שורשים וכנפיים ז

‫שורשים ּו כנפיים‬ ‫מקראה לתלמידי כיתות ז'‬

‫מרים מיינר שולמית פרידור בינה גלר־טליתמן‬ ‫ייעוץ מדעי ופדגוגי ‪ -‬ד"ר יפה בנימיני‬ ‫על־פי תכנית הלימודים החדשה בספרות התשס"ז‬

‫אישור מס' ‪ 3136‬מיום ‪26.6.08‬‬

‫עריכה וכתיבה‪ :‬מרים מיינר‪ ,‬שולמית פרידור ובינה גלר־טליתמן‬ ‫ייעוץ מדעי ופדגוגי‪ :‬ד"ר יפה בנימיני‬ ‫ייעוץ תורני‪ :‬ערן שטראוס‬ ‫ייעוץ באמנות‪ :‬רחל שליטא‬ ‫ייעוץ מגדרי‪ :‬ד"ר צפרירה שחם‬ ‫עריכה לשונית‪ :‬יהודית נווה‬ ‫עיצוב‪ :‬אמרי זרטל‬ ‫הפקה‪ :‬תמי פרמונט‬ ‫גרפיקה ועימוד‪ :‬סיון טולדו‬ ‫הספר ערוך על פי תכנית הלימודים החדשה התשס"ז‬ ‫הספר אושר לבתי הספר הממלכתיים על ידי גף אישור ספרי לימוד במשרד החינוך‬ ‫אישור מס' ‪ 3136‬מיום ‪.26.6.08‬‬

‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪,‬‬ ‫לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני‪,‬‬ ‫אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪.‬‬ ‫שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט‬ ‫אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬

‫© כל הזכויות שמורות להוצאת כנרת‪ ,‬רח' התעשייה ‪ ,10‬אור יהודה ‪60212‬‬ ‫נדפס בישראל‪2009 ,‬‬

‫אישור מס' ‪ 3136‬מיום ‪26.6.08‬‬

‫תוכן העניינים‬

‫שער א‪ :‬אני‪ ,‬חברה וחבר ּות ‬

‫‪7‬‬

‫הבית ובית הספר ‬

‫‪8‬‬ ‫‪8‬‬ ‫‪13‬‬ ‫‪23‬‬ ‫‪30‬‬ ‫‪31‬‬ ‫‪37‬‬ ‫‪44‬‬ ‫‪51‬‬ ‫‪58‬‬ ‫‪64‬‬ ‫‪67‬‬ ‫‪68‬‬ ‫‪72‬‬ ‫‪75‬‬ ‫‪87‬‬ ‫‪95‬‬ ‫‪102‬‬ ‫‪106‬‬

‫שורת נשים שקטה ‪ /‬דליה קווה ‬ ‫הזקן ‪ /‬שלום עליכם ‪ /‬תרגום י"ד ברקוביץ ‬ ‫בעיני ילד ‪ /‬שלום עליכם ‪ /‬תרגום גניה בן שלום ‬ ‫יוסף ‪ /‬נורית זרחי ‬ ‫בשל תפוחים ‪ /‬יהודה בורלא ‬ ‫עץ הדובדבן השבור ‪ /‬ג'סי סטיוארט ‬ ‫על הימים שנחשבתי לנער מופרע ‪ /‬אהרון אלמוג ‬ ‫תמונות מבית הספר העממי ‪ /‬אמנון שמוש ‬ ‫מחצית היום ‪ /‬נגיב מחפוז ‬ ‫אחד בכה ‪ /‬גרשון שופמן ‬

‫חברות ‬ ‫ביקור אצל ידיד ‪ /‬גבריאל פרייל ‬ ‫מקץ עשרים שנה ‪ /‬או הנרי ‬ ‫לילי ואני ‪ /‬יעל רוזמן ‬ ‫גילה ‪ /‬ס' יזהר ‬ ‫רחיצה בבריכה ‪ /‬ס' יזהר ‬ ‫עיניים נוצצות ‪ /‬אתגר קרת ‬ ‫התסריט הראשון של סבק‪ /‬בנימין טנא ‬

‫על האופי האנושי ‬

‫‪113‬‬

‫מרגרט אן ‪ /‬נורית זרחי ‬ ‫על מעין וים ‪ /‬יחיאל מוהר־מ ר‬ ‫שלוש עקיצות ‪ /‬של סילברסטיין ‬ ‫הספר שנמר מאולף ערף את ראש דודו ‪ /‬ויליאם סארויאן ‬ ‫משהו חמור מאוד עומד לקרות בכפר הזה ‪ /‬גבריאל גרסיה מרקס ‬ ‫הרבנית מברדיטשב ‪ /‬ש"י עגנון ‬ ‫גזרת המראות ‪ /‬שלומית כהן־אסיף ‬ ‫כמה האמיתית ‪ /‬מרטין בובר ‬ ‫הח ָ‬ ‫ָ‬ ‫ישר בעיני‪ /‬יונתן גפן ‬ ‫פס על כל העיר ‪ /‬נורית זרחי ‬

‫‪114‬‬ ‫‪118‬‬ ‫‪119‬‬ ‫‪122‬‬ ‫‪130‬‬ ‫‪132‬‬ ‫‪134‬‬ ‫‪139‬‬ ‫‪140‬‬ ‫‪141‬‬

‫שער ב‪ :‬הימים הנוראים ‬

‫‪142‬‬

‫התפילה‪ – ‬היום הרת עולם ‬ ‫משאלות ‪ /‬אסתר ראב ‬ ‫אם לא למעלה מזה ‪/‬י"ל פרץ ‬

‫‪142‬‬ ‫‪143‬‬ ‫‪146‬‬ ‫‪150‬‬

‫ראש השנה ‬

‫תפילת כל נדרי ‪ -‬מחזור יום הכיפורים ‬ ‫לכאורה ‪ /‬זרובבל גלעד ‬ ‫ליל כל נדרי באושוויץ ‪ /‬נעמי יודקובסקי ‬

‫‪153‬‬ ‫‪153‬‬ ‫‪156‬‬ ‫‪157‬‬

‫שער ג‪ :‬ימי זיכרון ‬

‫‪159‬‬

‫יום הזיכרון ליצחק רבין ‬

‫‪160‬‬ ‫‪160‬‬ ‫‪162‬‬ ‫‪164‬‬ ‫‪169‬‬

‫יום הכיפורים ‬

‫יצחק רבין ‬ ‫על תרבות של מחלוקות ‪ /‬זבולון המ ר‬ ‫כיכר מלכי ישראל‪ – ‬היום שאחרי ‪ /‬רוני סומק ‬ ‫שלום חבר ‪ /‬יענקלה רוטבליט ‬

‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה ‬ ‫תפילת אל מלא רחמים‪ — ‬מתוך הסידור ‬ ‫ביקור ‪ /‬רחל פרחי ‬ ‫שתיקות ‪ /‬איתמר יעוז־קסט ‬ ‫על הילד אברם ‪ /‬נתן אלתרמן ‬ ‫אנטישמיות ‪ /‬עידו אבישי ‬ ‫באבי יאר ‪ /‬יבגני יבטושנקו ‪ /‬תרגום שלמה אבן־שושן ‬ ‫לא הרמתי את קולי ‪ /‬מרטין מילנר ‬

