Hebrew - The Protevangelion

‫הפרוטבנגליון‬ ‫פרק‪1‬‬ ‫‪1‬בתולדות שנים עשר שבטי ישראל קראנו היה אדם אחד בשם יואכים ‪,‬אשר בהיותו עשיר מאוד ‪,‬העלה קרבנות כפולות ‪ 1‬לה ‪',‬לאחר שקבע החלטה זו ‪:‬‬ ‫רכושי יהיה לטובת כל העם ‪. ,‬ולמען אמצא רחמים מאת ה 'אלהים על סליחת חטאיי‪.‬‬ ‫‪2‬אך במשתה גדול של ה ‪',‬כאשר הקריבו בני ישראל את מתנותיהם ‪,‬וגם יואכים הקריב את שלו ‪,‬התנגד לו ראובן הכהן הגדול ‪,‬לאמור ‪,‬לא מותר לך‬ ‫להקריב את מתנותיך כי אין לך ‪.‬הוליד כל בעיה בישראל‪.‬‬ ‫‪3‬בגלל זה יואכים מודאג מאוד ‪,‬הלך להתייעץ עם רישומי שנים עשר השבטים ‪,‬כדי לראות אם הוא האדם היחיד שלא הוליד שום בעיה‪.‬‬ ‫‪4‬אך בחקירה מצא כי כל הצדיקים הקימו זרע בישראל‪:‬‬ ‫‪5‬ותִי קצ נרא אא ת‪-‬את בצ נרהנ ם אא ת‪-‬אֶׁא ר ננתת ן לו אֹ להי ים אא ת‪-‬יי צצ חנ ק אא ת‪-‬בנ נו באחרית ימיו ;אשר עליו היה צר מאוד ‪,‬ולא יראה אשתו‪:‬‬ ‫‪6‬אך פרש אל המדבר וקבע שם את אוהלו ‪,‬וארבעים יום וארבעים לילה צם ‪,‬ואמר לעצמו‪:‬‬ ‫‪7‬לא אורד לא לאכול ולא לשתות עד אשר יביט בי יהוה אלהי ‪,‬אבל התפילה תהיה לבשר ולשתיה‪.‬‬ ‫פרק‪2‬‬ ‫‪1‬בינתיים נלחצה אשתו אנה ומבולבלת על חשבון כפול ‪,‬ואמרה אני אבלה הן על אלמנותי והן על עקרותי‪.‬‬ ‫‪2‬אז קרבה למשתה גדול של ה ‪',‬ויהודית שפחתה אמרה ‪:‬עד מתי תפגע נפשך כך ?חג ה 'בא עתה ‪,‬כאשר אסור לאיש להתאבל‪.‬‬ ‫‪3‬קח אפוא את הברדס הזה שניתן על ידי מי שעושה דברים כאלה ‪,‬כי אין זה ראוי שאני ‪,‬שאני משרת ‪,‬ללבוש אותו ‪,‬אבל הוא מתאים מאוד לאדם בעל‬ ‫אופי גדול יותר‪.‬‬ ‫‪4‬אבל אנה ענתה ‪:‬לך ממני ‪,‬אני לא רגיל לדברים כאלה ;חוץ מזה ‪,‬ה 'השפיל אותי מאוד‪.‬‬ ‫‪5‬אני חושש שאיזה אדם לא מתכנן נתן לך את זה ‪,‬ואתה בא ללכלך אותי בחטא שלי‪.‬‬ ‫‪6‬אז ענתה יהודית שפחתה ‪:‬מה רעה אאחל לך כאשר לא תשמע לי?‬ ‫‪7‬לא אוכל לאחל לך קללה גדולה מכפי שאתה תחת ‪,‬כי סגר אלוהים את רחמך ‪,‬שלא תהיה אם בישראל‪.‬‬ ‫‪8‬בעקבות זאת אנה הייתה מוטרדת מאוד ‪,‬ולבשה את בגד החתונה שלה ‪,‬הלכה בערך בשעה שלוש אחר הצהריים לטייל בגינה שלה‪.‬‬ ‫‪9‬ותרא עץ דפנה ותשב תחתיו ותתפלל אל ה 'לאמר‪.‬‬ ‫‪10‬אֹלהה י אׁ בב תת י בנ צרכי י ִבי צרכתת צָפי ָ ינתי כתאֶׁא ר בי צרכאתנ אא ת‪-‬בא טא ן ָנ נרה וצ ננתת ָנ לנה אא ת‪-‬יי צצ חנ ק בא ן‪.‬‬ ‫פרק‪3‬‬ ‫‪1‬ובעודה מביטה לגן עדן ראתה קן דרור בדפנה‪,‬‬ ‫‪2‬והתאבלה בקרבה ואמרה אוי לי מי הוליד אותי ?ואיזה רחם נשא אותי ‪,‬כי אהיה ארור כך לפני בני ישראל ‪,‬ויגנזני וילעגו אותי בהיכל אלוהיי ‪:‬אוי ‪,‬אל‬ ‫מה ישווה‪.‬‬ ‫‪3‬איני דומה לחיות הארץ ‪,‬כי אפילו חיות הארץ פוריות לפניך ‪,‬ה !'וואו אני ‪,‬למה אפשר להשוות אותי?‬ ‫‪4‬איני דומה לבעלי החיים הגסים ‪,‬כי אפילו החיות הגסות פוריות לפניך ‪,‬ה !'וואו אני ‪,‬למה אני דומה?‬ ‫‪5‬אי אפשר להשוות אותי למים האלה ‪,‬כי אפילו המים פוריים לפניך ה !'וואו אני ‪,‬למה אפשר להשוות אותי?