כך מתחיל הבוקר שלי

‫כך מתחיל‬ ‫הבוקר שלי‬ ‫רחל ברונפמן‬

‫כך מתחיל‬ ‫הבוקר שלי‬ ‫רחל ברונפמן‬

‫כך מתחיל הבוקר שלי‬ ‫רחל ברונפמן‪2019 ,‬‬ ‫ספר אמנית‬ ‫הדפסים והגיגים פרי יצירתה של רחל ברונפמן‬ ‫אוצרות‪ ,‬עיצוב והפקה‪ :‬אליסף קובנר‬ ‫‪kowner.com/studio‬‬

‫הגהה לשונית‪ :‬קרן גליקליך‬ ‫הדפסה‪ :‬אופסט נתן שלמה‪ ,‬ירושלים‬ ‫© כל הזכויות שמורות לרחל ברונפמן‬ ‫‪readnew1@gmail.com‬‬

‫על הכריכה‪ :‬מלכודת זפת‪ ,2016 ,‬הדפס‬

‫פתח דבר‬

‫עבודותיה של רחל נעות ברצף זמנים קוטבי בהרהורים בין ילדותה לבין סופיות‬ ‫בכלל‪ ,‬בין יופיו של היקום לכיעורו‪.‬‬ ‫תחריט של שמלת מלמלה צחורה ועדינה לצד כתם שחור ואטום‪ .‬רחל חורצת‬ ‫את הנוקשות הישראלית בקו בטוח ובה בעת מסמנת קוקווים ונקודות אווריריות‬ ‫ברגישות ובעדינות שהביאה מארץ מוצאה‪.‬‬ ‫באמצעות רישומי תחריט של ציפור‪ ,‬בית‪ ,‬פנים‪ ,‬עץ‪ ,‬כיסא וצמח‪ ,‬רחל מספרת‬ ‫את נפשה בפשטות היוצרת עוצמה‪ .‬עוצמה המאורגנת על הדף בקומפוזיציה‬ ‫הרמונית כאילו נוצרה מאליה‪.‬‬

‫ליאורה סוטו‬ ‫מטפלת באמנות‬

‫‪9‬‬

10

‫שיחה עם רחל ברונפמן‬ ‫הגעתי לארץ בשנת ‪ ,1973‬בחורף‪ ,‬בפברואר‪ .‬הרבה מאוד גשם‪ .‬חיכינו המון זמן‬ ‫בשדה התעופה עד ששחררו אותנו‪ .‬ידענו מראש שאנחנו באים לאולפן ״בן‬ ‫יהודה״ בנתניה‪ ,‬אבל כשהגעתי לשם ישר רציתי למות‪ .‬זה היה מקום מחריד‪.‬‬ ‫אולי עבור אנשים אחרים לא‪ ,‬אבל אני באתי מבואנוס איירס‪ ,‬ולהגיע למקום כזה‬ ‫זה היה הלם מוחלט וגם מזג האוויר לא עזר‪ .‬זה היה עצוב וקשה מאוד עבורי‪.‬‬ ‫הייתי עם תינוק בן שנתיים ובהיריון עם הבן השני שלי‪ .‬המקום היה מסודר‬ ‫בתים–בתים ומעבר לרחוב הייתה שכונת מצוקה‪ .‬כל משפחה קיבלה בית קטן‬ ‫מאוד (שני חדרים‪ ,‬מטבחון ומקלחת)‪ ,‬והכי מפחיד היה בלילות‪ ,‬כשאנשים‬ ‫מהשכונה ממול נכנסו אלינו‪ ,‬צרחו‪ ,‬רבו והשליכו חפצים‪ .‬זה היה מפחיד מאוד‪.‬‬ ‫אני תמיד סיפרתי שחתיכת הדשא שהייתה שם נעשתה ירוקה רק מהדמעות שלי‪.‬‬ ‫בעלי בקושי היה בבית כי הוא התחיל לעבוד מיד כשהגענו‪ ,‬והגיע רק בערב‪.‬‬ ‫אחר כך עברנו לדירה משלנו‪ .‬בגלל הבושה שלא ידעתי את השפה ודיברתי לא‬ ‫נכון הייתי בודדה מאוד‪ .‬לא יכולתי להתחבר לאימהות אחרות בגן‪ .‬הדברים‬ ‫התחילו להשתפר ברגע שהתחלתי ללמוד עברית באולפן‪ .‬באוגוסט אותה שנה‬ ‫נולד בנינו השני‪ .‬אחרי שהוא בא לעולם הייתי בודדה עוד יותר‪ .‬באוקטובר‬ ‫אותה שנה פרצה מלחמת יום הכיפורים‪ .‬לא ידעתי מה קורה‪ .‬לא הבנתי מה‬ ‫זאת האזעקה‪.‬‬ ‫מולנו גרו דודים של בעלי‪ ,‬ובאותה שבת הם הזמינו אותנו אליהם‪ .‬פתאום‬ ‫הייתה אזעקה‪ ,‬והם גרו בקומה שביעית‪ .‬הם לקחו ממני את התינוק‪ ,‬וכולנו‬