‫יום הזיכרון לחללי צה"ל ‬ ‫הקדיש‪ — ‬מתוך הסידו ר‬ ‫אליפלט ‪ /‬נתן אלתרמן ‬ ‫"אורי‪ ,‬היית לי מישהו לרוץ איתו‪ / "...‬דוד גרוסמן ‬ ‫סיפורי גבורתם של רס"ן קליין וטוראי אלבז ‬ ‫לא אשכח זאת רעי ‪ /‬נתן אלתרמן ‬ ‫לנשמת רע‪ /‬ע' הלל ‬

‫‪170‬‬ ‫‪171‬‬ ‫‪174‬‬ ‫‪177‬‬ ‫‪178‬‬ ‫‪180‬‬ ‫‪185‬‬ ‫‪186‬‬ ‫‪188‬‬ ‫‪189‬‬ ‫‪191‬‬ ‫‪193‬‬ ‫‪194‬‬ ‫‪195‬‬ ‫‪196‬‬

‫תפילה‪ ,‬נעילה ‪ /‬חיים חפר ‬ ‫הרעות ‪ /‬חיים גורי ‬ ‫שים שלום ‪ /‬ע' הלל ‬

‫‪199‬‬ ‫‪201‬‬ ‫‪202‬‬

‫שער ד‪ :‬מספרות עממית אל ספרות אמנותית ‬

‫‪203‬‬

‫שירה‬ ‫בלדות עממיות סקוטיות ‬ ‫שלושה בני עורב ‪ /‬תרגום נתן אלתרמן ‬ ‫לורד רנדל ‪ /‬תרגום נתן אלתרמ ן‬ ‫סר פטריק ספנס ‪ /‬תרגום נתן אלתרמן ‬ ‫אדווארד‪ ,‬אדווארד ‪ /‬תרגום נתן אלתרמן ‬

‫‪204‬‬ ‫‪204‬‬ ‫‪208‬‬ ‫‪209‬‬ ‫‪211‬‬

‫רומנסות‬ ‫נומה נוּם מלאכי‪ / ‬רומנסה עממית ‪ /‬תרגום יעקב מאו ר‬ ‫פתחי לי את דלתך‪ / ‬רומנסה עממית ‪ /‬תרגום יעקב מאור ‬ ‫בוכים העצים‪ / ‬רומנסה עממית ‪ /‬תרגום יעקב מאו ר‬ ‫שלוש אחיות‪ / ‬רומנסה עממית ‪ /‬תרגום גיורא משה אלימלך ‬

‫‪214‬‬ ‫‪215‬‬ ‫‪216‬‬ ‫‪217‬‬

‫בלדות ספרותיות ‬

‫‪218‬‬ ‫‪218‬‬ ‫‪225‬‬ ‫‪227‬‬ ‫‪230‬‬ ‫‪232‬‬ ‫‪233‬‬ ‫‪234‬‬

‫בעין דור ‪ /‬שאול טשרניחובסק י‬ ‫על הרי גלבוע ‪ /‬שאול טשרניחובסקי ‬ ‫הנה תמו יום קרב וערבו ‪ /‬נתן אלתרמן ‬ ‫בת הרב ‪ /‬שאול טשרניחובסקי ‬ ‫ואמה ‪ /‬שאול טשרניחובסקי ‬ ‫ּ‬ ‫בת הרב‬ ‫לורלי ‪ /‬היינריך היינה ‪ /‬תרגום שלמה טנאי ‬ ‫בלדה על אדון כמעט וגברת כבר ‪ /‬חנוך לוין ‬

‫סיפורת‬ ‫מדרשי אגדה ‬ ‫האישה מציידן ספר האגדה ‪ /‬מן המקורו ‬ ‫ת‬ ‫מעשה בשלמה המלך שהייתה לו בת ‪ /‬סיפור עממי ‬

‫‪238‬‬ ‫‪238‬‬ ‫‪240‬‬

‫אגדות וסיפורי עם אמנותיים ‬

‫‪241‬‬ ‫‪241‬‬

‫בחורה חכמה ‪ /‬סיפור עם אתיופי ‬

‫העלמה החכמה והמלך ‪ /‬סיפור עממי ‬ ‫שלוש טבעות ‪ /‬ג'ובני בוקצ'ו ‪ /‬תרגום גאיו שילוני ‬ ‫שבע השנים הטובות ‪ /‬סיפור עממי ‬ ‫הפיקדון ‪ /‬י"ל פרץ ‬

‫‪242‬‬ ‫‪245‬‬ ‫‪247‬‬ ‫‪250‬‬

‫שער ה‪ :‬מפגש עם יוצר ‪ -‬נתן יונתן ‬

‫‪255‬‬

‫שער ו‪ :‬היכרות עם סופר ש"י עגנון ‬

‫‪266‬‬

‫שער ז‪ :‬ספרי קריאה ‬

‫‪274‬‬

‫הילדה שאהבנוה ‬ ‫חופים הם לפעמים ‬ ‫אהוב שלי ‬ ‫זמר לבני ‬ ‫יש פרחים ‬ ‫היקום הגדול הזה ‬

‫מעשה העז ‪ /‬ש"י עגנון ‬ ‫מאויב לאוהב ‪ /‬ש"י עגנו ן‬ ‫קליפת תפוח הזהב ‪ /‬ש"י עגנון ‬

‫על דורית אורג ד‬ ‫על הספר קלקידן ‪ /‬ד"ר יפה בנימיני ‬ ‫קלקידן ‪ /‬דורית אורגד ‬ ‫לאהוב עד מוות ‪ /‬דבורה עומר ‬ ‫כפכפי העץ של אנדרה ‪ /‬צרויה להב ‬ ‫הממלכה של קנסקי ‪ /‬מייקל מורפורגו ‪ /‬תרגום אמיר צוקרמן ‬ ‫לרחם על סיליה ‪ /‬ז'קלין מוריארטי ‪ /‬תרגום יעל ענבר ‬ ‫הילדה רובין הוד ‪ /‬נורית זרחי ‬ ‫נאדיה ‪ /‬גלילה רון פדר ‬ ‫הנערים מרחוב פאל ‪ /‬פרנץ מולנר ‪ /‬תרגום מרדכי ברקא י‬ ‫רשימת ספרים מומלצים ‬ ‫רשימת מקורות ותודות ‬

‫‪256‬‬ ‫‪258‬‬ ‫‪259‬‬ ‫‪261‬‬ ‫‪263‬‬ ‫‪265‬‬

‫‪267‬‬ ‫‪270‬‬ ‫‪272‬‬

‫‪276‬‬ ‫‪277‬‬ ‫‪280‬‬ ‫‪283‬‬ ‫‪285‬‬ ‫‪287‬‬ ‫‪291‬‬ ‫‪296‬‬ ‫‪300‬‬ ‫‪304‬‬ ‫‪309‬‬ ‫‪310‬‬

‫וחברות‬ ‫אני‪,‬‬ ‫חברהחברה וחברות‬ ‫אני‪,‬‬

‫אני‬

‫הבית ובית הספר‬ ‫דליה קווה — מרצה לביולוגיה‪ ,‬כותבת שירים‪ .‬ספרה הראשון "אישה עיגול" יצא‬ ‫לאור בשנת ‪ 1990‬וזכה בפרס האוניברסיטה‪.‬‬