‬ ‫‪6‬אינני דומה לגלי הים ;כי אלה ‪,‬בין שהם רגועים ובין שהם בתנועה ‪,‬עם הדגים אשר בהם ‪,‬הלל אותך ‪,‬ה !'וואו אני ‪,‬למה אפשר להשוות אותי?‬ ‫‪7‬איני דומה לארץ עצמה ‪,‬כי הארץ מפיקה את פירותיה ומשבחת אותך ה!'‬ ‫פרק‪4‬‬ ‫‪1‬ויעמוד לידה מלאך ה 'ויאמר אנה אנה שמע ה 'את תפילתך ;תתעבר ותלד ‪,‬וייאמר צאצאיך בכל העולם‪.‬‬ ‫‪2‬וענתה אנה חי ה 'אלוקי כל אשר אביא ‪,‬זכר או נקבה ‪,‬אקדש אותו לה 'אלוקי ‪,‬וישרת אותו בקדשים כל ימי חייו‪.‬‬ ‫‪3‬והנה הופיעו שני מלאכים ואמרו אליה הנה יואכים בעלך בא עם רועים שלו‪.‬‬ ‫‪4‬כי גם מלאך ה 'ירד אליו ואמר ‪:‬ה 'אלוהים שמע את תפילתך ‪,‬מהר ולך מכאן ‪,‬כי הנה אנה אשתך תתעבר‪.‬‬ ‫‪5‬וירד יואכים ויקרא לרועים שלו לאמר הביאו לי הנה עשרה כבשים ללא כתמים וללא מום ויהיו לה 'אלוקי‪.‬‬ ‫‪6‬והביא לי שנים עשר עגלים ללא פגמים ושנים עשר העגלים יהיו לכהנים ולזקנים‪.‬‬ ‫‪7‬תביא לי גם מאה עזים ומאה העזים יהיו לכל העם‪.‬‬ ‫‪8‬וירד יואכים עם הרועים ‪,‬ואנה עמדה ליד השער ותרא את יואכים בא עם הרועים‪.‬‬ ‫‪9‬ורצה ותלתה על צווארו ואמרה עתה ידעתי כי ברך אותי ה 'מאוד‪.‬‬ ‫‪10‬כי הנה אני אלמנה אינני עוד אלמנה ועקר הריון‪.‬‬ ‫פרק‪5‬‬ ‫‪1‬וישב יואכים ביום הראשון בביתו ‪,‬אך למחרת הביא את מנחתו ויאמר‪.‬‬ ‫‪2‬אם יהוה יתחסד אלי ‪,‬הצלחת אשר על מצחו של הכהן ‪ 1‬תתגלה‪.‬‬ ‫‪3‬וייעץ בצלחת אשר לבש הכהן וראה אותה והנה לא נמצאה בו חטא‪.‬‬ ‫‪4‬ותִ באמא ר יואנ כי ים עת ָנ ה ינדת עצ יָי כי י חא סא ד יצ הונה אה לתי ותִי ָנ ר אא ת כנל חׁטנ אב תת י‪.‬‬ ‫‪5‬וירד ממקדש יהוה צדק וילך אל ביתו‪.‬‬ ‫‪6‬וכשמלאו תשעה חודשים לאנה ‪,‬הביאה ותאמר למיילדת מה הולדתי?‬ ‫‪7‬ותאמר לה ילדה‪.‬‬ ‫‪8‬ותָ באמא ר אׁ ננה ‪,‬ה 'הי גצ יִיל הת ִום אא ת נתפצ יֶי ;והיא השכיבה אותה במיטה‪.‬‬

‫‪9‬וכשמלאו ימי טהרה ‪,‬היא יניקה את הילד ותקרא את שמה מרים‪.‬‬ ‫פרק‪6‬‬ ‫‪1‬וגדלה הילדה בכל יום ‪,‬וכשהייתה בת תשעה חודשים ‪,‬שמה אותה אמה על האדמה לנסות אם תוכל לעמוד ;וכשצעדה תשעה צעדים ‪,‬חזרה אל ברכי‬ ‫אמה‪.‬‬ ‫‪2‬ותפסה אותה אמה ואמרה חי ה 'אלוקי לא תשוב על הארץ הזאת עד שאביאך אל היכל ה‪'.‬‬ ‫‪3‬לפיכך היא עשתה את חדרה מקום קדוש ‪,‬ולא נתנה שום דבר חריג או טמא להתקרב אליה ‪,‬אבל הזמינה כמה בנות ישראל הטמאות ‪,‬והם משכו אותה‬ ‫הצידה‪.‬‬ ‫‪4‬אבל כשהיה הילד בן שנה ‪,‬ערך יואכים משתה גדול ‪,‬והזמין את הכוהנים והסופרים ‪,‬והזקנים ואת כל עם ישראל;‬ ‫באמרִ‬ ‫‪5‬ויקרב יואכים מהילדה לראשי הכהנים ויברכו אותה לאמר אלוהי אבותינו יברך את הנערה הזאת וייתן לה שם מפורסם וקיים בכל הדורות ‪.‬ותִ צ‬ ‫כנל‪-‬הנ ענם ‪,‬כנך ‪,‬אנ מה ן‪.‬‬ ‫‪6‬ויציע אותה יואכים פעם שניה לכהנים ‪,‬ויברכו אותה לאמר ‪,‬אל עליון ‪,‬ראה את הנערה הזאת ‪,‬וברך אותה בברכת עולם‪.‬‬ ‫‪7‬על כך לקחה אותה אמה ותתנה לה את השד ותשיר את השיר הבא לה‪'.