‫‪11‬‬

‫ירדנו במדרגות למקלט‪ .‬ממש לא הבנתי מה קורה שם עד שהתחילו להסביר‬ ‫לי‪ .‬בימים שלאחר מכן נשארתי לבד עם הילדים בבית‪ ,‬ובכל פעם שהייתה‬ ‫אזעקה ירדתי עם הילדים במדרגות‪ .‬פעם השארתי את עגלת התינוק במקלט‬ ‫ובתוכה שמיכה שאימא שלי קנתה לי בארגנטינה‪ ,‬שמיכה לבנה עם ציורים של‬ ‫ילדים‪ .‬כשירדתי שוב למקלט השמיכה כבר נעלמה‪ .‬לא יכולתי להבין איך בן‬ ‫אדם עושה דבר כזה‪.‬‬ ‫כשגרנו בבואנוס איירס‪ ,‬לפני העלייה‪ ,‬למדתי תזונה בפקולטה לרפואה‪.‬‬ ‫במקביל למדתי ציור ועיצוב פנים‪ ,‬ותמיד שמרתי מקום בלב לכל מה שקשור‬ ‫באמנות‪ .‬משום מה לא הלכתי ללמוד אמנות‪ ...‬דווקא בעקבות העלייה לארץ‬ ‫ובעקבות המצב הנפשי הירוד חיפשתי משהו ששייך לאמנות והלכתי ללמוד‬ ‫ציור במכון לאמנות בנתניה‪ .‬משה מוסמן היה מורה שלי ולימד אותי רישום‪.‬‬ ‫בחיי שזה מה שהציל אותי כי הוא תמך בי ועודד אותי מאוד‪.‬‬ ‫אחרי שנתיים בארץ התחלתי לעבוד בקופת חולים כדיאטנית ופגשתי אנשים‬ ‫שמאוד עזרו לי‪ .‬לאט לאט התחלתי להרגיש מדוכדכת פחות‪ .‬הרגשתי שיש לי‬ ‫מה לתת‪ .‬באו אליי אנשים‪ ,‬הדרכתי אותם וקיבלתי הערכה‪ .‬שנים רבות לאחר‬ ‫מכן התמחיתי בשיטת גרינברג‪ ,‬שעוסקת במיצוי הפוטנציאל האישי‪ .‬בעקבותיה‬ ‫חיפשתי את האהבה הרדומה שלי‪ :‬האהבה שלי לאמנות‪ .‬התחלתי ללמוד ציור‬ ‫בסדנאות על שם דובנוב במוזיאון תל אביב‪ ,‬שם פגשתי את דן קריגר‪ ,‬המורה‬ ‫להדפס‪ ,‬והצטרפתי לקבוצה של מתחילים‪ .‬בסוף השנה הראשונה דן הציע לי‬ ‫להצטרף לקבוצה של המתקדמים‪ .‬שם התחיל החיבור שלי להדפס‪.‬‬ ‫מדי יום ראשון‪ ,‬כבר שמונה עשרה שנה‪ ,‬אני מגיעה לסדנת ההדפס‪ .‬בהתחלה‬ ‫קצת מצאתי את עצמי מתבוננת‪ .‬הייתי צריכה לסדר את המחשבות‪ .‬בהדפס‬ ‫עובדים הפוך‪ .‬כשעובדים על הפלטה צריך לדמיין את העבודה בתמונת מראה‬ ‫שלה‪ .‬התנסיתי בכל הטכניקות שדן‪ ,‬בלב רחב‪ ,‬לימד אותנו‪ .‬את כל הידע שלו‬