‫ׁשו ַּרת נָ ׁ ִשים ׁ ְש ֵק ָטה ‪/‬‬ ‫ְּכמוֹ ַּב ּבוּ ׁ ְש ָקה רוּ ִסית‪,‬‬ ‫ֻּב ָּבה ְּבתוֹ ְך ֻּב ָּבה‬ ‫ְּבתוֹ ְך ֻּב ָּבה‪,‬‬ ‫ְמ ֻק ּ ָפלוֹ ת ִּבי‬ ‫ִא ִּמי וְ ָס ָב ִתי‬ ‫וְ ֵאם ִא ָּמ ּה‬ ‫וְ ָס ָב ָת ּה‬ ‫וְ ָכל ַהדּ וֹ רוֹ ת‪,‬‬ ‫ׁשוּ ַרת נָ ׁ ִשים ׁ ְש ֵק ָטה‬ ‫ְּכמוֹ שְׂ ֵד ָרה ׁ ֶשל ּכ ַֹח‪.‬‬

‫ ‬

‫דָּ ְליָ ה ָקוֶ ה‬

‫פעילויות‬ ‫א‪ .‬המשוררת רואה בעצמה כמכילה בתוכה דורות נשים שקדמו לה במשפחתה‪ .‬באופן‬ ‫דומה‪ ,‬כשאתם חושבים על עצמכם‪ ,‬מי מהדמויות במשפחתכם אתם מכילים בתוככם?‬ ‫איזו דמות או אילו דמויות לפי הרגשתכם‪ ,‬כאילו נמצאות בתוככם והן חלק מכם?‬ ‫בבושקה ברוסית פירושו "סבתא"‪ .‬השם ניתן לצעצוע הנקרא ברוסיה "מטריושקה"‪,‬‬ ‫והוא סדרת בובות מעץ הנתונות זו בתוך זו‪ .‬על פני כל אחת מהבובות מצוירת בדרך‬ ‫כלל דמות של סבתא‪ .‬בובות אלו חלולות מבפנים וחצויות לרוחבן לשניים והן הולכות‬ ‫וקטנות‪ .‬כך ניתן להכניס בובה לתוך בובה ולהוציא בובה מתוך בובה‪.‬‬ ‫‪ .1‬ה"בבושקה" בשיר היא דימוי‪ .‬מה מוסיף הדימוי "בבושקה" ליחס הדוברת לנשים‬ ‫שקדמו לה במשפחתה? היעזרו בהסבר למושג דימוי‪:‬‬ ‫דימוי הוא השוואה באמצעות כ' הדמיון בין שתי תופעות או שני עצמים על פי תכונה או‬ ‫פעולה המשותפת לשניהם‪ .‬לדוגמה‪ ,‬בדימוי "שפתיים אדומות כדם"‪ ,‬התכונה המשותפת‬ ‫לשפתיים ולדם היא צבע אדום‪ .‬הדימוי יכול להיות מורכב יותר‪ ,‬למשל כאשר אומרים‬ ‫"שפתיה דם"‪ .‬אפשר בצורה זו להצמיד אל המדומה (במקרה זה השפתיים) תכונות‬ ‫נוספות של הדם ולא רק של הצבע‪ .‬לדוגמה‪ :‬חיים‪ ,‬חום‪.‬‬ ‫‪ .2‬סדרו את הדורות‪ ,‬שהדוברת מזכירה בשיר‪ ,‬ממנה לדורות שלפניה‪.‬‬ ‫‪ .3‬כשהבובות מכונסות זו בתוך זו‪ ,‬רואים רק בובה אחת; מה מבטא מראה זה ומה‬ ‫הוא "אומר" למתבונן?‬ ‫‪ .4‬שורת הנשים השקטה מדומה ל"שדרה של כוח"‪.‬‬ ‫מה משמעותה של שורת הנשים השקטה? היעזרו בהגדרה‪:‬‬ ‫שדרה — שורה‪ ,‬דברים ערוכים בסדר מסוים בזה אחר זה‪ .‬כינוי רוֹ וֵ ח לרחוב שלאורכו‬ ‫יש שורת עצים‪.‬‬ ‫‪ .5‬מה הן תחושותיה של הדוברת כלפי דורות הנשים במשפחתה?‬ ‫‪ .6‬איך יכולה שורת נשים שקטה להפוך לשדרה של כוח?‬ ‫‪ .7‬יש הסוברים ששקט הוא פעמים רבות סימן לכניעה‪ .‬כיצד מפרשת הדוברת את‬ ‫השקט בשיר? מה דעתכם?‬

‫ ‬

‫תמונה א‬

‫מניה צור עם הבת תמר‪ ,‬הנכדה הילה והנינה יערה (משמר העמק)‪ ,‬צילמה‪ :‬עליזה אורבך‬

‫‪10‬‬

‫עליזה אורבך — בשנות השמונים של המאה הקודמת צילמה הצלמת עליזה אורבך‬ ‫את ותיקי היישוב‪ ,‬שלמרות גילם המופלג עדיין היו פעילים במעגל העבודה‪.‬‬ ‫כאשר פגשה את מניה צור ממשמר העמק‪ ,‬התברר לה שבקיבוץ חיות גם בתה‪ ,‬נכדתה‬ ‫ונינתה‪ .‬היא ביקשה אותן להצטלם יחד והציעה להן לצאת החוצה אל הדשא ולעמוד‬ ‫אישה מאחורי בתה‪.‬‬

‫פעילויות‬ ‫תמונה א‪" :‬נשים"‬ ‫‪ .1‬התבוננו בתצלום‪ ,‬הבחינו בהבדלים שבין ארבע הנשים המצולמות (במראה‪,‬‬ ‫בשפת הגוף‪ ,‬בהבעה וכדומה) ִורשמו אותם‪.‬‬ ‫‪ .2‬מה ניתן ללמוד על היחסים בין הנשים בתצלום על פי הצפייה בו? שימו לב‬ ‫לתנוחת העמידה‪ ,‬מגע הידיים והבעות הפנים של המצולמות‪.‬‬ ‫תמונה ב‪" :‬חמש נשים‪ — ‬חמישה דורות"‬ ‫‪ .3‬התבוננו בתצלומי חמש הנשים בתמונה הנוספת בעמוד הבא‪ .‬במה דומה התמונה‬ ‫של עליזה אורבך לתצלומי חמש הנשים? במה היא שונה?‬ ‫תמונה ג‪" :‬בבושקה" (מטריושקה)‬ ‫‪ .4‬בעמוד ‪ 12‬מופיעה גם תמונה של "בבושקה"‪ – ‬בובה רוסית המכילה בתוכה בובות‬ ‫קטנות נוספות‪ ,‬זו בתוך זו‪ .‬מה הקשר בין התמונה של ה"בבושקה" לתצלום של‬ ‫עליזה אורבך ולתצלומי חמש הנשים?‬ ‫‪ .5‬איזה מבין שלושת התצלומים מתאים‪ ,‬לדעתכם‪ ,‬לבטא את הקשר בין הנשים‬ ‫בשיר "שורת נשים שקטה"? הסבירו תשובתכם‪.‬‬ ‫‪ .6‬האם יש לכם תצלומי משפחה שתוכלו להביא לכיתה? מהו הדמיון בינם לבין‬ ‫התצלומים שראיתם בעמ' ‪ 10‬ובעמ' ‪( 12‬תמונות א' ו־ב')?‬ ‫‪ .7‬בדקו בתצלומים שלכם‪ – ‬מי מצולם? באיזה אופן האנשים עומדים או יושבים‬ ‫מספר התצלום על היחסים בין‬ ‫לצילום? האם הם מביטים ישירות למצלמה? מה ֵּ‬ ‫האנשים המצולמים?‬