‬‬ ‫‪8‬שיר חדש אשיר לה 'אלוקי כי ביקר אותי והסיר ממני חרפת אויבי ונתן לי פרי צדקתו למען יגיד עתה לבני ראובן ‪. ,‬שאנה נותנת לינוק‪.‬‬ ‫‪9‬ושמה את הילד בחדר אשר קידשה ויצאה ושרתה אותם‪.‬‬ ‫‪10‬וכשנגמר המשתה ‪,‬הלכו ‪,‬בשמחה והללו את אלוהי ישראל‪.‬‬ ‫פרק‪7‬‬ ‫‪1‬אבל הנערה גדלה ‪,‬ובהיותה בת שנתיים ‪,‬אמר יואכים לאנה ‪,‬הבה נוביל אותה אל היכל ה 'ונקיים את נדרנו אשר נדרנו לה ‪',‬פן יהיה ‪.‬כועס עלינו ‪,‬‬ ‫וההצעה שלנו לא מקובלת‪.‬‬ ‫‪2‬אבל אנה אמרה ‪,‬הבה נחכה בשנה השלישית ‪,‬פן תאבד לדעת את אביה ‪.‬ותִ באמא ר יואנ כי ים ‪ׁ ,‬הונה ני צמצנ א‪.‬‬ ‫‪3‬וכשהיה הילד בן שלוש שנים אמר יואכים הבה נזמין את בנות העברים הטומאות ולקחת כל אחת מנורה ויודלקו למען לא יחזור הילד תשוב דעתה אל‬ ‫היכל ה‪'.‬‬ ‫‪4‬ועשו כך עד שעלו אל היכל ה ‪'.‬ויקבל אותה הכהן הגדול ‪,‬ויברך אותה ‪,‬ויאמר ‪:‬מרים ‪,‬ה 'אלהים הגדיל את שמך לכל הדורות ‪,‬ועד סוף הימים בך יראה‬ ‫ה 'את גאולתו לבני ישראל‪.‬‬ ‫‪5‬וישם אותה על המדרגה השלישית של המזבח ויתן ה 'לה חסד ותרקדה ברגליה ויאהבו אותה כל בית ישראל‪.‬‬ ‫פרק‪8‬‬ ‫‪1‬וילכו הוריה מלאי תמיהה והללו את ה 'כי הנערה לא שבה אליהם‪.‬‬ ‫‪2‬אך מרים המשיכה בבית המקדש כיונה שהתחנכה שם ‪,‬וקיבלה את מזונה מידו של מלאך‪.‬‬ ‫‪3‬וכשהיתה בת שתים עשרה שנה ‪,‬נפגשו הכוהנים במועצה ויאמרו הנה מרי בת שתים עשרה שנה ;מה נעשה בה מחשש שמא יטמא קדש ה 'אלוקינו?‬ ‫‪4‬אז השיבו הכוהנים לזכריה הכהן הגדול ‪:‬האם אתם עומדים על מזבח ה 'ותכנסו אל הקודש ותבקשו עליה ‪,‬וכל אשר יגלה ה 'לכם ‪,‬תעשו‪.‬‬ ‫‪ 5‬תוִנב בא הת כב הה ן הת גנדול אא ל‪-‬הת ַב דא ֶ הת ַב צד יֶים ותִי ַת ח עי ׁו אא ת‪-‬חב ֶא ן הת יׁ צֶָנ ט‪.‬‬ ‫‪6‬והנה מלאך ה 'בא אליו ויאמר זכריה זכריה צא וקראה את כל האלמנים בעם ויביא כל אחד מהם את מטתו ואת אשר יראה ה 'על ידו ‪.‬סימן יהיה בעלה‬ ‫של מרי‪.‬‬ ‫‪7‬ויצאו הזועקים בכל יהודה ותקעו שופר ה 'ורצו כל העם ופגשו יחדיו‪.‬‬ ‫‪8‬גתם‪-‬יוסה ף ‪ֶ,‬א הי צֶלי יך אא ת‪-‬הת ג אארן ‪ ,‬תוִהצה א לי פצ נהיהא ם ;וכאשר נפגשו ‪,‬הלכו אל הכהן הגדול ‪,‬ויקחו איש את מטתו‪.‬‬ ‫‪9‬לאחר שקיבל הכהן הגדול את מטותיהם ‪,‬הוא נכנס לבית המקדש להתפלל;‬ ‫‪10‬וכשסיים את תפילתו ‪,‬לקח את המוטות ‪,‬ויצא וחילק אותם ‪,‬ולא היה נס‪.‬‬ ‫‪11‬את המקל האחרון לקח יוסף ‪,‬והנה יונה יצאה מהמטה ותעפה על ראש יוסף‪.‬‬ ‫‪12‬ויאמר הכהן הגדול יוסף אתה הנבחר לקחת את בתולת ה 'לשמור אותה לו‪.‬‬ ‫‪13‬אבל יוסף סירב לאמר זקן אני ויש לי ילדים אבל היא צעירה ואני חושש שמא אראה מגוחך בישראל‪.‬‬ ‫‪14‬ותִ באמא ר הת כב הה ן הת גנדול ‪:‬יוסה ף ‪,‬יצ נרא אא ת‪-‬ה 'אֹ להא יך ‪,‬וצ זנכצ ר אא ת‪-‬אֶׁא ר ענ ָנ ה אֹ להי ים אא ת‪ִ-‬נ תנ ן ‪,‬אא ת‪-‬קב תרח וצ אא ת‪-‬אׁ בי נירם ‪,‬כתאֶׁא ר ננפצ תנ ה הנ אנ ארץ ִבצ לנענ ה אב תנ ם ימָצ נהי‬ ‫יס צטרותנ ם‪.‬‬ ‫‪15‬עתה ‪,‬יוסף ‪,‬ירא את אלוהים ‪,‬פן יקרו דברים דומים במשפחתך‪.