‫‪12‬‬

‫הוא שמח לתת לתלמידים‪ ,‬ואני נהניתי יותר ויותר‪.‬‬ ‫הדפס בשבילי הוא תרפיה‪ .‬כשאני נמצאת בסדנה‪ ,‬אני בן אדם ללא גוף‪.‬‬ ‫זה אומר שהידיים עובדות ושום דבר לא מפריע לי‪ .‬שום דבר לא מציק לי‪.‬‬ ‫אני כל כך מרוכזת בתוך העבודה‪ ,‬שזה מעין חלל שעוטף אותי‪ ,‬ואני נעשית‬ ‫בן אדם אחר‪ .‬קשה מאוד להסביר את זה! וזו לא עבודה אוטומטית‪ .‬זה עם‬ ‫הרבה מחשבה‪ ,‬אבל יותר מזה ‪ -‬עם המון רגש‪ .‬אני עובדת עד שאני מרגישה‬ ‫שהעבודה מסתיימת‪ .‬אני בעצמי כבר יודעת מתי היא מסתיימת‪ .‬אני לא צריכה‬ ‫לחשוב אם סיימתי או לא‪ .‬זה יותר עניין של תחושות‪.‬‬ ‫האנרגיות בסדנה מיוחדות מאוד‪ ,‬ואני לא מרגישה אותן בשום מקום אחר‪.‬‬ ‫כל אחד תורם לאווירה בדרך שלו‪ ,‬אפילו הנודניקים ‪ -‬גם הם תורמים כי אני‬ ‫מרגישה שאפילו הם לא יכולים להוציא אותי מהריכוז‪ .‬תוך כדי הסדנה למדתי‬ ‫להיות עשירה יותר בסבלנות‪ :‬אני מסוגלת להיות בפוקוס‪ ,‬להתמסר לעבודה‪,‬‬ ‫להדפס וליצירה‪ ,‬לנקות את מה שלא צריך‪ ,‬לרשום ולמחוק ולחזור על כך שוב‬ ‫ושוב‪ .‬זה לא מעייף אותי‪ ,‬ואני נהנית מאוד מהתהליך‪ .‬לפעמים אפילו יותר‬ ‫מאשר ההנאה מהתוצאה‪.‬‬ ‫זה ממלא אותי לכל השבוע‪.‬‬ ‫דן קריגר מתבונן מהצד ומילה אחת או שתיים שלו הן הקסם המתרחש ‪ -‬פתאום‬ ‫העבודה מסתדרת מעצמה‪ .‬בתוך הסדנה הגדולה יש לנו גם מיני–קבוצה‪ :‬חנה‬ ‫אלטרץ‪ ,‬חווה זילברשטיין ואני‪ .‬אנחנו מתייעצות אחת עם השנייה‪ ,‬מתחלקות‬ ‫בחוויות‪ ,‬סומכות על השיפוט אחת של השנייה והכי חשוב‪ :‬תומכות זו בזו‪.‬‬

‫‪13‬‬

‫הספר מחולק לכמה פרקים‪ :‬פרק ה״חלומות״ הוא מחווה להורים שלי‪ .‬יצרתי‬ ‫את העבודות לקראת תערוכת היחיד שלי באגודת הציירים שעליה עבדתי יותר‬ ‫משנתיים‪ .‬הפרקים "בטבע" ו"אנשים" משקפים את האהבות הגדולות שלי ‪-‬‬ ‫גם לאנשים וגם לטבע‪ .‬מגיל צעיר התחברתי לטבע ‪ -‬בחופשים נהגנו לצאת‬ ‫מהעיר לטבע לפרקים של שלושה חודשים‪.‬‬ ‫בנוגע לאנשים ‪ -‬הססגוניות והמגוון העצום של אנשים היו משהו חדש שפגשתי‬ ‫כשהגענו לארץ‪ .‬נהניתי להתבונן בטיפוסים שונים‪ ,‬ורק לאחרונה קישרתי בין‬ ‫האהבה הגדולה הזאת שלי ובין החוויה של העלייה לארץ‪.‬‬ ‫אני רוצה להודות לבני משפחתי ולחבריי על כל הליווי‪ ,‬התמיכה והאהבה‬ ‫שאתם נותנים לי‪.‬‬

‫‪14‬‬

‫חלק א׳‬

‫אנשים‬

18

19

‫מי היה כאן?‬ ‫את היית כאן‪.‬‬ ‫ראו אותך משחקת‪ ,‬ראו אותך מציירת‬ ‫העיניים לא ראו אותך?‬ ‫את היית שקופה?‬ ‫המשחקים‪ ,‬הצלילים‪ ,‬הצחוקים והמילים‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫מכונת התפירה‪,‬‬ ‫הזכוכית מגדלת‬ ‫והקפה עם החלב‪.‬‬

‫‪20‬‬

21

22

Quien estuvo aqui?