‫‪11‬‬

‫תמונה ב‬

‫חמש נשים ‪ -‬חמישה דורות‬

‫תמונה ג‬

‫בבושקה (מטריושקה)‬

‫‪12‬‬

‫איור‪ :‬אפרת שוב‬

‫שלום עליכם (‪ — )1919-1859‬כינויו הספרותי של הסופר היהודי הנודע שלום‬ ‫נחומוביץ רבינוביץ‪ ,‬כתב בעיקר ביידיש‪ .‬בהומור טבול בכאב ועצב תיאר את חיי‬ ‫היהודים בעיירות במזרח אירופה‪.‬‬

‫הזקן ‪/‬‬

‫שלום עליכם ‪ /‬מיידיש י"ד ברקוביץ'‬

‫השעון הזקן‪ ,‬שהיה תלוי על גבי הכותל של בית אבא‪ָ ּ ,‬פ ַעם שלוש־עשרה פעם‪.‬‬ ‫כסבורים אתם שטועה אני‪ ,‬או לצון אני חומד לי? חס ושלום! אין בדברי אלה לא‬ ‫משום טעות ולא משום ליצנות‪ .‬מעשה שהיה אני מספר לכם הפעם‪.‬‬ ‫השעון‪ ,‬שהיה תלוי על גבי הכותל של בית אבא‪ ,‬היה שעון מיוחד במינו‪ ,‬זקן ושׂ בע‬ ‫ימים‪ ,‬שנפל לאבי בירושה מאת אבי אבי אביו‪ ,‬ולפיכך היו קוראים לו בשם זקן‪ .‬והיה‬ ‫הזקן הזה מראה את השעות והרגעים בדיוק גדול‪ ,‬ולא נמצא כמוהו שעון דייקן בכל‬ ‫העיר‪ ,‬אשר על כן היו בני עירנו באים בכל יום אצלנו‪ ,‬משגיחים מן החלון ומציצים‬ ‫אל הזקן המומחה שלנו‪ ,‬כדי לכוון על פיו את שעוניהם ולהעמידם על השעה הנכונה‪.‬‬ ‫והשעון שלנו‪ ,‬אף על פי שזקן היה‪ ,‬לא תש כוחו ולא נס ליחו‪ ,‬וכשהגיעה שעתו לפעום‪,‬‬ ‫היה קולו הצלול הולך ונשמע גם בבתי שכנינו אשר מסביב‪:‬‬ ‫בום! בום! בום!‪...‬‬ ‫ולא עוד‪ ,‬אלא שכמה עניינים נכבדים היו נחתכים על פיו בעירנו‪ :‬על פיו היו קובעים‬ ‫זמן מליחת בשר ועל פיו היו מדליקים נרות בערב שבת ומעלים אור במוצאי שבת‪ ,‬עורכים‬ ‫תיקון חצות ומשכימים לסליחות בימים הנוראים‪ ,‬וכיוצא בדברים אלו‪ .‬כללו של דבר‪ :‬הזקן‬ ‫שלנו היה מורה ומדריך את כל בני העיר והיה עובד עבודתו באמת ובאמונה‪ .‬מימיו לא‬ ‫עמד לנוח אפילו שעה אחת‪ ,‬ויד שען לא נגעה בו מעולם לתקנו‪ ,‬חוץ מידי אבא‪ .‬ואבא‪,‬‬ ‫אף על פי שלא למד מעולם את מלאכת השעונים‪ ,‬היה מומחה לאותו דבר‪ ,‬והיה בקי על‬ ‫האופנִ ים בלכתם והגלגלים בחזירתם‪ ,‬והיה יודע את כולם למקטון ועד גדול‪,‬‬ ‫ַ‬ ‫פה במסיבת‬ ‫ובינה יתרה ניתנה לו לרדת לכל עומקם ולגלות צפונותיהם‪ .‬מדי שנה בשנה כשהגיע ערב‬ ‫פסח‪ ,‬זמן בדיקת החמץ‪ ,‬היה אבא מפנה את השולחן‪ ,‬עומד ומוריד בזהירות יתרה את‬ ‫הזקן מעל גבי הכותל‪ ,‬מניחו על השולחן‪ ,‬מסתכל בו מכל עבריו ומעמיק עיניו לתוכו‪.‬‬ ‫אחר כך היה יושב לפניו בעיון רב‪ ,‬מפשפש בבני מעיו ומנקה אותם בכנף אווז העשויה‬

‫‪13‬‬

‫לדבר‪ ,‬ומוציא מתוכם קורי‬ ‫עכביש ופגרי זבובים נפוחים‬ ‫ויתושים הרבה‪ ,‬שהיו מונחים‬ ‫שם בשלום כל אותה השנה‪.‬‬ ‫ולבסוף‪ ,‬כשגמר לנקות את‬ ‫הזקן ולצחצחו‪ ,‬היה עומד‬ ‫ותולה אותו על גבי הכותל‬ ‫כבתחילה‪ ,‬ופניהם נהרו‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬פני שניהם נהרו‪:‬‬ ‫פני הזקן היו מאירים משום‬ ‫שיצא נקי ומבריק ומהודר‪,‬‬ ‫כחתן היוצא לחופתו‪ ,‬ופני‬ ‫אבא היו מבהיקים מאור‬ ‫פניו של הזקן‪.‬‬ ‫זה היה הזקן וכך דרכו‬ ‫השעון‪ ,‬יוסל ברגנר‬ ‫בביתנו כל הימים‪.‬‬ ‫ויהי היום‪ ,‬ואנחנו יושבים אל השולחן ואוכלים פת שחרית‪ .‬טבע היה בי‪ :‬כשהיה‬ ‫פעמונו של הזקן פועם ומכריז על השעות‪ ,‬הייתי עונה אחריו ומונה מספרן בקול‪ .‬וגם‬ ‫בפעם הזאת התחלתי מונה את השעות‪ ,‬כדרכי תמיד‪:‬‬ ‫"אחת‪ ,‬שתיים‪ ,‬שלוש‪ ,‬ארבע‪ ,‬חמש‪ ,‬שש‪ ,‬שבע‪ ,‬שמונה‪ ,‬תשע‪ ,‬עשר‪ ,‬אחת־עשרה‪,‬‬ ‫שתים־עשרה‪ ...‬שלוש־עשרה!‪"...‬‬ ‫אבא‪ ,‬שהיה שקוע אותה שעה באכילתו‪ ,‬הוציא את המזלג מבין שיניו‪ ,‬הציץ עלי‬ ‫באחת מעיניו ואמר לי בשׂ חוק קל‪:‬‬ ‫"השעה השלוש־עשרה? אכן בעל חשבון אתה‪ ,‬בלא עין הרע! השמעת מימיך השעה‬ ‫השלוש־עשרה?"‬ ‫"חי נפשי‪ ,‬כי באוזני שמעתי שלוש־עשרה פעם בום!"‬ ‫"שלוש־עשרה מכות לחי תקבל מידי בזה הרגע!" גער בי אבא בנזיפה‪" ,‬השעון אינו‬ ‫יכול להשמיע שלוש־עשרה פעם בום!"‬ ‫עמדה אמא והתערבה אף היא בדברינו‪:‬‬ ‫"חוששת אני‪ ,‬שהפעם צדק הילד‪ ,‬דומה‪ ,‬שגם אני שמעתי שלוש־עשרה פעם בום‪".‬‬