‬‬ ‫‪16‬יוסף פחד ולקח אותה אל ביתו ויאמר יוסף אל מרים הנה לקחתי אותך מבית המקדש ועתה אשאיר אותך בביתי ‪.‬אני חייב להתחשב במקצוע הבניין‬ ‫שלי ‪.‬ה 'יהיה עמך‪.‬‬ ‫פרק‪9‬‬ ‫‪1‬ויהי במועצת הכוהנים נאמר הבה נעשה פרוכת חדשה לבית המקדש‪.‬‬ ‫‪2‬ויאמר הכהן הגדול קרא אליי שבע בתולות טמאות משבט דוד‪.‬‬ ‫‪3‬וילכו המשרתים והביאו אותם אל היכל ה 'ויאמר אליהם הכהן הגדול השליכו גורלות לפני מי מכם יסובב את חוט הזהב ‪,‬מי התכלת ‪,‬מי הארגמן ‪,‬מי‬ ‫הפשתן ‪. ,‬ומי הסגול האמיתי‪.‬‬ ‫‪4‬אז ידע הכהן הגדול את מרים כי היא משבט דוד ;ותִי קצ נרא לנה ‪,‬ותִי פצ לתל הת ָא גאד הת ֶאאֹמא ת לצ ג צתרלנה לצ טת בה ר ‪,‬ותָה לאך לצ בה יתנ ה‪.‬‬ ‫‪5‬אבל מאותו זמן זכריה הכהן הגדול אילם ‪,‬ושמואל הושם בחדרו עד שחזר זכריה לדבר‪.‬‬ ‫‪6‬אבל מרי לקחה את הסגול האמיתי ‪,‬וסובבה אותו‪.‬‬ ‫‪7‬ולקחה סיר ותצא לשאוב מים ותשמע קול אומר אליה שלום לך מלא חן ‪ 1‬ה 'עמך ;אתה מבורך בין הנשים‪.‬‬ ‫‪8‬והיא הסתכלה סביב ימינה ושמאלה( לראות )מהיכן בא הקול הזה ‪,‬ואז נכנסה רועדת אל ביתה ‪,‬והניחה את סיר המים לקחה את הסגול והתיישבה‬ ‫במושבה לעבוד אותו‪. .‬‬

‫‪9‬והנה מלאך ה 'עמד לידה ויאמר אל תירא מריה כי מצאת חן בעיני אלוהים;‬ ‫‪10‬כאשר שמעה ‪,‬היא נימקה עם עצמה מה פירושו של ברכה כזו‪.‬‬ ‫‪11‬ויאמר אליה המלאך ה 'עמך ותתעבר‪.‬‬ ‫‪12‬ועל כך השיבה ‪,‬מה !האם להרות מאלוהים חיים ‪,‬ולהוליד ככל הנשים?‬ ‫‪13‬אבל המלאך השיב ענה ‪,‬לא כן ‪,‬הו מרים ‪,‬אלא רוח הקודש תבוא עליך ‪,‬ועוצמתו של העליון תאפיל עליך;‬ ‫‪14‬על כן מה שיוולד ממך יהיה קדוש ‪,‬וייקרא בנו של אלוהים חיים ‪,‬ואתה תקרא את שמו ישוע ;כי יציל את עמו מחטאיהם‪.‬‬ ‫‪15‬והנה אליזבת בת דודתך ‪,‬גם היא הרתה בן בזקנתה‪.‬‬ ‫טז וצ הת הִא עת ָנ ה הת חב דא ֶ הת שנ יֶי עי ׁנ ה אֶׁא ר ני קצ נראנ ה עי ַנ ר ;כי שום דבר אינו בלתי אפשרי עם אלוהים‪.‬‬ ‫‪17‬ותאמר מרים הנה שפחת ה ;'יהי לי כדברך‪.‬‬ ‫‪18‬וכשעבדה את הארגמן שלה ‪,‬נשאה אותו אל הכהן הגדול ‪,‬והכוהן הגדול ברך אותה לאמר ‪:‬מרים ה 'ה 'ה 'הגדיל את שמך ותבורך בכל ימי העולם‪. .‬‬ ‫‪19‬ואז מרי ‪,‬מלאת שמחה ‪,‬הלכה אל בת דודתה אליזבת ‪,‬ודפקה בדלת‪.‬‬ ‫‪20‬אשר כששמעה אליזבת ‪,‬רצה ופתחה אליה ותברך אותה ואמרה ‪,‬מנין לי זה ‪,‬כי תבוא אלי אמו של אדוני?‬ ‫‪21‬כי הנה !מיד כשהגיע קול שלוםך לאוזני ‪,‬זינק מה שבתוכי ובירך אותך‪.‬‬ ‫‪22‬אך מרים ‪,‬בהיותה בורה בכל הדברים המסתוריים האלה אשר דיבר אליה המלאך גבריאל ‪,‬נשאה את עיניה לשמים ואמרה ‪:‬אדוני !מה אני ‪,‬שכל‬ ‫דורות הארץ יקראו לי ברוך?‬ ‫‪23‬אך ראתה את עצמה גדלה מדי יום ופחדה ‪,‬הלכה הביתה והסתתרה מבני ישראל ;והיה בן ארבע עשרה שנה כשקרו כל הדברים האלה‪.‬‬ ‫פרק‪10‬‬ ‫‪1‬ובבוא החודש השישי שלה ‪,‬חזר יוסף מבתיו שבנה בחוץ לארץ אשר מלאכתו ‪,‬ונכנס אל הבית ומצא את הבתולה גדלה‪.