הביוגרפיה החולנית של הדי בן עמר

‫בית בובות בבת‪-‬ים‬ ‫את ימי שישי עשינו לנו‪ ,‬חֵ ְניָה אשתי ואני‪ ,‬לזמן איכות‪.‬‬ ‫בְ רגיל אני יוצא את הבית כשחניה עדיין ישנה‪ ,‬טורק את הדלת קלות בידיעה שאראה אותה‬ ‫שוב רק בערב מאוחר – כשאכנס אל הבית עם אנרגיה שתספיק לי לעבור על פניה בנפנוף קל של‬ ‫"היי"‪ ,‬להגיע למקלחת ומשם היישר למיטה‪ ,‬מוכן ומזומן להתעורר שוב בבוקר השכם בעליצות‬ ‫של נידון לגרדום המתעורר אל ארוחתו האחרונה‪ .‬באופן מצטבר‪ ,‬אם כן‪ ,‬אני רואה את חניה‬ ‫במהלך השבוע רבע שעה‪ ,‬פחות או יותר‪.‬‬ ‫כאן המקום להעיר שזהו מתכון מופלא ומומלץ לזוגיות טובה‪.‬‬ ‫ככל שבגרתי לימד אותי ניסיון החיים שלי – שרק הולך‪ ,‬אגב‪ ,‬ונצבר עוד ועוד כמו ערמה ענקית‬ ‫של אשפה – שהאויב הגדול ביותר של הזוגיות הטובה הוא בני הזוג עצמם‪ .‬דומה הדבר למה‬ ‫שאמרתי תמיד על הקיבוצים‪ ,‬ומי כמוני – קיבוצניק לשעבר ומנהל בקיבוצים בעיסוקו‪ ,‬שהיום‬ ‫הקיבוץ שלו נעשה למושב – יודע‪ ,‬שהקיבוצים הם ההמצאה החברתית הגדולה ביותר של התרבות‬ ‫האנושית‪ ,‬ויש בה רק פגם אחד – חיים בה בני אדם‪ .‬קיבוצניקים‪ ,‬מן הסתם‪ .‬אלמלא עובדה‬ ‫טריוויאלית זאת יכלו הקיבוצים להיות גן עדן עלי אדמות‪ .‬אלא שמרגע שהתמלאו בחברי קיבוץ‪,‬‬ ‫נעשו לגיהינום קטן‪.‬‬ ‫מן הסתם כך גם הזוגיות‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫סבא מדיח כלים‬ ‫לפני שלושה ימים נולד לנו נכד שלישי‪.‬‬ ‫מטבע היחסים שבין אשתי וביני‪ ,‬המצויים באותו שלב של בשלות נינוחה שבו יחסי המין‬ ‫מדי שנה‪ ,‬ברור שכל אירוע כזה מלווה בהתלהבות אורגזמית ומלאת‬ ‫מתמצים בעשיית נכד ֵ‬ ‫התפעמות‪.‬‬ ‫כולם נסעו למחלקת יולדות‪.‬‬ ‫הם עמדו במסדרון הצר של בית החולים‪ ,‬והצטופפו בחדר שבו שכבו שלוש יולדות בשורה‪,‬‬ ‫וצילמו זה את זה ומעת לעת גם את הרך הנולד‪ ,‬והתחבקו זה עם זה‪ ,‬והצטלמו‪ ,‬ונתנו נשיקות על‬ ‫הלחי בהתרגשות רבה‪ ,‬והצטלמו‪ ,‬ולחצו יד זה לזה‪ ,‬ואמרו איש לרעהו "מזל טוב"‪.‬‬ ‫והצטלמו כבר אמרתי?‬ ‫גם אני נסעתי לבית החולים‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫אשרי התותח‬ ‫לפני מספר חודשים נסעתי לבקר אצל הרוקח דני סיבוני מבית המרקחת שבמושבה הקטנה‪.‬‬ ‫דני סיבוני מוכר בהיותו מסוגל לרקוח – או לפחות לנפק ללא מרשם – את הגלולה הקסומה‬ ‫היודעת להפוך כל אקדח לתותח‪ .‬שמעתי אומרים שלא רק זאת‪ ,‬אלא הגלולה הזו יודעת להביא‬ ‫את אותו תותח שיירה שניים ואפילו שלושה מטחי כבוד בלילה אחד‪.‬‬ ‫עם מוניטין שכזה החלטתי שסיבוני שווה ביקור‪ .‬על הגורמים הנוספים לכך ארחיב בהמשך‪.‬‬ ‫הכול היה מתוכנן לפרטי הפרטים הקטנים‪ ,‬כמו מבצע חיסול של "המוסד"‪ .‬הייתי אמור להגיע‬ ‫בחשאי עד למרכז המושבה – כדי שאוכל להפתיע את אשתי בלילה הבא – להיכנס בלי שאיש‪,‬‬ ‫למעֵ ט מאה וחמישים מצלמות אבטחה‪ ,‬יבחין בי מתגנב פנימה‪ ,‬כדי שלא תיווצר חלילה מבוכה‪,‬‬ ‫ולרכוש בעילום שם‪ ,‬למעֵ ט השם שעל כרטיס הוויזה‪ ,‬את הגלולה‪.‬‬ ‫כמו כל תוכנית מוצלחת של "המוסד‪ ",‬גם זאת התחרבנה‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫קולה של אמא‬ ‫מאז הייתי ילד לימדה אותי אמי זיכרונה לברכה שבחיים יש להסתכל תמיד על חצי הכוס‬ ‫המלאה‪.‬‬ ‫זה עבד כך‪ ,‬פחות או יותר‪" :‬אפילו שהעולם שאנחנו חיים בו הוא עולם מחורבן‪ ",‬הייתה אמי‬ ‫אומרת‪" ,‬כולו מלא אי‪-‬צדק ועוול ובסך הכול זה חרא של עולם שחיים בו אנשים שחלקם הגדול‬ ‫שקרנים או לא ישרים בכלל‪ ,‬וכתוצאה מכך יש גם הרבה עיוותי דין בעולם הזה; ואפילו שהעולם‬ ‫הזה מלא סבל ומחלות ורעב ומעט מאוד אושר יש בו לבני אדם‪ ,‬אם בכלל; ואפילו שאנשים הם‬ ‫בין היצורים הכי מכוערים שאלוהים ברא והם מלאים רוע ושנאה ומעט מאוד נשמה; ואפילו‬ ‫שבתוך העולם המחורבן הזה היו לי עצמי חיים קשים במיוחד וגדלתי במשפחה ענייה ולא יכולתי‬ ‫להרשות לעצמי שום דבר מהדברים שרציתי – במיוחד ויותר מכול ללמוד ולדעת עוד ועוד ולהיות‬ ‫אישה משכילה‪ ,‬אבל כמו שאמרתי לך לא זכיתי לכך – ולא רק זה אלא שכל החיים הייתי אישה‬ ‫חולנית ולא בריאה ולא יכולתי להרשות לעצמי לעשות מה שאנשים אחרים עושים בדרך כלל –‬ ‫למרות כל זה לימדתי את עצמי לראות תמיד רק את חצי הכוס המלאה‪".