דרך המילים ו

‫כאן‪ .‬היא היתה יושבת ומסתכלת לפנים‪ ,‬בוהה‪ ,‬עם המשקפיים שלה‪ ,‬אבל‬ ‫כשהמורה שאלה אותה משהו — היא תמיד ידעה להשיב‪ .‬אז אולי בכל זאת היא‬ ‫לא ריחפה‪.‬‬ ‫לאט לאט הפך החרם‪ ,‬אם אפשר להגיד כך‪ ,‬להרגל‪ .‬כבר התחלתי לחשוב שזה‬ ‫יימשך לעולמים‪ .‬מה שעוד הפריע לי בחרם הזה‪ ,‬חוץ מהסבל של מירית והפחד‬ ‫שלי ושל נילי‪ ,‬שמירית לא דיברה עליו‪ .‬כשכבר קיבלנו אומץ‪ ,‬נילי ואני‪ ,‬לדבר על‬ ‫זה‪ ,‬היא עשתה את עצמה שהיא לא שומעת‪ .‬כל כך רצינו לדעת מה היא מרגישה‪,‬‬ ‫אבל לא העזנו לחקור אותה‪.‬‬ ‫איזה חרם ארוך זה היה! ואיך הילדים השגיחו אחד על השני! ואיך — זה מצחיק‬ ‫להגיד — איך זה גיבש את הכיתה! זה עשה מהכיתה מין גוש כזה‪ ,‬שכולם עושים‬ ‫וחושבים אותו דבר‪ .‬בכל מקום‪ ,‬בחצר ובכיתה‪ ,‬וגם כשילדים מהכיתה נפגשו‬ ‫אחרײַהצהריים או בתנועה‪ ,‬היו מדברים על החרם‪.‬‬ ‫היינו כל כך עסוקים בתקופה הזאת בחרם‪ ,‬ששכחתי לגמרי מהאיש בג'ינס‪.‬‬ ‫ואז‪ ,‬בבוקר אחד‪ ,‬כשהגעתי לביתײַהספר‪ ,‬ראיתי את נילי עומדת בכניסה חיוורת‬ ‫כמו סיד עם מבט מבוהל‪.‬‬ ‫שאלתי אותה‪" ,‬מה קרה?"‬ ‫נילי הורידה את העיניים‪ ,‬בחשה בחול עם הנעל ואמרה לי בפה חצי סגור‪ ,‬שנויה‪,‬‬ ‫מלכת הכיתה‪ ,‬אמרה לה להגיד לי‪ ,‬שאם אני לא מצטרפת לחרם — יחרימו גם‬ ‫אותי‪.‬‬ ‫הרגשתי כאילו שהלב נופל לי‪ .‬התחלתי להזיע‪.‬‬ ‫כמה ילדים מהכיתה עברו לידנו‪ ,‬בדרך לכיתה‪ ,‬ואף אחד לא אמר לנו שלום‪ .‬עכשיו‬ ‫עלה לי מין קור כזה בִּ‪ã‬פְ‪ö‬נים והתפשט בכל החזה‪ .‬לא יכולתי להוציא מילה‪ .‬התחלנו‬ ‫ללכת לכיתה‪ .‬נילי אמרה‪" ,‬אני לא יודעת מה להציע לך‪ ".‬קינאתי בה שהיא‬ ‫בתײַדודה של נויה‪ .‬עובדה‪ .‬בינתיים עליה לא מאיימים‪.‬‬ ‫ואז ראינו את מירית מתקרבת‪ .‬היא באה לקראתנו‪ ,‬איטית ושותקת‪ ,‬כאילו‬ ‫מקשיבה למשהו בפנים‪ ,‬כמו בכל הימים האלה של החרם‪.‬‬ ‫נילי היתה בפאניקה ולחשה שוב ושוב‪" ,‬מה תעשי? תגידי לה שלום?" זה היה רגע‬ ‫נורא‪ .‬החברה הכי טובה שלי מתקרבת‪ ,‬נילי שואלת אם אני עומדת לדבר איתה‬ ‫ואני‪ ,‬במקום להגיד מיד "בטח" — שותקת ומתלבטת‪ .‬מירית הגיעה אלינו ונעמדה‪.‬‬ ‫"קרה משהו?" שאלה‪" .‬אתן נראות המומות‪".‬‬ ‫שתקנו‪ .‬נילי הסתכלה עלי מהצד‪ .‬אמרתי בשקט‪" ,‬לא קרה כלום‪".‬‬ ‫אבל מירית לא טיפשה‪ .‬היא משכה בכתפיים והתחילה ללכת בכיוון הכיתה‪.‬‬ ‫נגררנו בעקבותיה‪ .‬הלכתי אחריה וחשבתי‪ ,‬איך זה נראה מהצד? נכון שאנחנו לא‬ ‫מדברות‪ ,‬אבל אנחנו הולכות ביחד‪ .‬זה נחשב? רציתי לשאול את מירית איך היא‬ ‫שקטה כל כך‪ ,‬איך היא לא מתפרצת ולא בוכה‪ ,‬איך היא לא מפסיקה לבוא‬ ‫לביתײַהספר? ומה יקרה אם גם אנחנו‪ ,‬נילי ואני‪ ,‬נצטרך להפסיק לדבר איתה?‬ ‫נכנסנו לכיתה‪ .‬כל הילדים הביטו לעברנו‪ ,‬אבל אף אחד לא אמר מילה‪ .‬הלכנו‪ ,‬כל‬ ‫אחת למקומה — מירית יושבת לבד‪ ,‬מאז החרם — והתיישבנו‪ .‬השיעור הזה היה‬ ‫מוקד לנושא אישי‪ .‬השנה‪ ,‬כל ילד צריך לבחור לו נושא אישי ולכתוב עליו עבודה‪.‬‬ ‫עדנה אמרה שכל אחד צריך לבחור לו מַ‪ñ‬נחֶ‪ë‬ה‪ ,‬כלומר‪ ,‬מישהו מומחה שיעזור לו‬ ‫חוויות נעורים‬

‫‪23‬‬