‬‬ ‫‪2‬הכה על פניו ואמר ‪,‬במה אני יכול להביט אל ה 'אלוקי ?או ‪,‬מה אגיד על הצעירה הזאת?‬ ‫‪3‬כי קיבלתי אותה בתולה מבית המקדש של ה 'אלוקי ולא שמרתי לה כאלה!‬ ‫יתי ִפי ָנ ה ימׁא ֶי י אא ת הבתולה ‪,‬מטמא אותה?‬ ‫?מי ענ ָנ ה הנ נרענ ה הת ֹ באת בצ בה י‬ ‫‪4‬מי הונה אותי כך י‬ ‫‪5‬האם ההיסטוריה של אדם לא הושגה בי בדיוק?‬ ‫‪6‬כי ברגע כבודו ‪,‬בא הנחש ומצא את חוה לבדה ופיתה אותה‪.‬‬ ‫‪7‬בדיוק באותו אופן שזה קרה לי‪.‬‬ ‫‪ 8‬תוִנקנ ם יוסה ף מה הנ אנ ארץ ‪,‬ותִי קצ נרא אותנ ה ותִ באמא ר ‪,‬אֶׁא ר חנ פצ צצ ָנ אא ת‪-‬הנ אֹ להי ים ‪,‬לנׁנ ה עשית זאת?‬ ‫‪9‬מדוע השפלת כך את נפשך ‪,‬אשר התחנכה בקודש הקודשים ‪,‬וקיבלת את מזונך מיד מלאכים?‬ ‫‪10‬אבל היא ‪,‬בשטף של דמעות ‪,‬השיבה ‪:‬אני חף מפשע ‪,‬ולא הכרתי איש‪.‬‬ ‫‪11‬ויאמר יוסף איך קרה שאתה בהריון?‬ ‫‪12‬ענתה מרים ‪:‬חי יהוה אלהי ‪,‬איני יודע באיזה אמצעי‪.‬‬ ‫יג וירא יוסף מאד וילך ממנה בדעתו מה יעשה עמה ;וכך חשב לעצמו‪:‬‬ ‫‪14‬אם אסתיר את פשעה ‪,‬אמצא אשם תורת ה;'‬ ‫‪15‬ואם אגלה אותה לבני ישראל ‪,‬אני חושש שמא בהריון ממלאך ‪,‬אמצא בוגד בנפשו של אדם תמים‪.‬‬ ‫‪16‬אז מה אעשה ?אני אפטר אותה באופן פרטי‪.‬‬ ‫‪17‬ויבא עליו הלילה והנה נגלה אליו מלאך ה 'בחלום ויאמר‪.‬‬ ‫‪18‬אל תפחד לקחת את הצעירה ההיא ‪,‬כי מה שבתוכה הוא מרוח הקודש‪; .‬‬ ‫‪19‬והיא תלד בן ותקרא את שמו ישוע כי הוא יציל את עמו מחטאיהם‪.‬‬ ‫‪20‬אז קם יוסף משנתו ויפאר את אלוהי ישראל אשר עשה לו חסד שכזה ושמר את הבתולה‪.‬‬ ‫פרק‪11‬‬ ‫‪1‬בא אננס הסופר ויאמר ליוסף מדוע לא ראינו אותך מאז שובך?‬ ‫‪2‬ותִ באמא ר יוסה ף ‪:‬כי י ענ יתפצ יָי מה הת יׁ צסעי י ‪,‬וצ נתחצ יָי בצ יום הנ יראֶון‪.‬‬ ‫‪3‬אבל אנה שהסתובבה תפסה את הבתולה ברוכה‪.‬‬ ‫‪4‬וילך אל הכהן ויאמר לו ‪,‬יוסף אשר בטחת בו כל כך ‪,‬אשם בפשע ידוע לשמצה ‪,‬בכך שהוא טימא את הבתולה אשר קיבל ממקדש ה ‪',‬ונשא ביחידות ‪.‬‬ ‫אותה ‪,‬לא מגלה זאת לבני ישראל‪.‬‬ ‫‪5‬ויאמר הכהן האם יוסף עשה זאת?‬ ‫‪6‬ענתה אנה ‪:‬אם תשלח מישהו מעבדיך ‪,‬תגלה שהיא בהריון‪.‬‬ ‫‪7‬וילכו המשרתים וימצאו כדבריו‪.‬‬ ‫‪8‬על כך הובאו גם היא וגם יוסף למשפטם ‪,‬ויאמר לה הכהן ‪:‬מרים ‪,‬מה עשית?‬ ‫ט למה השפלת את נפשך ושכחת את אלוהיך בראותך גדלת בקודש הקדשים וקיבלת את מזונך מידי מלאכים ושמעת את שיריהם?‬ ‫‪10‬מדוע עשית זאת?‬ ‫‪11‬אשר ענתה בשטף דמעות חי ה 'אלוקי תמים אני בעיניו כי אין אני מכיר איש‪.‬‬ ‫‪12‬ויאמר הכהן ליוסף למה עשית זאת?‬ ‫‪13‬ותִ באמא ר יוסה ף ‪:‬חת י יצ הונה אֹלהת י ‪,‬ל בא ננתת יָי בנ ה‪.‬‬ ‫‪14‬ותִ באמא ר הת כב הה ן ‪,‬את ל יָ צשקה ר ‪,‬אא ָנא הודה עת אֹמא ת ;נשאתם אותה ביחידות ולא גיליתם לבני ישראל ‪,‬והשפלת תחת יד ה 'החזקה למען יתברך זרעך‪.‬‬ ‫‪15‬ויוסף שתק‪.‬‬ ‫טז ותִ באמא ר הת כב הה ן אא ל‪-‬יוסה ף ‪,‬את ָנ ה ענ לאיך לצ הנ יֶיב אא ת‪-‬הת יׁקצ ִנ ֶ ֶא ל יצ הונה הת בצ תִלנה אֶׁא ר לנקת חצ ָנ ימשנ ם‪.‬‬ ‫‪17‬אבל הוא בכה מרה ‪,‬והכוהן הוסיף ‪:‬אני אשתה את שניכם את מי ה ‪' 1‬אשר לנסיון ‪,‬ועונכם ייפתח לפניכם‪.‬‬ ‫‪18‬ולקח הכהן את המים וישתה את יוסף ושלח אותו למקום הררי‪.‬‬ ‫‪19‬ושב בטובו ‪,‬וכל העם תמהו כי לא נתגלתה אשמתו‪.‬‬ ‫‪:‬משִם ֶא ָ בא הנ ינה ה 'הי צתָת ָהל אא ת חׁטנ אה יכאם ‪,‬וצ ל בא אׁ ני י צמֶת ַה עת אא צתכאם‪.‬‬ ‫‪20‬ותִ באמא ר הת כב הה ן י‬

