‪ ,‬לפעמים‬ ‫היכן ששהו הבחורים‪ ,‬לפעמים בדרכים (ואז לא יכלו הבנות לצאת לעבודות)‪ ,‬אבל‬ ‫במחנה עצמו לא פגעו אפילו פעם אחת‪.‬‬ ‫‪65‬‬

‫ז‪.‬‬ ‫בחודש אוגוסט ‪ ,1944‬הועברו לנקה ואמא לראוונסבריק‪ ,‬שם שהו ארבעה שבועות‪.‬‬ ‫הן הגיעו בלילה‪ ,‬בחושך‪ ,‬ומסביב היו רק עצים‪ .‬הבנות היו בטוחות שהביאו אותן‬ ‫לשם כדי להרוג אותן או לשים אותן בקרמטוריום‪ ,‬כמו במקרים אחרים ששמעו‬ ‫עליהם‪ .‬בתחילה שיכנו אותן באוהל גדול‪ .‬ירד שם גשם ושלג כבד‪ ,‬היה קר ומצבן‬ ‫היה קשה‪ .‬לאחר זמן הן הועברו לבלוק מיוחד מעץ‪ ,‬עם מיטות קומותיים‪ ,‬שגם בו‬ ‫שרר קור עז‪ .‬הגרמנים לא התירו לבנות לישון בזוגות כדי להתחמם ובדקו שכל אחת‬ ‫נמצאת לבדה על הדרגש‪ .‬בראוונסבריק הבנות לא עבדו‪ .‬חייהן היו קשים‪ ,‬המזון‬ ‫שקיבלו היה מועט אך הן לא שיערו כמה קושי עוד מצפה להן בהמשך הדרך‪...‬‬ ‫מראוונסבריק אמא ולנקה הועברו בספטמבר ‪ 1944‬למלכוב ברכבת משא‪ .‬מהרכבת‬ ‫עד למחנה הן הלכו רגלית‪ ,‬מרחק לא מבוטל‪ .‬במחנה היתה אפשרות להתקלח‪,‬‬ ‫כמובן במים קרים‪ ,‬אך בזכות זה לא היו להן שם כינים‪ .‬בדרך חזרה‪ ,‬לא היתה להן‬ ‫אפשרות להתקלח‪ ,‬והכינים‪ ,‬הסבל והמחלות חזרו לגופן‪.‬‬ ‫אמא החלה לעבוד בבית החרושת לנשק (‪ ,)MONITZION‬בו התנהלה העבודה בשתי‬ ‫משמרות‪ ,‬משמרת יום ומשמרת לילה‪ ,‬כל משמרת של ‪ 12‬שעות‪ .‬ההליכה מהמחנה‬ ‫לבית החרושת ארכה כשעה בכל כיוון‪ .‬ההליכה היתה קשה‪ ,‬היה צורך לפלס את‬ ‫הדרך בשלג כבד‪ ,‬ללא נעליים מתאימות‪ .‬הבנות קיבלו נעלי עץ גדולות וכבדות‪,‬‬ ‫וכשאלה נפלו מרגליהן והן נאלצו להחזירן‪ ,‬הבנות קיבלו מכות על הגב‪ ,‬כי הן עיכבו‬ ‫את ההליכה‪...‬‬ ‫בשבוע של משמרת יום‪ ,‬הבנות יצאו בבוקר לעבודה ובערב שבו למחנה‪ .‬לפני‬ ‫היציאה והחזרה היו מסדר וספירה (”צה לפל” ‪ .)TSE LAPEL -‬באחת הספירות‬ ‫מישהי מהבנות היתה חסרה‪ .‬לאחר חיפושים מצאו אותה‪ ...‬היא פשוט רצה לגדר‪,‬‬ ‫אחזה בה והתחשמלה למוות‪...‬‬ ‫בבית החרושת‪ ,‬שהיה מתחת לפני האדמה (ומעליו יער)‪ ,‬עבדו לפניהן גרמניות והן‬ ‫גם אלו שהסבירו להן את העבודה‪ .‬בכל מחלקה עבדו ‪ 12‬נשים‪ ,‬בתפקידים שונים‪.‬‬ ‫אמא היתה הבריאה בקבוצה שלה‪ ,‬ולכן קיבלה את העבודה במכונה הקשה ביותר‪.‬‬ ‫הנשים היו צריכות להכניס אבקה ורודה‪ ,‬חומר נפץ (שהגיע במסוע) לשני ברזלים‬ ‫בהם היו ‪ 12‬חורים‪ ,‬לפי משקל שנקבע‪ .‬התפקיד של אמא היה להרים את הברזלים‬ ‫ולהכניסם לתנור‪ ,‬לסגור את הדלת למשך מספר דקות‪ ,‬ולהוציאם‪ .‬לאחר מכן שמו‬ ‫את ה”כדורים” בקופסאות‪.‬‬ ‫לצפייה באמא‪ :‬״מחלות בשואה ושמירת‬

‫ההורים״ (‪ 1:30‬דקות)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1OZWrXggu-gJvFYffKDLkOX2IZeSyID9B/view?usp=sharing‬‬

‫‪66‬‬

‫כשהבנות עבדו במשמרת הלילה הן עבדו חלקית במחנה במשך היום‪ .‬הן הביאו בבוקר‬ ‫אוכל מהמטבח‪ ,‬העבירו למטבח פחמים‪ ,‬הביאו את ארוחת הצהריים‪ ,‬ולא נשאר זמן‬ ‫לישון‪ .‬בשבוע של משמרות לילה הנשים היו עייפות מאוד‪ .‬קרה שאמא נרדמה ליד‬ ‫התנור ושכחה להוציא את הכדורים בזמן‪ ,‬ואז נשמע פיצוץ‪ ,‬והגרמניה האחראית כעסה‪...‬‬ ‫במקרה כזה היה צריך לצאת החוצה ולנקות את המכונה‪ .‬על הנשים השגיחה גם קצינת‬ ‫אס אס קשוחה שבדקה והענישה את הבנות כשהתחשק לה‪ .‬בזמן העבודה הנשים לא‬ ‫שמעו הפצצות ולא ראו אנשים אחרים כי הן היו מתחת לפני האדמה‪.‬‬ ‫בפסח אמא היתה במלכוב והאחיות החליטו שהן לא יאכלו חמץ‪ .‬לנקה סידרה שהן‬ ‫יחליפו את מעט הלחם שקיבלו באותו זמן בגזר ובירקות‪ ,‬וזה מה שהן אכלו‪ .‬הן השתדלו‬ ‫לקיים את מה שהצליחו‪ ,‬או לפחות זכר למה שהיו רגילות לקיים בבית‪ .‬בתקופה זו אירע‬ ‫פיצוץ של קרמטוריום במחנה‪ .‬כשחזרו מהעבודה היתה מהומה‪ .‬חלק מהאסירים חתכו‬ ‫את הגדר וניסו לברוח‪ .‬הגרמנים רדפו אחריהם‪ ,‬עם כלביהם‪ ,‬תפסו והרגו כמעט את‬ ‫כולם‪ ,‬אך אחד או שניים בכל זאת הצליחו להימלט ולהציל את נפשם‪.‬‬ ‫בימי ראשון בשבוע הבנות נשארו במחנה ולא יצאו לעבודה‪ .‬ביום זה הן כיבסו את‬ ‫הבגדים והסתובבו עד שהבגדים התייבשו‪ .‬מכיוון שהיו קרובות מאוד לקרמטוריום‬ ‫הן הסתכלו בחלונות‪ ...‬היו מקרים בהם מישהי ראתה לפתע אחות או קרוב משפחה‬ ‫אחר מובל אל הקרמטוריום‪ ...‬אוי לעיניים שכך ראו‪ .‬הבנות ידעו כי גם סופן‬ ‫יהיה דומה‪.‬‬ ‫אמא מספרת שבאותה תקופה היא לא היתה חולה ואפילו לא היתה מצוננת‪ ,‬כמו גם‬ ‫אחותה‪ .‬פעם היא נרטבה בגשם שוטף עד לשד עצמותיה‪ .‬כשהגיעה למחנה‪ ,‬לקחה לנקה‬ ‫את הבגד הרטוב ושמה אותו על הדרגש‪ ,‬שם שכבו ‪ 12‬בנות בצפיפות‪,‬‬ ‫כדי שיתייבש מחום גופן‪ .‬אמא מספרת שהרגישה תמיד שההורים שומרים עליה‪ ,‬אז‬ ‫כמו גם היום‪.‬‬ ‫באוכל שקיבלו במחנה שמו “ברום”‪ .‬כתוצאה מכך הבנות פעלו כרובוטים והתנהגו‬ ‫ללא פחד‪ .‬לפעמים הן אפילו סיפרו סיפורים ושרו שירים כשהיו בבלוק‪ .‬הן דיברו על‬ ‫המשפחה ועל התקווה לפגוש את האחים בחיים‪ ,‬דבר שלצערנו ולדאבון ליבנו לא קרה‪.‬‬ ‫לא היה במחנה קשר ישיר עם הגרמנים‪ ,‬שתפקידם העיקרי היה לקחת את הנשים‬ ‫לעבודה ולהחזירן בסיומה‪ .‬האוכל במחנה נשמר במרתף‪ .‬בבית החרושת לנשק הגרמניות‬ ‫לא דיברו עם הנשים מהמחנה כי אסרו עליהן‪ ,‬מלבד משפטים קצרים לצורך העבודה‬ ‫עצמה‪ .‬עד היום אמא לא יודעת מהיכן הנשים הגרמניות שעבדו איתן‪ ,‬האם מהעיר‬ ‫מלכוב או מערים אחרות בסביבה‪.‬‬

‫‪67‬‬

‫העבודה בבית החרושת לנשק נפסקה כשישה שבועות לפני השיחרור‪ ,‬אולי בגלל‬ ‫שפחדו לעבוד שם‪ ,‬אולי בגלל שהמקום הופצץ‪ ,‬או אולי בגלל שחומר הגלם‬ ‫פשוט אזל‪.‬‬ ‫בשלב זה הבנות כבר לא קיבלו אוכל‪ ,‬שבדרך כלל סופק על ידי בית החרושת‪,‬‬ ‫ואמא וחברותיה סבלו מחרפת רעב‪ ,‬כפשוטו‪ .‬הן הלכו לזבל‪ ,‬חיפשו קליפות כלשהן‪,‬‬ ‫אך גם זה לא היה בנמצא‪ .‬לנקה הכריחה את אמא לאכול עשב‪ .‬בתחילה היא‬ ‫סרבה‪ ,‬אך לבסוף בלית ברירה הסכימה‪...‬‬ ‫בתקופה זו הגיעו למחנה אסירים ואסירות רבים ממחנות אחרים‪ .‬היתה הרגשה‬ ‫שסוף המלחמה קרב‪ .‬האנשים היו בתקופה זו במצב קשה וגרוע במיוחד‪ .‬אוכל לא‬ ‫היה בנמצא ובמחנה התהלכו ושכבו שלדי אדם‪ ,‬שרבים מהם מתו מדי יום‪.‬‬

‫ח‪.‬‬ ‫בחודש אפריל ‪ 1945‬הוציאו מהמחנה את הנשים הפולניות אותן לקחו אנשי הצלב‬ ‫האדום‪ .‬אחריהן הוצאו הנשים היהודיות‪ ,‬כולל אמא‪ ,‬אחותה וחברותיהן‪ ,‬לצעדת‬ ‫מוות (‪ .)ZWANGSMARSCH‬מי שהצליחה לקחה איתה קופסת קופסת סרדינים‬ ‫או קופסת שימורים אחרת מתוך מה שנשאר‪ .‬הנשים לא ידעו לאן ולאיזה צורך‬ ‫הן מוצאות מהמחנה‪ .‬היתה סברה שהגרמנים רוצים לחסל אותן‪ .‬הן הלכו בצעדת‬ ‫המוות כשלצידן השומרים הגרמנים‪ .‬מי שלא הצליחה ללכת בקצב הנדרש‪ ,‬נורתה‬ ‫במקום והושלכה הצידה‪ ,‬שלא תעכב את ההתקדמות‪.‬‬ ‫ביום חמישי‪ ,‬כ’ אייר‪ ,3.5.1945-‬הנשים ראו כוחות צבא מתחבקים‪ ,‬ככל הנראה‬ ‫אמריקאים ורוסים‪ ,‬וגילו שחיילי האס אס נעלמו וכלי הנשק מושלכים בצידי‬ ‫הדרכים‪ .‬רק אז הן הבינו שהן חופשיות ומשוחררות‪ .‬זה היה בגרמניה‪ ,‬על יד ‪.LUBZ‬‬ ‫באופן מפתיע‪ ,‬עם שיחרורן לא תם מסע הייסורים והסבל של אמא‪ ,‬לנקה וחברותיהן‪.‬‬ ‫אמא‪ ,‬ילדה בת ‪ ,14‬עם “ניסיון” של שנה בגיהינום של מחנות המוות‪ ,‬של הרוצחים‬ ‫הנאצים יש”ו‪ ...‬איך ילדה הופכת פתאום לכל כך בוגרת עם כל כך הרבה ניסיונות‪,‬‬ ‫התנסויות ובעיקר ניסים‪ ...‬שאף יהודי‪/‬ה ואף בן אנוש לא יצטרך להתנסות לעולם‬ ‫באחוז אחד ממה שהיא עברה בשנת נערותה על האדמה המקוללת והארורה ההיא‪.‬‬ ‫בלילה הבנות נכנסו ליער ולפעמים מצאו בשדה תפוח אדמה או פרי יבש‪ .‬לנקה‬ ‫הכינה “קניידלאך” מתפוח אדמה מרוסק וקיבלה קלקול קיבה רציני‪ .‬הן התעכבו‬ ‫שם שבועיים‪ .‬אמא מספרת כי היא וחברותיה התקשו לשמוח כי לא ידעו מה לעשות‬ ‫עם עצמן‪ .‬הדרכים היו מסוכנות ומשובשות‪ ,‬לא היתה עדיין תנועת מכוניות ורכבות‬

‫‪68‬‬

‫ערה והנערות היו חלושות ולא ידעו לאן לפנות ומהו בכלל יעדן‪.‬‬ ‫ביום הן צעדו בלי לדעת לאן ובלילה ביקשו רשות לינה בבתים שניקרו בדרכן‪.‬‬ ‫במקרה הטוב הן הורשו לישון בבית עצמו‪ ,‬ובמקרים אחרים הרשות ניתנה רק‬ ‫ללינה ברפת או באסם‪ .‬הכל התקבל בתודה‪.‬‬ ‫באחד הלילות הן נרדמו באחד הכפרים‪ .‬לפנות בוקר מישהי התעוררה לשמע‬ ‫חיילים רוסים‪ ,‬שנודעו באכזריותם‪ ,‬והגיעו למקום‪ .‬הן התחילו לרוץ לכל עבר‬ ‫ולברוח‪ ,‬תוך גשם זלעפות שירד עליהן‪ .‬הן רצו עד שירדו מהכביש‪ .‬הן שמעו‬ ‫שהחיילים הרוסים תפסו אישה אחת ולכן עזבו את האחרות‪...‬‬ ‫בלילה אחר ישנו ארבע‪-‬חמש בנות בדירה של גרמניות (לא היו גברים בבית)‪,‬‬ ‫בעליית הגג‪ ,‬ב”בוידעם”‪ .‬לפתע הגיעו גם לשם חיילים רוסים‪ .‬לנקה שמה על‬ ‫השולחן תרופות שונות ואמרה שהן חולות ולא כדאי לחיילים להידבק מהן‪...‬‬ ‫החיילים עזבו אותן‪ .‬לנקה היתה באמת חולה והן לקחו אותה בעגלה של ילד‪.‬‬ ‫נוסף על כך לנקה ירדה במדרגות ונפלה‪ .‬הבנות לקחו אותה לעיר לחפש רופא‬ ‫שיטפל בה‪ ,‬אך הן לא מצאו רופא‪ .‬הן הגיעו לבית חרושת לבירה‪ ,‬שם לנקה שתתה‬ ‫בירה והוטב לה‪ .‬היא אמרה שהבריאה מזה והן המשיכו ללכת ברגל‪.‬‬ ‫בכל עיר או עיירה בה עברו הן הלכו לעירייה‪ ,‬שם ביקשו עזרה כספית לקניית אוכל‬ ‫ולשימושים אחרים‪ ,‬כדי להמשיך בדרכן‪ .‬בשלב מסויים אמא ולנקה נפרדו משאר‬ ‫הבנות ואז פגשו את הניה ואת שתי בנות דודתן‪ ,‬אילון ורוז’י (מ‪-‬שאטורואוליה)‬ ‫אותן כבר פגשו קודם לכן באושוויץ‪ .‬בנות הדודה נלקחו מאוחר יותר על ידי‬ ‫אחיהן‪ ,‬לייזר היפשר‪ ,‬לאמריקה‪ .‬הפגישה היתה משמחת אך כמובן מהולה בעצב‪.‬‬ ‫הנערות המשיכו בהליכתן הרגלית‪ ,‬ללא נעליים מתאימות‪ ,‬וללנקה נכנס מסמר‬ ‫לרגל‪ .‬הן הגיעו לפרסבורג‪ ,‬שם שיכנו אותן במלון‪ ,‬והתברר כי לנקה צריכה לעבור‬ ‫ניתוח ברגלה‪ .‬אמא לא חזרה לביתה‪ ,‬שהיה כעת באיזור שבשליטת הרוסים‪ ,‬כי‬ ‫ידעה שאף אחד לא מחכה לה שם‪....‬‬ ‫אחרי שבועיים החליטו האחיות לנסוע לבודפשט‪ .‬בתקופה זו היו כבר רכבות אבל‬ ‫לא נתנו לכל אחד ואחת לעלות עליהן‪ .‬הן הראו את המספרים מאושוויץ‪ ,‬ולאחר‬ ‫שכנוע התירו להן לנסוע ברכבת עד בודפשט‪ .‬אמא‪ ,‬לנקה והניה לא כתבו מכתבים‬ ‫ולא ידעו מה עלה בגורל אחיותיהן בבודפשט‪...‬‬ ‫את התיקים של אמא ודודה לאה ניתן למצוא בארכיון השואה‬

‫‪ www.its-arolsen.org‬בו מרוכז התיעוד מהמחנות‪:‬‬

‫מס׳ התיק של אמא ‪ ,T/D 755161 -‬ושל דודה לאה ‪T/D 519823 -‬‬ ‫‪69‬‬

‫ט‪.‬‬ ‫באוגוסט ‪ 1945‬הגיעו האחיות לטימישוארה‪ .‬האחיות ידעו את הכתובות‬ ‫של חנה גולדה (גולדי) ושל רחל‪ .‬אמא הלכה לגולדי‪ ,‬ולנקה והניה הלכו‬ ‫לרחל‪ .‬כשאמא הגיעה לבית בו גרה גולדי‪ ,‬השוערת בפתח שאלה אותה מי‬ ‫היא‪ .‬כשענתה “אני אחותה של גולדי”‪ ,‬השוערת צעקה כל כך חזק מרוב‬ ‫התרגשות‪ ,‬עד שכל הבניין יצא לראות במה מדובר‪ .‬כשגולדי ראתה את‬ ‫אמא היא קראה לה בשם של אחותה הגדולה‪ ...‬היא פשוט לא זיהתה אותה‬ ‫בהתחלה‪ ...‬כמה נורא‪ ,‬כמה מזעזע‪ .‬גולדי רצתה שאמא תמשיך בלימודיה‪,‬‬ ‫אך אמא לא ידעה רומנית‪ ,‬ולכן הדבר לא היה אפשרי ברומניה‪.‬‬ ‫היה שם מנזר בו למדו בהונגרית‪ ,‬אך הם לא קיבלו יהודים ללימודים‪ .‬לנקה‬ ‫נסעה למקום ממנו נלקחה‪ ,‬עם אחותה דבורה (קליין) והאחיינית רחל‪,‬‬ ‫(אונגוואר ‪ /‬אוש הורוד ‪ )OOSH HOROD -‬בתקווה לגלות שם מישהו‪ ,‬אך‬ ‫לדאבון לב‪ ,‬לא מצאה איש‪ .‬כעבור מספר חודשים בתאריך ‪ 23.7.1946‬היא‬ ‫התחתנה בנאד ווארוד (לדברי אמא בבודפשט)‪ ,‬ונסעה עם בעלה (חסיד‬ ‫סטמער) לאמריקה‪ ,‬שם גר אחיו‪ .‬הנסיעה היתה דרך אנגליה‪ ,‬באוניה ‪Marina‬‬ ‫‪( Jukp‬שם לא ברור)‪ ,‬מ‪ Southampton England-‬ל‪ .New York-‬הנסיעה ארכה‬ ‫‪ 11‬יום‪ ,‬בין התאריכים ‪.11-22.2.1948‬‬ ‫ללנקה נולדו שני בנים‪ ,‬בנימין צבי (שנפטר בגיל ‪ 60‬לערך) ומרדכי יהודה‬ ‫יבלחט״א‪ .‬אני נמצא בקשר תדיר עם בן הדודה‪ ,‬מרדכי יהודה שטערן‪,‬‬ ‫וביקרתי אצלם מספר פעמים‪.‬‬ ‫האחיות לנקה והניה לקחו ניירות של שתי בנות שלא חזרו מהשואה‪,‬‬ ‫וכך קיבלו זהות חדשה‪ ,‬חוקית‪ .‬הניה התחתנה גם היא בטימישוארה‪,‬‬ ‫עם בן דודה צבי‪/‬הרשי‪ ,‬הבן של דודתה לאה‪ .‬דודה לאה עלתה מאוחר‬ ‫יותר לישראל‪ .‬מלבד האחיות של אמא ודודתה לאה‪ ,‬גרו בטימישוארה גם‬ ‫הדודות פייגע ורבקה‪ .‬אמא נרשמה כבת מאומצת של אחותה גולדי‪ ,‬שלא‬ ‫היו לה ילדים וכך קיבלה מעמד רשמי‪ ,‬זמני‪ ,‬עד עליית האחות לישראל‬ ‫ב‪.1948-‬‬ ‫לאחר החזרה מהמחנות היו לאמא חלומות קשים‪ .‬היא היתה צועקת‬ ‫בחלומה‪ ,‬ומתעוררת‪ .‬אלה חלומות שחזרו אליה מדי פעם‪ ,‬עד סוף ימיה‪.‬‬ ‫גולדי עודדה את אמא לצאת לבני עקיבא בטימישוארה‪ ,‬שם הם עברו‬ ‫“הכשרה” לקראת העלייה ארצה‪.‬‬ ‫‪70‬‬

‫‪ .1946‬דודה לנקה ביום חתונתה ‪ -‬בימין התמונה אמא בגיל ‪15‬‬

‫דודה לאה (לנקה) ומשפחתה‬ ‫‪71‬‬

‫אמא רצתה לעלות לישראל‪ ,‬אך בתקופת הקומוניזם זה לא היה פשוט‪.‬‬ ‫כשגולדי עלתה ארצה‪ ,‬אמא קיבלה הודעה שהמשטרה מחפשת אותה‪ .‬היא חשבה‬ ‫שהיא קיבלה אישור לעלייה ארצה‪ ,‬אך במקום זה לקחו לה את תעודת הזהות והיא‬ ‫חזרה להיות במעמד של תושבת זרה‪ .‬במצב זה אמא היתה חייבת לעבוד‪ ,‬שכן מי‬ ‫שהיתה תושבת זרה‪ ,‬בת ‪ 18‬ומעלה ולא עבדה‪ ,‬לקחו אותה למחנה מעצר‪.‬‬ ‫אמא החלה לעבוד בבית חרושת לנעליים‪ ,‬שם הכירה והתחברה עם גיסתה לעתיד‪,‬‬ ‫אשתו של דוד שמואל‪ ,‬שהציעה לה את השידוך עם אבא‪ .‬אמא המשיכה לגור‬ ‫ולעבוד בטימישוארה‪ ,‬ועזרה לאחותה הניה בגידול הילדים שנולדו‪ ,‬מנחם ושרה‬ ‫(ראה פירוט בפרק חתונה וחיים חדשים)‪.‬‬

‫אמא עם הדודים גולדי ויהושע רייך‬

‫אני עם בני הדודים שטערן בארה”ב‬ ‫‪72‬‬

‫מלווה מלכה בבית משפחת שטערן בוויליאמסבורג‬

‫מלווה מלכה עם יצחק שטערן ובנו החתן ‪ -‬בביתנו בפ״ת‬ ‫‪73‬‬

‫אמא ברומניה‪ ,‬בהכשרה לקיבוץ‬ ‫‪74‬‬

‫י‪.‬‬ ‫ואלו סיפורי בני משפחתה של אמא במהלך המלחמה ולאחריה‪:‬‬ ‫‪6‬‬

‫ההורים והאחות הקטנה של אמא נרצחו באושוויץ‪ ,‬בגז ובקרמטוריום‪ ,‬סמוך להגיעם‬ ‫לשם‪ .‬האחים יהודה לייב ויצחק שהובלו לאושוויץ עם אמא ומשפחתה‪ ,‬לא זכו‬ ‫לחזור משם‪ .‬עד היום לא ברור לגמרי מה קרה עם האח הצעיר‪ ,‬יצחק‪.‬‬ ‫האח הגדול‪ ,‬יהודה לייב‪ ,‬היה חולה מאוד כשהרוסים התקרבו למחנה‪ ,‬וכדי למנוע‬ ‫עדויות מפלילות ו”קשיים” בנסיגה‪ ,‬הגרמנים “פשוט” הרגו אותו‪ .‬אמא שמעה כי‬ ‫יצחק הלך עם קבוצת הקומוניסטים הרוסים‪ ,‬כשביקשו להפריד בין היהודים ובין‬ ‫הרוסים (ראה בהמשך)‪.‬‬ ‫ההמשך לא ברור‪ :‬יתכן שהגרמנים הרגו את הרוסים‪ ,‬כי פחדו מהרוסים המתקרבים‬ ‫למחנה‪ ,‬ויתכן גם שלקחו אותם לרוסיה‪ .‬ניסיונותי לברר את גורלו של יצחק‪ ,‬במשך‬ ‫שנים רבות (משנת ‪ 1986‬לערך)‪ ,‬עם גורמים שונים‪ ,‬לא העלו דבר‪...‬‬ ‫האח הגדול (שמואל דוד) היה נשוי וגר בעיירה לא רחוקה מההורים‪ .‬לאח היו‬ ‫ארבעה או חמישה ילדים והוא נלקח לעבודות פרך‪ .‬אחד מהבנים היה גדול מאמא‬ ‫בשנה‪ .‬הגרמנים הרגו את אשתו וילדיו כי הם לא יכלו להוכיח שלמרות שקוראים‬ ‫להם פולק הם לא פולנים‪.‬‬ ‫לאחר השואה שמואל דוד חזר לצ’כוסלובקיה‪ ,‬שם חי עם גויה‪ ,‬ללא הקמת משפחה‬ ‫חדשה‪ ,‬תוך קשר מכתבים דליל עם אמא‪ ,‬עד לפטירתו‪ .‬אחרי שנפטר‪ ,‬זוגתו שלחה‬ ‫את תמונת הכד בו שמה את אפרו‪ .‬השם ישמור‪ ,‬איך הדוד שמשפחתו נרצחה‬ ‫בשואה נשרף לבסוף‪ ...‬ולא זכה להגיע לקבר ישראל‪.‬‬ ‫אחות נוספת (דבורה) היתה נשואה באונגוואר (שהיתה שייכת לצ’כיה והונגריה)‬ ‫לשוני קליין‪ .‬לאחות היתה ילדה בת חמש‪ ,‬רחל‪ ,‬ובעלה נלקח לעבודות פרך‪.‬‬ ‫אחות אחרת (לנקה) הלכה אליה שלא תהיה לבד‪ .‬משם נלקחו שתי האחיות‬ ‫והאחיינית לאושוויץ‪ .‬כאמור‪ ,‬האם ובתה נרצחו באושוויץ‪ .‬לנקה כפי שסופר פגשה‬ ‫את אמא באושוויץ והן היו יחד ועזרו האחת לרעותה‪ ,‬עד השיחרור‪ .‬האח שלמה‬ ‫נלקח לעבודות כפייה למשך שנים‪ ,‬וחזר חולני‪ .‬שלמה חזר הביתה וכאשר לא מצא‬ ‫שם אף אחד‪ ,‬הלך לאחת מאחיותיו בטימישוארה (גולדי או רחל טסלר‪ ,‬שלא נלקחו‬ ‫לשואה)‪ .‬הניה עברה במחנות שונים ולבסוף חזרה לרומניה‪ .‬אסתר חייתה בבודפשט‪,‬‬ ‫‪ .6‬מלבד הדודה צילי היו לאמא דודות נוספות שגרו ברומניה (פייגה‪ ,‬לאה ורבקה)‪ ,‬שעלו אחר כך לישראל‪ .‬דודה‬ ‫רבקה ובעלה גרו בפרדס חנה‪ ,‬לא היו להם ילדים והיא היתה בעלת חסד‪ .‬דודה פייגה גרה בישראל‪ .‬דודה לאה‪,‬‬ ‫אמא של צבי‪/‬הרשי הרשקוביץ התחתנה בנישואין שניים עם ר’ זכריה‪ ,‬אבא של אשת דודי גנץ‪ .‬הם גרו בירושלים‪.‬‬ ‫לאמא היה דוד בארגנטינה (ששמו דוד) שעבר לשם לפני המלחמה ועסק בעורות‪.‬‬

‫‪75‬‬

‫הדודות לאה‪ ,‬רבקה ופייגה‪ ,‬עם משפחות טסלר וברנשטיין‬

‫הונגריה‪ ,‬עם מסמכים של גויה‪ ,‬ולא היתה במחנות הריכוז‪ .‬היא גרה אצל זקנה‬ ‫אחת‪ ,‬למדה תפירה אצל תופרת ועבדה שם במתפרה‪ .‬מששת בני המשפחה שיצאו‬ ‫למחנות מהבית‪ ,‬חזרה רק אמא‪ .‬אמא מספרת שהיא שאלה את עצמה לא אחת על‬ ‫מה ולמה זכתה דווקא היא לחזור מהגיהינום?! בהמשך היא הסיקה מסקנה ואולי גם‬ ‫קיבלה תשובה‪ .‬אמא טיפלה בשתי אחיותיה העריריות‪ ,‬באופן הטוב ביותר שניתן היה‬ ‫לתת להן בסוף ימיהן‪ .‬גולדי גרה אצל ההורים תקופה ארוכה‪ ,‬כשלא יכלה לתפקד‬ ‫עצמאית‪ .‬אמא ואבא טיפלו בה בנאמנות ובמסירות‪ ,‬כמו גם באחות רחל טסלר‬ ‫ובעלה שהיו בבית אבות בסוף ימיהם‪ ,‬ובמיוחד באחותה רחל שהיתה סיעודית במשך‬ ‫תקופה ממושכת‪ .‬רק הקב”ה יודע את צעדיו המתוכננים ואת מטרתם‪ ,‬אנו לפעמים‬ ‫מקבלים תשובות חלקיות‪ ,‬לאחר זמן‪ ,‬ולפעמים איננו מבינים גם “תשובות” אלה‪.‬‬ ‫לצפייה באמא‪ :‬״איך זה שחזרתי?״‬

‫(‪ 2:38‬דקות)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1GssqCe_jSFbVggMKv9PiXUsXoTLQKidl/view?usp=sharing‬‬

‫יהודה לייב פולק‪ .‬הי"ד‬ ‫‪76‬‬

‫דודה רבקה (בת חיים ישראל פולק)‬ ‫ובעלה בשנות ה‪50-‬‬

‫נסיעת דודה לנקה ובעלה ובנם מהונגריה דרך אנגליה לאמריקה‬

‫רישום עלייה לאוניה מאנגליה‬

‫רישום ירידה מהאוניה בארה״ב‬ ‫‪77‬‬

‫‪A - Akna Slatina‬‬ ‫‪B - Kosice‬‬ ‫‪C - Auschwitz‬‬ ‫‪D - Ravensbruk‬‬ ‫‪E - Malchov‬‬ ‫‪F - Lubz‬‬ ‫‪G - Budapest‬‬ ‫‪H - Timisoara‬‬

‫ה"מסלול" של אמא מאקנה סלטינה לאושוויץ‪ ,‬ראוונסברוק‪ ,‬מאלכוב וחזרה לטימישוארה‬

‫רישומי "מסלול" דודה לאה (לנקה) מאונגוואר‪ ,‬מחנות הריכוז ועד השיחרור‬ ‫‪78‬‬

‫רישומי "מסלול" אמא מביתה‪ ,‬מחנות הריכוז‪ ,‬ועד העלייה ארצה‬

‫אישורי ה"מסלול" של אמא‪ ,‬כפי שהתקבלו מהונגריה‬ ‫‪79‬‬

‫‪ .2012‬אקנה סלטינה כפי שצולמה בביקור מלכה קשת ומשפחתה‬

‫מעדות מלכה קשת ואחיה (שאביהם היה בן‪-‬דוד של אמא) שביקרו באקנה‬ ‫סלטינה נמסר כי בשנת ‪ 2010‬התמוטטו מחצבות המלח באקנה סלטינה (מקור‬ ‫פרנסתם) וחדלו לפעול‪ .‬העיירה נראית היום כמו שנראתה לפני ‪ 100‬שנים‪.‬‬ ‫‪80‬‬

‫הדוד שמואל דוד פולק‪ ,‬ובת זוגו בפראג‬

‫מכתב על פטירת הדוד שמואל דוד פולק בצ׳כיה‬ ‫‪81‬‬

‫‪ .2017‬עם יצחק שטערן ומארק שטיין‬

‫י״א‬ ‫קשר משפחתי חדש‬ ‫בשנת ‪ 2017‬קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מארה"ב‪ .‬על הקו היה עו"ד מארק מאניס‬ ‫שטיין ממיאמי‪ .‬הוא הציג את עצמו באנגלית ושאל איזה קשר משפחתי יש לי עם חיים‬ ‫ישראל פולק‪ .‬אמרתי לו שהוא היה הסבא של אימי‪ .‬מארק הפתיע אותי ואמר שהוא‬ ‫היה גם הסבא של אביו‪ .‬אחרי שבדקנו עוד כמה שמות‪ ,‬הסכמנו שאכן אנחנו בני‬ ‫משפחה‪ .‬מארק סיפר שמצא את השם של חיים ישראל באתר ‪ GENI‬וכך הגיע אלי‪ .‬זה‬ ‫היה גילוי מעניין מסוג חדש שטרם חוויתי‪ .‬מסתבר‪ ,‬שהוא צאצא של פייגא‪ ,‬הבת של‬ ‫חיים ישראל‪ ,‬שנישאה לשטיין‪ ,‬והנכד שלה (אבא של מארק) נקרא משולם שטיין‪ .‬הוא גר‬ ‫בארה"ב‪ ,‬ואחרי שיחה קצרה העברתי לו את הקישור לספרי שנמצא באינטרנט‪ .‬מארק‬ ‫סיפר לי שאביו היה נרגש מאוד לגלות בין התמונות את סבתו‪ ,‬יחד עם בני משפחה‬ ‫נוספים‪ .‬מרגש מאוד‪ .‬כעבור כשנה‪ ,‬נפגשנו אצל ר' יצחק שטערן (בן ר' מרדכי יהודה)‬ ‫בניו יורק‪ ,‬בוורט של אחד מנכדי מרדכי יהודה (ראה תמונה)‪ .‬לקראת הוצאת מהדורה‬ ‫חדשה של ספרי קיבלתי מידע נוסף על ענף זה של המשפחה‪ .‬יש לו בארץ בן דוד דודי‬ ‫גנץ (בקרית שמונה)‪ .‬יש לו אח חורג‪ ,‬מנישואין קודמים של אביו שנקרא משה אבנר‪ ,‬ולו‬ ‫שני ילדים יעקב וטליה‪ .‬למארק עצמו ולאשתו (ציפורה שושנה) יש ‪ 5‬בנות ובן (היה בן‬ ‫נוסף‪ ,‬שנפטר ל"ע)‪ .‬בעדכון האחרון מארק סיפר שאביו נפטר בשנת ‪ ,2019‬והוא סיים‬ ‫להגיד עליו קדיש‪ ,‬לפני פרוץ מגיפת הקורונה‪.‬‬ ‫‪82‬‬

‫י״ב‬ ‫מה קרה ליצחק (איציק) פולק?‬ ‫עד היום איני יודע האם מתאים להוסיף לשמו הי"ד כנער שנרצח בשואה‪ ,‬או אולי‬ ‫ז"ל‪ ,‬במידה ששרד את השואה ונפטר בהמשך‪ ,‬או שאין להוסיף כלום‪ ..‬אולי הוא‬ ‫חי במקום כלשהו (נולד ב‪ .)15.6.1930-‬אמא ומשפחתה מסרו לנו כי נודע להם (לא‬ ‫ברור ממי ובאיזו אמינות) שבשחרור יתכן ואיציק הועבר‪/‬עבר לרוסיה‪ ,‬וכנראה‬ ‫שהרוסים רצחו אותו‪ ..‬ללא סיבה וללא ודאות‪ .‬מאז התחלתי לחקור את תולדות‬ ‫המשפחה בשואה‪ ,‬ניסיתי לברר פרטים על גורל דודי‪ ,‬ללא הצלחה‪ .‬אני ממשיך‬ ‫בנסיונותי‪ ,‬כ‪ 35-‬שנים‪ ,‬ובשנת ‪ 2019‬הגעתי לממצאים חדשים‪ ,‬אך גם הם עדיין לא‬ ‫נתנו מענה מוכח לגורל דודי איציק פולק‪.‬‬ ‫המידע המוכח המעודכן ביותר שהגעתי אליו – הבחור איציק פולק‪ ,‬נער בן ‪,15‬‬ ‫היה חי ביום שחרור מחנה בוכנוולד ע"י הארמיה האמריקאית השלישית בפיקוד‬ ‫הגנרל ג'ורג' פאטון‪ ,‬בתאריך ‪.11.4.1945‬‬ ‫ולסדר הארועים ‪ -‬איציק הגיע לאושוויץ עם אמא‪ ,‬הוריו‪ ,‬אחיו יהודה לייב ואחותו‬ ‫מרים‪ ,‬בתאריך ‪( 23-24.5.1944‬לפי רישומי הגרמנים‪ .‬ראה הערה בפרק "מאקנה‬ ‫סלטינה לאושוויץ ובחזרה" בסעיף ה׳)‪ .‬מתוכם רק אמא חזרה‪.‬‬ ‫איציק נשא באושוויץ את המספר ‪ .A 6764‬בתאריך ‪ 26.1.1945‬הוא הועבר למחנה‬ ‫בוכנוולד לבלוק ‪ ,51‬וכעבור זמן קצר הוא הגיע לבלוק ‪ ,66‬בלוק הילדים (שם‬ ‫היו גם הרב ישראל מאיר לאו ואחיו נפתלי לביא)‪ ,‬וקיבל את המספר ‪.120831‬‬ ‫איציק השתייך לקבוצת עבודה ‪( A20‬במחנה הראשי)‪ ,‬שהוכשרה לבצע עבודות‬ ‫בניה (הנחת בלוקים ‪ .)maurer lehrling -‬קיימות רשימות בהן מופיע שמו‪ ,‬כשהגיע‬ ‫לבוכנוולד‪ ,‬תיעוד הצבתו בבלוק ‪ 51‬ולאחר מכן בבלוק ‪ ,66‬ודף מידע עליו מאחרי‬ ‫המלחמה ממנו משתמע שהיה בחיים ביום השחרור‪.‬‬ ‫מספר אישי מזהה לאיתור מידע על איציק פולק מארכיון ‪ ,Arolsen‬שמופיע‬ ‫ברישומים כ‪.Pollak Icik – T/D 1153783-‬‬ ‫תהליך המחקר שביצעתי הסתייע במידע שלא היה זמין בשנים שלאחר המלחמה‪:‬‬ ‫‪ – 1986‬פניה למרכז המידע על ניצולים (ארכיון ‪ .)ITS Arolsen‬במענה קיבלתי‬ ‫פרטים עליו‪ ,‬כולל העברתו לבוכנוולד‪ ,‬ועדות כי היה בחיים ב‪ .21.3.1945-‬הם ציינו‬ ‫כי "לצערם" אין להם מידע מאוחר יותר אודותיו‪.‬‬

‫‪83‬‬

‫‪ – 2017‬ביקור במוזיאון השואה בוושינגטון‪ ,‬וקבלת מעט פרטים נוספים‪ ,‬רובם‬ ‫בגרמנית‪.‬‬ ‫‪ – 2018‬תרגום המידע מגרמנית ע"י רעיה ויצחק נ‪ ,.‬והתכתבויות לקבלת מידע‬ ‫נוסף‪ ,‬בין השאר בעזרת קשרי רעיה עם מנהלת הארכיון בבוכנוולד‪ .‬ממידע זה‬ ‫התברר כי איציק היה בבלוק הילדים מספר ‪ ,66‬היתה סברה שגם הוא היה בין‬ ‫הנערים שהועברו לשיקום אחרי המלחמה לפריז‪ ,‬שווייץ ואנגליה‪.‬‬ ‫בשלב זה נעזרתי במחקרים ובספרים שנכתבו על בלוק ‪ .66‬אחד החוקרים‬ ‫והכותבים‪ ,‬יהושע ביכלר‪ ,‬היה בעצמו מראשוני הילדים בבלוק ‪ .66‬יהושע ביכלר‬ ‫שהתגורר בגבעת חביבה (בספריה שם מצוי מידע נוסף)‪ ,‬תיעד את שחווה וחקר‬ ‫בספר "בלוק ילדים ‪ 66‬במחנה הריכוז בוכנוולד"‪ .‬יהודית המנדינגר פיסט (מנהלת‬ ‫בית הילדים שהועברו לפריז) כתבה ספר – ילדי בוכנוולד‪ :‬ניצולים וקורותיהם‬ ‫(בספריית היכל יהדות ווהלין בגבעתיים‪ ,‬בעזרת חני מנהלת הספריה)‪ ,‬וכן נכתבו‬ ‫מחקרים נוספים על ילדי בלוק ‪.66‬‬ ‫חזרתי ליד ושם‪ ,‬שם נעזרתי רבות במיקי‪ ,‬שסיפרה לי על פרופ' ‪Kenneth Waltzer‬‬ ‫מאוניברסיטת דטרויט שראיין וחקר חלק גדול מילדי בלוק ‪ 66‬וכתב מחקרים‬ ‫ונתן הרצאות בעניין (גם בישראל)‪ .‬מיקי סיפרה לי כי בין הילדים היתה קבוצת‬ ‫ילדים מפולין וקבוצת ילדים מטרנסילבניה‪ ,‬וכדאי לחפש ניצולים בין הנערים‬ ‫שרשומים ליד איציק ברשימות (כנראה חברים ומאותו מקור)‪ .‬מיקי עזרה לי‬ ‫להגיע לפרטים על אותם חברים‪ ,‬מי מהם ששרד‪ ,‬ולנסות להגיע אליהם לברר‬ ‫אם ידוע להם מה עלה בגורל איציק שלנו‪ .‬מסתבר שניצולי בלוק ‪ 66‬שומרים על‬ ‫קשר גם לאחר עשרות שנים וזה נתן לי תקווה מסויימת‪ .‬במקביל‪ ,‬פרופ' קן וולצר‬ ‫התגלה כידידותי ביותר וניסה לעזור‪ ,‬מרשימותיו ומעדויות של שפילברג שראיין‬ ‫יהודים (כמו יד ושם)‪ .‬כך הגענו לכמה שמות פוטנציאליים –‬ ‫שרולי ס‪( .‬דנוור) עדות שפילברג – לצערי‪ ,‬בעדות לא נמצא איזכור לאיציק פולק‪.‬‬ ‫מוריץ ו‪( .‬יליד ‪ ,1928‬מאיזור אקנה סלטינה)‪ ,‬ב‪ 1950-‬היה חי בניו יורק – לא נוצר‬ ‫קשר‪.‬‬ ‫הנריך מ‪( .‬יליד ‪ ,1929‬מסאטמר)‪ .‬התקשרתי לבנו בברוקלין ללא תוצאות‪.‬‬ ‫אברהם ג‪/.‬פ‪ .‬יליד ‪ ,1928‬עלה לרחובות‪ .‬לא אותר‪.‬‬ ‫‪ Eugene‬פ‪ .‬מסאטמר‪ ,‬היגר לארה"ב אחרי פריז‪ .‬לא אותר‪.‬‬ ‫דיברתי עם נפתלי פירסט מחיפה‪ ,‬שהיה בבלוק ‪ 66‬ולפי רשימותיו דודי היה‬ ‫ברשימת המפונים לפריז‪ :‬לצערי הרב‪ ,‬מידע זה לא אומת‪.‬‬

‫‪84‬‬

‫פרופ' וולצר הפנה אותי לד"ר אניטה פ‪ .‬מאוסטרליה‪ ,‬שאביה היה בבלוק ‪ .66‬גם‬ ‫ממנה לא קיבלתי מענה‪.‬‬ ‫לאחר מאמצים רבים מצאתי את רשימות הילדים שהועברו לפריז‪ ,‬לשווייץ‬ ‫ולאנגליה‪ .‬לצערי‪ ,‬דודי לא נמצא ברשימות אלה‪ ,‬למרות שהופיע ברשימת נפתלי‬ ‫פירסט כמי שעבר לפריז‪.‬‬ ‫חלק מהמפונים לפריז עלו לארץ (ביניהם הרב לאו)‪ ,‬וחלקם נפלו בהגנת הארץ‪,‬‬ ‫כ"נצר אחרון"‪ .‬גם ברישומי "נצר אחרון" לא מצאתי את דודי‪.‬‬ ‫מלימוד ילדי בלוק ‪ 66‬בבוכנוולד עולה כי המחתרת הקומוניסטית שלטה במחנה‬ ‫והיתה שותפה פעילה בניהולו‪ .‬הנערים היו ערים לתופעות שגרמו להם לעיתים‬ ‫לשנות את שמם ואת תאריך לידתם‪ ,‬מסיבות שונות‪ ,‬למשל – היתה שמועה שלא‬ ‫יפרידו בין אחים בהעברה לבתי ילדים בפריז‪ ,‬אז חלק שינו את שמם כדי להפוך‬ ‫ל"אח" של חבר שרצו להמשיך איתו‪ .‬מתיאורי יום השחרור עולה כי היה יום‬ ‫מבולגן במחנה‪ .‬קראו לכולם להגיע למגרש המסדרים‪ ,‬חלק סרבו‪ .‬מי שהגיע –‬ ‫השומרים ירו עליהם והרגו אותם‪ .‬חלק ניסו לברוח והשומרים ירו בהם‪ .‬יתכן כי‬ ‫חלק הושפעו ממנהיגות הקומוניסטים במחנה ועזבו איתם לרוסיה‪.‬‬ ‫פניתי לקבל מידע מארכיון בוכנוולד‪ .‬לאחר זמן רב קיבלתי מענה‪ ,‬שלצערי‪ ,‬לא‬ ‫היה בו כל חדש‪.‬‬ ‫פניתי למגן דוד אדום שנמצא בקשר עם גופים ברחבי העולם‪ ,‬למציאת מידע על‬ ‫דודי איציק וחבריו‪ .‬החיפוש ארך זמן ממושך‪ ...‬ולבסוף לא הניב כל מידע חדש‪.‬‬ ‫לאחרונה‪ ,‬נפתח ערוץ חדש לבדיקה ברוסיה‪ ,‬בעזרת אלינה‪ ,‬הגרפיקאית של עץ‬ ‫המשפחה‪ .‬אולי שם נגלה משהו‪.‬‬ ‫מי יודע‪ ,‬אולי יום אחד נמצא מענה לשאלה מה עלה בגורל איציק פולק‪ ,‬ואולי‬ ‫השאלה תישאר סתומה לנצח‪.‬‬

‫‪85‬‬

‫אחד ממכתבי התשובה שקיבלתי בניסיונות ההתחקות אחר יצחק פולק‬

‫‪86‬‬

‫‪ .1945‬כרטיס איציק פולק‪ ,‬בוכנוואלד‬

‫‪87‬‬

‫‪ - 26.1.45‬מתוך רשימת האסירים שהועברו מאושוויץ לבוכנוואלד‬ ‫‪88‬‬

‫‪ - 26.1.45‬מתוך רשימת האסירים שבהכשרה מקצועית בבוכנוואלד‬

‫‪89‬‬

‫‪90‬‬

‫‪ - 8.2.45‬מתוך רשימת המבדקים הפיזיים שנערכו בבוכנוואלד‬

‫‪ - 11.4.45‬מתוך רשימת השורדים בבוכנוואלד‬ ‫אין וודאות שכל מי שהופיע ברשימה הזו אכן נשאר בחיים‬ ‫‪91‬‬

‫‪ - 26.1.45‬הכרטיס האישי שנפתח לאיציק פולאק עם הגיעו לבוכנוואלד‬

‫‪92‬‬

‫המייל האחרון שהגיע מארכיון ‪ AROLSEN‬לפיו נמסר כי אין כל מידע נוסף‬ ‫וסוגרים את התיק‬

‫‪93‬‬

‫קינה לנשמות שש מאות ריבוא קדושינו‬ ‫שנספו בשואת תרצ"ט‪-‬תש"ה‬ ‫מאת הרב אברהם רוזנפלד‪1965 ,‬‬

‫א‬

‫יכה תפארתנו מראשינו השלכת‪.‬‬ ‫איכה פניך ממנו הסתרת‪.‬‬ ‫איכה קצפת ולא חמלת‪:‬‬

‫ב‬

‫לב נשבר ונדכה ביום צום ועצרה‪.‬‬ ‫באנו לפניך לספוד ולבכות בקינה וביללה‪.‬‬ ‫בזכרנו את קדושי השואה תרצ"ט‪-‬תש"ה‪:‬‬

‫ג‬

‫און יעקב אשר אהבת שברת‪.‬‬ ‫גדעת רמי הקומה והגבהים השפלת‪.‬‬ ‫גפננו לשמה ותאנתנו לקצפה שמת‪:‬‬

‫ד‬

‫בקו עצמינו לעורנו ובשרנו‪.‬‬ ‫דכה דכית לארץ חיינו‪.‬‬ ‫דלפה מתוגה ואנחה נפשנו‪:‬‬

‫ה‬

‫נאהבים והנעימים הישרים והתמימים‪.‬‬ ‫הטענו בקרונות ככבשים ובקרים‪.‬‬ ‫החם מחנק והפתחים חתומים‪:‬‬

‫ו‬ ‫‪94‬‬

‫תיקים יושבים על הארץ דוממים‪.‬‬ ‫ומה היתה חטאתם הם שואלים‪.‬‬ ‫ולמה נגזר הדין בלי רחמים‪:‬‬

‫ז‬

‫כר תזכר את צעקת הענוים‪.‬‬ ‫זעקת היתומים הגלמודים והנעזבים‪.‬‬ ‫זלזול חכמים ותלמידיהם האהובים‪:‬‬

‫ח‬

‫ילים ראשי בית אבות גבורים‪.‬‬ ‫חללים ומדקרים נפלו מליונים‪.‬‬ ‫חרפת ומשמה היתה לגוים‪:‬‬

‫ט‬

‫פחנו ורבינו‪ ,‬האכזר כילם והשמם‪.‬‬ ‫טרף טרפו כזאבים לשפך דמם‪.‬‬ ‫טבח שש מאות רבוא מי זמם‪:‬‬

‫י‬

‫רדו חיים שאולה בשמע ישראל ובאני מאמין‪.‬‬ ‫יצאו נשמותיהם מעטרין בטלית ותפלין‪.‬‬ ‫יבשו ויכלמו ויהיו כאין הרוצחין‪:‬‬

‫כ‬

‫לה שארנו ולבבנו על שבר חלקנו‪.‬‬ ‫כלנו נושאים קינה באבדן חצי עמנו‪.‬‬ ‫כי שקולה השואה כשרפת בית אלהינו‪:‬‬

‫ל‬

‫אושויץ בוכנולד ברגן‪-‬בלזן‪ ,‬דאכו מידנק טרבלינקה‪.‬‬ ‫לקחו והדחקו בחדרי גז ונשרפו במוקדות הכבשנים בחרפה‪.‬‬ ‫לחמו הקדושים הטהורים ונפלו כגבורים בגיטו ורשה‪:‬‬

‫מ‬

‫כל פנה זועקים דמיהם הקרושים‪.‬‬ ‫מתי יבא קץ לפגעים האנושים‪.‬‬ ‫מספד מר וקינה שאו על הקדושים‪:‬‬

‫נ‬

‫אצו הנואצים את הברית ואת תורתנו‪.‬‬ ‫נפלו עלינו מחורפיך ונבכה בצום נפשנו‪.‬‬ ‫נפלה עטרת ראשנו‪ ,‬אוי נא לנחלתנו‪:‬‬

‫‪95‬‬

‫ס‬

‫פרי תורה לגזרים קרעו וטמאו בידיהם‪.‬‬ ‫סרקו בשר שארינו‪ ,‬ועורם הפכו לקשוטיהם‪.‬‬ ‫ספדו וחגרו שק‪ ,‬והילילו עליהם ועל טפיהם‪:‬‬

‫ע‬

‫ינינו זולגות דם דמעות‪.‬‬ ‫על שרפת בתי כנסיות‪.‬‬ ‫על הריסת ישיבות ובתי מדרשות‪:‬‬

‫פ‬

‫רצו קהלותנו והרסו עדתנו‪.‬‬ ‫פחד קראנו ורעדה אחזתנו‪.‬‬ ‫פנינו כסתה כלמה בצרותינו‪:‬‬

‫צ‬

‫יה ערקו בחסר ובכפן‪.‬‬ ‫צנועות בנפשן שלחו ידן‪.‬‬ ‫צעקה בים סוף נשמע קולן‪:‬‬

‫ק‬ ‫ר‬

‫רובים וידידים חביבים‪ ,‬חסידים וישרים‪.‬‬ ‫קדושים וטהורים‪ ,‬כזהר הרקיע מזהירים‪.‬‬ ‫קבלם והסתירם בסתר כנפיך לעולמים‪:‬‬

‫חום‪ ,‬זכר ברחמיך את שרידי נחלתך‪.‬‬ ‫רבון העולמים‪ ,‬הסר דאגה ותוגה מעמך‪.‬‬ ‫רשעת הגוים ושונאי ישראל תעקר בזעמך‪:‬‬

‫ש‬ ‫ת‬

‫בוים הדרר‪ ,‬ופקח קוח לאסורינו‪.‬‬ ‫שמן ששון תחת אבל תעטרנו‪.‬‬ ‫שלום ושלוה תשים לנו ולארצנו‪:‬‬

‫רים קרננו ותחיש גאלתנו במהרה בימינו‪.‬‬ ‫תגל ערבה ותפרח כחבצלת ישראל מדינתנו‪.‬‬ ‫תברכנו בברכת אברהם יצחק ויעקב אבותינו‪:‬‬

‫‪96‬‬

‫מהחיים‬ ‫בטאשנד‬ ‫למחנות‬ ‫ובחזרה‬ ‫‪97‬‬

‫אבא נולד בעיירה טאשנד‪ ,‬במחוז סילאדי‪ ,‬בה נולדו גם אביו וסבו‪.‬‬ ‫היה זה ביום שבת קודש‪ ,‬פרשת “וארא”‪ ,‬כ”ח בטבת תרפ”ב (‪ ,)28.1.1922‬בשעת‬ ‫אחר הצהריים ובזמן תפילת מנחה‪ .‬אביו היה באותה עת בבית הכנסת‪ ,‬שם קראו‬ ‫בפרשת “בא”‪ .‬מכיוון שירד שלג כל אותה שבת‪ ,‬המיילדת שהוזעקה מביתה והיתה‬ ‫אישה עבת בשר‪ ,‬התקשתה בהליכה והתקדמה באיטיות רבה עד שהגיעה לבית‬ ‫משפחת קליין‪ .‬כאשר הגיעה בשעה טובה לביתם של סבא וסבתא מיהרה לסייע‬ ‫בלידת אבא‪ ,‬ולאחר שיצא אל אוויר העולם הלכו להודיע לסבא את הבשורה‬ ‫המשמחת בבית הכנסת‪ .‬הסנדק והקוואטר של אבא היה המהר”מ בריסק‪ ,‬שגם‬ ‫המליץ על השם‪ ,‬מאיר‪ .‬אנו יודעים שהשם ניתן ע”ש רב כלשהו‪ ,‬אך איננו יודעים‬ ‫מיהו‪ .‬המוהל של אבא היה הרב משה מיכל בן דב מולר (מילר)‪ ,‬דוד של ר’ פנחס‬ ‫מילר ז”ל שהיה שכן שלנו בפ”ת‪.‬‬ ‫הסבא‪ ,‬מרדכי יהודה (מרטון‪/‬מורצי באצ’י) נולד בתאריך ‪ ,5.4.1884‬והסבתא בריינדל‬ ‫(ברטה‪ /‬ברטוש‪ ,‬על שמה נקראת יהודית בריינדל פיש)‪ ,‬נולדה ב‪ NagyCaroly-‬בתאריך‬ ‫‪ ,27.12.1887‬למשפחת רוט (מסידיווארא)‪ ,‬כנכדתו של ר’ יצחק אייזיק טאוב‪ ,‬שהיה נינו‬ ‫ונקרא על שמו של ר' יצחק אייזיק טאוב‪ ,‬הרבי מקאליב (ראה תרשים עץ המשפחה)‪.‬‬

