סיבה למסיבה אני לא מעוניין להלחיץ את קהל קוראיי ,או לגרום להם עצבנות מה או חשש לגורלי עקב קריאת הטור ,ולכן אספר לכם את הסוף כבר עכשיו :המאורעות הקשים המתוארים בטור זה לא גרמו לי לנזק ארוך-טווח נראה לעין ,או לכל פגיעה אחרת שלא חולפת בעצמה .זאת ,על אף החוויה הקשה שעברה עליי ,והסכנה הפוטנציאלית לבריאותי. הייתי במסיבה. כן ,אני יודע שזה לא נשמע לכם טראומטי כל-כך ,אבל בכל זאת .כבר מגיל צעיר למדי הבנתי שמסיבות ,ואני מדבר על המסיבות מהסוג המועדוני ,עם הסלקטור בכניסה ,הערסים עם צמידי הזרחן והחותמת על היד ,אינן בדיוק כוס התה שלי, או לצורך הענין של כל אדם סביר שאינו מתנסה בחומרים פסיכו-אקטיביים בהווה ממש .עם זאת ,בצוק העיתים אנו נדרשים לעקוב אחרי נורמות חברתיות משונות למדי ,ולקבל אותן כאילו הכל נשמע לנו הגיוני .אני ,במסגרת נסיונותיי להתיידד עם המין האנושי ,או לכל הפחות מחציתו המעניינת, מוכן לקחת על עצמי את המשימות הרלבנטיות .כך מצאתי את עצמי במסיבה של אגודת הסטודנטים שלנו ,באדיבותם של האנשים להם אני משלם מאתיים שקלים בשנה כדי שידאגו שיהיה דוכן אוכל דרוזי בקמפוס מדי יום רביעי. הגעתי למסיבה נחוש בדעתי לבלות שם עשרים דקות לפחות ,ולשתות בירה שלמה .את תוכניותיי שיבשה המוזיקה הרמה ,שגרמה לי סבל עז .כלומר ,אני חושב שזו הייתה מוזיקה .עולם הפופ עבר בעשור האחרון התמרה חד כיוונית לכיוון הז‘אנר המוזיקלי שאני נוטה לכנות ”פרחות ערומות למחצה עם קול מעוות אלקטרונית שצועקות טקסטים מבישים“ .לא שלא נהניתי מהמוזיקה העכשווית שנוגנה בעוצמה רבתי ,אלא שעלו בדעתי דברים מהנים יותר שיכולתי לעשות באותו הזמן ,למשל חתכי נייר. סיימתי את הבירה שלי בזריזות .בירור מהיר בשעון העלה כי ביליתי במקום כמעט שש עשרה דקות ,פרק זמן מכובד לכל הדעות ,ועל כן אני רשאי לגשת לקחת את מעילי ולצאת את המקום באנחת רווחה .עוד אני ניגש ,וחבר מהלימודים נוחת עליי ודורש לשלומי בצעקות רמות ,כדי להתגבר על הפרחות. אני מנסה להבהיר לו שאני בדיוק בדרכי החוצה ,אבל הוא גורר אותי אל ים החוגגים ומאתר בו ,לדאבוני ,עוד מספר אנשים
20
טורים אישיים /הטור דה רן
איתם אני מיודד .הם מקבלים אותי בשמחה ,ונראה כי הם מצפים שארקוד עימם .אני לא ממש יודע לרקוד ,אבל למזלי כל נפנוף גפיים אקראי תופס באירועים כאלה .נפנפתי לי להנאתי, תוך שאני משתדל שלא לפגוע בעוברים ושבים עקב הצפיפות הרבה. עליי לציין כי בשלב זה כמות האנשים ליחידת נפח של האולם היא בהחלט מופרזת לחלוטין ,ומזכירה לי שירים נשכחים מנעוריי ,למשל את ”יהיה צפוף ,צפוף יהיה ,יהיה צפוף במסיבה“ של השב“ק סמך. במאמצי קואורדינציה עילאיים אני מצליח להקטין את קצב הדריכות על רגליהם של אנשים אחרים אל מתחת לאחד בדקה. ההמונים ,למצער ,לא ניחנו באותה יכולת מופלאה של התחשבות בזולת ,והם מעשנים עליי את מיטב סיגריותיהם בקצב שעשוי לאפשר לסרטן הריאות להתפתח אבולוציונית לאיגואנת הריאות. לבסוף האויר נהיה סמיך מדי ,ואני נאלץ להתכופף ולרקוד תוך כדי זחילה כדי שאוכל להמשיך לנשום חמצן כנהוג .להפתעתי, במצב זה אף אחד כבר לא שם לב אליי ,וממילא נדמה כי כולם מעולפים למחצה ,כך שאני יכול לחמוק החוצה בזחילה זהירה, בלי שיותר מדי אנשים ידרכו עליי בדרך. אני אוסף את מעילי ונמלט אל האויר הפתוח ,הרחק מכל ”ידיד“ שעלול לגרור אותי בחזרה אל התופת .לשם אני לא חוזר.
יהיה פיצוץ, רן שליי.
הערת שוליים לציבור המאזינים :לאחר מספר שנים נאות במוסד הטכנולוגי החיפאי ,סיימתי את חוק לימודיי ואני יוצא לעבר הלא נודע הממתין לי מחוץ לחווה של פיזיקה .אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא טורים ישנים שלי ,טורים שלא פורסמו ,ולפעמים )לא מבטיח( גם טורים חדשים ,בעמוד הטור דה רן המקוון: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=558664