‫‪14‬‬

‫"כיוון שגם את שמעת שלוש־עשרה פעם בום‪ ,‬שוב אין להרהר אחרי דבריכם!" אמר לה‬ ‫אבא בלעג‪ .‬ואף על פי כן נראה היה‪ ,‬כי גם לבו מהסס בדבר זה‪ .‬ואמנם כשגמרנו סעודתנו‪,‬‬ ‫עמד אבא וניגש אל הזקן‪ .‬עלה על הספסל‪ ,‬פשט ידו ונגע באחד הגלגלים‪ ,‬והפעמון התחיל‬ ‫פועם‪ .‬עמדנו והתחלנו מונים בלחש‪ ,‬מונים ומנענעים ראשינו לכל פעם ופעם‪:‬‬ ‫"אחת‪ ...‬שתיים‪ ...‬שלוש‪ ...‬ארבע‪ ...‬חמש‪ ...‬שש‪ ...‬שבע‪ ...‬שמונה‪ ...‬תשע‪ ...‬עשר‪...‬‬ ‫אחת־עשרה‪ ...‬שתים־עשרה‪ ...‬שלוש־עשרה!‪"...‬‬ ‫"טעות היא! אי־אפשר הדבר!" אומר אבא‪ ,‬תוהה ומשתומם‪ .‬והרי הוא נוגע שוב‬ ‫בגלגל החוזר‪ ,‬והפעמון משמיע גם בפעם הזאת שלוש־עשרה פעם‪.‬‬ ‫אבא ירד מעל הספסל‪ ,‬כולו חיוור ומבולבל‪ ,‬והציץ בפני שנינו בעיניים מפיקות‬ ‫תימהון ופחד‪ ,‬כאיש השומע פתאום כי ניתן ּ ֶפה לכותל‪ ,‬והוא מדבר בלשון בני אדם‪.‬‬ ‫"נתקלקל הזקן!" מדבר אבא לעצמו בקול נכאים‪ ,‬כשהוא עומד באמצע הבית משמים‬ ‫וע ֵצב ומביט מתוך צער אל התקרה‪ ,‬כמבקש עצה ממנה‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫פתחה אמא ואמרה לו‪:‬‬ ‫"למה נעצבת ולמה נפלו פניך? אם אתה לוא שמעני‪ ,‬קום והורד את הזקן מעל הכותל‬ ‫ותקנהו‪ ,‬הלוא אומן אתה ומומחה לכך‪".‬‬ ‫"אפשר שיש טעם בדברייך‪ ",‬משיב לה אבא‪ .‬והוא עומד ומוריד את השעון מעל‬ ‫הכותל‪ ,‬יושב לפניו אל השולחן ומפשפש בו‪ ,‬מזיע וחוקר ומאזֵ ן ומתקן תיקונים‪ ,‬עד שהוא‬ ‫משיבו לאיתנו ותולהו במקומו על גבי הכותל כבתחילה‪ .‬ובחצי הלילה אנו מתאספים‬ ‫כולנו מסביב לזקן‪ ,‬עומדים ומונים שעותיו בלחש ובזהירות יתרה‪ ,‬שלא נבוא חלילה‬ ‫לכלל טעות‪ .‬תודה לאל עליון‪ :‬הזקן השמיע עכשיו רק שתים־עשרה פעם‪ .‬אבא מביט‬ ‫אלינו ונהנה ופניו מבהיקים‪.‬‬ ‫"ובכן‪ ,‬היודע אני את המלאכה?" שואל הוא אותנו‪ ,‬ודעתו זחה עליו מאוד‪.‬‬ ‫"הלוא זה דברי תמיד‪ ,‬כי מומחה אתה לאותו דבר ואין אומן כמוך‪ ",‬משיבה לו‬ ‫אמא‪" ,‬ואף על פי כן דבר אחד תמוה בעיני‪ :‬מה קול הנחרה הזה‪ ,‬אשר אני שומעת?‬ ‫דומה‪ ,‬שעד עכשיו היה קולו של הזקן צלול וטהור וצלצולו רך ונעים‪ ,‬ועכשיו מנחר‬ ‫הוא ובחלחול מחלחל!"‬ ‫"מה החלום אשר חלמת?" אומר לה אבא מתוך רוגז‪ ,‬עומד ומקשיב לקול דפיקתו‬ ‫של השעון‪ ,‬שנשמע עכשיו כקול זקן תשוש כוח‪ ,‬המכין עצמו להשתעל ומקדים נחרה‬ ‫לשיעול‪ .‬מפניו של אבא ניכר‪ ,‬שאף הוא מודה בעל כורחו‪ ,‬כי נשתנה קולו של הזקן ואינו‬ ‫כתמול שלשום‪ .‬משל למה הדבר דומה? לבעל תפילה זקן וחלש‪ ,‬העובר לפני התיבה‬