‬‬ ‫ואז הייתה מוסיפה‪" :‬ואני רוצה שגם אתה תלמד לעשות את זה‪".‬‬ ‫שנים תהיתי ביני לבין עצמי‪ :‬איפה בתוך כל זה נשאר לאמי מקום לחצי הכוס המלאה? או‬ ‫לרבע? לשמינית? למשהו בכלל?‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫בבטן יש לו בן‬ ‫מתישהו במהלך שנת ‪ 7991‬ראיתי את הזין שלי בפעם האחרונה בעין בלתי מזוינת‪.‬‬ ‫מכאן ואילך אשתמש ברשותכם במונח "פין" במקום "זין"‪ ,‬מאחר שהתרשמתי מאזהרות‬ ‫העורך והקוראים הפוטנציאליים כי נכון יהיה לשמור על ארשת של מכובדות או לכל הפחות על‬ ‫רצינות‪.‬‬ ‫יחד עם זאת אני חייב להבהיר כי כשאני מדבר על "עין בלתי מזוינת" אין כוונתי לעין שפין לא‬ ‫נכנס בה‪ ,‬אלא לכזו שאינה מצוידת באביזר אופטי מסוג כלשהו‪.‬‬ ‫במקרה הנדון מדובר באביזר מסוג פריסקופ‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫פרענק מדומה‬ ‫השד‬ ‫ביולי ‪ ,'17‬בגיל שמונה‪-‬עשרה וחצי‪ ,‬במטבח של מחנה שמונים‪ ,‬באמצע הטירונות‪ ,‬גיליתי את ֵ‬ ‫העדתי‪.‬‬ ‫האמת היא שהשד העדתי ביקר בביתנו כבר בילדותי‪ ,‬אבל אז לא הייתי מודע לזה‪ .‬בשנות‬ ‫החמישים גרתי בשכונת מפדה במזרח רמת‪-‬גן‪ ,‬ברחוב נווה יהושע‪ .‬רחוב נווה יהושע היה בנוי על‬ ‫הקונספט של עיירה במערב הפרוע – רחוב מרכזי לא סלול ומשני צדיו שתי שורות של בתים‪.‬‬ ‫מאחורי שורת הבתים שמולנו השתרעו שדות‪.‬‬ ‫יום אחד‪ ,‬כשהייתי בן חמש בערך‪ ,‬החלו עבודות פיתוח בלב השדות‪ .‬טרקטורים ביערו את‬ ‫הקוצים‪ ,‬מודדים החלו לסמן את הקרקע ביתדות‪ ,‬ומהנדסים הסתובבו בשטח עם שרטוטים‬ ‫ומפות‪.‬‬ ‫"בונים שם שכונה חדשה‪ ",‬הסביר אבא שלי לאמא שלי‪" .‬זאת הולכת להיות שכונה של‬ ‫פרענקים‪".‬‬ ‫"פרענקים?" אמא שלי אמרה בקול מודאג‪" .‬אתה בטוח?"‬ ‫"מה זה פרענקים?" שאלתי מהצד‪.‬‬ ‫הם הסתובבו אלי בבהלה‪.‬‬ ‫"אל תגיד את המילה הזאת!" אמא שלי אמרה בגערה והבעת פניה כעוסה מאוד‪" .‬זאת מילה‬ ‫לא יפה! שאני לא אשמע אותך אומר אותה שוב!"‬ ‫"אז למה אמרתם אותה?"‬ ‫"לך לחדר שלך ותישאר שם‪ ",‬אמא שלי אמרה‪" .‬אתה יודע שאתה חוצפן?"‬

‫בשנות החמישים בבית שלנו הייתה שיטת חינוך מיוחדת מאוד‪ ,‬כמו שאתם מבינים‪ .‬השכונה‬ ‫החדשה נשארה הרחק מעבר להרי החושך‪ ,‬בערך כמו הסלע האדום באותה תקופה‪ ,‬ומאוחר יותר‬ ‫עברנו לשכונת רמת‪-‬חן‪ ,‬שהייתה על טהרת הגזע הלבן‪.‬‬ ‫והשד העדתי נשאר סגור במזנון הפורמייקה בבית של הורי‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫מגרבץ בחדווה‬ ‫"אתה נראה שפוף‪ ",‬אמרה אשתי בלי שהסירה את עיניה מהמסך‪" .‬קרה משהו?"‬ ‫"אה…" אמרתי בקול נכאים שמסכנּות ואומללּות נמסכו בו בחלקים שווים‪ .‬וגם הוספתי‬ ‫תנועת יד פולנית מבטלת‪ ,‬האומרת‪" :‬עזבי אותי באומללותי והמשיכי ַאת בחייך המאושרים‪ .‬אני‬ ‫כבר אסתדר איכשהו‪".‬‬ ‫אבל אשתי התעקשה‪.‬‬ ‫"אם נדבר על זה אולי זה יעשה לך טוב‪ ",‬אמרה‪ ,‬צופה עדיין בטלנובלה שעל המסך‪.‬‬ ‫נדמה היה לי שמכאן והלאה היא תוותר ותשכח ממני‪ ,‬לפחות זמנית‪ ,‬כך שזה נראה כמו‬ ‫ההזדמנות האחרונה לדבֵ ר‪ .‬לא אני האיש שיחמיץ הזדמנות ראויה להתבכיין‪.‬‬ ‫"מישהו כתב בתגובה לכתבה האחרונה שלי במגזין האינטרנטי 'אחר' – ההיא בעניין המכונית‬ ‫ההיברידית – שזו כתבה מיותרת וגרועה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬ ‫העיניים של חניה ניתקו ממסך הטלוויזיה‪ .‬זה לא עניין שיש להקל בו‪ ,‬אגב‪.‬‬ ‫"עוד מישהו שלא מבין את ההומור שלך!" אמרה בעליצות ועיניה אורו‪" .‬אתה רואה‪ ,‬אמרתי‬ ‫לך שאני לא היחידה!"‬