Usted estuvo aqui.

Te vieron jugar, te vieron dibujar.

Los ojos no veian, o tu eras transparente?

Los saltos, los ruidos, las risas las palabras.

La maquina de coser, la lupa los vinoculares y el cafe con leche.

23

24

25

26

Podra el arte cambiar el mundo?

Y cuan real es lo real?

Lo real no es real.

Ante los ojos de quien?

Podra el arte cambiar el mundo?

Sera usted o alguien distinto.

Una caja de sorpresas.

27

‫האם האמנות יכולה לשנות את העולם?‬ ‫כמה אמיתי זה אמיתי?‬ ‫הדבר האמיתי הוא לא אמיתי‪.‬‬ ‫בעיני מי?‬ ‫האם האמנות יכולה לשנות את העולם?‬ ‫אותך או את מישהו אחר?‬ ‫קופסת הפתעות‪.‬‬

‫‪28‬‬

30

31

32

‫אם תסתכלי לי בעיניים‬ ‫אני בטוחה‪,‬‬ ‫שלא יהיה לך ספק לגבי מה שאני מספרת‪.‬‬ ‫יום אחרי יום‬ ‫המילים שאני אומרת מתקבלות בספק‬ ‫אני אומרת‬ ‫אם תסתכלי לי בעיניים‬ ‫תגלי שהספק נמצא אצלך‪.‬‬ ‫ומה היא אמת?‬ ‫מה שאני אומרת או מה שאת חושבת?‬ ‫לכל אחת יש את האמת שלה‪,‬‬ ‫אבל בבקשה תסתכלי לי בעיניים‪.‬‬

‫‪33‬‬

‫אימא ילדה או ילדה אימא‪.‬‬ ‫האימא מספרת והילדה מקשיבה‪.‬‬ ‫הילדה הפכה לאישה‪.‬‬ ‫האישה הופכת לילדה‪.‬‬

‫‪34‬‬

35

36

37

38

‫אין לנו פנים‪,‬‬ ‫ואין לנו זהות‪.‬‬ ‫אנחנו כל כך דומים‪,‬‬ ‫אנחנו כל כך שונים‪.‬‬ ‫הרצונות‪ ,‬האהבות‬ ‫והמשפחה‪,‬‬ ‫והשקט הנפשי שהינו‪ ‬שאיפה‪.‬‬ ‫אנחנו רוצים בית‪,‬‬ ‫אנחנו רוצים אדמה‪.‬‬ ‫אנחנו כל כך דומים‪,‬‬ ‫ואנחנו כל כך שונים‪.‬‬

‫‪39‬‬

42

‫עייפות‪ ,‬עייפות‪ ,‬עייפות‬ ‫של הבוקר‪ ,‬של הערב‪.‬‬ ‫מה זה משנה?‬ ‫העייפות גוברת‪.‬‬ ‫ממה נובעת העייפות?‬ ‫השאלות פתוחות‪ ,‬התשובות לא מגיעות‪.‬‬ ‫אז מי יהיה איתי בזיקנה?‬

‫‪43‬‬

‫חלק ב׳‬

‫חלומות‬

46

47

48

‫ומי לבשה את השמלה הזאת?‬ ‫באיזה צד של העולם?‬ ‫יכול‪ ‬להיות שגם וגם‪.‬‬ ‫גם בצפון אמריקה וגם בדרום אמריקה‬ ‫אולי באפריקה או באירופה‪.‬‬ ‫אולי למישהי‪ ‬חסרה השמלה הזאת‬ ‫בימים הקרים של החורף‪.‬‬

‫‪49‬‬

‫אולי מישהי קיבלה אותה במתנה‪,‬‬ ‫או קנתה אותה כדי לתת‪ ‬אותה במתנה‬ ‫למישהי שקר לה‪.‬‬ ‫לא נדע אף פעם מה באמת קרה‪.‬‬ ‫אפשר לתת לדמיון לעוף‪.‬‬ ‫רק שתדעו שהשמלה עשויה בהמון נשמה‬ ‫(אהבה)‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫‪50‬‬

52

53

54

‫בחיים יש רגעים רבים‪.‬‬ ‫שמחה והתרגשות‪,‬‬ ‫דאגות הקיום‪.‬‬ ‫כמה הייתי מאושרת בחלום‪.‬‬

‫‪55‬‬

56

57

58

59

60

Tal vez alguien ha recibido el vestido de regalo.

O tal vez lo compro para darselo a otra persona que sentia frio.

No sabremos realmente lo que sucedio.