‫תמונת הרבי מקאליב הראשון ומצבתו‬

‫מבנה “אוהל” הקבורה של הרבי מקאליב‬ ‫‪98‬‬

‫סבא מרדכי יהודה וסבתא בריינדל קליין‬

‫הרבי מקאליב נולד בכפר סערענץ בהונגריה בשנת תקי”א (‪ )1751‬ונפטר ביום ז’‬ ‫באדר ב’ שנת תקפ”א (‪ ,)1821‬ביום פטירת משה רבינו‪ .‬הרב ידוע בשירו המפורסם‬ ‫“קורא התרנגול” ‪ SOL A KOKOS MAR‬המביע את געגועי היהודים לשיבת ציון‬ ‫ולבניין בית המקדש‪.‬‬

‫לצפייה בשירו של הרבי מקאליב ״סול או קוקוש מר״‬

‫‪https://www.youtube.com/watch?v=DuTuKufvgO4&pbjreload=101‬‬

‫(‪ 3.38‬דקות)‬

‫‪99‬‬

‫נישואי איגנט‬ ‫אח של סבתא‬ ‫בריינדל‬ ‫(‪)29.1.1893‬‬ ‫נישואי נתן‪,‬‬ ‫אח של סבתא‬ ‫בריינדל‬ ‫בת זלי טאוב‬ ‫(‪)21.3.1897‬‬ ‫לידת סבתא‬ ‫ברטה רוט‬ ‫(קליין)‬ ‫(‪)27.12.1887‬‬ ‫לידת תאומת‬ ‫סבא גיטל‬ ‫(‪)4.4.1884‬‬ ‫לידת סבא‬ ‫מרדכי יהודה‬ ‫ושמות הוריו‬ ‫(‪)4.4.1884‬‬ ‫לידת אח קטן‬ ‫לסבא‪ ,‬ברנט‬ ‫(‪)10.9.1886‬‬

‫תאריכי לידה של קרובי המשפחה בארכיוני רומניה‬

‫‪100‬‬

‫‪ - 17.9.1877‬רישום הלידה של שמואל (שאמו) בטשנאד‬ ‫מדווח‪ :‬קליין אברהם‬

‫‪ - 5.4.1884‬רישום לידת התאומים קליין גיטל וסבא מרדכי לייב‬ ‫מדווח‪ :‬קליין אברהם‬ ‫‪101‬‬

‫‪ - 27.12.1887‬רישום לידת סבתא רוט ברטה (בריינדל)‪,‬‬ ‫ביישוב נאד קארוי‪ ,‬להורים משה רוט‪ ,‬סוחר יינות ולאסתי נאש‬

‫‪ - 4.11.1909‬רישום נישואי סבא וסבתא קליין‪ ,‬עדים קסלר מאר וקליין זולטן‬

‫‪102‬‬

‫לא מצאנו בארכיון‬ ‫ברומניה את הרישום‬ ‫ללידת דודה מיצי‪/‬זלדה‬ ‫(אחותם הצעירה של משה‬ ‫וינו ‪ -‬נולדה ב‪.)1913-‬‬ ‫ייתכן שהעדר הרישום‬ ‫נובע מכך שאביה (מרדכי‬ ‫יהודה) לחם באותה‬ ‫תקופה במלחה״ע ה‪1-‬‬ ‫ואף נפל בשבי‬ ‫‪ 16.8.1910‬לידת דוד משה‬

‫‪ - 3.2.1912‬לידת דוד ינו‬

‫‪ - 29.4.1913‬פטירת דוד ינו‬ ‫‪103‬‬

‫‪ - 18.3.1915‬לידת דוד שוני (שנדור)‪ .‬נפטר כנראה ב‪1917-‬‬

‫‪ - 16.6.1920‬לידת דוד שמואל (אימרה)‬ ‫‪104‬‬

‫‪ - 28.1.1922‬תעודת לידה מרומניה ‪ -‬קליין קרול (אבא)‬

‫אישור לידת אבא‬ ‫‪105‬‬

‫‪ - 25.5.1926‬תעודת לידה מרומניה ‪ -‬קליין פאול (אברהם אליעזר) הי״ד‬

‫אישור לידת דוד פאול (אברהם אליעזר) הי״ד‬ ‫‪106‬‬

‫‪ - 10.1.1924‬לידת דוד גבי‬

‫‪ - 2.4.1935‬חתונת דוד משה (מיקלוש) ודודה קלרה‬ ‫‪107‬‬

‫א‪ .‬אדית עלפער ומשפחתה‬ ‫שם אביו של סבא היה אברהם אליעזר ושם אימו גולדה שיינה (על שמה נקראה‬ ‫הבת של דודה זלדה‪ ,‬גולדה)‪ .‬לסבא היתה אחות תאומה ‪ -‬גיזה‪ ,‬שהיתה נשואה‬ ‫למשה וייס‪ ,‬חסיד ספינקא והם גרו עם ילדיהם בנוד באנה‪ .‬לסבא היה גם אח‬ ‫שנקרא ברנט (‪ )1886‬שאיננו יודעים עליו מאומה‪.‬‬ ‫לסבא היה אח גדול‪ ,‬שאמו (נולד בשנת ‪ - 1877‬לדברי דוד גבי מאשה אחרת)‪ ,‬שהיה‬ ‫נשוי לזלדה‪ .‬הם עברו לבודפשט במלחמת העולם הראשונה‪ .‬לשאמו נולדו‪:‬‬ ‫ •יוז’י‪ 1‬שהיה נשוי למגדה (אליס) ונולדו‬ ‫להם שתי בנות‪ ,‬שנרצחו והושלכו לנהר‬ ‫הדונה‪.‬‬ ‫ •קורצ’י‪-‬חיים‪ )1900( 2‬שהיה נשוי‬ ‫לפראדל (‪ )1900‬ונולדה להם הבת‬ ‫אדית (‪ ,)1925‬שנקראה ע”ש סבתה‬ ‫זלדה‪ .‬קורצ’י נלקח בשנת ‪ 1940‬לפלוגות‬ ‫העבודה‪ ,‬ובשנת ‪ 1942‬המשפחה קיבלה‬ ‫מכתב מרוסיה‪ ,‬בו נכתב שהוא מת‪.‬‬ ‫ •דיולה (רווק)‪ ,‬נהרג באושוויץ‪.‬‬ ‫ •פרי (רווק)‪ ,‬נהרג באושוויץ‪.‬‬ ‫ •יולנקה שהיתה נשואה לניימן‪ .‬נולד‬ ‫להם בן‪ ,‬לוצי‪ ,‬שנסע לקנדה ולא שמר‬

‫ ‬ ‫שקיבלתי מיוז׳י‬ ‫‪ .1963‬שרה עם הכדור‬

‫על קשר עם המשפחה‪.‬‬ ‫ •אירן שהיתה נשואה‪ .‬בעלה ובתה נהרגו בשואה והיא נסעה לאמריקה‪ .‬הקשר‬ ‫איתה לא נשמר‪.‬‬ ‫בתקופת השואה‪ ,‬וגם אחריה בתקופה הקומוניסטית‪ ,‬עברה אדית (הבת של קורצ׳י‬ ‫חיים) מסכת ייסורים בהונגריה‪ ,‬רק בגלל היותה יהודיה‪ .‬אביה של אדית ודודה היו‬ ‫קצבים‪ ,‬וגם היא הכירה את המקצוע‪ .‬אדית היא בת דודה של הרב דושינסקי‪ ,‬מצד‬ ‫אימה‪ ,‬והמשפחות נמצאות בקשר‪.‬‬ ‫‪ .1‬אני קיבלתי מיוז’י‪ ,‬בדרכנו לישראל‪ ,‬כדור עם נקודות אדומות‪ ,‬שנכדיי נהגו לשחק בו‪ ...‬הפגישה האחרונה עם יוז’י‬ ‫היתה קשה‪ .‬היינו ברכבת שעצרה בבודפשט עם משפחת דוד משה (מיקלוש)‪ ,‬בדרך לישראל‪ .‬הם ראו אותנו לזמן‬ ‫קצר מחוץ לרכבת‪ ,‬וכולם הבינו שזו פגישת פרידה לנצח‪.‬‬ ‫‪ .2‬אבא קיבל לבר המצווה שלו מבן דודו קורצ’י שרשרת זהב עם מגן דוד‪.‬‬

‫‪108‬‬

‫אדית נישאה לשמואל אהרון‬ ‫(שאנדור)‬

‫עלפער‪,‬‬

‫שגם‬

‫הוא‬

‫היה ממשפחת קצבים‪ .‬בתקופת‬ ‫המהפכה בהונגריה‪ ,‬בשנת ‪1956/7‬‬ ‫הצליחו‬

‫אדית‪,‬‬

‫בעלה‬

‫ואימה‬

‫להמלט מהונגריה ועברו ללונדון‪,‬‬ ‫שם היו בעלי אטליז והצליחו‬ ‫בעסקיהם‪ .‬בלונדון נולדו לזוג ‪3‬‬ ‫בנות ‪ -‬ביילה (‪ ,)1959‬פרלה (‪)1961‬‬

‫‪ .2010‬עם אדית עלפער בלונדון‬

‫וחנה׳לה (‪.)1962‬‬ ‫לדאבון לב‪ ,‬שמואל אהרון נפטר בלונדון בשנת ‪ 1974‬בהיותו בן ‪ .53‬ואמא של אדית‬ ‫בשנת ‪ .1975‬אדית המשיכה בניהול האטליז וגידלה והשיאה את בנותיה בעצמה‪.‬‬ ‫בילה נישאה לר' אהרון גרוסמן (חסיד בלז)‪ ,‬פרלה נישאה לר' מרדכי‬ ‫אהרון בראון (חסיד סקוויר)‪ ,‬וחנה'לה נישאה לר' נחמן אלימלך מטיאש‬ ‫הכהן (חסיד סטמר)‪ .‬לבנות נולדו ב"ה ילדים ונכדים ורוב המשפחה גרה בלונדון‬ ‫(ב‪.)Stamford Hill-‬‬ ‫הקשר עם אדית ומשפחתה חודש בשנת תש"ע‪ .‬ובחורף תשע"א הגעתי לביקור‬ ‫בלונדון ופגשתי את המשפחה המורחבת‪ .‬באלול תש״ף נפטרה אדית בגיל ‪.94‬‬ ‫עץ המשפחה של אדית ומשפחתה מעודכן ב‪ GENI-‬ע״י שמואל בראון‪ ,‬נכדה‬ ‫של אדית‪.‬‬

‫חתונה בלונדון ‪ -‬משפחת עלפער‬ ‫‪109‬‬

‫‪ .1923‬קורצ'י ופראדל קליין‪ ,‬בודפשט‬

‫המזוודה איתה יצאה אדית מהונגריה‬ ‫לאנגליה‬

‫שנות ה‪ .60-‬פראדל‪ ,‬בתה אדית‪ ,‬שמואל אהרון (בעלה של אדית) ו‪ 2-‬מבנותיהם‬ ‫‪110‬‬

‫‪ .1925‬מימין‪ :‬סבא רבא אברהם אליעזר (מחזיק את דוד גבי)‪ ,‬דוד משה (מחזיק‬ ‫את אבא) ודודה זלדה‪ .‬עומד בחזית דוד שמואל‬

‫סבא רבא‪ ,‬אברהם אליעזר קליין‬ ‫‪111‬‬

‫ב‪ ,1848-‬בהיות אבא של סבא (אברהם אליעזר) בן ‪ ,16‬באו לביתם אנשי צבא לצורך‬ ‫גיוסו לצבא ההונגרי‪ .‬אביו החביא אותו בתוך חבית ובכך מנע את גיוסו‪ .‬אברהם‬ ‫אליעזר היה בעל אטליז כשר ואטליז נפרד בו נמכרו החלקים שאינם כשרים‬ ‫ואף היה סוחר בקר‪ .‬מספרים עליו שהיה שותה מדי יום וודקה או שליבוביץ‪ ,‬שני‬ ‫המשקאות ששתו כולם באזור זה‪ ,‬בתקופה ההיא‪ .‬הוא הלך על רגליו עד גיל מופלג‪,‬‬ ‫‪ ,94‬אך שנה לאחר מכן נפטר בנוד באנה‪ ,‬שם התגוררה בתו גיזה‪.‬‬ ‫כשיוז’י קליין‪ ,‬בנו של שאמו ובן דודו של אבא בא ב‪ 1938-‬מבודפשט לחפש שורשים‬ ‫בטאשנד‪ ,‬הוא מצא שם גוי שאמר לו שאבא של אברהם אליעזר נפטר ונקבר‬ ‫בטאשנד ואף ציין באיזה בית קברות‪ .‬בטאשנד היו באותה עת ארבעה בתי קברות‬ ‫יהודיים‪ :‬הראשון ‪ -‬למטה בקצה העיר‪ ,‬השני ‪ -‬ליד הרכבת‪ ,‬השלישי ‪ -‬במרכז העיר‬ ‫(עליו נבנה מגרש כדורגל)‪ ,‬ובית קברות נוסף‪ .‬אחרי בירור קצר נמצא כי בבית‬ ‫העלמין בקצה העיר קבורים סב הסבא‪ ,‬זאלי אמא של סבתא בריינדל‪ ,‬ושני הדודים‬ ‫שנפטרו בילדותם‪ ,‬ינו (‪ )Erno‬נולד ‪ ,3.2.1912‬נפטר ‪ 29.4.1913‬ושוני (‪ )Sandor‬נולד‬ ‫‪ ,18.3.1915‬נפטר ‪.1917‬‬

‫מצבות בבית הקברות בטאשנד‬

‫בית הקברות בטאשנד‬ ‫‪112‬‬

‫סבא מרדכי יהודה בחזרה מהשבי הרוסי לאחר מלחה״ע ה‪1-‬‬

‫‪ .1928‬מימין‪ :‬דוד פאול הי"ד‪ ,‬דוד גבי‪,‬‬ ‫אבא‪ ,‬דוד שמואל‬

‫‪ .1942‬תאומת סבא מרדכי יהודה‪ ,‬גיזה‪,‬‬ ‫בעלה ר' משה וייס ובנותיהן‬ ‫‪113‬‬

‫‪114‬‬

‫מחזור לימים הנוראים של סבא מרדכי יהודה‬ ‫‪ -‬עמוד השער‬

‫מחזור לימים הנוראים של סבא מרדכי יהודה‬ ‫‪ -‬השער הפנימי בו כתובים בכתב יד תאריכי הלידה של ילדיו‬

‫‪115‬‬

‫עיתון משנת ‪ 1931‬בו נכתב על בחירתו של סבא‪ ,‬מרדכי יהודה (מרטון) קליין‪,‬‬ ‫למועצת העירייה‪.‬‬ ‫(צולם ברשות מתוך הספר "טאשנד וישיבת מהר"ם בריסק"‪ ,‬מאת אברהם פוקס‪)1973 ,‬‬ ‫‪116‬‬

‫ב‪.‬‬ ‫סבא וסבתא גרו בטאשנד (בכתובת – ‪( Biro Lajos str. 7 / Utza Godor‬בדף עד של‬ ‫דוד גבי))‪ ,‬שם נולדו להם שבעה בנים ובת‪.‬‬ ‫הבן הבכור משה (מיקלוש) נולד ב‪ ,1910-‬ב‪ 1912-‬נולד ינו‪ ,‬ב‪ 1913-‬נולדה זלדה‪-‬‬ ‫מיצי (שנקראה ע״ש סבתה זאלי) ושוני נולד ב‪( .1915-‬למרבה הצער ינו ושוני נפטרו‬ ‫בילדותם)‪.‬‬ ‫במלחמת העולם הראשונה סבא היה חייל בצבא האוסטרו‪-‬הונגרי‪ ,‬קיבל אות‬ ‫הצטיינות על תפקודו במלחמה והיה בשבי הרוסי במשך כארבע שנים‪ ,‬באזור‬ ‫טשקנט‪ ,‬בבוכרה (ראה רישומו בספר הזהב של יהודי טאשנד)‪ .‬לאחר שובו מהשבי‬ ‫ומהצבא ב‪ 1919-‬נולדו הבנים שמואל (אימרה) ב‪ ,1920-‬אבא ‪ -‬מאיר (קרול‪ ,‬קורצ’י)‬ ‫ב‪ ,1922-‬ישראל (גבי) ב‪ ,1924-‬ואברהם אליעזר (פאול‪ ,‬פולי) ב‪.1926-‬‬ ‫סבתא היתה הבת הקטנה מתוך תשע בנות ושלושה בנים שנולדו להוריה‪ .‬שמו של‬ ‫אביה היה משה רוט (קבור בנוד קארוי‪ ,‬על שמו נקרא דוד משה) ושמה של אמה‪,‬‬ ‫זאלי‪ .‬מספרים שכאשר משה רוט היה חתן הוא לא הכיר את כלתו‪ .‬באו ואמרו לו‬ ‫“מזל טוב‪ ,‬נהיית חתן”‪ .‬שאל מי הכלה? אמרו לו ‪ -‬זאלי‪ ,‬צאצאית של הרבי מקאליב‪.‬‬ ‫דוד שמואל מספר שבזמן חתונת סבא וסבתא‪ ,‬הורי סבתא לא היו בחיים‪ ,‬ומצד‬ ‫הכלה נכח באירוע אחיה‪ ,‬ר’ נתן יעקב‪ ,‬שהיה תלמיד חכם‪.3‬‬ ‫סבא היה מקורב למהר”מ בריסק‪ ,‬הרב וראש הישיבה בטאשנד‪ ,‬ומראשי הקהילה‪.‬‬ ‫סבא‪ ,‬כמו אביו‪ ,‬היה בעל אטליז וסוחר בקר‪ ,‬ושימש כיושב ראש המפלגה ההונגרית‬ ‫בטאשנד במשך עשרות שנים‪ ,‬ואף החשיב עצמו כ”יהודי הונגרי”‪ .‬בבית היתה עוזרת‬ ‫גויה‪ ,‬שעזרה בעבודות הבית ובטיפול בילדים‪ .‬היא נהגה לומר עם הילדים הקטנים‬ ‫מדי בוקר עם השכמתם “מודה אני” ואף התפללה איתם‪ .‬עד שלא סיימו את התפילה‬ ‫ לא קיבלו אוכל‪ .‬העוזרת נשארה איתם עד כניסת ההונגרים לעיירה ב‪.1940-‬‬‫סבא קנה ומכר בהמות באזור מגוריו ועסק גם ביצוא בקר למדינות אחרות כמו‬ ‫לאוסטריה ואף לארץ ישראל‪ .‬האטליז הכשר של סבא עמד בשורה אחת עם‬ ‫שלושה אטליזים נוספים ‪ -‬לבקוביץ‪ ,‬וייס ויונאש ‪ -‬שהיו צמודים לבית המהר”מ‬ ‫בריסק ונתונים להשגחתו הצמודה‪ .‬סבא ניקר‪ ,‬המשגיח בדק ואישר ורק אז הבשר‬ ‫הותר למכירה‪ .‬למשגיח היה מפתח לחנות והוא היה רשאי להגיע בכל עת ולבדוק‬ ‫את הבשר בחנות‪ .‬הבשר נמכר בטריותו‪ ,‬תוך שלושה ימים מהשחיטה‪ .‬אם עברו‬ ‫שלושה ימים‪ ,‬הבשר נקרא “אויבר”‪ ,‬המשגיח זרק עליו מלח‪ ,‬והוא לא נמכר יותר‬ ‫‪ .3‬לפני פטירתו הוא חי באנטוורפן‪ ,‬וכיוון שלא התירו שם קבורה‪ ,‬קברו אותו בהולנד‪ ,‬סמוך לגבול בלגיה‪ ,‬בליווי ‪ 10‬יהודים‪.‬‬

‫‪117‬‬

‫כבשר כשר‪ .‬הבשר הועבר למכירה באטליז השני‪ ,‬כמו גם החלקים שאינם כשרים‪,‬‬ ‫בבשר הבקר שנשחט ופורק‪.‬‬ ‫סיפור שדוד שמואל שמע על סבא וסבתא רבא‪ :‬בשבת‪ ,‬הסבתא ישבה בכורסה‬ ‫והסבא ישב ליד השולחן‪ ,‬למד גמרא ובחן נערים על מה שלמדו במשך השבוע‪ .‬הוא‬ ‫היה מרוצה מלימודם ואמר לסבתא זאלי להביא לבחורים ולו עוגת “אנישוש”‪ .‬מספר‬ ‫הסיפור העיד שעד עכשיו הוא מרגיש ונהנה מהטעם הטוב של העוגה ההיא‪...‬‬

‫ג‪.‬‬ ‫בטאשנד חיה קהילה גדולה של יהודים‪ ,‬כ‪ 250-‬משפחות יהודיות‪ ,‬ופעלה בה ישיבתו‬ ‫של מהר”מ בריסק אשר בשיא תפארתה למדו בה כ‪ 500-‬בחורים‪ .‬סבא היה מראשי‬ ‫הקהילה‪ ,‬בן בית ומקורב מאוד למהר”מ בריסק‪ .‬הוא גם שימש כיושב ראש החברה‬ ‫קדישא בעיירה‪ ,‬וחבר תדיר בבית דינו של מהר”מ בריסק‪ ,‬אליו באו גם גויים‬ ‫להשפט‪ .‬סבא היה מקובל על כולם וידעו שהוא אדם ישר והגון‪ .‬סבא והרב שיתפו‬ ‫פעולה במעשי גמילות חסדים‪ ,‬במהלך השנה כולה ובעיקר לפני פסח‪.‬‬ ‫בבית סבא וסבתא הכינו בשר מעושן ושומן וכבד אווזים ששמם וטיבם יצאו‬ ‫למרחוק‪ .‬מאכלי תאווה אלה נחטפו ע”י כולם‪ .‬בחורף אכלו לחם עם שומן‪ ,‬לחימום‬ ‫ולהגנה על הגוף‪.‬‬ ‫יהודי העיירה והכפרים בסביבה שהיו בעלי חוות‪ ,‬שלחו למהר”מ בריסק לפני הפסח‬ ‫מתוצרתם ‪ -‬עופות‪ ,‬ביצים‪ ,‬ועוד ‪ -‬לחלוקה לנזקקים (קמחא דפסחא)‪ .‬הרב חילק‬ ‫את התוצרת ואף חילק למשפחות העניות פתקים לקבלת בשר באטליזים הכשרים‪,‬‬ ‫לפי כמות שקצב לכל משפחה‪.‬‬ ‫לקראת הכנת המצות באו הרב ובחורי הישיבה לחצר המשפחה אשר כולה “נצבעה”‬ ‫בשחור‪ ,‬בשל כמות תלמידי הישיבה שנכנסו אליה‪ ...‬הם שאבו מהבאר “מים שלנו”‬ ‫לצורך הכנת המצות ‪ -‬הבאר בחצר של סבא התאימה לכך במיוחד מכיוון שהיתה‬ ‫מכוסה וסגורה‪ ,‬ובכך נמנעה נפילת דברים וחמץ לבאר‪ .‬קמח הוכן רק במקום אחד‪,‬‬ ‫אחר‪ ,‬בו הוא נשמר בקפידה‪ ,‬עד השימוש בו‪ .‬אפיית המצות נעשתה בישיבה ובאפייה‬ ‫השתתפו כל הבחורים שנשארו בישיבה ולא נסעו לביתם לחג הפסח‪ .‬לא כולם היו‬ ‫יכולים לנסוע לביתם‪ ,‬אם מחמת המרחק ואם מחמת חיסרון כיס‪ ,‬ורבים נשארו‬ ‫בישיבה גם בפסח‪ .‬כל מצה שיצאה מהאפייה נבדקה בקפדנות‪ ,‬ולאחר שסיימו חילקו‬ ‫את המצות ואת שאר מצרכי החג לנזקקי העיירה‪ .‬המצות שנשרפו מעט במהלך‬ ‫האפייה‪ ,‬פוררו ושימשו כקמח מצות‪.‬‬ ‫‪118‬‬

‫בביתו של סבא היה מטבח מיוחד לפסח‪ ,‬שהיה נעול כל השנה ונפתח רק כשבועיים‬ ‫לפני החג‪ .‬במטבח זה הכינה סבתא את מאכלי החג כמו מרק בורשט‪“ ,‬טפרטו”‬ ‫(עור העוף שבושל במשך זמן רב והפך למוצק וטעים‪ .‬ילדיי כינו מאכל זה “ביסלי‬ ‫של פסח”‪ ,)...‬עבור בני ביתה ועבור היהודים הנזקקים בעיירה‪ .‬בזמן שהמטבח של‬ ‫פסח פעל‪ ,‬המטבח הרגיל‪ ,‬בו השתמשו לאורך כל השנה‪ ,‬ננעל‪.‬‬ ‫ליד הבית של סבא‪ ,‬ובסמוך לישיבת מהר”מ בריסק‪ ,‬עמד בניין שנקרא “בית נפתלי”‬ ‫שנתרם על ידי אחד מבוגרי הישיבה‪ ,‬שהיגר לאמריקה והפך לאדם עשיר‪ .‬הבניין‬ ‫שימש כפנימייה לבחורי הישיבה הרבים‪ ,‬שהגיעו ללמוד בישיבה‪ ,‬שהיתה הגדולה‬ ‫והמפורסמת בזמנה באזור טרנסילבניה‪ .‬חלק מהבחורים התאכסנו ואכלו בבתי‬ ‫יהודי הקהילה‪ ,‬בין היתר בבית סבא וסבתא‪.‬‬ ‫בישיבה‪ ,‬על כל חמישה‪-‬שישה בחורים היה בחור שנקרא “חויזר בוחר” ותפקידו היה‬ ‫לחזור ולשנן איתם את החומר הנלמד ולוודא את הבנתם‪.‬‬ ‫תפקיד נוסף בישיבה היה “שטיי אוף בוחר” (הבחור המשכים)‪ ,‬אותו מילא בצעירותו‬ ‫מר ברטפלד ז”ל ‪ .4‬תפקידו היה להעיר את הבחורים מדי בוקר בשעה ‪ ,4:00‬הוא‬ ‫היה עובר בין המיטות וקורא “שטיי אוף”‪ ,‬לכן קיבל את הכינוי “שטיי אוף בוחר”‪.‬‬ ‫משה גרובר‪ ,‬אחד התלמידים שלמד בישיבה כתב ספר על תולדות חייו‪“ ,‬שבעה‬ ‫דורות‪ ,‬מסלול חיים מלבוב לירושלים”‪ .‬בעמוד ‪ 61‬בספרו הוא מתאר מקרה שקרה‬ ‫לו עם סבתא בריינדל ודודה זלדה‪ .‬בוקר אחד‪ ,‬בדרכו לתפילת שחרית בישיבה‪,‬‬ ‫סבתא ראתה אותו מתבוסס בשלג‪ ,‬עם נעליו הקרועות‪ .‬היא קראה לו והוא אמר‬ ‫שיחזור לאחר תפילת שחרית‪ .‬כשחזר‪ ,‬סבתא ודודה זלדה הציעו לו נעליים חדשות‬ ‫ומשובחות‪ .‬לשמע שיעולו‪ ,‬הן הגישו לו כוס חלב חם ועוגת פרג‪ .‬הוא הודה להן וכינה‬ ‫אותן “צדקניות”‪ .‬בספרו הוא מעיד כי לא ישכח‪ ,‬לא רק את הנעליים והכיבוד‪ ,‬אלא‬ ‫בעיקר את הלבביות‪ ,‬השיכנוע והשמחה בה הם ניתנו‪ ,‬עד עולם‪.‬‬ ‫רוב היהודים בעיירה עבדו כסוחרים בתחומי מסחר שונים‪ .‬כשמישהו מהיהודים‬ ‫נקלע לקשיים‪ ,‬עזרו לו עד שהסתדר והחזיר את ההלוואה‪ .‬חלק מהעזרה התבטאה‬ ‫בכך שמי שלא היו לו אמצעים קיבל מבעל אמצעים כמות של עופות או כבשים וכו’‬ ‫לגידול‪ ,‬ולבסוף התחלקו בתוצרת המוכנה לשחיטה‪ .‬לדוגמא‪ ,‬אם לפני פסח סבא‬ ‫קנה עשרים אווזים ונתנם לנצרך‪ ,‬יהודי או גוי חסר אמצעים‪ ,‬לגידול‪ ,‬לפני פסח הוא‬ ‫‪ .4‬שנים אחר כך הוא הגיע לירושלים‪ ,‬לעיר גנים‪ ,‬ושימש גבאי בבית הכנסת בו התפללנו‬

‫‪119‬‬

‫מימין‪ :‬אבא‪ ,‬סבא מרדכי יהודה‪ ,‬דוד שמואל‪.‬‬ ‫בחזית מימין‪ :‬דוד פאול הי”ד ודוד גבי‬

‫עומדים מימין‪ :‬דוד שמואל‪ ,‬אבא‪ ,‬דוד פאול‬ ‫הי”ד ודוד גבי‪ .‬יושבים בחזית סבא וסבתא‬

‫קיבל עשרה אווזים “מוכנים”‪ ,‬עשרת הנותרים נשארו אצל מי שטיפל בהם‪.‬‬ ‫העזרה ההדדית התבטאה גם במקומות לינה לנצרכים ‪ -‬בעיירה היה יהודי סוחר‬ ‫עצים‪ ,‬שהכין במפעל העצים שלו כשמונה “יחידות מגורים” בהם השתכנו אורחים‪,‬‬ ‫או מי שנזקק לקורת גג‪ ,‬ללא כל תמורה‪ .‬האירוח כלל גם מנות מזון‪.‬‬ ‫הקהילה בטאשנד‪ ,‬אם כן‪ ,‬היתה מגובשת ותומכת בחלשים‪ ,‬בגמ”ח לנזקקים‬ ‫ולנצרכים‪ .‬יחסים טובים שררו גם בין היהודים ובין הגויים בעיירה‪ ,‬אך ב‪ 1940-‬כל‬ ‫זה השתנה‪.‬‬

‫ד‪.‬‬ ‫אבא למד בבית הספר חצי יום‪ ,‬עד שעה ‪ 13:00‬לערך ואחר כך הלך ללמוד לימודי‬ ‫קודש ב”חיידר”‪ .‬בבית הספר לימדו מורים יהודים וגויים ומדי יום היתה שעת דת‬ ‫כשכל דת לומדת בנפרד‪ .‬בשבת הגויים למדו והיהודים לא למדו‪ .‬עד ‪ 1940‬שררו‬ ‫יחסים טובים בין היהודים והגויים המבוגרים‪ ,‬וכך גם בין הילדים‪ .‬הם שיחקו יחד‪,‬‬ ‫ביקרו אחד אצל השני וקיימו קשרי חברות הדדיים ‪ -‬מלבד העובדה שהיהודים‬ ‫אכלו אצל הגויים רק פירות‪ ,‬והגויים אכלו אצל היהודים מכל טוב‪ ...‬בהפסקות‬ ‫בבית הספר הילדים שיחקו בכדורגל (מסמרטוטים)‪ ,‬במחבואים‪ ,‬בתופסת ובשאר‬ ‫משחקים‪ .‬באחת ההפסקות‪ ,‬הילדים‪ ,‬ביניהם אבא ואחיו דוד גבי‪ ,‬שיחקו מחבואים‪.‬‬ ‫דוד גבי התחבא בקרבת מקום ואבא טיפס על מבנה בגובה של כשלוש קומות‪ ,‬בו‬ ‫אוחסן חציר לבהמות ולחיות לימי החורף ועל גגו ייבשו תירס‪ .‬אבא הבחין בילד‬ ‫המחפש והחליט שזהו הרגע להשיג אותו‪ ...‬הוא קפץ ממקום מחבואו‪ ,‬ונפל ישירות‬ ‫על הרגל של דוד גבי‪ ...‬לאבא לא קרה דבר‪ ,‬אך דוד גבי שבר את רגלו‪ .‬אחד‬ ‫‪120‬‬

‫סבא מרדכי יהודה וסבתא בריינדל קליין‬

‫סבתא בריינדל קליין בפתח ביתה בטאשנד‬

‫הבחורים מהמכולת של לייטנר לקח אותו על ידיו לרופא ומיהרו להודיע לסבא‬ ‫על המקרה‪ .‬רגלו של דוד גבי גובסה למשך ארבעה שבועות‪.‬‬ ‫דוד גבי היה הילד השביעי מבין שמונת ילדי קליין (שניים‪ ,‬כאמור‪ ,‬נפטרו בילדותם)‪,‬‬ ‫והוא גם נולד בחודש השביעי להיריון‪ ,‬קטן‪ ,‬חלש ועדין‪ .‬הוא היה כרוך אחרי‬ ‫אימו ונהג לעזור לה בעבודות הבית ‪ -‬ניקיון‪ ,‬לישת הבצק‪ ,‬לקיחת הבצק לאפייה‬ ‫והחזרת הלחם הביתה לאחר התפילה ועוד‪ .‬סבתא קראה לו “גוביקו” וזה גרם‬ ‫לקנאה של האחים‪ ,‬ולסכסוכים שלהם איתו‪...‬‬ ‫אבא זוכר סיפורי ילדות נוספים הקשורים בו ובאחיו‪:‬‬ ‫בחג הסוכות‪ ,1932 ,‬ארבעת ילדי קליין שיחקו באגוזים בחצר‪ .‬במשחק היה תמיד‬ ‫מפסיד קבוע‪ ...‬דוד גבי‪ .‬הוא התחיל לבכות וביקש שיחזירו לו את האגוזים‪ .‬האחים‬ ‫לא הסכימו כי אמרו שהוא תמיד מפסיד‪ ,‬בוכה ומקבל את אגוזיו בחזרה וזה לא‬ ‫הוגן‪ .‬הוא ביקש שיחזירו לו בפעם האחרונה ולאחריה הוא לא ישחק איתם‪ .‬הם‬ ‫הסכימו להחזיר לו את האגוזים ואחר כך כמובן שבו לשחק איתו‪.‬‬ ‫בהזדמנות אחרת דוד שמואל‪ ,‬אבא ודוד גבי‪ ,‬שהיה אז בן ‪ ,8‬הלכו ל”חיידר”‪.‬‬ ‫מיד כשיצאו מהחצר‪ ,‬התקרב אליהם כלב גדול (”כמו עגל”)‪ .‬אבא לקח אבן‬ ‫גדולה וזרק על הכלב‪ .‬הכלב לא ברח אלא התנפל על דוד גבי ונשך אותו ליד‬ ‫העין‪ .‬דוד שמואל ואבא רצו הביתה להגיד ולקרוא לאמא שלהם‪ ,‬והכלב רץ‬ ‫אחריהם‪ ...‬סבתא יצאה ולקחה את דוד גבי‪ ,‬אך ראתה שהכלב נראה משונה וריר‬ ‫זב מפיו‪ .‬היא קראה לבחור גוי‪ ,‬צועני‪ ,‬שגר בסביבה והסתובב כל היום בשכרותו‪,‬‬ ‫‪121‬‬

‫וביקשה ממנו שיתפוס את הכלב‪ .‬הבחור אכן תפס את הכלב והרג אותו‪ .‬סבא לקח‬ ‫את דוד גבי לרופא‪ ,‬שאמר שצריך לבדוק את הכלב‪ .‬הוא אמר להם לכרות את‬ ‫ראש הכלב ולנסוע מיידית ברכבת הראשונה‪ ,‬לעיר המחוז קלוז’‪ ,‬שם יבדקו האם‬ ‫הכלב היה נגוע בכלבת‪ .‬סבתא ודוד גבי נסעו ברכבת הלילה לקלוז’ והגיעו לשם‬ ‫בבוקר‪ ,‬משם פנו לבית החולים פסטר (ע”ש ד”ר פסטר‪ ,‬שגילה את התרופה נגד‬ ‫כלבת)‪ .‬נמצא שהכלב היה אכן נגוע בכלבת ודוד גבי נאלץ לקבל מידי יום‪ ,‬במשך‬ ‫שישה שבועות‪ ,‬שתי זריקות לבטן‪ ,‬אחת בבוקר ואחת לפנות ערב‪ .‬לצורך זה הם‬ ‫שכרו חדר בקלוז’‪ ,‬שהו שם למשך התקופה הדרושה ורק לאחר מכן חזרו לטאשנד‪.‬‬ ‫(אמרו להם שהכלבת יכולה לחזור אחרי תשעה ימים‪ ,‬תשעה חודשים‪ ,‬תשע שנים או‬ ‫תשעים שנה‪ ,‬בינתיים המחלה בעזרת השם לא חזרה)‪.‬‬ ‫בפעם אחרת הם שוב היו בדרכם ל”חיידר” אחרי הלימודים בבית הספר הרגיל‪ .‬היה‬ ‫יום גשום והדרך כולה‪ ,‬שלא היתה סלולה‪ ,‬היתה בוצית‪ .‬מישהו “התחיל” עם אבא‬ ‫בדרך והתפתח ריב‪ ...‬תוך כדי הריב הם החלו להתגלגל יחד במורד הרחוב לכל‬ ‫אורכו‪ ,‬בבוץ‪ ,‬מהרגליים ועד הראש‪.‬‬ ‫מקרה נוסף הקשור בלימודים ב”חיידר” אירע כאשר באחד מימי ראשון אחר‬ ‫הצהריים במקום ללכת ל”חיידר” הלכו האחים לצפות במשחק כדורגל‪ .‬סבא לא‬ ‫היה צריך לשאול היכן היו‪ ,‬וכשחזרו‪ ,‬שלח אותם למרתף כעונש‪ .‬באותו זמן הם‬ ‫שיפצו את המחסן הקטן והוא היה פתוח‪ ...‬האחים חיפשו מה יש במחסן ומצאו‬ ‫חלב ועוגת גבינה טרייה (”טורוש”) שסבתא הכינה‪ .‬הם היו מרוצים ‪ -‬אכלו את עוגת‬ ‫הגבינה‪ ,‬שתו את החלב והיו שלווים‪“ ,‬מחכים למשיח”‪ ,‬כדברי דוד שמואל‪ .‬לאחר‬ ‫כשעתיים נפתחה הדלת והם נשלחו להתפלל‪ .‬סבתא ניסתה לשכנע את סבא שירשה‬ ‫להם לאכול משהו‪ ,‬היא לא ידעה שהם כבר שבעים‪ .‬סבא סבר שעליהם ללכת לישון‬ ‫רעבים‪ .‬לבסוף (כרגיל) סבא התרצה ושלחו את העוזרת להביא להם לאכול מעוגת‬ ‫הגבינה‪ .‬העוזרת חזרה ובידה סל ריק‪ ,‬בו היתה העוגה לפני ש”חוסלה”‪ ...‬האחים‬ ‫נאלצו להודות שהם אכלו את העוגה ושבעו ממנה‪ .‬דוד שמואל מספר שכאשר אבא‬ ‫היה ילד קטן‪ ,‬ידע להתפלל רק “מודה אני”‪ .‬פעם דוד שמואל קפץ על עגלה ורגלו‬ ‫נתקעה בגלגל‪ .‬למרות שלא היה שבר‪ ,‬היה עליו לשכב כאשר הרגל מורמת גבוה‪.‬‬ ‫סבתא אמרה לסבא שאסור לקלל‪ ,‬כי זה קרה בגלל זה‪ .‬אבא חשב שזה בגללו וישב‬ ‫ליד המיטה מהבוקר עד הערב‪ ,‬מתפלל לרפואת דוד שמואל ואומר כל היום “מודה‬ ‫אני”‪ ...‬אחי אבא מספרים שהם היו ילדים טובים‪ ,‬אבל אם מישהו‪ ,‬לא חשוב מי‪,‬‬ ‫“התחיל” עם האחים או עם מי מחבריהם‪ ,‬והדבר הגיע לאוזני אבא‪ ,‬הבחור חטף‬

‫‪122‬‬

‫אבא בן ‪ ,13‬קצב מוסמך‬

‫אבא עם סוס ועגלה‬

‫ממנו מכות רציניות‪ ,‬ואחר כך הוא היה “ילד טוב”‪ ,‬לדברי האחים‪.‬‬ ‫בטאשנד היו שתי תנועות נוער ‪ -‬דרור הבונים וציונים כלליים‪ .‬הרבנים לא אהבו את‬ ‫הפעילות בתנועות אלה ולא עודדו ללכת לפעילות במסגרתם‪ .‬הבנים ביקשו מאביהם‬ ‫רשות ללכת לדרור הבונים בשבת אחר הצהריים‪ .‬הוא התייעץ עם מהר”מ בריסק‬ ‫ואמר להם שהרב לא שמח על כך‪ ,‬כי זה לא מתאים להם‪ ,‬אבל הסכים בתנאי שיגיעו‬ ‫למנחה בבית הכנסת‪ .‬הם הסכימו‪.‬‬ ‫פעם אחת‪ ,‬לאחר הפעילות בתנועת הנוער‪ ,‬אבא הלך לשחק “ֶרמי” עם יונש בונדי‪,‬‬ ‫יוסי לייטנר ופרנקל אצל חברו פישל יענקי‪ ,5‬שגר במרחק גדול מבית הכנסת‪ .‬סבא‬ ‫שאל את החברים איפה אבא והם אמרו לו שאחרי הפעילות בתנועה‪ ,‬הוא הלך‬ ‫לשחק אצל פישל יענקי‪ .‬הדבר לא מצא חן בעיני סבא‪ ,‬ולאחר מנחה הלך לחפש את‬ ‫אבא‪ .‬אחד הבחורים ראה את סבא מתקרב והוא הזהיר את אבא‪ .‬אבא יצא מהחלון‬ ‫של הבית והתחיל לרוץ ולברוח משם‪ .‬איתרע מזלו ובריצה הוא לא הבחין בבור ביוב‬ ‫שהיה בדרך‪ ,‬ונפל לתוכו‪ .‬סבא שמע על הנפילה וכולם הלכו לחלץ את אבא מבור‬ ‫הביוב‪ .‬זה היה מאוד לא נעים‪ ,‬בלשון המעטה‪ ,‬ובכך הוא כבר “בא גם על עונשו”‪.‬‬ ‫‪ .5‬חלק מהחברים האלה למדו עם אבא בכיתה‪ .‬פישל יענקי גוייס איתו ונהרג ושלומון פולי מת ליד סבא בגונסקירכן‪.‬‬ ‫בנוסף למדה איתם אשתו של ר’ יוסף יאקאב (אצלם ביקרנו לראיון)‪.‬‬

‫‪123‬‬

‫בשכנותם גר ילד יהודי‪ ,‬ל”פ‪ .‬באחד הימים הוא קילל את אבא ואבא הרביץ לו‪ .‬אימו‬ ‫באה להתלונן אצל סבא ומחמת פחדו מסבא‪ ,‬אבא אמר שהוא לא נכנס הביתה‪.‬‬ ‫הוא גילה לאחים שהוא יישן באסם ושלא ידאגו‪ .‬סבא חיפש את אבא ולא מצאו‬ ‫וגם האחים לא גילו את סודו‪ .‬כשהגיעה שעה לילה מאוחרת דוד שמואל אמר לסבא‬ ‫שיש לו פתרון‪ .‬האחים יודעים איפה אבא והבטיחו לו לא לגלות‪ .‬אם הסבא יכנס‬ ‫לישון ויבטיח שלא ירביץ לו‪ ,‬הוא ישמע איך אבא נכנס הביתה‪ ,‬ואכן‪ ,‬בכך הסתיימה‬ ‫הפרשה ‪.6‬‬ ‫בשנת ‪ 1939‬היה מקרה בו גויים לקחו מיהודים עצים שנועדו להסקה‪ ,‬ובדרכם הפילו‬ ‫והרביצו לשני בחורי ישיבה‪ .‬אבא תפס אחד מהם והפליא בו את מכותיו‪ .‬כששאל‬ ‫אותו הגוי למה הוא מרביץ לו‪ ,‬ענה לו אבא ואמר שאם רוצים “להתחיל” עם יהודי‪,‬‬ ‫שיתחילו איתו ויעזבו את בחורי הישיבה לנפשם‪ .‬בטאשנד פחדו מאבא‪.‬‬

‫‪7‬‬

‫גם כשהתחיל השלטון ההונגרי והתחילו לקלל את היהודים‪ ,‬לאבא לא התקרבו‪...‬‬

‫ה‪.‬‬ ‫אבא אהב את העיסוק בבשר ‪ -‬ממש כמו אבותיו ‪ -‬ואהב ללכת לאטליז‪ ,‬לבית‬ ‫המטבחיים‪ ,‬ליריד הבקר‪ ,‬וכמה שפחות לבית הספר‪ ...‬בבית הספר למדו כארבעים‬ ‫תלמידים‪ ,‬בנים ובנות‪ ,‬יהודים וגויים (רומנים)‪.‬‬ ‫אבא למד ארבע כיתות בבית הספר‪ ,‬מגיל שש עד גיל עשר‪ ,‬ולאחר מכן הודיע לאביו‬ ‫שהוא מסתפק בשנים שלמד ורוצה לעבוד בתחום הבשר‪ .‬מאחר שסבא ראה את‬ ‫עקשנות אבא בנושא הלימודים והעבודה הם חתמו על הסכם‪ ,‬במסמך ארוך ומפורט‬ ‫(למרות שאבא היה רק בן עשר)‪ ,‬לפיו אבא לא יוכל לבוא בטענות או בתביעות‬ ‫לסבא על כך שהוא הפסיק את לימודיו‪ .‬משסוכם הדבר‪ ,‬אבא התמקד בלימוד‬ ‫מקצוע הבשר‪ ,‬ובגיל ‪ 13‬זכה לתעודה רשמית המאשרת שעמד בבחינות המקצועיות‬ ‫הממשלתיות לעיסוק בתחום הבשר‪ .‬בבחינות אבא נדרש להדגים את יכולתו בפירוק‬ ‫עצמות‪ ,‬בחיתוך בשר‪ ,‬בהפשטת העור וכו’‪ .‬בגיל זה אבא עבד באטליז שמכר בשר‬ ‫לא כשר‪ ,‬עם אייבן יוני (גוי‪ ,‬ראה תמונה)‪ .‬הוא עבד בבית המטבחיים וסחר ביריד‬ ‫הבקר‪ ,‬תוך קניה ומכירה של עשרות פרות‪ .‬היו ימי שוק קבועים בעיירות הסמוכות‬

‫‪ .6‬ילד זה נסע לבסוף עם אימו לאמריקה‪ ,‬ובמשך השנים נהג לתרום כספים למדינת ישראל‪.‬‬ ‫‪ .7‬אופיו הקשוח של אבא היה ידוע גם למשפחה הקרובה‪ ..‬למשל העובדה כי אבא “לא אוהב נשיקות” ומנסה‬ ‫להתחמק מהן‪ ...‬באחד הימים כשהם היו בפלוגות העבודה דוד שמואל רצה להביע את אהבתו הוא ניסה לתת לו‬ ‫נשיקה אך אבא התחמק‪ ..‬דוד שמואל לא ויתר‪ ,‬חיכה שאבא ירדם ואז נתן לו נשיקה‪ ,‬מבלי להפריע לאבא בשנתו‪.‬‬

‫‪124‬‬

‫ ביום שני היה בנאד קארוי‪,‬‬‫ביום שישי בטאשנד ועוד‪.‬‬ ‫ביום שוק סבא ואבא קנו‬ ‫עגלים וכדו’ ‪ -‬הם העבירו‬ ‫אותם בד”כ בעגלות מיוחדות‬ ‫(אם זה היה מחוץ לטאשנד)‪.‬‬ ‫בטאשנד שחטו את העגלים‪/‬‬ ‫פרות‪/‬‬

‫כבשים‪...‬‬

‫לפעמים‬

‫העבירו‬

‫חלקים‬

‫מוכשרים‬

‫לדוד משה לאראד (שם‬ ‫היה לו אטליז)‪ .‬את החלקים‬ ‫שאינם כשרים מכרו לגויים‬

‫סבתא בריינדל קליין בביקור באראד‪.‬‬ ‫מימין‪ :‬דוד משה‪ ,‬סבתא‪ ,‬דודה זלדה‬ ‫ודוד שמואל‪ ,‬בחזית הנכדה גולדה‬

‫ולצוענים‪ .‬בימי שישי הם דגו‬ ‫דגים בנהר‪ ,‬לסעודת שבת קודש‪ .‬העיסוק בתחום הבשר סייע לאבא בהמשך הדרך‬ ‫לשרוד ולהציל חיים‪ ,‬והוא המשיך בעזרת השם לעבוד בתחום זה באופן סדיר עד‬ ‫גיל ‪.85‬‬ ‫הנוהג והחוק בטאשנד וברומניה קבעו שבחורים צריכים ללמוד מקצוע‪ .‬הלימודים‬ ‫החלו בגיל צעיר‪ ,‬בערך בגיל ‪ ,14‬והשלמתם היתה תנאי לקבלת תעודה על סיום‬ ‫הלימודים‪ .8‬אבא הקדים בארבע שנים את הנוהג ללמוד מקצוע בטאשנד והחל אותם‪,‬‬ ‫כאמור‪ ,‬בהיותו בן עשר בלבד‪ .‬אבא‪ ,‬עוד בהיותו ילד‪ ,‬אהב ללכת עם סבא ליריד‬ ‫ולהתנסות בקניה של בקר‪ ,‬לסוגיו‪ .‬לא תמיד סבא הסכים לקחת את אבא‪ ,‬אך הוא‬ ‫לא ויתר בקלות‪ .‬הוא חיפש ומצא סוחרים אחרים שנסעו ליריד‪ ,‬הצטרף אליהם‪ ,‬וביצע‬ ‫גם קניות משלו (גם כילד‪ ,‬אנשים סמכו על יושרו ועל כך שהוא יחזיר להם את הכסף‬ ‫שהילוו לו‪ ,‬לאחר שימכור את הבקר שקנה ברווח ראוי)‪ .‬כמובן‪ ,‬לעיתים פגש ביריד‬ ‫את אביו‪( ..‬לא שמענו על “עניינים” שהיו כתוצאה מכך)‪ .‬מלבד עגלות‪ ,‬היו בטאשנד‬ ‫גם מכונית או שתיים‪ ,‬אחת מהן של מישהו שעבר להתגורר בטאשנד וביצע הסעות‪,‬‬ ‫גם לירידים בסביבה‪ .‬באחת הנסיעות‪ ,‬כשחזר לטאשנד‪ ,‬הוא לא האט לפני סיבוב‪,‬‬ ‫וכל נוסעי המכונית עפו מהמכונית‪ ,‬כולל סבא‪( .‬לא ברור אם בעקבות כך סבא נראה‬ ‫בתמונות עם מקל‪ ,‬או שזה היה “מכובד” להיות עם מקל‪)...‬‬ ‫‪ .8‬דוד משה למד קצבות‪ ,‬דוד שמואל למד טקסטיל‪ ,‬אבא למד והוסמך לקצבות מגיל צעיר‪ ,‬ודוד גבי‬ ‫ודוד פאול הי”ד למדו טקסטיל‪.‬‬

‫‪125‬‬

‫דוד גבי התחיל לעבוד בטקסטיל מגיל ‪ .14‬לאחר שסיים את הלימודים בבית הספר‬ ‫בצהריים‪ ,‬הוא עבד אחר הצהריים בחנות הטקסטיל‪ ,‬של קלמן דוד‪ ,‬חבר של סבא‪.‬‬ ‫למרות שמעסיקו היה חבר של סבא‪ ,‬זה לא הקנה לדוד גבי הנחות אלא ניצול יתר‪.‬‬ ‫הוא לא שילם לו כמו שהבטיח‪ ,‬לא נתן לו בד לחליפה כפי שהתחייב וחייב אותו‬ ‫לבוא ביום ראשון מהבוקר עד הצהריים לספור כסף‪ ,‬ללא תמורה‪ .‬כשדוד גבי‬ ‫התלונן אצל אביו‪ ,‬המעסיק הבטיח שיפצה אותו‪ ,‬ולבסוף הוא פיצה אותו ב‪...‬‬ ‫גלידה‪ .‬דוד גבי הרגיש מנוצל ומרומה‪ .‬באחד מימי שישי‪ ,‬בו התקיים יום השוק‪,‬‬ ‫היתה עבודה רבה‪ ,‬ובחנות הטקסטיל עבדו שישה מוכרים‪ ,‬שלושה מבוגרים ושלושה‬ ‫צעירים‪ .‬בלחץ הגדול שהיה ובהמולה שנוצרה בין צעקות הקונים והמוכרים בעל‬ ‫הבית התרגז על דוד גבי ונתן לו סטירה‪ .‬דוד גבי נעלב והלך הביתה‪ .‬אשת בעל‬ ‫הבית אשר אהבה את דוד גבי‪ ,‬כעסה על בעלה שכך נהג בילד‪ ,‬השליכה לוח עם‬ ‫בד לאחור ושברה את החלון‪.‬‬ ‫כשסבא חזר הביתה מהיריד ושמע שדוד גבי בבית כי הוא נעלב‪ ,‬שכנע אותו‪ ,‬בקושי‬ ‫רב‪ ,‬לחזור לעבודה בחנות‪ .‬לאחר מכן כשבעל הבית ביקש ממנו להוריד גליל בד‬ ‫מאחד המדפים העליונים דוד גבי הפיל עליו‪ ,‬כאילו לא בכוונה‪ ,‬את כל שורת הבדים‬ ‫שהיתה שם‪...‬‬ ‫בשנת ‪ ,1940‬עם כניסת ההונגרים‪ ,‬היה מותר להעסיק בכל חנות רק יהודי אחד‪.‬‬ ‫המעסיק של דוד גבי שיחרר אותו מהעבודה‪.‬‬ ‫דוד גבי התחיל לעבוד בקניית בדים לנשים שבעליהן גוייסו לפלוגות העבודה‪ .‬הוא‬ ‫נסע לבודפשט להביא ולשלוח בדים למי שהזמינה אצלו‪ .‬כשהוא היה בבודפשט הוא‬ ‫שהה אצל קרובים‪ .‬כשחזר לטאשנד ברכבת‪ ,‬אביו חיכה לו בתחנה‪ ,‬כי דאג לו בשל‬ ‫עבודתו ונסיעותיו‪.‬‬ ‫דוד שמואל הלך לעבוד מגיל ‪ 16‬אצל מישהו ב‪-‬בלאז’ ששמר שבת וטיפל בו כאילו‬ ‫היה בנו‪ .‬הוא עבד אצלו והיה מגיע לבית הוריו לביקור‪ ,‬מדי פעם‪ .‬סבא לא הסכים‬ ‫שיצא מהבית והתרצה רק לאחר שדוד שמואל הבטיח לקיים את שלוש בקשותיו‪:‬‬ ‫לעולם ובשום אופן לא לעבוד בשבת; לעולם יאכל רק כשר; לעולם יהיה אדם ישר‪.‬‬ ‫לאחר כשישה חודשים‪ ,‬נפטרו אימו ואשתו של בעל הבית והוא החליט לפתוח את‬ ‫החנות בשבת‪ .‬דוד שמואל נאלץ לעבוד בשבת‪ .‬בשבת הוא הלך לבית הכנסת‪ ,‬שם‬ ‫כיהן הרב האורתודוקסי ד”ר קראוס‪ .‬הרב הזמין את דוד שמואל לקידוש ואמר לו‬ ‫שאם העסק פתוח בשבת דוד שמואל צריך לעזוב אותו‪ .‬במוצאי שבת הוא הלך לעבודה‬ ‫והסביר את סיבת בקשתו לעזוב‪ .‬בעל הבית ניסה לשכנעו ולפוטרו מעבודת השבת‪ ,‬אך‬

‫‪126‬‬

‫דוד שמואל החליט לעזוב‪ .‬הוא קיבל את הפיצויים והודיע למשטרה‪ ,‬כנדרש‪ ,‬שהוא עוזב‬ ‫את העיר לאראד‪.‬‬ ‫הבחורים בטאשנד‪ ,‬ביניהם אבא ואחיו‪ ,‬נדרשו לבוא למהר”מ בריסק להבחן על פרשת‬ ‫השבוע‪ ,‬לפחות עד שמלאו להם ‪ 15‬שנים‪ .‬כל אחד היה צריך לדעת לפחות את פרשת‬ ‫השבוע (הם לא נבחנו על גמרא או רש”י)‪ .‬לאבא ואחיו היה “מלמד”‪ ,‬האבא של משה‬ ‫שטאובר (שרואיין בפ”ת)‪ ,‬שהיה בעברו גם שוחט ומוהל‪ ,‬בעל תפילה ובעל קורא אצל‬ ‫מהר”מ בריסק‪ .‬בבית הסבא גרו שני בחורי ישיבה‪ ,‬יהודה ובנימין‪ ,‬בני הרב מסילו וארי‬ ‫(נכדי ר’ מרדכי בנט)‪ ,‬שהיו ה”חויזר בוחר” של האחים קליין‪ ,‬ותפקידם היה לחזור על‬ ‫הלימוד עם האחים‪ ,‬עד ש”ישלטו בחומר”‪.‬‬