‫‪21‬אז הוא שלח אותם‪.‬‬ ‫‪22‬ולקח יוסף את מרים והלך לביתו ‪,‬שמח והלל את אלוהי ישראל‪.‬‬ ‫פרק‪12‬‬ ‫‪1‬ויהי ויצא גזרה מאת הקיסר אוגוסטוס לחייב את כל היהודים אשר מבית לחם ביהודה‪.‬‬ ‫‪2‬ותִ באמא ר יוסה ף ‪,‬אא צֶגתח לצ מת ס‪-‬בנ נתי ‪,‬אׁ בנ ל מנ ה אא עָֹא ה אא ת‪-‬הת תֶע נׁרה הת ֹ באת‪.‬‬ ‫‪3‬להטיל עליה מס כאשתי אני מתבייש ;וצ יאם אׁ ני י צמסת ה כצ בת יָי ‪,‬י צנדעִ כנל יי צָ נראה ל אה יננה בצ יתי‪.‬‬ ‫‪4‬בבוא עת מינויו של ה ‪',‬יעשה כטוב בעיניו‪.‬‬ ‫‪5‬ויחבש את החמור וישם אותה עליה ‪,‬ויוסף ושמעון הלכו אחריה ‪,‬ויגיעו לבית לחם תוך שלושה מילים‪.‬‬ ‫‪6‬וראה יוסף ‪,‬שהסתובב ‪,‬את מריה עצבנית ‪,‬ואמר בקרבו ‪,‬אולי היא כואבת מה שבתוכה‪.‬‬ ‫‪7‬אבל כשהסתובב שוב ראה אותה צוחקת ואמר לה‪:‬‬ ‫‪8‬מרי ‪,‬איך קורה ‪,‬שלפעמים אני רואה צער ‪,‬ולפעמים צחוק ושמחה על פניך?‬ ‫‪9‬ומריה השיבה לו ‪:‬אני רואה שני אנשים בעיניי ‪,‬האחד בוכה ומתאבל ‪,‬והשני צוחק וצוהל‪.‬‬ ‫‪10‬וישוב עבר את הדרך ותאמר מרים ליוסף הורד אותי מהחמור כי מה שבתוכי דוחק לצאת‪.‬‬ ‫‪11‬אבל יוסף השיב ‪:‬לאן אקח אותך ?כי המקום מדבר‪.‬‬ ‫‪12‬ואז אמרה שוב מרים ליוסף ‪,‬הורד אותי ‪,‬כי מה שבתוכי לוחץ אותי מאוד‪.‬‬ ‫‪13‬ויוסף הוריד אותה‪.‬‬ ‫‪14‬וימצא שם מערה ויכניסה לתוכה‪.‬‬ ‫פרק‪13‬‬ ‫‪1‬והשאיר אותה ואת בניו במערה ויצא יוסף לחפש מיילדת עברית בכפר בית לחם‪.‬‬ ‫‪2‬אך בהליכתי ‪,‬אמר יוסף ‪,‬הסתכלתי באוויר ‪,‬וראיתי את העננים נדהמים ‪,‬ואת עופות השמים נעצרים באמצע מעופם‪.‬‬ ‫‪3‬והבטתי מטה אל האדמה וראיתי שולחן פרוס ופועלים יושבים סביבו ‪,‬וידיהם היו על השולחן ולא זזו לאכול‪.‬‬ ‫‪4‬אשר היה להם בשר בפיהם לא אכלו‪.‬‬ ‫‪5‬אשר הרימו ידיהם אל ראשיהם לא משכו אותם לאחור‪:‬‬ ‫‪6‬והרימו אותם אל פיהם לא הכניסו דבר;‬ ‫‪7‬אבל כל פניהם היו מקובעים למעלה‪.‬‬ ‫‪8‬וראיתי את הצאן מפוזר ‪,‬ובכל זאת הכבשים עמדו במקום‪.‬‬ ‫‪9‬וירים הרועה את ידו להכותם וידו המשיכה למעלה‪.‬‬ ‫‪10‬והבטתי אל נהר וראיתי את הילדים שפיהם קרוב למים ונוגעים בהם ‪,‬אך הם לא שתו‪.‬‬ ‫פרק‪14‬‬ ‫‪1‬ואז ראיתי אישה יורדת מההרים ‪,‬ואמרה לי לאן אתה הולך ‪,‬איש?‬ ‫‪2‬ואמרתי לה ‪,‬אני הולך לברר מיילדת עברית‪.‬‬ ‫‪3‬היא ענתה לי ‪:‬היכן האישה המיועדת?‬ ‫‪4‬ועניתי במערה והיא מאורסת לי‪.‬‬ ‫‪5‬אז אמרה המיילדת ‪,‬האין היא אשתך?‬ ‫‪6‬ענה יוסף ‪:‬מריה היא אשר התחנכה בקודש הקדשים בבית ה ‪',‬והיא נפלה בחלקי ‪,‬ואינה אשתי ‪,‬אלא הרתה מרוח הקודש‪.