Se puede dar vuelo a la imaginacion.

Solo les puedo asegurar que el vestido fue hecho con mucha neshama (amor).

61

62

63

‫חלק ג׳‬

‫בטבע‬

66

‫ביום או בלילה מתי הם נובלים?‬ ‫מתי הם פורחים בצבעים עדינים?‬ ‫בצבעים חזקים?‬ ‫כן או לא?‬ ‫בדרך כלל בשחור‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫‪67‬‬

68

69

70

71

‫ישבתי וחיכיתי עד שהלב ינוח‪.‬‬ ‫בן יקר‪ ,‬נכד אהוב‪,‬‬ ‫ואני מחכה ומחכה‪.‬‬ ‫אתם עוד תבינו שמחה‪.‬‬

‫‪74‬‬

75

76

‫להיפגע‬ ‫להיפגע‬ ‫להיפגע‬ ‫לסלוח‬ ‫לסלוח‬ ‫לסלוח‬ ‫לשכוח‬ ‫לשכוח‬ ‫לשכוח?‬

‫‪77‬‬

78

79

80

81

82

83

85

La casa La calle Los vecinos La puerta La escalera El balcon Los arboles frondosos.

Los recuerdos aparecen en mi.

Esperando al micro, que me llevara a la escuela.

86

87

88

‫הפחד הוא האויב‬ ‫הכי גדול שלנו‪.‬‬ ‫העולם במצב הזה‬ ‫כי אנחנו מאפשרים לו‬ ‫להיות כזה‪.‬‬

‫‪89‬‬

90

91

‫חלק ד׳‬

‫בסטודיו‬

94

95

‫מי יושב על הכיסא ומי רוצה לשבת?‬ ‫לא פשוט לשבת על כיסא שישבו עליו אנשים אחרים‪.‬‬ ‫מי ישב קודם ומי יושב עכשיו?‬ ‫זה נראה כיסא רגיל אבל הוא לא‪.‬‬

‫‪96‬‬

97

98

‫מה התפקיד של מי שישב בכיסא?‬ ‫ומי בכלל ירצה לשבת בכיסא?‬ ‫בין ‪ 8:00‬ל–‪ 13:00‬ישב מישהו‪,‬‬ ‫ומ–‪ 14:00‬עד ‪ 17:00‬ישב מישהו אחר‪.‬‬ ‫אבל מי ישב בכיסא?‬

‫‪99‬‬

‫מאיזה חומרים‬ ‫אני צריכה להיות עשויה‬ ‫כדי שאהיה אמנית?‬ ‫מה נחוץ לי?‬

‫‪102‬‬

103

‫כישרון‬ ‫מחשבה‬ ‫הבעה‬ ‫יופי‬ ‫טכניקה‬ ‫ועבודה‪.‬‬

‫‪105‬‬

‫פנטזיה‬ ‫שיפוט‬ ‫נתינה‬ ‫השראה‬ ‫ודמיון‪.‬‬

‫‪106‬‬

108

110

‫של מי טביעות האצבעות האלו‪,‬‬ ‫מי יצר אותן‬ ‫וממה הוא מושפע?‬ ‫מהחומר‪ ,‬מהרוח‪,‬‬ ‫מהראש או מהלב?‬ ‫אני עולם‪ ,‬אני פרח‪,‬‬ ‫אני צמח‪ ,‬אני אדם‪.‬‬

‫‪111‬‬

‫חלק ה׳‬

‫שונות‬

116

117

118

119

‫מפתח ההדפסים‬

‫פתח דבר‬ ‫פרח עם ריבוע‪ 17.2*13 ,2015 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪10‬‬

‫חלק א׳ ‪ -‬אנשים‬ ‫אישה עם שפתיים אדומות‪ 17*13 ,2016 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪18‬‬ ‫דמות מכוסת ראש‪ 25*16.7 ,2015 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪19‬‬ ‫ילדה לתמיד‪ 17*12.3 ,2016 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪21‬‬ ‫שקופה‪ 20*15 ,2018 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪22‬‬ ‫מבט מוסתר ‪ 17.5*12.5 ,2014 ,1‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪24‬‬ ‫מבט מוסתר ‪ 17.5*12.5 ,2014 ,2‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪25‬‬ ‫מלנכוליה‪ 17.2*12.3 ,2016 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪26‬‬ ‫הׁשֹוקֹול ְטיֵ יר‪ 18*12.5 ,2016 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪30‬‬ ‫ַ‬ ‫הבת של‬ ‫רות המואבייה‪ 25*17.2 ,2017 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪31‬‬ ‫השתקפות‪ 22.5*17.5 ,2016 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪32‬‬ ‫אימא וילדה‪ 24.5*17 ,2012 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪35‬‬ ‫הוא חושב עליה כל הזמן (דיפטיך)‪ 20*27.5 ,2015 ,‬ס״מ‪ ,‬עמודים ‪36-37‬‬ ‫ארבע דמויות‪ 17.3*24.3 ,2005 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪38‬‬ ‫בדידות‪ 17.5*24.5 ,2009 ,‬ס״מ‪ ,‬עמודים ‪40-41‬‬ ‫סבתא דינה‪ 24.5*17.5 ,2014 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪42‬‬