‫ו‪.‬‬ ‫דודה קלרי מספרת שהכירה את המשפחה מ‪ .1934-‬האבות של דודה קלרי ודוד משה‬ ‫היו חברים טובים‪ .‬כשדוד משה היה בן שלוש עשרה ודודה קלרי בת שמונה‪ ,‬התארח‬ ‫אביה בבית משפחת קליין בפורים‪ ,‬בדרכו לעסקיו‪ .‬הוא אכל שם וכיאה לפורים הם שתו‬ ‫קצת‪ .‬כשחזר לביתו סיפר שהיה אצל מרטון קליין וראה שם בחור יפה בן שלוש עשרה‬ ‫(משה) והם אמרו שהוא מתאים לביתו (קלרי)‪ .9‬אמא של קלרי אמרה לאביה‪“ :‬איך אתה‬ ‫עושה דבר כזה? יכולות להיות בעיות”‪ ...‬אביה משך בכתפיו וענה “היה פורים”‪.‬‬ ‫לאחר כמה שנים אבא של קלרי קיבל מכתב מסבא שדוד משה רוצה לנסוע לפלסטינה‬ ‫ מה שלא נחשב אז לדבר ראוי ‪ -‬ומנסים להניאו מכך‪ .‬אביה של קלרי כתב שישלחו‬‫את דוד משה אליהם לאראד‪ ,‬שם הם גרו‪ ,‬כי יש לו עסק שיכול לעניין אותו‪ .‬דוד משה‬ ‫החליט ללכת לטימישוארה ובדרכו לעבור באראד ‪ .10‬דוד משה ודודה קלרי מצאו חן‬ ‫האחת בעיני השני‪ ,‬מבלי שהכירו את סיפורי העבר‪ ,‬ודודה קלרי אמרה לדוד משה‪ ,‬שאין‬ ‫לשניהם נדוניה‪ ,‬אבל בעזרת השם הם יסתדרו יפה‪ ,‬כמו שאכן היה‪ .‬הם התחתנו ב‪7-‬‬ ‫באפריל ‪ 1935‬באראד‪.11‬‬ ‫סבא וסבתא‪ ,‬ההורים של דוד משה‪ ,‬החליטו שהילדים לא יצטרפו אליהם לחתונה‬ ‫באראד‪ ,‬אבל משנשארו הילדים לבד בבית אבא הציע ש”נעשה שמח”‪ .‬הם התלהבו קצת‬ ‫‪ .9‬כך העידה דודה קלרי ששמעה את הסיפור מאימה‪ ,‬לאחר חתונתה‪.‬‬ ‫‪ .10‬דוד משה עסק גם הוא בתחום הבשר‪ ,‬ועבר לעבוד בבודפשט אצל בן דודו יוז’י קליין (בן של אח סבא‪ ,‬שאמו)‬ ‫שהיה לו אטליז‪ .‬לאחר מספר שנים‪ ,‬משלא הסכים לשאת את אחת מבנותיו‪ ,‬עבר לאראד‪ ,‬ברומניה‪ ,‬שם התחתן‬ ‫עם דודה קלרה (מבית רוט)‪ ,‬ונולדו להם הבנות חווה וורה‪ .‬במשך הזמן היתה לדוד משה חנות באראד ואחר כך‬ ‫עבד בקואופרטיב ממשלתי‪ .‬ליוז’י קליין היו שתי בנות (אחת מהן נקראה אליסקה)‪ ,‬שסופן היה טראגי‪ .‬הן נתפסו ע”י‬ ‫אנטישמים‪ ,‬נרצחו והושלכו לנהר הדנובה‪.‬‬ ‫‪ .11‬גם האחות זלדה עברה לגור באראד לאחר חתונתה‪ .‬אראד היתה מחוץ לאיזור הגאוגרפי שהועבר להונגרים‪,‬‬ ‫והיהודים לא עברו שם את מה שעברו אחיהם בצפון טרנסילבניה‪ ,‬בטאשנד‪.‬‬

‫‪127‬‬

‫יותר מדי ואבא התחיל להשליך אבנים על כל חלונות הבית‪ ,‬עד ששבר את הויטרינה‬ ‫הגדולה והעגולה בשלמותה‪...‬‬ ‫דודה קלרי מספרת שלאחר החתונה הם נסעו לטאשנד‪ ,‬להכיר את האחים של דוד‬ ‫משה‪ .‬היא מתארת את כולם יושבים במרפסת היפה‪ ,‬סבתא יפהפיה‪ ,‬בעלת עיניים‬ ‫כחולות‪ ,‬והבנים כולם בעלי עיניים חומות וגדולות‪ .‬היא תיארה שפגשה משפחה “יפה”‬ ‫וחמה‪ ,‬ושמחה מאוד על המשפחה אליה הצטרפה‪ .‬בביקור זה דוד גבי (בן ‪ )11‬הפליא‬ ‫בשירתו להנאת כולם‪.‬‬ ‫דודה של אבא‪ ,‬דודה גיזה‪ ,‬היתה נשואה לרב משה וייס‪ ,‬חסיד ספינקא‪ ,‬משפחה חסידית‪,‬‬ ‫בניגוד למשפחת סבא (היא לא הלכה עם פאה אלא עם מטפחת ראש‪“ ,‬שפיץ”)‪ .‬מדי‬ ‫שנה היתה מגיעה ברכבת לקבר האבות בטאשנד‪ ,‬וסבא היה מביא אותה לבית העלמין‬ ‫והביתה‪ .‬כשחזרה מבית העלמין המשיכה לומר תהילים ולקרוא “צאנה וראינה” עד‬ ‫לחזרתה לביתה‪ .‬פעם אחת ישב דוד פולי הי”ד לידה ושאל אותה למה היא לא מדברת‬ ‫עם הילדים ורק מתפללת? היא הניחה מידה את הספר ומאז התעניינה והתעסקה עם‬ ‫הילדים‪ ,‬גם בביקורים הבאים‪.‬‬ ‫לאבא היה דוד נוסף שהיה יהודי חסיד‪ ,‬אח של סבתא‪ ,‬שנקרא ברדפה (‪.)BARDEFA‬‬ ‫אבא ואחיו הצעירים לא הכירו אותו‪ ,‬אולי דוד משה הכירו‪ .‬הציעו לו שידוך‪ .‬הוא ישב‬ ‫ליד השולחן ולא הביט בכלה‪ .‬הם סיכמו להתחתן‪ .‬עד החופה הוא לא ידע שהיא עיוורת‪.‬‬ ‫כשגילה זאת‪ ,‬אמר לו הרב שהוא יכול להתחרט מהשידוך כי הטעו אותו‪ .‬הוא בחר‬ ‫להינשא ואמר שזה משמיים‪ .‬דוד שמואל דיבר עם אנשים מצ’כיה שהכירוהו וסיפרו‬ ‫שנולדו להם שתי בנות ושבסוף ימיו התעוור אף הוא‪ .‬הם היו עשירים מאוד‪.‬‬

‫ז‪.‬‬ ‫בספטמבר ‪ 1940‬עם כניסת ההונגרים לעיירה החלו גזירות על היהודים‪.‬‬ ‫ההונגרים החרימו את חנויות היהודים‪ ,‬וכך נפגעה פרנסת המשפחה‪ .‬השחיטה הכשרה‬ ‫הופסקה ‪ -‬הותר להרוג בקר רק בירייה או במכות ‪ -‬והאטליז הושבת כליל‪ .‬בשבת אכלו‬ ‫בשר עוף‪ ,‬אותו המשיכו לשחוט בחשאי‪ ,‬בחצרות הבתים‪.‬‬ ‫בתקופה זו עיקר פרנסתו של סבא היתה מסחר בבקר‪ .‬הוא קנה‪ ,‬לפעמים בשותפות‪,‬‬ ‫פרות וכבשים‪ ,‬וייצא אותם לוינה‪ ,‬לטימישוארה וגם לישראל (השליח הגוי שליווה‬ ‫את המשלוח לישראל‪ ,‬נשאר בה)‪ .‬באחת מעסקאות אלו‪ ,‬שביצע עם שני שותפים‬ ‫יהודיים מטאשנד‪ ,‬ו’ ו‪-‬ה’‪ ,‬הם מכרו בהמות לאוסטריה‪ ,‬וינה‪ .‬אחד השותפים (ו’)‬ ‫ליווה את הבהמות שהוסעו בקרונות בקר לוינה‪ ,‬שם היה עליו למסור את הבהמות‬ ‫למזמין‪ ,‬לקבל את תמורתן ולחזור לטאשנד‪ .‬ו’ חזר לטאשנד וסיפר שכל הבקר‬ ‫‪128‬‬

‫מת בדרך‪ ,‬ולכן חזר בידיים ריקות מכסף‪ ...‬סבא בדק את הסיפור ונסע לצורך זה‬ ‫גם הוא לוינה‪ ,‬שם סיפר לו הלקוח כי קיבל את הבקר ואף שילם עבורו את מלוא‬ ‫הסכום‪ .‬סבא חזר לטאשנד‪ ,‬ומשסירבו שותפיו‪ ,‬שככל הנראה עשו נגדו קנוניה‪,‬‬ ‫להחזיר לו את חלקו‪ ,‬הוא תבע אותם לדין תורה אצל מהר”מ בריסק‪ .‬השניים לא‬ ‫קיבלו את פסק דין המהר”מ בריסק וסירבו לשלם‪ .‬סבא לא הבין איך הם מעזים לא‬ ‫לקיים את פסק הדין‪ ,‬אבל זה היה המצב וכך הוא איבד את כל רכושו‪.‬‬ ‫כשאבא חזר מהמחנות‪ ,‬הוא תפס את אחד השותפים הרמאים בטימישוארה‪ ,‬אבל זה‬ ‫עמד בסירובו לשלם‪ .‬אבא התרתח‪ .‬האחים של אבא‪ ,‬דוד משה ודוד שמואל‪ ,‬ביקשו‬ ‫שיעזוב אותו מכיוון שאין להם מסמכים ואם יפעל נגדו באלימות הוא עלול להסתבך‪.‬‬ ‫בתקופה בה נכנסו ההונגרים לעיירה‪ ,‬עבדו אבא‪ ,‬שהיה אז בן ‪ ,20‬ופולי‪ ,‬שהיה בן ‪16‬‬ ‫אך גבוה וחזק‪ ,‬במפעל צ’יפלו לחיטה‪ ,‬שנמצא במרחק של כארבעה ק”מ מטאשנד‪.‬‬ ‫עבודתם היתה להניף את החיטה כדי להפריד את הגרעינים מהפסולת ואחרי שעבדו‬ ‫כך במשך חמישה שבועות‪ ,‬מבוקר עד ערב‪ ,‬בעבודה פיזית קשה ומתישה‪ ,‬הם הביאו‬ ‫הביתה כ‪ 700-‬ק”ג חיטה‪ ,‬שהספיקה‬ ‫להם לכל השנה‪ .‬ליד ביתם בטאשנד‬ ‫היתה טחנת קמח‪ ,‬ושם הפכו את‬ ‫החיטה לקמח ממנו הכינו לחם‪,‬‬ ‫עוגות ואת העודפים העבירו לבקר‪.‬‬ ‫למרות הקמח שאיפשר למשפחה‬ ‫אספקה סדירה של מזון‪ ,‬הימים היו‬ ‫קשים‪ .‬לאחר העסקה הכושלת בוינה‬ ‫סבא נותר מרושש‪ .‬הוא לקח כסף‬ ‫מהגמ”ח ממנו הוא חילק לנזקקים‬ ‫בעבר וכן מחברים להם הלווה כסף‬ ‫בתקופה בה הם היו בקשיים‪ .‬באחד‬ ‫הימים סבא הלך ליריד‪ ,‬ביום השוק‪,‬‬ ‫שם פגש את ג’‪ ,‬שבעבר הלווה לו‬ ‫כסף‪ .‬ג’ מכר עופות ביריד וסבא‬ ‫שאל אותו אם יש לו כסף להלוות‬ ‫לו‪ .‬הוא אמר “כן‪ ,‬כמה מורצי‬ ‫באצ’י רוצה?” סבא ענה לו מה‬

‫‪129‬‬

‫הסכום המבוקש‪ .‬הוא הוציא מארנקו את הכסף‪ ,‬נתן לסבא‪ ,‬והוסיף “כעת הגיעו‬ ‫הימים הטובים‪ ,‬בהם אני מלווה כסף ולא להיפך”‪.‬‬ ‫סבא התרגז עליו וזרק לו את הכסף חזרה‪ .‬ג’ היה נרגש מאוד ממה שקרה‪ ,‬חזר‬ ‫הביתה וסיפר לאשתו‪ .‬אשתו שהיתה בריאת בשר וניהלה את הבית ביד תקיפה‪,‬‬ ‫נתנה לו סטירה ושלחה אותו לבקש מיד סליחה ממורצי באצ’י‪ ,‬שאם לא כן‪ ,‬היא לא‬ ‫תרשה לו להכנס הביתה‪ .‬ג’ מיהר לבית סבא וקרא לו מבחוץ אך סבא לא ענה ואמר‬ ‫לסבתא לא להכניס אותו הביתה (סבא לא סיפר לסבתא על המקרה שהיה ביניהם)‪.‬‬ ‫ג’ התעקש‪ ,‬ולבסוף נכנס‪ ,‬ביקש את סליחתו של סבא ואמר שהוא לא יכול לסלוח‬ ‫לעצמו על הארוע‪ ...‬למרות שפרשה זו הסתיימה בפיוס בין השניים החיים בטאשנד‬ ‫נעשו קשים מרגע לרגע‪ ,‬עד הגירוש לאושוויץ‪ .‬גם הקמח שהרוויחו אבא ופולי בעמל‬ ‫רב נשאר בבית‪ ,‬כשבני המשפחה נלקחו לגטו ומשם לאושוויץ‪.‬‬ ‫דוד משה שגר באראד (משם לא נשלחו היהודים לאושוויץ)‪ ,‬חיפש דרך להעביר‬ ‫את הוריו ואחיו מטאשנד לאראד‪ .‬הוא נסע לטימישוארה שם גר גוי ממוצא שוואבי‬ ‫(גרמני) בשם וינקלר‪ .‬וינקלר היה בן של חבר קרוב של סבא‪ ,‬שגר בטאשנד‪ .‬הרעיון‬ ‫היה שהוא יבקש להעביר את המשפחה למקום אחר וכך ינצלו‪ .‬לצערנו הרב וינקלר‬ ‫הגיע לטאשנד מאוחר מידי‪ ,‬לאחר שהיהודים ובתוכם המשפחה של סבא הועברה‬ ‫כבר מהעיירה‪ ,‬לגטו ולאושוויץ‪.‬‬

‫ח‪.‬‬ ‫ב‪ 13-‬באוקטובר ‪ 1941‬גוייס דוד שמואל לפלוגות העבודה‪ ,‬פלוגות אשר היוו תחליף‬ ‫לשירות הצבאי של היהודים‪ .‬בתחילת השירות בפלוגות העבודה לבשו מדי צבא‪,‬‬ ‫לאחר מכן בגדים אזרחיים ובשלב מאוחר יותר נוסף לבגדיהם טלאי צהוב (עם‬ ‫מגן דוד)‪ ,‬על מנת לציין את יהדותו של החייל‪ .‬בפלוגות העבודה הועסקו היהודים‬ ‫בכריתת יערות‪ ,‬בחפירות‪ ,‬בסחיבת תותחים ובכל עבודה פיזית קשה‪ .‬המפקדים‬ ‫הישירים היו הונגרים‪ ,‬שהיו מסופחים וצמודים לכוחות הגרמנים ושירתו את צרכיהם‪.‬‬ ‫דוד שמואל צורף לחטיבה של סגן אלוף אימרה רביצקי‪ ,12‬שהיה הוגן ביחסו ליהודים‪,‬‬ ‫‪ . 12‬סגן אלוף אימרה רביצקי היה מפקד חטיבה ‪ 10‬של פלוגות העבודה במסגרתו פעלו הפלוגות ‪10/3 10/2 10/1‬‬ ‫‪ 10/4‬ועוד‪ .‬רביצקי היה אדם טוב‪ ,‬השתדל לשמור עליהם מפני החיילים ההונגרים האנטישמים ומפני הגרמנים עצמם‪.‬‬ ‫אחר המלחמה הוכר רביצקי על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם‪ .‬בנו‪ ,‬אדם‪ ,‬חי בהונגריה וביקר גם בארץ (תמיד‬ ‫נודע על ביקוריו רק בדיעבד‪ ,‬חבל)‪ .‬במהלך הכנת הספר יצרתי קשר עם נכדת אימרה רביצקי‪ ,‬בתו של אדם‪ ,‬ד”ר‬ ‫קתלין‪ .‬היא שלחה לי תמונה של סבה ותמונה של מצבה לזכרו‪ ,‬המשולבים בספר ואת הספר שכתב אביה על סבה‪,‬‬ ‫בהונגרית (השגתי את הספר בתרגומו לאנגלית וגם לעברית)‪ .‬המפקד הישיר שלהם היה פולאר יינו (יאנוש)‪ ,‬שהיה‬ ‫אדם טוב‪ .‬באוקראינה החליף אותו זקוני לסלו‪ ,‬שהיה האחיין של אשת הורטי מיקלוש‪ ,‬מנהיג הונגריה שהיה פרו‪-‬נאצי‪.‬‬

‫‪130‬‬

‫אבא (מימין) ודוד שמואל במדי‬ ‫פלוגות העבודה‬

‫אבא במדי פלוגות העבודה‬

‫כתב ידה של סבתא בריינדל קליין מאחורי התמונה הימנית‪ ,‬שנשלחה לבנה משה באראד‪.‬‬ ‫תרגום‪ :‬לקלריקו (לקלרי) באהבה ‪ -‬למיקלוש (משה) ולאוויקה (אווה) ולוורוקו (ולוורה)‬ ‫ אימרה (שמואל) וקורצ’י (אבא)‬‫‪131‬‬

‫ולפלוגה ‪ ,10/3‬בפיקודו של מולנר‪ .‬בפלוגה שירתו כ‪ 300-‬בחורים יהודים מהסביבה‪.‬‬ ‫לפני לכתו יעץ לו אביו ‪ -‬לאור ניסיונו ממלחמת העולם הראשונה ‪ -‬לא להתנדב‬ ‫לבצע פעילות ולא ליפול בשבי‪ .‬אולם לא הסבא ולא דוד שמואל יכלו להעריך ולשער‬ ‫את מה שעתידים לעבור הבחורים‪ .‬מכיוון שדוד שמואל היה בקשר טוב עם מפקד‬ ‫החטיבה רביצקי‪ ,‬הוא מונה להיות האחראי על המטבח ובהמשך גם האחראי על‬ ‫אספקת החטיבה‪ .‬מתוקף תפקידו זה הוא נסע לרכוש ציוד ואוכל לחטיבה‪.‬‬ ‫ב‪ 5-‬באוקטובר ‪ 1942‬גוייס גם אבא לפלוגות העבודה בנוד באנה‪ ,‬רומניה (כיום ‪-‬‬ ‫‪ ,)Baia Mare‬ובבית נותרו ההורים עם שני הבנים הצעירים‪ ,‬גבי ופולי‪ .‬במוצאי שבת‪,‬‬ ‫לפני שאבא התגייס‪ ,‬הוא בא למהר”מ בריסק שיברך אותו‪ .‬בזמן שאבא בא המהר”מ‬ ‫בריסק היה עסוק בכתיבה והוא שאל את אבא מתי הוא יוצא מהעיירה‪ .‬אבא אמר‬ ‫לו שהוא יוצא ברכבת של שעה ‪ 3:00‬לפנות בוקר ומהר”מ בריסק ביקש שיחזור לפני‬ ‫שהוא הולך לתחנת הרכבת‪ .‬אבא אכן חזר בשנית והמהר”מ בריסק שם את ידו על‬ ‫ראשו וברכו‪ .‬אבא שאל את הרב איך עליו לנהוג עם האוכל מחוץ לבית והוא אמר לו‬ ‫שבאין ברירה הוא יכול לאכול הכל‪ ,‬אבל אם הוא אוכל בשר שאינו כשר‪ ,‬שלא ימצוץ‬ ‫את העצמות‪ ,‬לזיכרון ולהגבלת הנאתו ‪ .13‬אחר כך הוא ליווה את אבא בצאתו מביתו‪.‬‬ ‫זמן רב הצליח אבא לשמור על אכילת אוכל כשר בלבד‪ ,‬בעיקר בזכות מסירות אחיו‪,‬‬ ‫שמואל‪ ,‬לעניין‪ .‬האח‪ ,‬שמואל‪ ,‬היה נוסע לפעמים ברכבת ‪ 12‬שעות מאוקראינה עד‬ ‫הוסט (‪ )Huszt‬בצ’כוסלובקיה‪ ,‬להביא אספקה‪ .‬עם גיוס אבא‪ ,‬ביקש דוד שמואל‬ ‫שאבא יצורף אליו‪ ,‬ואכן אחרי שישה שבועות בנוד באנה אבא צורף לפלוגה‬ ‫‪ 14 10/3‬כעוזר טבח‪ ,‬במחנה העבודה באורדנה (‪ )Oradna‬שברומניה (כיום ‪.)Rodna‬‬ ‫אבא עבד במטבח בתחום הבשר‪ ,‬אותו הכיר ובו התמחה‪.‬‬ ‫לאחר גיוסו אבא רצה לבקר את משפחתו בטאשנד‪ ,‬אך הדבר לא היה אפשרי‪.‬‬ ‫דוד שמואל‪ ,‬בסיוע מפקד החטיבה אימרה רביצקי‪“ ,‬סידרו” לאבא ביקור בתנאים‬ ‫מיוחדים‪ .‬אבא קיבל את המדים והזהות של חייל הונגרי ששמר עליהם‪ ,‬סולו מאייר‪,‬‬ ‫וכך נסע לביקור בית‪ .‬הנסיעה היתה מסוכנת ולכן אבא נסע לטאשנד ברכבת‬ ‫הלילה‪ ,‬ומהתחנה הלך בהיחבא לביתו‪ ,‬מרחק של כ‪ 3-‬ק”מ‪ .‬הוא הגיע בלילה‪ ,‬נשאר‬ ‫בתוך הבית למשך ביקורו וחזר למחרת בלילה למחנה‪ ,‬לזהותו ולעבודתו‪ .‬בדיעבד‬ ‫התברר שהיתה זו נסיעת פרידה מהוריו ומאחיו פולי‪ ,‬אותם לא זכה לראות שוב‪ .‬מי‬ ‫יכול היה אז לצפות את “סופם” באושוויץ?!‬ ‫לצפייה באבא‪ :‬״ברכת‬

‫הרב״ (‪ 2‬דקות)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1dGLRBj5DrvCpQT1l9dNYh3Rk9iCF0-Qq/view?usp=sharing‬‬

‫‪ .13‬משך כל התקופה בפלוגות העבודה ובמחנות הריכוז אבא הצליח לשמור על התפילין שלו איתו‪ .‬דוד שמואל‬ ‫ואבא ידעו על החגים‪ ,‬אך נהגו ככל שיכלו‪ ,‬למשל בפסח לא אכלו לחם אך גם מצות כמובן שלא היו‪ ,‬ולכן הסתפקו‬ ‫במה שהיה שם ‪ -‬תפוחי אדמה וביצים‪.‬‬ ‫‪ .14‬קליין ארטי התגייס לאותה פלוגה ב‪ ,1942-‬ואחיו הגדול ב‪.1941-‬‬

‫‪132‬‬

‫ט‪.‬‬ ‫המתגייסים החדשים קיבלו חיסון נגד טיפוס‪ ,‬אך דוד שמואל ויתר על החיסון כי הוא‬ ‫עבד בעיקר במטבח‪ .‬בשלב מסויים ב‪ 1943-‬הוא היה היחידי שקיבל טיפוס (בראש)‪.‬‬ ‫הוא נשלח לאשפוז בבית חולים בקלוז’ שם שכב ללא הכרה‪ .‬לידו שכב כומר שגם הוא‬ ‫היה חולה בטיפוס ומדי יום כומר אחר בא לבקרו‪ .‬באחד הימים דוד שמואל פקח‬ ‫את עיניו וראה שהכומר “מתפלל” ליד מיטתו‪ ...‬כשדוד שמואל שאל אותו למעשיו‪,‬‬ ‫ענה לו שחשב שקליין זה שם גרמני‪ .‬דוד שמואל אמר לו שהוא יהודי‪ ...‬הכומר אמר‬ ‫שזה בסדר‪ ,‬הוא יקרא לו מפרשת השבוע ואכן למחרת כך עשה‪ .‬יום אחד הגיע סבא‬ ‫לבקרו ושיחד את האחות כדי שתתן לו אוכל טוב לאכול‪ .‬למחרת קיבל אורז‪,‬‬ ‫שאמנם נחשב מאכל מזין‪ ,‬אך לא התאים למחלתו‪ .‬מצבו הדרדר עד כדי כך שחשבו‬ ‫שהוא ח”ו נפטר‪ ,‬העבירו אותו לחדר המתים וקראו לחברה קדישא‪ .‬כשהם הגיעו‬ ‫נתקפו בהלה ‪ -‬אחד ה”מתים” זז‪ .‬היה זה דוד שמואל‪ .‬הוציאו אותו והחזירו אותו‬ ‫לחדרו‪ .‬כעבור כחודש התאושש ולאחר האשפוז‪ ,‬לפני שהוא חזר לפלוגות העבודה‪,‬‬ ‫נסע לביקור בטאשנד‪ .‬אמו רצתה לתת לו טבעת עם אבן ירוקה‪ ,‬אך הוא אמר‬ ‫שהוא לא צריך כי הוא במטבח ולא חסר לו מאומה‪ .‬אמו התעקשה ושכנעה אותו‬ ‫והוא לקח את הטבעת (ענד אותה עם האבן מבפנים‪ ,‬שלא תבלוט)‪.‬‬ ‫אביו לקח אותו לנוד באנה‪ ,‬שם גרה אחותו‪ ,‬ודוד שמואל קיבל תיאבון ואכל מכל‬ ‫הבא ליד (שלב טבעי בהחלמה)‪ .‬בעקבות האוכל‪ ,‬דוד שמואל נאלץ לחזור בלילה‬ ‫לבית החולים‪ .‬בבוקר ראה את אביו מהחלון ליד בית החולים‪ .‬לשאלתו‪ ,‬אמר לו‬ ‫אביו שדאג שיורע לו מרוב האוכל שאכל אך ברוך השם הוא הבריא‪.‬‬ ‫בפברואר ‪ 1943‬הגדוד עבר צפונה‪ ,‬בהליכה רגלית תוך עבודה‪ ,‬ועבר במקומות‪:‬‬ ‫ •וולוץ ‪( Volocz -‬ברוסיה קרפטית)‪ ,‬כיום ‪ Volovets -‬באוקראינה‬ ‫ •מיידנקה ‪ ,Majdanka -‬כיום ‪ Maidan‬באוקראינה (‪).Uk‬‬ ‫ •פלשו ביסטרה ‪ ,Felso Bisztra -‬כיום (‪).Verkhnii Bystryi Uk‬‬ ‫ •טורוניו ‪ ,Toronya -‬כיום (‪).Torun Uk‬‬ ‫במיידנקה הם הכינו מחפורות להגנת החיילים הגרמנים וההונגרים‪ ,‬בכריתה וניסור‬ ‫עצים‪ .‬בטורוניו הם סחבו תותחים כבדים במעלה ההר (להקל על הסוסים שסחבו‪,‬‬ ‫שלא ימותו)‪ .‬בנוסף על לכך היהודים הועסקו בתקופה זו גם בהכנת מחפורות‬ ‫לחיילים הגרמנים וההונגרים (גם בבתי הקברות)‪ ,‬בסלילה ותיקונים של כבישים‬ ‫שנפגעו בהפצצות‪ ,‬תיקון והכנה של מסילות ברזל‪ ,‬פינוי השלג מהכבישים‪ ,‬כריתת‬

‫‪133‬‬

‫קולונל אימרה רביצקי‪ ,‬מפקד חטיבה ‪ 10‬בפלוגות העבודה‪ ,‬חסיד אומות העולם‬

‫תיאור פועלו של קולונל אימרה רביצקי‬ ‫תוך כדי מבצע גירושם של יהודי הונגריה והמחוזות הצמודים לה אל מחנות ההשמדה‪,‬‬ ‫הפעיל הצבא ההונגרי צווי חירום ובו דרישה לגייס את הגברים ל'שירות העבודה'‪.‬‬ ‫הגרמנים בראשותם של אייכמן (‪ )Eichmann‬ואוטו ווינקלמן (‪)Otto Winkelmann‬‬ ‫שהיה ראש כוחות הביטחון והשיטור הגרמנים בהונגריה‪ ,‬עמדו על כך כי גברים אלה‬ ‫לא יגויסו ויישלחו למחנות ההשמדה‪ .‬חלק מהמפקדים ההונגרים לא מלא פקודה‬ ‫זאת ופעל למען גיוסם של הגברים היהודים‪ .‬חלק מאנשי 'שירות העבודה' הועסקו‬ ‫במפעלים הצבאיים ובכך למעשה "נמלטו" מצו הגירוש‪ .‬באזור הגיוס של העיר קלוז‬ ‫(‪ )Kolozsvar, Cluj‬שבטרנסילבניה‪ ,‬הציל סגן אלוף רביצקי אימרה (‪)Raviczky Imre‬‬ ‫אלפים רבים‪ ,‬הונגרים ובני מיעוטים‪ ,‬יהודים וכאלה שגויסו מסיבות פוליטיות ובהם‬ ‫נוצרים‪ ,‬קומוניסטים וסוציאל‪-‬דמוקרטים‪.‬‬

‫רח׳ קולונל רוויצקי ‪ -‬בצפת‬

‫‪134‬‬

‫מדרגות רביצקי אימרה ‪ -‬בחיפה‬ ‫)רחוב נוסף על שמו נמצא גם בבית שמש)‬

‫אנדרטה לזכרו של קולונל רביצקי‬ Reviczky Imre (1896 - 1957)

Reviczky, Imre Imre Reviczky was a lieutenant colonel in the Hungarian army. He was a descendent of one of Hungary’s oldest, most aristocratic families. In 1943, Reviczky was appointed commander of Battalion No. 10 in Transylvania, serving in the induction center for Jewish and Romanian military labor servicemen in Nagybánya / Baia Mare (today Romania). When Reviczky arrived at his post, he put an end to the rampant abuse of the servicemen, and made sure they were treated like regular soldiers. Reviczky instituted administrative changes, allowing the men of the labor-service companies to submit complaints and requests directly to him, rather than having to rely on men of lower rank who might be less sympathetic. Although taking on this responsibility meant that much of his time was taken up with the needs of individual servicemen, it allowed Reviczky to keep a close eye on his staff, and ensure humane treatment of those under his command. Following the German invasion of Hungary, Reviczky’s headquarters became a place of refuge that allowed many Jews to avoid deportation to Auschwitz. Reviczky sent draft notices to the ghettos, inducting Jews of all ages and of all health conditions into his unit. He did everything he could to prevent the Jews from being deported or transferred to the Russian front, even disobeying direct orders in order to do so. He refused to transfer some of his servicemen to the Germans, and also refused to deliver a large amount of ammunition, which was held

by Reviczky’s battalion, to German command.

He avoided carrying out an order to blow up the gold and copper mines and the essential factories in Nagybánya, by waiting until the Germans and the commanders of the

135

‫הקדשה אישית שקיבלתי מנכדתו של קולונל‬ ‫רביצקי ע״ג הספר שכתב אביה לזכרו‬ Arrow Cross fled the approaching Red Army. When the Arrow Cross party rose to power in October 1944, Reviczky sent his Hungarian staff and the men of the labor-service companies who were originally from Transylvania to a nearby forest to cut down trees. In fact, Reviczky’s“assignment” for these men was to go out to the forest, and to avoid deportation. After a few days in the forest, the group was liberated by the Russians. Together with the remnants of his battalion, including many Jewish servicemen, Reviczky reached Szalonna near the Slovakian border. It was there he learned that members of the Arrow Cross, and the Germans, were preparing to execute all the Jews the following day. He revealed this fact to the men under his command, and supplied them with passes allowing them to leave the unit, as well as food and clothing. Thanks to Reviczky, many escaped and joined the Slovakian partisans who were nearby. Later, Reviczky was arrested by the Arrow Cross. He was imprisoned in Sopronkőhida, and it is only thanks to the rapid advance of the Red Army that he was not killed. After the war, Reviczky was promoted to the rank of general. However, at the end of the democratic period in the 1950s, he was discharged from the army. Over the years even the small army pension he received was discontinued. For years, until his death in 1957, he made a living doing hard, physical labor in a coal storage house. Thousands of survivors in Romania, Israel and all over the world are a living testament to Reviczky’s bravery and nobility of spirit.

A street in Safed, Israel is named for Imre Reviczky, the Hungarian army officer who saved so many lives.

On February 16, 1965, Yad Vashem recognized Imre Reviczky as Righteous Among the Nations.

,"‫תיאור מעשיו של קולונל אימרה רביצקי אשר זיכו אותו באות "חסיד אומות העולם‬ )"‫(מתוך ספר חסידי אומות העולם של "יד ושם‬

‫עצים ביערות‪ ,‬וכל עבודה קשה מזדמנת‪ ,‬בחורף קשה ומושלג במקומות חשופים‬ ‫וקפואים‪ .‬במהלך העבודות היו יהודים רבים שלא עמדו במשימות ומתו ממחלות‪,‬‬ ‫מקור ומקשיים בביצוע העבודות‪ ,‬אותם קברו חבריהם בדרך‪ ,‬במידת האפשר‪ .‬נוסף‬ ‫לעבודה הקשה ביום‪ ,‬לא היה מקום שינה מסודר ללילה‪ ,‬הם ישנו ברפת‪ ,‬במחסן‪ ,‬על‬ ‫הרצפה‪ ,‬או בחוץ‪ ,‬בקור ובשלג המקפיא‪.‬‬ ‫אבא ודוד שמואל כתבו מכתב לביתם ב‪ ,1943-‬בו סיפרו שהם נמצאים בגבול‬ ‫אוקראינה בטורוניו‪ ,‬ושהתכנית היא להמשיך צפונה לאוקראינה‪ .‬סבא אמר לסבתא‬ ‫שצריך לשלוח להם בגדים חמים ומגפיים מתאימים וגם אוכל ועוגות‪ .‬סבתא הכינה‬ ‫שתי מזוודות גדולות‪ ,‬האחת של ביגוד והשנייה של אוכל‪ ,‬והם ביקשו מדוד גבי‪,‬‬ ‫שהיה אז בן ‪ ,18‬לקחת את המזוודות לאחיו‪ .‬הדרך לאחים היתה ארוכה‪ ,‬קשה‬ ‫ומסוכנת‪ .‬דוד גבי היה צריך לנסוע תחילה להוסט ‪ ,Huszt‬שבצ’כוסלובקיה (כיום ‪Khust‬‬ ‫שבאוקראינה (‪ ,))Uk.‬משם היה צריך להמשיך לעיר אוקור מזו (‪)Okor Mezo‬‬ ‫שבצ’כוסלובקיה ואחר כך להגיע לטורוניו‪ .‬דוד גבי הגיע להוסט ושאל איך להמשיך‬ ‫לכיוון היעד‪ .‬אמרו לו שיש משאית בירה שבאה לקחת אספקה ונוסעת לכיוון‪ .‬הוא‬ ‫הלך לדבר עם נהג המשאית‪ .‬התברר שנהג המשאית הוא מטאשנד‪ ,‬לא יהודי‪.‬‬ ‫הוא הסכים לקחת את דוד גבי לאוקור מזו במשאית הפתוחה מאחור‪ ,‬בין ארגזי‬ ‫הבירה‪ .‬דוד גבי נסע איתו‪ .‬הנסיעה התארכה לכמה שעות והיתה מלווה בגשם שוטף‪.‬‬ ‫כשהגיעו ליעד הוא סידר לדוד גבי מקום לינה אצל אישה אחת‪ .‬באותו מקום הוא‬ ‫פגש את יוסי לייטנר‪ ,‬אחד מחבריו של סבא‪ .‬לייטנר עצמו נסע למחרת ליעד אחר‬ ‫ולא לכיוונם של אבא ודוד שמואל‪.‬‬ ‫דוד גבי שאל בבית הכנסת המקומי כיצד ניתן להגיע לטורוניו‪ .‬אמרו לו שזה בלתי‬ ‫אפשרי מכיוון שהמקום הינו שטח צבאי סגור (‪ .)Zona‬אם הקצין ההונגרי רואה‬ ‫מישהו בשטח‪ ,‬הוא יורה בו מבלי לברר מיהו ומה הוא עושה בשטח‪ .‬דוד גבי אמר‬ ‫שהוא מוכרח להגיע לשם‪ ,‬כדי להביא את המזוודות לאחיו‪ ,‬במצוות הוריו‪ ...‬אמרו‬ ‫לו שלמחרת בבוקר צפוי להגיע למקום חייל מבוגר‪ ,‬המגיע לקחת אספקה של לחם‬ ‫לחיילים‪ .‬דוד גבי ניגש למחרת בבוקר אל החייל ואמר לו שהוא אח של אבא ודוד‬ ‫שמואל והוא חייב להעביר להם את המזוודות שהוא סוחב איתו מטאשנד‪ .‬החייל‪,‬‬ ‫אימרה באצ’י‪ ,‬שהכיר ואהב את דוד שמואל ואבא וקיבל מהם אוכל טוב‪ ,‬אמר‬ ‫שהדבר מסוכן מאוד‪ .‬כשהחייל ראה שדוד גבי לא מתכוון לוותר‪ ,‬הוא הציע לו‬ ‫לשכב בין הלחמים‪ ,‬מכוסה בשמיכה וכך הם יצאו לדרך‪ .‬הם נסעו ועברו בכפר‬ ‫מיידנקה‪ ,‬שם עצר אימרה באצ’י אצל ראש המועצה‪ ,‬ביקפולדי‪ ,‬כדי להביא לו ארגז‬

‫‪136‬‬

‫סודה שביקש‪ .‬ביקפולדי ראה משהו זז ברכב ואימרה באצ’י אמר “זה אח של אדון‬ ‫קליין”‪ .‬דוד גבי הכיר את ביקפולדי מטאשנד‪ ,‬ושאל אותו מה מעשיו במיידנקה‪.‬‬ ‫ביקפולדי ענה “מה אני עושה פה? מה אתה עושה פה??”‪ ,‬דוד גבי סיפר לו על‬ ‫המזוודות‪ ...‬ביקפולדי שב וטען באוזניו שבלתי אפשרי להכנס לאיזור‪ ,‬אך הבטיח‬ ‫לא לספר על פגישתם לאף אחד‪ .‬דוד גבי האמין לו‪ .‬הרכב המשיך בנסיעה אל‬ ‫היעד‪ .‬לפתע אימרה באצ’י קורא לדוד גבי (”קליין אוּר”) ומודיע לו שמשהו קורה‬ ‫בדרך ושלא יזוז‪ ,‬מישהו מתקרב אליהם‪ .‬פתאום הוא אומר לדוד גבי “הנה אחיך‬ ‫(אבא)‪ ,‬עם שלושה חברים שלו”‪ .‬אבא שאל את דוד גבי מה הוא עושה כאן‪,‬‬ ‫מסוכן מאוד להיות כאן‪ ...‬דוד גבי הסביר לאבא את שליחותו‪ ,‬במצוות הוריו‪,‬‬ ‫ופרק את המזוודות‪ ...‬אבא הציע לו להישאר איתם‪ ,‬אך דוד גבי אמר שהוא חוזר‬ ‫להורים‪ .‬אבא סיפר לדוד גבי שהם בדרך אל השוחט‪ ,‬לשחוט עגל‪ ,‬שיהיה בשר כשר‬ ‫לחברים‪ .‬דוד שמואל דאג לסדר לבחורים מטבח ואוכל כשר‪ .‬אבא לקח את דוד‬ ‫גבי איתו‪ ,‬הם המשיכו לשחיטת העגל וסידור הבשר‪ ,‬ולאחר מכן החזירו את דוד‬ ‫גבי לאוקור מזו‪ .‬הם הציעו לו להסתלק במהירות מהמקום כי לא כדאי להיתפס‬ ‫כזר באיזור‪ .‬דוד גבי שאל על דוד שמואל ואבא אמר לו שהוא נמצא במקום אחר‬ ‫ומרגיש טוב‪ .‬האחים כתבו מכתב תודה להורים על החבילות ודוד גבי נסע מספר‬ ‫ימים נוספים‪ ,‬עד שחזר לטאשנד‪.‬‬

‫י‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1944‬הגדוד המשיך לכיוון גליציה ואוקראינה‪ ,‬ועבר במקומות‪:‬‬ ‫וישקוב ‪ -‬כיום ‪)Uk.) Vyshkovo‬‬ ‫רוזינה ‪ ,Rozina -‬כיום ‪)Uk.) Rozhniativ / Rosilna‬‬ ‫נדבורנה ‪ ,Nadvornaya -‬וכיום באותו שם (‪)Uk.‬‬ ‫דולינה ‪ ,Dolyna -‬וכיום באותו שם (‪)Uk.‬‬ ‫סטניסלב ‪ ,Stanislawow -‬כיום ‪(Uk.) Ivano Frankivsk‬‬ ‫באותה שנה בדרכם חזרה מגליציה‪ ,‬בטורוניו‪ ,‬בקרפטו רוס‪ ,‬בגבול גליציה ‪ /‬פולניה‬ ‫(מקור התרבות היהודית באירופה)‪ ,‬הם מצאו אלפי ספרי קודש יהודים‪ ,‬אך לא‬ ‫מצאו אף יהודי‪ .‬באותו זמן הם קיבלו מפקד חדש‪ ,‬סדורי ליושי‪.‬‬ ‫כשנודע לדוד שמואל שלוקחים את היהודים מהונגריה ומטאשנד שסופחה להונגריה‪,‬‬ ‫הוא ביקש ממפקדו מולנר‪ ,‬איתו היה מיודד‪ ,‬שילך לדרוש בשלום הוריו‪ .‬הוא ביקש‬

‫‪137‬‬

‫שילך לגטו שימלוי‪ ,‬אך הוא הלך לביתם בטאשנד‪ .‬הוא הגיע לטאשנד שלושה ימים‬ ‫לאחר שהוציאו את ההורים לגטו‪ .‬הוא שהה שם שלושה ימים וחזר‪.‬‬ ‫העבודה במטבח היתה יחסית נוחה והבטיחה לפחות תזונה סבירה‪ .‬אבא השתדל‬ ‫לתת גם ליהודים האחרים אוכל‪ ,‬ככל יכולתו‪ ,‬ובין היתר השתמש לשם כך בקודים‪.‬‬ ‫כשבא קרובו ישראל מיטלמן לקבל אוכל ואבא רצה לתת לו מנה כפולה‪ ,‬אמר‬ ‫שיביא גם ל”משה רבינו”‪ .‬כשההונגרי שהשגיח עליו שאל מי האיש הזה‪ ,‬אמר לו‬ ‫אבא “אתה לא מכיר את משה רבינו?” וכך הצליח לתת תוספות אוכל למי שהצליח‪.‬‬ ‫גם תפקידו של דוד שמואל היה נוח ובמסגרתו נסע עם משאית פעם או פעמיים‬ ‫בשבוע מאוקראינה עד קוסטינכן‪ ,‬מידנסקי ומקומות נוספים‪ ,‬להביא אספקה של‬ ‫אוכל‪ ,‬ביגוד‪ ,‬מגפיים וכו’‪ .‬כאמור‪ ,‬הוא היה בקשר טוב עם מפקד החטיבה‪ ,‬רביצקי‪,‬‬ ‫זו היתה הסיבה לתפקידים הנוחים של שניהם‪.‬‬ ‫עם התקדמות הרוסים בחזית מול הגרמנים‪ ,‬הגרמנים חטפו מטחים מהרוסים‬ ‫והתחילו לסגת‪ .‬פלוגות העבודה שליוו את הגרמנים וההונגרים צעדו במשך חצי‬ ‫שנה כל יום כ‪ 50-‬עד ‪ 60‬ק”מ בדרך הנסיגה‪ .‬ההליכה לא נעשתה על הכבישים‪,‬‬ ‫שיועדו לגרמנים‪ .‬ההליכה היתה קשה והרבה חברים נפלו בדרך מחוסר כוח‪ .‬קושי‬ ‫נוסף ורציני היה בחוסר הוודאות לגבי הצפוי להם בהמשך הדרך‪ .‬אבא דאג לקפה‬ ‫ולאוכל לחברים‪ ,‬כל עוד היה להם‪ .‬כשהגיעו לנהר “טיסה”‪ ,‬לא בכל מקום ניתן היה‬ ‫לעבור‪ .‬הם עברו במים בדרך לא דרך‪.‬‬ ‫היה איתם רב סמל הונגרי נוקשה ואכזר‪ ,‬קנזי (‪ )KENEZI‬שמו‪ .‬הוא לקח את ישראל‬ ‫מיטלמן‪ ,‬העלה אותו על עץ‪ ,‬והרביץ לו עד זוב דם‪ .‬החוקים שפעלו שם היו חוק‬ ‫הג’ונגל וחוק המזל‪.‬‬ ‫פעם אבא קיבל מכות מידי חייל הונגרי בטעות‪ ,‬במקום מישהו אחר‪ .‬אבא החזיר‬ ‫לו מכות נמרצות עד שהבחורים נאלצו להפריד ביניהם‪ .‬לאחר מעשה‪ ,‬כשנודעה‬ ‫הטעות‪ ,‬החייל ההונגרי נאלץ לבקש את סליחת אבא על המכות‪ .‬היה זה אירוע‬ ‫בודד‪ ,‬חריג ולא מייצג‪ ,‬המוכיח את השפעת רוח המפקד רביצקי‪ ,‬והשפעת קירבת‬ ‫דוד שמואל אליו‪.‬‬

‫‪138‬‬

‫מצבת ה’בורית’ בטימישוארה‬

‫שמות בני משפ׳ קליין הי”ד‪ ,‬בראש החלק‬ ‫התחתון במצבת ה’בורית’ בטימישוארה‬

‫באחד הימים קיבל דוד שמואל ארגז סבונים‬

‫‪15‬‬

‫לחלוקה‪ .‬כל אחד מהחיילים היה‬

‫צריך לקבל סבון‪ ,‬אך דוד שמואל הרגיש לא נוח ביחס לסבונים‪ ,‬מבלי לדעת למה‪.‬‬ ‫הוא רצה להתייעץ עם מישהו מהישיבה בטאשנד‪ .‬הוא התייעץ עם לוינגר בומי‬ ‫(אשר לימים נפטר בבני ברק)‪ ,‬ששאל את דוד שמואל אם הוא לא רואה מה נכתב‬ ‫על הסבונים‪ ...‬כשדוד שמואל הביט מקרוב הבחין בכיתוב “רייודן פאר”‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫סבון מיהודים‪ .‬הם היו מזועזעים ולא ידעו מה לעשות עם זה‪ ,‬עד שהחליטו לקבור‬ ‫את הסבונים‪ .‬הם לקחו את הארגז המלא לבית קברות‪ ,‬קברו אותו שם ואחד מהם‬ ‫אמר שם “קדיש”‪.‬‬ ‫‪ .15‬ב‪ ,2008-‬בני משפחה נסעו לטיול שורשים ברומניה‪ ,‬במסגרתו ביקרו במחוזות ילדותם ועלו לקברי אבות‪.‬‬ ‫משסיימו ביקור בבית הקברות בטימישוארה‪ ,‬הם גילו ביציאה‪ /‬בכניסה מצבה גדולה שמשכה את תשומת ליבם‬ ‫ועינם משהתקרבו למצבה הם נותרו פעורי פה‪ :‬בתחתית המצבה מוזכרים שמות של אנשים‪ ,‬לזכרם הוקמה המצבה‬ ‫ושלושת השמות הראשונים‪ ,‬היחידים המוכרים‪ ,‬הם של סבא מרדכי יהודה בן אברהם אליעזר‪ ,‬של בריינדל בת משה‬ ‫ושל אברהם אליעזר בן מרדכי יהודה‪ ,‬הי”ד‪ .‬שומר בית הקברות ידע לומר שהמצבה נמצאת שם משנות החמישים‪.‬‬ ‫ידוע ששמואל גר בעיר זו תקופה מסוימת‪ ,‬אך הוא לא סיפר מעולם לאיש על המצבה (וכידוע‪ ,‬דוד שמואל נפטר‬ ‫ב‪ .)2006-‬בחלק העליון של המצבה כתוב “האבן הזאת הרימה החברה קדישא על ‘קבר הבורית’ (בורית בארמית זה‬ ‫סבון) למצבה לזיכרון אלף אלפי הנשמות הטהורות שנכבה חיותם בכל אופני מיתות אכזריות במחנות המוות על‬ ‫ידי הממשלות הפשיסטיות הרשעות בשנות ת”ש‪-‬תש”ה לפ”ק”‪ .‬ובהמשך מופיע אותו כיתוב ברומנית‪ .‬לאחר תיאור‬ ‫המקרה לעיל נראה שנמצא ההסבר המפליא‪ ,‬ואשרי מי שזכה למצוא את המצבה ו”לסגור מעגל” באופן כה מרגש‪.‬‬

‫‪139‬‬

‫י”א‪.‬‬ ‫ביולי‪-‬אוגוסט ‪ 1944‬הם‬ ‫המשיכו בנסיגה ועברו‬ ‫במקומות‪:‬‬ ‫בושטיה הזו ‪-‬‬ ‫‪Bustyahaza‬‬ ‫כיום ‪Bushtyno‬‬ ‫‪Ukraine‬‬ ‫הוסט ‪Huszt -‬‬ ‫כיום ‪Khust Uk.‬‬

‫‪ .2008‬אבא וארטי קליין‬

‫נוד סולוש ‪Nagy Szolos -‬‬ ‫כיום ‪Vynohradiv Uk.‬‬ ‫ברגסה ‪ Beregszasz -‬כיום ‪Beregovo Uk.‬‬ ‫כשהיו בנוד סולוש‪ ,‬באו בלילה מטוסים רוסיים והפציצו את הכפר‪ .‬מי שחיפש שם‬ ‫מקום שינה נהרג‪ ,‬שכן הרוסים הרסו את המקום עד היסוד‪ ,‬לא נשאר בו בית אחד‬ ‫שלא נהרס‪ ,‬וכל מי שהיה בתוך בית מצא בו את מותו‪.‬‬ ‫בדצמבר ‪ 1944‬הם הגיעו לגודרוק בגבול צ’כיה‪ ,‬שם החליפו הז’נדרמים ההונגרים‬ ‫עם הנוצות את מפקדיהם‪ .‬ז’נדרמים אלה היו אכזריים לפעמים יותר מחיילי האס‬ ‫אס‪ .‬היהודים הובאו לגטו קאשו (‪ ,Kosice‬כיום בסלובקיה) שנפתח מחדש לקליטת‬ ‫היהודים מפלוגות העבודה‪ .‬כעבור כשבועיים‪ ,‬הועברו היהודים לידי חיילי האס אס‪,‬‬ ‫שהצעידו אותם בצעדת מוות לכיוון מאוטהאוזן‪.‬‬ ‫היהודים שחזרו תשושים מפלוגות העבודה‪ ,‬לא ידעו שהם בדרכם למחנות הריכוז‪,‬‬ ‫מחנות המוות‪ .‬בשלב זה אבא כבר ידע מה קרה להוריו‪ ,‬כמו גם ליהודי פולין‪ ,‬מה‬ ‫שלא שמעו עליו קודם לכן‪ ,‬בטאשנד‪ .‬ליד קאשו מצויים הרי טאטרה‪ ,‬שמעבר להם‬ ‫נמצאת סלובקיה‪ ,‬אך הבחורים היו חלשים פיזית ונפשית לניסיונות בריחה בשלב זה‪.‬‬ ‫פסי הרכבת לאושוויץ הופצצו ויצאו מכלל שימוש ולכן הם לא נלקחו לאושוויץ אלא‬ ‫למאוטהאוזן‪ .‬בדרך הם ראו ושמעו על ההפצצות של הצבא הרוסי על הגרמנים‪ ,‬הם‬ ‫שמעו שהרוסים פגעו במאגר מים של הגרמנים וגרמו להצפה ולהטבעה של אלפי‬ ‫גרמנים‪ .‬המטוסים הרוסיים פגעו במטוסים גרמניים והפילו אותם‪ .‬הרוסים הפציצו‬ ‫את הערים הגרמניות והרסו אותן עד היסוד‪.‬‬ ‫בדרכם הגיעו היהודים לנוד צנק ‪( Nagy Tzenk -‬שופרו מיידה‪ ,‬בהונגריה על גבול‬ ‫אוסטריה)‪ ,‬שם שהו כחודש‪.‬‬ ‫‪140‬‬

‫בנוד צנק‪ ,‬בדצמבר ‪ 1944‬שרר קור נורא‪ ,‬ואבא‪ ,‬ורבים מחבריו‪ ,‬קיבלו פלק טיפוס‬ ‫(בבטן) עם חום של ‪ 41-42‬מעלות‪ .‬החולים הקשים היו מבודדים‪ ,‬ביניהם דוד שמואל‪.‬‬ ‫מדי יום בא רופא לדלת החדר המבודד ושאל אם מישהו צריך משהו‪ .‬יום אחד דוד‬ ‫שמואל ביקש משהו מתוק‪ ...‬הרופא שאל את דוד שמואל מה יש לו לתת בתמורה‪.‬‬ ‫הוא נזכר בטבעת שקיבל מאימו ואמר לו שיתן לו אותה‪ .‬למחרת הוא הביא מעט‬ ‫דבש על סכין‪ .‬כל אחד מחמשת החברים ליקק מעט דבש וכך הם התאוששו קצת‬ ‫ויצאו מהבלוק ‪.16‬‬ ‫אבא קיבל פלק טיפוס אך לא היה בבידוד‪ .‬חייל גרמני בא אל אבא וחבריו וחיפש‬ ‫קצב‪ .‬אבא התייצב‪ ,‬למרות הפלק טיפוס‪ ,‬השילשולים‪ ,‬החולשה והחום הגבוה‪ .‬החייל‬ ‫שאל את אבא אם הוא יודע לשחוט ולהרוג סוס‪ .‬אבא אמר שאין לו ניסיון בסוסים‪,‬‬ ‫אך הוא ידע לטפל בסוס‪ ,‬להפשיט את עורו ו”לפרק” את בשר הסוס‪ .‬הוא שאל אם‬ ‫יש לאבא סכינים‪ ,‬הוא ענה שכן (דוד שמואל העיד שתמיד היה על אבא סכין‪.)...‬‬ ‫אבא ביקש עזרה של שלושה אנשים חזקים שיעזרו להרים את הסוס‪ ,‬שהיתה לו רגל‬ ‫שבורה והיה גדול וכבד‪ ,‬מגזע שטייר‪ ,‬במשקל של טונה‪ .‬הגרמני הביא שלושה חיילים‬ ‫גרמנים‪ .‬אבא הראה לגרמני היכן לירות בראש הסוס‪ ,‬והוא נפל‪ .‬אבא הכניס את‬ ‫הסכין והוציא את דמו‪ .‬אבא הנחה את החיילים הגרמנים מהיכן להרים את הסוס‬ ‫ואז פשט את עורו ופירק אותו‪ .‬הוא עבד מהבוקר עד הערב עד שסיים וחתך אותו‬ ‫לחתיכות כמו שידע מקצועית‪ .‬הגרמנים אכלו את בשר הסוס שנחשב לחיה נקייה‪,‬‬ ‫שכן אינו אוכל ושותה ממקורות מטונפים‪.‬‬ ‫אבא ביקש וקיבל את הכבד של הסוס‪ ,‬לחיזוק החולים בפלק טיפוס‪ .‬במחנה היה‬ ‫מקום בו חיטאו את הבגדים שלהם שהיו מלאים בכינים‪ .‬החיטוי התבצע בסיר‬ ‫פח גדול‪ .‬אבא ביקש להכין את הכבד באמצעות הסיר הזה‪ .‬הוא נתן חצי מהכבד‬ ‫בתמורה לשיתוף הפעולה והנחה איך להכינו‪ .‬בין החברים הקרובים של אבא היו‬ ‫כעשרה חברים (אבא ודוד שמואל‪ ,‬ארטי וטיבי קליין‪ ,‬ישראל מיטלמן ‪ ,17‬מרטון ינו‪,‬‬ ‫פרנקל ונוספים) שהיו חולים בפלק טיפוס‪ .‬הם התחלקו באכילת הכבד‪ ,‬במשך זמן‪,‬‬ ‫עד שהקיבה שלהם התחזקה‪ ,‬וכולם ניצלו ממוות בטוח‪.‬‬ ‫לצפייה באבא‪ :‬״בנאד‬

‫צנק״ (‪ 2:17‬דקות)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1C0cWEJfOdC3K4sK7_26nBwLtVl_pdWQI/view?usp=sharing‬‬

‫‪ .16‬באחד הימים דוד שמואל הרגיש שהוא לא שומע באוזן שמאל ואינו רואה טוב בעין שמאל‪ .‬היו אלה תופעות‬ ‫לוואי של הפלק טיפוס הקשה שהיה לו בראש‪ .‬כשאבא חזר מ”פירוק” הסוס‪ ,‬הוא הביא לדוד שמואל אבן מחוממת‪,‬‬ ‫כדי שיניח אותה על צד שמאל של ראשו‪ .‬לאחר מספר ימים השמיעה חזרה‪ ,‬אך העין המשיכה להיות בעייתית‪.‬‬ ‫כשדוד שמואל התחזק קצת הוא הלך לחפש את הרופא ולפדות בחזרה את הטבעת שקיבל מאימו‪ .‬הוא לא מצא‬ ‫את הרופא בין החיים והלך לחפשו בין המתים‪ ,‬שם אכן גילה אותו‪ ,‬מונח בערמה‪ ,‬כמו בול עץ‪.‬‬ ‫‪ .17‬ישראל מיטלמן העיד שבזכות אבא נשאר בחיים‪ .‬ארטי קליין היה במצב קשה ולא רצה יותר לאכול ולחיות‪ ,‬אך‬ ‫דוד שמואל‪ ,‬נתן לו סטירה והכריחו לאכול‪ .‬בעזרת השם הוא זכה להינצל‪ ,‬חי בבני ברק והקים בארץ משפחה יפה‪.‬‬

