Vitka ויטקה לוחמת לחיים

‫ויטקה עם הנכד נועם‪.‬‬ ‫מסיבת ביכורים ‪2003‬‬

‫עם שלומית ורחל הררי‪ .‬שנות ה‪2000-‬‬

‫‪189‬‬

‫שהיה עליו לקבל את התפקיד‪ ,‬יחד עם כמה התניות והסתייגויות‪ .‬העניין עדיין לא הסתיים‬ ‫ומעניין לדעת מה דעתך בנידון‪ .‬מיכיק‪ ,‬מסור ד“ש למימי וכתוב‪ .‬אני מסיימת‪.‬‬ ‫בברכת אהבה‪ ,‬אמא‬

‫יתרונו של אדם במעשיו ולא במילים מפוצצות‬ ‫אפריל ‪1974‬‬ ‫מיכיק יקירי‪,‬‬ ‫קשה לי לתאר לך מה זה בשבילי לשמוע את קולך מעבר לקו הרחוק המפריד בינינו‪ .‬עבר‬ ‫כבר שבוע מאז ורישומו עדיין ניכר‪ .‬מה עוד‪ ,‬שבדיוק באותו רגע שבו דיברנו‪ ,‬הופיע נתן‬ ‫והביא לנו ד“ש חיה ממך‪ .‬הוא סיפר שאתה נראה בריא וטוב ותענוג לדבר איתך‪ .‬היה מלא‬ ‫רשמים ממך ובמיוחד מגישתך העצמאית לחיים והתייחסותך העמוקה לדברים‪ .‬לאימא‬ ‫תמיד נעים לשמוע דברים כאלה על הבן‪ ,‬שאינו מרבה לספר על עצמו‪ .‬גם אם היו מרבית‬ ‫הדברים על מעשיך‪ ,‬שמחנו לשמוע אותם מנתן‪.‬‬ ‫אצלנו הדברים יגעים בארצנו הקטנה‪ ,‬וקשה להפריד בין חיי הפרט לנעשה סביבנו‪ .‬נאמרים‬ ‫הרבה דברים על המצב‪ ,‬ואין קשר כמעט בין מילים מפוצצות על שינוי ערכים ותמורה‪,‬‬ ‫הקטנת הפער ורענון במחשבה‪ ,‬לבין הנעשה בשטח‪ .‬למעשה‪ ,‬כל זה מצטמצם לשינוי אישים‬ ‫בממשלה‪ ,‬בתקווה שכך יהיה יותר טוב‪ .‬איש אינו מוכן לוותר כהוא‪-‬זה על נוחות החיים‬ ‫שלו‪ .‬אפילו בקיבוץ קל יותר לגייס אנשים שיזרקו אבנים על גולדה מאשר לוותר מעט‬ ‫על רמת החיים המתנהלת על פי השגרה‪ ,‬כולל נסיעות פרטיות וקיבוציות לחו“ל‪ ,‬קניית‬ ‫טלוויזיות לחדרים וכדומה‪ .‬נתלתה רשימה בחדר האוכל‪ ,‬שבה פנייה להתגייס ב‪ 1-‬במאי‬ ‫למען תושבי קריית שמונה‪ .‬מלבד כמה חברים ותיקים – לא מצאת שם שמו של איש צעיר‬ ‫אחד‪ .‬אני האמנתי‪ ,‬ועד עכשיו אני מאמינה‪ ,‬שיתרונו של האדם הוא במעשיו ולא במילים‬ ‫מפוצצות (לכן אני נגד "מוקד“‪ ,‬כי לדעתי הם פטפטנים המתבשמים מהמילים היפות של‬ ‫עצמם)‪ .‬כואב לי ביותר המצב הזה בארץ‪ ,‬שהמלל משתולל‪ ,‬המהפכנות היא ריקה ומושפעת‬ ‫מתנועות בעולם המערבי‪ .‬איננו יכולים להרשות לעצמנו לוקסוס מעין זה‪.‬‬ ‫מספיק ליילל על הכול‪ ,‬וייסלח לי שהפעם שפכתי הרבה כעס האצור בתוכי מאז "רעידת‬ ‫האדמה“‪ ,‬כפי שנהוג להגיד‪ .‬לדעתי‪ ,‬דבר לא השתנה מהותית‪ ,‬גם אם הממשלה תהיה כנראה‬ ‫רעננה וצעירה‪ .‬עם כל השמחה שרבין נבחר‪ ,‬חבל לי עליו‪ .‬מוטב היה לו כונן ממשלה לאחר‬ ‫הבחירות‪ ,‬כי כעת כל ראש ממשלה (ולא חשוב מיהו) – ייכשל‪ ,‬באווירה זו של "נגד“ הכול וכולם‪.‬‬ ‫אצלנו במשפחה אין שינויים מיוחדים‪ .‬אבא עסוק בבית התפוצות‪ ,‬עומד בפני לחצים‬ ‫להיכנס למערבולת החברתית‪-‬פוליטית‪ .‬שלשום היה אצלנו אהרון אפרת‪ ,‬בשבת יגיע אמרי‬ ‫רון (מזכיר הקיבוץ הארצי) כדי לרכך את התנגדותו לקבלת תפקיד‪ .‬אבא עומד בסירובו‬