‫חלק ב׳ ‪ -‬חלומות‬ ‫חולצה מתפוררת‪ 24.7*14 ,2014 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪46‬‬ ‫חולצה בתכלת‪ 24.5*16.5 ,2014 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪47‬‬ ‫שמלה מפוארת‪ 31.3*20.7 ,2015 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪48‬‬ ‫מדי בית ספר בבואנוס איירס‪ 24.7*17 ,2012 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪51‬‬

‫‪120‬‬

‫עיניים גדולות‪ 24.5*17 ,2012 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪52‬‬ ‫מסתתרת‪ 24.8*17.2 ,2013 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪53‬‬ ‫קולם של מלבושים‪ 24.5*15.8 ,2014 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪54‬‬ ‫בלוז לשמלה‪ 24.7*19.5 ,2014 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪56‬‬ ‫חולצת טרה קוטה‪ 14.2*10.6 ,2013 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪57‬‬ ‫בכל זאת הם הגיעו לפה ‪ 17*17.3 ,2015 ,1‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪58‬‬ ‫בכל זאת הם הגיעו לפה ‪ 17.2*16.5 ,2015 ,2‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪59‬‬ ‫מרד אופנה‪ 31*24.7 ,2012 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪60‬‬ ‫גרויסא נשומא‪ 24.5*15.8 ,2012 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪62‬‬ ‫שמלה עם כתמים‪ 24.5*17 ,2013 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪63‬‬

‫חלק ג׳ ‪ -‬בטבע‬ ‫סברסים בקלוז אפ‪ 17*16 ,2014 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪66‬‬ ‫נהר ורוד‪ 15*17 ,2014 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪68‬‬ ‫סברסים מתפוגגים‪ 25*12 ,2014 ,‬ס״מ עמוד ‪69‬‬ ‫עציץ אלוורה‪ 25*16.5 ,2014 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪70‬‬ ‫סברס בקולאז׳‪ 11.5*16.5 ,2018 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪71‬‬ ‫שיחים ברוח‪ 14.5*34.7 ,2017 ,‬ס״מ‪ ,‬עמודים ‪72-73‬‬ ‫טענות וצעקות‪ 15*21.7 ,2017 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪75‬‬ ‫פרחים יבשים‪ 24.5*15.5 ,2016 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪76‬‬ ‫שורשים‪ 34.5*25 ,2005 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪78‬‬ ‫עציץ אקספרסיבי‪ 24.5*12.8 ,2014 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪79‬‬ ‫מלכודת זפת‪ 17.5*24.5 ,2016 ,‬ס״מ‪ ,‬עמודים ‪80-81‬‬ ‫הרים בגווילין‪ ,‬סין (דיפטיך)‪ 12.2*29 ,2008 ,‬ס״מ‪ ,‬עמודים ‪82-83‬‬ ‫זכרונות ילדות‪ 17.5*24 ,2018 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪85‬‬ ‫הריסות‪ 35*28 ,2004 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪87‬‬ ‫פחד‪ 24.7*23 ,2006 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪88‬‬ ‫אישה בדרך‪ 22.5*18 ,2004 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪90‬‬ ‫חלון פתוח‪ 13*12.5 ,2016 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪91‬‬