‬‬ ‫‪7‬אמרה המיילדת ‪,‬האם זה נכון?‬ ‫‪8‬הוא ענה ‪:‬בוא וראה‪.‬‬ ‫‪9‬והיולדת הלכה עמו ותעמוד במערה‪.‬‬ ‫‪10‬אז האפיל ענן זוהר על המערה ‪,‬ותאמר המיילדת ‪:‬היום גדלה נפשי ‪,‬כי ראו עיני דברים מפתיעים ‪,‬ויצאה ישועה לישראל‪.‬‬ ‫‪11‬אך לפתע נעשה הענן לאור גדול במערה ‪,‬ועיניהם לא יכלו לשאתו‪.‬‬ ‫‪12‬אך האור פחת בהדרגה ‪,‬עד שהתינוק הופיע ‪,‬ומצץ את חזה אמו מרי‪.‬‬ ‫‪13‬וזעקה המיילדת ואמרה ‪,‬כמה נפלא הוא יום זה ‪,‬אשר ראו בו עיניי את המראה המופלא הזה!‬ ‫‪14‬ויצאה המיילדת מן המערה ‪,‬ותפגש אותה סלומה‪.‬‬ ‫‪15‬ותאמר לה המיילדת ‪,‬סלומה ‪,‬סלומה ‪,‬אני אגיד לך דבר מפתיע ביותר אשר ראיתי‪.‬‬ ‫טז בתולה הביאה ‪,‬שהוא דבר המנוגד לטבע‪.‬‬ ‫‪17‬ועל כך השיב סלומה ‪,‬חי ה 'אלוקי ‪,‬אלא אם כן אקבל הוכחה מיוחדת לעניין זה ‪,‬לא אאמין כי בתולה הביאה לעולם‪.‬‬ ‫‪18‬אז נכנסה סלומה ‪,‬והמיילדת אמרה ‪:‬מרים ‪,‬הראה את עצמך ‪,‬כי קמה עליך מחלוקת גדולה‪.‬‬ ‫‪19‬וסלומה קיבלה סיפוק‪.‬‬ ‫‪20‬אבל ידה קמלה ‪,‬והיא נאנקה במרירות‪.‬‬ ‫‪21‬ויאמר אוי לי מפני עווני ;כי פיתיתי את אלהים חיים ‪,‬וידי מוכנה להישמט‪.‬‬ ‫‪22‬ו יתָ צתָת ָהל צסלמא ה אא ל‪-‬יצ הונה ותָ באמא ר אֹלהה י אׁ בב תת י זנכצ הרני י כי י‪-‬אׁ ני י ימֹ תארע את בצ נרהנ ם וצ יי צצ חנ ק וצ תיעׁקב ב‪.‬‬ ‫‪23‬אל תעשה לי חרפה בבני ישראל ‪,‬כי אם תשיב אותי להורי‪.‬‬ ‫‪24‬כי אתה יודע היטב ‪,‬ה ‪',‬כי פעלתי הרבה משרות צדקה בשמך ‪,‬וקיבלתי את שכרו ממך‪.‬‬ ‫‪25‬על זה עמד מלאך ה 'ליד סלומה ואמר ‪:‬ה 'אלוהים שמע את תפילתך ‪,‬הושיט את ידך אל הילד ונשא אותו ‪,‬ובכך תשוב‪.‬‬ ‫‪26‬סלומה ‪,‬מלא שמחה גדולה ‪,‬הלך אל הילד ואמר ‪,‬אני אגע בו‪.‬‬ ‫‪27‬ותתכוונה להשתחוות לו כי אמרה זה מלך גדול יליד ישראל‪.‬‬ ‫‪28‬ומיד נרפא סלומה‪.‬‬

‫‪29‬אז יצאה המיילדת מהמערה באישור אלוהים‪.‬‬ ‫‪30‬והנה !בא קול אל סלומה ‪,‬אל תספר את הדברים המוזרים אשר ראית עד שיבוא הילד לירושלים‪.‬‬ ‫‪31‬אז גם סלומה הלך ‪,‬באישור אלוהים‪.‬‬ ‫פרק‪15‬‬ ‫‪1‬אז התכונן יוסף להסתלק ‪,‬כי נוצר אי סדר גדול בבית לחם בבואם של ‪ 1‬חכמים מהמזרח‪.‬‬ ‫‪2‬מי אמר היכן נולד מלך היהודים ?כי ראינו את כוכבו במזרח ‪,‬ובאנו לעבוד אותו‪.‬‬ ‫‪3‬כאשר שמע הורדוס את זה ‪,‬הוא נבהל מאוד ‪,‬ושלח שליחים אל החכמים ואל הכוהנים ושאל אותם בבניין העירייה‪.‬‬ ‫‪4‬ותִ באמא ר אׁ להיהא ם ‪:‬אה יפב ה כנתת בצ ָא ם עת ל הת ׁא לאך הת ׁנ יֶיחת ‪,‬או היכן יולד?‬ ‫‪5‬ויאמרו אליו בבית לחם יהודה ;כי י כנך כנתִב ‪:‬וצ את ָנ ה בה ית לצ חא ם בצ אא ארץ יצ הִדנ ה ‪,‬ל בא הנ יצ יתי הת ַצ טת נצ ָנ ה בצ ָנ הרי יצ הִדנ ה ‪,‬כי י ינצנ א ימׁא ך צֶלי יט אֶׁא ר יי צֶלט עת יׁי יי צָ נראה ל‪.‬‬ ‫‪6‬ושלח את ראשי הכוהנים שאל את האנשים בבית העירייה ויאמר אליהם מה סימן ראיתם על המלך הנולד?