‫‪ 172‬שער רביעי‪ :‬מכתבים משכבר‬

‫‪...‬מיכיק‪ ,‬השתדל לכתוב לעתים קרובות‪ ,‬כי אנו מאוד מחכים לשמוע ממך‪ .‬מסור ד“ש לבבית‬ ‫למימי (איך היא הסתדרה עם הלימודים שלה?)‪.‬‬ ‫אני מסיימת‪,‬‬ ‫נשיקות מאמך האוהבת‬

‫הציעו לאבא להיות מזכיר הקיבוץ הארצי‬ ‫‪1974‬‬ ‫מיכיק יקירי‪,‬‬ ‫שלשום סיימתי את בחינותיי שהיו קשות‪ ,‬מייגעות ודי מתסכלות‪ .‬הן נמשכו יומיים וכל יום‬ ‫שבע שעות רצופות‪ .‬במשך שלוש שעות הסתגרתי בחדר עם הספרים וחרשתי קשה‪ .‬בסופו‬ ‫של דבר‪ ,‬הבחינה לא עמדה בשום יחס למאמצים המושקעים ואף לא שיקפה את הבנתי‬ ‫וידיעתי בנידון‪ .‬אני מצדי הגעתי אדישה והשמחה הייתה רבה בלבבי‪ ,‬כי אכן הדבר הסתיים‪.‬‬ ‫וכמו שאמר דוד דורי‪" :‬טוב שזה מאחוריי“‪ .‬כשאני מסתכלת לאחור נראה לי‪ ,‬שבגילי אדם‬ ‫אינו צריך להיכנס להרפתקה מעין זו וללמוד בתנאים כפי שאני למדתי‪ .‬זה קשה בכל גיל‪,‬‬ ‫ועל אחת כמה וכמה בגילי‪ .‬אך נעזוב זאת‪ .‬בדרך‪ ,‬כשנסענו באוטובוס הביתה‪ ,‬חשבתי עליך‬ ‫רבות ואפילו די בכעס‪ .‬לא הגיעו ממך מכתבים זה זמן רב והייתי ממש מודאגת‪ .‬והנה אני‬ ‫מגיעה הביתה ושלומית מקבלת אותי באופן ממש מרגש; החדר מקושט ומלא פרחים‪ ,‬והיא‬ ‫מגישה לי קופסת תכשיטים מוצלחת ביותר‪ ,‬שהכינה במו ידיה‪ .‬אני פותחת אותה ומוצאת‬ ‫בה את המכתב ממך‪ .‬האמן לי‪ ,‬שהקלת עליי מאוד במכתבך זה‪ .‬אני מבינה שטוב לך ואתה‬ ‫נהנה מהמעשים ומהחיים בצוותא‪ .‬אולי זוהי הסיבה שאין לך צורך גם לכתוב לנו‪ ,‬או כפי‬ ‫שאתה אומר – "לא מצליח לכתוב מכתב‪ ,‬כפי שהייתי עושה זאת פעם“‪ .‬אני מאמינה שזה‬ ‫כך‪ ,‬אך אני מבקשת אותך מיכיק‪ ,‬ואין זו בקשה מוגזמת‪ ,‬שגם אם אין לך מה לכתוב – תשגר‬ ‫גלויה או איגרת ובה כמה משפטים‪ ,‬וכך תחסוך ממני דאגה מיותרת‪ .‬בקשר לתכניות שלך‬ ‫בעתיד‪ ,‬הן אינן ברורות לי‪ .‬אני מבינה שמימי תצטרך ללמוד עוד שנתיים ורק לאחר מכן‬ ‫תשובו‪ ,‬או שטעות בידי?‬ ‫אצלנו הדברים נמשכים ללא שינויים רבים‪ .‬אתמול חגגנו את יום ההולדת שלנו יחד עם‬ ‫סיום הבחינות שלי‪ .‬היו כמה אנשים והיה נעים מאוד‪ ,‬רק אתה חסרת לנו (אפילו לא זכרת‬ ‫לברך אותנו לרגל המאורע‪ ,‬וזה כמעט לא קרה אף פעם)‪ .‬אבא שקוע בבית התפוצות ויש‬ ‫לו צרות שאינן קשורות לעבודה עצמה‪ ,‬אלא לתככים שונים מסביב‪.‬‬ ‫שמעון אבידן היה אצלו והציע לו להחליף אותו בתפקיד מזכיר הקיבוץ הארצי‪ .‬לדעתו‪ ,‬זה‬ ‫מה שדרוש כעת‪ .‬גם החברים הצעירים בתנועה דורשים זאת‪ .‬הם זקוקים לאדם לא שגרתי‪,‬‬ ‫צעיר‪ ,‬איש רוח ולא איש מפלגתי‪ ,‬איש שיש לו מה להגיד בעת הזאת‪ .‬אבא סירב‪ ,‬ולי נראה‬