‫‪121‬‬

‫חלק ד׳ ‪ -‬בסטודיו‬ ‫כיסא עם הילה ישנה‪ 17.5*17 ,2015 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪94‬‬ ‫ד‪.‬ק‪ .‬בסטודיו‪ 17.2*10 ,2017 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪94‬‬ ‫כיסא עם הילה ישנה‪ 17.5*17 ,2015 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪95‬‬ ‫מבט לסטודיו ‪ 17.5*21.5 ,2016 ,1‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪97‬‬ ‫מבט לסטודיו ‪ 17*22 ,2017 ,2‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪98‬‬ ‫של מי הכיסא הזה?‪ 12*24.8 ,2017 ,‬ס״מ‪ ,‬עמודים ‪100-101‬‬ ‫מכבש‪ 17*20 ,2017 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪103‬‬ ‫דמות בסטודיו ‪ 24.8*18 ,2017 ,2‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪104‬‬ ‫ד״ש לוינסנט‪ 24.5*16.4 ,2011 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪107‬‬ ‫עירום ‪ 12.2*17.4 ,2017 ,1‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪108‬‬ ‫עירום ‪ 17.3*12.2 ,2017 ,2‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪109‬‬ ‫שלוש דמויות‪ 25*17.2 ,2004 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪110‬‬ ‫חופש‪ 25*34.5 ,2006 ,‬ס״מ‪ ,‬עמודים ‪112-113‬‬

‫חלק ה׳ ‪ -‬שונות‬ ‫פרח עם ורידים‪ 17.2*12 ,2015 ,‬ס״מ‪ ,‬עמוד ‪124‬‬

‫ההדפסים הינם בטכניקות‪:‬‬ ‫תצריב ותחריט יבש‪ ,‬הדפס צילומי‪ ,‬שינקולה ואקווטינטה‪.‬‬

‫תצלומים‬ ‫רחל ברונפמן בסדנת ההדפס‪ ,‬מרכז מאירהוף‪ ,‬תל–אביב‪ ,‬עמודים ‪116-119‬‬ ‫התבוננות פנימית‪ ,2017 ,‬רחל ברונפמן ואליסף קובנר‪ ,‬עמוד ‪124‬‬ ‫תצלומי ההדפסים והצילומים בסדנה‪ :‬אליסף קובנר‬

‫‪122‬‬

la ciudad a vivir en la naturaleza durante tres meses.

En cuanto a la gente, el colorido y la variedad de personas fue algo nuevo que encontramos al llegar al paĂ­s. Disfrutaba observando los distintos tipos y solo Ăşltimamente he logrado conectar entre este gran amor y la vivencia de haber llegado a Israel.

Deseo en esta oportunidad, agradecer a mi familia y amigos por acompaĂąarme, apoyarme y por todo el amor que me otorgan.

hasta que siento que la obra está completa. Me doy cuenta cuándo está terminada sin lugar a dudas.

La energía en el taller es muy especial, cosa que no siento en ningún otro lado. Cada uno contribuye a la atmósfera a su manera.

Incluso los pesados contribuyen ya que siento que ni siquiera ellos logran sacarme de foco. Durante el taller aprendí a ser más paciente. Soy capaz de mantenerme concentrada, entregarme por completo al trabajo y a la obra. Dibujar y borrar una y otra vez no me canso y por el contrario disfruto del proceso a veces más que del resultado.

Me da energía para toda la semana.

Dan Kriguer observa de costado y una o dos palabras suyas hacen magia y repentinamente la obra se compone por sì sola.

Dentro del gran grupo formamos un mini grupito: Jana Alteratz, Java Zilverstein y yo, nos consultamos la una con la otra, compartimos vivencias, confiamos en el juicio de cada una y lo más importante: nos apoyamos mutuamente.

El libro consta de varios capítulos: el capítulo de los Sueños está dedicado a mis padres. Las obras son parte de la exposicion individual que presenté en la Asociación de Pintores de Tel Aviv.

Los capítulos Naturaleza y Gente reflejan mis amores más grandes hacia las personas y hacia la naturaleza. Desde muy joven me conecté a esta última ya que durante las vacaciones nos íbamos de

Seguro de Salud (Kupat Jolim) y conocí a mucha gente que me ayudó. Poco a poco, me fui sintiendo mejor al entender que tenía mucho para dar. La gente venía a mí, me consultaba y yo recibía una buena porción de autoestima.

Con los años, me especialicé en el método Grinberg, que se ocupa de la realización del potencial personal. Siguiéndolo, busqué mi amor dormido: mi amor al Arte. Volví a estudiar dibujo en los talleres de Duvnov, pertenecientes al Museo de Arte de Tel Aviv, donde encontré a Dan Kriger, el maestro de grabado. Me uní al grupo de principiantes y luego de un año al de adelantados donde comenzó mi verdadera conexión con las técnicas de grabados.

Hace dieciocho años que los domingos llego al taller de grabado.