‫‪141‬‬

‫כשאבא לקח את בשר הסוס למחסן‪ ,‬הוא ראה שם שימורים ולחם‪ ,‬ולא יכול היה‬ ‫שלא לנסות לקחת מה”אוצר” לחברים הרעבים‪ .‬אבא שקל בזמן הזה ‪ 42‬ק”ג‪ .‬הוא‬ ‫קשר את המכנסיים למטה ומילא את המכנסיים מכל טוב‪ ,‬ככל שהיה ניתן למלא‪.‬‬ ‫במחסן היה גרמני שראה מה אבא עושה‪ .‬הוא הזהיר אותו שאם יראו אותו עם‬ ‫האוכל שלקח ירו בו במקום‪ .‬אבא אמר שלא אכפת לו‪ ,‬הוא חייב לנסות לעזור‬ ‫לחברים הרעבים‪ ...‬לפני שיצא בא גרמני אחר וביקש מאבא שיעשה “ספונג’ה”‪ ,‬והוא‬ ‫נאלץ לעשות זאת כשמכנסיו מלאים‪ ,‬ובלי שיפלו ה”אוצרות” ממכנסיו‪...‬‬ ‫בפעם אחרת‪ ,‬כשאבא עבר ליד חדר האוכל של הקצינים‪ ,‬קראה לו מישהי שיעזור‬ ‫לה (אחר כך נודע לו שהיא יהודיה)‪ .‬היא עבדה ובישלה לחדר האוכל של הקצינים‪.‬‬ ‫הבחורה אמרה לאבא שיש ליד פח האשפה אוכל משאריות הקצינים‪ .‬היא נתנה‬ ‫לאבא סיר של שני ליטר ואמרה לו שימלא ויקח לחברים‪ .‬כשאבא ראה מה יש שם‬ ‫הוא מילא מהאוכל גם בתוך הכובע שלו‪ ,‬ובקושי רב הצליח ללכת‪ .‬החברים דאגו‬ ‫לאבא שחזר למקום באיחור‪ ,‬בגלל הבאת האוכל‪ ,‬ודוד שמואל אמר לו שיזהר‪ .‬דוד‬ ‫שמואל קיבל את ה”פיקדון” למשמרת‪ ,‬שמר עליו וחילק ממנו מעט מעט‪ ,‬במשך‬ ‫חודש ויותר‪.‬‬ ‫בתקופת פלוגות העבודה ומחנות הריכוז היו ליהודים זמנים קשים בהם הם‬ ‫התייאשו מהעתיד ולא היה להם כוח להתמודד עם קשיי ההווה‪ .‬בזמנים אלה‬ ‫האחים והחברים חיזקו ועודדו אחד את השני‪ ,‬ולא ויתרו למי שרצה “להרים ידיים”‪,‬‬ ‫עד ששב הכוח הפיזי והנפשי להמשיך ולשרוד‪.‬‬

‫י”ב‪.‬‬ ‫אחרי חודש בנוד צנק הם התחילו לזוז מכיוון שהרוסים התקרבו מצד אחד ומן הצד‬ ‫השני התקרבו האמריקאים‪ .‬במצב הפיזי והנפשי בו היו שרויים‪ ,‬ועתידם המעורפל‪,‬‬ ‫הם לא חשבו או תיכננו בריחה‪ .‬האוכלוסייה בסביבה היתה עויינת‪ ,‬וחלק מניסיונות‬ ‫הבריחה הסתיימו ברציחה על ידי תושבי הסביבה‪ .‬התחבורה לא פעלה‪ .‬היו הפצצות‬ ‫של בעלות הברית בכל הסביבה‪ ,‬ולא היה מקום או מפלט שנחשב לבטוח‪ .‬הם‬ ‫העדיפו להישאר ביחד ולהמשיך אל הלא נודע‪.‬‬ ‫בחור מטאשנד (משה שטאובר‪ ,‬מפתח תקווה)‪ ,‬הבן של השוחט‪ ,‬המוהל‪ ,‬בעל קורא‬ ‫ובעל תפילה‪ ,‬וה”מלמד” של אבא ואחיו‪ ,‬העיד בפני שהוא ברח והיה בשבי הרוסים‬ ‫בסיביר ארבע שנים‪ .‬במקרים אחרים הרוסים הרגו את השבויים‪ ,‬ללא קשר לזהותם‪.‬‬ ‫בחור אחר מטאשנד‪ ,‬יהודה (שהיה בעל מסגרייה בעיר גנים) היה בשבי הרוסים‬

‫‪142‬‬

‫חפירת קברי אחים בגונסקירכן‬

‫במשך שמונה שנים‪ .‬אח של ישראל מיטלמן (לונצ’י‪ ,‬שגר בפתח תקווה) הצליח‬ ‫לברוח‪ ,‬בכך ש”נצמד” לעדר בקר שרעה בסביבתם והמשיך ללכת בעקבותיו‪ ,‬לאן‬ ‫שהלכו‪ .‬בהמשך‪ ,‬הוא הופיע בפני אחיו ישראל‪ ,‬והציע לו להצטרף אליו‪ ,‬אך זה‬ ‫סירב‪ .‬התמזל מזלו של לונצ’י שהצליח לחמוק מהשורות ומצעדת המוות‪ .‬הוא‬ ‫חזר לטאשנד‪ ,‬פתח חנות‪ ,‬ובהמשך עלה ארצה‪ .‬כשאבא רצה “להישאר” ולא‬ ‫להמשיך‪ ,‬דוד שמואל לא נתן לו‪ ,‬וכשדוד שמואל רצה “להישאר” אבא לא נתן‬

‫לו ‪“ -‬איש את רעהו יעזורו‪ ,‬ולאחיו יאמר חזק”‪ ,‬וכדברי קהלת (פרק ד’) “טובים‬ ‫השניים מן האחד‪ ...‬כי אם יפולו‪ ,‬האחד יקים את חברו‪ ,‬ואילו האחד שיפול‪,‬‬ ‫ואין שני להקימו‪ .‬גם אם ישכבו שניים וחם להם‪ ,‬ולאחד איך יחם‪ .‬ואם יתקפו‬ ‫האחד‪ ,‬השניים יעמדו נגדו‪.”...‬‬ ‫בהתקרב פסח ביקש דוד שמואל להכין שלוש מצות‪ ,‬ולעשות סדר פסח‪ .‬לאחר‬ ‫שהסביר למפקדו במה מדובר הוא הסכים ואמר שיכינו זאת במטבח‪ .‬במטבח היה‬ ‫יהודי בשם הרמן‪ ,‬שבתחילה לא הסכים‪ ,‬ואחר כך התרצה‪ .‬דוד שמואל אמר לו‬ ‫שכשהם ישתחררו‪ ,‬אם יראה אותו‪ ,‬שיברח משם אלף קילומטרים‪ ...‬החברים ישבו‬ ‫בליל הסדר ואמרו בעל פה את מה שזכרו‪ .‬הם אמרו “עבדים היינו לפרעה במצרים‬ ‫וכו’” וקטעים נוספים‪ .‬כשהם פתחו את הדלת ב”שפוך חמתך”‪ ,‬הגרמנים אמרו להם‬ ‫שהם צריכים לרוץ כי הרוסים קרובים‪ ,‬ומי שרוצה שישאר‪ .‬הגרמנים הרגו ‪ 600‬איש‬ ‫שנשארו שם‪ .‬הצטרף אליהם הרופא ליזרוביץ (שנפטר אחר כך בבודפשט)‪ ,‬כל אחד‬ ‫‪143‬‬

‫חיילים אמריקאים סוקרים את גופות הנרצחים במחנה גונסקירכן‪ ,‬עם כניסתם למחנה‬ ‫לאחר שיחרורו (תמונה מקורית שאבא קיבל מחייל אמריקאי)‬

‫לקח מהמחסנים כאוות נפשו אוכל יבש‪ ,‬חטפו ויצאו‪ ,‬כמו שאבא תיאר זאת ‪ -‬יציאת‬ ‫מצרים ממש‪ .‬בהמשך צעדת המוות‪ ,‬בכל פעם כשהרוסים הפציצו את הגרמנים‪,‬‬ ‫היהודים חטפו מהם מכות (כי הם נמצאו “אשמים”)‪.‬‬ ‫כך הגיעה שארית הפליטה של צעדת המוות למאוטהאוזן בחודש מארס ‪.1945‬‬ ‫במאוטהאוזן הם הוכנסו למקום שנקרא “פארניסטו לאגר” מקום שהוא ה”תחנה‬ ‫הסופית”‪ ,‬לא יוצאים משם בחיים‪ .‬הם חיו כחודש בצפיפות נוראה‪ ,‬כ‪ 1,000-‬איש‬ ‫ישבו‪ /‬שכבו אחד על השני‪ ,‬בלי בגדים‪ .‬כל הזמן מתו אנשים סביבם‪ .‬למאוטהאוזן‬ ‫הביאו גם יהודים ממקומות אחרים‪ ,‬שלא הצליחו לקחתם לאושוויץ ‪ .18‬דוד שמואל‬ ‫נשא איתו תמונות של כל בני המשפחה ובכל ערב נהג “לדבר” אליהם‪ .‬בהגיעם‬ ‫למאוטהאוזן רצו לקחת מהם את כל ציודם‪ .‬דוד שמואל אמר שאת התפילין ואת‬ ‫התמונות הוא לא נותן‪ .‬למרות ניסיונותיו של אבא לשכנעו הוא לא הסכים לוותר על‬ ‫“רכושו”‪ ,‬ולבסוף “רכוש” זה אכן נשאר איתם‪ .‬כל לילה היה דוד שמואל מביט בכל‬ ‫אחד מבני המשפחה שבתמונות‪ ,‬מניח תפילין‪ 19‬ואומר קריאת שמע‪.‬‬ ‫‪ .18‬כחודש לאחר השחרור נמצאו יהודים גוססים באסם‪ ,‬ששרדו בקושי רב‪ .‬הם לא יכלו ללכת‪ ,‬אך כנראה שמישהו‬ ‫הביא להם מעט אוכל‪ ,‬ובקושי רב נשארו בחיים‪.‬‬ ‫‪ .19‬כשדוד שמואל עלה ארצה הוא בירר אם עשה טוב שהניח את התפילין בלילה (שהרי זמן תפילין אינו בלילה)‪,‬‬ ‫ואמרו לו שנהג בסדר גמור‪.‬‬

‫‪144‬‬

‫במאוטהאוזן הגרמנים לקחו את מחצית מהיהודים שהגיעו מהונגריה וממחנות‬ ‫שפונו בעקבות התקדמות הרוסים והאמריקאים‪ ,‬זקנים‪ ,‬ילדים וחלשים‪ ,‬היישר‬ ‫לבורות הקבורה‪ .‬הם הועמדו בפתח הבורות‪ ,‬נורו והושלכו לבורות‪ .‬אבא עבד‬ ‫בחפירת הבורות ובכיסוי הגופות‪ .‬זה היה נורא‪ .‬אבא מעיד שראה בעצמו זקנים‬ ‫וזקנות‪ ,‬ילדים ואנשים עם טליתות מושלכים ומומתים בבורות אלה‪ .‬ה”קבוצה”‬ ‫של אבא שמרה מעט משאריות המזון שאבא הביא ממחסן הגרמנים‪ ,‬ובקיצוב‬ ‫ובחשאיות מתחת לשמיכה‪ ,‬הם ליקקו מעט משאריות אלו‪ ,‬דבר שעזר להם לשרוד‪.‬‬ ‫באחד הימים הציעו לאסירים מרק עם בשר‪ .‬הם התפלאו מהיכן הגיע פתאום בשר‪.‬‬ ‫התברר שהגרמנים יש”ו הכינו מרק מבשר המתים במחנה‪ ...‬התיאורים המזעזעים‬ ‫של מגילת איכה בהתגלמותם הממשית‪ .‬אוי השם מה היה לנו‪...‬‬ ‫לאחר מכן אבא וחבריו הצטוו לעבור מחנה והם הוצעדו לעבר גונסקירכן‪ ,‬הנמצאת‬ ‫ליד העיר מינץ באוסטריה‪ .‬היה שם מחנה עם אלפי יהודים‪ .‬גם במחנה זה אבא הלך‬ ‫לחפור בורות ולקבור את המתים הרבים שמתו במחנה‪ .‬כל יום אבא לקח כמאה‬ ‫יהודים ל”קבורה”‪ ,‬בבורות ובקברי האחים שהם כרו להם שם‪ ,‬ללא הפוגה‪ ,‬ללא‬ ‫שבת וללא חג‪ .‬הגרמני שליווה את ה”קברנים” אמר לאבא שגם סופו צפוי להיות בין‬ ‫המתים האלה‪ .‬גם כאן‪ ,‬דוד שמואל שמר מעט שימורים וכל חבר מהקבוצה קיבל‬ ‫כפית קטנה ממה שהיה‪ .‬אבא תיאר את המקום כ״בית מטבחיים״‪...‬‬ ‫במקום זה היו לצערנו גם מקרים בהם אנשים אכלו מבשר חבריהם שמתו‪ ,‬כמו‬ ‫שכתוב במגילת איכה‪ ,‬השם ישמור‪...‬‬ ‫לאורך כל התקופה אבא ואחיו שמרו ועודדו אחד את השני‪ ,‬כפי שכבר הוזכר‪.‬‬ ‫כשאחד מהם התייאש ורצה להפסיק (את מסע החיים) אחיו לא ויתר‪ ,‬אם‬ ‫ברכות ואם בתקיפות‪ ,‬ורק בזכות האחריות והתמיכה ההדדית הם זכו והצליחו‬ ‫לשרוד‪ ,‬יחד‪.‬‬ ‫בשבת קודש פרשת בהר‪-‬בחוקותי‪ ,‬כ”ב באייר תש”ה ‪ ,5.5.1945 -‬נכנסו האמריקאים‬ ‫ושיחררו את מחנה גונסקירכן‪ .‬בבוקר הגרמנים נעלמו ובהמשך היום נכנסו‬ ‫האמריקאים‪ .‬לפי גרסת ארטי קליין‪ ,‬ביום שישי בערב (‪ )4.5.45‬נכנסו למחנה שלושה‬ ‫ג’יפים אמריקאיים ואמרו ליושבי המחנה שהם משוחררים‪ .‬חיילי האס אס ברחו עוד‬ ‫קודם לכן (ראה תעודת השיחרור של אבא)‪.‬‬ ‫במחנה היה מחסן אליו רצו ונכנסו כארבע מאות בחורים כמו נמלים‪ .‬הם אכלו‬ ‫כמויות גדולות של אוכל ורובם מתו שם‪ .‬הם לא יכלו לשאת את הרעב‪ ,‬אך קיבתם‬ ‫המצומקת לא יכלה לשאת את העומס הפתאומי של האוכל‪ .‬כך באופן כל כך‬

‫‪145‬‬

‫טראגי סיימו יהודים רבים את חייהם‪ ,‬לאחר שהשיחרור כבר הגיע‪ .‬דוד שמואל‪,‬‬ ‫הזהיר את החברים מסכנה של אוכל יתר פתאומי‪ ,‬והם אכן ניצלו גם ממוות‬ ‫זה‪ .‬לפי עדות קליין ארטי‪ ,‬מ‪ 2,400-‬יהודים שהגיעו לנוד צנק בדצמבר ‪,1944‬‬ ‫נותרו בחיים עד מארס ‪ 1945‬רק ‪ 400‬יהודים (מתוכם מתו נוספים‪ ,‬עד השחרור‬ ‫ובסמוך לו)‪ .‬בגונסקירכן היו שתי נערות שהצטרפו אל קבוצת הבחורים של אבא‬ ‫והמשיכו איתם‪.‬‬ ‫האמריקאים טיפלו במשוחררים בצורה טובה‪ ,‬הם הקימו שם בית חולים וטיפלו‬ ‫בחולים‪ .‬בין האמריקאים היו גם יהודים‪ ,‬וביניהם קצין יהודי‪ ,‬י‪ .‬כהן מסילאדי‬ ‫(שהיתה בסביבת מגוריו של ארטי)‪ ,‬הקצין נסע בילדותו לאמריקה‪ ,‬התחתן עם גויה‬ ‫ונולדו לו שתי בנות) ארטי היה בקשר עם הקצין עד פטירתו של הקצין (בשנת ‪)2009‬‬ ‫לאחר מכן‪ ,‬המשיך ארטי להיות בקשר עם אשת הקצין‪.‬‬ ‫דוד שמואל עצמו חלה בשלב זה והאמריקאים לקחוהו לבית החולים‪ ,‬שם קיבל‬ ‫זריקות‪ ,‬עד שהתחזק והתאושש‪ ,‬בעזרת השם‪.‬‬ ‫היו בחורים שהלכו “לקחת” ולהוציא אוכל ממחסני האמריקאים‪ ,‬שהיה מלאים מכל‬ ‫טוב‪ .‬השיטה עבדה כך ‪ -‬מישהו נכנס למחסן עם חוט קשירה הוא קשר אוכל לחוט‬ ‫ומבחוץ משכו את החוט‪ .‬הוציאו את ה”סחורה”‪ ,‬וחוזר חלילה‪ .‬ג”א מסילד שומיו‬ ‫נכנס למחסן והתחיל “לעבוד”‪ .‬חייל ששמר על המחסנים הבחין בתרגיל וירה בו‪.‬‬ ‫הוא קיבל כדור בריאות ונפצע קשה‪ .‬אבא רץ וסחב אותו לבית החולים האמריקאי‪,‬‬ ‫שם טיפלו בו והצילו אותו‪ .‬לימים הוא עלה לארץ והתגורר בירושלים‪ ,‬בקריית משה‪,‬‬ ‫ליד שרה אחותי‪.‬‬

‫י”ג‪.‬‬ ‫הניצולים שהו בסמוך למקום שיחרורם במינץ ובהורשינג (אוסטריה) כשלושה‬ ‫חודשים‪ .‬בתקופה זו הם התחזקו והחלו להתאושש‪ .‬בערים אלה היו דירות ריקות‬ ‫של גרמנים ושם הם גרו לזמן קצר‪ .‬לאחר מכן חזרו לאכסניה של האמריקאים‪ ,‬שם‬ ‫טופלו היטב‪ .‬בתקופה זו‪ ,‬בהיותם בוינה‪ ,‬ליד נהר הדנובה פגשו אבא וחבריו (ביניהם‬ ‫צ”פ) את אחד הקצינים האכזריים ממאוטהאוזן‪ ,‬שנהג להסתובב עם כלב אכזרי‪,‬‬ ‫להרביץ להם ללא סיבה ולשסות את הכלב באסירים האומללים‪ .‬הם זכרו היטב את‬ ‫פניו‪ ,‬ובהזדמנות זו הוא קיבל מידם את הטיפול הראוי לו‪...‬‬ ‫להורשינג הגיעו חבילות של האמריקאים בהם היו מגוון מוצרים ומצרכים‪ ,‬מנייר‬ ‫טואלט ועד שימורים‪ .‬האמריקאים קיבלו את החבילות‪ ,‬אך הם חילקו מהחבילות‬

‫‪146‬‬

‫‪A - Tasnad‬‬ ‫‪B - Baia Mare‬‬ ‫‪C - Rodna‬‬ ‫‪D - Torun‬‬ ‫‪E - Beregovo‬‬ ‫‪F - Kosice‬‬ ‫‪G - Nagy Cenk‬‬ ‫‪H - Mauthausen‬‬ ‫‪I - Gunskirchen‬‬ ‫‪J - Arad‬‬

‫ה"מסלול" של אבא מטאשנד‬ ‫עם פלוגות העבודה באוקראינה‪,‬‬ ‫המשך לקוסיצה‪,‬‬ ‫נוד צנק‪,‬‬ ‫מאוטהאוזן‪,‬‬ ‫גונסקירכן‬ ‫וחזרה לאראד‬

‫‪147‬‬

‫רישומי "מסלול" אבא ממחנות העבודה‪ ,‬מחנות הריכוז ועד העלייה ארצה‬

‫אישורי ה"מסלול" של אבא‪ ,‬כפי שהתקבלו מהונגריה‬ ‫‪148‬‬

‫תעודת השחרור של אבא ממחנה מאוטהאוזן‬

‫‪149‬‬

‫גם ליהודים המשוחררים שוקולדים וסיגריות‪ .‬בין האמריקאים היו גם יהודים‬ ‫שדיברו יידיש אבל אבא וחבריו לא ידעו אלא הונגרית ורומנית‪ .‬אבא התנדב לסייע‬ ‫לאמריקאים‪ ,‬שהגיעו למינכן‪ .‬במשך כחודשיים אבא טס עם האמריקאים לברלין‬ ‫ועזר להם להעמיס חבילות ולפרוק אותן בהורשינג‪ .‬כל חבילה שקלה כעשרים ק”ג‬ ‫והכילה כאמור מגוון מצרכים‪ .‬בתמורה לעזרתו אבא קיבל מהמצרכים שהיו‬ ‫באותן חבילות‪.‬‬ ‫לאחר השחרור‪ ,‬על הדנובה היה דגל אמריקאי למעוניינים לצאת לאמריקה ודגל‬ ‫רוסי למעוניינים ללכת למדינות הקומוניסטיות‪ .‬בגלל השחרור של אבא ודוד‬ ‫שמואל ע”י האמריקאים והסיוע שלהם לאמריקאים הם קיבלו אישור הגירה לעבור‬ ‫לאמריקה‪ .‬דוד שמואל הציע ואבא הסכים שילכו לאחים שנשארו ברומניה (דוד‬ ‫משה ודודה זלדה)‪ ,‬והם זרקו את האישורים שקיבלו להגר לאמריקה‪ .‬עם השחרור‬ ‫אבא קיבל מחייל אמריקאי ‪ 24‬תמונות של גוויות הניספים בגונסקירכן‪ .‬במעבר לצד‬ ‫הקומוניסטי לקחו מאבא ‪ 20‬תמונות ונשארו לו רק ‪ 4‬תמונות‪( .‬אני מתכוון להעביר‬ ‫תמונות אלו ואחרות ליד ושם)‪.‬‬ ‫אבא ואחיו שמרו חלק מהצידה לדרך ולרומניה‪ .‬הם לקחו פרה עם עגלה‪ ,‬עליה‬ ‫הטעינו את מטענם‪ .‬בדרכם לרומניה‪ ,‬עם מעברם לצד הקומוניסטי‪ ,‬לקחו להם‬ ‫את הכל‪...‬‬ ‫בדרכם לאראד‪ ,‬הצטרפה לבחורים רוז’י‪ ,‬נערה בת שש עשרה שהשתחררה מהמחנות‪,‬‬ ‫והם שמרו עליה כאילו היתה אחותם‪ .‬בדרך הקבוצה “נתקלה” בחיילים רוסים שרצו‬ ‫לקחת את הנערה ולבצע בה את זממם‪ .‬אבא לא נתן להם לקחתה‪ ,‬אך הם היו עם‬ ‫נשק ועם אצבע קלה על ההדק‪ .‬אחד החיילים כיוון את הנשק אל אבא‪ ,‬אך חברו‬ ‫הסיט את הקנה מאבא‪ ,‬ובעזרת השם הוא שוב ניצל‪ .‬לאחר מעשה לחש החייל השני‬ ‫לאבא שגם הוא יהודי‪ .‬אבא קיבל בעבר מכתב מרוז’י שגרה בירושלים (לא ברור‬ ‫איך מצאה אותו)‪ ,‬אך הקשר עימה אבד‪.‬‬ ‫לאחר תקופה זו חזרו אבא ודוד שמואל‪ ,‬ביחד עם ישראל מיטלמן וחברים נוספים‪,‬‬ ‫לרומניה‪ ,‬לאראד‪ ,‬שם גרו לפני המלחמה אחיהם הנשואים‪ ,‬משה וזלדה‪ .‬באראד‬ ‫היה בניין “אלבא יוליה”‪ ,‬שם הגישו ליהודים שהגיעו עזרה וסיוע ראשוני‪ ,‬כולל מתן‬ ‫‪ 5,000‬לאי (כסף רומני) לפני ששלחו אותם לדרכם‪ .‬כשהגיעו האחים לאראד הם‬ ‫פגשו שם את אחיהם‪ ,‬דוד גבי‪ ,‬שחזר חודש לפניהם מאושוויץ ומאבנזה במצב קשה‬ ‫מאוד ובמשקל ‪ 28‬ק”ג‪ .‬האח‪ ,‬דוד משה‪ ,‬לא הרשה לאבא לחזור לטאשנד (אולי‬ ‫חשש מכך שאבא עלול להסתבך בבואו חשבון עם ההונגרים תומכי הגרמנים‬ ‫‪150‬‬

‫בעיירה) ‪ .20‬דוד משה ודודה זלדה טיפלו באחיהם במסירות עד ששבו לאיתנם‪.‬‬ ‫כשהחלו לנסות ולשקם את חייהם‪ ,‬כל אחד מהאחים פנה לדרך שונה‪.‬‬ ‫דוד משה החל לעבוד ביצוא פירות‪ ,‬ייצור ריבות וכו’‪ ,‬ובמסגרת תפקידו סבב‬ ‫ברחבי רומניה‪ .‬באחת ההזדמנויות לקח איתו את בתו‪ ,‬חווה‪ .‬כשהתקרבו לטאשנד‬ ‫היא ביקשה שיראה לה איפה גרו‪ .‬הוא סרב לכך בתוקף‪ ,‬הראה לה את הכיוון‬ ‫ופנה משם‪ .‬הוא “מחק” את המקום‪ .‬דוד משה‪ ,‬אבא ואחיו רצו להתרחק ככל‬ ‫האפשר מטאשנד‪ ,‬ואחר כך גם מרומניה והונגריה‪ ,‬וכמובן מגרמניה‪ ,‬אוסטריה‬ ‫ופולין‪ ,‬ולא לדרוך יותר במקומות ארורים אלה לעולם‪ .‬אשרינו שזכינו לארצנו‪,‬‬ ‫ארץ ישראל‪ ,‬מקור חיותנו ומולדתנו האמיתית‪ ,‬מאז ולעולם‪.‬‬ ‫כשדוד שמואל חזר מהמחנות‪ ,‬הוא שכח את הבטחתו לאביו בדבר אי עבודה‬ ‫בשבת ונאלץ לעבוד בשבת‪ .‬באחת השבתות עבר שם רב מקומי (צ’יפה רב’ה)‪.‬‬ ‫הרב היה בדרכו למקווה ואמר לדוד שמואל‪ ,‬אותו לא הכיר אך ידע שהוא יהודי‪,‬‬ ‫“גיט שבת”‪ .‬באותו רגע הוא נזכר בהבטחתו‪ ,‬ועזב מיידית את העבודה‪ .‬היו לו‬ ‫זמנים קשים גם בחו”ל וגם בארץ והוא מעיד שסבא בא אליו בחלום‪ ,‬עודד אותו‪,‬‬ ‫ואכן כל העניינים הסתדרו לבסוף על הצד הטוב ביותר‪.‬‬ ‫אבא פתח איטליז באראד וסודר שלא ילך לצבא כי היה במחנות הריכוז ‪.21‬‬ ‫הוא לא נתן שיקניטו או יקללו את בני משפחתו או את היהודים ככלל‪ .‬כשמישהו‬ ‫“פתח את הפה” על היהודים “אכלתי אותו”‪ ,‬הוא אומר‪ .‬כשהיו במשחק כדורגל‬ ‫ומישהו התחיל לדבר על היהודים אבא נתן לו סטירה כזו שהוא ברח והסתתר‬ ‫מאבא ולא חזר עוד למגרש‪.‬‬ ‫החנות של אבא הצליחה מאוד ובאו לקנות בה יהודים וגם גויים‪ ,‬שעמדו בתור‪,‬‬ ‫למרות שהמחיר היה גבוה יותר‪ ,‬בגלל כשרות הבשר‪ .‬אבא עבד לבד בחנות ורק‬ ‫בקופה עזרו לו דוד שמואל ודוד גבי‪ ,‬לסירוגין‪ .‬באחד הימים בא יהודי‪ ,‬שהיה‬ ‫במחנות‪ ,‬לקנות בשר‪ .‬היה זה יום חמישי ודוד גבי‪ ,‬כבן ‪ ,21‬עזר לאבא בחנות‪.‬‬ ‫(אבא דאג “לפצות” את הרס”ר ששיחרר את דוד גבי באותו יום)‪ .‬באותו זמן‬ ‫היה מקובל שמי שקונה ק”ג בשר‪ ,‬צריך לקחת גם ‪ 300‬גרם עצמות‪ .‬היהודי ביקש‬ ‫לקנות ק”ג בשר ללא עצמות‪ .‬אבא סירב‪ .‬היהודי קילל את אמא של אבא‪ .‬על‬ ‫‪ .20‬כנראה שבכל זאת הוא‪ ,‬אולי בלווית אחד האחים‪ ,‬חזר לטאשנד למכור את הבית‪ .‬לדאבון לב‪ ,‬היו בין היהודים‬ ‫הניצולים שחזרו לטאשנד שהתגוללו שתויים‪ ,‬ואף נישאו שם לבחורות לא יהודיות‪ .‬השם ישמור‪....‬‬ ‫‪ .21‬את דוד גבי‪ ,‬שהרומנים בכל זאת גייסו כי לא גילו אצלו כל בעיה רפואית‪ ,‬אבא דאג לשחרר כעבור זמן מה כי‬ ‫היה באושוויץ‪.‬‬

‫‪151‬‬

‫כך הוא לא היה יכול להבליג‪ .‬הוא רדף אחריו מחוץ לחנות ונתן לו אגרוף‪ ,‬שהפיל‬ ‫לו שלוש שיניים‪ ,‬במקום‪ .‬אבא ביקש שישאיר את הבשר ושילך‪ .‬הוא אכן הלך ‪-‬‬ ‫למשטרה‪ ,‬להתלונן על אבא‪ .‬לחנות הגיע שוטר שביקש מאבא שיתלווה אליו לתחנת‬ ‫המשטרה‪ .‬אבא אמר לו שהוא לא יכול לסגור את החנות‪ ,‬אבל יבוא איתו בסוף‬ ‫היום‪ .‬השוטר שהיה מטאשנד‪ ,‬הכיר את אבא והסכים‪ .‬בסוף היום אבא התלווה‬ ‫אל השוטר והלך איתו לתחנת המשטרה‪ .‬אבא אמר שהוא היה במחנות והיהודי‬ ‫קילל את אמו שנשרפה באושוויץ‪ ,‬ואת זה הוא לא יכול לשמוע‪ .‬במקרה כזה הוא‬ ‫פשוט יוצא מדעתו ולא אחראי למעשיו‪ .‬אבא אמר שהוא “שילם לו” על מה שקילל‬ ‫וכעת הוא מוכן לשלם לו על השיניים‪ ,‬אך אם יקלל שוב הוא ישבור לו את השאר‪...‬‬ ‫במשטרה אמרו לאבא שהוא הגיש תביעה ויהיה משפט‪.‬‬ ‫כעבור כשבוע אבא קיבל זימון מהרב‪ ,‬הבן של מהר”מ בריסק‪ ,‬אהרון צבי (צ’ייקה‬ ‫רב)‪ ,‬שהקים ישיבה באראד‪ ,‬במקום זו שנסגרה בטאשנד‪ .‬אבא התייצב אצלו‪.‬‬ ‫הסתבר שהיהודי תבע את אבא גם בדין תורה אצל הרב‪ .‬אבא סיפר לרב את מה‬ ‫שהיה‪ ,‬וחזר על כך שהוא “שילם לו” על קללתו ומוכן לשלם לו גם על שיניו‪ ,‬אבל‬ ‫אם הוא תובע את אבא גם בבית משפט‪ ,‬שימשוך את תביעתו משם‪ ,‬ואבא יבוא‬ ‫להישפט אצל הרב ובית דינו‪ .‬וכך היה‪ :‬התביעה לבית משפט בוטלה‪ ,‬והדיון היה‬ ‫בבית הדין של הרב‪ .‬יחד עם הרב ישבו בדין גם הרב שרייבר והרב מילר‪ .‬פסק‬ ‫הדין היה כהצעת אבא ‪ -‬הוא שילם לו על תיקון השיניים‪ ,‬אחרי שהיהודי התנצל‬ ‫על קללתו‪.‬‬ ‫מול החנות של אבא היתה חנות של גוי שמכרה בשר לא כשר (בירוצ’י)‪ ,‬ושניהם‬ ‫היו ביחסים טובים (אבא נתן לו את החלקים הלא כשרים‪ ,‬למכירה)‪ .‬באחד הימים‬ ‫הוא ביקש מאבא שישגיח על חנותו לזמן קצר‪ .‬הגיע מישהו לחנות של הגוי ואבא‬ ‫ביקש שיחכה לבעלים‪ ,‬אך הוא לא רצה לחכות ורצה לקנות מאה גרם “טפרטו”‬ ‫(שומן מבושל שמתקשה‪ ,‬שמכינים בדרך כלל בערב פסח)‪ .‬הוא שכנע את אבא‬ ‫למכור לו והלך‪ .‬כעבור כחצי שעה‪ ,‬הבעלים חזר למקומו והלקוח חזר ואמר‬ ‫לבעלים שאבא מכר לו את השומן עם ג’וקים‪ ,‬וכינה את אבא “יהודי מסריח”‪.‬‬ ‫אבא שמע זאת ויצא מהחנות‪ .‬בין החנויות עמדה חנות מעדנים בה מכרו סוכריות‪,‬‬ ‫והשולחן ממנו מכרו היה מכוסה בזכוכית‪ .‬אבא תפס את הקונה שכינה אותו‬ ‫בשם גנאי‪ ,‬דפק את ראשו בשולחן הזכוכית ונתן לו מכות עד שאנשים הפרידו‬ ‫ביניהם‪ .‬הגוי הלך להתלונן במפלגה‪ ,‬וקראו לאבא לבירור‪ .‬כששאלו למה עשה‬ ‫מה שעשה ולא הלך להתלונן במשטרה‪ ,‬ענה שהוא לא הולך למשטרה אלא יתבע‬ ‫לצפייה באבא‪ :‬״כבוד לסבתא״‬

‫(‪ 3:14‬דקות)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1tbBuB6GEbRQI5An0IVFBpPXntxNU5HNo/view?usp=sharing‬‬

‫‪152‬‬

‫אותו בבית משפט‪ .‬המפלגה‬ ‫אומרת לא לקלל והוא קילל‪,‬‬ ‫ואם יקלל שוב‪ ,‬ירביץ לו שוב‪.‬‬ ‫במפלגה אמרו לאבא שהוא‬ ‫צודק והפרשה באה אל סיומה‪.‬‬ ‫ב‪ 1947-‬בתקופת הקומוניזם‬ ‫הלאימו את האיטליז של אבא‬ ‫והוא התחיל את עבודתו‬ ‫בקואופרטיב “אוראקה” של‬ ‫ממשלת רומניה‪ .‬בעבודה זו‬ ‫נדרש ללכת לירידים לקנות‬ ‫פרות ובעלי חיים‪ .‬הוא קיבל‬ ‫פרמיה על העבודה הטובה‬ ‫שביצע‪ .‬באחד הימים מסר‬ ‫אבא עגל לשחיטה‪ .‬את עור‬ ‫העגל‬

‫מסר‬

‫לעיבוד‬

‫וממנו‬

‫מימין‪ :‬אבא‪ ,‬דוד משה ודוד גבי‬

‫הכינו שלושה מעילי עור בצבע‬ ‫אדום‪-‬כתום‪ ,‬ארוך עד הרגליים‪ ,‬לאחים קליין‪ .‬כששלושתם הלכו ברחוב הצביעו‬ ‫עליהם ואמרו הנה שלושת הקפיטליסטים‪ .‬באחד מימי ראשון היה משחק‬ ‫כדורגל באראד בין קבוצת הכח (יהודים) לקבוצת פועלים שמאלנים‪ ,‬אמפה‬ ‫(‪ .)AMEPA‬היה שם יהודי אחד‪ ,‬ו”ט‪ ,‬אוהד של קבוצת אמפה‪ .‬כשהגיעו האחים‬ ‫קליין למשחק ו”ט צעק לעברם‪ :‬״באים הקפיטליסטים״‪ .‬אבא השאיר את המעיל‬ ‫אצל אחיו ורדף אחרי ו”ט‪ ,‬עד שתפסו והחזיקו את אבא שלא יפגע בו‪ .‬הוא עזב‬ ‫את המגרש ולא חזר ליציעים עד סוף המשחק‪ .‬בתקופה בה חי אבא באראד‬ ‫הוא מילא משימות מגוונות מלבד עבודתו באטליז‪ .‬לדוגמה‪ ,‬כשהחלו חזרות‬ ‫להצגה “העטלף” באראד‪ ,‬ובת דודתי חווה הופיעה בהצגה כזמרת וגם כנגנית‪,‬‬ ‫אבא ליווה אותה לחזרות במסירות‪ ,‬ללא מרמור וללא תלונות‪ .‬כל הכבוד לו‪.‬‬ ‫אנו זכינו והכרנו את אבא כיהודי שקט ורגוע‪ .‬לפי הסיפורים‪ ,‬עברו עליו ימים‬ ‫סוערים ולגמרי לא שקטים ורגועים‪ .‬אבא זכה בעזרת השם לשקט ולשמחה‪ ,‬יחד‬ ‫עם אמא‪ ,‬ולהתמודדות עם אתגרים אחרים‪ ,‬אתגרי הגיל‪.‬‬

‫‪153‬‬

‫י”ד‪.‬‬ ‫בין העדויות ששמעתי על אבא ומשפחתו בטאשנד‬

‫ההורים של משה שטאובר‬

‫‪ .2010‬משה שטאובר‬

‫משה שטאובר‬ ‫יליד ‪ ,1918‬מטאשנד‪ ,‬גר בפתח תקווה‪ .‬אביו היה ה”מלמד” של האחים קליין‪ ,‬וכן‬ ‫שוחט‪ ,‬מוהל‪ ,‬בעל תפילה ובעל קורא בטאשנד‪ .‬אביו היה ה”משגיח” של האטליז‬ ‫של סבא‪ ,‬ומתוקף תפקידו החזיק את מפתחות האטליז ויכול היה להיכנס בכל עת‬ ‫ולבדוק באטליז ככל העולה בדעתו‪ .‬הוא סיפר שבטאשנד היו כ‪ 1,500-‬יהודים‪ ,‬כ‪250-‬‬ ‫משפחות‪ ,‬לבד מבחורי הישיבה שהיו עוד כ‪ 500-‬במניין‪.‬‬ ‫היתה תקופה שרצו להכניס רפורמה בטאשנד‪ ,‬ולהביא רב רפורמי‪ ,‬אך גליק‪ ,‬החסיד‪,‬‬ ‫מראשי הקהל‪ ,‬הביא את מהר”מ בריסק לשמש כרב העיירה‪ ,‬בשנת ‪ .1919‬הרב היה‬ ‫בקשר טוב עם כל תושבי טאשנד‪ ,‬שכיבדו אותו‪ ,‬כולל הרפורמים והגויים‪ ,‬שביקשו את‬ ‫הרב שישמש כבורר ופוסק ביניהם‪.‬‬ ‫ר’ משה הכיר את המשפחה ואחותו היתה חברה של דודה זלדה‪ .‬לדבריו‪ ,‬סבא‬ ‫והמשפחה היו אנשים ישרים‪ ,‬שהרבו בצדקה וחסד ועזרו לכל נצרך‪ .‬ר׳ משה יצא‬ ‫מהעיירה ב‪ 1939-‬וחזר רק ב‪ ,1948-‬לאחר שיחרורו מהכלא הרוסי‪ ,‬בו היה שבוי במשך‬ ‫ארבע שנים‪ .‬הוא נשאר בעיירה במשך ‪ 24‬שעות‪ ,‬פגש את קלר ופרנקל‪ ,‬ונסע לאראד‪,‬‬ ‫אל אחיו שגר שם‪ .‬באראד הוא פגש שוב את בני משפחת קליין שגרו שם אף הם‪ .‬לפני‬ ‫השואה הוא היה במחנה עבודה וחשש לבוא הביתה לפסח‪ ,‬למרות שקיבל רשות‪ ,‬פן‬ ‫יאחר ויגיע בחג עצמו‪ .‬כששמעו על כך בבית הצטערו מאוד‪ .‬הוא שמע על צערם‪ ,‬ניצל‬ ‫את ההזדמנות הבאה והגיע לחג השבועות‪ .‬בנסיעה זו הוא אכן איחר את כניסת החג‬ ‫והגיע לביתו בחג‪ .‬למחרת בבוקר הלך לברך את מהר”מ בריסק בברכת חג שמח‪.‬‬ ‫הישיבה כבר לא פעלה‪ ,‬ולמרות שהרב ידע שהוא הגיע בחג הוא קיבלו בסבר פנים‬ ‫יפות ועודד אותו‪ .‬הרב היה פיקח ואיש אמת‪ ,‬וידע לקרב ולאהוב כל יהודי‪.‬‬ ‫‪154‬‬

‫‪ .2010‬אבא וצבי אילון‬

‫אהרון צבי אילון (וינברגר)‬ ‫יליד ‪ ,1923‬גר בירושלים‪ .‬אחיין המהר”מ בריסק‪( ,‬הרבנית היתה אחות אביו)‪ .‬הוא‬ ‫נכד הרב ממרגריטה ובן דוד של הרב אהרון צבי‪ ,‬בן מהר”מ בריסק (שניהם נקראים‬ ‫ע”ש אותו סבא)‪ .‬ר’ אילון למד בישיבה בטאשנד במשך כחמש שנים‪ ,‬מגיל ‪ 12‬ועד גיל‬ ‫‪ ,17‬מ‪ 1935-‬ועד סגירת הישיבה ב‪ .1940-‬כשמהר”מ בריסק הגיע לטאשנד הוא ארגן‬ ‫את חיי הקהילה‪ ,‬את השחיטה‪ ,‬את חנויות הבשר הכשרות בפתח בית הרב‪ ,‬ואת‬ ‫שאר צרכי הקהילה‪ ,‬בדגש על צרכי גמילות החסד בעיירה‪.‬‬ ‫ר’ צבי‪ ,‬כאחיין מהר”מ בריסק‪ ,‬הכיר מקרוב את סבא ואת משפחתו‪ .‬הוא מספר‬ ‫שהיה הולך ל‪-‬מורצ’י באצ’י (כינוי הסבא) כדי לסדר מקום לבחורי הישיבה‪ .‬נוסף‬ ‫לשני הבחורים שגרו ואכלו בבית סבא‪ ,‬תמיד אכל שם בחור ישיבה נוסף‪ .‬ר’ צבי פנה‬ ‫לסבא ואמר שהבחורים שמגיעים לאכול אצלו מתלוננים‪ .‬כשסבא שאל על מה ולמה‪,‬‬ ‫התברר שהם מתלוננים על כך שמכריחים אותם לאכול יותר מכפי יכולתם והרגלם‪...‬‬ ‫הכמויות המוצעות להם בבית סבא אינן תואמות את קיבתם המצומקת‪...‬‬ ‫‪155‬‬

‫ר’ צבי מספר שהציע לסבא הצעה‪ :‬שיקצה את אותה כמות האוכל הרגילה‪ ,‬אך ר’‬ ‫צבי ישלח לו שני בחורים‪ ,‬שיאכלו ביתר קלות‪ ,‬ולשבעה את המנה הכפולה‪ .‬סבא‬ ‫לא הסכים בשום אופן‪ .‬הוא קבע שיבוא בחור אחד ויאכל “כמו שצריך”‪ .‬לא עזרו‬ ‫ניסיונותיו של ר’ צבי לשכנע את סבא שאולי עם שני בחורים יהיה לו “מזומן” לברכת‬ ‫המזון‪...‬‬ ‫ר’ צבי מספר על סבא‪ ,‬שהיה מראשי הקהילה‪ ,‬והיה נאמן וקשור מאוד למהר”מ‬ ‫בריסק‪ .‬הוא מגדיר את סבא כטיפוס “מעניין”‪ .‬מצד אחד הוא היה צנוע‪ ,‬ישר‪ ,‬מקיים‬ ‫את הדברים בלי חוכמות ובלי התחכמויות‪ ,‬ומצד שני הוא היה “דבוק” לרבי‪ .‬הוא לא‬ ‫יודע להסביר למה‪ .‬סבא לא היה למדן ומעולם לא למד בישיבות‪ ,‬אבל גם מעולם לא‬ ‫אמר דבר ללא ליוויו ב”ברוך השם”‪ ,‬שהיה שגור על לשונו תמיד‪.‬‬ ‫כשנקבע דין תורה וחיפשו בורר‪ ,‬אדם המוכר וידוע ביושרו ובהגינותו‪ ,‬תמיד רצו‬ ‫לצרף את סבא להרכב‪ .‬הדבר היה לא רק במקרים של דין תורה בין יהודים אלא‬ ‫גם הגויים הכירו ביושרו ורצו אותו כבורר‪ .‬היה מקרה בו הצדדים קיבלו עליהם‬ ‫את הרכב הבוררות וחתמו כדת על שטר הבוררות‪ ,‬ומשנפסק נגד אחד מהם הוא‬ ‫סירב להכיר בתוצאות הבוררות‪ .‬למרות ניסיונות חוזרים‪ ,‬הסרבן נותר בסרובו‪.‬‬ ‫מהר”מ בריסק התיר במקרה זה לפנות לבית משפט (ערכאות הגויים) כדי לממש‬ ‫את פסק הבוררות‪ .‬סבא בא לרבי נרגש‪ .‬הוא לא מבין איך הרבי מתיר לפנות‬ ‫לערכאות‪ ,‬כאשר הוא “נלחם” בתוקף נגד פנייה לערכאות‪ .‬הוא לא היה יכול לקבל‬ ‫את ההרשאה במקרה חריג זה‪ .‬הוא לא הכיר “חוכמות” ‪ -‬אם לא פונים‪ ,‬אז לא‬ ‫פונים‪ .‬זה פשוט‪.‬‬ ‫ר’ צבי הביא להיכרותי עם הרב מרדכי בריסק‪ ,‬נין מהר”מ בריסק‪ ,‬נכד מהריא”צ‬ ‫בריסק‪ ,‬המשמש כדמות מרכזית בחסידות בלז בארץ ישראל‪.‬‬

‫‪156‬‬

‫ישראל מיטלמן‬ ‫יליד ‪ ,1922‬גר בפתח תקווה‪.‬‬ ‫ישראל היה בן דוד שני של אבא‬ ‫(אמא של ישראל היתה בת‬ ‫דודה של אשת אברהם אליעזר‬ ‫קליין (גולדה שיינא)‪ ,‬וראה בעץ‬ ‫משפחות קליין ופולק)‪ ,‬ולמרות‬ ‫הקירבה הלא מאוד קרובה‪ ,‬הם‬ ‫היו תמיד בקשר קרוב‪ ,‬ובאו לבקר‬ ‫הרבה בטאשנד‪ ,‬יותר מבני דודים‪.‬‬ ‫הם גרו בעיירה זלנוק‪ ,‬כשנים‬ ‫עשר ק”מ מטאשנד‪ ,‬שם גרו‬ ‫תשעה יהודים‪ ,‬ואביו דאג להביא‬ ‫מטאשנד עשירי למניין‪ .‬אבא‬ ‫ישראל מיטלמן‬

‫של ישראל‪ ,‬שהיה "ראש הקהל"‬ ‫בכפרו‪ ,‬ידע להתפלל ולקרוא‬ ‫בתורה ורצה לגדל את ילדיו‬

‫בהתאם‪ ,‬ואכן לויצ'י אחיו למד תקופה מסויימת בישיבה בטאשנד‪ ,‬ואף התגורר‬ ‫אצל משפחת הסבא בטאשנד‪ .‬לאביו היתה שם מכולת‪ ,‬והוא נסע מדי פעם‬ ‫להביא או להזמין סחורה לחנות ולמכור לאנשים‪ .‬בהיות ישראל בר מצווה‬ ‫הם עברו מהעיירה‪ .‬בהמשך היה לאביו בית חרושת לספירט וקוניאק לייצוא‬ ‫(מבשלת פאלינקו)‪ .‬בעונה הם אספו שזיפים בכ‪ 100 - 50-‬חביות גדולות פתוחות‪,‬‬ ‫והיה להם כרם עם כ‪ 2,000-‬שתילים של גפנים ליין‪ .‬את היין הם שמרו במרתף‪.‬‬ ‫ישראל התגייס לפלוגות העבודה ב‪ 5.10.1942-‬לפלוגה ‪ 10/3‬שם שרתו אבא ודוד‬ ‫שמואל‪ ,‬בזכותם הוא זכה ליחס מועדף ולתוספת מזון‪.‬‬ ‫בנדבורנה היו ליד יער גדול‪ ,‬שם היו פרטיזנים‪ ,‬איתם היה להם קשר בלילות‬ ‫והעבירו להם דברים‪ .‬היו כאלה שהציעו להצטרף לפרטיזנים‪ ,‬אך לבסוף לא‬ ‫הצטרפו‪.‬‬ ‫בזמן צעדת המוות מי שלא עמד בקצב ההליכה נורה במקום‪ .‬ערב אחד הם היו‬ ‫רעבים מאוד והוא ראה אורות מרחוק‪ ,‬כשהתקרב לכפר הוא התגנב לאחד הבתים‪,‬‬ ‫שם זחל עד שמצא קליפות בדיר החזירים‪ ,‬אותן לקח כדי להחיות את החברים‪.‬‬ ‫‪157‬‬

‫בני מיטלמן והמשפחה‬ ‫ישראל מיטלמן הזכיר שם של בחור‪ ,‬אלעזר (לוזר) בלונדר‪ ,‬שהיה איתם מפלוגות‬ ‫העבודה ועד השחרור‪ ,‬והיה גר בפתח תקווה‪ .‬הבחור הקפיד מאוד על קיום המצוות‬ ‫ושמר על כשרות‪ ,‬שגרמו להכאתו על אצבעות הידיים‪ ,‬לקשירתו לעץ ולעונשים‬ ‫שהביאו לסיכון חייו‪ .‬בהתקרב חג הפסח החליט לוזר לחמוק מהמחנה לכפר קרוב‬ ‫ולהתארח בבית יהודי בליל הסדר‪ .‬התברר שמפקד הגדוד הגוי הוזמן גם כן לאותו‬ ‫בית יהודי לליל הסדר‪ .‬לוזר לא ויתר והוא הגיע לבית היהודי מחופש‪ ,‬כך שמפקד‬ ‫הגדוד אכן לא הכירו‪ .‬חיפשתי את לוזר בפתח תקווה‪ ,‬ומצאתי את בנו שסיפר כי‬ ‫הוא נפטר כחצי שנה לפני פנייתי‪ .‬סיפרתי לבן על אביו‪ ,‬הוא לא ידע מאומה על‬ ‫תולדותיו בתקופת השואה‪ ,‬לוזר לא סיפר לילדיו כלום על תקופה זו עד לפטירתו‪.‬‬ ‫לאחר השואה הוא נסע לאראד‪ ,‬ושהה מספר ימים אצל דוד משה לפני שהמשיך‬ ‫בדרכו‪ .‬ישראל יצא לישראל בשנת ‪ ,1948‬אך האנגלים גרשו אותם מחופי הארץ‬ ‫לקפריסין‪ .‬הם שמו על האוניה דגל ישראל והאנגלים הורידו את הדגל‪ .‬ישראל‬ ‫מספר שהוא שבר בקבוק ופצע שוטר אנגלי על האוניה‪ ,‬ומיד ברח לבטן האוניה שם‬ ‫התחבא בין שקי הפחם במשך יומיים‪ ,‬עד שהעניינים נרגעו‪.‬‬ ‫לישראל היה אחיין רופא שיניים הגר בטורונטו‪ ,‬שחזר בתשובה‪ ,‬ובנו לומד בישיבה‬ ‫בירושלים (יעקב)‪ .‬האחיין התקשר מדי יום שישי לאחל לישראל “גוט שבת”‪.‬‬ ‫הבן של ישראל פרופסור משה מיטלמן הוא רופא ובתו ליאורה כרמון מתגוררת‬ ‫בפתח תקווה‪.‬‬ ‫‪158‬‬

‫בינצ'ו מנדל‬ ‫(אחות ישראל מיטלמן) – בחיפושי אחר קירבת המשפחה שלנו למשפחת מיטלמן‪,‬‬

‫בינצ'ו מנדל‬ ‫(אחות ישראל מיטלמן)‬ ‫בחיפושי אחר קירבת המשפחה שלנו למשפחת מיטלמן‪ ,‬באתי לבקר את‬ ‫בינצ'ו (ז"ל) בבית אבות ב‪ .16.12.2013-‬לאחר הבנת הקשר המשפחתי (ראה‬ ‫בעץ המשפחה)‪ ,‬בינצ'ו סיפרה לי דברים שמעולם לא שמעתי קודם‪ ,‬ואני מביא‬ ‫אותם בשמה‪.‬‬ ‫לדבריה‪ ,‬אחרי נישואי הסבתא גולדה שיינא לאברהם אליעזר קליין‪ ,‬היא‬ ‫נישאה לגולדגלנץ‪ ,‬ולזוג נולד הבן אדולף (אברהם) ואולי ילדים נוספים‪ .‬אדולף‬ ‫התחתן עם רוזה (לבית ‪ .)Gelb‬לפיכך‪ ,‬סבא מרדכי יהודה ואחיו היו אחים‬ ‫למחצה של אדולף גולדגלנץ‪.‬‬ ‫מבירור אצל אבא ודוד גבי לא קיבלתי אישור לסיפור (וגם לא הכחשה)‪.‬‬ ‫אבל‪ ,‬לקראת סיום עדכון הספר‪ ,‬מצאתי את נינת אדולף גולדגלנץ‪ ,‬שלי ג'‪,‬‬ ‫שהשלימה פרטים על משפחתה‪.‬‬ ‫שלי מכירה את בני משפחת קליין‪ ,‬והיתה השתתפות הדדית בשמחות‪ ,‬אולי‬ ‫מבלי שידעו על הקשר המשפחתי המדוייק ביניהם‪ .‬לאדולף ולרוזה גולדגלנץ‬ ‫(‪ )Goldglancz‬שנרצחו באושוויץ נולדו הילדים‪:‬‬ ‫ •וילמוש (‪ ,)Wilmosh‬נולד בשנת ‪ 1894‬ונרצח בשואה במחנה אבנזה (‪)1945‬‬ ‫ •בורישקו (‪ ,)Boriska‬נולדה בשנת ‪1896‬‬ ‫ •ארז'י (‪ ,)Arzi‬נולדה בשנת ‪( 1897‬סבתא של שלי)‪ ,‬נישאה לננדור ‪Apai‬‬ ‫ •ארז'יבט (‪ ,)Arzibet‬נולדה בשנת ‪ ,1912‬נישאה ל‪ Fulop-‬ונהרגה באושוויץ‬ ‫(‪)1944‬‬ ‫וילמוש התחתן עם מישהי עשירה ממונקאץ' והם גרו בסאטמר‪ .‬וילמוש כיבד‬ ‫את הוריו ובא בכל ערב שבת לבקרם‪ .‬היתה להם בת קאטו (ביתה גרה ברמת‬ ‫גן)‪ ,‬ובן‪ ,‬אלברט ‪ -‬ביילה‪ ,‬שכינויו היה אוצ'י‪.‬‬ ‫בורישקו התחתנה עם ‪ Tikaer Andor‬שהיה חייט מפורסם בסאטמר‪ .‬בנוסף‪,‬‬ ‫הוא היה קצין בעל דרגה גבוהה במלחה"ע הראשונה‪ ,‬ולכן כששלחו את‬ ‫כל היהודים לאושוויץ‪ ,‬הוא היה היהודי היחיד בסאטמר שלא נשלח‪ .‬היו‬ ‫להם ‪ 3‬בנות שהתחתנו אחרי השואה ועברו לאוסטרליה‪ .‬גם בורישקו עברה‬ ‫לאוסטרליה‪.‬‬