‫‪171‬‬

‫קשה לשאת כישלון‪ ,‬תסכול ובדידות‬ ‫‪26.11.1973‬‬ ‫מיכיק יקירי‬ ‫כעת אני שומרת לילה‪ ,‬ליד הטלפון המפורסם של גילה ורותי‪ ,‬וכשאני כותבת לך נדמה לי‪,‬‬ ‫שאני מבינה אותך ומרגישה איך זה לשבת בלילה לבד‪ ,‬כשהכול מסביבך רדום‪ ,‬ולהתרכז‬ ‫בכתיבת מכתב‪.‬‬ ‫מזה שבועיים נעדרת ולי נראה כאילו עברו שנים‪ .‬הזמן‪ ,‬בעיה שפעם מאוד העסיקה אותך‪ ,‬יש לו‬ ‫ממדים שונים‪ .‬הוא אינו קלנדארי (על פי לוח שנה) בלבד‪ .‬ייתכן שהדבר נובע מן האינטנסיביות‬ ‫בימים אלה בהם אנו שקועים‪ ,‬וכל יום שעובר הוא בעל משמעות מיוחדת‪ ,‬וכל שהתרחש לפני‬ ‫ה‪ 6-‬באוקטובר הוא רחוק בזמן ובמקום‪ ,‬בחיים הפרטיים והכלליים של החברה שבה אתה חי‪.‬‬ ‫מאז שנסעת אני תופסת את עצמי לא פעם שרויה במצב מיוחד (לפעמים מוגדר מצב זה על‬ ‫ידי פסיכולוגים כהזיות)‪ .‬אני משוחחת איתך שיחות דמיוניות רבות‪ ,‬כאילו עמדת על ידי ואף‬ ‫באינטנסיביות רבה ביותר‪ .‬אין לי רצון ואף אין לי צורך לנתח את התופעה המוזרה הזו‪ ,‬וכעת‬ ‫כשאני כותבת לך אף קשה לי למסור לך את תוכנן של השיחות‪ .‬מכל מקום‪ ,‬ברור לי שדברים‬ ‫רבים מדי התרחשו אצלך ואצלנו בזמן קצר‪ ,‬זה ששהית בארץ ובבית בלי יכולת לעכלם‪ ,‬וכעת‬ ‫הם דורשים את שלהם‪ .‬אך אין שיחה הזויה דומה לשיחת אמת‪ ,‬ועל כן מוטב לדחות את כל‬ ‫הדברים שמתפרצים ולהגידם בזמנים אחרים‪ ,‬שקטים יותר ונורמליים יותר‪.‬‬ ‫הייתי רוצה למסור לך מעט מהמתרחש בארץ ובבית‪ .‬הדיכאון והייאוש "אוכל בכל פה“ את‬ ‫האנשים‪ ,‬האווירה קשה ללא נשוא וכל יום נהיה שחור יותר‪ .‬איני זוכרת תקופה כזו בחיי‬ ‫(ולא חסרו תקופות קשות הרבה יותר בארץ)‪ .‬אני מנסה ומנסה לרדת לעומקם של דברים‬ ‫ולא מוצאת תשובה‪ .‬ייתכן שהאירועים עדיין קרובים מדי ואנחנו עדיין חיים בתוכם מכדי‬ ‫שנוכל לנתחם ולהבינם‪ .‬אך כנראה משהו מתרחש בתוך העם‪ .‬איני מאמינה שהמשבר שעבר‬ ‫עלינו יביא תמורות רציניות בארץ‪ .‬ישנם תהליכים שכנראה קשה לעצרם‪ ,‬ואמון שהתערער‬ ‫קשה להחזירו‪ .‬לומר את האמת – אינני מיואשת לא מההנהגה ולא מהמחדלים‪ ,‬אלא מחוסר‬ ‫המוצא‪ ,‬מאדישות העולם ומבדידותנו הנוראה‪ .‬לא לכך חונכנו וחינכנו את בנינו‪ .‬כעת מורגשת‬ ‫האכזבה ואי‪-‬היכולת לעמוד בפני המציאות המרה‪ ,‬לאו דווקא בשדה הקרב‪ .‬הבנים שלנו‬ ‫שם יותר מוצלחים‪ ,‬נאמנים ונועזים‪ .‬כנראה אותם החוקים חלים על אדם ועם כאחד – קשה‬ ‫לשאת כישלון‪ ,‬תסכול ובדידות‪.‬‬ ‫מי ייתן ונעמוד בכל אלה‪ ,‬כפי שעמדו יהודים בכל הזמנים במשך דורות‪ .‬די לדבר על דברים‬ ‫כלליים‪ ,‬אך כעת נראה לי שלא נותר דבר פרטי לאיש‪ ,‬פרט לצרות‪ ,‬שאותן כל אחד נושא על‬ ‫פי דרכו‪ .‬אתמול ביקרתי אצל ניצן‪ ,‬הוא עומד בפני ניתוח קשה – כנראה יקטעו לו את היד‪,‬‬ ‫לא ידוע עדיין מה הסיכוי‪ .‬הוא ביקש למסור לך ד“ש‪ ,‬היה לבבי ביותר ואני מלאת הערצה‬ ‫לכוח עמידתו‪.‬‬