‫ואחר כך אמרה‪" :‬למה אתה לא יכול לכתוב כתבות רציניות‪ ,‬כמו כולם? למה אתה חייב‬ ‫להתייחס לכל דבר כאילו הוא סוג של בדיחה? בסוף ממילא אף אחד לא מבין אותה‪".‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫הכתם הרטוב‬ ‫במסגרת עבודתי כמנהל בשני קיבוצים מזדמן לי לא פעם לפגוש במשרדי נשים צעירות שזה לא‬ ‫מכבר נעשו אמהות והן נושאות עמן את עוללן הצעיר בעגלת תינוק או בסל – שנקרא אמנם‬ ‫"אינדיאני"‪ ,‬אבל מאפיין דווקא בני אשכנז מובהקים‪.‬‬ ‫בכל פעם שאני רואה ביומני שבמשרד פגישה מעין זו הרשומה לאותו יום‪ ,‬אני מתחיל להיכנס‬ ‫לפאניקה קלה‪.‬‬ ‫אני נעשה דרוך‪.‬‬ ‫יותר מכך – אם אני רואה את רישום הפגישה די זמן מראש‪ ,‬אם אני מציץ נניח באמצעות‬ ‫האינטרנט ביומנים שלי בשני הקיבוצים‪ ,‬אני מצליב את אצבעותי ומשלח לאוויר הרבה אנרגיות‬ ‫חיוביות‪ .‬אומרים שאנרגיות חיוביות עושות פלאים‪ ,‬לפעמים ברמה של נס ממש‪.‬‬ ‫במקרה שלי זה מעולם לא עזר‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫הנער שרצה להיות מוכשר‬ ‫זה קרה לפני זמן לא רב‪.‬‬ ‫נכנסתי אל סניף הבנק שלי שבשכונת רמת‪-‬חן ברמת‪-‬גן‪ ,‬היא שכונת נערותי‪ .‬לכולם אני מספר‬ ‫שאני עדיין מחזיק את החשבון בסניף בגלל סנטימנטליות דביקה‪ .‬בפועל אני עושה זאת משום‬ ‫שאת החיוכים הרחבים שנהג אבי לקבל מהצוות ירשתי אני לאחר שאבי נפטר‪.‬‬ ‫יש בבנקים נוהג כזה‪ ,‬אני מגלה לכם כאן ביני לביניכם‪ ,‬שהחיוכים הרחבים עוברים בירושה‬ ‫יחד עם החשבון‪ ,‬גם אם כל מה שזכיתם לו לפני כן היה הבעה חמצמצה מהסוג שמזכיר טעמו של‬ ‫חומוס שעמד מחוץ למקרר יותר מדי זמן‪.‬‬

‫עם כניסתי לסניף ראיתי אצל יועצת ההשקעות של הבנק מישהו שהיה יחד איתי בכיתה‬ ‫בתיכון‪ .‬מטבע הדברים הוא לא זיהה אותי‪ .‬אני מאז התיכון כאילו נעקצתי על ידי להקה של‬ ‫צרעות – התנפחתי לכל הכיוונים‪.‬‬ ‫ד"ר גלינה אמרה לי פעם במבטאה הכבד שזה בגלל שיש לי בעיה בטעים – הכול טעים לי‪ ,‬אבל‬ ‫לדעתי אני דווקא סובל מאלרגיה‪ ,‬בייחוד אלרגיה לשוקולדים‪ ,‬עוגות‪ ,‬בורקסים ובני משפחתם‪.‬‬ ‫שמתי לב שכשאני אוכל מהם אני מתנפח – סימן בדוק לאלרגיה קשה‪.‬‬ ‫קיצורו של דבר‪ ,‬ניגשתי אל הבחור והצגתי את עצמי‪ .‬התפתחה כמקובל שיחה על הא ועל דא‪,‬‬ ‫ובשלב כלשהו הבחור שאל‪" :‬ואיפה אתה נמצא?"‬ ‫"ביד‪-‬חנה‪ ",‬אמרתי‪" .‬אני חבר קיבוץ‪".‬‬ ‫"וואלה?" אמר האיש‪" .‬דווקא היית בחור מוכשר בתיכון‪".‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫שיח משעממים‬ ‫זה שנים רבות השלמתי עם העובדה שאני טיפוס משעמם‪.‬‬ ‫ההוכחה לכך שאני טיפוס משעמם הייתה עבורי העובדה שאני משעמם את עצמי‪ .‬אני יודע‬ ‫מראש מה אחשוב ועל איזה נושא‪ .‬אני כבר מכיר את הבדיחות שהמוח שלי מייצר עוד לפני‬ ‫שחשבתי עליהן‪ .‬אני אפילו מכיר את הדברים המקוריים שאני עומד להגיד רק בשביל לא לשעמם‬ ‫את עצמי ואת מי שמאזין לי‪ ,‬אם יש מישהו כזה‪.‬‬ ‫שעמום כבד‪.‬‬ ‫כדי שלא ידבק בי המוניטין של אדם משעמם‪ ,‬אני נמנע ממגע ממושך מדי עם אנשים‪ .‬כל זמן‬ ‫שאנשים אינם מכירים אותי מקרוב ולא שומעים אותי מדבר‪ ,‬נדבקת בי איזו הילה של מסתורין‬ ‫שבכורח הנסיבות נדבקת אל מי שממעט בדיבור ורק מהנהן מעת לעת והולך‪ .‬לפעמים אני אפילו‬ ‫מוסיף בנדיבות חיוך קטן בקצה הפה‪ .‬במקרה כזה אנשים נשארים תחת הרושם שמדובר במישהו‬ ‫העסוק במחשבות בנושאים מטפיזיים הרחוקים ממציאות היומיום האפרורית‪ .‬מצד שני נלקחת‬ ‫בחשבון האפשרות שמדובר בסתם אידיוט‪ ,‬אבל לפחות עומד ותלוי באוויר הספק‪ ,‬איזו מבין שתי‬ ‫האפשרויות היא הנכונה‪.‬‬ ‫אני חושב שעדיף להיחשב איש מסתורי ומורכב או אידיוט מושלם‪ ,‬מאשר להיחשב משעמם‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫עבודת יד‬ ‫מעת לעת אני מביא את עצמי לידי סיפוק‪ ,‬ואפילו לידי גמר‪.