Al principio solo observaba, tenía que cambiar el modo de pensar ya que en grabado se trabaja al revés con la placa de la imprenta y se debe imaginar la obra en espejo. Experimenté todas las técnicas que Dan con amor nos impartió. Todo su conocimiento lo compartió con alegría con sus alumnos y me encontré disfrutando cada vez más y más.

Las grabados son mi mejor terapia. Cuando estoy en el taller, soy un ser humano no corpóreo. Las manos trabajan y nada me molesta. Tan concentrada estoy que es como si el espacio me envolviera y me convirtiera en otra persona. Es muy difícil de explicar! Y no es un trabajo automático, Mucha atención es necesaria pero más que eso, hace falta mucha sensibilidad. Trabajo

del jardín, pero en cuanto comencé a estudiar hebreo, las cosas empezaron a mejorar.

En agosto de ese mismo año, nació nuestro segundo hijo y con su nacimiento me sentí más sola aún. En octubre de 1973 irrumpió la guerra del Día del Perdón. No sabía qué estaba pasando, no entendía qué significaba la sirena. Los tíos de mi marido vivían enfrente en un séptimo piso y nos habían invitado a pasar ese sábado con ellos. De pronto empezó a sonar la sirena, agarraron a mi bebé y todos bajamos por las escaleras al refugio. Realmente no entendía qué sucedía hasta que me explicaron. En los días siguientes en que estaba sola con los chicos en casa, cuando sonaba la sirena, bajaba con ellos por las escaleras al refugio. Una vez dejé allí el cochecito del bebé con una cobija que mi madre había comprado en Argentina. Un frazadita blanca con dibujos infantiles. Cuando volví, ésta había desaparecido. No podía comprender cómo era que una persona podía hacer algo así.

Antes de inmigrar, viviendo en Buenos Aires, estudié nutrición en la facultad de medicina. Paralelamente estudié dibujo y diseño, guardando en mi corazón un lugarcito a todo lo que tenía que ver con el arte. No sé por qué no fue eso lo que estudié. Precisamente luego de hacer Aliya a Israel, y por mi mal estado de ánimo, busqué algo que perteneciera al arte y fui a estudiar dibujo en el Instituto de Arte de Natania. Moshe Musmann fue mi maestro y él me enseñó, me salvó porque me apoyó y me alentó mucho.

Después de estar dos años en el país, empecé a trabajar en un

Conversando con Raquel Bronfmann

Llegué al país en el año 1973, en invierno, en un febrero muy lluvioso. Mucho tiempo esperamos en el aeropuerto hasta logramos salir. Sabíamos que nuestro destino era el Ulpan (Centro de estudio de hebreo) Ben Yehuda en Natania, pero ya al llegar, me quise morir. Resultó ser un lugar horrible para mí, quizás para otros no pero yo, viniendo de Buenos Aires, con ese tiempo que tampoco ayudaba, recibí un shock total. Me fue muy difícil y triste.

Tenía un chiquito de dos años y estaba embarazada de mi segundo hijo. El lugar estaba compuesto de filas de casitas y del otro lado de la calle había un barrio problemático. Cada familia recibía una casa muy chica (dos habitaciones, kitchenette y baño). Lo más aterrador era por las noches, cuando la gente del barrio pobre entraba a nuestra zona, gritando, peleando y arrojando objetos.

Yo siempre dije que el pedacito de césped que teníamos, se puso verde gracias a mis lágrimas.

Mi marido que empezó a trabajar de inmediato, apenas estaba en casa ya que volvía tarde. Después nos mudamos a nuestra casa.

Me sentía muy sola y tenía vergüenza de hablar mal el idioma por falta de conocimiento. No me podía conectar con las madres

Lo que caracteriza los trabajos de Rajel es la libertad para crear composiciones que contienen imágenes expresivas de muy buen gusto.

Me impresionan sus obras por la riqueza del contenido, la creatividad, la innovación y el humor propio, la búsqueda infinita de técnicas interesantes y diferentes que le agrega fuerza a sus trabajos.

Dan Kryger Artista y profesor de grabado

Prefacio

Así Comienza Mi Dia Rajel Bronfman, 2019 Libro de artista Grabados y reflexiones creados por Rajel Bronfman Curaduría, diseño y producción: Elyasaf Kowner kowner.com/studio Corección de pruebas: Keren Gliklich Impreso en Offset Natan Shlomo, Jerusalén © Todos los derechos reservados a Rajel Bronfman readnew1@gmail.com En la portada: Cactus (Sabra) en Close-Up, 2014, impresión

AsĂ­ Comienza Mi Dia Rajel Bronfman

Asi Comienza Mi Dia Rajel Bronfman