‫‪ 170‬שער רביעי‪ :‬מכתבים משכבר‬

165

‫‪ 164‬שער רביעי‪ :‬מכתבים משכבר‬

‫יפים פניך‪ ,‬רעיתי‪ ,‬כולך עמי‬ ‫‪...‬עיניים הנעצמות לחצאין בציפייה גמורה וודאית לזה‪ ,‬שעתיד להתרחב‪.‬‬ ‫עיניים אלו‪ ,‬שאין אחריהן כבר כל תעלומה‪ ,‬כל הפתעה‪...‬‬ ‫השֹובע הבא לאחר הסיפוק (בעצם‪ ,‬זה מה‬ ‫ַ‬ ‫ידעתי‪ ,‬שאינני אוהב (ואפילו סולד) את רגע‬ ‫שחושבים "סיפוק“ – הוא סיפוק של יצר אחד ואילו יצרים אחרים ורגשות אחרים עדיין לא‬ ‫באים על סיפוקם‪ ,‬למשל‪ ,‬רגש היופי)‪.‬‬ ‫אינני אוהב לראות מולי את פני האישה השוקעות בהנאה מטמטמת (בכל הנאה יש משהו‬ ‫מן הטמטום‪ ,‬מן הניוון‪ .‬השמחה היא שיא היופי‪ .‬ההנאה – ראשית של ניוון)‪ .‬שעה שאני‬ ‫חושב על "הנאה“ תמיד אני רואה‪ :‬עיני עגלה כשמלטפים על צווארה!‬ ‫ידעתי זאת – אולם מעולם לא ידעתי מהו הדבר שאפשר לאהוב במקום זה‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬באותה שעה של "פרידה“ נתגלתה לי (כמה גילויים וחידושים עוד אמצא בך‪ ,‬ויט?)‬ ‫את אשר ביקשתי ולא ידעתי מהו‪.‬‬ ‫היה משחק חופשי ויפה‪ .‬ואחר כך היו עינייך עצומות לגמרי‪ ,‬לא באותה הבעת פנים של‬ ‫הנאה‪ ,‬אלא של קשב רב‪ .‬היית כולך קשובה‪ .‬כאותה אילה העומדת בעיניים עצומות תחת‬ ‫קשב אביב‪ ,‬כולה קשובה לטפיחות הזרם הרוחץ את גופה‪ .‬רגע אחר כך – אותו רגע של‬ ‫"אחר כך“‪ ,‬בו דועכים הפנים ורופפים ונהיים ריקניים מאוד – נפתחו עינייך ואיזו שובבות‬ ‫רעננה‪ ,‬מתנערת‪ ,‬נתרקדה על פניך‪ ,‬סביב עינייך ‪...