‬‬ ‫זה לא שאין לחניה אשתי ולי חיי מין סוערים‪ ,‬אבל מאחר שסערות הן בכל זאת תופעת טבע‬ ‫נדירה יחסית – יש אפילו כאלו שעשו להם למקצוע לרדוף אחריהן ממקום למקום כדי להנציח‬ ‫את העובדה שאכן סערות כאלו מתקיימות – הרי שבימים הרגועים שבין לבין אני מסתפק גם‬ ‫בסערה מלאכותית‪.‬‬ ‫זה כמו שמפזרים‪ ,‬למשל‪ ,‬את יודיד הכסף בין העננים בשביל להוריד גשמים‪.‬‬ ‫אני עושה את זה בעזרת היד הימנית דווקא‪ ,‬למרות שבכל היבט אחר של חיי יש לי נטייה‬ ‫ברורה לשמאל‪ .‬אני יודע שכשאומרים בהקשר הזה "יד" הדבר מעורר תגובה של חיוך מסוים‬ ‫ואפילו של גיחוך מוצנע‪ ,‬אבל אני חייב להזכיר כאן שיד‪ ,‬ואפילו בהקשר הנוכחי‪ ,‬היא בסך הכול‬ ‫עוד איבר אנטומי של גוף האדם‪ ,‬שמלבד היותו הוא עצמו אין לו שום משמעויות‪.‬‬ ‫בדיוק כמו שָ ד‪ ,‬נניח‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫טויוטה פריּוס? הצחקתם אותי‬ ‫שמחה לאיד מצביעה על אישיות ילדותית ולא מפותחת‪ ,‬ועל אופי דפוק משהו‪.‬‬ ‫זאת הסיבה שכאשר נתקלתי באורח מקרי במהדורת חדשות הלילה בשבת שעברה ושמעתי מה‬ ‫אמרו שם‪ ,‬שמרתי על הבעה רצינית וקפואה‪ ,‬ושריר לא זז בפָ ני‪ .‬רק נענעתי בראשי כמי ששמע זה‬ ‫עתה חדשה רעה ואף הוצאתי צליל של הזדהות ואמפתיה שנשמע כמו "צ…צ…צ…" כי זה מה‬ ‫שנהגה סבתא שלי לעשות כששמעה על מקרה אסון‪.‬‬ ‫רק שה"צ…צ…צ…" של סבתא שלי היה באידיש‪ ,‬מה שעושה הבדל גדול‪.‬‬ ‫בחדשות נאמר פחות או יותר‪ :‬מתברר שמכוניות היברידיות מייצרות קרינה אלקטרומגנטית‪.‬‬ ‫אפילו אני כבר יודע שבניגוד לקרינה הסלולרית‪ ,‬שלגביה יש עדיין חילוקי דעות אם היא מסרטנת‬ ‫או לא‪ ,‬לגבי הקרינה האלקטרומגנטית אין כיום כל ספק וזוהי עובדה מוכחת וידועה‪ :‬אם אתה‬ ‫מתגורר מתחת לקו מתח גבוה‪ ,‬למשל‪ ,‬תתחיל להתרגל לחיות עם כליה אחת או חצי כבד או בלי‬ ‫מוח בכלל‪ ,‬כי בניתוח הבא יוציאו לך את זה יחד עם הגידול‪.‬‬ ‫רק שאלה של זמן‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫אילַי מגיע‬ ‫הלילה הסעתי את הבן הצעיר שלי אל שדה התעופה‪.‬‬ ‫הבן הצעיר שלי‪ ,‬אילי‪ ,‬פעיל ב"גרינפיס" – את זה כבר סיפרתי – והלילה הוא טס לשווייץ‪.‬‬ ‫כששאלתי לשם מה‪ ,‬הוא הנהן בראשו ואמר שזו איזושהי השתלמות‪ .‬אמר ולא יסף‪.‬‬ ‫מניסיון העבר שלי בענייני "גרינפיס" למדתי שיש דברים שהשתיקה יפה להם‪ .‬הם לא מדברים‬ ‫עליהם עם איש עד שהמבצע יוצא אל הפועל‪ ,‬אלא שבשלב הזה – כשהמבצע בעיצומו או הסתיים‬ ‫כבר – אני לא צריך את הבן שלי שיעדכן אותי כי אני שומע על כך ברדיו או בטלוויזיה‪ ,‬וגם יודע‬ ‫איפה בדיוק הוא נעצר‪.‬‬ ‫כך היה כשהתקיימה ועידת ה‪ G8-‬באיטליה‪ .‬מאה פעילים של "גרינפיס" מכל העולם‪ ,‬ובהם‬ ‫ישראלי אחד – הבן שלי – השתלטו על חמש תחנות כוח פחמיות ברחבי איטליה‪ ,‬ריתכו את‬ ‫הדלתות המובילות לארובה‪ ,‬וחיו על הארובה במשך כל ימי הוועידה כשהם משתלשלים בחבלי‬ ‫סנפלינג מראש הארובה אל דופנותיה ורושמים עליה באותיות ענק‪.CO2 KILLS :‬‬ ‫רציתי להעיר לאילי שמה שהורג זה דווקא ה‪ ,CO-‬ואילו ‪ ,CO2‬מעֵ בר לכך שהוא מועיל‬ ‫במקרים של היסטריה ופאניקה – זאת הסיבה שמכסים את הפנים של אנשים בפאניקה‬ ‫ובהיפרוונטילציה בשקית נייר – הוא מהגורמים לאפקט החממה ולאו דווקא למוות‪ ,‬אבל‬ ‫הארובה הייתה בגובה ‪ 760‬מ' ולא רציתי שאילי יטפס עליה שוב בשביל למחוק את ה‪ .7-‬מה גם‬ ‫שהיו חמש ארובות כאלה – הרבה עבודה לתקן‪.‬‬ ‫אז שתקתי‪.‬‬ ‫וחוץ מזה‪ ,‬אולי גם ‪ CO2‬הורג‪ ,‬לך תדע‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫אילי במעי הלווייתן‬ ‫ביום שישי האחרון הסענו‪ ,‬חניה אשתי ואני‪ ,‬את אילי בננו הצעיר למשרדי "גרינפיס" בתל‪-‬אביב‪.‬‬ ‫משם הוא לקח מאוחר יותר את הרכבת לחיפה ועלה על "‪ – "Rainbow Warrior 2‬אחת מצי‬ ‫הספינות של ארגון "גרינפיס"‪ ,‬ספינת הדגל למעשה‪ ,‬וזו הפעם השנייה שאילי עולה על ספינה של‬ ‫הארגון‪.