‫‪15‬‬

‫והרפה ומבקש רחמים מתוך עצב וייאוש על‬ ‫ֶ‬ ‫בלב קרוע ומורתח‪ ,‬מחנן את קולו הצרוד‬ ‫ימיו האחרונים‪ ...‬מיום ליום גדלה נחרתו של השעון וקולו הוּ מך מאוד‪ ,‬והמטוטלת שלו‬ ‫אף היא התחילה להתנהג בכבדות‪ ,‬מתנודדת אילך ואילך ועושה מיני עוויות משונות‪,‬‬ ‫כשעיר זה‪ ,‬שרגליו נתקלות זו בזו בדרך הילוכו‪ .‬ואבא עומד כנגדו משמים וקודר‪ ,‬סובל‬ ‫ומתענה במסתרים‪ ,‬רואה את הזקן בקלקלתו‪ ,‬וידו קצרה מהושיע‪.‬‬ ‫ראה אבא‪ ,‬כי הזקן מכין את עצמו ללכת בדרך כל הארץ‪ ,‬והתחיל לבקש כל מיני‬ ‫תחבולות כדי להאריך את ימיו‪ .‬חקר ובא לידי מסקנה‪ ,‬כי לא הזקן עצמו אשם בדבר‪,‬‬ ‫אלא המשקולת שלו‪ .‬מה פשעו ומה חטאתו של עלוב זה‪ ,‬אם נתמעטה משקולתו? עמד‬ ‫אבא ותלה בה את העלי של המכתש‪ ,‬ואמנם תכף לזה חידש הזקן את כוחותיו‪ ,‬והמטוטלת‬ ‫אף היא לבשה עוז ושבה לכבודה הראשון‪ ,‬ועיני אבא רואות ומאירות‪.‬‬ ‫ואולם לא ארכו הימים והזקן נחשל שוב והתחיל להתרשל במלאכתו יותר מבתחילה‪.‬‬ ‫המטוטלת מסלפת שוב את דרכה‪ ,‬נגררת בלא כוח‪ ,‬מתנודדת כשיכור‪ ,‬פעם לצד זה‬ ‫ופעם לצד זה‪ ,‬ובכל פעם קול שיעול יוצא מתוך קרביו של הזקן‪ ,‬כעין אנחה צרודה‪,‬‬ ‫השוברת גופו של אדם‪.‬‬ ‫צר היה לנו על הזקן החולה‪ ,‬שרגעיו האחרונים הולכים וקרבים‪ ,‬וביותר צר היה לי‬ ‫על אבא‪ ,‬שמתהלך הוא כצל בבית וייסוריו גדולים‪.‬‬ ‫כרופא מומחה‪ ,‬השוקד בכל כוחו על חולה מסוכן ומשתמש בכל חוכמתו להצילו‬ ‫מרדת שחת‪ ,‬כך הקדיש אבא את כל שעתו הפנויה ואת ידיעותיו לרפא את הזקן ולסעדו‬ ‫ולהשיבו לאיתנו‪.‬‬ ‫"מעט משקולת! מעט משקולת!" אומר אבא‪ ,‬והוא עומד ותולה על הזקן משא כבד‬ ‫מכל הבא בידו‪ :‬מתחילה תלה עליו מחבת ברזל‪ ,‬אחר כך‪ – ‬נַ טלת נחושת‪ ,‬ולאחרונה‬ ‫קשר אליו מגהץ של חייטים‪.‬‬ ‫"אכן‪ ,‬יש רוח חיים בקרב הזקן‪ ,‬וחייו תלויים במשקולת!" אומר אבא לעצמו‪ ,‬עומד‬ ‫ומקשיב לדפיקתו של זה‪ ,‬והוא הולך ומוסיף עליו כיס מלא חול ואבן גדולה אחת‬ ‫וּ ְל ֵבנים שתיים‪ .‬וכך היה שוקד על תקנתו של הזקן ומכביד את משקולתו מיום ליום‪,‬‬ ‫עד שהתרגש ובא האסון‪.‬‬ ‫הדבר היה בחורף‪ ,‬בליל שבת קודש‪ .‬גמרנו לאכול את סעודת השבת הטובה‪ ,‬את‬ ‫הדגים המפולפלים ואת מרק האטריות החם ואת לפתן השזיפים המתוק‪ ,‬ובירכנו ברכת‬ ‫והבהבו‪ .‬בריינה המבשלת הגישה אל השולחן מלוא‬ ‫המזון כדת וכדין‪ .‬הנרות עדיין דלקו ִ‬ ‫חופניים זירעוני דלעת‪ ,‬שנצטמקו על גבי הכירה יפה יפה‪ .‬והנה נכנסה אצלנו לבקרנו‬

‫‪16‬‬

‫דודתי מרת יינטל‪ ,‬זו אחותה הצעירה של אמא‪ ,‬אישה שחורה ונאווה‪ ,‬שרוב שיניה נשרו‬ ‫מפיה‪ .‬דודתי מרת יינטל אישה עגונה היא‪ ,‬שבעלה עזב אותה תכף לחופתה וברח למדינת‬ ‫הים‪ ,‬והרי היא יושבת איתנו במחיצה אחת תחת כיפת גג אחת‪.‬‬ ‫"שבת טובה!" אומרת דודתי מרת יינטל‪" ,‬ידעתי כי זירעונים מצומקים יש לכם‬ ‫היום‪ ,‬ורק זו רעה חולה‪ ,‬כי אין לי במה לכרסמם‪ .‬הלוואי כה יאריך עוכר נפשי ימים על‬ ‫הארץ‪ ,‬אם יש לי שיניים בפי!‪ ...‬ומה תאמרי‪ ,‬מלכה‪ ,‬לשאון זה‪ ,‬שקם היום בשוק הדגים?‬ ‫עומדת אני ושואלת אותו‪ ,‬את מנשה הדייג‪' :‬מה יום מיומיים‪ – ‬למה נתייקרו הדגים כל‬ ‫מאחורי‪' :‬מהר ותן לי שיבוטה זו שבידך‪ ,‬לי תיתן אותה!'‬ ‫ַ‬ ‫כך?' קפצה שרה־לאה הנגידה‬ ‫'מה החרדה הזאת‪ ',‬אני אומרת‪' ,‬אשר ָחרדת ככה? וכי בת יחידה את‪ ',‬אני אומרת‪' ,‬לפני‬ ‫אבינו שבשמים? אכן‪ ',‬אני אומרת‪' ,‬כך דרכם של עשירים שממונם‪ ',‬אני אומרת‪' ,‬מרובה‬ ‫משׂ כלם'‪ ...‬שמעה שרה־לאה את הדברים האלה ופתחה פיה נגדי‪' :‬מה לקבצנים‪ ',‬היא‬ ‫אומרת‪' ,‬אצל הדגים? כל אדם‪ ',‬היא אומרת‪' ,‬חייב לדעת את ערכו ולהכיר את מקומו‪.‬‬ ‫בימינו‪ ',‬היא אומרת‪' ,‬נתרבו ַעזֵ י פנים בין העניים והם דוחקים את עצמם‪ ',‬היא אומרת‪,‬‬ ‫'לרשות שאינה שלהם'‪ ...‬מה תאמרי לאותה חצופה? וכי רחוקים הימים‪ ,‬ימי בתוליה‪ ,‬עת‬ ‫עמדה זו עם אמה התגרנית בשוק ליד השולחן ומכרה לולאות ומחטים ומטפחות? כמוה‬ ‫כפסיל אשת אברהם־ברוך‪ :‬אף זו מתהדרת על פני כול ומשתבחת בעיר בבתה היוצאנית‪,‬‬ ‫שנישאה לאלמן עשיר ממאזיפיבקה באין כותונת לעורה‪ ,‬ועכשיו היא מתענה תחת ידו‬ ‫בעושר ובכבוד ומתנגחת כל הימים עם הילדים היתומים‪ .‬וכי סבורה את‪ ,‬שיפה גורלה‬ ‫של אם חורגת? הקדוש ברוך הוא ישמרנו ויצילנו מזה! הנה חווה בת לוי־מוטיל לפנייך‪.‬‬ ‫דומה‪ ,‬ברייה רכה ונוחה כמותה‪ ,‬שאינה פוגעת בזבוב על גבי הקיר? ואף על פי כן‪ – ‬לוא‬ ‫ראית את הלחץ‪ ,‬אשר בניה חורגיה לוחצים אותה! כל היום וכל הלילה נשמע קול מדנים‬ ‫בבית‪ ,‬ואגרופי רשע נישאים באוויר‪ ,‬ומכות לחי עפות על ימין ועל שמאל‪"...‬‬ ‫הנרות מהבהבים ודועכים‪ ,‬וצלליהם מטפסים ועולים על גבי הקירות וברטט קל‬ ‫מרטטים‪ .‬הזירעונים נלקפים בזה אחר זה ומשמיעים קול אוושה דקה בשעת מעשה‪.‬‬ ‫מנִ קרת הקיר מצרצר הצרצר בתוך האפלה‪ .‬ובני ביתנו עדיין יושבים ומסיחים‪ ,‬עוברים‬ ‫מעניין לעניין ומספרים סיפורי מעשיות שונים‪ ,‬שאין האחד נוגע בשני כלל‪ .‬ויותר מכולם‬ ‫מרבה שיחה דודתי מרת יינטל‪ .‬זו‪ – ‬אין קץ ואין גבול לשטף לשונה!‬ ‫"אם אתם לוּ שמעוני‪ ",‬אומרת דודתי מרת יינטל‪" ,‬ואספר אני לכם מעשה יפה‪,‬‬ ‫שאירע זה מקרוב במקום הסמוך ליאמפלי‪ .‬מעשה באכסניה יהודית‪ ,‬הסמוכה ליאמפלי‪,‬‬ ‫ששלושה גזלנים התנפלו עליה בלילה והרגו את כל בני הבית‪ ,‬מנער ועד זקן‪ ,‬ואפילו‬