‫‪159‬‬

‫לונצ'י (אילנה)‪ ,‬הבת של ארז'י‪ ,‬עלתה מאורוגואי (‪ ,)1962‬וארז'י עלתה אחריה‬ ‫ב‪ .1966-‬קאטו שבאה לביקור בארץ‪ ,‬הכירה ללונצ'י חבר נעורים מסאטמר‬ ‫(‪ ,)Mocky Griffel‬איתו היא התחתנה‪ ,‬והם גרו בקריית אונו ‪ /‬רימון‪ .‬לונצ'י ארגנה‬ ‫מפגש משפחתי עם חלק מבני קליין (יתכן שדוד שמואל ודוד גבי היו במפגש)‪.‬‬ ‫וכעת‪ ,‬הסיפור על הסיפור‪:‬‬ ‫בראיון עם בינצ'ו (‪ )2013‬היא הזכירה לראשונה את השם גולגלנץ‪ .‬בשלב עדכון‬ ‫הספר רציתי לבדוק את הסיפור לעומק‪ ,‬אך ללא הצלחה‪ .‬בינצ'ו נפטרה‪ ,‬ולא‬ ‫מצאתי את השם גולגלנץ בגוגל‪ ,‬במודיעין ‪ ,144‬בג'ני ובמיי הריטאג'‪ .‬המסקנה‬ ‫היתה להשאיר את הסיפור ללא תימוכין‪.‬‬ ‫בשבת פרשת "כי תבוא" תש״ף ראיתי בשבועון "משפחה" כתבה על עולים‬ ‫מארה"ב ומצרפת שעלו לארץ לאחרונה‪ ,‬בתקופת הקורונה‪ .‬בין העולים היה‬ ‫עו"ד י' גולדגלנץ ממיאמי‪" .‬ירד לי האסימון" אולי אני צריך לחפש גולדגלנץ‬ ‫במקום גולגלנץ‪ .‬רציתי לדבר עם י' גולדגלנץ‪ ,‬אבל שמו לא הופיע במודיעין‬ ‫‪ .144‬ביקשתי לברר בבית שמש עיר מגוריו‪ ,‬ופניתי לשבועון ״משפחה״ שיבקשו‬ ‫ממנו ליצור איתי קשר‪ .‬לא נוצר קשר‪ .‬בינתיים‪ ,‬מצאתי במיי הריטאג'‪ ,‬שתי‬ ‫משפחות גולדגלנץ ופניתי אליהן בבקשה ליצור איתי קשר‪ .‬אכן נוצר קשר‬ ‫עם שלי (ועם מישהי נוספת) ונמצא המידע המפורט לעיל ומידע נוסף (שלא‬ ‫רלוונטי לספר)‪.‬‬ ‫בכל זאת רציתי לברר עם י' גולדגלנץ העולה אם הוא קשור למשפחה‪ .‬עלה‬ ‫לי רעיון נוסף לפנות לבן משפחה‪ ,‬עו"ד במיאמי‪ ,‬מארק שטיין‪ ,‬ולבקש את‬ ‫עזרתו‪ .‬ואכן‪ ,‬תוך זמן קצר קיבלתי את המייל של י' גולדגלנץ ופניתי אליו‬ ‫לבירור‪ .‬הוא חזר אלי כעבור יום וסיפר שבדק עם משפחתו וגילה כי סב סבו‬ ‫נולד בסיגט ברומניה והיגר לניו יורק בהיותו בן ‪ 18‬בשנת ‪ .1906‬מהפרטים‬ ‫הנוספים על משפחתו‪ ,‬נראה כי הוא קשור לענף אחר של גולדגלנץ‪ .‬אמנם‬ ‫לא נמצא איתו קשר משפחתי‪ ,‬אבל בזכותו מצאתי את הקשר לבני משפחת‬ ‫גולדגלנץ הקשורים למשפחתנו (יש להם משפחה גם באוסטרליה‪ ,‬באורוגואי‪,‬‬ ‫בארגנטינה ובארה"ב)‪.‬‬ ‫נפלאות ומגוונות דרכי הבורא להשלמת הפאזל המשפחתי‪.‬‬

‫‪160‬‬

‫בני מיטלמן והמשפחה‬

‫ומאיפה בינצ'ו הכירה את תולדות המשפחה?‬ ‫היא גרה אצל הזוג אדולף ורוזה גולדגלנץ בחדר שכור בזמן שלמדה תפירה‬ ‫בסאטמר‪ .‬בכל שבת הם הביאו לה עוגת גבינה ועוגת קקאו‪ .‬בינצ'ו מספרת‬ ‫שאדולף היה סנדלר‪ ,‬ואשתו רוזה היתה חרשת‪ .‬היא עבדה בפיטום אווזים‪,‬‬ ‫והכינה שמן כשר לפסח (״שמאלץ״)‪ ,‬ומזה היתה מחצית הפרנסה השנתית‬ ‫שלהם‪ .‬אמא של האחים לבית מיטלמן נקראה בריינדל (לבית גרינפלד)‪ ,‬והיא‬ ‫היתה בת דודה של גולדה שיינא‪ ,‬אשת גולדגלנץ (אחרי שהיתה אשת אברהם‬ ‫אליעזר)‪ .‬האמהות שלהן היו אחיות‪.‬‬ ‫בריינדל התחתנה עם משה מיטלמן ונולדו להם שישה ילדים‪:‬‬ ‫ •אולגה‬ ‫ •לויצ'י אליעזר‬ ‫ •מיקי צבי‬ ‫ •ישראל (אבא של משה וליאורה)‬ ‫ •בינצ'ו (אמא של רובי)‬ ‫ •מרדכי (שנרצח בשואה)‬ ‫בינצ'ו סיפרה גם שדודה מיצי זכתה ב"תחרות יופי" בטאשנד‪ ,‬שלדבריה "אי‬ ‫אפשר לשכוח"‪ ,‬התחתנה ועברה לאראד‪.‬‬ ‫‪161‬‬

‫ר’ יוסי יאקאב‬ ‫יליד ‪ ,1919‬גר בירושלים‪ ,‬התגורר בטאשנד (אשתו‪ ,‬שלומון אירן‪ ,‬למדה בכיתה של אבא)‪.‬‬ ‫ר’ יוסי הוסיף שדודה זלדה נהגה לשבת ליד החלון ולהביט בעוברים והשבים‪ .‬כשעברו‬ ‫לידה‪ ,‬אבא של ר’ יוסי אמר שאם מישהו לא אמר לדודה זלדה “שבת שלום” שיחזור‬ ‫ויגיד לה‪ ,‬ואכן חזרו‪.‬‬ ‫ר׳ יוסי למד בטאשנד עם הרבי מקאליב מישראל‪ ,‬וסיפר מה קרה עם סבו של הרבי‬ ‫מקאליב‪ :‬בליל שבת בעיר מרגריטה‪ ,‬בה גר אביו של הרבי מקאליב הנוכחי‪ ,‬הסבא הצדיק‬ ‫והקדוש בא לבקר את בנו מדי פעם‪ .‬באחד הביקורים הסבא נכנס לבית המדרש בחצות‬ ‫הליל לעשות קידוש‪ ,‬לאחר הכנות רבות‪ .‬כשרצה להתחיל בקידוש‪ ,‬הגיעו בריצה שני‬ ‫יהודים מבוהלים‪ ,‬שביקשו לעצור את הקידוש‪ .‬״הרחוב היהודי מוצף במים מהנהר שעלה‬ ‫על גדותיו והחל לחדור לבתי היהודים ואנחנו לא יודעים מה לעשות‪.‬״ הרבי אמר שישאלו‬ ‫את הסבא מה לעשות‪ .‬הוא אמר להם‪ ,‬״כתוב בגמרא שכל האומר “ויכולו השמים והארץ”‬ ‫בכוונה‪ ,‬נעשה שותף לקב”ה במעשה בראשית‪.‬״ הוא דפק על השולחן ושאל‪“ ,‬אני שותף?‬ ‫אם כן‪ ,‬אני מצווה שהמים ברחוב היהודים יסוגו לאחור”‪ ,‬וכך בדיוק היה‪.‬‬ ‫ר’ יוסי מספר שהסבתא היתה בשלנית מהוללת‪ .‬אם מישהו רצה גבינה או חמאה טובים‬ ‫באמת ‪ -‬באו אליה‪ .‬מהגבינות ומשאר מוצרי החלב נהגה להכין מעדני מלכים‪“ .‬שפתיים‬ ‫יישקו”‪ ,‬כדבריו‪.‬‬ ‫לאחר השיחרור בהורשינג‪ ,‬כשהתחילו לחזור‪ ,‬ר’ יוסי היה בקבוצה עם אבא‪ .‬ביום שישי‪,‬‬ ‫כשהלכו להתרחץ‪ ,‬חייל רוסי תפס את הקבוצה והכניס אותם למחסן‪ .‬במחסן היו‬ ‫שוואבים (גרמנים) והם צורפו אליהם‪ .‬הם לא הבינו איך הגיעו לשם‪ ,‬מה הם עושים שם‬ ‫ובמיוחד איך יוצאים משם‪ .‬השוואבים האיצו בהם שיסתלקו לפני שיהיה מאוחר מדי‪.‬‬ ‫הם היו מניין בחורים יהודים‪ ,‬התפללו קבלת שבת וביקשו קצת קוניאק לעשות קידוש‪.‬‬ ‫בזמן הקידוש עבר במקום קצין רוסי‪ .‬הוא שלח את העוזר שלו וביקש שיקרא לבחור‬ ‫שעשה את הקידוש‪ .‬ר’ יוסי הלך אליו‪ ,‬חשב שהוא רוצה “מתנות” אז שם לו על השולחן‬ ‫כל מיני חפצים שהיו להם‪ .‬ר’ יוסי ענה שהוא יהודי שהיה במחנות‪ ,‬וכעת הוא וחבריו‬ ‫בדרכם לעיירתם‪ .‬הקצין תחקר את ר’ יוסי “אילו חגים יש לכם? מה מייחד כל חג?”‬ ‫וכך הלאה‪ .‬לבסוף שאל את ר’ יוסי אם הוא בטוח שכל הקבוצה הם יהודים‪ .‬הוא ענה‬ ‫שבוודאי‪ ,‬הם חבריו מה”חיידר”‪ .‬הקצין אמר לר’ יוסי שיש להם מזל גדול שהוא עשה‬ ‫קידוש‪ ,‬כי בזה הוא הציל את כל הקבוצה‪.‬‬ ‫עוד באותו יום העלה הקצין את חברי הקבוצה ראשונים לרכבת לאראד‪ .‬למחרת כל‬ ‫שאר השבויים הועברו לסיביר‪ .‬לולא אותו קידוש זה מה שהיה צפוי גם להם‪ .‬עוד נס‬ ‫הצלה אחד מיני רבים‪ ,‬כשהבחורים חשבו שעברו כבר את הרע מכל‪.‬‬ ‫‪162‬‬

‫זאב דב המר‬ ‫זאב דב (רובי) המר‪ ,‬קרוב משפחה‪,‬‬ ‫שלא ידעתי בדיוק את אופן הקירבה‬ ‫שלו אלינו‪ .‬אחרי שעלה עם הוריו ואחיו‬ ‫יצחק אייזיק (ג'פרי)‪ ,‬והתחתן עם שרה‬ ‫חנה (מנתניה)‪ ,‬ערכנו להם שבע ברכות‬ ‫בביתנו‪ .‬מאז‪ ,‬התברר לנו שההורים‬ ‫שלנו התחתנו בחצר הבית של סבא‬ ‫וסבתא שלו ברומניה (ראה לעיל)‪ ,‬אך‬ ‫לא הגענו למידע שלם ומקיף על הקשר‬ ‫בינינו‪.‬‬ ‫בשלב עדכון הספר למהדורת ‪,2020‬‬ ‫התעמקנו קצת יותר והתברר כי ההורים של אימו אסתר רחל וינברגר (שנישאה‬ ‫לשלמה אלכסנדר המר)‪ ,‬קלרה חיה זלדה שונפלד‪ ,‬ודוד שלמה (ליפמן‪ ,‬הכהן)‬ ‫וינברגר היו בני דודים‪ .‬האמא של האמא נקראה גיזה גיזלה גולדה שונפלד (שנישאה‬ ‫ליצחק אייזיק שונפלד)‪ ,‬והאמא של האבא נקראה חיילא הלן (שנישאה לאליעזר‬ ‫(ליפמן הכהן) וינברגר‪ .‬שתי הסבתות רבות‪ ,‬גיזה גיזלה גולדה‪ ,‬וחיילא הלן‪ ,‬הן אחיות‬ ‫של סבתי בריינדל‪ ,‬צאצאית הרבי מקאליב‪ .‬פירוט עץ המשפחה של זאב דב משורשי‬ ‫המשפחה ועד ילדיו וילדי אחיו מפורטים במערכת ניהול עצי משפחה ‪.GENI -‬‬ ‫במהלך הבירור התגלה גם הקשר עם קרובת משפחה נוספת שהכרנו בנתניה‪,‬‬ ‫איבוי וזולי שוורץ ז"ל‪ .‬הם היו זוג ערירים שהדודים בנתניה היו איתם בקשר קרוב‬ ‫ועזרו להם בזקנותם‪ .‬במהלך השיחה עם זאב דב התברר שאיבוי ז"ל היתה בת‬ ‫של מרי (שהיתה נשואה להרשקוביץ)‪ ,‬אחות נוספת של סבתא בריינדל‪ ,‬וצאצאית‬ ‫של הרבי מקאליב‪.‬‬

‫גיזלה אחות של‬ ‫סבתא בריינדל‬

‫הלן רוט אחות של‬ ‫סבתא בריינדל‬

‫‪ .1981‬אנחנו מבקרים את איבוי וזולי‬ ‫שוורץ במהלך חופשתם‬

‫‪163‬‬

‫יהודה שטיין‬ ‫עו"ד יהודה שטיין מירושלים הוא קרוב משפחה‪ .‬ביקשתי לדעת עליו קצת יותר‪,‬‬ ‫כולל את קרבת המשפחה‪.‬‬ ‫יהודה נולד בחודש דצמבר ‪ 1938‬ברומניה‪ .‬לצערנו‪ ,‬הוריו נהרגו בשואה‪ ,‬ויהודה‬ ‫אומץ על ידי ר' פנחס גולדשטיין ואשתו אילונה (אילונקה)‪ ,‬לבית רוט‪ ,‬שלא‬ ‫זכו לילדים משלהם‪ .‬ר' פנחס היה דוד של אביו (אח של סבתו‪ ,‬אם אביו)‪,‬‬ ‫לצערנו‪ ,‬אין לנו פרטים מדוייקים נוספים‪ .‬ר' פנחס למד בצעירותו בישיבה‪ ,‬אך‬ ‫גוייס לצבא האוסטרו‪-‬הונגרי במלחמת העולם הראשונה‪ ,‬כמו רבים מבני גילו‪ .‬ר'‬ ‫פנחס ואירנקה עלו לארץ בחודש יולי ‪ 1949‬וגרו כל ימיהם בנתניה‪ .‬יהודה עלה‬ ‫באותו זמן בעליית הנוער‪ ,‬ועבר לגור איתם בנתניה‪ .‬האימוץ לא היה פורמלי‪,‬‬ ‫כדי לאפשר ליהודה להשאר עם שם משפחתו המקורי‪ ,‬שטיין‪ .‬יהודה למד ‪ 3‬שנים‬ ‫בישיבת פונביז'‪ ,‬בין היתר מפני שבתקופת ילדותו היה צנע והיה אוכל בצמצום‬ ‫רב‪ ,‬ובישיבה היה אוכל‪ .‬יהודה מספר כי הוא היה בעל זכרון מצויין ובמבחן על‬ ‫לימוד ‪ 50‬דף בעל פה‪ ,‬זכה במקום השלישי מתוך כ‪ 100-‬בחורים‪ .‬אחרי תקופה‬ ‫זו‪ ,‬התלבטו איפה יהודה ימשיך בלימודיו‪ ,‬וכיוון שכפר הרואה היה עם פנימיה‪,‬‬ ‫והיה כרוך בנסיעה ממושכת באוטובוסים‪ ,‬ורצו שאחרי השנים בישיבה‪ ,‬יגור בבית‪,‬‬ ‫בחרו להמשיך את לימודיו בתיכון בנתניה‪ .‬כאמור‪ ,‬יהודה סיים את לימודיו‪ ,‬סיים‬ ‫לימודי עריכת דין‪ ,‬נישא ונולדו לו ילדים‪ ,‬ולאחרונה עבד כעו"ד במשרד התחבורה‬ ‫בירושלים (עד צאתו לגימלאות)‪.‬‬ ‫ואיך הוא קרוב משפחה שלנו? אימו המאמצת אילונקה לבית טאוב היא צאצאית‬ ‫של הרבי מקאליב‪ .‬לצערנו איננו יודעים בדיוק ממי‪ ,‬אך סביר שאימה היא בת‬ ‫של אחד משלושת הבנים של משה וזלי רוט (שהרי היא מבית רוט)‪ ,‬הנזכרים בעץ‬ ‫המשפחה שלנו‪ ,‬והיא היתה בת דוד של אבא והאחים לבית קליין‪.‬‬ ‫בהמשך הבירור ואימות המידע עם דוד גבי‪ ,‬הוא סיפר שהיתה לאילונקה אחות‬ ‫נוספת בנתניה‪ ,‬שנקראה מרגיט‪ .‬היא היתה רווקה ועסקה במכירת וילונות‪ ..‬עוד‬ ‫קרובה‪ ,‬צאצאית של הרבי מקאליב‪.‬‬

‫‪164‬‬

‫יונאש בונדי‬ ‫חבר של אבא מטאשנד‪ ,‬גר בארץ במושב בן עמי (ליד נהריה) וביקרנו אצלו עם‬ ‫אבא באחת מנסיעותינו לצפון‪ ,‬בדרך לניקרות ראש הנקרה‪.‬‬ ‫בונדי סיפר שאבא רצה ללכת ליריד לקנות פרות ולסחור בהן‪ ,‬אבל לא היה לו‬ ‫כסף‪ .‬בונדי אמר לאבא שהוא ילווה לו כסף כמה שצריך‪ ,‬ואבא יחזיר לו בהמשך‪.‬‬ ‫אבא הלך ליריד וקנה ‪ 50‬פרות‪ .‬כשחזר אמר לבונדי שאין לו איפה לשים אותן‪,‬‬ ‫והוא הציע לו שישים אותן אצלו‪ ,‬עד שימכור אותן‪ .‬כשאבא הביא את הפרות‬ ‫אליו‪ ,‬בונדי התפעל מהן‪ ,‬ושאל את אבא בכמה כסף קנה אותן‪ .‬כשאבא אמר לו‬ ‫בכמה כסף קנה אותן‪ ,‬אמר לו בונדי שאם ימכור אותן בחיים הוא יקבל עליהן‬ ‫לפחות כפול ממה שהוא שילם‪ ,‬ואם ימכור אותן שחוטות ירוויח עוד הרבה יותר‪.‬‬ ‫אבא מכר את הפרות‪ ,‬החזיר לבונדי את ההלוואה‪ ,‬ומהרווח קנה בית פרטי‬ ‫וריהט אותו‪.‬‬ ‫‪165‬‬

‫אני עם ראדו‬

‫ראדו‬ ‫חבר של אבא מאראד‪ ,‬אהב מאוד לשחק איתי‪ .‬היתה לו מכולת בעיירה‪ ,‬ופעם‬ ‫בא אליו גוי בשבת וביקש לקנות סיגריות‪ .‬ראדו אמר לו שהמכולת סגורה בשבת‪.‬‬ ‫הגוי איים עליו שלא כדאי לו לסרב למכור לו‪ ,‬אך ראדו סרב‪ .‬כעבור כמה ימים‬ ‫נודע כי הגוי שרכב על סוס עף ממנו‪ ,‬כי הסוס נתקל במכשול‪ ,‬והגוי מת במקום‪.‬‬ ‫‪166‬‬

‫ט״ו‪.‬‬ ‫מחקר שושלת קאליב‬ ‫יש לנו מסורת במשפחה שסבתי‬ ‫בריינדל היא נכדה של הרבי מקאליב‪.‬‬ ‫המסורת הזאת חזקה ומוטמעת אצל‬ ‫כל צאצאי המשפחה‪ .‬אבל נתקלתי‬ ‫בשתי בעיות‪:‬‬ ‫אין עץ משפחה לצאצאי הרבי‬ ‫מקאליב‪ ,‬הכולל את כל ילדיו‪ ,‬נכדיו‬ ‫וכו'‪ .‬לכל רב יש את שרשרת הייחוס‬ ‫שלו לרב‪.‬‬ ‫בהתייחס לשנת פטירת הרבי מקאליב‪,‬‬ ‫‪ .2019‬אני אצל הרבי מקאליב‬ ‫‪ ,1821‬ושנת לידת סבתא בריינדל‪ ,‬‬ ‫‪ ,1887‬לא היה סביר שהיא נכדתו‪.‬‬ ‫אבל המסורת המשפחתית כל כך חזקה‪ ,‬לא יתכן שהיא שגויה‪ .‬ניסיתי לחפש‬ ‫את עץ הרבי מקאליב‪ ,‬אך לשוא‪ ,‬ועברתי לאתגר גדול – לבנות את העץ מפיסות‬ ‫מידע שקיימות בספרים שונים שיצאו מבית קאליב‪ ,‬מאתרים על הרבי מקאליב‪,‬‬ ‫וממאגרי מידע שונים‪ .‬ניסיתי בארגון המתעד שושלות רבניות בניו יורק (‪Yochsin‬‬ ‫‪ ,)Institute‬פגשתי את הרבי מקאליב בירושלים ואת הרבי מקאליב בארה"ב‪,‬‬ ‫וגיליתי‪ ,‬שכנראה באמת אין כזה עץ משפחה מהרבי מקאליב‪ ,‬צאצאיו וצאצאי‬ ‫צאצאיו‪ .‬נעזרתי בגניאולוג‪ ,‬חוקר משפחות מקצועי (בתשלום)‪ ,‬שחיזק את הספקות‪,‬‬ ‫אבל לא פתר את החידה‪ .‬האתגר היה גדול וידע רגעי "יאוש" ורגעי תקווה‪ ,‬אך‬ ‫תמיד רגעי התקווה גברו‪.‬‬ ‫יום אחד‪ ,‬סיפר לי הגניאולוג על סטודנט באוניברסיטת תל אביב שאולי יוכל‬ ‫לעזור לי‪ .‬פניתי אליו מיידית‪ ,‬ומשלא הצליח לקדם אותי‪ ,‬הציע שאפנה לחבר שלו‪,‬‬ ‫יעקב ג‪ .‬מירושלים‪ .‬מובן שפניתי אליו‪ .‬והגיע המפנה המפתיע‪.‬‬ ‫הסתבר שר' יעקב‪ ,‬יהודי חרדי‪ ,‬מומחה להצלבות מאגרי מידע על שושלות יוחסין‪,‬‬ ‫ממגוון מקורות‪ .‬הוא עושה את עבודתו‪ ,‬לאחר שעות העבודה‪ ,‬בהתנדבות‪ ,‬ולא‬ ‫היה מוכן לקחת אפילו תשלום סמלי על הזמן שהקדיש לסייע לי בפתרון‬ ‫הבעיות שהצגתי בפניו‪ .‬הפתרון לבעיות שהוצגו מדהים‪ ,‬וזה לקח זמן ובירורים‬ ‫לאימות עד שמצאנו את המענה המתאים לבעיות (ובדרך‪ ,‬מצאנו מידע רב ערך‬ ‫נוסף)‪.‬‬ ‫בנוסף למאגרים השונים‪ ,‬מהם שאב ר' יעקב מידע רב‪ ,‬כולל תאריכי לידה‬ ‫‪167‬‬

‫אני דור שביעי לרבי מקאליב הראשון (מתוך מערכת ניהול עצי משפחה ‪)Geni‬‬

‫מדוייקים של סבא מרדכי יהודה‪ ,‬סבתא בריינדל ואחרים‪ ,‬הוא נעזר ב"טור"‬ ‫בעיתון באידיש "דער איד" של הרב וועבער "מצבות דערציילן" (מצבות מספרות)‬ ‫מ‪ 17.2.2017-‬בה הרב סקר את מצבות משפחת טויב (טאוב) של הרבי מקאליב‪,‬‬ ‫הכוללות מידע רב‪ ,‬מסתבר כי –‬ ‫סבתא בריינדל היא אכן נכדה של הרב יצחק אייזיק טאוב‪ ,‬אלא שסבה אינו הרבי‬ ‫מקאליב‪ ,‬אלא נינו‪ ,‬הקרוי על שמו‪ .‬מפירוט תאריכי לידה ופטירה‪ ,‬זה מסתדר‬ ‫מצויין‪ .‬סבתא בריינדל היא אכן צאצאית של הרבי מקאליב‪ ,‬דרך צאצאיו הידועים‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬זכיתי לתאר את עץ הצאצאים של הרבי מקאליב‪ ,‬באופן ברור (ראה בעץ‬ ‫המשפחה‪ ,‬ב‪ ,GENI-‬ב‪ My Heritage-‬ובאתר בית התפוצות)‪ .‬זכיתי לחיזוק לעץ‬ ‫המשפחה שבניתי‪ ,‬כשנוכחתי לראות (בעזרת זאב המר) עץ משפחה זהה שבנה‬ ‫צאצא של אחת האחיות של זלי ‪ /‬זלדה‪ ,‬שרה רחל מאטיל‪ ,‬הזהה לעץ שבנינו‬ ‫(שלמה חיים משה רמתי – "וזכרם לא יסוף מזרעם" מגילת יוחסין למשפחת רוטמן‬ ‫– רמתי‪ ,‬מהדורה א' תשנ"ט)‪.‬‬ ‫במהלך הבירור בעזרת ר' יעקב‪ ,‬נמצא כי קיים תיעוד על לידות ונישואין של‬ ‫בני משפחה בארכיונים ברומניה‪ .‬מזה כמה שנים‪ ,‬אני מנסה להגיע למסמכים‬ ‫המקוריים שבארכיונים אלה‪ .‬יש לי פרטים מדוייקים ורק חסר מישהו שיגיע לשם‬ ‫ויצלם לי מסמכים אלה‪ .‬כיוון שאני משתדל שלא לנסוע למדינות אלה (עניין‬ ‫משפחתי ואישי)‪ ,‬אני מנסה להסתייע בשליחים שונים‪ ,‬וגם תמורת כסף‪ .‬במהלך‬ ‫עדכון המהדורה‪ ,‬סמוך לסגירתה‪ ,‬התחלתי לקבל רשומות מרתקות שחיכיתי להם‬ ‫זמן רב והמופיעות בספר‪ .‬לא להתייאש!‬ ‫‪168‬‬

‫מצבות מספרות על משפחת הרבי מקאליב (מתוך ״דער איד״)‬

‫‪169‬‬

‫קינה שחוברה ע״י האדמו״ר מבאבוב‬ ‫רבי שלמה הלברשטאם זצוק״ל‬ ‫זכרו נא וקוננו כל ישראל קולכם ישמע ברמה‬ ‫כי השמידה גרמניה את עמנו בימי זעם המלחמה‬ ‫במיתות משונות אכזריות ברעב ובצמא‬ ‫אל תשכחו בכל הדורות עדי תזכו לראות בנחמה‬ ‫צעקתם ובכיותיהם צפופים וסגורים בקרונים‬ ‫כצאן לטבח יובלו לשרפה בכבשונים‬ ‫קול שועם יזכר תמיד לפני שוכן מעונים‬ ‫בקראם שמע ישראל‪ ,‬מסרו נפשם לאדוני אדונים‬ ‫ראשי ישיבות ותלמדיהם והמוני עמך שמה‬ ‫העבידום בענויים קשים‪ ,‬והרגום ביד רמה‬ ‫דמי ילדים רכים צועקים אליך מן האדמה‬ ‫נקום נקמת טף ונשים‪ ,‬לא תחיה כל נשמה‬ ‫על שרפת אלפי מדרשות ובתי כנסיות‬ ‫רבבות ספרי תורה ולומדיה‪ ,‬נקונן בשאיות‬ ‫שלחו באש מקדשי אל‪ ,‬הציתו ועינינו צופיות‬ ‫ישלם המעביר את הבעירה‪ ,‬ידין בגוים מלא גויות‬ ‫זעקו שמים ואדמה על אלפי עירות מבצרי תורה‬ ‫ארצות אירופא וקהילותיה‪ ,‬נוחלי ומקיימי מסורה‬ ‫צדיקים זקנים וחסידים‪ ,‬דבקי אמונה טהורה‬ ‫מיום גלינו מארצינו לא היה כזה כליון נורא‬ ‫רחם על שאריתינו‪ ,‬הבט נא משמים‬ ‫למחנות הקדושים‪ ,‬פי עשר כיוצאי מצרים‬ ‫קומם בית קדשנו ונחמנו בכפלים‬ ‫רוממנו והביאנו לציון וירושלים‬

‫‪170‬‬

‫מפינוי‬ ‫טאשנד‬ ‫לאבנזה‬ ‫ובחזרה‬ ‫‪171‬‬

‫קודם‪ ,‬ואני מביא אותם בשמה‪ .‬לדבריה‪ ,‬הסבתא גולדה שיינא היתה נשואה‬ ‫למישהו בשם (משפחה) גולדגלנץ‪ ,‬לפני נישואיה לאברהם אליעזר קליין‪ .‬לזוג‬ ‫גולדגלנץ נולד בן‪ ,‬אדולף‪ ,‬שנישא לרוזה נייני (דודה רוזה)‪ .‬לפיכך‪ ,‬סבא מרדכי‬ ‫יהודה ואחיו הן אחים חורגים של אדולף גולדגלנץ‪ .‬מנסיון לברר היכרות עם השם‬ ‫הזה אצל אבי ודוד גבי‪ ,‬לא נחלתי הצלחה‪ .‬לזוג גולדגלנץ נולדו ‪ 3‬ילדים‪.‬‬ ‫במלחמת העולם הראשונה סבא היה לוחם מצטיין בצבא האוסטרו‪-‬הונגרי‪ ,‬שאף‬ ‫צויין לשבח‪ .‬כפי שכבר הוזכר‪ ,‬הוא נפל בשבי הרוסי ושהה בטשקנט במשך קרוב‬ ‫לארבע שנים‪ .‬למרות אהדתו להונגרים (רוב חייו ראה עצמו כ”יהודי הונגרי”)‬ ‫ותפקידו כנשיא המפלגה התומכת בחזרת ההונגרים לטאשנד‪ ,‬הוא התאכזב מרה‬ ‫כשנוכח אילו הונגרים חזרו לשלוט לבסוף בטאשנד ב‪ ,1940-‬ואמר שלא להונגרים‬ ‫האלה התכוון‪...‬‬ ‫בדיוני הנהלת העיירה היו ויכוחים האם לשלוח את סבא לאושוויץ‪ .‬הותיקים רצו‬ ‫להשאירו והצעירים הפשיסטים רצו לשלחו‪ .‬לבסוף הוצעה לו פשרה‪ :‬הוא יוכל‬ ‫להשאר בטאשנד אך ללא משפחתו‪ .‬סבא דחה את ההצעה‪ ,‬גם כשחזרו עליה‬ ‫כשכבר היה בגטו שימלוי בדרך לאושוויץ‪ .‬הוא היה היהודי האחרון שנשלח‬ ‫מהעיירה לאושוויץ‪.1‬‬

‫א‪.‬‬ ‫בראשית חודש מאי ‪ 1944‬הודיעו ליהודי טאשנד שעליהם להשאר בבתיהם‪ .‬ז’נדרמים‬ ‫הונגרים עברו בין בתי היהודים‪ ,‬ביקשו את התכשיטים והזהב וביצעו רישום מדומה‬ ‫של הרכוש הנשדד‪ .‬כשנשאלו לפשר מעשיהם ענו כי היהודים מועברים מטאשנד‬ ‫ולא ישובו חזרה לעולם‪ .‬למחרת קיבלו היהודים הודעה לקחת איתם מעט מחפציהם‬ ‫האישיים ואוכל לשבוע ולהתרכז בבית הספר הממשלתי ובבית הספר הקתולי‪ .‬לאחר‬ ‫שהייה של יומיים באולמות בתי הספר‪ ,‬הם הובלו בבוקר שבת‪ ,‬ברגל‪ ,‬לרכבת משא‬ ‫שהסיעה אותם במשך מספר שעות לגטו שימלוי‪.‬‬ ‫בשימלוי הצטרפו יהודי טאשנד ליהודי האזור כולו אשר רוכזו יחד ברחובות‬ ‫המקיפים את בית החרושת ללבנים (טייגלו)‪ .‬בכניסה לגטו ‪ -‬המוכר גם בשמות‬ ‫סילאדי שומיו‪ ,‬שימלאול סילוואניאי‪ - Simleul Silvaniei ,‬אשר החל לפעול‬ ‫ב‪ ,3.5.1944-‬נתלה שלט “גטו שומיו ‪( J‬יהודים)“‪ .‬יהודי טאשנד הגיעו אליו אחרונים‪.‬‬ ‫בגטו שהו כ‪ 10,000-‬יהודים‪ ,‬ותושבי טאשנד‪ ,‬כאשר הגיעו‪ ,‬התקשו למצוא מקום‬ ‫בדירות הצפופות שהיו בו‪ .‬אחרי מספר ניסיונות למציאת קורת גג לא נותרה להם‬

‫‪172‬‬

‫‪ .1‬היהודי היחיד שנשאר בטאשנד ולא נשלח לאושוויץ היה הלל פינקלשטיין‪ ,‬שנפצע קשה ואיבד את רגלו במלחמת‬ ‫העולם הראשונה בצבא האוסטרו‪-‬הונגרי‪ .‬פינקלשטיין עלה ארצה בשנות השישים ונפטר באשקלון‪.‬‬

‫אזכור שם סבא‪ ,‬מרדכי יהודה‪ ,‬שהיה שבוי ברוסיה‪ ,‬ב"אלבום הזהב" ליהודי טאשנד‬ ‫(צולם ברשות מתוך הספר "טאשנד וישיבת מהר"ם בריסק"‪ ,‬מאת אברהם פוקס‪)1973 ,‬‬

‫‪173‬‬

‫ברירה אלא לישון תחת כיפת השמיים‪ .‬הם ניסו לבנות אוהלים מסדינים‪ ,‬אך גם‬ ‫אותם הצטוו להעביר מספר מטרים מדי כמה שעות‪ ...‬הגשם השוטף שירד לא‬ ‫הותיר כל סיכוי לתנאי שהות סבירים‪ .‬האוכל נלקח מהם וניתן במסורה‪ ,‬ללא בישול‬ ‫מרכזי‪ .‬ה”בישול” נעשה בעזרת זרדים שהונחו בין אבנים‪ .‬מי הבארות המקומיות‬ ‫היו מטונפים ואנשים סבלו משלשולים ומכאבי בטן‪ ,‬זאת בשעה שבקרבת מקום‬ ‫היה נהר הקרסנה שיכול היה להרוות את צימאון האנשים‪ ...‬גם סבא ומשפחתו גרו‬ ‫באוהלים במשך כל זמן השהות בגטו‪.‬‬ ‫ר’ יצחק דב הרשקוביץ ‪ ,2‬שכן ומכר של המשפחה‪ ,‬מספר שסבא מונה לאחד מ”שוטרי”‬ ‫הגטו היהודים‪ ,‬שהיו ממונים על הסדר‪ .‬הוא היה בן ‪ 57‬לערך‪ ,‬בעל הופעה מכובדת‪,‬‬ ‫מוכר ומוערך על ידי יהודי הסביבה ולכן קיבל את התפקיד‪.‬‬ ‫הנהלת הגטו השתדלה להקשות על חיי היהודים שבו‪ .‬איש אס אס יחיד הגיע למקום‬ ‫מדי יומיים לוודא שהכל מתנהל “כראוי”‪ .‬מפקד הגטו (קורוסנואי) ושוטרי הז’נדרמיה‬ ‫הרשעים נהגו לחייב את הצעירים מקרב אוכלוסיית הגטו לעבוד בעבודות שונות‬ ‫ומשונות‪ ,‬חלקן מיותרות כמו להעביר ערמות חול למרחק מספר מטרים ואחר כך‬ ‫להעבירן חזרה וכו’‪ .‬התפילה היתה אסורה ומי שנתפס מתפלל הוענש ב”קיקוטאש” ‪-‬‬ ‫קשירת הידיים לאחור ותלייה על עץ עד לעילפון‪ ,‬התזת מים לצורך התעוררות והמשך‬ ‫התלייה‪ ,‬כך במשך מספר שעות‪ .‬בין הנענשים בעונש זה היה בן המהר”מ בריסק‪,‬‬ ‫ברל’ה‪ .‬עשירי היהודים עונו באופן הקשה ביותר‪ ,‬שכן ניסו לקבל מהם מידע על רכוש‬ ‫שהוחבא‪ ,‬גם אם לא היה כזה‪.‬‬ ‫באחד הימים הגיע לגטו חבר גוי של סבא‪ ,‬שגר ליד בית הכנסת בטאשנד‪ ,‬ד”ר זייץ‪ .‬הוא‬ ‫אמר לסבא ש”לא ניתן לעשות שום דבר”‪ ,‬אבל הודיע למפקד הגטו שלא יעזו לגעת‬ ‫לרעה בסבא ובמשפחתו ואכן הם לא סבלו מהצקות מיותרות‪ .‬אך גם ללא הצקות‪,‬‬ ‫היהודים בגטו היו מותשים פיזית ונפשית‪ .‬הימים עברו עליהם בתקווה לניצחון קרוב‬ ‫של בעלות הברית או לחרטה של ההונגרים החשים בתבוסתם הקרובה של הגרמנים‪.‬‬ ‫בגטו נקרתה בדרכם של סבא והדודים אברהם אליעזר (פולי) וגבי הזדמנות לברוח ‪-‬‬ ‫אחד השומרים ההונגרים גילה אנושיות והרשה לבחורים המעוניינים בכך לברוח דרך‬ ‫שדות התירס הגבוהים המקיפים את הגטו ודרכם לעבור לכפרים הרומנים שמעבר‬ ‫‪ .2‬ר’ יצחק דב הרשקוביץ‪ ,‬שכן ומכר של המשפחה מטרנסילבניה‪ ,‬ליווה את דוד גבי ופולי והוריהם‪ ,‬הי”ד‪ ,‬בגטו‬ ‫ובמחנות המוות והיה שכן בירושלים ובפתח תקווה‪ .‬ר’ יצחק דב מסר את עדותו‪ ,‬שהאירה פינות עלומות בסיפור‬ ‫המשפחתי‪ .‬ר’ יצחק דב גר בעיירה ז’יבו בטרנסילבניה‪ ,‬בקירבתה שהו תקופה מסויימת אבא ודוד שמואל‪ ,‬בהיותם‬ ‫בפלוגות העבודה ב‪-‬סולמשי‪ /‬אור‪-‬מאזו‪.‬‬

‫לצפייה בעדות יצחק דב‬

‫הרשקוביץ (‪ 11‬דקות)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1gaQcBAO1S51LTO1W3AI0JeV1PHt1bms2/view?usp=sharing‬‬

‫‪174‬‬

‫לנהר הקרסנה ולהרי מוגורה‪ .‬שם‪ ,‬אמר להם‪ ,‬יוכלו להסתתר עד יעבור זעם‪.‬‬ ‫סבא דחה את ההצעה על הסף‪ .‬סבתא היתה חולה באותה תקופה‪ .‬עוד בביתם‬ ‫בטאשנד היא נפצעה בידה מטיפול בדג והזיהום הפך להיות דלקתי ומוגלתי‪ .‬לפני‬ ‫הגירוש ניתחו אותה בידה והיא היתה צריכה להיות עם תחבושת‪ ,‬צווארון וכרית‬ ‫תומכת‪ .‬גם הדודים גבי ופולי לא העלו על דעתם לעזוב את ההורים לבד וכך הם‬ ‫המשיכו יחד עד אושוויץ‪.‬‬ ‫מעטים הבחורים שניצלו את טוב ליבו של השומר ההונגרי ואכן ברחו מהגטו‬ ‫ומעטים עוד יותר הצליחו להישאר בחיים ‪ -‬מחוץ לגטו הם התקשו לקבל עזרה כי‬ ‫עונשו של המסייע בהסתרת יהודי היה מוות‪.‬‬ ‫כעבור מספר שבועות החלו בפינוי היהודים מגטו שימלוי לאושוויץ‪.‬‬

‫ב‪.‬‬ ‫מגטו שימלוי יצאו שלושה טרנספורטים לאושוויץ כשה”נסיעה” נמשכה כארבעה‬ ‫ימים והתבצעה ברכבות משא של בהמות‪:‬‬ ‫הראשון יצא ביום שני ‪( 29.5.44 -‬ז’ סיוון) ובו נשלחו יהודי שומיו ורוב יהודי טאשנד‬ ‫(‪ 3,106‬איש)‪ ,‬ביניהם מהר”מ בריסק ומשפחתו‪.‬‬ ‫השני יצא ביום בשבת ‪( 3.6 -‬י”ב סיוון) ובו נשלחו יהודי ז’יבו‪ ,‬סילצ’ה‪ ,‬זילוי וסובור‬ ‫(‪ 3,161‬איש) ‪.3‬‬ ‫השלישי יצא ביום שלישי ‪ 6 -‬ביוני (ט”ו סיוון) ובו נשלחו ה”מיוחסים”‪ ,‬אנשי המשטרה‪,‬‬ ‫החולים‪ ,‬וביניהם משפחות קליין והרשקוביץ (‪ 1,584‬איש)‪.‬‬ ‫הרכבות לוו על ידי ז’נדרמים הונגרים ואנשי אס אס עד תחנת הרכבת ב‪KASSA-‬‬ ‫(‪ )KOSICE‬ומשם הועברו לאחריות מלאה של הגרמנים‪.‬‬ ‫ר’ יצחק דב מספר שעוד בשימלוי‪ ,‬לפני שעלו לקרונות‪ ,‬הוא היה צריך לקחת מהנשים‬ ‫את חפציהן‪ ,‬ולכן עמד מחוץ לקרונות יחד עם השוטרים ההונגרים‪ .‬באחת הפעמים‬ ‫ראה איך ז’נדרם הונגרי מתפעל משערות ראשה של אחת הנשים‪“ ,‬איזה שיער יפה‬ ‫יש לך”‪ ,‬אמר לה ומיד ניגש אליה והוריד את שערה יחד עם עור הקרקפת‪...‬‬ ‫בכל קרון צופפו כמאה יהודים‪ ,‬ללא הפרדה‪ ,‬ובגלל הצפיפות נאלצו לנסוע בעמידה‬ ‫‪ .3‬יום הזכרון והאזכרה של יהודי טאשנד נקבע ל‪-‬י”א בסיוון‪ ,‬התאריך בו נרצחו רוב תושבי טאשנד‪ ,‬שהגיעו לאושוויץ‬ ‫בטרנספורט הראשון‪ .‬סבא וסבתא נלקחו לאושוויץ בטרנספורט השלישי‪ ,‬האחרון‪ ,‬ולכן הם נרצחו ככל הנראה‬ ‫בתאריך י”ח בסיוון‪ .‬תאריך זה נקבע כיום זיכרון של בני משפחת הרשקוביץ שהובלו באותו טרנספורט‪ 65 .‬שנים‬ ‫לאחר הרצחם של סבא וסבתא ואימוץ תאריך האזכרה של טאשנד‪ ,‬ביררתי את הצורך בהתייחסות נוספת לתאריך‬ ‫בו כנראה הם נרצחו בפועל‪ .‬נראה שיש לאמץ את יום י”ח בסיוון לאזכרה לסבא וסבתא‪ ,‬שכן גם אם אין וודאות‬ ‫גמורה לגבי התאריך בו נרצחו‪ ,‬ויום י”ח בסיוון הוא רק תאריך משוער‪ ,‬אין ספק שהוא סמוך יותר ליום הרצחם‪.‬‬

‫‪175‬‬

‫‪ .2008‬מימין לשמאל‪ :‬דוד גבי‪ ,‬ר’ יצחק דב ואבא‬

‫במשך כל הנסיעה שארכה‪ ,‬כאמור‪ ,‬ארבעה ימים‪ .‬הקרונות ננעלו מבחוץ והיה רק‬ ‫חלון קטן בחלק העליון של הקרון‪ ,‬ממנו לא יכלו להביט החוצה או לקבל מספיק‬ ‫אוויר לנשימה‪ .‬בקרון היה דלי אחד לשתייה ודלי שני לעשיית צרכים‪ .‬בגבול הונגריה‬ ‫הוחלפו שומרי הרכבת הז’נדרמים ההונגרים באנשי אס אס‪ .‬בהמשך הדרך‪ ,‬הרכבת‬ ‫עצרה מדי פעם והיהודים הורשו לרדת לעשות את צרכיהם בצידי הדרך כשכעבור‬ ‫זמן קצר הרכבת המשיכה בדרכה‪ .‬לא נעשתה בדיקה מדוקדקת על ידי הגרמנים‬ ‫שכל מי שירד מהקרונות גם עלה בחזרה‪ ,‬אך המבוגרים לא יכלו לברוח והצעירים‬ ‫בחרו להישאר ולסייע להוריהם‪.‬‬ ‫ר’ יצחק דב מספר שבמהלך הנסיעה הוא היה בקרון נפרד מאמו‪ ,‬שנסעה בקרון‬ ‫החולים‪ .‬באחת העצירות של הרכבת ביקש להביא לה מים‪ ,‬והתירו לו לעשות כן‪.‬‬ ‫הוא הלך למרחק די רב עד שמצא וקיבל מים‪ ,‬אך כשחזר לא ראה עוד את הרכבת‪.‬‬ ‫תושב מקומי שעבר בקרבת המסילה אמר לו לברוח‪ ,‬וניסה לשכנעו שיהיה לו קל‬ ‫להיטמע באוכלוסייה בגלל מראהו ובגלל היותו דובר שפות‪ ,‬אך ר’ יצחק דב סירב‪.‬‬ ‫הוא מיהר לרוץ ולחפש את הרכבת עד שמצאה‪ ,‬ונתן את המים לאמו‪ ,‬שאמרה לו‬ ‫לעבור קרון ולהישאר קרוב לאביו‪.‬‬ ‫כשהגיעה הרכבת לאושוויץ והיהודים ירדו מן הקרונות הם נתקלו במטר קללות‬ ‫מיהודי פולין‪ ,‬הותיקים במקום‪ ,‬על כך שלמרות שהם “ידעו” על הנעשה במחנות‪,‬‬ ‫הם לא הצליחו למלט את נפשם ולהימנע מלהגיע לאושוויץ‪ .‬הם צעקו וכעסו עליהם‪:‬‬ ‫“למה לא עשיתם כלום מאז השמדת יהודי פולין והגעתם הנה בכל זאת?” אך‬ ‫לצפייה בדוד גבי‪ :‬״קבלת פנים‬

‫באושוויץ״ (‪ 2:37‬דקות)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1-CkUQ3beDXqHKgjbPMQEXWfHg_xWAGMd/view?usp=sharing‬‬

‫‪176‬‬

‫שאלתם נותרה ללא מענה‪ .‬וכי מה היה אפשר לענות? גם לאחר אירוע זה היהודים‬ ‫מטאשנד והסביבה עדיין לא הבינו לאן הגיעו ומה צפוי להם‪.‬‬ ‫לאחר הפגישה המטרידה עם ותיקי המקום‪ ,‬הם רוכזו בכניסה למחנה‪ ,‬לשם הגיע‬ ‫ד”ר מנגלה‪ ,‬יש”ו‪ ,‬כדי לעשות להם סלקציה (מיון)‪ :‬תנועת היד לצד ימין סימנה‬ ‫לאושוויץ‪ ,‬כלומר לעבודה‪ ,‬ותנועת היד לצד שמאל סימנה למיידנק‪ ,‬כלומר גזר‬ ‫דין מוות‪ .‬סבתא נשלחה שמאלה‪ ,‬וסבא הלך בעקבותיה‪ .‬למרות שיכול היה ללכת‬ ‫לעבודות‪ ,‬הוא לא הניח לה ללכת לבדה ובכך נגזר דינם למות בתאי הגזים ובמשרפות‬ ‫אושוויץ‪ .‬ארץ‪ ,‬אל תכסי דמם‪ ,‬הי”ד‪.‬‬ ‫עם הפרדת ההורים‪ ,‬הילדים והזקנים מהשאר‪ ,‬נאמר ל”דיירים” החדשים‪ ,‬ה”צעירים”‪,‬‬ ‫שהם עתידים לפגוש את המשפחות וההורים כעבור יומיים שלושה‪ ,‬לאחר ההתארגנות‪.‬‬ ‫ההפרדה נעשתה במהירות ובאופן טכני‪ ,‬ללא מילים‪ ,‬כך שהצעירים לא יכלו אפילו‬ ‫להיפרד מההורים ומיקיריהם‪.‬‬ ‫ר’ יצחק דב זוכר שאחד היהודים‪ ,‬סנדלר מאחד הכפרים‪ ,‬נשלח שמאלה וארבעת‬ ‫ילדיו ימינה‪ .‬הוא ביקש והתחנן שאחד הבנים יבוא איתו‪ .‬הוא נענה וצרף אליו את‬ ‫בנו הצעיר‪ ,‬בן ה‪ ...14-‬כאמור‪ ,‬בשלב זה היהודים לא ידעו עדיין מה צפוי להם‪.‬‬ ‫שלושת הבנים שנשלחו ימינה שרדו את השואה‪.‬‬

‫ג‪.‬‬ ‫הדודים נלקחו למחנה והצטוו להוריד את הבגדים‪ .‬גילחו את שערותיהם בכל הגוף‪,‬‬ ‫אך באמצע הראש השאירו “פס”‪ ,‬כדי להבליט את היותם יהודים‪ .‬הם עברו “חיטוי”‬ ‫ונתנו להם נפט למרוח בו את גופם‪ ,‬כנגד הכינים שהיו שם‪ .‬הם קיבלו בגדי פסים‬ ‫וכובע פסים‪ ,‬שליווה אותם עד השחרור‪ .‬הגרמנים “הכינו” את היהודים‪,‬‬ ‫לחלקם הטביעו מספר על היד ולחלקם נתנו מספר בעל פה‪ ,‬וכך הם המתינו‬ ‫לשיבוצם לעבודה‪.‬‬ ‫דוד גבי (‪ ,GABOR‬לפי רישומיהם) קיבל את המספר ‪ ,72413‬ואילו דוד אברהם‬ ‫אליעזר (פולי‪ )PAUL ,‬קיבל את המספר ‪ .72418‬ר’ יצחק דב קיבל את המספר ‪72344‬‬ ‫והוא זוכר שצילמו אותם‪ ,‬תחקרו אותם ורשמו פרטי ההורים וכו’‪ .‬ר’ יצחק דב מוסיף‬ ‫שלא היו איתם תפילין או סידור‪ ,‬אך דוד גבי בא אליו בלילה ואמר לו שהוא רוצה‬ ‫להתפלל‪ .‬הוא ביקש שיעזוב אותו‪ ,‬אך דוד גבי אמר לו “אינך מתבייש?”‪ ,‬אז הוא‬ ‫קם והתפלל איתו‪.‬‬ ‫כעבור יומיים שאלו הדודים את היהודים הפולנים היכן ההורים ומתי הם עתידים‬ ‫‪177‬‬

‫להיפגש‪ .‬הפולנים שאלו אם הם באמת רוצים לראות את ההורים‪ .‬הדודים ענו מיד‬ ‫“כן”‪ .‬הפולנים הראו לדודים את העשן הסמיך העולה מן המשרפות‪ ,‬ואמרו‪“ :‬שם‬ ‫ההורים‪ ...‬אף אחד כבר לא בין החיים”‪ .‬ברגע זה הבינו הדודים לאן הם הגיעו‪ ,‬אך‬ ‫את מה שצפוי להם בהמשך‪ ,‬הם עוד לא היו מסוגלים לדמיין‪ .‬דוד פולי קיבל את‬ ‫הידיעה על רצח ההורים בצורה קשה ואיבד את הרצון לחיות‪ .‬הוא שקע במרה‬ ‫שחורה והיה בטוח כי לא יצליח לצאת מהמחנה‪ .‬חרף הניסיונות לעודדו‪ ,‬הוא נשאר‬ ‫פסימי בקשר לסיכוייו לשרוד‪.‬‬ ‫דוד גבי ואחיו פולי החליטו לא לגלות את עובדת היותם אחים‪ ,‬שכן הם ידעו על‬ ‫הניסיונות שמבצע הצורר ד”ר מנגלה בתאומים‪ ,‬שבדרך כלל סופם מוות לאחר‬ ‫ייסורים קשים‪.‬‬ ‫דוד גבי הבין שכדי להצליח לשרוד בעולם החדש והנוראי אליו נקלעו‪ ,‬עליו ללמוד‬ ‫ולהבין את המושגים המקובלים במקום והמושג הראשון שלמד היה “סלקציה”‪.‬‬ ‫סלקציה מתארת מצב של הפרדה ובחירה בין האנשים‪ ,‬או בלשון תפילת יום כיפור‬ ‫"בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון‪ ...‬מי יחיה ומי ימות‪ ...‬מי במים ומי‬ ‫באש‪ "...‬ההבדל התהומי הוא שביום כיפור אנו מבקשים מבורא עולם שיחוס וירחם‬ ‫עלינו‪ ,‬ואילו באושוויץ מנגלה החליט בהינף יד‪ ,‬בלי לשאול‪ ,‬לשקול‪ ,‬או להניד עפעף‬ ‫ מי לחיים ומי למוות‪.‬‬‫בהמשך היו תהליכי סלקציה נוספים כך שמלבד הצורך לעבור שבעת מדורי גיהינום‬ ‫מדי יום‪ ,‬היה צורך גם להצליח ולעבור את הסלקציות בשלום‪.‬‬ ‫מדי יום‪ ,‬ולעיתים אף כמה פעמים ביום‪ ,‬נערכה ספירה של האסירים‪ .‬הם נקראו‬ ‫לעמוד במסדר‪ ,‬וכעבור זמן‪ ,‬לפעמים שעות‪ ,‬ספרו אותם‪ .‬אם מספרם תאם לרישומי‬ ‫המפקדים ‪ -‬הם יכלו להמשיך בעבודתם‪ ,‬אך אם נמצא כי אחד האסירים חסר ‪-‬‬ ‫החלה מהומה שלמה‪ .‬באחד המסדרים זה מה שאירע‪ .‬הקאפו אמר להם שאם בתוך‬ ‫חמש דקות הם לא יגלו לו היכן נמצא האסיר החסר‪ ,‬הוא יוציא להורג בירייה את‬ ‫הראשון בכל טור מהעומדים במסדר‪ ,‬כלומר אחד מכל עשרה אסירים (סלקציה‬ ‫ראשונה)‪.‬‬ ‫דוד גבי עמד ראשון בטור ומאחוריו עמד אחיו פולי‪ .‬אף אסיר לא ידע היכן נמצא‬ ‫האסיר החסר ולכן לא היה להם מה לעשות או להגיד לקאפו‪ .‬כעבור חמש דקות‬ ‫הוא חזר אליהם‪ ,‬ובאופן חריג‪ ,‬נתן להם חמש דקות נוספות ואחרונות לומר לו היכן‬ ‫האסיר החסר‪ .‬דוד גבי מספר שהוא לא כל כך התרגש מהסכנה‪ ,‬שכן מה זה משנה‬

‫‪178‬‬

‫מתי יהרגו אותו‪ ...‬כעבור ארבע דקות הגיע האסיר החסר בריצה‪ ,‬ושוב באופן חריג‪,‬‬ ‫נשאל היכן היה (בדרך כלל לא בזבזו זמן על שאלות‪ ,‬פשוט הרגו אותו)‪ .‬האסיר‬ ‫סיפר שבלילה בא לבלוק קצין אס אס וחיפש ספר‪ .‬הוא העיד על עצמו שהוא ספר‪.‬‬ ‫כששאל אותו הקצין אם הוא מקצועי‪ ,‬ענה בחיוב‪ .‬הקצין לקח אותו איתו‪ ,‬והוא‬ ‫סיפר וגילח אותו ואת חבריו ורק בבוקר הוא שוחרר כדי לחזור למסדר‪ .‬ההסבר‬ ‫שכנע את הקאפו והמסדר הסתיים‪ .‬חייו של דוד גבי ניצלו בשבריר של שנייה‪.‬‬ ‫באחד הלילות דוד גבי הלך לישון ליד אחיו‪ ,‬כי היה קר מאוד‪ ,‬והם רצו להתחמם‪.‬‬ ‫הדבר היה אסור ולרוע מזלם אחראי הבלוק גילה זאת‪ .‬כשראה אותם‪ ,‬אמרו לו‬ ‫שהם אחים‪ .‬הוא החליט שהם גם תאומים‪ ,‬ומשמעות הדבר היתה ידועה ‪ -‬העברה‬ ‫למעבדת הניסויים בבני אדם של ד”ר מנגלה יש”ו‪ ,‬שהתמקד במחקר בתאומים‪.‬‬ ‫המחקר לא היה תיאורטי‪ ,‬אלא מעשי‪ :‬ביצוע ניסיונות באנשים חיים‪ .‬חלק גדול‬ ‫מ”תאומי מנגלה” מתו בניסיונות או נשארו עם עיוותים ומחלות למשך כל ימי חייהם‪.‬‬ ‫דוד גבי טען בתוקף כי הם אינם תאומים והוא גדול מאחיו בשנתיים‪ .4‬בפועל דוד‬ ‫פולי הי”ד היה נראה גדול מדוד גבי בשנתיים‪ ...‬דוד גבי אמר לאחראי הבלוק שהוא‬ ‫יכול לאמת את דבריו עם תושבי‬ ‫העיירה מבין שוכני הבלוק‪ ,‬ובנוסף‬ ‫נתן לקאפו סיגריה‪ ,‬והוא הניח‬ ‫להם‪ .‬שוב ניצלו חייהם בנס‪.‬‬

‫ד‪.‬‬ ‫כעבור כשבועיים לקחו כ‪1,500-‬‬ ‫איש‪ ,‬בעיקר צעירים‪ ,‬למאוטהאוזן‪,‬‬ ‫ביניהם דוד גבי ופולי‪ ,‬ר’ יצחק דב‪,‬‬ ‫קרמר וניימן פרי‪ .‬במאוטהאוזן הם‬ ‫שהו מספר ימים ומשם הם הועברו‬ ‫לתת‪-‬מחנה אבנזה‪ ,‬שנמצא ביער‬ ‫ליד העיר אבנזה‪ ,‬מרחק נסיעה‬ ‫של כשעה וחצי ברכבת‪.‬‬ ‫בביתן בו שוכנו הדודים ור’ יצחק‬ ‫דוד פולי (אברהם אליעזר) הי”ד‬ ‫‪ .4‬בספרי המחנות נרשם באופן שגוי כי שני האחים נולדו בתאריך ‪ ,10.1.1924‬תאריך לידת דוד גבי‪.‬‬