‬‬ ‫הפעם הקודמת הייתה בשנת ‪ .7006‬אילי הועסק באותה עת כטבח במקומות כמו "בית‬ ‫אוריאל" בפלורנטין ובמסעדת הטאפאס "ברצלונה" שבבוגרשוב בתל‪-‬אביב‪ ,‬ומאוחר יותר אצל‬ ‫אורנה ואלה במסעדתן שברחוב שינקין בעיר‪ .‬וכך כאשר עלה לספינה "‪ "Esperanza‬של "גרינפיס"‬ ‫היה זה בתפקיד עוזר לטבח הראשי‪.‬‬ ‫ה‪ "Esperanza"-‬הייתה אמורה לצאת מהאיים האזּוריים שבאוקיינוס האטלנטי‪ ,‬לעשות מסע‬ ‫באוקיינוס למיפוי להקות הלווייתנים‪ ,‬ואז להמשיך דרך תעלת סואץ למזרח הרחוק‪ .‬אילי טס‬ ‫לפורטוגל ומשם לאיים האזוריים‪.‬‬ ‫כאשר נפרדנו בנתב"ג הרגשתי שאני חייב לשאול שאלה‪.‬‬ ‫"תגיד‪ ",‬אמרתי‪" ,‬במסע הזה שלכם בעניין הלווייתנים‪ ,‬יש מצב – בלילה‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬כשאף‬ ‫אחד לא רואה – שתדוגו איזה לווייתן? לעשות ארוחת דגים טובה לחבר'ה‪ ,‬אתה יודע‪".‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫עוז בטרם משטמה‬ ‫את זמן האיכות שלנו ביום שישי האחרון בילינו‪ ,‬חניה ואני‪ ,‬בבית משפט השלום בחדרה העיר‪.‬‬ ‫חדרה היא מסוג המקומות שאינך מגיע אליהם אלא אם אתה מוכרח – נניח אם נשלחת על ידי‬ ‫ד"ר גלינה לעשות צילום גב‪ ,‬או אם מאיזושהי סיבה זומנת אל בית המשפט‪.‬‬ ‫במקרה הנוכחי זימנו‪ ,‬חניה ואני‪ ,‬את עצמנו אל בית המשפט מכורח הנסיבות‪.‬‬ ‫אני יודע שגם אתם יודעים שבתי המשפט סגורים בימי שישי‪ ,‬ושיש אולי מקומות שבילוי הזמן‬ ‫בהם איכותי יותר או אפילו נעים יותר‪ ,‬אבל הפעם מדובר היה בהקרנה מיוחדת למוזמנים‪ :‬הלכנו‬ ‫להארכת מעצר – או שחרור‪ ,‬אם עורך הדין של "גרינפיס" יהיה טוב מספיק – של בננו הצעיר אילי‬ ‫ושל עוד שישה‪-‬עשר פעילי "גרינפיס"‪ ,‬כולם מתנדבים כמותו‪.‬‬ ‫את בית משפט השלום בחדרה אני מכיר היטב‪ ,‬ואם העניינים יימשכו בקצב הזה‪ ,‬יהיה לי‬ ‫כרטיס "הנתבע המתמיד" המאפשר אחרי כל עשרה ניקובים לזכות בקפה בוץ חינם במזנון או‬ ‫בלילה חינם בבית המעצר – ואני לא בטוח איזה מהשניים גרוע יותר‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫אופרת סבון‬ ‫"אני מקווה שלפחות ביום השואה אתה מתכוון לכתוב למגזין משהו רציני‪ ",‬אמרה חניה אשתי‪,‬‬ ‫והבעת פניה לא השאירה מקום לספקות‪.‬‬ ‫"אישה‪ ",‬אמרתי בקול עמוק‪" .‬איזה מין בן אדם את חושבת שאני? בכל זאת – יום השואה‪,‬‬ ‫לא?!"‬ ‫"טוב‪ ",‬אמרה חניה‪" .‬אני רואה בזה הבטחה‪".‬‬ ‫ההבטחה הזו החזיקה מעמד עשרים וארבע שעות‪.‬‬ ‫בעשרים וארבע השעות הללו פגשתי באחד הקיבוצים שבהם אני עובד את החבר שמעון‪ .‬השם‬ ‫בדוי‪ ,‬כל השאר אמיתי‪ .‬עיסוקו השני של שמעון הוא הדרכת סיורים של קבוצות תיירים מישראל‬ ‫במחנות ריכוז‪.‬‬ ‫שמעון הוא בן הדור השני לשואה‪ ,‬אף שהוא תופס את עצמו כבן הדור ה‪ 7.1-‬דווקא‪ ,‬מה‬ ‫שאומר שהוא מתנהג כאילו הוא עצמו ניצול המחנות‪ .‬בעבר גם הייתי משוכנע שזה אכן כך עד‬ ‫שחישבתי את גילו ומצאתי כי בזמן המלחמה הוא עדיין לא נולד‪.‬‬ ‫אני לא בטוח שהוא עצמו יודע את זה‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫ה ַנּכבה ואני‬ ‫"אני בבעיה‪ ",‬אמרתי לחניה אשתי ברגע של חסד‪ ,‬כשלכדתי את תשומת לבה בקטע קישור שבין‬ ‫שתי טלנובלות‪ .‬מיהרתי והלכתי לצדה בדרכה לשירותים‪.‬‬ ‫"איזו בעיה?" חניה שאלה‪.‬‬ ‫"קראת את התגובות על הטור שלי של יום השואה?" שאלתי‪ ,‬עכשיו כבר מבעד לדלת הנעולה‪.‬‬ ‫"לא‪ ",‬חניה אמרה‪" ,‬ולא נראה לי שגם אקרא‪".‬‬ ‫"את כועסת‪ ",‬אמרתי‪ ,‬וכשלא הייתה תגובה אמרתי‪" :‬את כועסת שלא הורדתי את הקטע עם‬ ‫האוננות בסוף‪ .‬בחיי‪ ,‬זו פעם ראשונה ואחרונה שאני נותן לך לקרוא טיוטה של כתבה שלי‪ .‬לא‬ ‫אחזור על הטעות הזו שוב‪".‬‬ ‫"תגיד‪ ,‬אנחנו מוכרחים לדבר על זה דרך הדלת הסגורה?" חניה אמרה‪" .‬זה לא יכול לחכות‬ ‫שאני אצא?"