‫‪17‬‬

‫תינוק אחד‪ ,‬שהיה מוטל בעריסה‪ ,‬שחטו ולא חמלו‪ .‬ורק את השפחה‪ ,‬שהיתה ישנה על‬ ‫גבי התנור‪ ,‬שכחו הגזלנים ולא נגעו בה‪ .‬שמעה השפחה בבית המבשלים את קול אנקת‬ ‫החללים‪ ,‬מיד צנחה מעל התנור‪ ,‬הציצה מן חור הדלת וראתה את בעל הבית מוטל‬ ‫שחוט על הקרקע‪ ,‬מפרפר בין החיים והמוות‪ ,‬ובעלת הבית אף היא מתבוססת בדמיה‪.‬‬ ‫התחלחלה השפחה מאוד וקפצה בעד החלון החוצה ומיהרה ורצה אל פני יאמפלי כל‬ ‫עוד נפשה בה‪ .‬באה השפחה אל יאמפלי והרימה קול זוועות‪ :‬הוי‪ ,‬יהודים! בני ישראל!‬ ‫עורו‪ ,‬התעוררו! הושיעו נא! הצילו נא!‪"...‬‬ ‫כך מספרת דודתי מרת יינטל‪ ,‬וקולה הולך וחזק‪ ,‬ואנו יושבים כולנו ומקשיבים לדבריה‬ ‫ורואים את המחזה הנורא הזה כמו חי לנגד עינינו‪ ,‬והנרות מהבהבים ודועכים‪ ,‬והצללים‬ ‫מטפסים ועולים על גבי הקירות‪ ,‬ופתאום‪ – ‬קול רעש גדול נשמע ממעל לראשינו‪:‬‬ ‫טראך‪ – ‬טאריראך‪ – ‬דין‪ – ‬דין‪ – ‬בום!‪...‬‬ ‫ואחרי הרעש קול דממה דקה‪.‬‬ ‫כסבורים היינו‪ ,‬כי גזלנים נפלו עלינו וירו בנו מכלי תותח‪ ,‬או כי הגג נפל על ראשינו‪,‬‬ ‫או כי מוט התמוטטה הארץ תחתינו‪ .‬רגעים אחדים ישבנו על מקומותינו כנטועים במסמרות‬ ‫והסתכלנו זה בפני זה באין אומר ודברים‪ .‬אחר כך התחלתי אני לצעוק מתוך פחד‪:‬‬ ‫"הוי‪ ,‬אמא‪ ,‬אמא!‪"...‬‬ ‫ואמא חיבקתני בזרועותיה והתחילה צועקת אף היא‪:‬‬ ‫"אללי לי‪ ,‬רעם הממני! אהיה כפרתך‪ ,‬בני ובר בטני!‪"...‬‬ ‫"מה? מה קרה? מה היה לילד?" צווח אבא מתוך בהלה‪.‬‬ ‫"לא כלום‪ ,‬לא כלום!" צועקת דודתי מרת יינטל‪" ,‬ראו נא בני אדם אלו — צועקים‬ ‫הם! למה תצעקו כולכם? מה ראיתם פה? וכי גזלנים נפלו עליכם? או שודדי לילה? או‬ ‫אפשר מגפה פרצה בעיר? או אולי שרפה?‪"...‬‬ ‫שמעה בריינה המבשלת קול רעש ומהומה בבית‪ ,‬מיד חרדה מחדר המבשל ובאה‬ ‫ועמדה על סף הבית‪ ,‬כולה דחופה ומבוהלת‪:‬‬ ‫"אויה לי! שרפה בבית? איה השרפה? אנה האש?"‬ ‫"איזו אש? איזו שרפה?" גערה בה דודתי יינטל בחמתה‪" ,‬באש תישרפי את בעצמך!‬ ‫פתיה שכמותה? המעט לנו צרותינו‪ ,‬והנה באה גם זו להוסיף אש‬ ‫הראיתם מימיכם בתולה ַ‬ ‫על המדורה! לשרפה היא מתפללת! באש חשקה נפשה! ריבונו של עולם! כל חלומותי‬ ‫הרעים‪ ,‬שחלמתי על עצמי ושחלמו אחרים עלי‪ ,‬יחולו על ראש שונאינו ודורשי רעתנו!‬ ‫הראיתם מימיכם משוגעים שכמותם? חרדת אלוהים נפלה עליהם פתאום! למה נבהלתם‬

‫‪18‬‬

‫כולכם? הלוא תבושו‪ ,‬הלוא תיכלמו! שאו עיניכם וראו‪ – ‬הלוא הזקן הוא זה‪ ,‬הזקן‬ ‫ותלו על הזקן העלוב את כל כלי הבית‪ ,‬עץ ואבן וברזל‪,‬‬ ‫שלכם נפל מעל הכותל! עמדו ָ‬ ‫עד שכרע ונפל תחת משאו‪ .‬כלום פלא יש כאן? נסו נא ותלו על עצמכם משא כבד‬ ‫לעייפה‪ ,‬וראיתם‪ ,‬אם לא כמקרה הזקן‪ ,‬להבדיל‪ ,‬יקרה גם אתכם‪ ...‬השמעתם מימיכם?‬ ‫צועקים הם!‪"...‬‬ ‫כולנו קמנו מעם השולחן וניגשנו אל הזקן ועמדנו להסתכל בו‪ ,‬כשהוא מונח על‬ ‫הארץ בריסוק איברים ופניו למטה‪ ,‬כולו שבור וכתות ומפורר‪.‬‬ ‫"אבד הזקן‪ ,‬אבד לעולמים!" אומר אבא‪ ,‬מוריד ראשו לארץ ופניו כפני מת‪ .‬עומד‬ ‫אבא לפני הזקן‪ ,‬סופק את כפיו‪ ,‬מחריש ומתאבל‪ ,‬כאדם שמתו מוטל לפניו‪ .‬ראתה אמא‪,‬‬ ‫שאבא מצטער מאוד‪ ,‬ועמדה לנחמו ולדבר על לבו‪:‬‬ ‫"למה תתעצב כל כך ולמה יֵ רע ללבך? אפשר גזרה היא מן השמים‪ ,‬כי במקום הזה‬ ‫וברגע הזה יבוא ִקצו של הזקן? ולא יהא סופו של זה כסופו של אדם‪ ,‬להבדיל‪ ,‬שהיום‬ ‫עודנו ומחר איננו? או אולי גזרה היא מלפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬שיהא הזקן הזה כפרתי‬ ‫וכפרתך וכפרת בנינו וכפרת כל ישראל?‪"...‬‬ ‫"אמן ואמן!" ממלאה אחריה דודתי מרת יינטל בחיפזון רב‪ ,‬כדרכה תמיד‪" .‬זה‬ ‫כפרתנו‪ ,‬זה חליפתנו‪ ,‬זה תמורתנו! זה הזקן ילך למיתה‪ ,‬ואנחנו ניכנס ונלך לחיים‬ ‫טובים ארוכים ולשלום!‪"...‬‬ ‫ואולם אבא מיאן להתנחם‪ .‬מביט אני אל פניו ורואה‪ ,‬והנה הם לבנים כסיד‪ ,‬ושפתיו‬ ‫רועדות‪ ,‬ושתי דמעות נושרות מעיניו‪ ,‬מתגלגלות ויורדות על לחייו ונחבאות בתוך זקנו‪.‬‬ ‫זוהי הפעם הראשונה‪ ,‬שאני רואה את אבא בוכה‪.‬‬ ‫ביקשתי לגשת אליו ולשאול את פיו‪:‬‬ ‫"אבא! בוכה אתה?"‬ ‫אבל לא ערבתי את לבי לעשות כן‪ ,‬ועמדתי נגדו מחריש ומשמים כמוהו‪.‬‬ ‫בדומייה עליתי על משכבי‪ ,‬וכאשר כלתה הנשימה האחרונה של הנר האחרון ובבית‬ ‫היה חושך אפלה‪ ,‬כבשתי את פני בכר ובכיתי‪ ,‬ובכיתי עת רבה‪.‬‬