‫‪179‬‬

‫דב היו כ‪ 800-‬אסירים‪ .‬אחרי שהגיעו למחנה הם הצטוו להתפשט והמתינו ל”וועדה”‬ ‫נוספת של קציני אס אס שתאשר את היותם כשירים לעבודה‪ .‬ההמתנה היתה‬ ‫בחוץ בגשם שוטף‪ ,‬ללא בגדים‪ ,‬משעה שש בבוקר עד השעה עשר בבוקר‪ .‬בדיקת‬ ‫הכשירות לעבודה היתה על ידי הכאת היהודי במקל‪ .‬אם נשאר בעמידתו ולא נפל‬ ‫ארצה ‪ -‬הוא כשיר לעבודה‪.‬‬ ‫הבחורים הצטוו לכרות את עצי היער המקיפים את המחנה‪ ,‬להוציא גם את שורשי‬ ‫העץ‪ ,‬ולהעבירם למקום אחר‪ .‬הם קשרו את השורשים הכבדים בחבלים‪ ,‬ונאלצו‬ ‫לסחוב משם הן את הגזעים והן את השורשים‪ .‬מעצים אלו בנו במחנה ביתנים וכך‬ ‫הוקם מחנה הריכוז אבנזה‪.‬‬ ‫היה זה מחנה ריכוז כשאר מחנות הריכוז‪ ,‬כולל משרפה‪ .‬ה”משגיחים” על עבודת‬ ‫היהודים היו ילדים בני ‪ ,14‬אסירים אוקראינים בעצמם‪ .‬הם אמרו ליהודים “פה‬ ‫תמותו” וכדי לגבות את דבריהם במעשים נהגו להכות את היהודים בכל הזדמנות‬ ‫וגם ללא סיבה‪ .‬הם קמו בחשכת הבוקר‪ ,‬בשעה שש‪ ,‬ויצאו למקום העבודה הנמצא‬ ‫במרחק שעת הליכה‪ .‬לאחר שעבדו במשך כל היום‪ ,‬ללא הפסקה‪ ,‬חזרו בחשכת‬ ‫הערב‪ ,‬בשעה שבע‪ ,‬לאחר שעת הליכה נוספת‪ .‬באחד הימים בהגיעם למקום העבודה‬ ‫גילו שאחד הבחורים היהודים מטאשנד תלה את עצמו‪ .‬היה זה מנהל הבנק‪ ,‬נ”פ‪,‬‬ ‫שלא יכול היה לעמוד עוד בסבל‪ .‬הי”ד‪.‬‬ ‫למחרת חיפשו שבעה בחורים לעבודה אחרת‪ ,‬להשלמת קבוצה של שבעים עובדים‪.‬‬ ‫ר’ יצחק דב שכנע את הדודים לעבור איתו לקבוצה השנייה‪ .‬אמנם העבודה בקבוצה‬ ‫זו היתה קשה יותר‪ ,‬אך הם קיבלו יותר אוכל ופחות מכות בלילה‪ .‬כשהלכו לישון‪,‬‬ ‫הביאו לביתן שאריות אוכל לחלוקה נוספת לבחורים הצעירים‪ ,‬על ידי “זקן הבלוק”‪,‬‬ ‫רוצח גרמני ‪ .5‬חלוקת שאריות האוכל התבצעה ליד דרגשו של ר’ יצחק דב‪ .‬באותה‬ ‫תקופה פולי היה בן ‪ ,17‬ור’ יצחק דב בן ‪ ,20‬אך פולי נראה גבוה וחזק עם זיפי זקן‪,‬‬ ‫ור’ יצחק דב נמוך וחלש ועור פניו חלק‪ .‬הגרמני שמע שיש רעש בחלוקת האוכל‪ ,‬בא‬ ‫והעיף מכות לכל הכיוונים‪ ,‬במיוחד לפולי‪ ,‬שנראה גדול‪ ,‬ולכן “לא היה זכאי” למנה‬ ‫נוספת‪ .‬כשראה הגרמני את ר’ יצחק דב שאל אותו למה לא בא לקבל תוספת ור’‬ ‫יצחק דב השיב שהוא לא רעב‪ ...‬הגרמני מיד הגדיל את מנת האוכל שלו מליטר‬ ‫לשני ליטר והגיש לו‪ ,‬שיאכל ויתחזק‪ .‬לאחר שהסתיימה החלוקה אמר פולי “כל אחד‬ ‫והמזל שלו”‪ ...‬דוד גבי‪ ,‬דוד פולי ור’ יצחק דב היו כאחים ממש‪ .‬תמיד הם התחלקו‬ ‫‪ .5‬לכל אסיר היה סימן היכר‪ :‬משולש ירוק ‪ -‬פושע‪ ,‬משולש עם שפיץ למעלה ‪ -‬רוצח וכו’‪ ,‬וכן היתה אות המייצגת‬ ‫את הלאום‪ - F ,‬צרפתי וכו’‪ ,‬סימן ההיכר של היהודים היה מגן דוד ובו משולש אדום למטה ומשולש צהוב למעלה‪.‬‬

‫‪180‬‬

‫באוכל‪ ,‬והפעם במנה הכפולה שקיבל ר’ יצחק דב‪.‬‬ ‫ר’ יצחק דב מספר שדוד גבי רצה להחליף עבודה‪ .‬היה שם מכרה אבנים בו עבדו‬ ‫במשמרות של שמונה שעות וקיבלו קצת יותר אוכל‪ .‬ר’ יצחק דב לא רצה להחליף‬ ‫את העבודה מכיוון שהיה צנום וחלש ומבחינתו הדבר החשוב ביותר היה לקבל‬ ‫פחות מכות‪ ...‬הם בחרו להישאר יחד‪.‬‬ ‫לאחר מכן דוד גבי‪ ,‬פולי ור’ יצחק דב‪ ,‬נשלחו בכל זאת לעבודה במכרה‪ .‬תפקידם‬ ‫היה להוציא אבנים ולהכשיר את המקום לשמש כבונקר תת קרקעי‪ ,‬לאיחסון נשק‪.‬‬ ‫העבודה היתה קשה‪ ,‬ודוד פולי‪ ,‬בן ‪ 17‬כאמור‪ ,‬איבד כבר מזמן את הרצון לעבוד‬ ‫והיה עצבני‪ .‬היה לו קשה בעקבות המידע שקיבלו על הריגת ושריפת הוריהם‪ ,‬והוא‬ ‫לא היה מוכן לעבוד‪ .‬דוד גבי ניסה לעודד את רוחו וביקש שלפחות יעשה את עצמו‬ ‫עובד‪ ,‬שלא יפגעו בו‪ .‬הם חצבו בהר והיו צריכים להוציא את האדמה שחפרו‪...‬‬ ‫העבודה היתה קשה והם הלכו ונחלשו מדי יום‪.‬‬ ‫בערב‪ ,‬הם חזרו למחנה‪ ,‬שהיה קרוב‪ ,‬וקיבלו מעט משקה שדמה לקפה וחתיכה‬ ‫קטנה של לחם‪ .‬דוד פולי קיבל שילשול רציני פעמים רבות ודוד גבי החל לשרוף‬ ‫באש את מעט הלחם שקיבל על מנת להקל עליו‪ .‬ואכן‪ ,‬זה הקל במעט‪.‬‬ ‫משם‪ ,‬העבירו אותם לעבודה בעיר אבנזה‪ ,‬במפעל בלוקים‪ .‬הם יצקו בלוקי‬ ‫בטון‪ ,‬לחיזוק המכרות בהם עבדו‪ .‬גם כאן פולי לא רצה לעבוד‪ ,‬ובקושי הסכים‬ ‫להראות כאילו הוא עובד‪ .‬הוא שוב קיבל שלשול‪ ,‬ושוב דוד גבי טיפל בו בעזרת‬ ‫הלחם השרוף‪.‬‬ ‫באחד הימים ר’ יצחק דב שעקב אחרי לוח השנה‪ ,‬אמר לחברים שביום רביעי‬ ‫הקרוב יחול יום הכיפורים‪ .‬הם התלבטו מה לעשות והחליטו שלא יאכלו באותו יום‬ ‫בצהריים‪ .‬יום רביעי היה היום בו קיבלו מעט אורז‪ ,‬שנחשב לאוכל “טוב” לעומת‬ ‫המזון שקיבלו בימים אחרים‪ .‬הקאפו הגרמני שאל לאחר ארוחת הצהריים מדוע‬ ‫נשארו תשע מנות מזון‪ .‬אחד הבחורים שדיבר גרמנית הסביר לקאפו שביום זה‬ ‫צמים היהודים בכל העולם‪ ,‬וגם הם החליטו לצום‪ .‬הקאפו אמר שאינו יודע האם‬ ‫זה נכון‪ ,‬אבל הוא מאמין להם ולכן ביקש שישמרו את המנות אצל החייט היהודי‬ ‫(מהוסט)‪ ,‬ויאכלו אותן בערב‪ ,‬כשיחזרו‪.‬‬ ‫כשחזרו בערב גילו שהמנות‪ ,‬שהכילו בעיקר אורז שקוע במים‪ ,‬אינן‪ .‬התברר שהחייט‬ ‫אכל את חלקן ואת היתר החביא לעצמו‪ .‬תפקידו של החייט היה לתקן את בגדי‬ ‫האסירים‪ ,‬ועבור עבודתו קיבל תמיד יותר אוכל ממה שקיבלו האחרים‪.‬‬ ‫בערב‪ ,‬בשעת המסדר‪ ,‬ראה הקאפו שהצלחות (מסטינגים) שלהם ריקות ונקיות ולא‬

‫‪181‬‬

‫נעשה בהן שימוש‪ .‬הוא שאל אותם מדוע לא אכלו את האוכל ששמרו‪ .‬אחד מהם‬ ‫ענה שהחייט אכל ממנו ואת חלקו החביא‪ ...‬הקאפו ניגש אל החייט והרג אותו בו‬ ‫במקום‪ ,‬בלי שאלות וללא המתנה להסברים‪ ...‬כך התנהלו החיים במחנה‪.‬‬ ‫לאחר מכן קיבלו הבחורים את “ארוחת הערב” הרגילה‪ ,‬משקה דמוי קפה וחתיכת‬ ‫לחם קטנה‪.‬‬

‫ה‪.‬‬ ‫בעבודה במפעל הבלוקים קיבל דוד גבי מכה ברגל שמאל‪ .‬הרגל התנפחה והכאב‬ ‫גבר מיום ליום‪ .‬בנוסף התפשטה בה מוגלה פנימית שהגיעה עד לאזור המפשעה‪.‬‬ ‫אחד החברים בבלוק אמר לדוד גבי שבן דודו‪ ,‬ד”ר קראוס‪ ,‬רופא שיניים‪ ,‬ונמצא‬ ‫במחנה‪ .‬ד”ר קראוס היה מוצב כאח בעיירה אבנזה‪ .‬החבר הציע לקרוא לבן דודו‬ ‫להתייעצות‪ .‬ד”ר קראוס אכן הגיע לראות את דוד גבי בערב ואמר שהמצב חמור‪.‬‬ ‫הדלקת הפכה להרעלה שהגיעה כבר עד למפשעה ואם היא תמשיך לעלות ותגיע‬ ‫ללב‪ ,‬דוד גבי ימות‪ ,‬חלילה‪.‬‬ ‫בינואר ‪ 1945‬דוד גבי הועבר לבלוק ‪ ,5‬חדר החולים של המחנה שנקרא ה”ריווייר”‪,‬‬ ‫ומאז לא פגש עוד את אחיו פולי‪ .‬ד”ר קראוס אמר שינסה להשיג ‪ 12‬כדורי‬ ‫פרונטוזיל‪( ,‬כדור אדום נגד דלקת בדם ונגד כאבים) ולהבריח אותם מבית‬ ‫החולים‪ .‬למחרת הוא חזר עם הכדורים‪ .‬לאחר זמן מה הכאבים אכן נרגעו מעט‬ ‫ואז אמר ד”ר קראוס שכעת מוכרחים “לפתוח”‪ ,‬לנתח את הרגל ולהוציא את‬ ‫המוגלה‪ .‬אבנזה לא היתה המקום האידיאלי לביצוע הניתוח מכיוון שאין תנאים‬ ‫סניטריים הולמים‪ ,‬אין חומרי הרדמה‪ ,‬אין חומרי חבישה והדבר נראה כלא מעשי‪.‬‬ ‫ד”ר קראוס הבטיח שידבר עם אחראי הבלוק ש”חייב לו”‪( ,‬בכמה הזדמנויות הביא‬ ‫לו תרופות מבית החולים‪ ,)...‬על מנת שיסכים לתת את חדרו לביצוע הניתוח‪.‬‬ ‫אחראי הבלוק הסכים לצאת מחדרו לזמן מה‪ ,‬כש”הוא לא יודע מכלום”‪ ...‬ד”ר‬ ‫קראוס ארגן במהירות את ה”ניתוח”‪ .‬הוא הביא סכין מטבח חדה‪ ,‬אותה שרף‬ ‫וחיטא באש‪ ,‬וניגש “לפתוח” את הרגל‪ ...‬החבר‪ ,‬בן הדוד של ד”ר קראוס‪ ,‬החזיק‬ ‫לדוד גבי את הידיים ואת הראש‪ ,‬שלא יזוז‪ ,‬בעוד דוד גבי נושך את יד החבר‪,‬‬ ‫להחניק את צעקות הכאב‪“ ...‬פתיחת” הרגל וניקוז המוגלה מן הרגל נעשו ללא‬ ‫חומר הרדמה ומיותר לציין כי היתה זו חוויה נוראה שהיתה כרוכה בסבל בל‬ ‫יתואר‪ .‬הרגל נחבשה לאחר הניתוח בנייר טואלט כי זה היה הדבר הדומה ביותר‬ ‫לתחבושת שנמצא בהישג יד‪ ...‬לאחר הניתוח מצב הרגל אמנם השתפר‪ ,‬אך‬

‫‪182‬‬

‫הזיהום ירד למטה‪ ,‬והיה צורך “לפתוח” שוב את הרגל באותה צורה‪...‬‬ ‫על כל דרגש בבלוק שכבו ארבעה בחורים‪ ,‬שניים בכל צד‪ ,‬והחברים התלוננו על‬ ‫הריח הרע שעולה מהרגל המוגלתית והחבישה בניירות‪ .‬הם ביקשו להעביר את דוד‬ ‫גבי לבלוק שש‪ ,‬ממנו היה ידוע כי לא יוצאים בחיים‪ ...‬אחראי הבלוק שאל את דוד‬ ‫גבי בן כמה הוא‪ ,‬וכשענה לו שהוא בן ‪ ,20‬אמר אחראי הבלוק שהוא צעיר מדי מכדי‬ ‫לעבור לבלוק שש‪ .‬הוא הביא לו נייר טואלט לחבוש את הרגל‪ ,‬והבטיח להביא לו‬ ‫עוד כשיצטרך להחליף את החבישה‪ .‬ואכן‪ ,‬הוא קיים את הבטחתו‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא אף‬ ‫דאג לתת לדוד גבי מנת אוכל מעט יותר גדולה כדי שיתחזק‪ ,‬אך קשה היה להתחזק‬ ‫מאוכל כזה‪ ...‬בסופו של דבר דוד גבי לא הועבר לבלוק שש ושוב ניצל ממוות‪.‬‬ ‫בזמן שדוד גבי היה בטיפול רפואי ב”רווייר”‪ ,‬שלח אליו פולי כמה סיגריות‪ ,‬ששימשו‬ ‫למסחר עבור מי שלא עישן‪ ,‬תמורת דברים נצרכים יותר‪ .‬השבויים הלא יהודיים‬ ‫קיבלו גם קיצוב של בירה‪ ,‬פעם בשבוע‪.‬‬ ‫מקרה נוסף אירע בזמן שדוד גבי שכב ב”ריווייר”‪ .‬מפקד המחנה הגיע לאחד‬ ‫מביקורי הפתע שלו בבלוקים‪ ,‬לראות את האסירים‪ .‬כשהגיע לבלוק חמש האחראי‬ ‫על הבלוק צעק “אקטונג” שמשמעו “זהירות”‪ ,‬וכולם נערכו ל”ביקור”‪ .‬המפקד הגיע‬ ‫בדיוק בשעה בה שתו האסירים מרק צנון ולשמע הצעקה כולם מיד עזבו את צלחות‬ ‫המרק והכפות שבידיהם וזינקו ממקומותיהם‪ .‬ליד דוד גבי ישב בחור מאונגוואר‪,‬‬ ‫ל”ב‪ ,‬שבדיוק קרב את הכף עם המרק אל פיו‪ .‬כשנשמעה הקריאה הבחור לא זז‬ ‫ולא החזיר את הכף לצלחת‪ .‬דוד גבי ביקש ממנו שיוריד במהירות את ידו מפיו‪,‬‬ ‫כדי שלא יסתבכו‪ ,‬אך הבחור לא ענה‪ ,‬ולא הוריד את ידו‪ ...‬לבסוף התברר שמרוב‬ ‫בהלה הוא קיבל דום לב ומת במקום‪.‬‬

‫ו‪.‬‬ ‫כשלושה חודשים לפני השיחרור‪ ,‬בזמן שדוד גבי היה ב”רווייר”‪ ,‬נרצח דוד פולי‪.‬‬ ‫קיבתו היתה רגישה מדי לאוכל הגרוע שקיבלו‪ ,‬הוא סבל מקילקולי קיבה ושילשולים‬ ‫רבים ונאלץ לרוץ כל הזמן לשירותים‪ .‬באחד הבקרים גילו שהדרגש שלו “מלוכלך”‬ ‫קצת‪ .‬כשחזרו מעבודת היום‪ ,‬שאלו אותו “למה לכלכת?” והוא ענה שהיה לו שילשול‪.‬‬ ‫הוא נענש על כך ב”‪ 25‬מכות”‪ .‬המכות ניתנו כשהקורבן “שוכב” על כסא‪ ,‬קשור בידיו‬ ‫ורגליו‪ ,‬בעזרת צינור גומי שבתוכו ברזל‪ .‬כל מכה פגעה בחלקי גוף רבים בגלל גמישות‬ ‫הגומי (”כמו נחש”‪ ,‬כדברי ר’ יצחק דב)‪ ,‬והעוצמה הוכפלה בגלל הברזל שבגומי‪25 .‬‬ ‫מכות כאלה היו גזר דין מוות‪ .‬פולי היה בחור חסון וחזק‪ ,‬אך המכות ריסקו אותו‪.‬‬

‫‪183‬‬

‫רישום יום ושעת המוות של דוד פאול הי"ד‬

‫רישומי ה"מסלול" שעבר דוד פאול הי"ד‬ ‫‪184‬‬

‫ר’ יצחק דב מיהר לקחת אותו ל”מרפאה”‪ ,‬אך בעוד הם ממתינים לטיפול‪ ,‬פולי מת‬ ‫בזרועותיו‪ .‬היה זה ב‪-‬כ”ב בשבט תש”ה‪ .‬הי”ד‪.‬‬ ‫פולי‪ ,‬כאמור‪ ,‬קיבל בצורה קשה את הבשורה על רצח ההורים ובניגוד לאחרים‬ ‫שהבינו כי כרגע “אין מה לעשות” וצריך להמשיך במאבק ההישרדות‪ ,‬פולי חזר‬ ‫ואמר ש”הוא לא ישתחרר מהמחנות”‪ ...‬למרות שבסביבתו הקרובה כעסו עליו‬ ‫כשאמר משפטים אלו‪ ,‬הוא שב ואמר אותם בכל הזדמנות‪ ...‬ניבא ולא ידע מה ניבא‪.‬‬ ‫עם כל הקושי שבדבר‪ ,‬הבשורה המרה הועברה על ידי ר’ יצחק דב לידיעת דוד גבי‬ ‫ב”רווייר”‪ .‬כששמע זאת דוד גבי איבד גם הוא את טעם החיים‪ ...‬הוא לא רצה לחיות‬ ‫יותר וביקש את עזרת הרופא במקום‪ ,‬ד”ר בנדק (יהודי מסילאד שומוי) שיעזור‬ ‫לו לממש את רצונו בעזרת כדור‪ .‬הרופא אמר לו‪“ :‬מה אתה מדבר שטויות?” גבי‬ ‫בכה והסביר לרופא שרצה להשתחרר עם אחיו וכעת זה כבר לא יוכל לקרות‪...‬‬ ‫ד”ר בנדק עמד בסירובו והסביר לו שתכניתם של הגרמנים היא להכניס את כולם‬ ‫למכרה שחפרו‪ ,‬ולפוצץ את המכרה על יושביו‪“ .‬הרי גם ככה תמות שם” אמר לו‬ ‫הרופא‪“ ,‬בשביל מה לך כדור?”‪.‬‬ ‫באחד הימים הפציצו האמריקאים תחנת רכבת סמוכה למחנה ובתקיפה נהרגו‬ ‫חמישה חיילי אס אס‪ .‬במחנה הריכוז קיבלו הוראה להוציא להורג ‪ 25‬אסירים‪,‬‬ ‫כתגובה על מות חמשת חיילי האס אס‪ .‬את הבחורים החליטו לבחור מקרב אלו‬ ‫ששהו ב”רווייר”‪ ,‬שכן האחרים יכולים עדיין להביא תועלת בעבודתם‪ .‬ד”ר בנדק‬ ‫היה צריך לבחור את ה”נידונים למוות” ובין ה”נבחרים” היה גם דוד גבי‪ .‬ד”ר בנדק‬ ‫אמר לו‪“ :‬הרי רצית למות‪ ,‬הנה הגיעה ההזדמנות שלך”‪.‬‬ ‫היה איתם שם בחור מטאשנד‪ ,‬פול יושקה‪ .‬הוא אמר שאם דוד גבי הולך‪ ,‬גם הוא‬ ‫הולך איתו‪ .‬דוד גבי היה מספר ‪ ,24‬ויושקה מספר ‪ .25‬הם הועברו לבלוק אחר‪,‬‬ ‫לקראת הוצאתם להורג‪ .‬הרצח בוצע על ידי אוקראיני מגודל‪ ,‬שנעל נעלי עץ‪ .‬הוא‬ ‫נהג להפיל את קורבנו לארץ‪ ,‬ואז לתת לו מספר מכות עם נעל העץ במפתח הלב‬ ‫והמפרקת‪ .‬בדרך כלל הקורבן מת במקום‪ ,‬אך הוא לא טרח לוודא זאת‪ ,‬פשוט זרק‬ ‫אותו לערימת ה”גופות” והמשיך הלאה‪ .‬גם לחיות לא מתייחסים באופן כזה‪ ,‬אך‬ ‫היהודים היו במעמד נמוך משל חיות בגיהינום הזה‪ .‬כך רצח אותו אוקראיני ארור‬ ‫‪ 20‬בחורים‪ .‬אחר כך הוא כנראה התעייף מה”מאמץ” ואמר שיחזור בלילה להשלים‬ ‫את ה”מלאכה”‪.‬‬ ‫חמשת ה”דחויים” קיבלו הוראה מהבלוקהטאסטה (אחראי הבלוק)‪ ,‬לעלות על‬ ‫דרגש עד הלילה‪ .‬הבלוק היה מלא ונמצא מקום רק לשלושת הראשונים שתפסו‬

‫‪185‬‬

‫מקום‪ .‬בכל דרגש שכבו ארבעה על הצד‪ ,‬שניים עם הראש לכיוון אחד ושניים עם‬ ‫הראש לכיוון השני‪ .‬היה בבלוק מישהו מנוד וארוד (ראדיה מארה) שהכיר את דוד‬ ‫גבי וקרא לו ולפול יושקה להצטרף אליו בדרגש‪ .‬גבי ויושקה מיהרו לעשות זאת‬ ‫אך כמובן שלא ישנו כל אותו לילה‪ ...‬בחצות הגיע האוקראיני שאל איפה הנותרים‪,‬‬ ‫הרג את שלושת הראשונים והמשיך לחפש‪ .‬הוא הרים את השמיכה מעליהם‪ ,‬אך‬ ‫הם עשו עצמם כישנים‪ ,‬כיסה אותם והמשיך הלאה‪ .‬כעבור זמן הם ראו שהוא‬ ‫הוציא מישהו מאחד הדרגשים‪ ,‬הרג אותו והלך‪ .‬התברר שאותו יהודי‪ ,‬שטובניץ‬ ‫(עוזר) קיבל בצהרי היום מרק מהאוקראיני תמורת סיגריה‪ ,‬שעדיין לא נתן לו‪ ,‬והוא‬ ‫החליט לגמור איתו חשבון‪.‬‬ ‫לחיים במחנות לא היה ערך ואי אפשר היה לדעת מי‪ ,‬מתי ולמה ייהרג‪ .‬הדברים‬ ‫התרחשו ללא סיבה או הסבר שמישהו צריך לתת למישהו‪ .‬הם חיו כנאמר בפסוק‪:‬‬ ‫“והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך‪ .‬בבוקר תאמר מי‬ ‫יתן ערב‪ ,‬ובערב תאמר מי יתן בוקר‪ ,‬מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר‬ ‫תראה” (דברים כ”ח‪ ,‬ט”ו‪-‬ט”ז‪ ,‬פרשת ה”תוכחה”)‪.‬‬ ‫אוי השם מה היה לנו‪...‬‬ ‫דוד גבי ויושקה ניצלו‪ ,‬אך בבלוק היו כעת שני אנשים עודפים‪ ,‬ובבוקר מתקיימת‬ ‫הספירה (”אפל”)‪ ...‬החבר של דוד גבי אמר להם להתכופף בזמן הספירה כדי שלא‬ ‫יראו אותם ואכן זה הצליח‪ ,‬הם לא התגלו בספירה‪ .‬אחרי הספירה הגיע לשם ד”ר‬ ‫בנדק‪ ,‬שכמובן התפלא כשראה אותם בחיים‪ .‬הוא שאל אותם איך הם עדיין בחיים‬ ‫והם ענו לו שזה לא הזמן לשאלות והסברים‪.‬‬ ‫באותו יום בו ניצל דוד גבי מנחת זרועו של האוקראיני המגודל‪ ,‬הגיע הניסיון הבא‬ ‫ סלקציה נוספת‪ .‬מכיוון שהגיעו יהודים ממחנות ריכוז אחרים ולא היה מקום‬‫לאכסנם‪ ,‬הוחלט לרוקן את הבלוק בו שהה דוד גבי‪ ,‬לבלוק ממנו הגיע ל”ריווייר”‪.‬‬ ‫הסלקציה נעשתה באופן “פשוט” ‪ -‬היה צריך לרוץ‪ .‬מי שלא יכול לרוץ‪ ,‬מקבל את‬ ‫ה”טיפול” מהרוצח האוקראיני‪ .‬בשלב זה‪ ,‬לאחר הניתוחים והפצעים ברגל של דוד‬ ‫גבי‪ ,‬שהיתה כזכור חבושה בנייר טואלט‪ ,‬הוא לא יכול היה אפילו לעמוד על רגליו‬ ‫(היה לו ברגל “בלק בונה”)‪ ,‬לא כל שכן לרוץ‪ ...‬הריצה נערכה בבגדים קצרים ודוד‬ ‫גבי הוריד את ה”חבישה”‪ ,‬כדי שמצב הרגל לא יבלוט‪ .‬למרות סיכוייו הקלושים לעבור‬ ‫את הריצה בשלום‪ ,‬יושקה לא ויתר לדוד גבי‪ .‬הוא אמר לו שלמרות שהוא בקושי‬ ‫עומד על רגליו‪ ,‬שישכח כעת מהכאב וירוץ “כמו משוגע”‪ ,‬אחרת זה הסוף‪ .‬ואכן ניסי‬

‫‪186‬‬

‫ניסים ‪ -‬דוד גבי רץ ועבר בשלום את הסלקציה‪ ,‬תוך כאבים נוראיים‪ ,‬ובאופן לא‬ ‫צפוי‪ .‬כשחזרו לבלוק הוא פגש שוב את ד”ר בנדק‪ ,‬ששאל אותו “איך עשית זאת?”‪,‬‬ ‫ודוד גבי השיב‪“ :‬אתה עושה עניין? כעת אין זמן לסיפורים”‪.‬‬ ‫שבועיים לפני השיחרור‪ ,‬דוד גבי שכב חלש וחולה מאוד על דרגשו‪ ,‬ויושקה הגיע‬ ‫אליו מדי יום לעודדו ולעדכנו על התקדמות הכוחות האמריקאים והרוסים לכיוון‬ ‫המחנה‪ ,‬מידע שקיבל משבוי רוסי‪.‬‬ ‫ר’ יצחק דב ‪ 6‬מספר שלפני כניסת האמריקאים‪ ,‬הגרמנים ניסו לממש את תוכניתם‪.‬‬ ‫הם אספו את האסירים ואמרו להם שהם סבלו קשות ולכן הם מציעים להם להיכנס‬ ‫למכרות התת‪-‬קרקעיים (שהם כרו בעצמם לאיחסון נשק)‪ ,‬עד שיסיימו להילחם‬ ‫באמריקאים ואחר כך יצאו שוב‪ .‬אך האסירים‪ ,‬שידעו כי כוונת גרמנים היא לפוצץ‬ ‫את המכרות על שוכניהם ובכך לחסל את האסירים העדים לכל הזוועות שנעשו‪,‬‬ ‫סירבו‪ .‬לאחר השיחרור אכן נמצא במקום חומר נפץ מוכן להפעלה‪ .‬בשלב זה נותרו‬ ‫כ‪ 17-‬שומרים על אלפי אסירים‪ .‬כשהבינו השומרים שאין כעת ביכולתם לכפות דבר‬ ‫על האסירים‪ ,‬הם השליכו את נשקם‪ ,‬ברחו ליערות ו”התחפשו” לאזרחים תמימים‪.‬‬ ‫מחנה אבנזה היה האחרון ששוחרר‪ ,‬ב‪ 8-‬במאי ‪.1945‬‬

‫ז‪.‬‬ ‫בבוקרו של יום שיחרור המחנה‪ ,‬שהיה גם יומה האחרון של מלחמת העולם השנייה‪,‬‬ ‫נכנסו למחנה אנשי הצלב האדום הצרפתי והאסירים החלו לצעוק “השתחררנו!”‪.‬‬ ‫מי שהיה מסוגל לעמוד על רגליו הלך למחסנים ולקח אוכל מכל הבא ליד‪ .‬בדיעבד‬ ‫התברר כי היה זה אסון‪ :‬רבים מהניצולים מתו בשלב זה כי אכלו באופן לא מבוקר‪,‬‬ ‫ללא יכולת “לקלוט” את כמויות המזון‪ ,‬ומתו במקום‪.‬‬ ‫דוד גבי חיכה לפול יושקה‪ ,‬אך הוא לא בא‪ .‬דוד גבי לא יכול היה ללכת אליו בכוחות‬ ‫עצמו‪ ,‬אך ביקש שיקחו אותו אליו‪ .‬הוא מצא את יושקה גוסס‪ ,‬כשחיוך של שמחה‬ ‫נסוך על פניו‪ .‬ייתכן ולא עמד בהתרגשות השמחה של השיחרור‪ ,‬שכה חיכה וייחל‬ ‫לו‪ .‬מאוחר יותר דוד גבי פגש את אחיו של יושקה בארץ‪.‬‬ ‫דוד גבי שקל בזמן השחרור ‪ 28‬ק”ג בלבד‪.‬‬ ‫שעות אחדות לאחר מכן נכנסו למחנה הכוחות האמריקאים והרוסיים‪.‬‬ ‫רופא אמריקאי בדק את דוד גבי ומצא שעיקר מחלתו היא מחלת ריאות (הרגל‬ ‫‪ .6‬ר’ יצחק דב חלה בטיפוס וטופל ע”י האמריקאים ששחררו את המחנה‪ .‬שהה כחודש בבית חולים ולאחר מכן‬ ‫נסע ג”כ לאראד‪ ,‬שם פגש את דוד גבי‪ .‬בהמשך ביקש לעלות לארץ‪ ,‬משנת ‪ ,1950‬וסורב‪ ,‬עד קבלת האישור והעלייה‬ ‫בשנת ‪ ,1958‬לירושלים‪“ .‬מזל של בנאדם”‪ ,‬כדבריו‪.‬‬

‫‪187‬‬

‫מידע על דוד גבי ודוד פאול הי"ד וה"מסלול" שעברו‪ ,‬מרישומי מחנה מאוטהאוזן‪/‬‬ ‫אבנזה‬

‫‪188‬‬

‫מידע על דוד גבי וה"מסלול" שעבר‬ ‫‪189‬‬

‫היתה במצב טוב יותר)‪ ,‬ושלח אותו לעיירת‬ ‫הנופש באדישו‪ ,‬להחלמה בבית חולים על‬ ‫ההר‪ ,‬המיועד לחולי ריאות‪ .‬הוא שהה‬ ‫במקום זה כחודש וטופל על ידי נזירות‬ ‫שרחצו והלבישו אותו‪ .‬יום אחד הגיע אליו‬ ‫כומר‪ .‬דוד גבי אמר לו שהוא יהודי‪ ,‬אך‬ ‫הוא בכל זאת נשאר שם ואמר פסוקים‬ ‫ותפילות‪.‬‬ ‫לאחר חודש באו והעלו אותם לאוטובוסים‪,‬‬ ‫אף אחד לא ידע לאן הם נוסעים ולאיזה‬ ‫צורך‪ .‬לאחר נסיעה של כשעה וחצי הם‬ ‫מצאו את עצמם שוב במחנה ממנו‬ ‫השתחררו‪ .‬הם לא הבינו מה קורה והיו‬ ‫מפוחדים ומבוהלים עד אשר עלה קצין‬ ‫אמריקאי לאוטובוס ואמר שכעת הם‬ ‫עושים “טרנספורטים” (שוב המילה הטעונה‬ ‫הזאת‪ ,)...‬ומחזירים כל אחד למולדתו ‪ -‬לרוסיה‪ ,‬לספרד‪ ,‬לרומניה וכו’‪.‬‬ ‫רופא אמריקאי שאל את דוד גבי אם נשארה לו משפחה‪ .‬הוא ענה כי אינו יודע‪,‬‬ ‫אך ברומניה‪ ,‬באראד‪ ,‬היו לו אח ואחות שהוא לא יודע מה עלה בגורלם‪ .‬למחרת‬ ‫חזר הרופא האמריקאי ואמר שמבירוריו רוב הסיכויים שהם לא נפגעו ושהם בחיים‪,‬‬ ‫לכן הוא ממליץ לו לחזור לאראד‪ .‬הרופא אמר לדוד גבי שאת מה שאחים יכולים‬ ‫לעשות להחלמתו‪ ,‬אף רופא לא מסוגל‪ .‬ניבא ולא ידע כמה הוא צדק‪ .‬בדיעבד‪ ,‬זו‬ ‫היתה הצלתו‪.‬‬ ‫דוד גבי החל להתקדם לכיוון אראד‪ .‬תחילה עבר בפראג‪ ,‬אחר כך בבודפשט‪ .‬כשירד‬ ‫מהרכבת בבודפשט‪ ,‬ראה אותו בחור הונגרי ואמר לו “חזרתם? חבל שחזרתם‪ ,‬חבל‬ ‫שלא נשארתם באושוויץ”‪ .‬דוד גבי ענה לו‪“ ,‬אין דבר‪ ,‬כעת יגיע התור שלכם”‪ .‬הוא‬ ‫הבין שמצבם של היהודים לא בהכרח טוב יותר עם סיום המלחמה אך לא שיער עד‬ ‫כמה‪ .‬הוא נלקח למשרדי הג’וינט בבודפשט‪ ,‬כי עדיין לא הצליח ללכת באופן עצמאי‪.‬‬ ‫באחד הימים נפל במדרגות‪ ,‬קיבל מכה בגב ולא היה יכול לזוז‪ .‬שאלו אותו אם יש‬ ‫לו מישהו בבודפשט והוא ענה “כן‪ .‬בן דודי קליין יוז’י‪ ,‬בעל אטליז‪ ,‬ואשתו רוז’יקה” ‪.7‬‬ ‫‪ .7‬בבודפשט חיו גם אחיו של יוז’י‪ ,‬קורצ’י (גם הוא בעל אטליז) ואחותם אירנקה (שהיתה בעלת קונדיטוריה)‪.‬‬

‫‪190‬‬

‫קראו ליוז’י והוא הגיע‪ .‬כשראה את מצבו הקשה של דוד גבי‪ ,‬רצה לאשפזו‪ ,‬אך‬ ‫תחילה לקח אותו אליו‪ ,‬למשך שבוע‪ .‬בינתיים כתב יוז’י מכתב לדוד משה באראד‪,‬‬ ‫בו הודיע לו על שובו של גבי ועל מצבו‪ .‬הוא כתב לו שאם הוא רוצה לראות את‬ ‫דוד גבי בחיים שיבוא בתוך יומיים‪ .‬מכתב זה כנראה לא הגיע ליעדו‪ .‬כעבור שבוע‪,‬‬ ‫משבושש דוד משה לבוא או לענות למכתב‪ ,‬יוז’י פנה לג’וינט ואמר שכעת דוד גבי‬ ‫מרגיש טוב יותר ושישלחו אותו לאראד‪ ,‬שם יש לו אח ואחות המחכים לו‪ .‬דוד‬ ‫גבי קיבל מעט כסף וכרטיס נסיעה ועלה על רכבת לאראד‪ .‬למרות שכרטיסו היה‬ ‫לקרון השני המרווח יחסית חיילים רוסים שעלו לרכבת החליטו להעבירו‪ ,‬יחד עם‬ ‫כל יושבי הקרון‪ ,‬לקרון האחרון‪ ,‬בו לא היו ספסלי ישיבה‪ .‬לא עזרה בקשתו של דוד‬ ‫גבי שיתחשבו במצבו ‪ -‬חולה‪ ,‬חלוש‪ ,‬שוקל ‪ 28‬ק”ג ‪ -‬הם העבירו אותו לקרון האחרון‪,‬‬ ‫שם ישב על רצפת הקרון עד הגיעם לאראד בבוקר‪ .‬בתחנת הרכבת באראד‪ ,‬אנשים‬ ‫טובים הורידו את דוד גבי מהקרון מכיוון שלא היה מסוגל לרדת בכוחות עצמו‪.‬‬

‫ח‪.‬‬ ‫באראד התקיים מדי שבוע יריד אליו באו אנשים מהכפרים בסביבה כדי למכור‬ ‫את מרכולתם‪ .‬גם לתחנת הרכבת הגיעו הכפריים להציע הסעה ליורדים מהרכבת‪.‬‬ ‫דוד גבי ביקש מאחד מבעלי העגלות הידניות (עגלה הנדחפת על ידי בעליה)‪ ,‬שיקח‬ ‫אותו לכתובת של דוד משה‪ ,‬אותה הכיר‪ ,‬ברח’ פופאיורוסו‪ .‬לא היה לו די כסף‬ ‫לנסיעה‪ ,‬אך בעל העגלה הבטיח לו שבכל זאת יקח אותו לשם‪ .‬למרות הבטחתו‬ ‫הוא הוריד אותו ברחוב רוסושיריאנו‪ ,‬ליד הקולנוע‪ .‬כשירד דוד גבי‪ ,‬לא מצא‬ ‫את בית דוד משה‪ ,‬ולא יכול היה להמשיך ללכת באופן עצמאי‪ .‬הוא ביקש עזרה‬ ‫מאחד התושבים‪ ,‬שלקח אותו עד לרחוב המבוקש‪ .‬דוד גבי התחיל לצעוק ולקרוא‬ ‫לדוד משה ואשתו (מיקלוש‪ ,‬קלריקו)‪ ,‬אך אנשים ששמעו את הצעקות הגיפו את‬ ‫התריסים בפניו‪ .‬כך הוא התקדם‪ ,‬בצעקות‪ ,‬עד הגיעו לפתח הבית‪ .‬לשמע צעקותיו‪,‬‬ ‫פתחה את החלון הבת של שטיינר (שלימים הפכה להיות רופאה)‪ ,‬שגרה מעל‬ ‫דירת דוד משה ואשתו ואמרה לו שהגיע למקום הנכון‪ .‬דוד גבי המשיך לצעוק‪,‬‬ ‫הפעם מהתרגשות‪ ,‬ודודה קלרי שמיהרה לחלון שאלה “מי אתה?”‪ .‬היא לא הכירה‬ ‫אותו‪ ,‬השם ירחם‪ .‬כאשר ענה לה “גבי” היא אמרה “ריבונו של עולם”‪ ,‬ירדה אליו‬ ‫והכניסה אותו לבית‪ .‬הוא שאל איפה אחיו‪ ,‬דוד משה‪ ,‬ודודה קלרי ענתה שהוא‬ ‫הלך לתחנת הרכבת לחכות ולחפש ניצולים מהמשפחה‪ .‬יהודי העיירה‪ ,‬סיפרה‬ ‫לצפייה בדוד גבי‪ :‬״חזרה‬

‫מאבנזה״ (‪ 2.45‬דקות)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1sWDrNI0nI6m5v-jyWfe0xTCdigah-CvR/view?usp=sharing‬‬

‫‪191‬‬

‫לו‪ ,‬הקימו בתחנה מקום מנוחה לניצולים המגיעים וגם נותנים להם שם מנת‬ ‫מזון ראשונה‪ .‬התברר כי דוד משה חלף על פני אחיו גבי בתחנת הרכבת אך לא‬ ‫הכירו‪ ...‬אוי לנו מה היה לנו‪ ...‬דוד גבי אמר לדודה קלרי שברצונו רק לעשות‬ ‫אמבטיה וללכת לישון‪ .‬לאכול לא רצה למרות שהיה חולה וחלש‪ .‬באראד חיו‬ ‫כאמור האח משה עם אשתו ובנותיו‪ ,‬והאחות זלדה עם בעלה ובתה‪ .‬בכל פעם‬ ‫שידעו בעיירה שמגיעה רכבת עם ניצולים‪ ,‬היה דוד משה הולך לתחנת הרכבת‪,‬‬ ‫בתקווה לקבל את פני בני משפחה‪ ,‬שבאותה תקופה עדיין לא היה ידוע מה עלה‬ ‫בגורלם‪ .‬בשעה תשע בבוקר חזר דוד משה מתחנת הרכבת ואמר לאשתו שגם הפעם‬ ‫לא הגיע אף אחד‪ .‬דודה קלרי ביקשה ממנו שיהיה בשקט כי דוד גבי הגיע והוא‬ ‫ישן‪ .‬דוד משה לא ידע נפשו מרוב שמחה אך לא העז להעירו‪ .‬בשעה עשר לערך קם‬ ‫דוד גבי‪ ,‬ובינתיים הגיעו לשם גם דודה זלדה ובעלה שוני‪ .‬הם שאלו אותו על בני‬ ‫המשפחה האחרים והוא אמר להם כי אינו יודע מה עלה בגורלם של אבא ושל דוד‬ ‫שמואל‪ .‬על סופו של הדוד פולי הוא לא סיפר להם בשלב הזה‪.‬‬ ‫בימים הראשונים בבית הדוד משה‪ ,‬אשתו ואחותו הכינו לו אוכל בכמויות‪ ,‬וזה גרם‬ ‫לו לכאבי בטן‪ .‬לקחו אותו לבית החולים היהודי‪ ,‬בניהולו של ד”ר שלומון (לדברי‬ ‫דוד גבי הוא הגיע לארץ וגר בפתח תקווה)‪ .‬הוא אמר לאחים‪ ,‬שלא בנוכחות דוד‬ ‫גבי‪ ,‬שלא יעשו מאמצים מיוחדים‪ ,‬כי דוד גבי צפוי לחיות עוד שבוע עד שבועיים‬ ‫בלבד‪ .‬דוד גבי הוחזר הביתה עם בחור מטאשנד‪ ,‬רוזנפלד פרי‪ ,‬שהוליך אותו הביתה‬ ‫בעגלה‪ .‬כשהגיעו האחים הביתה ראה דוד גבי שהם בכו‪ ,‬אך הם סירבו לגלות לו‬ ‫את הסיבה האמיתית לבכיים‪ .‬הם אמרו שהם עוד מחכים להורים ולאחים הנותרים‪.‬‬ ‫האמת היתה שכשהם שמעו את הערכת הרופא בנוגע לסיכויי ההתאוששות של גבי‪,‬‬ ‫אחותו זלדה התעלפה‪ .‬הם שפכו עליה מים ונתנו לה סטירות עד אשר התעוררה‪.‬‬ ‫הרופא‪ ,‬בניסיון לעודדה‪ ,‬אמר לה שההערכה שלו היא הערכה רפואית בלבד‪ ,‬והשם‬ ‫יקבע אם דוד גבי אכן יחיה או ימות‪ .‬דוד גבי אמר שהוא לא מאמין להם‪ ,‬הם‬ ‫מסתירים ממנו דברים‪ ,‬ומהיום רק הוא יקבע מה הוא יאכל‪ .‬האמת היתה שהאוכל‬ ‫אכן היה מסוכן עבורו‪.‬‬ ‫מחלתו של דוד גבי היתה מחלת ריאות בשם טוברקולוזה‪ ,‬מחלה מדבקת וסופנית‪.‬‬ ‫ד”ר שלומון הציע לאחים להכניס את דוד גבי לבית החולים הממשלתי למחלות‬ ‫ריאה‪ .‬הם הלכו למנהל בית החולים‪ ,‬ד”ר סיאטו‪ ,‬לתאם איתו את הכנסתו לבית‬ ‫החולים‪ ,‬ודודה זלדה בכתה לרופא שיציל את דוד גבי‪ ,‬כי רק הוא חזר מהשואה‪...‬‬ ‫הרופא ביקש לראות את דוד גבי ולאחר הפגישה איתו שאל את האחים אם הם‬

‫‪192‬‬

‫רוצים את אחיהם חי או מת‪ .‬הם הביטו בו בתימהון‪ .‬והרופא הסביר‪“ :‬אם אתם‬ ‫רוצים שימות‪ ,‬הכניסו אותו לבית החולים‪ ,‬שם יש מחלות וזיהומים והטיפול אינו‬ ‫מושלם‪ .‬אם אתם רוצים שיחיה ‪ -‬פעלו על פי הוראותיי”‪ .‬כמובן שהאחים הסכימו‬ ‫למלא כל הוראה‪ ,‬ואלו ההנחיות שקיבלו מהרופא‪ :‬הראשונה‪ ,‬לחפש עבורו חדר‬ ‫מבודד‪ ,‬שכן המחלה מדבקת והשנייה‪ ,‬לשכור אחות מבית החולים שתעניק לו את‬ ‫הטיפול הרפואי הדרוש‪.‬‬ ‫בחצר קרובה לבית דוד משה גרה לבדה אחות שנקראה יו נני (בתרגום מהונגרית ‪-‬‬ ‫אישה טובה‪ ,‬אך לדברי דוד גבי זה היה שמה)‪ .‬היא עבדה בבית החולים‪ ,‬אך תמורת‬ ‫תשלום הוגן שקיבלה מדוד משה עזבה לשנת חופשה‪ ,‬כדי לטפל ולהשגיח על דוד גבי‪.‬‬ ‫דודה זלדה בישלה לו אוכל ודוד משה הביא לו ירקות טריים‪ .‬מדי יום בא אליו ד”ר‬ ‫רודושי‪ ,‬בדק את מצבו ונתן לו זריקת קלציום לחיזוק (דוד גבי פגש אותו בביקורו‬ ‫בארץ אצל אביו בירושלים)‪ .‬זריקה זו אמורה לגרום לתחושת חום‪ ,‬אך דוד גבי לא‬ ‫הרגיש חום או כל דבר אחר‪ .‬לאחר בערך כ‪ 50-‬ביקורים וזריקות‪ ,‬פתאום דוד גבי חש‬ ‫חום בפיו‪ .‬כשעידכן את הרופא הוא ענה לו בהתרגשות “זה סימן שניצלת!”‪.‬‬ ‫בחצי השנה הראשונה מאז חזרתו של דוד גבי מאושוויץ‪ ,‬הוא מיעט לצאת‪ ,‬לא רצה‬ ‫לפגוש אנשים‪ ,‬והיה נתון במצב רוח ירוד‪ .‬נוסף לבעיות הרפואיות הגופניות שסבל‬ ‫מהן‪ ,‬הוא עדיין היה שרוי תחת השפעת האירועים שחווה במחנות‪.‬‬ ‫באחד הימים‪ ,‬כשעדיין היה חולה‪ ,‬התקיימה באראד הופעה של צמד זמרים‬ ‫מפורסמים מהונגריה ‪ -‬אלדש אוסקר וברטוש רוז’י‪ .‬דוד משה ודודה קלרי האיצו‬ ‫בדוד גבי שילך להופעה כדי להתאוורר קצת מהשהות בבית‪ .‬דוד גבי סירב בתחילה‬ ‫אך לבסוף התרצה והלך‪ .‬באולם היה חם מאוד ודוד גבי חלה בדלקת רטובה‬ ‫בריאה הימנית‪ .‬המים בריאה המשיכו לעלות בימים הבאים והרופא שטיפל בו אמר‬ ‫שהמצב מסוכן ואסר על דוד גבי לשכב‪ ,‬גם לא לצורך שינה‪ .‬לאחר כחודש וחצי‬ ‫המים עלו כל כך‪ ,‬שהיתה סכנת חנק‪ .‬הרופא אמר שאם לא ירדו עד מחר הוא יהיה‬ ‫חייב “לפתוח” את הריאה ולהוציאם‪ ...‬למחרת הגיע שוב הרופא ולהפתעתו הבחין‬ ‫כי המים החלו לרדת‪ ...‬וכך הם המשיכו לרדת בכל יום‪ .‬ד”ר סיאטו ‪ ,8‬אליו הגיע‬ ‫‪ .8‬מסיפורו של ד”ר סיאטו‪ ,‬המציל של דוד גבי‪ ,‬ניתן ללמוד על התקופה בה התרחשו האירועים המוזכרים‬ ‫לעיל‪ ,‬תקופת הקומוניזם ברומניה‪ .‬ד”ר סיאטו שלא היה קומוניסט נהג להתבטא בחופשיות גמורה נגד השיטה‬ ‫הקומוניסטית ותוצאותיה לאזרחי רומניה‪ ,‬ואמר בכמה הזדמנויות שהם “הורסים את המדינה”‪ .‬דוד גבי תמיד ביקש‬ ‫ממנו לשמור את דעותיו אלה לעצמו אך ד”ר סיאטו שב וטען כי אינו מפחד‪ .‬בוקר אחד‪ ,‬בשעה שיצא בדרכו‬ ‫לאוטובוס המביא אותו לבית החולים‪ ,‬עצר לביקור קצר אצל הספר‪ .‬כשיצא מהמספרה באו לקראתו שני אנשים‬ ‫והציעו לקחת אותו לבית החולים ברכבם‪ .‬ד”ר סיאטו סירב‪ .‬המלווים הראו לו על הדש הפנימי של צווארון הז’קט‬ ‫את הסמל של הסקוריטטה‪ ,‬המשטרה החשאית של רומניה‪ ,‬ולקחו אותו איתם‪ .‬מאז הוא לא נראה עוד‪ .‬כעבור זמן‬ ‫מצאו את קרעי בגדיו על גדות נהר האורש (‪.)Oresh‬‬

‫‪193‬‬

‫דוד גבי לביקורת בקשר למחלת הריאות שלו‪ ,‬הופתע לראות איך הריאה השמאלית‬ ‫הבריאה לגמרי‪ ,‬כנראה בזכות המים בריאה הימנית‪ ...‬הוא כל כך התפעל מהמקרה‬ ‫עד שנהג להזכיר אותו בכל הזדמנות כתהליך ייחודי ומעניין‪ .‬דודה קלרי חזרה‬ ‫ואמרה שמדובר בנס‪ .‬רק לאחר זמן גילו האחים לדוד גבי שבתחילה הרופא אמר‬ ‫להם שנותרו לו עוד שבוע או שבועיים בלבד לחיות‪ ...‬ושהוא לא מבין איך דוד גבי‬ ‫חזר מהגיהינום למות דווקא שם באראד‪...‬‬

‫ט‪.‬‬ ‫בעזרת השם‪ ,‬במשך הזמן מצבו של דוד גבי השתפר מאוד‪.‬‬ ‫למעשה הוא השתפר עד כדי כך שהוא נקרא לשירות צבאי‪ ,‬מבלי שנמצא זכר‬ ‫למחלות הריאות שלו וגוייס לשירות בצבא הרומני‪ .‬כשדוד גבי התאושש והתחזק‬ ‫קצת‪ ,‬הוא נסע‪ ,‬ככל הנראה עם אבא‪ ,‬לטאשנד‪ ,‬למכור את הבית ולבקר מכרים‪.‬‬ ‫בדרך‪ ,‬עצר בסילאד שומוי כדי לבקר את ד”ר בנדק‪ ,‬שהכירו מימי המלחמה‪.‬‬ ‫כשראה ד”ר בנדק את דוד גבי אמר לאשתו שהוא בוודאי בא “לסגור איתו‬ ‫חשבון”‪.‬‬ ‫בני הזוג הכניסו אותו לביתם וכשהבין ד”ר בנדק שדוד גבי בא רק לבקרו הם‬ ‫ניהלו שיחת רעים במהלכה סיפר לו הרופא על כך שהיה לו בן יחיד שנפטר‬ ‫בצעירותו‪ .‬לאחר כשנה או שנתיים‪ ,‬קראו לדוד גבי להתייצב במשטרת אראד‪.‬‬ ‫כשבא לשם שאלו אותו האם הוא מכיר את ד”ר קראוס מ‪-‬זילו‪ ,‬ליד סילאד‬ ‫שומוי‪ .‬הוא אמר “כן”‪ .‬במשטרה אמרו לו שיש בחורים שהתלוננו עליו כי לא‬ ‫עזר להם בזמן השואה והוא עצור בקלוז’‪ .‬ד”ר קראוס מסר שהוא זוכר בחור‬ ‫בשם קליין גבי מטאשנד‪ ,‬שיוכל להעיד לטובתו שהוא דווקא עזר לו‪ .‬הוא אינו‬ ‫יודע אם הוא בחיים אך הוא עזר לו ככל יכולתו בימי השהייה באבנזה ‪ -‬הביא‬ ‫לו תרופה‪ ,‬ביצע בו ניתוח רגל בחוסר תנאים כאשר בן אחיו מחזיק בו מאחור‬ ‫בזמן הניתוח שהתנהל ללא הרדמה‪ .‬בהתחלה חיפשו את דוד גבי בטאשנד אך‬ ‫שם אמרו שהוא גר באראד‪ ,‬וכך מצאו אותו לבסוף‪ .‬דוד גבי הכין מכתב בו כתב‬ ‫על פרטי הכרותו עם ד”ר קראוס והדגיש כי ללא ספק הוא האיש אשר הציל את‬ ‫חייו‪ .‬בעקבות המכתב שוחרר ד”ר קראוס ושניהם שבו והודו האחד לשני‪ .‬ד”ר‬ ‫קראוס אמר שלמזלו דוד גבי נשאר בחיים‪.‬‬ ‫לצערו‪ ,‬הוסיף‪ ,‬הוא לא יכול היה לעזור לכולם‪ .‬כאשר דוד גבי התעניין בגורלו של‬ ‫בן דודו שסייע בניתוח‪ ,‬סיפר ד”ר קראוס כי הלה לא חזר מן המחנות ונפטר בזמן‬ ‫‪194‬‬

‫השיחרור‪ ,‬בשעה שיחד עם רבים אחרים רץ למחסנים ואכל שם באופן מופרז‪.‬‬ ‫דוד גבי עבד בחנות טקסטיל באראד‪ ,‬ואחר כך היה מנהל חנות אחרת של‬ ‫טקסטיל‪ .‬מנהל הרשת הבטיח לו כי לא יקבל‪ ,‬כמו אף יהודי אחר‪ ,‬אישור לעלות‬ ‫ארצה‪ .‬הבטחה מקוממת זו נבעה דווקא משום שאותו מנהל העריך את רצינות‬ ‫עבודתם של היהודים לעומת עובדים אחרים‪.‬‬ ‫בתקופת ניהולו את חנות הטקסטיל‪ ,‬ברומניה הכל נוהל לפי “פתקים” ובהמתנה‬ ‫בתורים ארוכים‪ .‬דודה זלדה רצתה לקנות בד למעיל ודוד גבי סידר לה את‬ ‫הבד ב”קיצור דרך”‪ .‬הלשינו עליו ורצו להעניש אותו על כך‪ .‬דוד גבי סיפר את‬ ‫עברו ואמר שהוא לא יכול לתת לאחותו‪ ,‬שעזרה בשיקומו‪ ,‬להמתין כאילו אינו‬ ‫מכיר אותה‪ ,‬גם אם הדבר כרוך בפיטוריו‪ .‬ביקשו שלא יעשה זאת שוב‪.‬‬ ‫ב‪ 1956-‬היתה מהפיכה קומוניסטית בהונגריה‪ .‬בעקבותיה ניתנה הוראה ברומניה‬ ‫שכל מנהל הונגרי יוחלף ברומני‪ .‬המנהל החדש של דוד גבי בא אליו ודרש ממנו‬ ‫כסף‪ ...‬כשדוד גבי הביט בו בחוסר הבנה‪ ,‬התברר כי המנהל חשב שדוד גבי‬ ‫גונב כסף מהקופה מדי חודש וכעת ביקש להתחלק איתו בסכום שצבר‪ ...‬דוד‬ ‫גבי הסביר לו כי הוא לא גונב‪ ,‬שמעולם לא גנב‪ ,‬ולכן גם אינו מתכוון לשלם לו‪.‬‬ ‫עוד הוסיף ואמר שהוא ישמח להשתחרר מעבודתו מכיוון שגם כך הוא מעוניין‬ ‫לעלות לארץ ישראל‪.‬‬ ‫המנהל אמר לו שהוא מוכן לאשר את יציאתו בתנאי שימצא לו מחליף מתאים‪.‬‬ ‫דוד גבי הציע לו מישהו‪ ,‬ועזר לו להיקלט בעבודה‪ .‬דוד גבי קיבל עבודה זמנית‬ ‫בסניף אחר‪ ,‬כדי שתהיה לו פרנסה עד לעלייתו ארצה‪.‬‬

