סודו של מוטי /
עמי גדליה
הראשון שהתנגד להצטרפותי לקבוצה היה מוטי. "כדורגל זה לא לבנות!" הוא אמר בשחצנות רבה. "מי אמר?" עמדתי מולו ,ממש קרוב ,מנסה להחציף פני אליו ,אבל הוא היה גבוה ממני בראש ולא התרשם מנחישותי. "אני אמרתי!" "אני משחקת כדורגל לפחות טוב כמוך". "הא ",נחר בבוז והסתובב לאחור ,אפילו לא ניסה להתווכח אתי. "אני משחקת כדורגל מגיל חמש ",צעקתי אחריו" ,עם האחים שלי". זה היה נכון .היו לי חמישה אחים ,בנים .הם היו חייבים לשתף גם אותי במשחקים ,כדי שיהיו קבוצות שוות בגודלן .בתחילה הייתי שוערת בהחלט לא רעה .אחרײַכך כבר נתנו לי לשחק בהתקפה ואז כבר ממש הצטיינתי .הייתי חייבת להצטיין .הם היו כלײַכך מיומנים ,זריזים ואפילו תוקפנים ,לעתים .אבל אני שיחקתי לא פחות טוב מהם. "רוצה לנסות?" קראתי אחריו ,לא ויתרתי. "אני לא משחק נגד בנות חלשלושות ",קרא מבלי שאפילו טרח לסובב ראש אלי. "ועכשיו ,עופי מהמגרש כי אנחנו צריכים לשחק". עמדתי שם ,באמצע מגרש הכדורגל ,חסרת אונים .כלײַכך רציתי לשחק ,ידעתי שאהיה טובה לפחות כמותם ,אבל לא היה לי עם מי לדבר. "ירון ,צחי "...פניתי לשניים מחברי ,בני כיתתי. "מצטערים ,מורן ,אם מוטי לא מוכן"... אם מוטי לא מוכן ...למה חייבים תמיד לעשות כל מה שמוטי אומר? למה כולם מפחדים ממנו? מפני שהוא הכי חזק ,מפני שהוא הכי אלים ,מפני שהוא תוקפן? למה אף אחד לא מעז לקום נגדו? "מורן ,עזבי ",ניסו אסתי ושִûקמה לפנות אל לבי. "אמרנו לך שלא תצליחי לשכנע אותו". "בואי ,נחזור לרחבת האורן ,כל החברות מחכות לנו שם". "בשביל מה ,בשביל לקפוץ בחבל?" מלמלתי באי רצון ,נגררת אחרי חברותי. רציתי להצטרף לנבחרת הכדורגל של בית הספר ,רציתי שלפחות יבחנו אותי, שינסו ,שיתנו לי הזדמנות להוכיח את עצמי ,שלא ידחו לפני שיראו אותי משחקת! אבא שלי לימד אותי שאם רוצים משהו ,באמת ,אסור לוותר ,אסור להתייאש, אסור להיכנע .אם רוצים משהו חשוב באמת ,משהו צודק ,מותר להילחם עבורו. בעצם — צריך להילחם עבורו ,ואני החלטתי להילחם .לא היה לי מושג מה אני יכולה לעשות ,אבל ידעתי שאני אנסה ,כל מה שאפשר. אני אפנה למורה לספורט .כן ,החלטתי ,הוא הרי מחבב אותי ,אני ראש קבוצה בשיעורים שלו ותלמידה טובה מאוד בספורט .אני בטוחה שהוא לא יעז לומר לי — לא.
חוויות נעורים
41