‬ ‫"אני פוחד שתתחיל הטלנובלה הבאה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬ואני אצטרך להמתין עוד ארבעים וחמש‬ ‫דקות‪".‬‬ ‫"טוב נו‪ ",‬חניה אמרה‪" .‬אז מה הבעיה?"‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫צום‪ ,‬פורנו ומסטולים‬ ‫ביום שני השבוע‪ ,‬ערב תשעה באב‪ ,‬הגעתי הביתה מהעבודה בשעה מאוחרת יחסית‪ ,‬ועל כן עשיתי‬ ‫אימון זריז לפרוק את עצבי היום‪ ,‬מקלחת צבאית קצרה לשטוף את האנרגיות השליליות וארוחת‬ ‫ערב חטופה – סתם כי הייתי רעב‪ ,‬ומכאן התפניתי לבדוק במעט הזמן שאצליח להישאר בו ער מה‬ ‫משדרת הטלוויזיה לכבוד חורבן הבית‪ ,‬זה שעל שנאת חינם ומלחמת אחים חָ רב‪.‬‬ ‫התחלתי בערוץ שבו אינני צופה כמעט לעולם‪ ,‬ערוץ ‪ .7‬אמרתי לעצמי שבערב כזה‪ ,‬שבו אנחנו‬ ‫מחפשים לאהוב איש את רעהו‪ ,‬אין טעם להגביר את המחלוקות בעם וחובה עלי לצפות במדורת‬ ‫השבט‪ ,‬בערוץ שבו כל העם צופה – אם להאמין למה שאני שומע מסביבי‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬הפתעה לטובה‪ :‬ערוץ ‪ ,7‬בניגוד למוניטין שעשה לעצמו ובניגוד לכל מה ששמעתי עליו‪,‬‬ ‫שידר בערב זה תוכנית כל כך רצינית‪ ,‬כל כך אמיתית‪ ,‬כל כך נוגעת בלב‪-‬לבו של עניין תשעה באב‪,‬‬ ‫שנשארתי לצפות בה עד הסוף‪.‬‬ ‫ומכיוון שלדעתי הייתה זו התוכנית הטובה ביותר שראיתי עד היום בנושא תשעה באב‪ ,‬אשאיר‬ ‫את הדיון בה לסוף‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫קיץ של אהבה‬ ‫בט"ו באב השנה החלטתי לצום‪.‬‬ ‫חשבתי לעצמי שדי לי כבר בכל הציניות הזו‪ ,‬עייפתי ממנה‪ ,‬ואני רוצה להרגיש כמו כל אזרח‬ ‫נורמלי במדינה‪ .‬אני רוצה להרגיש שייך‪.‬‬ ‫אז לא אכלתי כלום כל היום‪.‬‬ ‫בערב‪ ,‬בישיבת ההנהלה סביב השולחן העגול‪ ,‬הֵ עירה לי החברה שישבה לימיני שיש לי ריח‬ ‫מוזר מהפה‪ .‬קיבוצניקים מהדור הישן לא מבדילים עדיין בין דוגריות לחוסר נימוס‪.‬‬ ‫"זה בגלל ט"ו באב‪ ",‬אמרתי לה באסרטיביות על גבול התוקפנות הסמויה‪" .‬החלטתי לצום‬ ‫השנה‪ .‬החלטתי שהשנה אני רוצה להיות חלק מעם ישראל‪".‬‬ ‫"ט"ו באב זה חג האהבה‪ ",‬היא אמרה‪" .‬אתה בטוח שאתה צם בחג הנכון?"‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫תוגת נוטל הגלולה‬ ‫כמה שבועות לפני פרוס השנה החדשה הצצתי בלוח השנה וראיתי שחודש ספטמבר משובץ‬ ‫ריבועים בצבע תכלת כהה‪ .‬לא רק זאת‪ ,‬אלא שהריבועים היו ממוקמים בעמדה כזו שהדבר הטבעי‬ ‫ביותר היה לחבר אותם בריבועים דמיוניים נוספים בצבע תכלת כהה‪ ,‬הפעם מתוצרת עצמית‪ ,‬מה‬ ‫שקוראים "גשר" בשפת היום‪-‬יום‪ .‬ככה נוצרו בלוח השנה שלי גושים נאים של ימי חופשה שמזמן‬ ‫לא התענגתי על שכמותה‪.‬‬ ‫שעל כן שפשפתי את כפות ידי זו בזו בהתרגשות גלויה ובהתלהבות סמויה‪ ,‬ונסעתי אל הרוקח‬ ‫סיבוני שבמושבה הקטנה‪ .‬הרוקח סיבוני‪ ,‬כזכור לחלק מכם‪ ,‬הוא האיש היודע לנפק ללא מרשם‬ ‫את הגלולה הקסומה ההופכת כל אקדח לתותח‪.‬‬ ‫"סיאליס‪ ,‬בבקשה‪ ",‬אמרתי לרוקח סיבוני בקול רשמי רפואי למחצה‪ ,‬על אף שכבר פגשנו זה‬ ‫בזה מעל הדלפק כמה וכמה פעמים במהלך התקופה ונעשינו מכרים לא רשמיים‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫איסוף שתן במונמרטר‬ ‫(מכתב מפריז‪)77.6.7002 ,‬‬ ‫שני דברים יישארו חרוטים בנפשי ובנשמתי מהעיר פריז‪ ,‬הרבה אחרי שאחזור לביתי והעיר‬ ‫תהפוך זיכרון הולך ודוהה במוחי עד הפעם הבאה‪ ,‬אם תהיה כזו‪ .‬האחד הוא האופי והאווירה‬ ‫המיוחדים של העיר‪ ,‬עליהם כבר רבים וחלקם אף טובים ממני הכבירו מילים די והותר‪.‬‬ ‫השני הוא ריח השתן הבלתי נלאה‪.‬‬ ‫דומה כמו הפכו הפריזאים את עירם למשתנה אחת גדולה‪ ,‬ללא אפליה בין החילוני לקדוש ובין‬ ‫היומיומי לגדול מהחיים – את כולם כיסה השתן ביד חזקה ובשלפוחית נטויה‪ .