‫י‪.‬‬ ‫באראד פגשו האחים קליין והחברים את הרב יהושע אהרון צבי (מהריא”ץ)‬ ‫בריסק‪ ,‬הבן של מהר”מ בריסק‪ ,‬ורבה של צ'ייקה‪ ,‬שהעביר את ישיבתו לאראד‪.‬‬ ‫דוד גבי היה מקורב לרב באראד‪ .‬הרב רצה שדוד גבי יעלה איתו ארצה‪,‬‬ ‫כשעלה בשנת ‪ ,1950‬אך הדבר לא הסתייע (עם הגעת דוד גבי לנתניה הם היו‬ ‫מקורבים‪ ,‬עד שהרב נפטר לפתע בעת ביקור בחו”ל‪ ,‬בשנת ‪ ,1959‬בקוצר ימים‬ ‫ושנים)‪.‬‬ ‫ב‪ 1956-‬נרשם דוד גבי לעלות לישראל‪ ,‬ואף נסע לבוקרשט כדי להתחסן לקראת‬ ‫עלייתו‪ .‬לצערו הוא התבקש לדחות את מועד העלייה בחודש כי היו שני אנשים‬ ‫שעלייתם היתה דחופה יותר‪ .‬דוד גבי ואשתו קיבלו את שם האוניה איתה הם‬ ‫‪195‬‬

‫עתידים לעלות‪“ ,‬טרנסילבניה”‪ ,‬שהפלגתה בוטלה‪.‬‬ ‫דוד גבי התחתן עם דודה אמה במארס ‪ ,1953‬ובתקופת ההמתנה עד עלייתם‬ ‫ארצה נולדו בניהם אברהם אליעזר (‪ ,)1955‬על שם אחיו הי”ד‪ ,‬ויצחק (‪.)2017-1958‬‬ ‫את הסרטפיקט שקיבלו כבר לפני לידת יצחק היה צריך לשנות ולכלול אותו‬ ‫בתוכו‪ ,‬אך לבסוף גם עניין בירוקרטי זה סודר‪.‬‬ ‫עם הגיעם ארצה נשלחו דוד גבי ומשפחתו לגדרה‪ .‬באותה תקופה גרה בארץ בת‬ ‫דודה של גבי‪ ,‬מינדו‪ .‬היא היתה בתה של האחות התאומה של סבא‪ ,‬גיזה‪ ,‬שהוריה‬ ‫היו חסידי ספינקא‪ .‬מינדו עלתה ארצה לפני השואה והיא היחידה ממשפחתה‬ ‫שנותרה בחיים‪ .‬היא התחתנה בארץ ונולד לה בן אחד‪ ,‬דוד אדמון‪ .‬כעבור יומיים‬ ‫מהגעת דוד גבי לגדרה היא הגיעה אליהם עם פריג’ידר קרח‪ .‬היא אמרה שבארץ‬ ‫אי אפשר להסתדר בלי פריג’ידר‪ ,‬לכן הביאה להם אחד‪ ,‬כדי להקל על קליטתם‪.‬‬ ‫דוד גבי עבד בגדרה בפחחות‪ ,‬כי זו היתה העבודה הדרושה‪ .‬הוא לא היה מורגל‬ ‫בעבודה זו‪ ,‬שלא היתה קלה עבורו‪ .‬כשבא דוד משה לבקרו הוא התרגז עליו ועל‬ ‫העבודה בה עבד וביקש שיעזוב אותה מיד‪ .‬דוד גבי ענה שכרגע אין לו ברירה‬ ‫והבעלים הגונים ולא מכבידים עליו‪.‬‬ ‫כעבור מספר חודשים הגיעו שתי הצעות עבודה מתחום הטקסטיל‪ :‬האחת בתל‬ ‫אביב‪ ,‬בה משתכרים ‪ 300‬לירות‪ ,‬והשנייה בנתניה‪ ,‬בה משתכרים ‪ 180‬לירות‪ .‬דוד‬ ‫גבי התלבט‪ ,‬ואף שיתף בלבטיו את מינדו‪ .‬כשהציעה שיבוא איתה ויתייעץ עם הרבי‬ ‫מקרעטשניף ברחובות‪ ,‬דוד גבי אמר שכשהולכים לרבי צריך להביא כסף ואין לו‪...‬‬ ‫היא הרגיעה אותו ואמרה שאין צורך‪ ,‬הרב היה בן בית אצל הוריה והיא בת בית‬ ‫אצלו‪.‬‬ ‫דוד גבי בא אל הרבי‪ ,‬שייעץ לו‪ ,‬כנגד נטייתו הטבעית‪ ,‬ללכת לעבוד דווקא בנתניה‪.‬‬ ‫הרבי אמר שיחזור אליו בעוד חמש שנים ויאמר לו האם הוא מרוצה מהכוונתו‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬כעבור כחמש שנים היתה לדוד גבי כבר חנות טקסטיל בנתניה‪ ,‬אותה ניהל‬ ‫בעצמו‪ .‬גדול כוח ראייתם והכוונתם של צדיקים‪...‬‬ ‫לדוד גבי היו הרבה ניסים ומקרים של הצלה‪ ,‬גדולים וקטנים‪ ,‬ועדיין החיים לא‬ ‫פשוטים עבורו‪ ...‬בשנת ‪ 2005‬עבר יצחק בנם של דוד גבי ודודה אמה ארוע רפואי‬ ‫שגרם לו לאבד את ההכרה‪ .‬ההורים והאח אבי עשו כל מאמץ במשך שנים רבות‬ ‫לשפר את מצבו‪ ,‬וביקרו אותו מידי יום בתל אביב‪ .‬כולנו התפללנו לנס‪ ,‬אך הנס‬ ‫לא קרה‪ .‬יצחק נפטר בתאריך ח' בחשוון תשע"ח ‪ .28.10.2017 -‬המצב של יצחק‬ ‫ופטירתו השפיעו קשות על ההורים ועל בריאותם‪.‬‬

‫‪196‬‬

‫מספרי התיקים של אבא ודוד גבי בארכיון השואה ב‪,www.its-arolsen.org -‬‬

‫קינה‬

‫שם מרוכז כל התיעוד מהמחנות‪ :‬אבא – ‪ T/D 953718‬דוד גבי ‪T/D 160312 -‬‬ ‫(בחלק מהמסמכים של אבא מופיע ת‪ .‬לידה שגוי‪)28.11.1922 ,‬‬

‫מאת הרב שמואל הלוי וואזנר‬

‫אש תוקד בקרבי ‪ /‬בהעלות על רוחי ‪ /‬חרבן עדתי‬ ‫קינים אגידה ‪ /‬בזכרי קדושי ‪ /‬ערבה שמחתי‬ ‫קהלות קודש ‪ /‬לומדי תורתי ‪ /‬מחזיקים בבריתי‬ ‫נחרבו ונשרפו ‪ /‬נחנקו ונהרגו ‪ /‬אוי לי כי חטאתי‬ ‫כזבחים וכעולות ‪ /‬עלו מזבחה ‪ /‬לכפר משובתי‬ ‫בני ציון היקרים ‪ /‬בחורי חמד ‪ /‬לומדי תורתי‬ ‫גולת אירופא ‪ /‬מקום אבותי ורבותי ‪ /‬הבאר שכריתי‬ ‫נהפך לדם ואש ‪ /‬מקורי דמעה ‪ /‬אהה כי נדמיתי‬ ‫איכה נשמדו ‪ /‬לעיני בני עמי ‪ /‬אבדה תקותי‬ ‫אלפי רבבות עלו על מוקדה ‪ /‬מי יתן תמורתי‬ ‫חתנים וכלות ‪ /‬זקנים וזקנות ‪ /‬מי יתן חליפתי‬ ‫השמר לך ‪ /‬פן תשכח מעש עמלק ‪ /‬מחריב כנסתי‬ ‫עדי ינקום ה’ ‪ /‬נקמת עמו ‪ /‬יבנה את ביתי‬ ‫אנא ה’ נקם ‪ /‬נקמת עבדיך ‪ /‬והשב את שבותי‬ ‫יקומון מתיך ‪ /‬ויחיון צדיקיך ‪ /‬ואז אסיר אבלתי‬

‫‪197‬‬

198

‫חתונה‬ ‫וחיים‬ ‫חדשים‬

‫‪199‬‬

‫‪ .1953‬אמא ואבא זמן קצר לפני שהתחתנו‬

‫א‪.‬‬ ‫לאחר השיחרור החליטו אמא ואחותה לנקה לחזור לטימישוארה‪ ,‬שם נותרו להן‬ ‫שתי אחיות‪ ,‬חנה גולדה (רייך) והניה (הרשקוביץ)‪ .‬רחל (טסלר) עלתה ארצה וגרה‬ ‫בירושלים ואסתר (ברנשטיין) גרה בבודפשט‪ .‬אחיהן‪ ,‬שלמה‪ ,‬עלה אף הוא לארץ‬ ‫ישראל והתגורר בנהריה‪.‬‬ ‫לנקה התחתנה כעבור זמן קצר עם ר’ אברהם שטרן ועברה לארה”ב‪.‬‬ ‫אמא נשארה בטימישוארה אצל אחותה חנה גולדה (גולדי) ובעלה‪ ,‬כבתם‬ ‫המאומצת‪ .‬לאחר עלייתם ארצה‪ ,‬עברה אמא להתגורר ליד אחותה הניה‪ ,‬עזרה‬ ‫בגידול ילדיה ועבדה בבית חרושת לנעליים‪ .‬באותה תקופה גם אבא החל לשקם את‬ ‫חייו ועשה זאת בעיירה אראד‪ .‬כאמור הוא ניהל שם אטליז שהיה בבעלותו‪ .‬לאחר‬ ‫הלאמת החנות עבר לעבוד בקואופרטיב הממשלתי “אוראקה” שעסק במסחר‬ ‫בבשר שם זכה בפרמיות רבות עקב הצטיינותו בעבודה‪ .‬באראד פעל סניף של‬ ‫“בני עקיבא”‪ ,‬ובשעות הפנאי הלכו לשם הצעירים‪ ,‬וגם אבא‪ ,‬כדי לרקוד וללמוד על‬ ‫ישראל ‪ -‬מקום אשר לא ידעו עליו כמעט דבר‪ ,‬מלבד העובדה שלשם עליהם להגיע‬ ‫בהקדם‪ .‬מדי פעם‪ ,‬בשבתות‪ ,‬הגיע אבא לטימישוארה לבקר את אחיו שמואל‬ ‫שהתחתן וגר בעיירה‪ .‬אשתו של שמואל‪ ,‬שושנה גיטל (ז’וז’י) עבדה עם אמא בבית‬ ‫‪200‬‬

‫החרושת לנעליים ומכאן השידוך בין השניים‬ ‫היה רק עניין של זמן‪ ...‬אבא היה באותה עת‬ ‫בן ‪ 30‬ודודה ז’וז’י החליטה שהגיע הזמן לחתנו‪.‬‬ ‫היא סיפרה לו על בחורה טובה ונאה שעובדת‬ ‫איתה בבית החרושת ואבא הסתקרן‪ .‬בפעם‬ ‫הראשונה שאבא ראה את אמא היא טיילה‬ ‫עם מנחם הרשקוביץ‪ ,‬בנה בן הארבע של הניה‪,‬‬ ‫בעגלה‪ .‬הם מצאו חן אחד בעיני השני‪ .‬ה”אגדה”‬ ‫שמואל ושושנה (ז׳וזי) קליין‬ ‫ביום חתונתם‬

‫במשפחה מספרת שלפני שאבא הכיר את אמא‬ ‫הוא נהג להכריז בכל הזדמנות שישמח להתחתן‬

‫ובלבד שלכלה לא יקראו בשם רבקה‪ ...‬אך הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים‪,‬‬ ‫וכאשר זהו הזיווג הראוי‪ ,‬התנאים‪ ,‬המגבלות והאמירות מפנים את עצמם לאהבת‬ ‫אמת‪ .‬אחרי תקופת היכרות קצרה הם החליטו להתחתן‪ .‬מלבד הניה‪ ,‬אחות אמא‬ ‫שהתגוררה בטימישוארה‪ ,‬הגיעו למקום גם אחיו של אבא‪ ,‬משה‪ ,‬ואחותו זלדה‪,‬‬ ‫שהתגוררו באראד‪ .‬אחרי מפגש מוצלח בין המשפחות קיבל הזוג הצעיר את‬ ‫ברכת האחים משני הצדדים לחתונה‪.‬‬ ‫מרגע ההחלטה להתחתן ועד לחתונה עצמה עברה כשנה נוספת מכיוון שלאמא‬ ‫לא היתה תעודת זהות‪ ,‬ועניין זה הצריך טיפול פורמלי במשרד הפנים הרומני‪.‬‬ ‫כחודש לאחר שהתחתנו‪ ,‬תחילה בעירייה באראד ב‪( 5.5.1953-‬כמקובל ברומניה)‪,‬‬ ‫קיימו אמא ואבא טקס חופה וקידושין כדת משה וישראל ביום ראשון‪ ,‬א’ בתמוז‬ ‫תשי”ג ‪ .14.6.1953 -‬החופה והקידושין נערכו בבית בני הדודים קלרה‪-‬חיה‪-‬זלדה‬ ‫ודוד שלמה‪-‬זולטן וינברגר (שני בני הזוג הם גם בני דודים מהסבתות גיזלה‪-‬‬ ‫גולדה והלן‪-‬חיילא‪ ,‬אחיות של סבתא בריינדל)‪ ,‬ברחוב ‪ Piata Badea Kartan‬מס'‬ ‫‪ 4‬דירה ‪ 1‬בטימישוארה‪( .‬יש לציין כי נכדם‪ ,‬זאב דב המר הגר בפ״ת תרם רבות‬ ‫להבנת הקשר המשפחתי‪ ,‬המתואר בנפרד)‪ .‬לחתונה הגיעו מאראד שני אורחים‪,‬‬ ‫כנראה רב וחזן‪ ,‬שאחד מהם שר את שירו של הרבי מקאליב "סול או קוקוש מר"‪.‬‬ ‫אליעזר‪-‬ג'ורג' וינברגר‪ ,‬אח של קלרה‪-‬חיה‪-‬זלדה מעיד כי הוא החזיק את אחד‬ ‫מעמודי החופה‪ ,‬בהיותו בן ‪ .10‬סעודת הנישואין נערכה בבית של דוד שמואל‬ ‫ודודה ז'וז'י (באותו הרחוב)‪ ,‬המוזמנים היו כמניין אנשים בלבד‪ :‬המארחים‪,‬‬ ‫האחים של אבא ובני זוגם; ומצד אמא‪ ,‬הניה ומשפחתה‪ .‬הכיבוד לחתונה היה‬ ‫מצומצם וכלל תרנגול שהוכן ע״י הדודות קלרי ומיצי‪ .‬הזוג הצעיר עבר להתגורר‬ ‫באראד‪ ,‬הנמצאת ‪ 60‬קילומטר מטימישוארה‪.‬‬ ‫‪201‬‬

‫‪“ .1953‬תמונת החתונה” של ההורים‪ ,‬שצולמה לאחר החתונה‬ ‫‪202‬‬

‫"שטר תנאים" של ההורים‬

‫‪ - 5.5.1953‬רישום נישואי ההורים באראד‪.‬‬ ‫הרישום נעשה בדיוק ביום השנה השמיני לשחרור אבא מהמחנה‬

‫‪203‬‬

‫אישור הלידה שלי ברומניה (בשם גאורגה)‬

‫‪204‬‬

‫תעודת הערכה לעבודת אבא ברומניה ‪ -‬ברומנית ובתרגום לעברית‬

‫ב‪.‬‬ ‫אני נולדתי בשבת קודש‪ ,‬כ”ב באב תשי”ד (‪ ,)21.8.1954‬בבית החולים “פישר אליס”‪,‬‬ ‫הנמצא בטירה (‪ )PALOTA‬באראד‪ .‬הברית נערכה בבית הדוד משה ששימש כקוואטר‬ ‫והיה מיועד להיות גם הסנדק‪ .‬אולם בשבת בה התקיימה הברית נערך כנס ארצי‬ ‫של רבני רומניה באראד‪ ,‬ונאמר לדוד משה שמן הראוי לכבד בסנדקאות את הרב‬ ‫הראשי של יהודי רומניה‪ ,‬הרב ד”ר משה רוזן ז”ל‪ .‬דוד משה לא התלהב מהמחווה‪,‬‬ ‫אך נאלץ להסכים‪.‬‬ ‫כבן ראשון לדור האחים קליין (לפני כן נולדו הבנות של דוד משה‪ ,‬וורה וחווה ובתה‬ ‫של דודה זלדה‪ ,‬גולדה) נקראתי על שם הסבא‪ ,‬מרדכי יהודה‪ ,‬הי”ד‪.‬‬ ‫מספרים לי שבאראד זכיתי לטיפול‪ ,‬להשגחה‪ ,‬למשחקים‪ ,‬לטיולים ולכל פינוק שיכלו‬ ‫להרעיף עלי בנות דודי היקרות חווה ו‪-‬וורה‪ .‬אני מקווה שבדרך כלל העונג היה‬ ‫משותף להן‪ ,‬להוריי ולי‪.‬‬ ‫עבודתו של אבא בקואופרטיב לא שימשה מקור הכנסה מספק ובקושי היה להורים‬ ‫כסף למחייה‪ .‬אמנם בשר קיבל אבא ממקום עבודתו ואת הלחם קיבלנו בהקצבה‪,‬‬ ‫אך הכמויות לא היו גדולות ואמא ואבא חסכו מפיהם כדי שאני אוכל להנות‬ ‫מפירות מסירותם‪ ,‬תרתי משמע ‪ -‬תפוחי עץ‪ ,‬קלמנטינות ותפוזים מארץ ישראל באו‬ ‫אל פי למרות היותם יקרי ערך באותן שנים‪ .‬המשפט שנהגו לומר תוך כדי קילוף‬ ‫הפירות וחיתוכם היה “העיקר שיהיו לו כל הויטמינים ושיתחזק”‪ .‬בתקופה זו אבא‬ ‫עבד למשך זמן קצר עם אביו של ר’ מרדכי פיש‪ ,‬מחותנה של הדודה זלדה‪.‬‬ ‫באותה תקופה גרנו באראד אצל משפחת כץ (היו להם ‪ 2‬בנים ובת‪ ,‬לינדה‪ ,‬והם‬ ‫היגרו בעקבות ילדיהם לקנדה)‪ .‬הזוג כץ שימשו לי כסבא וסבתא‪ ,‬מושג שלצערי‬ ‫לא זכיתי להכירו ולהנות ממנו עם סבי וסבתי הביולוגיים‪ .‬הבית בו גרנו‪ ,‬כמו גם‬ ‫פרטים אחרים משנות ילדותי‪ ,‬לא זכורים לי כלל‪ .‬ההורים ניסו לצאת מאראד‬ ‫לישראל‪ ,‬אך לא קיבלו רשות לעלות ארצה עד שמלאו לי ארבע שנים‪ .‬בינתיים אבא‬ ‫מכר את הבית כדי שיהיה בידו כסף לשחד פקיד שביכולתו להקדים את עלייתנו‬ ‫ארצה‪ ,‬אך לרוע המזל‪ ,‬הפקיד לקח את הכסף ולא עמד בהבטחתו‪ .‬בשלהי ‪1958‬‬ ‫הגיע אישור העלייה המיוחל ‪ -‬הסרטיפיקט‪ .‬יצאנו מאראד שברומניה לכיוון נאפולי‬ ‫ברכבות והגענו לארץ ביום ראשון ט’ בשבט תשי”ט ‪ .18.1.1959 -‬שמה של האונייה‬ ‫שהביאה אותנו לישראל היה “ארצה”‪ ,‬אליה הורשנו לעלות עם מטען של כ‪ 40-‬ק”ג‬ ‫בלבד‪ .‬זה היה כל רכושנו בבואנו להתחיל חיים חדשים בארץ ישראל‪.‬‬

‫‪205‬‬

‫עם ההורים באראד‬ ‫‪206‬‬

‫‪ .1955‬בני הזוג כץ‪ ,‬אצלם התגוררנו באראד‬

‫‪ .2008‬הבית בו גרנו בשנות ילדותי‬ ‫‪207‬‬

‫הסרטיפיקט של אבא לעלייה ארצה‬

‫‪208‬‬

‫הסרטיפיקט של אמא ושלי לעלייה ארצה‬

‫‪209‬‬

‫גב הסרטיפיקט עם חותמות המסלול‬

‫‪210‬‬

‫האוניה "ארצה" בה באנו ארצה‬ ‫‪211‬‬

‫מסלול העלייה‬ ‫שלנו ארצה‪:‬‬ ‫‪ - A‬אראד (רומניה)‪,‬‬ ‫‪ - B‬בודפשט (הונגריה)‬ ‫‪ - C‬נפולי (איטליה)‬ ‫‪ - D‬נמל חיפה‬

‫‪212‬‬

‫רשימת העולים באונייה ״ארצה״‪.‬‬ ‫משפחתנו ומשפחת הדוד משה מודגשות‬

‫מנתוני העולים בחודש ינואר ‪1959‬‬

‫תעודת עולה של ההורים ושלי‬ ‫שימו לב לשמי גאורגה שנרשם ברשומות רומניה‪ ,‬והוחלף לשמי האמיתי בישראל‬

‫‪213‬‬

‫‪214‬‬

‫‪ .1955‬אני בן שמונה חודשים‬

‫‪ .1957‬אמא ואני‬

‫‪ .1958‬ההורים ואני באראד‪,‬‬ ‫לפני העלייה לארץ‬

‫‪ .1955‬אני בעגלה‪ ,‬עם אבא‪,‬‬ ‫מטיילים ברחובות אראד‬

‫ג‪.‬‬ ‫בתחילה רצו לשלוח אותנו לנגב‪ ,‬אך הורי ביקשו להישאר עם משפחת אחיו של‬ ‫אבא‪ ,‬משה‪ .‬דוד משה עלה איתנו‪ ,‬ובתו‪ ,‬חווה ערמון‪ ,‬היתה מיועדת להמשיך בלימודי‬ ‫מוזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים‪ .‬כך הגענו גם אנחנו לירושלים‪ ,‬לשכונה‬ ‫שהיתה בתחילת בנייתה ‪ -‬עיר גנים ב’‪ .‬בשכונה לא היו באותה עת חנויות וכבישים‬ ‫סלולים ואף לא היתה אליה תחבורה ציבורית סדירה‪ .‬במשך חודש ירד גשם ללא‬ ‫הפסקה ואנו גרנו אצל אחותה של אמא ובעלה‪ ,‬רחל ואברהם טסלר‪ ,‬בשכונת שערי‬ ‫חסד בירושלים‪.‬‬ ‫אבא‪ ,‬שהיה בן ‪ ,37‬הביע את נכונותו לעבוד בכל עבודה שיידרש‪ ,‬בכביש‪ ,‬בבניין‪,‬‬ ‫או בכל עבודה אחרת שתוצע לו‪ .‬כשאמר בלשכת התעסוקה שבעיירה ממנה בא‬ ‫עבד כקצב‪ ,‬הוצעה לו מיד עבודה מקצועית בבית החרושת לנקניק “אייזן” או אצל‬ ‫“נייגר”‪ .‬אבא בחר בבית החרושת לנקניק של “אייזן”‪ .‬המשכורת הספיקה לשבועיים‪,‬‬ ‫ואבא החל לעבוד בלילות בפירוק בקר בשוק מחנה יהודה‪ ,‬שלוש פעמים בשבוע‪.‬‬ ‫לאחר חמש שנות עבודה‪ ,‬הוא ביקש העלאה בשכר‪ ,‬אך לא קיבל‪.‬‬ ‫באותו זמן הגיעה מאמריקה לנקה‪ ,‬אחותה של אמא‪ ,‬לביקור‪ .‬היא הציעה לאבא‬ ‫להגר לאמריקה‪ ,‬שם‪ ,‬הבטיחה לו כי ישתכר ‪ 1,000$‬בחודש‪ ,‬יותר משכר רופא‪ .‬אמא‬ ‫סירבה לשמוע על כך‪“ ,‬לא עלינו ארצה כדי לרדת לאמריקה”‪ ,‬פסקה בנחרצות‪.‬‬ ‫אבא הציע שיסע לבד לזמן מוגבל‪ ,‬כדי שישלח כסף שיאפשר את מחייתנו כאן‪.‬‬ ‫בשלב זה‪ ,‬בעזרת השם‪ ,‬נולדה אחותי שרה והעניין ירד מסדר היום המשפחתי‪.‬‬ ‫שרה נולדה בישראל (”צברית” ראשונה במשפחה) ביום ראשון‪ ,‬י”ב כסלו תש”כ‬ ‫ ‪ 13.12.1959‬ונקראה על שם סבתא‪ ,‬אם אמא‪ ,‬הי”ד‪ .‬לאחר הלידה החלה אמא‬‫לחפש חנות לרכישה לצורך פתיחת אטליז‪.‬‬ ‫באחד הימים הגיעה ל”רסקו” שם אמרו לה שיש חנות ריקה ברחוב הרקפת בעיר‬ ‫גנים שמתאימה בדיוק למטרה זו‪ .‬לאחר שאבא בחן את החנות וגם בעיניו היא‬ ‫נמצאה מתאימה‪ ,‬הם החליטו לנסות ולגייס את סכום הכסף הדרוש לרכישתה ‪-‬‬ ‫‪ 8,500‬לירות (כ‪ 3,000-‬דולר)‪ .‬אבא ביקש הלוואות מגיסיו (רייך וטסלר) ומאחיו‪.‬‬ ‫לשמחתו‪ ,‬כולם נרתמו לעזרה‪ .‬הגיס‪ ,‬אברהם טסלר‪ ,‬אף הבטיח שירכוש מקרר‬ ‫לאטליז וכך עשה‪.‬‬ ‫בעזרת השם האטליז היווה מקור פרנסה טוב למשפחה‪ .‬אבא הקפיד על איכות‬ ‫הבשר והביא בשר בקר איכותי שהגיע מיוגוסלביה‪ ,‬רומניה ובולגריה‪ .‬הוא קם מדי‬ ‫לילה ב‪ 02:00-‬והלך לחנות כדי לפרק את הבשר ולהכינו למכירה בבוקר‪ .‬לאחר‬ ‫לצפייה באמא‪ :‬״רק בארץ‬

‫ישראל״ (‪ 1‬דקה)‬

‫‪https://drive.google.com/file/d/1VXpZYyvVQAxaOblVi41aclbREIIZUxnn/view?usp=sharing‬‬

‫‪215‬‬

‫הטיפול המקצועי שלו בנתחים השונים אין זה מפתיע כי הלקוחות היו מרוצים‬ ‫והביאו חברים מרחוק ומקרוב‪ .‬שמו ומיקומו של האטליז עברו מפה לאוזן ותנועת‬ ‫הלקוחות נותרה ערה לאורך רוב שעות הפתיחה‪.‬‬ ‫בחו”ל היה לאבא רישיון נהיגה והוא אף נהג במשאית אך בארץ לא הוציא רישיון‬ ‫נהיגה מעולם‪ .‬כל נסיעותיו ‪ -‬לעבודה‪ ,‬לבחירת הבשר‪ ,‬לעבודה ב”קו‪-‬אופ” ‪ -‬וכן‬ ‫כל נסיעותינו המשפחתיות התנהלו רק באוטובוסים‪ .‬הוא אמר שכשנהג בחו”ל‬ ‫על משאית למרחק של ‪ 60‬ק”מ היה חולף על פני עגלה וסוס‪ ,‬אחת או שתיים‪,‬‬ ‫לאורך כל הדרך ואילו בארץ‪ ...‬צריך לברך ברכת “הגומל” אחרי כל נסיעה‬ ‫שהסתיימה בשלום (זה נאמר בתחילת שנות השישים של המאה העשרים)‪.‬‬ ‫סיפור נוסף הקשור לאטליז התרחש ב‪ .1966-‬היתה זו שעת צהריים מוקדמת ואבא‬ ‫היה לבדו בחנות‪ .‬לפתע שמע זעקות רמות “שריפה‪ ,‬שריפה”‪ .‬הוא הלך בעקבות‬ ‫הקולות ועד מהרה התברר לו שפרצה שריפה בדירה של מאיר ופיבי כהן‪ ,‬הנמצאת‬ ‫בקומה השנייה‪ ,‬במרחק שני בלוקים בלבד מהחנות‪.‬‬ ‫כשהגיע למקום נתקל בקהל סקרנים שהביטו בשריפה המכלה את הדירה ובעשן‬ ‫המיתמר מחלונותיה‪ .‬האנשים שעמדו שם צעקו וקראו לעזרה אך אף אחד מהם‬ ‫לא נקט פעולה‪ .‬אבא שמע שהאנשים מדברים על כך שלא הצליחו לפרוץ את דלת‬ ‫הכניסה‪ ,‬ושיש חשש כי ילד לכוד בדירה‪ ,‬ללא יכולת להיחלץ‪ .‬בן רגע התרחק מן‬ ‫ההמון הנרעש‪ ,‬ניגש אל מאחורי הבית‪ ,‬עלה למרפסת הדירה בקומה השנייה‪ ,‬שם‬ ‫את כובעו בפיו (ראה תמונה)‪ ,‬כדי שיחסום ולו רק באופן חלקי את העשן הסמיך‪,‬‬ ‫ופרץ פנימה‪ .‬הוא מצא בלול את התינוק דודו ומיהר להוציאו החוצה‪ .‬האנשים‬ ‫שהבחינו בו מחזיק את התינוק צעקו אליו שבדירה צריכה להיות ילדה קטנה‬ ‫נוספת‪ ,‬גילה‪.‬‬ ‫אבא‪ ,‬הפעם בעזרתו של מחלק הלחם‪ ,‬בינדר‪ ,‬פרץ את דלת הכניסה לדירה‪ .‬כשנכנסו‬ ‫בשנית לדירה אפופת העשן שמעו קולות חלושים הבאים מכיוון המטבח‪ .‬הם מיהרו‬ ‫לגשת לשם ומצאו את הבת גילה מכורבלת מתחת לכיור ומלאה בכוויות ובפיח‪ .‬הם‬ ‫הוציאו אותה החוצה במהירות אך תוך כדי הפינוי היא איבדה את הכרתה‪ ,‬אשר‬ ‫שבה אליה רק לאחר זמן מה בבית החולים הדסה אליו פינו אותה‪ .‬בבית החולים‬ ‫התברר כי גילה נכוותה בצורה רצינית‪ ,‬בעוד אחיה התינוק נפגע בצורה קלה יותר‪.‬‬ ‫כמובן שבימים שלאחר האירוע כולם ניגשו אל אבא ואמרו כמה הם מעריכים את‬ ‫המעשה שעשה ואת אומץ הלב שהפגין‪.‬‬ ‫בשיחה שקיימתי עם גילה ואמה‪ ,‬גב’ פיבי‪ ,‬הן הודו שוב לאבא על חילוץ הילדים‬ ‫מהשריפה‪ .‬פיבי סיפרה שלה ולבעלה מאיר ז”ל היתה חנות מכולת בעיר גנים‬ ‫‪216‬‬

‫‪ .1961‬אני מברך את מחזור הבוגרים‬ ‫של כיתה א’ בבית ספר חב”ד‬

‫‪ .1960‬ברחוב הסביון בעיר גנים‪.‬‬ ‫אני מביט על אחותי שרה שבעגלה‬

‫אבא ביום הולדת ‪ 96‬שלו ‪ -‬במפגש עם בני‬ ‫משפחת כהן שהציל בשריפה‬

‫הכובע ששימש את אבא בזמן‬ ‫הצלת ילדי כהן מהשרפה‬ ‫‪217‬‬

‫ג’ וכשהזעיקו אותם לדירתם הם ראו בעיקר עשן שחור‪ ...‬גילה סיפרה שנשארה‬ ‫בבית באותו יום כי היתה חולה בחזרת‪ .‬השריפה פרצה לדבריה בזמן שישנה והיא‬ ‫התעוררה מרחש הלהבות‪ .‬היא ניסתה לפתוח את דלת המחסן בעזרת רגלה אך‬ ‫לא הצליחה ולכן התכרבלה במצב עוברי מתחת לכיור‪ .‬היא זוכרת שהוציאו אותה‬ ‫מהבית ולאחר זמן התעוררה בבית החולים‪ ,‬כשסביבה בני משפחתה‪.‬‬ ‫אבא היה בן ‪ 44‬בעת האירוע‪ .‬לימים סיפר שכשראה שכולם עומדים באפס מעשה‪,‬‬ ‫החליט לפעול ובעזרת השם הצליח‪ .‬בעיני‪ ,‬אך סמלי הדבר שמי שהוריו נשרפו‬ ‫בקרמטוריום באושוויץ‪ ,‬זכה להציל בירושלים שתי נפשות עוללים משריפה‪...‬‬ ‫אני המשכתי לשמור על קשר עם בני משפחת כהן‪ ,‬והם הגיעו גם ליום הולדת ‪96‬‬ ‫שערכנו לאבא בשנת ‪.2018‬‬ ‫סיפור נוסף המדגים את אצילות הנפש של אבא קרה בשנת ‪ :2009‬הוא הלך לקניות‬ ‫בחנות הקרובה לביתם ובדרכו חזרה מצא ארנק ובו מאות שקלים במזומן ללא כל‬ ‫סימני זיהוי של בעל‪/‬ת הארנק‪ .‬בין השטרות הוא גילה קבלה על קנייה בחנות‪ .‬הוא‬ ‫לא התעצל והלך לחנות לבדוק האם ניתן לזהות את הקונה על פי הקבלה‪ .‬בעל‬ ‫החנות אמר שאינו יודע‪ ,‬אך הציע לבדוק עם קונה שיצאה לאחרונה מהחנות‪ .‬אבא‬ ‫השיג את מספר הטלפון שלה והתקשר אליה‪ .‬הוא הציג את עצמו ואת כתובתו‬ ‫ושאל האם היא איבדה ארנק‪ .‬היא ענתה שלא‪ .‬לאחר כשעה אבא ואמא שמעו‬ ‫נקישות בדלת‪ .‬האישה שאבא התקשר אליה הגיעה ואמרה שרק לאחר שסיימה‬ ‫איתו את השיחה‪ ,‬גילתה את חסרונו של ארנקה‪ ...‬אבא ביקש ממנה סימנים מזהים‬ ‫ולאחר שהיא הראתה ארנק דומה שברשותה הוא החזיר לה את האבידה‪ .‬האשה‬ ‫הודתה לאבא מקרב לב והציעה “לפצותו”‪ ,‬אך אבא כמובן סירב וטען שעשה את‬ ‫מה שכל אחד אחר היה צריך לעשות‪.‬‬

‫ד‪.‬‬ ‫אני גדלתי בירושלים‪ ,‬בשכונה ה”חדשה” עיר גנים‪ ,‬שבהגיענו אליה‪ ,‬לא נכנס אליה‬ ‫כאמור אפילו אוטובוס‪ .‬עם השנים השכונה גדלה לתפארת והתרחבה לקריית‬ ‫מנחם ולגבעת משואה‪ .‬גם אנחנו “התקדמנו” ואחרי מלחמת ששת הימים ההורים‬ ‫קנו דירה חדשה‪ ,‬מרווחת יותר‪ ,‬בקריית מנחם‪ ,‬אליה עברנו ב‪ .10.10.1967-‬הדירה‬ ‫נקנתה מליברמן הרצף שקיבל אותה תמורת עבודת ריצוף שביצע‪ .‬המחיר שהורי‬ ‫התבקשו לשלם היה ‪ 31,500‬לירות‪ ,‬סכום ששולם במלואו‪.‬‬ ‫כיום השכונה מאכלסת עשרות אלפי אנשים‪ .‬חלקם עולים חדשים ‪ -‬שהגיעו ארצה‬ ‫‪218‬‬

‫עם אבא‪ ,‬בבר מצווה שלי‬

‫מעליות שונות ‪ -‬וחלקם‪ ,‬בעיקר אלו הגרים בשכונות החדשות‪ ,‬הם משפחות ותיקות‬ ‫שבחרו להגיע לשכונה המחודשת ולשפר את איכות חייהם‪.‬‬ ‫עם הגיענו ארצה למדתי בגן חב”ד השכונתי‪ .‬את כיתה א’ התחלתי באחת הדירות‬ ‫בבלוק בו גרנו‪ ,‬עד להשלמת הקמתו של בית ספר חב”ד‪ .‬בבית ספר זה למדתי עד‬ ‫כיתה ד’‪ .‬לאחר מכן המשכתי בלימודים בתלמוד תורה בבית וגן‪ ,‬בניהול הרב‬ ‫לויכטר‪ ,‬שם סיימתי כיתה ח’‪.‬‬ ‫זכיתי לגור בירושלים בזמן מלחמת ששת הימים‪ ,‬ולחגוג את בר המצווה שלי בכותל‬ ‫המערבי‪ ,‬ששוחרר כשלושה חודשים קודם לכן‪ .‬את התיכון סיימתי בבית הספר ע״ש‬ ‫‪219‬‬

‫‪ .1967‬בבר מצווה שלי בכותל‪ ,‬עם אבא והדודים‬

‫‪ .1967‬בבר מצווה שלי‪ ,‬עם ההורים‪ ,‬האחות והדודים רייך‬

‫הימלפרב בבית וגן בירושלים‪ .‬בתקופה זו הייתי פעיל בתנועת “בני עקיבא”‪,‬‬ ‫שסניפה היחיד היה ברחוב חזנוביץ’ בעיר‪ ,‬אליו הלכתי רגלית בשבת במשך‬ ‫כשעה וחצי‪ .‬כמובן שהייתי החניך שהגיע מהמרחק הרב ביותר‪ ...‬בנוסף הייתי‬ ‫חבר גם במועדון הקליעה על שם אלנבי והשתתפתי בחוג להסרטה במוזיאון‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫שנות נעוריי היו תקופה מעניינת ומגוונת ביותר עבורי‪.‬‬ ‫‪220‬‬

‫‪ - 1975‬סג״מ צעיר בחיל האוויר‬

‫‪ - 1983‬קבלת דרגת רב סרן‬

‫בשנת תשל”ב‪ ,1972 ,‬התגייסתי לצבא‪ ,‬ומאחר שהיה לי פרופיל נמוך‪ ,‬הגעתי לשרת‬ ‫ביחידת ממר”מ (מחשבים)‪ ,‬וממסגרת זו שובצתי בחיל האוויר‪ .‬המשכתי בשירות‬ ‫קבע‪ ,‬במסגרתו למדתי לימודים אקדמאיים ועשיתי קורס קצינים‪ ,‬עד לשחרורי כרב‬ ‫סרן ב‪.1983-‬‬ ‫בשנת תשל”ז ‪ ,1977 -‬במקביל ללימודי באוניברסיטת בר אילן ולשירותי הצבאי‬ ‫נישאתי בשעה טובה לציפורה נילי (ציפי) לבית משיח‪ ,‬ואנו מתגוררים בפתח תקווה‪.‬‬ ‫‪221‬‬

‫‪.1977‬‬ ‫תמונות‬ ‫מחתונתנו‬

‫‪222‬‬

‫הרב ויספיש עורך את החופה‬

‫‪223‬‬

224

225

‫אחותי שרה חווה נולדה‪ ,‬כאמור‪ ,‬בישראל‪ ,‬בי”ב כסלו תשי”ט‪ ,‬בבית חולים “שערי‬ ‫צדק”‪ .‬היא סיימה את לימודיה בבית ספר “חורב”‪ ,‬ולימודים אקדמאיים במכללת‬ ‫“אורות”‪ .‬היא נישאה לרב אפרים איזנברג (אשר הוסמך לרבנות לאחר החתונה)‪,‬‬ ‫ושירת במשך שנים רבות כרב צבאי בחיל האוויר‪ ,‬בכוחות היבשה ובחיל הים‪.‬‬ ‫תפקידו האחרון בצבא היה הרב של חיל הים‪ ,‬בדרגת סגן אלוף‪ .‬הם עברו דירות‬ ‫בעקבות מקום השירות שלו ולבסוף התיישבו בבית שמש‪.‬‬

‫‪ .1981‬בחתונת שרה ואפרים איזנברג‬ ‫‪226‬‬

‫‪ .1961‬ציפי‪ ,‬רעייתי‪ ,‬עם הוריה‬

‫ה‪.‬‬ ‫תולדות משפחתה של ציפי אשתי מהווים סיפור מעניין לכשעצמו‪ ,‬שכן “אחיה” נשוי‬ ‫ל”אחותה”‪ ,‬והם מובאים כאן בקצרה‪.‬‬ ‫סבא רבא של ציפי‪ ,‬נקרא יוסף קארי והיה נשוי לציפורה‪ ,‬על שמה נקראת ציפי‪.‬‬ ‫סבא של ציפי (בנו של יוסף קארי) נקרא משיח (שם פרטי) וסבתא של ציפי כונתה‬ ‫נורבביש (”סבתא”) קארי‪.‬‬ ‫בנם‪ ,‬אבא של ציפי‪ ,‬אברהם שלום חי‪ ,‬נולד בבוכרה ב‪ 1899-‬לערך‪ .‬בשנת ‪ ,1912‬טרם‬ ‫חגג את בר המצווה שלו‪ ,‬עלו הוריו ארצה כדי להכין את הקרקע לעליית המשפחה‪,‬‬ ‫ואברהם שלום חי נשאר בבוכרה עם אחיו הגדול ציון‪ ,‬שהיה כבן ‪.18‬‬ ‫בתקופת עליית ההורים לישראל‪ ,‬לא היו קשיים מיוחדים או עיכובים‪ ,‬מלבד קשיי‬ ‫הדרך‪ ,‬והם הגיעו לירושלים‪ ,‬משאת נפשם ב‪ .1912-‬הם שכרו דירה בשכונת הבוכרים‬ ‫בירושלים ותיכננו את המשך דרכם‪ .‬הם הקימו את בית הכנסת “בבא תמה” בשכונת‬ ‫הבוכרים וחיו בין החברים והמכרים הבוכרים‪.‬‬ ‫בתקופת מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬המצב בירושלים היה קשה‪ .‬לא היתה עבודה‬ ‫והיה מחסור במזון‪ .‬ההורים נפטרו מרעב בירושלים בשנת ‪ ,1917‬והם קבורים בהר‬ ‫הזיתים בקרבת יד אבשלום‪ .‬בנם‪ ,‬אברהם שלום חי‪ ,‬והנכד‪ ,‬משה משיח‪ ,‬פקדו את‬ ‫קברם לפני מלחמת העצמאות‪ .‬אולם לאחר מלחמת ששת הימים הקברים לא‬ ‫נמצאו‪ ,‬למרות המאמצים הרבים שהושקעו בניסיונות לאתרם‪.‬‬ ‫‪227‬‬

‫אבא של ציפי התחתן בבוכרה עם חפצי לבית אהרונוב ונולדו להם שם הילדים ‪-‬‬ ‫שרה‪ ,‬שמעון‪ ,‬טובה‪ ,‬שפרה (שנפטרה) ומשה‪ .‬לאחר לידת משה בשנת ‪ ,1930‬החליטו‬ ‫הוריהם לעלות ארצה‪ .‬בתקופה זו היציאה מבוכרה היתה לא חוקית‪ ,‬והכניסה לארץ‬ ‫הצריכה סרטיפיקטים שלא היה ניתן לקבלם בקלות‪.‬‬ ‫ההורים יצאו לדרך בכוחות מפוצלים‪ .‬האבא יצא בקבוצה של כעשרה בחורים‪ ,‬עם‬ ‫מבריחי גבול שהעבירו אותם בתחפושות ובתחבולות נוספות‪ ,‬בדרכים קשות על גבי‬ ‫גמלים וחמורים‪ ,‬ובעיקר רגלית‪ .‬הקבוצה הגיעה לתחנתה הראשונה באפגניסטן‪,‬‬ ‫שם הוקם מחנה פליטים ליוצאי בוכרה בעיר הבירה קאבול‪ .‬כעבור זמן מה יצאה‬ ‫מבוכרה אשתו עם ילדיו ולאחר תלאות הדרך הגיעה גם היא לקאבול והתאחדה‬ ‫עם בעלה‪.‬‬ ‫בקאבול היהודים חיכו לסרטיפיקטים ובתקופת ההמתנה במחנה‪ ,‬שנמשכה כשנתיים‪,‬‬ ‫נולד לזוג הבן יוסף‪ .‬באותה עת חיה במקום משפחה אחרת‪ ,‬משפחת משיח‪ ,‬עם‬ ‫חמישה ילדים‪ ,‬אך ראש המשפחה נפטר‪ .‬הוצע לאברהם שלום חי ולאשתו‪ ,‬שגם להם‬ ‫חמישה ילדים‪ ,‬לשנות את שם המשפחה ולנצל את הסרטיפיקט שניתן למשפחה‬ ‫השנייה‪ .‬הם הסכימו‪ ,‬במיוחד לאור העובדה ששם האבא היה משיח וזה היה מקובל‬ ‫לקרוא בשם המשפחה על שם האב (אהרון ‪ -‬אהרונוב וכו’)‪.‬‬ ‫משפחת משיח יצאה עם הסרטיפיקט לכיוון ישראל ובדרך לא דרך‪ ,‬על גבי חמורים‬ ‫וגמלים וגם ברגל‪ ,‬במסלול מפרך שעבר באיראן‪ ,‬עיראק‪ ,‬סוריה ולבנון‪ ,‬נכנסו לבסוף‬ ‫לארץ הקודש דרך ראש הנקרה ב‪.1934-‬‬ ‫עם הגיעם ארצה עלו מיד לירושלים‪ ,‬לשכונת הבוכרים‪ ,‬אך מכיוון שלא נמצאה שם‬ ‫עבודה עברו לעפולה‪ ,‬אשר נוסדה ב‪ ,1925-‬שם עדיין היו זקוקים לידיים עובדות‬ ‫והעולים החלוצים שבאו לחונן את עפר הארץ נרתמו לאתגר‪ .‬אמנם בבוכרה עבדו‬ ‫כסוחרי בדים‪ ,‬אך בארץ הקודש היו נכונים לעבוד בכל עבודה שיקבלו‪ .‬הם גרו‬ ‫בצריף שבנו בשכונת הבוכרים‪ ,‬בין חברים ומכרים מבני העדה וכך חיו את חייהם‬ ‫בצניעות‪ .‬באותה שנה‪ ,‬טרם הגיע יוסף לגיל שנה‪ ,‬נפטרה אימו מדימום שלא הצליחו‬ ‫לעצור ונקברה בהר הזיתים בירושלים‪ .‬בשנת ‪ 2019‬נמצא הקבר של חפצי בהר‬ ‫הזיתים‪.‬‬ ‫האב נותר עם חמישה ילדים קטנים‪ ,‬כשהגדולה בת ‪ ,11‬אך נאלץ לצאת לעבודה מדי‬ ‫יום כדי לפרנס את המשפחה‪ .‬כעבור שלוש שנים‪ ,‬בקיץ ‪ ,1937‬פקד את המשפחה‬ ‫אסון נוסף כאשר צריף העץ של המשפחה עלה באש אשר כילתה את תכולת הבית‪.‬‬ ‫הם נותרו חסרי כל‪ .‬למרות זאת האב הגאה סירב לקבל עזרה מהשכנים ומהמכרים‬

‫‪228‬‬

‫ואמר לכל המבקשים לסייע “השם לקח‪ ,‬השם יתן”‪ .‬בני המשפחה עברו לגור בדיר‬ ‫העיזים ובלול התרנגולות שהיו בחצר הסמוכה לביתם‪ ,‬וכך חיו עד השלמת בנייתו‬ ‫של הצריף החדש‪ ,‬כעבור כשנה‪.‬‬ ‫עם השנים גדלו הילדים והתחתנו‪ :‬שרה (‪ ,)1945‬שמעון (‪ )1946‬וטובה (‪ )1950‬וב‪1945-‬‬ ‫עברה המשפחה לדירה חדשה ברחוב ירושלים בעפולה‪.‬‬ ‫אמה של ציפי‪ ,‬חנה לבית גדיוב‪ ,‬נישאה בטשקנט ליצחק חיימוב‪ ,‬שם נולדה בתם‬ ‫הבכורה‪ ,‬רחל‪-‬רעיה‪ .‬ב‪ ,1932-‬בהיות רעיה בת חצי שנה החליטו הוריה לצאת לארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬בין השאר בגלל התנכלות השלטונות ליהודים בעלי האמצעים (יעקב‪ ,‬אחי‬ ‫יצחק‪ ,‬נרצח בשל עושרו)‪ .‬תחילה יצא יצחק‪ ,‬עם חבורת גברים‪ ,‬ולאחר פרידה קצרה‬ ‫ממשפחתה יצאה בעקבותיו גם חנה עם התינוקת‪ .‬חנה קיבלה מאמה תכשיטים‪,‬‬ ‫שסייעו בידה בהמשך הדרך‪ ,‬ובעזרת מבריחי הגבול ובאותן דרכים עקלקלות‪ ,‬עם‬ ‫תינוקת בת חצי שנה בחיקה‪ ,‬הצטרפה אל בעלה שהגיע בינתיים לקאבול‪ .‬בהגיעה‪,‬‬ ‫נתנה לבעלה את אחד הצמידים שקיבלה מאמה כדי שיעסוק במסחר ויפרנס אותם‬ ‫בזמן ההמתנה לסרטיפיקט‪ ,‬והוא אכן הצליח מאוד בעסקיו‪.‬‬ ‫בתקופה זו‪ ,‬באפריל ‪ ,1939‬נולד בנם משה‪ ,‬אך כעבור ‪ 5‬חודשים נפטר יצחק מזיהום‬ ‫שהיה בצווארו‪ .‬המצב הסתבך שכן ללא בעל‪ ,‬הסיכוי לקבלת סרטיפיקט פחת‬ ‫בצורה משמעותית‪ ,‬וכעבור זמן החליטה חנה לעזוב עם ילדיה את קאבול‪.‬‬ ‫הם יצאו לפקיסטן ולהודו‪ ,‬אך גם שם נאלצו לעבור ממקום למקום בגלל מלחמת‬ ‫הודו ‪ -‬פקיסטן שהתחוללה באותה תקופה‪ ,‬עד שהתיישבו בדלהי בירת הודו‪ .‬החיים‬ ‫היו קשים‪ .‬רעיה לא היתה זכאית לצאת ללמוד בבית הספר ולמדה רק תפירה‪ ,‬אך‬ ‫משה היה זכאי ללמוד ולכן הלך לבית הספר‪ .‬חנה וילדיה חיו בהודו שבע שנים‪,‬‬ ‫עד ‪.1949‬‬ ‫לאחר הקמת המדינה‪ ,‬ובעזרת קשרים שהיו לחנה עם שליח הסוכנות בהודו‪ ,‬הם‬ ‫קיבלו אישור לעלות ארצה במטוס השני שיצא עם עולים מהודו לישראל‪ .‬עם הגיעם‬ ‫ארצה הם נשלחו למחנה אוהלים שהוקם ברחובות‪ .‬כעבור שנה‪ ,‬לאחר כ‪ 17-‬שנים של‬ ‫נדודים‪ ,‬קנו סוף סוף דירה משלהם בארץ ישראל‪ ,‬באזור‪.‬‬ ‫כשהגיעה חנה עם ילדיה ארצה התחדש הקשר עם קרובים ובני הקהילה מחו”ל‪.‬‬ ‫רעיה‪ ,‬בת ה‪ ,19-‬כבר היתה בגיל שניתן לחתנה‪ ,‬ובמהרה נרקח עבורה שידוך‪ :‬חיים‬ ‫פתחוב‪ ,‬קרוב ומקורב‪ ,‬הכיר את רעיה למשה משיח‪ ,‬בן ה‪ .21-‬למרות שבתחילה‬ ‫התקשו לדבר ביניהם ‪ -‬רעיה ידעה רק בוכרית ומשה רק עברית ‪ -‬הם בחנו את‬

‫‪229‬‬

‫ציפי בת ‪ 10‬חודשים ואמה‬

‫ציפי בת שנה‬

‫העיקר‪ ,‬את המידות הטובות של כל אחד מבני הזוג המיועדים והחליטו כי הם‬ ‫מסתדרים יפה ביניהם‪ .‬האירוסין נערכו בפורים בשנת תשי”א (‪ ,)1951‬והחתונה בחודש‬ ‫אב באותה שנה‪.‬‬ ‫כארבעה חודשים לאחר נישואי הילדים‪ ,‬התחתן אביו האלמן של משה עם אמה‬ ‫האלמנה של רעיה‪ .‬כעבור כארבע שנים נוספות ‪ -‬הפתעה ושמחה במשפחה‪ :‬בד’ שבט‬ ‫תשט”ז נולדה לזוג הלא צעיר בת קטנה בבית חולים "העמק" בעפולה‪.‬‬ ‫אביה רצה לקרוא לה נילי (נצח ישראל לא ישקר)‪ ,‬לבקשת האם נקראה ציפורה על‬ ‫שם הסבתא רבא‪ ,‬ולבסוף היא נקראה ציפורה נילי‪.‬‬ ‫בגיל ‪ 5‬הלכה ציפי לגן חובה עירוני (בעפולה)‪ ,‬של הגננת טדי (מתל עדשים)‪.‬‬ ‫ביסודי למדה בבית הספר אוהל מאיר‪ ,‬גם הוא בעיר‪.‬‬ ‫כשהיתה בת ‪ 10‬נפטר אביה של ציפי‪ ,‬ובגיל ‪ 12‬עברה עם אימה לתל אביב‪ ,‬שם למדה‬ ‫‪230‬‬

‫ציפי בת ‪ 3‬עם אמה‬

‫ציפי בת ‪ - 3‬ברקע‪ :‬עפולה (שם גרה עד גיל ‪)12‬‬

‫בבית ספר ״שורשים״‪.‬‬ ‫ציפי למדה בתיכון עירוני ג׳ ‪ -‬צייטלין‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1975‬החלה ציפי בשירות‪-‬לאומי‪ ,‬בבוקר במשרד הקליטה ובהמשך היום עזרה‬ ‫לדניאלה וייס‪ ,‬פעילת גוש אמונים (באותה עת ‪ -‬בעיר רמת גן)‪.‬‬ ‫תוך כדי השירות הלאומי החלה ציפי את לימודיה לתואר בכלכלה וחשבונאות‪,‬‬ ‫באוניברסיטת בר‪-‬אילן‪.‬‬ ‫בחופשות עבדה בבנק לאומי (לעבודה הגיעה בחריצות בשעה ‪ 6:30‬בבוקר!) ואת‬ ‫טרום ההתמחות שלה בראיית חשבון עשתה ציפי במשרד רו״ח סומך‪-‬חייקין בת״א‪.‬‬ ‫במהלך הלימודים‪ ,‬בשנת ‪ ,1977‬התחתנו בשעה טובה וב‪ 1978-‬נולדה בתנו אפרת‬ ‫וב‪ 1980-‬בננו אבי‪ .‬ציפי המשיכה את לימודיה ועבודתה עד שסיימה את לימודי‬ ‫התואר בהצלחה ובהמשך הוסמכה כרואת חשבון‪.‬‬ ‫‪231‬‬