‫‪19‬‬

‫פעילויות‬ ‫‪ .1‬איזה תפקיד מילא השעון במשפחה ובקרב בני העיר ואיך התייחסו אליו?‬

‫האנשה — ייחוס תכונות של בני אדם (תכונות אנושיות) לעצמים ולבעלי חיים‪ .‬הצירופים‬ ‫הנוצרים מכילים תכונות ומשמעויות חדשות‪ ,‬ויוצרים דו־משמעויות‪ .‬לדוגמה הצירוף‬ ‫"בוקר צוהל" או "הזקן"‪ ,‬ככינוי לשעון‪.‬‬ ‫‪ .2‬באילו "דרכים" מנסה האב "לתקן" את השעון? באיזו נימה מסופר על ניסיונות‬ ‫התיקון הללו?‬ ‫‪ .3‬השעון מדומה למי שלבו חלה‪ ,‬והאב מדומה לרופא המטפל‪ .‬איזה יחס ואילו רגשות‬ ‫מעורבים בתיאור הזה?‬ ‫‪ .4‬הדודה יינטל מספרת על שורה של אירועים‪ .‬ואז השעון מתרסק‪ .‬מדוע זה קורה‬ ‫דווקא לאחר דבריה של דודה יינטל?‬ ‫‪ .5‬קלקולו של השעון מסמל ומייצג את מצבם של היהודים בגולה‪ .‬באיזה אור מאירה‬ ‫התרסקות השעון אחרי דבריה של הדודה יינטל את מצב היהודים בגולה?‬ ‫‪ .6‬שפתו של שלום עליכם רוויה בהרמזים (אלוזיות)‪ .‬בספר שמואל א‪ ,‬פרק א פסוק ‪8‬‬ ‫אומר אלקנה לחנה אשתו העקרה‪" :‬חנה למה תבכי ולמה ירע לבבך‪ ,‬הלא אנוכי טוב‬ ‫לך מעשרה בנים"‪.‬‬ ‫א‪ .‬באיזו נימה מדבר אלקנה אל חנה?‬ ‫ב‪ .‬כיצד שופך סיפורם של אלקנה וחנה אור על יחסה של האם אל האב לאחר‬ ‫התרסקות השעון?‬ ‫היעזרו בהסבר הבא‪:‬‬ ‫ֶהרמז (אלוזיה) — שיבוץ של ביטוי או מילה בתוך היצירה‪ ,‬כך שהביטוי או המילה מזכירים‬ ‫ורומזים אל תמונות מוכרות ממקורות אחרים‪ ,‬כגון מן התנ"ך‪ ,‬ממיתוסים‪ ,‬ממעשיות‬ ‫האזכור הזה מעשיר את היצירה בהיבטים חדשים‪ ,‬ללא תוספת במילים‪ .‬התנאי‬ ‫וכדומה‪ִ .‬‬ ‫בהבנת האלוזיה ותרומתה ליצירה הוא שהמקור יהיה ידוע לקורא‪.‬‬ ‫‪ .7‬כיצד הייתם אתם מסיימים את הסיפור?‬

‫‪20‬‬

‫‪ .8‬למרות המצב הקשה של היהודים בעיירה‪ ,‬המתגלה באופן סמוי בסיפור‪ ,‬הוא מסופר‪,‬‬ ‫כמו רבים מסיפוריו של שלום עליכם‪ ,‬בהומור‪ .‬הביאו דוגמאות מהסיפור לשימוש‬ ‫בהומור; במה הוא תורם ליכולת ההתמודדות של הגיבורים עם ההתרחשויות‬ ‫בסיפור?‬ ‫‪ .9‬הסיפור מספר על שעון עתיק שבמשפחה מכנים אותו "הזקן"‪ .‬אם גם לכם יש חפץ‬ ‫העובר בירושה‪ ,‬ספרו עליו‪ .‬מדוע הוא מקבל יחס מיוחד במשפחה?‬

‫רמברנדט ואן רין‬ ‫רמברנדט (‪ — )1669-1606‬חי באמסטרדם ברובע שבו חיו יהודים רבים‪ ,‬ושמאוחר‬ ‫יותר קיבל את השם "רובע היהודים"‪ .‬הוא צייר נושאים רבים מתוך התנ"ך‪ ,‬וגם דמויות‬ ‫רבות של יהודים‪ .‬בין השאר‪ ,‬הדמות שלפנינו‪ ,‬דמות של אדם זקן‪.‬‬ ‫ציור זה נמצא בסמוך לסיפורו של שלום עליכם‪ ,‬הזקן‪ ,‬המספר על שעון קיר ישן‪ ,‬שבני‬ ‫הבית מכנים אותו בחיבה "הזקן"‪.‬‬

‫פעילויות‬ ‫‪ .1‬‬ ‫‪ .2‬‬ ‫‪ .3‬‬ ‫‪ .4‬‬

‫מדוע‪ ,‬לדעתכם‪ ,‬מדגיש רמברנדט את הפנים ואת הידיים‪ ,‬בעוד שאר פרטי הגוף‬ ‫והמקום נמצאים בתוך רקע שחור?‬ ‫אילו משמעויות מייחסים לראשו של האדם ולידיו? איזו משמעות מודגשת כששני‬ ‫איברים אלו מוארים?‬ ‫הצייר רמברנדט קרא לציור שלו "הזקן"‪ .‬הציעו שם משלכם ליצירה ונמקו מדוע‬ ‫בחרתם בו‪.‬‬ ‫איזה קשר יכול להיות בין ציורו של האדם הזקן לבין השעון?‬

‫‪21‬‬

‫הזקן‪ ,‬רמברנט ואן רין‬

‫‪22‬‬