‬ ‫‪7‬הם ענו לו ‪,‬ראינו כוכב גדול יוצא דופן מאיר בין כוכבי השמים ‪,‬וכך האיר את כל שאר הכוכבים ‪,‬שלא נראו ‪,‬וידענו בכך שמלך גדול נולד בישראל ‪,‬‬ ‫ולכן ‪.‬באנו לסגוד לו‪.‬‬ ‫‪8‬ותִ באמא ר אׁ להיהא ם הורדוס ‪,‬לכו ובדקו ;וצ יאם יָ צמצנ אִ אא ת הת אֶלאד ‪,‬הת ָנ בה ר לי י ‪,‬וצ אא בנ א ִלצ הי צֶָת ׁחונה גתם לו‪.‬‬ ‫‪9‬יצאו החכמים והנה הכוכב אשר ראו במזרח הלך לפניהם עד שבא ויעמוד על המערה בה היה הילד עם מרים אמו‪.‬‬ ‫‪10‬ויוציאו שיבולת מאוצרותיהם והקריבו לו זהב ולבונה ומור‪.‬‬ ‫‪11‬והזהירו בחלום מלאך ‪,‬שלא ישובו להורדוס דרך יהודה ‪,‬יצאו לארצם בדרך אחרת‪.‬‬ ‫פרק‪16‬‬ ‫‪1‬וראה הורדוס כי החכמים לעג לו ‪,‬וכעס מאוד ‪,‬ציווה על אנשים ללכת ולהרוג את כל הילדים אשר בבית לחם מבני שנתיים ומטה‪.‬‬ ‫‪2‬אך מרים שמעה כי יש להרוג את הילדים ‪,‬בפחד רב ‪,‬לקחה את הילד ועטפה אותו בחיתולים והשכיבה אותו באבוס ‪,‬כי לא היה להם מקום בפונדק‪.‬‬ ‫‪3‬גם אליזבת ‪,‬כששמעה כי בנה יוחנן עומדים לחיפוש ‪,‬לקחה אותו ועלתה אל ההרים ‪,‬והסתכלה סביבה בחיפוש אחר מקום להחביאו;‬ ‫‪4‬ולא היה מקום סוד להימצא‪.‬‬ ‫‪5‬אז נאנקה בתוך עצמה ואמרה הר ה 'קבלו את האם עם הילד‪.‬‬ ‫‪6‬שכן אליזבת לא יכלה לטפס למעלה‪.‬‬ ‫‪7‬ומיד נחלק ההר וקבלם‪.‬‬ ‫‪8‬וירא אליהם מלאך יהוה לשמרם‪.‬‬ ‫‪9‬אך הורדוס חיפש אחר יוחנן ושלח עבדים אל זכריה בשרתו על המזבח ויאמר לו היכן הסתרת את בנך?‬ ‫‪10‬השיב להם ‪:‬שר אלהים אני ועבד במזבח ;איך אני אמור לדעת איפה הבן שלי?‬ ‫‪11‬וחזרו העבדים ויגידו להורדוס את כולו ;אֶׁא ר הי צתקת עה ר ענ לניו ‪,‬ותִ באמא ר ‪,‬הׁל בא בא ן הת ֹאה כנמו לצ מא לאך בצ יי צָ נראה ל‪.‬‬ ‫‪12‬שלח שוב את עבדיו אל זכריה לאמר הגיד לנו את האמת היכן בנך כי אתה יודע כי חייך בידי‪.‬‬ ‫‪13‬הלכו המשרתים ואמרו לו את כל זה‪:‬‬ ‫‪14‬אבל זכריה השיב להם ‪:‬אני קדוש מעונה לאלוהים ‪,‬ואם ישפוך את דמי ‪,‬יקבל ה 'את נפשי‪.‬‬ ‫‪15‬חוץ מזה דע כי אתה שופך דם תמים‪.‬‬ ‫‪16‬אולם זכריה נרצח בפתח המקדש והמזבח ‪,‬ובסביבות המחיצה;‬ ‫‪17‬אבל בני ישראל לא ידעו מתי נהרג‪.‬‬ ‫‪18‬ובשעת ההצדעה נכנסו הכוהנים לבית המקדש ‪,‬אך זכריה לא פגש אותם כמנהג ובירך אותם;‬ ‫‪19‬אך הם עדיין המשיכו לחכות שהוא יצדיע להם;‬ ‫‪20‬וכאשר מצאו הוא לא יבוא זמן רב ויעז אחד מהם אל המקום הקדוש אשר היה המזבח וראה דם מונח על הארץ נקרש‪.‬‬ ‫‪21‬כשהנה קול מן השמים אמר זכריה נרצח ודמו לא יימחה עד שתבוא נקמת דמו‪.‬‬ ‫‪22‬אך כששמע זאת ‪,‬פחד ויצא וסיפר לכהנים את אשר ראה ושמע ;וכולם נכנסו וראו את העובדה‪.‬‬ ‫‪23‬וייללו גגות המקדש ונקרעו מלמעלה עד למטה‪.‬‬ ‫‪24‬והם לא מצאו את הגופה ‪,‬אלא רק דם קשה כמו אבן‪.‬‬ ‫‪25‬וישתבשו ויגידו לעם כי נרצח זכריה וכל שבטי ישראל שמעו עליו וקוננו עליו וקוננו שלושה ימים‪.‬‬ ‫‪26‬אז יעצו הכוהנים יחד על אדם שיירש אותו‪.‬‬ ‫‪27‬ושמעון ושאר הכהנים הטילו גורל ויפל הגורל על שמעון‪.‬‬ ‫‪28‬כי רוח הקודש הבטיח לו שלא ימות עד שיראה את המשיח בא בבשר‪.‬‬