‬אפילו השם פאריס‬ ‫כמו היה היפוך אותיות של פיסואר‪ ,‬מה שמחבר אותנו למשתנה של מרסל דושאן שפרצה בתחילת‬ ‫המאה נתיב חדש באמנות ובו השתן זורם כיין ברחובות העיר עד עצם היום הזה‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫סיוט בשחקים‬ ‫איינשטיין קבע שככל שמהירותה של מערכת נעה עולה‪ ,‬הזמן במערכת זו מאט את תנועתו‪,‬‬ ‫וחוויית הזמן העוברת על הנוסע במערכת זו מתקצרת‪ .‬עד כדי כך קורה הדבר‪ ,‬שכשאדם נוסע‬ ‫במהירות האור הוא אינו חווה כלל את חוויית הזמן העובר‪ .‬הוא לא מזדקן‪ .‬הטרנספורמציות של‬ ‫לורנץ מסבירות זאת באמצעות נוסחאות מתמטיות‪ :‬ככל שהמהירות עולה המסה עולה אף היא‬ ‫עד שבמהירות האור היא נעשית אינסופית‪ ,‬ואילו הזמן הולך ומתקצר עד שבמהירות האור הוא‬ ‫נעצר ואינו עובר כלל‪.‬‬ ‫הבעיה עם איינשטיין ולורנץ היא שהם מעולם לא נסעו בטיסה של "לופטהאנזה" מפרנקפורט‬ ‫לבואנוס איירס‪.‬‬ ‫אני כן‪ .‬גם עכשיו‪ ,‬בזמן הכתיבה‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫חורים מלאי קוביות קרח‬ ‫יומן ארגנטינה חלק ‪1‬‬ ‫במשך חמש שנים מאז ביקורי הקודם כאן ניסיתי למצוא את המשפט שיגדיר עבורי את העיר הזו‪,‬‬ ‫שעוצמת הניגודיות בה הפכה אותה בעיני בלתי ניתנת להגדרה במשפט אחד‪.‬‬ ‫אתמול זה קרה‪.‬‬ ‫במהלך נסיעתנו במכונית של גיסי‪ ,‬חמישה מבוגרים במכונית אחת – חניה אשתי‪ ,‬אחותה‬ ‫והבעל של אחותה שאצלם אנחנו מתגוררים‪ ,‬האח של אשתי שהגיע מוורמונט שבארצות הברית‬ ‫ואני – עברנו באחת השדרות הרחבות של העיר בדרכנו לאחד מעשרות שוקי הפשפשים והירידים‬ ‫שקמים כאן בימי שבת וראשון‪ ,‬והנה נכנס גלגל המכונית לבור מהבורות הרבים הפעורים‬ ‫בכבישים‪.‬‬ ‫אין לי ספק שתיקון הכבישים ייכנס לתקציב העירייה של בואנוס איירס אי שם בשנת תקציב‬ ‫כלשהי‪ ,‬אולי אפילו במילניום הבא‪ ,‬וגם זה רק במקרה שעד אז יקרה אסון תחבורתי כלשהו‪ .‬כך‬ ‫או כך‪ ,‬הגלגל נכנס לבור‪ ,‬המכונית עשתה קפיצה גדולה‪ ,‬ואנחנו חבטנו את גולגולותינו בגג‬ ‫המכונית‪ .‬ואז הייתה לי הארה והבנתי‪:‬‬ ‫בואנוס איירס היא הכלאה מדויקת בין פריז ומומבאי‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫קריית הריקולטה‬ ‫יומן ארגנטינה חלק ‪2‬‬ ‫אם יש מקום בו המתים חיים טוב יותר מאשר החיים‪ ,‬בית הקברות של הריק ֹולֶטָ ה הוא המקום‪.‬‬ ‫הריקולטה הוא הרובע היותר יוקרתי של בואנוס איירס‪ ,‬ואולי גם של ארגנטינה כולה‪ .‬יש‬ ‫ברובע זה רחובות נקיים ומסודרים להפליא‪ ,‬לשם שינוי‪ ,‬צמחייה מגוונת וירוקה שכוללת אפילו‬ ‫מדשאה גדולה מול הכנסייה שליד בית הקברות‪ ,‬והבתים מהודרים ושמורים – מפני פגעי הטבע‬ ‫וגם מפני אנשים פשוטים שלא היטיב עמם מזלם להתגורר כאן‪ .‬כשאתה מתיישב – כמוני –‬ ‫בטריקו וג'ינס בין הלקוחות באחד מבתי הקפה של הריקולטה‪ ,‬אתה מרגיש כמו שוטף הכלים של‬ ‫המסעדה שיצא לרגע להפסקת עישון‪ ,‬למעֵ ט העובדה שבחברה אשר בה מעמדות ברורים כל כך‪,‬‬ ‫שוטף הכלים האמיתי של המסעדה לעולם לא יעז לשבת בחזיתה‪ .‬אלו מעמדות הנגזרים מכמות‬ ‫הכסף שיש לכל אחד‪ ,‬וכל אחד יודע בחברה זו את מקומו גם בלי שמנהל הבנק שלו יצטרך‬ ‫להסביר לו אותו‪ ,‬מה גם שלחלק גדול מן האוכלוסייה אין בכלל חשבון בנק וגם לא כסף להפקיד‬ ‫בו‪.‬‬ ‫ברובע הזה יושב בית הקברות שהוא אולי המהודר והיוקרתי בין בתי הקברות בעולם‪ ,‬בית‬ ‫הקברות (הסֶ מֶ נטֶ ריו) של הריקולטה‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫דרך כל בשר‬ ‫יומן ארגנטינה חלק ‪3‬‬ ‫זה שנים שהרופא אסר עלי לאכול גבינות המכילות פחות מעשרים ושמונה אחוזי שומן‪ ,‬לאחר‬ ‫שהוכח בבירור כי גבינות דלות שומן שטעמן כטעם תחתיות הקרטון שעליהן מגישים בברים את‬ ‫כוסות הבירה לשולחן‪ ,‬גורמות למערכות הגוף שלי לפעול באורח ירוד במיוחד‪ ,‬והירוד מכולם‬ ‫במקרה כזה הוא המורל‪ .‬וכבר הוכח מדעית שמורל גבוה הוא מהדרישות המהותיות ביותר‬ ‫לבריאות כללית טובה של האדם‪ ,‬ואילו מורל ירוד מייצר מחלות‪.‬‬ ‫בהתאם להוראות הרופא שלי נגלתה לי בואנוס איירס כעיר בריאה במיוחד‪ .‬למעשה‪ ,‬גן עדן‬ ‫לשוחרי בריאות מהסוג שלי‪.‬‬ ‫המשךבספר‪...‬‬