‫ציפי בת ‪5‬‬

‫ציפי בת ‪4‬‬

‫ציפי בת ‪ - 7‬מחופשת להודית‬

‫ציפי ביסודי ‪ -‬כוכבת ההצגה ״פרח לב הזהב״‬ ‫‪232‬‬

‫ציפי מקבלת שעון לבת מצווה שלה מאמה‪,‬‬ ‫מימין אחותה‪ ,‬רעיה (משיח)‬

‫ציפי בת ‪16‬‬

‫ציפי בת ‪ 18‬עם אמה‬ ‫‪233‬‬

‫‪ .1984‬אבא עם הנכד אבי באטליז‬

‫ו‪.‬‬ ‫ונחזור להמשך הסיפור של הורי‪ .‬האטליז סיפק למשפחתנו פרנסה טובה במשך‬ ‫‪ 25‬שנה‪ .‬אבא מכר אותו רק בשנת ‪ ,1988‬לאחר שעבר את גיל הפנסיה‪ ,‬ואז החל‬ ‫לעבוד ברשת חנויות “קו אופ”‪ ,‬במחלקת הבשר‪ .‬בתחילה קיבלו אותו לעבודה של‬ ‫ארבע שעות ביום‪ ,‬כפנסיונר‪ ,‬אך במשך הזמן העלו את מכסת שעות העבודה שלו‬ ‫והגדילו אותה לשמונה שעות ביום‪ .‬הוא לא שאל ולא ביקש שכר מוגדר‪ ,‬אלא‬ ‫קיבל את מה שנתנו לו‪ .‬במרוצת השנים למדו לכבדו ולהעריך את עבודתו ובמיוחד‬ ‫למדו להעריך את העובדה כי לקוחות נהגו לעבור איתו מסניף לסניף‪ ...‬עד כדי כך‬ ‫הצליח לרכוש את אמונם ונאמנותם‪ .‬בשל כך הסכימו להתחשב בו בהיקף השעות‬ ‫(כשביקש לצמצמן) ובהימנעות מהרמת בשר (בגלל מגבלה רפואית)‪ .‬הוא לא חיפש‬ ‫הזדמנויות להרוויח קצת יותר ובדרך כלל היה מרוצה מעבודתו‪ .‬על מקצועיות‬ ‫ואמינות‪ ,‬כגון מכירת בשר “ישן”‪ ,‬קירבה יתרה למחלקת הגבינות וכו’‪ ,‬לא היה‬ ‫מוכן להתפשר‪ .‬כשלא היה שבע רצון מניהולה של מחלקת הבשר‪ ,‬נהג לעבור לסניף‬ ‫שבעיניו היה מקצועי יותר‪ .‬כך עבד במסגרת ה”קו אופ” עד גיל ‪ .85‬הוא פרש‬ ‫ב‪ ,2007-‬אך מאז שעזב את העבודה נראה כי היא חסרה לו‪ .‬לכן בסתר ליבו שמח‬ ‫כשגם בגיל ‪ 88‬הציעו לו לחזור לעבודה‪ ,‬אך סרב בגלל מחלת אמא (אלצהיימר)‬ ‫שחייבה אותו להישאר לצידה בכל שעות היממה‪ .‬כמו״כ‪ ,‬הוא תמיד שמח לעזור‬ ‫לכלות ולנכדים בעצה ובהדרכה הנוגעת לשימוש ולחיתוך סוגי בשר שונים‪.‬‬ ‫‪234‬‬

‫‪ .1984‬אפרת עם אבא באטליז‬

‫‪ .1984‬ליד האטליז‪ ,‬אבא‪ ,‬אפרת ובובי‬ ‫‪235‬‬

‫‪ .1991‬אבא והנכדים בשלג הירושלמי‬

‫‪ .1991‬בני‪ ,‬בועז‪ ,‬עם אבא בכותל‬ ‫‪236‬‬

‫‪ .2006‬בני אריאל (ימני בתמונה)‬ ‫במלחמת לבנון השנייה‬

‫‪ .2006‬בני בועז עם אמא בגמר טירונות‬ ‫שיריון‬

‫בפסח תש”ע (‪ )2010‬התארחו ההורים בביתנו בפתח תקווה‪ .‬בדרך חזרה מבית‬ ‫הכנסת יחד עם שלושה מבניי‪ ,‬אבא שח לנו שלפני שבעים שנה‪ ,‬בפסח ‪ ,1940‬היתה‬ ‫השנה האחרונה בטאשנד בה ציינו את חג הפסח בצורה משפחתית ושקטה‪ ,‬חסרת‬ ‫דאגות‪ ,‬וכי הוא זוכר את אביו חוזר מבית הכנסת באופן דומה עם ארבעת בניו‪.‬‬ ‫בשנים האחרונות הנכדים מביעים התעניינות רבה לשמע סיפורי העבר על העולם‬ ‫שלפני השואה‪ ,‬על תקופת מחנות העבודה ומחנות הריכוז‪ ,‬על שיקום החיים והקמת‬ ‫המשפחה‪ .‬לאחרונה נשאל אבא אם במהלך שנות המלחמה פגש פרטיזנים‪ ,‬והאם‬ ‫שקל להצטרף אליהם‪ .‬אבא סיפר שאכן פגש פרטיזנים ופעם אף יצא אליהם‬ ‫מפלוגות העבודה‪ ,‬כדי לתת להם אוכל‪ .‬אחרי שהיה איתם זמן קצר החליט לחזור‪,‬‬ ‫בעיקר כדי להיות עם דוד שמואל וכפי שהוכח בהמשך‪ ,‬העובדה כי לא נפרדו הצילה‬ ‫את חייהם‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 2011‬ההורים עברו ליחידת דיור שהכנתי להם בביתנו בפ"ת‪ ,‬אך המצב‬ ‫של אמא הידרדר‪ ,‬ואבא לא היה מרוצה ממזג האוויר וביקש לחזור לירושלים‪.‬‬ ‫לבסוף הוחלט שהם יכנסו לבית אבות בשכונת מגוריהם‪ ,‬קרית מנחם‪ .‬ההורים היו‬ ‫מרוצים שם‪ ,‬אבא פגש הרבה לקוחות ושכנים מהעבר‪ ,‬דבר שעזר לקליטתו במקום‪.‬‬ ‫עד לשנת ‪ ,2020‬אבא היה במחלקת עצמאים ואמא במחלקה הסיעודית‪ ,‬באותו‬ ‫בניין והם היו נפגשים מידי יום‪ .‬שרה ואני ביקרנו אצלם לפחות פעמיים בשבוע‪,‬‬ ‫כל אחד‪ .‬ההורים נהנו מהביקורים אצלם‪ ,‬ומשיחות וידאו עם הנכדים והנינים‪.‬‬ ‫לסיכום‪ ,‬לדברי ההורים‪ ,‬ה”נקמה” האמיתית ברוצחים הגרמנים יימח שמם‬ ‫וזכרם לדבריהם היא הקמת המשפחות מחדש‪.‬‬ ‫‪237‬‬

‫אבא‬

‫אמא‬

‫אפשר לתאר את מצבם ותקומתם באופן מפורט‪ ,‬כפי שניסיתי לעשות בספר זה‪,‬‬ ‫וניתן גם להיעזר בפסוקים השגורים בפינו ומקבלים לפתע משמעות ממשית‪ ,‬שאולי‬ ‫לא התרגלנו לחשוב עליה כמכוונת אלינו ‪“ -‬מקימי מעפר דל‪ ,‬מאשפות ירים אביון”‬ ‫ו”בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים”‪ ,‬לפי פשט הפסוק ממש‪ .‬מחיים תחת‬ ‫השלטון האכזר ביותר בתולדות האנושות‪ ,‬שאין כל יכולת להבינו‪ ,‬קם עם מעפר‬ ‫וננער מכל אשר עבר עליו‪:‬‬

‫“וכלביא יקום וכארי יתנשא”‬ ‫(במדבר כ”ג‪ ,‬כ”ד)‬

‫אין לנו אלא להעריך עד אין קץ את הורינו‪ ,‬אנשי מופת בכל קנה מידה‪ ,‬שלמרות מה‬ ‫שעוללו להם ולבני משפחותיהם התחילו בחיים חדשים‪ ,‬דבקים באמונתם ובמסורת‬ ‫אבותיהם‪ ,‬ממשיכים את שושלת המשפחות בראש מורם וגאה ומנחילים את הדרך‬ ‫הזו לדורות הבאים‪.‬‬ ‫הביטוי “משואה לתקומה” מוצג כאן באופן הפשוט ביותר‪.‬‬ ‫את המצב סיכמו ההורים בסיפוק כשאמרו “בעזרת השם המשפחה יפה”‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬בזכות המשפחות שהקמנו אנו‪ ,‬ילדיהם‪ ,‬הם זכו בעזרת השם לנכדים ולנינים‬ ‫כן ירבו‪ .‬כולם ילדים טובים‪ ,‬לומדים בישיבות‪ ,‬משרתים בצבא ובשירות הלאומי‪,‬‬ ‫וחיים בשלום ובאחווה הדדית‪.‬‬

‫יהי רצון שכך יימשך בינינו ובין צאצאינו‪.‬‬ ‫‪238‬‬

‫אחרית‬ ‫דבר‬

‫‪239‬‬

‫יש זמנים בחיים בהם אדם אומר לעצמו “אילו רק ידעתי”‪“ ...‬אילו רק חשבתי על‬ ‫כך קודם‪ ,‬בוודאי הייתי פועל אחרת”‪...‬‬ ‫לפעמים הדברים נוגעים לענייני ממון וקשורים בהחלטה עסקית כלשהי‪ ,‬לעיתים‬ ‫הדברים נוגעים ליחסיו הבין אישיים של האדם בביתו או במקום עבודתו‪ ,‬ופעמים‬ ‫רבות מדובר בדברים הנוגעים אל הנשמה‪“ :‬חבל שלא הקדשתי יותר זמן ללימוד‪,‬‬ ‫למשפחה‪ ,‬לפעילות ספורטיבית”‪ ,‬וכדומה‪.‬‬

‫רבותינו לימדו אותנו ש”סוף מעשה במחשבה תחילה”‬ ‫(ר’ שלמה אלקבץ בפיוט “לכה דודי”)‬ ‫לפעמים‪ ,‬כשאנו מגלים שהחלטתנו היתה שגויה‪ ,‬או כשאנו מבינים כי הקדשנו זמן‬ ‫רב מדי או מועט מדי לעניין מסויים ‪ -‬הטעות כבר לא ניתנת לתיקון‪ ,‬או שניתן‬ ‫לתקנה אך במעט‪ .‬עלינו להשתדל לבחון את החלטותינו ומעשינו מדי פעם‪ ,‬להביט‬ ‫קדימה וגם לאחור‪ ,‬ולראות האם אנו מכוונים את צעדינו לקראת המטרות‬ ‫והשאיפות הרצויות לנו‪ ,‬או שאין לנו השפעה ויכולת הכוונה על מהלך חיינו‪ ,‬ואזי‪,‬‬ ‫חבל מאוד‪ .‬לא כדאי לדחות החלטות אלו ‪ -‬על הדברים החשובים לנו באמת ועל‬ ‫ניהול חיינו ‪ -‬לשלב מאוחר יותר‪ ,‬כי מי יודע כמה נוכל לשנות ולהשפיע בעתיד‪...‬‬ ‫היה לי חשוב לתעד את תולדות המשפחה משלב מוקדם בחיי וב”ה זכיתי לא‬ ‫לדחות את הדבר לשלב מאוחר מדי‪ .‬תיעוד הסיפורים במהלך תקופה ארוכה‪,‬‬ ‫איפשר את שימור הדברים והוצאתם לאור‪ .‬בעזרת השם היה עדיין ממי לקבל‬ ‫הערות ענייניות על דברים לא ברורים או לא מדוייקים‪ ,‬והדבר אכן נדרש לא‬ ‫אחת במהלך כתיבת הספר‪.‬‬

‫“אשרינו‪ ,‬מה טוב חלקנו‪ ,‬ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו‪”...‬‬ ‫(מתוך סידור התפילה)‬ ‫הסיפורים בספר מבוססים על שעות רבות של ראיונות מוסרטים ומוקלטים מפי‬ ‫בני המשפחה והחברים שחוו את המאורעות בעצמם‪ .‬הסיפורים מובאים כמעט‬ ‫כלשונם‪ ,‬באופן הפשוט והישר ביותר‪ ,‬מבלי להעלים עובדות ומבלי לטייח סיפורי‬ ‫שאינם נעימים‪ .‬החלטתי לנהוג בצורה זו משום שכך התרחשו המאורעות במציאות‬ ‫וזוהי מלאכת התיעוד שלקחתי על עצמי‪.‬‬ ‫בספר פרׂשתי את תולדות המשפחה מימי הרגיעה היחסית שלפני מלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ ,‬במהלך המלחמה‪ ,‬כולל סיפורים ממחנות העבודה והריכוז‪ ,‬ועד לשחרור‬ ‫המיוחל‪ .‬בנוסף‪ ,‬המשכתי ופירטתי על השלב של בניין חיים חדשים בארץ חדשה‪,‬‬ ‫תוך הישענות על זיכרונות העבר ועל חוויות ה”חורבן”‪ ,‬על בניין המשפחה‪ ,‬בעיקר‬ ‫בישראל‪ ,‬ועל התרחבותה‪ ,‬בלי עין הרע‪.‬‬ ‫‪240‬‬

‫בתקופה זו ראינו‪ ,‬בעזרת השם‪ ,‬סייעתא דשמיא גדולה בכל מעשה ידינו‪ ,‬וכמו‬ ‫שההורים והדודים מרבים לומר‪“ :‬אנו מרגישים שההורים ובני המשפחה שנרצחו‬ ‫בשואה נמצאים איתנו ומסייעים בידינו”‪.‬‬ ‫בתחילת הספר הצבתי לעצמי שתי מטרות עיקריות‪ ,‬אשר לשמן נכתב הספר‪:‬‬ ‫סיפור תולדות המשפחה להנחלתה לדורות הבאים‪ ,‬וכן הפקת לקחים מעשיים‬ ‫מניסיון העבר לתועלת העתיד‪.‬‬ ‫לעיתים ניתן להפיק מאותם אירועים לקחים שונים והדבר תלוי כמובן בערכים‬ ‫שכל אחד אימץ לעצמו ובנטיות ליבו‪ .‬אני מזמין כל אחד ואחת להפיק את לקחיו‬ ‫באופן עצמאי‪ ,‬המתאים לו ולאישיותו‪ ,‬אך מרשה לעצמי לשתף את הקוראים‬ ‫בלקחיי‪ ,‬אותם אשתדל להנחיל לבני ביתי‪:‬‬

‫אהבת חינם‬ ‫אחווה אמיתית‪ ,‬שלמה ועמוקה בין אחים ובני המשפחה‪ ,‬תוך הסטת חוסר‬ ‫הסכמות אידיאולוגיות ואחרות מכל השפעה מעשית‪ .‬התנדבות לעזרה ולתמיכה‬ ‫נפשית וכלכלית‪ ,‬אם חלילה נדרשת‪ ,‬מכל מי שיכול‪ ,‬בלי “חשבונות”‪.‬‬ ‫הסיוע שניתן ומודגם לכל אורך הספר על ידי אחים וחברים היה “מפתח הצלה”‬ ‫בכל המקרים המתוארים‪ ,‬גם במקרים של “לאחר יאוש”‪ ,‬לא עלינו‪ .‬מסירות הנפש‬ ‫למען הזולת‪ ,‬גם אם אינו בן משפחה‪ ,‬הינה נר המאיר למרחקים‪ .‬בספר מודגמת‬ ‫אהבת אמת בין סבא וסבתא קליין‪ .‬סבתא לא מתווכחת אלא משכנעת בדרכי‬ ‫נועם בעמדתה‪ .‬סבא לא עזב את משפחתו ובמיוחד את סבתא ‪ -‬למרות שיכול‬ ‫היה להינצל בחר ללוות אותה עד הסוף המר‪ ,‬לא עלינו‪.‬‬

‫אמונה ובטחון‬ ‫בעתיד טוב ובהצלחה‪ ,‬בעזרת השם‪ ,‬בכל העניינים‪ .‬במילה עממית‪ ,‬כללית ופשוטה‬ ‫ “אופטימיות”‪ ,‬ו”פירוש” כל מציאות לטובה‪ .‬צריך לקחת מצבים או אירועים‬‫ב”פרופורציה” הנכונה‪ .‬לפעמים נכשלים בבחינה‪ ,‬מפוטרים‪ ,‬נקלעים לחובות או‬ ‫‪241‬‬

‫חולים‪ ,‬חלילה‪ .‬קורה שמרגישים “עצירה” או “מחסום”‪ ,‬מצב קשה‪ ,‬או אפילו‬ ‫“מכה”‪ ,‬לא עלינו‪ .‬גם במצב זה חייבים לאזור כוחות‪ ,‬לשאוב תקווה‪ ,‬אמונה ובטחון‬ ‫לעתיד טוב שיבוא‪ .‬לאחר כל מה שעברו ההורים בתקופת “הסתרת הפנים” הקשה‬ ‫מנשוא‪ ,‬באו ימים טובים‪ ,‬שמחים ומאושרים לרוב‪ .‬אם כך‪“ ,‬אין ייאוש ‪ -‬תמיד‬ ‫להיות בשמחה” (כדברי החיזוק של סמ”ר גדי עזרא הי”ד שכתב לחברתו‪ ,‬טרם‬ ‫נהרג במבצע “חומת מגן”)‪ .‬רק אמונה‪ ,‬בטחון ותמיכה הדדית יכולים “לחזק”‬ ‫ולעודד במצבים קשים‪ ,‬והדברים מודגמים בספר באמצעות סיפורים רבים‪.‬‬

‫להיות אדם טוב וישר‬ ‫“בעיני אלוקים ואדם” (רש”י‪ ,‬דברים י”ב‪ ,‬י”ט)‪ ,‬לכל אחד ובכל עת‪ .‬חיים ישרים‬ ‫וכנים הם ערובה לרוגע פנימי‪ ,‬והם גם מבטיחים הצלחה לטווח ארוך‪ ,‬גם אם‬ ‫בטווח הקצר נראה בטעות שאפשר “לעגל פינות” או ללכת ב”קיצורי דרך”‪ .‬בספר‬ ‫הודגמה לא אחת החשיבות והמעמד שרכשו סבא ובני המשפחה בזכות יושרם‬ ‫והגינותם עם כל אחד ובכל מצב‪.‬‬

‫שמירת הפה‬ ‫להשמר מאמירת ושמיעת לשון הרע ורכילות‪ .‬לא לקלל או להוציא מהפה דבר‬ ‫שלילי‪ ,‬על אף אחד‪ ,‬ובמיוחד לא על עצמו‪ .‬כעדות ה”מעידים” בסיפוריהם‪ ,‬אמירות‬ ‫פסימיות‪ ,‬גם אם נאמרו בשעת מצוקה ובתנאים לא אנושיים‪ ,‬ומבלי להתכוון‪,‬‬ ‫מימשו את עצמן‪ ,‬לבסוף‪.‬‬

‫ענווה והסתפקות במועט‬ ‫הסתפקות במה שיש‪ ,‬תוך ענווה וצניעות‪ ,‬מבטיחים רוגע פנימי‪ ,‬התורמים לבריאות‬ ‫פיזית ונפשית של האדם‪ .‬עצב או כעס פוגעים בבריאות האדם ומקצרים חייו‪ .‬גם‬ ‫אם קשה לשמוח‪ ,‬יש לברוח מ”עצב”‪ ,‬המביא לייאוש ולרע‪.‬‬

‫‪242‬‬

‫חינוך‬ ‫חשוב מאוד להתחשב בנטיות הלב של הנער בלימודים ובעבודה‪ .‬לא תמיד מה‬ ‫שאנו חושבים כמתאים וטוב לנער‪ ,‬אכן מתאים לו‪ .‬הילד השובב וה”בועט” שלא‬ ‫הולך בתלם‪ ,‬יכול לצמוח לאדם טוב ומועיל‪ ,‬לאיש מופת‪ .‬בספר‪ ,‬כאמור‪ ,‬מתוארים‬ ‫סיפורי ילדות שהינם לאו דווקא חינוכיים אך גם מהם ניתן ללמוד ולהפיק לקחים‪,‬‬ ‫במיוחד כשרואים את התוצאות מ”פרספקטיבה” של שנים‪.‬‬

‫ארץ ישראל‬ ‫היא המקום הטבעי היחידי לכל יהודי‪ ,‬גם אם “מותר” זמנית ולצורך סיבות‬ ‫טובות לשהות בחו”ל לתקופה מוגבלת‪ .‬ההורים ומשפחתם החליפו גלות אחת‬ ‫באחרת‪ ,‬ובכל מקום וזמן דאגו “להזכיר” להם שאין זה מקומם‪ .‬רק משהגיעו‬ ‫ארצה בגיל לא צעיר‪ ,‬זכו להקים בישראל את משפחתם לתפארת‪ .‬הם לא התפתו‬ ‫לרדת מהארץ‪ ,‬גם בתקופות קשות‪ ,‬ואף בחרו שלא לצאת לטיולים בחו”ל‪ ,‬גם לא‬ ‫לתקופות קצרות‪ .‬אפילו לצורך סיור שורשים לא הסכימו לצאת מהארץ‪.‬‬

‫ילדים‬ ‫מסמלים את המשכיות החיים ואת תכלית קיום העולם‪ .‬משפחות ברוכות ילדים‬ ‫אפשרו תמיכה הדדית וסיוע‪ ,‬שלפעמים היוו את ההבדל בין להיות או לחדול‪,‬‬ ‫חלילה‪ .‬לכל ילד הייחודיות שלו וכיוון ההתפתחות המתאים לו‪ ,‬אותו צריך‬ ‫לטפח ולעודד‪.‬‬

‫אוכל‬ ‫אינו דבר מובן מאליו‪ ,‬לכל אדם‪ ,‬בכל מקום וזמן‪ .‬יש להשתדל לשמור אוכל באופן‬ ‫מכובד‪ ,‬ולהמעיט בזריקת אוכל‪ .‬כדאי לתכנן כמויות‪ ,‬ואם נשאר עודף רב ‪ -‬לנסות‬ ‫להעביר לנזקקים‪ ,‬שישמחו לקבלו‪ .‬נראה שאין צורך לפרט לאחר קריאת הספר‬ ‫את חשיבות והשפעת מחסור באוכל‪ ,‬לא עלינו‪.‬‬ ‫‪243‬‬

‫שיקול דעת‬ ‫יש לשקול התנהגות ראויה בכל מקרה לגופו‪ .‬פעמים מתאימה התנהגות מסויימת‬ ‫ופעמים אינה מתאימה ואף לא ראויה או מסוכנת‪ .‬אין לאמץ באופן “עיוור”‬ ‫התנהגות מן העבר‪ ,‬ללא שיקול דעת הבוחן את תנאי המצב לפני נקיטת פעולה‪ .‬יש‬ ‫מן הסיפורים והאירועים שתוארו בספר שאינם ראויים לחיקוי בימינו ובמקומותינו‪.‬‬

‫הרגשתי חובה מיוחדת להשלים את עבודת הקודש של כתיבת הספר מסיבה‬ ‫נוספת‪ ,‬כמעט מדעית‪.‬‬ ‫מניתוח סטטיסטי לא מסובך‪ ,‬לאור הסיפורים שסופרו‪ ,‬מה היה הסיכוי הסטטיסטי‬ ‫שאבוא לאוויר העולם? אם ניקח את כל המקרים של “כמעט מוות” של כל אחד‬ ‫מהורי בנפרד והניסים שליוו כל אחד מהם‪ ,‬כמו גם את הסיכוי שבכלל יפגשו‪ ,‬הרי‬ ‫הסיכוי ללידתי שאף לאפס‪ .‬אם בכל זאת זכיתי להיוולד ולהמשיך את השושלת ‪-‬‬ ‫הרי זה “מחייב”‪.‬‬ ‫אם נמשיך לעסוק בסטטיסטיקה‪ ,‬ונוסיף את ההסתברות ללידת ילדינו‪ ,‬שיהיו‬ ‫בריאים‪ ,‬הרי שהם צריכים להוסיף ולהכפיל את הסיכוי ללידתי‪ ,‬בסיכוי ללידת‬ ‫ציפי‪ ,‬רעייתי שתחיה‪ ,‬שסיפורה מתואר גם הוא בספר‪ ,‬והסיכוי ללידתם אף היה‬ ‫קטן מהסיכוי ללידתי‪ .‬אם כך‪ ,‬המחוייבות שהם וצאצאיהם‪ ,‬שיחיו‪ ,‬צריכים לחוש‬ ‫למורשת המשפחתית ולהמשכה‪ ,‬היא ללא גבולות‪.‬‬ ‫בפרשת השבוע של בר המצווה שלי‪ ,‬פרשת “עקב”‪ ,‬כתוב‪:‬‬

‫“‪...‬ועתה ישראל‪ ,‬מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך‪ ,‬כי אם ליראה את ה׳‪”...‬‬ ‫(דברים י’‪ ,‬י”ב)‬ ‫יש הרבה שאלות על פסוק זה‪ ,‬בו ניתן להבין ש”יראת השם” היא כל מה שהשם‬ ‫מבקש‪ .‬אך האם זה דבר כה פשוט? האם זה בכלל אפשרי לאחר כל מה שעבר‬ ‫על ההורים ובני המשפחה בשואה? לכך יש תשובות רבות ומגוונות‪ ,‬ולא כאן‬ ‫המקום להרחיב‪.‬‬ ‫באזכרה של הרב ברוך שמעון סלומון זצ”ל‪ ,‬הרב הראשי לפתח תקווה במשך‬ ‫עשרות שנים‪ ,‬אליו הייתי מקורב מאוד‪ ,‬זכיתי לשמוע הסבר מרתק מפי הראשון‬ ‫לציון‪ ,‬הרב הראשי שלמה עמר שליט”א‪ .‬הוא הסביר את הפסוק כך‪ :‬אדם צריך‬

‫‪244‬‬

‫לשאול את עצמו בכל עת‪ ,‬בכל מצב ובכל מקום “ועתה ישראל‪ ,‬מה השם אלוקיך‬ ‫שואל מעמך?”‬ ‫בכל עת‪ ,‬במצב ובסביבה בהם אתה נמצא‪ ,‬חשוב איך אתה נדרש להתנהג או‬ ‫להגיב? מהי התגובה ההולמת? נסה להתנהג באופן שתוכל לקיים את‬

‫“ומצא חן ושכל טוב‪ ,‬בעיני אלוקים ואדם”‬ ‫(משלי ג’‪ ,‬ד)‪.‬‬ ‫זה מה שהשם מצפה ממך‪.‬‬ ‫מאז אותו הסבר אני משתדל‪ ,‬בעזרת השם‪ ,‬לנהוג כך בכל מצב‪ .‬מצירוף הדברים‪,‬‬ ‫התחזק אצלי הצורך להקדיש את המאמץ והעדיפות בהקצאת הזמן להוצאת‬ ‫הספר במהירות המרבית‪ .‬אני מרגיש שזה מה שהנרצחים הקדושים והשם “שואלים‬ ‫ממני”‪ ,‬לכן‪ ,‬אני ממשיך להתעניין ולחקור ולחפש מידע נוסף על תולדות המשפחה‪,‬‬ ‫ומתעד ומשתף את המידע העדכני בספר (אני ממתין לעדכונים על דוד איציק‬ ‫פולק‪ ,‬ומארכיונים ברומניה‪ ,‬ועוד)‪.‬‬ ‫אני מאחל לכל אחד ואחת מילדינו ולכל אחד מבני המשפחה‪ ,‬ומהקוראים‪ ,‬שידע‬ ‫ויזכור תמיד את תולדות המשפחה‪ ,‬שיפיק את לקחיו המעשיים ויזכה ליישמם‬ ‫ולהנחילם לאהוביו‪.‬‬ ‫יהי נא ספר זה נר זיכרון תמידי לבני המשפחה שנעקדו על קידוש השם על ידי‬ ‫הנאצים ועוזריהם‪ ,‬ימח שמם‪ ,‬ולתועלת השימור וחיזוק הקשר המשפחתי‪ ,‬תוך‬ ‫קיום מורשת הדורות הקודמים‪.‬‬

‫שנזכה לרוב שמחות‪,‬‬ ‫לבריאות והצלחה‬ ‫בכל מעשה ידינו‪,‬‬ ‫אמן‬

‫‪245‬‬

‫אלבום‬ ‫תמונות‬

‫‪247‬‬

‫‪ .1969‬בחתונת צבי ורבקה ברנשטיין‬

‫‪248‬‬

‫‪ .1970‬בחתונת מנחם ושרי הרשקוביץ‬

‫‪249‬‬

‫‪250‬‬

‫הדודים עומדים (מימין)‪ :‬שמואל‪ ,‬גבי‪ ,‬אבא‪ ,‬משה‪.‬‬ ‫הדודות יושבות (מימין)‪ :‬שושנה‪ ,‬אמה‪ ,‬אמא‪ ,‬קלרי‬

251

‫‪ .1978‬בחתונת הכסף של ההורים בביתנו‬

‫‪ .1983‬ביקור של ההורים והדודים בביתנו‬ ‫‪252‬‬

‫‪ .1983‬ההורים‪ ,‬דוד שמואל ודודה שושנה‪ .‬בחזית ורדית ושרה איזנברג‬

‫‪ .1983‬המשפחה בבת המצווה של ורדית איזנברג‬ ‫‪253‬‬

‫שנות ה‪ .80-‬האחים לבית קליין‪ ,‬מימין‪ :‬משה‪ ,‬שמואל‪ ,‬אבא‪ ,‬גבי‪ .‬יושבת בחזית‪ :‬זלדה‬ ‫‪254‬‬

255

‫‪ .1995‬האחים לבית קליין‪ ,‬מימין‪ :‬משה‪ ,‬זלדה‪ ,‬שמואל‪ ,‬אבא‪ ,‬גבי‪.‬‬

‫‪ .1993‬המשפחה בבית איזנברג‬ ‫‪256‬‬

‫משפחות קליין ופיש בחתונה משפחתית‬

‫‪ .2007‬ילדי הלברשטט בביתנו‬ ‫‪257‬‬

‫‪ .1998‬בבר מצווה של יוסף איזנברג‬

‫‪ .2000‬בבר מצווה של בנימין (ביני) איזנברג‬ ‫‪258‬‬

‫‪ .2006‬טיול לחרמון‬

‫‪ .2009‬טיול משפחתי בקיבוץ נגבה‬ ‫‪259‬‬

‫‪ .2008‬בבר מצווה של אלעזר איזנברג‬

‫בחתונה של אחד מילדי שטערן בניו‪-‬יורק‬ ‫‪260‬‬

‫‪ .2008‬עם משפחת משיח בברית של איתן זאב הלברשטט‬

‫‪ .2010‬יושבים‪ :‬משה ורעיה משיח עומדת‪ :‬ציפי קליין אחותם‬ ‫‪261‬‬

‫‪ .2009‬טיול משפחתי בשפיים‬

‫‪ .2013‬סוכות‪ ,‬ביקור בתחנת מכבי אש פתח תקווה‬ ‫‪262‬‬

‫‪ .2013‬בבר מצווה של עמיחי‬

‫‪ .2017‬אבא בחתונת איתמר ומרים‬ ‫‪263‬‬

‫‪ .2010‬רוב צאצאי ההורים ‪ -‬באירוע הוצאה לאור של המהדורה הראשונה של הספר‬ ‫‪264‬‬

265

‫אבא עם אחד הנכדים‬

‫‪ .2016‬ברכת אב בערב יו״כ‬ ‫‪266‬‬

‫‪ .1982‬אבא משחק עם הנכדים‪ ,‬אפרת ואבי‬

‫אמא‬

‫אמא עם אפרת ועמיחי‪ ,‬נכדה ונין ראשונים‬

‫‪ .2019‬בבר מצווה של אלישיב‪ .‬שלושה דורות בתפילין‬ ‫‪267‬‬

‫‪ .2017‬המשפחה בחתונת איתמר ומרים‬

‫‪ .2017‬המשפחה בחתונת חני ודבי‬ ‫‪268‬‬

‫‪ .2018‬ביום הולדת ‪ 96‬לאבא עם חלק מהצאצאים‬

‫‪ .2018‬ביום הולדת ‪ 96‬לאבא‬ ‫‪269‬‬

‫‪ .2017‬מפגש משפחתי בפסח בבית איזנברג בבית שמש‬

‫‪ .2019‬ארבע דורות של משפחת קליין ‪ -‬בשבת בר‪-‬מצווה של אלישיב בפ״ת‬

‫משפחות רוזמן וערמון‬ ‫‪270‬‬

‫‪ .2018‬ההורים ביום הנישואין ה‪65-‬‬

‫‪ .2019‬ההורים ביום הנישואין ה‪66-‬‬ ‫‪271‬‬

‫ההורים בסתם יום של חול‬

‫‪ .2019‬חנוכה תשע״ט‬

‫‪ .2018‬אצלנו בחצר‬ ‫‪272‬‬

‫ביקור דוד גבי ודודה אמה אצל ההורים‬

‫נכדות קליין בלבן‬

‫משחקים דומינו‬

‫עם ההורים בסוכות תשע״ט‬ ‫‪273‬‬

‫‪ - 2015‬חנוכה תשע״ה‬ ‫‪274‬‬

275

‫ של אבא‬96 ‫שער החוברת יום הולדת‬ ‫ של אבא‬96 ‫לקריאה בחוברת יום הולדת‬

https://drive.google.com/file/d/1u-iEjI7sTbVejqHFdXvLx0jygQ17CEBz/view?usp=sharing

276

‫‪ .2016‬בבית האבות בקריית מנחם בירושלים‬

‫‪ .2019‬ביקור ההורים בבית אבות בחוה״מ סוכות ‪ -‬תמונה משפחתית אחרונה עם ההורים‬ ‫‪278‬‬

279

‫הנצחה‬

‫‪281‬‬

‫אלה אזכרה‪ ...‬וזכרם לא ימוש מאתנו לעולם‬ ‫תשרי‬

‫ח' בתשרי ‬ ‫ט”ו בתשרי ‬ ‫י”ז בתשרי ‬ ‫כ”ג בתשרי ‬ ‫כ”ז בתשרי ‬

‫חשוון‬

‫א' בחשוון ‬ ‫ח' בחשוון ‬

‫כסלו‬

‫י”ב בכסל ו‬ ‫י”ב בכסלו ‬ ‫כ”ב בכסלו ‬ ‫כ”ד בכסלו ‬

‫טבת‬

‫ ‬ ‫תשל״ו‬ ‫ ‬ ‫תשע״ח‬

‫ ‬ ‫תשס״ו‬ ‫ ‬ ‫תשכ״ו‬ ‫ ‬ ‫תשס״ח‬ ‫ ‬ ‫תשנ״א‬

‫אסתר גולדשטיין בת נתן יעקב‬ ‫יצחק קליין ב״ר ישראל‬

‫שמואל קליין ב”ר מרדכי יהודה‬ ‫אברהם שלום חי ב״ר נורבביש‬ ‫קלרה קליין בת משה‬ ‫שושנה גיטל בת יצחק‬

‫כ"ג בטבת ‬

‫ ‬ ‫תשע״ו‬

‫בנימין צבי ברנשטיין ב״ר אליהו‬

‫ו' בשב ‬ ‫ט‬ ‫ט' בשבט ‬ ‫י”א בשבט ‬ ‫י"ט בשבט ‬ ‫כ”ב בשבט ‬

‫ ‬ ‫תשע״ב‬ ‫ ‬ ‫תשמ״ג‬ ‫ ‬ ‫תשנ״ט‬ ‫ ‬ ‫תשמ״ט‬ ‫ ‬ ‫תש״ה‬

‫אברהם צבי הרשקוביץ ב״ר מנחם מנדל‬ ‫יוסף עזריאל (זולטן) שוורץ ב״ר דוד‬ ‫אברהם אלטר טסלר ב”ר יום‪-‬טוב‬ ‫נחמה לירז ברנשטיין בת בנימין צבי‬ ‫אברהם אליעזר קליין ב”ר מרדכי יהודה הי”ד‬

‫שבט‬

‫אדר‬

‫ד' באדר ‬ ‫ט”ז אדר ב’ ‬ ‫י”ח אדר ‬ ‫כ”ד אדר ‬ ‫כ”ה אדר א’ ‬ ‫כ"ז באדר ‬ ‫כ”ח אדר ב’ ‬ ‫‪282‬‬

‫ ‬ ‫תשנ״ד‬ ‫ ‬ ‫תשס״ג‬ ‫ ‬ ‫תשס״ב‬ ‫ ‬ ‫תשס״ב‬ ‫ ‬ ‫‪-‬‬

‫רבקה (איבוי) שוורץ בת אברהם‬ ‫הניה הרשקוביץ בת בנימין צבי‬ ‫משה קליין ב”ר מרדכי יהודה‬ ‫מרדכי פיש ב”ר חיים אריה‬ ‫יהודית פולק בת דוד כהן‬

‫ ‬ ‫תשנ״ו‬ ‫ ‬ ‫תשכ״ז‬ ‫ ‬ ‫תשנ״ה‬ ‫ ‬ ‫תשס״ד‬ ‫ ‬ ‫תש״ל‬ ‫ ‬ ‫תשס״ט‬ ‫ ‬ ‫תשנ״ה‬

‫גולדה שיינדל פיש בת שלמה‬ ‫חנה פולק בת שלמה‬ ‫שלמה פולק ב”ר בנימין צבי‬ ‫יפעת דבורה איזנברג בת הרב אפרים‬ ‫יהושע רייך ב”ר נפתלי‬ ‫צבי בנימין פנחס שטערן ב״ר אברהם‬ ‫לאה שטערן בת בנימין צבי‬

‫ניסן‬

‫ב' בניס ן‬ ‫י"ז בניסן ‬

‫אייר‬

‫ז' באיי ‬ ‫ר‬ ‫י"א באייר ‬ ‫כ’ באייר ‬ ‫כ”ב באייר ‬ ‫כ”ד באייר ‬ ‫כ”ד באייר ‬ ‫כ”ד באייר ‬ ‫כ”ד באייר ‬ ‫כ"ט באייר ‬

‫סיוון‬

‫י”א בסיוון ‬ ‫י”ח סיוון ‬ ‫י”ח סיוון ‬

‫תמוז‬

‫כ’ בתמוז ‬

‫אב‬

‫ ‬ ‫ז’ באב‬ ‫י”א באב ‬ ‫כ״ז באב ‬

‫אלול‬

‫ט״ז באלו ל‬ ‫כ”ד באלול ‬

‫ ‬ ‫תשמ״ד‬ ‫ ‬ ‫תשנ״ט‬

‫ ‬ ‫תשכ״ט‬ ‫ ‬ ‫תשע״ז‬ ‫ ‬ ‫תשנ״ז‬ ‫ ‬ ‫תש״ס‬ ‫ ‬ ‫תש״ד‬ ‫ ‬ ‫תש״ד‬ ‫ ‬ ‫תש״ד‬ ‫ ‬ ‫תש״ד‬ ‫ ‬ ‫תש״ף‬

‫ ‬ ‫תש״ד‬ ‫ ‬ ‫תש״ד‬ ‫ ‬ ‫תש״ד‬

‫ ‬ ‫תשל״א‬

‫ ‬ ‫תשס״א‬ ‫ ‬ ‫תשמ״ז‬ ‫ ‬ ‫תש״ף‬

‫ ‬ ‫תשס״ו‬ ‫ ‬ ‫תשנ״ה‬

‫ישראל צבי שטטר ב״ר שלמה שמואל‬ ‫אליהו ברנשטיין ב״ר אליהו‬

‫פנחס גולדשטיין ב״ר שלום יוסף‬ ‫ארנסט ערמון‬ ‫זלדה מרמורוש בת מרדכי יהודה‬ ‫רחל (רעכיל) טסלר בת בנימין צבי‬ ‫בנימין צבי פולק ב”ר חיים ישראל הי”ד (או ב’ בסיוון)‬ ‫שרה פולק בת דוד הי”ד (או ב’ בסיוון)‬ ‫מרים בת בנימין צבי פולק הי”ד (או ב’ בסיוון)‬ ‫דבורה בת בנימין צבי קליין ובתה רחל הי”ד (משוער)‬ ‫מאיר קליין ב״ר מרדכי יהודה‬

‫יהודי טאשנד‪ ,‬בתוכם מהר”ם בריסק הי״ד‬ ‫מרדכי יהודה קליין ב”ר אברהם אליעזר הי”ד‬ ‫בריינדל קליין בת משה הי”ד‬

‫חנה גולדה רייך בת בנימין צבי‬

‫בנימין צבי פולק ב”ר שלמה‬ ‫חנה משיח בת ישועה‬ ‫רבקה קליין בת בנימין צבי‬

‫אסתר ברנשטיין בת בנימין צבי‬ ‫שמואל דוד פולק ב”ר בנימין צבי‬

‫בני משפחה שנספו בשואה ותאריך מותם לא נודע‬

‫ ‬ ‫ ‬ ‫ ‬

‫ ‬ ‫‬‫תש״ד‪-‬תש״ה ‬ ‫ ‬ ‫תש״ה‬

‫אשת שמואל דוד פולק וילדיו שאיננו יודעים שמם הי״ד‬ ‫יהודה לייב פולק ב”ר בנימין צבי הי”ד‬ ‫יצחק פולק ב”ר בנימין צבי הי”ד‬ ‫‪283‬‬

‫הנצחת טאשנד‬ ‫ההורים‪ ,‬הדודים ובני הדודים השתדלו להנציח את הקהילות והיקירים שנרצחו‬ ‫בשואה‪ ,‬הי”ד‪ ,‬וגם דודים שנפטרו ולא נולדו להם ילדים‪ ,‬או שנפטרו ולא נשאר‬ ‫המשך למשפחתם‪ .‬מעשי הנצחה אלו חשובים מאוד‪ ,‬ומביאים לידי ביטוי את‬ ‫האחדות והאחריות ההדדית במשפחה‪.‬‬

‫דוד גבי מצביע על שורת הנצחת המשפחה בלוח הזיכרון של הקהילה בישיבת‬ ‫בריסק בנתניה‬

‫‪284‬‬

285

‫הנצחת סלאטווינה‬

‫‪286‬‬

‫הנצחת שלמה פולק ומשפחתו‬

‫הנצחה בישיבת רמת גן‬

‫הנצחה בבית כנסת בפתח תקווה‬

‫הנצחה במקווה טהרה בפתח תקווה‬ ‫‪287‬‬

‫הנצחת שמואל דוד פולק‪ ,‬שלמה פולק ומשפחתו‪,‬‬ ‫משפחת רייך ומשפחת טסלר‬

‫לוחות זיכרון להנצחת בני המשפחה‬

‫לוחות זיכרון להנצחת בני המשפחה‬ ‫‪288‬‬

‫הנצחת בני משפחת קליין‬

‫‪ .2008‬דוד גבי (מימין) ואבא‪ ,‬עם ספר תורה שנכתב לזכר דוד שמואל קליין‬ ‫‪289‬‬

‫ירושלים‪ .‬פרוכת שהוקדשה לעילוי נשמת הורי אמא ואבא ואחיהם שנספו בשואה‬ ‫פרוכת בבית הכנסת ״קריית‪-‬מנחם״ בירושלים לזכר משפחות ההורים שנהרגו בשואה‬

‫‪ .2008‬אני‪ ,‬אבא‪ ,‬אברהם אליעזר קליין ודוד גבי עם ס״ת שנכתב לזכר דוד שמואל קליין‬ ‫‪290‬‬

‫הנצחת אבא ואמא‬

‫מחיצה בבית הכנסת המרכזי בשיכון הפועל המזרחי בפתח תקווה לזכר אבא ואמא ז״ל‬

‫‪291‬‬

‫הנצחת בני משפחת ברנשטיין‬

‫לוחיות זיכרון להנצחת בני משפחת ברנשטיין‪:‬‬ ‫אליהו‪ ,‬אסתר‪ ,‬נחמה‪-‬לירז ובנימין‪-‬צבי (צביקה)‬ ‫בבית הכנסת ׳עין גנים׳ בפ״ת‬ ‫מידי שבוע מתקיים בימי רביעי בערב‬ ‫שיעור גמרא לזכרה של נחמה‪-‬לירז ברנשטיין‬ ‫השיעור נוסד ע״י אביה צביקה ברנשטיין ז״ל‬ ‫והוא מתקיים ברצף למעלה מ‪ 30-‬שנה‬

‫‪292‬‬

‫מצבות‬

‫‪293‬‬

‫מצבות אבא ואמא‬

‫‪294‬‬

‫חנה פולק‬

‫שלמה פולק‬

‫אברהם טסלר‬

‫רעכיל טסלר (גוש ה׳ חלקות א' ‪ -‬ט')‬ ‫‪295‬‬

‫יפעת דבורה איזנברג‬

‫חנה גולדה רייך (גוש ח' חלקה ד׳)‬

‫‪296‬‬

‫יהושע רייך‬

‫משה וקלרה קליין‬

‫גיטל ושמואל קליין‬ ‫‪297‬‬

‫‪298‬‬

‫גולדה שיינדל ומרדכי פיש‬

‫זלדה מרמורוש‬

‫אסתר גולדשטיין‬

‫פנחס גולדשטיין‬

‫יוסף עזריאל ורבקה שוורץ‬

‫אברהם שלום חי משיח קארי‬

‫חנה משיח‬ ‫‪299‬‬

‫לאה שטערן‬

‫‪300‬‬

‫צבי בנימין פנחס שטערן‬

‫דפי‬ ‫עד‬

‫ביד ושם‬

‫‪301‬‬

‫דפי עד משפחת קליין‬

‫מרדכי יהודה (מרטון)‬

‫‪302‬‬

‫דפי עד משפחת קליין‬

‫מרדכי יהודה (מרטון)‬

‫‪303‬‬

‫דפי עד משפחת קליין‬

‫מרדכי יהודה (מרטון)‬

‫‪304‬‬

‫דפי עד משפחת קליין‬

‫בריינדל קליין‬

‫‪305‬‬

‫דפי עד משפחת קליין‬

‫אברהם אליעזר (פאול)‬

‫‪306‬‬

‫דפי עד משפחת קליין‬

‫אברהם אליעזר (פאול)‬

‫‪307‬‬

‫דפי עד משפחת פולק‬

‫בנימין צבי פולק‬

‫‪308‬‬

‫דפי עד משפחת פולק‬

‫שרה פולק‬

‫‪309‬‬

‫דפי עד משפחת פולק‬

‫יהודה לייב פולק‬

‫‪310‬‬

‫דפי עד משפחת פולק‬

‫יצחק (איציק) פולק‬

‫‪311‬‬

‫דפי עד משפחת פולק‬

‫מרים פולק‬

‫‪312‬‬

‫דפי עד משפחת פולק‬

‫שוני קליין‬

‫‪313‬‬

‫דפי עד משפחת פולק‬

‫דבורה (ורה) קליין‬

‫‪314‬‬

‫דפי עד משפחת פולק‬

‫דבורה (ורה) קליין‬

‫‪315‬‬

‫דפי עד משפחת פולק‬

‫רחל קליין‬

‫‪316‬‬

‫עצי‬ ‫משפחה‬

‫‪317‬‬

318

319

320

321

322

323

324

325

‫שבט‬ ‫קליין‬

‫‪327‬‬

‫הרב יצחק אייזיק טאוב‬ ‫הרבי מקאליב‬

‫אברהם אליעזר קליין‬

‫מרדכי יהודה קליין‬ ‫‪328‬‬

‫בריינדל קליין‬

‫אבות השבט‬

‫ר' חיים ישראל פולק‬

‫ר' בנימין צבי פולק‬

‫שרה פולק‬ ‫‪329‬‬

‫מוטי‪ ,‬ציפי והדס קליין‬

‫חני ודובי טברסקי והילדים‬

‫שבט‬

‫תש״ף‬

‫איתמר ומרים קליין והילדות‬

‫בועז ופרדאל קליין והילדים‬ ‫‪330‬‬

‫ביום הולדת ‪ 96‬לסבא מאיר (‪)2018‬‬

‫אבי ורחלי קליין והילדים‬

‫אריאל ויעל קליין והילדים‬

‫אפרים‪ ,‬שרה ונעמי איזנברג‬

‫ורדית ונעמן אהרונוביץ׳ והילדים‬

‫קליין‬

‫‪2020‬‬

‫יוסף ומוריה איזנברג והילדות‬

‫אפרת ומאיר הלברשטט והילדים‬

‫אלעזר ותהילה איזנברג‬

‫ביני ואדית איזנברג והילדים‬ ‫‪331‬‬

‫מאיר ורבקה קליין‬

‫‪332‬‬

‫מרדכי יהודה וציפורה נילי קליין‬

‫שרה חווה ואפרים איזנברג‬

‫מאיר ואפרת הלברשטט‬

‫נעמן וורדית חן אהרונוביץ‬

‫אברהם שלום ורחלי קליין‬

‫בנימין יצחק ואדית איזנברג‬

‫אריאל ויעל מרים קליין‬

‫יוסף ומוריה איזנברג‬

‫בועז חנוך ופראדל שפרה קליין‬

‫אלעזר אברהם ותהילה איזנברג‬

‫איתמר שלמה ומרים קליין‬

‫חני ודובי טברסקי‬

‫הדסה זהבה קליין‬

‫נעמי איזנברג‬ ‫‪333‬‬

‫ילדי‬ ‫אפרת‬ ‫ומאיר‬ ‫הלברשטט‬ ‫עמיחי הלברשטט‬

‫דביר הלברשטט‬

‫תמר הלברשטט‬

‫יעל הלברשטט‬

‫איתן זאב הלברשטט‬

‫נעם שמואל הלברשטט‬

‫שירה רחל הלברשטט‬

‫ישי אברהם הלברשטט‬

‫י׳ באייר תש״ס‬

‫כ״ו באייר תשס״ג‬

‫כ״ז אדר תש״ע‬

‫י״ב בסיוון תשס״ו‬

‫כ״ח באדר תשע״ב‬

‫כ״ד בחשוון תשס״ב‬

‫י״ג אדר ב׳ תשס״ח‬

‫כ״ד בתמוז תשע״ד‬

‫ילדי‬ ‫חני‬ ‫ודבי‬ ‫טברסקי‬ ‫אילה טברסקי‬ ‫ג׳ בתמוז תשע״ח‬

‫‪334‬‬

‫אביב יוחנן טברסקי‬ ‫כ״ד באדר תש״ף‬

‫ילדי‬ ‫אבי‬ ‫ורחלי‬ ‫קליין‬ ‫אלישיב ישראל קליין‬

‫מבשר טוב קליין‬

‫תפארת נחמה קליין‬

‫אמונה חנה קליין‬

‫ב׳ בשבט תשס״ו‬

‫יסכה קליין‬

‫ל׳ באב תשס״ט‬

‫כ״ב בסיוון תשע״א‬

‫משה צבי קליין‬

‫רות קליין‬

‫כ׳ בתמוז תשע״ו‬

‫כ״ז בתשרי תשע״ט‬

‫ל׳ באב תשס״ז‬

‫ט״ז בתשרי תשע״ד‬

‫הלל מאיר קליין‬ ‫ח׳ באב תש״ף‬

‫בנות‬ ‫איתמר‬ ‫ומרים‬ ‫קליין‬ ‫אסתר הדסה קליין‬ ‫ט״ו באדר תשע״ח‬

‫שרה קליין‬

‫ח׳ בחשוון תש״ף‬

‫‪335‬‬

‫ילדי‬ ‫אריאל‬ ‫ויעל‬ ‫קליין‬ ‫אחיה יעקב קליין‬

‫ראשית קליין‬

‫אלישע יוסף קליין‬

‫נעמה קליין‬

‫כ׳ בתמוז תשס״ח‬

‫יונתן דוד קליין‬

‫ד׳ בניסן תשע״ד‬

‫כ״ג בניסן תשע״ב‬

‫איתן קליין‬

‫כ״ז בכסלו תשע״ח‬

‫‪336‬‬

‫מעיין קליין‬

‫ט׳ בסיוון תשע״ט‬

‫ג׳ בתמוז תש״ע‬

‫כ״ו בניסן תשע״ו‬

‫ילדי‬ ‫בועז‬ ‫ופרדאל‬ ‫קליין‬ ‫שיינא רעיה קליין‬ ‫א׳ באלול תשע״ג‬

‫שניאור זלמן קליין‬ ‫י׳ באייר תשע״ט‬

‫ילדי‬ ‫ורדית‬ ‫ונעמן‬ ‫אהרונוביץ‬ ‫תמר אהרונוביץ‬

‫נתאי ראובן אהרונוביץ‬

‫יעלה אהרונוביץ‬

‫שירה אהרונוביץ‬

‫כ״ב באב תש״ע‬

‫מיטב אהרונוביץ‬ ‫י׳ בשבט תשע״ד‬

‫י״א בניסן תשע״ו‬

‫ד׳ בתמוז תשע״ב‬

‫א׳ בניסן תש״ף‬

‫‪337‬‬

‫ילדי‬ ‫בנימין‬ ‫ואדית‬ ‫איזנברג‬ ‫עמית איזנברג‬

‫טליה איזנברג‬

‫ט״ו בתשרי תשע״ג‬

‫כ׳ באלול תש״ע‬

‫יובל איזנברג‬

‫שחר איזנברג‬

‫ב׳ בסיוון תשע״ט‬

‫ט״ו בכסלו תשע״ז‬

‫בנות‬ ‫יוסף‬ ‫ומוריה‬ ‫איזנברג‬ ‫עלמה איזנברג‬ ‫י״ז בניסן תשע״ז‬

‫תמרה איזנברג‬ ‫י״ג בכסלו תשע״ט‬

‫וזכני לגדל בנים ובני בנים‬ ‫חכמים ונבונים אוהבי ה' יראי אלוקים‬ ‫אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים‬ ‫ומאירים את העולם בתורה‬ ‫ובמעשים טובים ובכל‬ ‫מלאכת עבודת‬ ‫הבורא‬

‫‪338‬‬

)‫ עמ׳‬30(

‫לקריאה בחוברת הזיכרון לאבא‬

https://drive.google.com/file/d/1SkHvjrYvnxV3hGWVt_N5vGe24SUK0CRU/view?usp=sharing

)‫ עמ׳‬27(

‫לקריאה בחוברת הזיכרון לאמא‬

https://drive.google.com/file/d/1X-vzhCH70IKcsn0BJTi6PPVYhTl-0Qsr/view?usp=sharing

:)‫קישור לאתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל (יצחק קליין‬

https://www.izkor.gov.il/search/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7%20%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9F%20%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%94

GENI.com ‫קישור לאתר‬ https://www.geni.com

My Heritage ‫קישור לעץ המשפחה באתר‬

https://www.myheritage.co.il/site-family-tree-588847071/export-forest-kalib-corrected-13012019?newTree=&rootIndividualID=1000001#

6047 ‫ עץ משפחה מס׳‬- ‫מאגרי המידע הפתוחים באתר בית התפוצות‬ /https://dbs.bh.org.il/he

)‫ דקות‬3:14( ‫וההפרדה״‬

‫ ״בקרון לאושוויץ‬:‫לצפייה באמא‬

https://drive.google.com/file/d/1C998ukPVTcwExmgIay_p6o0tWWHuSx13/view?usp=sharing

)‫ דקות‬1:30( ‫ההורים״‬

‫ ״מחלות בשואה ושמירת‬:‫לצפייה באמא‬

https://drive.google.com/file/d/1OZWrXggu-gJvFYffKDLkOX2IZeSyID9B/view?usp=sharing

)‫ דקות‬2:38(

‫ ״איך זה שחזרתי?״‬:‫לצפייה באמא‬

https://drive.google.com/file/d/1GssqCe_jSFbVggMKv9PiXUsXoTLQKidl/view?usp=sharing

)‫ דקות‬3.38(

‫לצפייה בשירו של הרבי מקאליב ״סול או קוקוש מר״‬

https://www.youtube.com/watch?v=DuTuKufvgO4&pbjreload=101

)‫ דקות‬2( ‫הרב״‬

‫ ״ברכת‬:‫לצפייה באבא‬

https://drive.google.com/file/d/1dGLRBj5DrvCpQT1l9dNYh3Rk9iCF0-Qq/view?usp=sharing

)‫ דקות‬2:17( ‫צנק״‬

‫ ״בנאד‬:‫לצפייה באבא‬

https://drive.google.com/file/d/1C0cWEJfOdC3K4sK7_26nBwLtVl_pdWQI/view?usp=sharing

)‫ דקות‬3:14(

‫ ״כבוד לסבתא״‬:‫לצפייה באבא‬

https://drive.google.com/file/d/1tbBuB6GEbRQI5An0IVFBpPXntxNU5HNo/view?usp=sharing

)‫ דקות‬11( ‫הרשקוביץ‬

‫לצפייה בעדות יצחק דב‬

https://drive.google.com/file/d/1gaQcBAO1S51LTO1W3AI0JeV1PHt1bms2/view?usp=sharing

)‫ דקות‬2:37( ‫באושוויץ״‬

‫ ״קבלת פנים‬:‫לצפייה בדוד גבי‬

https://drive.google.com/file/d/1-CkUQ3beDXqHKgjbPMQEXWfHg_xWAGMd/view?usp=sharing

)‫ דקות‬2.45( ‫מאבנזה״‬

‫ ״חזרה‬:‫לצפייה בדוד גבי‬

https://drive.google.com/file/d/1sWDrNI0nI6m5v-jyWfe0xTCdigah-CvR/view?usp=sharing

)‫ דקה‬1( ‫ישראל״‬

‫ ״רק בארץ‬:‫לצפייה באמא‬

https://drive.google.com/file/d/1VXpZYyvVQAxaOblVi41aclbREIIZUxnn/view?usp=sharing

‫ של אבא‬96 ‫לקריאה בחוברת יום הולדת‬

339

https://drive.google.com/file/d/1u-iEjI7sTbVejqHFdXvLx0jygQ17CEBz/view?usp=sharing

14 ‫ עיין הערה ראשונה בעמ׳‬- My Heritage-‫ ו‬GENI-‫* בנוגע לעצי המשפחה ב‬

‫קישור לעדויות המלאות‬ ‫ אמא ודוד גבי‬,‫של אבא‬ )‫(נמצאות גם ביד ושם‬ )‫ דקות‬55(

‫עדות אבא‬

https://drive.google.com/file/d/1K9h8QBUA3FDcxJgNLGUg7awz4Gnan2dz/view?usp=sharing

)‫ שעות‬2:42(

‫עדות אמא‬

https://drive.google.com/file/d/1GxDVDUDSzSn2OYDPNOiWvabsKMzrileb/view?usp=sharing

)‫ שעות‬2:42(

‫עדות דוד גבי‬

https://drive.google.com/file/d/1GFi9eVsHw_pXQd52VLNXFzgSvA5gG4Ta/view?usp=sharing

340