‫ערמונית פרארי‬ ‫הסימפטומים החלו ממש בתחילת החגים‪.‬‬ ‫בהתחלה לא ייחסתי להם חשיבות כלשהי‪ .‬להתעורר פעמיים בלילה להטיל את מֵ ימי? כנראה‬ ‫תוצאה של הצימאון הרב שגורם לי לשתות הרבה בשעות הערב דווקא‪ ,‬ממש לפני השינה‪.‬‬ ‫אחר כך זה הפך לשלוש פעמים‪ ,‬וארבע‪ ,‬ועד חג הסוכות כבר הגיע לחמש או שש פעמים בלילה‬ ‫– חדלתי כבר להדליק את האור בחדר בעת ההליכה הלילית לשירותים‪ ,‬כי בין המיטה לשירותים‬ ‫נוצר על הפרקט שביל בוהק מרוב שחיקה‪ ,‬ולאורו של הבוהק הזה עשיתי את דרכי‪ ,‬בנתיב קבוע‬ ‫וברור‪.‬‬ ‫כמו סוג של דת‪ ,‬אם תרצו‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫מתוקים‬ ‫קיבלתי מתנה מהאחות נועה מקופת חולים כללית שבעיירה השכנה‪.‬‬ ‫מאז שהייתי ילד אני אוהב מתנות‪ .‬להבדיל מקנייה כלשהי שאתה קונה לעצמך‪ ,‬במתנה קיים‬ ‫גורם ההפתעה‪ ,‬ועל כן כילד נהגתי לחכות בקוצר רוח שכל האורחים של הורי‪ ,‬רובם דודים שלי‬ ‫וחלקם סתם חברים של ההורים‪ ,‬יגיעו למסיבת יום ההולדת שלי ובידיהם המתנות הארוזות‪.‬‬ ‫"מה יש בהן‪ ,‬באריזות הללו?" שאלתי את עצמי תמיד בהתרגשות‪" .‬טנק צעצוע? אקדח של‬ ‫בוקרים? סירת מפרש שיכולה גם לצוף?"‬ ‫אני לא יודע איך שרדתי עם העובדה שכל האריזות הללו הכילו סוודרים של "אתא" או‬ ‫פיז'מות פלנל עם פסים‪ .‬הורי תמיד ניחמו אותי שמדובר במתנות שהן שימושיות מאוד‪ ,‬רק לא‬ ‫ידעו לומר שימושיות לְ מה‪ .‬לדעתי‪ ,‬בגלל ימי ההולדת הללו אני כל כך מלא חרדות ואי‪-‬ודאות לגבי‬ ‫העתיד‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫מצעד החיים‬ ‫"סרטן הערמונית הוא מחלה של אורח חיים‪ ",‬אמר קולו של יוֹרג מתוך האפלה‪" .‬קראתי את זה‬ ‫באינטרנט‪".‬‬ ‫לא ראיתי את פניו‪ ,‬אבל ידעתי שזה הוא לפי המבטא הדני הכבד שבו דיבר אנגלית‪ .‬עברית יורג‬ ‫אינו מדבר כלל‪ ,‬אבל הוא מבין את מה שאחרים מדברים‪ .‬יורג הוא חבר מושב יד‪-‬חנה‪ ,‬לשעבר‬ ‫קיבוץ‪ ,‬שהגיע לקיבוץ מדנמרק כמתנדב בשנות השבעים‪ .‬הוא פגש את קריסטה שהייתה בהליכי‬ ‫ברת את שמו ליעקב‪ .‬אפשר‬ ‫גירושים מג'ק‪ ,‬בן גרעין שלי שעלה פעם מארצות הברית ומעולם לא ע ֵ‬ ‫להבין את ג'ק בנקודה הזו‪ ,‬בעיקר לאור העובדה שהוא חזר לארצות הברית לאחר הגירושין‬ ‫מקריסטה ומאז הוא שם‪ ,‬גרוש פעם שלישית‪.‬‬ ‫אני לא מבין למה מתלוננים כל הזמן על התבוללות‪ .‬כל נשותיו וגרושותיו של ג'ק יהודיות‪ ,‬בין‬ ‫אם מלידה ובין אם באמצעות גיור‪.‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬

‫קללת חיי הנצח‬ ‫לפני כשבועיים פרקתי את הכתף השמאלית‪.‬‬ ‫זה קרה במהלך הצעידה הלילית שנעשתה לי לאחרונה לנוהג של קבע‪ ,‬כשמכונית שהגיחה מולי‬ ‫סנוורה אותי באורותיה ומנעה ממני לראות את הבור בשולי הכביש‪ .‬גיליתי אותו בעזרת כף רגלי‬ ‫השמאלית‪ ,‬ומצאתי את עצמי בנפילה חזיתית כשאני מושיט את יד שמאל לְ פנים להחליש את‬ ‫עצמת המכה‪.‬‬ ‫זה עבד‪ .‬המכה הוחלשה ואני הרגשתי את עצם הזרוע יוצאת ממקומה שבמפרק הכתף במעין‬ ‫"קנאק" אלגנטי‪ ,‬ואז התגלגלתי בעפר‪.‬‬ ‫בלי לחשוב הרבה תפסתי את יד שמאל בעזרת יד ימין ונתתי משיכה עזה‪ .‬יד שמאל חזרה‬ ‫למקומה‪ ,‬ואני שכבתי על הקרקע חבול אבל מלא גאווה‪ :‬הרגשתי כמו החבר'ה האלה שמתגוררים‬ ‫בהרים בארצות הברית‪ ,‬ה"הילבילי"‪ ,‬שעוקרים שן כואבת עם פלאייר במו ידיהם‪ ,‬ולא מטריחים‬ ‫את עצמם ללכת לרופא השיניים הקרוב‪ ,‬חמש מאות קילומטר משם‪.‬‬ ‫"וואללה‪ ,‬גם אני מהקשוחים‪ ",‬חשבתי בשביעות רצון כשאני שוכב על הגב ומביט בשמים‬ ‫זרועי הכוכבים‪" .‬עכשיו אני רק צריך לזיין את הבת‪-‬דודה שלי‪ ,‬ואז נגדל ביחד אוסף של ילדים‬ ‫דפקטים מלידה‪ ,‬תוצאה של הכלאה בתוך המשפחה‪".‬‬ ‫המשך בספר‪...‬‬