‬‬ ‫"ויט‪ ,‬פניך יפים מאוד עכשיו!“ – אמרתי לך‪ .‬אמרתי מכל לב‪ .‬כי היו פניך יפים עד למאוד‪.‬‬ ‫וחשבתי אז‪ :‬אולי רק נראית האילה המנערת עצמה מהגשם ושוב ׂשוחקת כולה לשמש‪.‬‬ ‫ומחיה‪ ,‬זאת אשר חיפשתי ולא‬ ‫שובבות זו – היכולת להתיך את ההנאה שוב לשמחה‪ ,‬רעננה ַ‬ ‫ידעתי לבטא‪ ,‬עד שבאו פניך ונתנו בלא דברים את הנכסף‪.‬‬ ‫יפים פניך‪ ,‬רעייתי‪.‬‬ ‫כולֵ ך עמי‪,‬‬ ‫אבא‬

‫‪163‬‬

‫הילד השעין את ראשו ‪ /‬אבא קובנר‬ ‫ַהּיֶ לֶ ד ִה ְׁש ִעין ֶאת רֹאּׁשו ַעל ָה ֵעץ‬ ‫מּוטב ֶׁשיַ ְׁש ִעין ֶאת רֹאׁשֹו ַעל כְּ ֵת ִפי‬ ‫ָ‬ ‫כְּ ֶׁשהּוא ָעיֵ ף‪ ,‬אֹו ַעל ִאּמֹו‪.‬‬ ‫ֲא ָבל ַמגִּ ָיעה ָׁש ָעה ֶׁש ָאביו וְ ִאּמֹו‬ ‫כּתף‬ ‫עֹומ ִדים כָּ ֵתף ֶאל ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ּדּומם‬ ‫ּומ ִבּ ִיטים ָ‬ ‫ַ‬ ‫ֵאיְך ַהּיֶ לֶ ד ַמ ְׁש ִעין ֶאת רֹאׁשֹו ַעל ֵעץ‬ ‫ּובֹוכֶ ה ְׁש ֵאלָ ה ְבּ ֵחיקֹו ֶׁשל ֵעץ‬ ‫רֹואה‬ ‫ּולְ ַא ַחר ֶׁש ַהּיֶ לֶ ד בֹּוכֶ ה הּוא ֶ‬ ‫יֹוצאת‬ ‫ֵאיְך ַה ֶּׁש ֶמׁש ֵ‬ ‫ּוב ֲע ָדּה‬ ‫יוצאת ַ‬ ‫ּׁשמׁש ֵ‬ ‫ַה ֶ‬ ‫אּולַ י גַ ם‬ ‫ֶאת ָא ִביו וְ אּמֹו‬ ‫רֹואה‬ ‫הּוא ֶ‬ ‫ׁשּובה‬ ‫עֹומד ְבּ ְת ָ‬ ‫וְ ָה ֵעץ ֵ‬

‫מתוך‪ :‬מכול האהבות‪ ,‬הוצאת ספריית הפועלים‪ ,1965 ,‬עמוד ‪87‬‬

‫‪ 158‬שער רביעי‪ :‬מכתבים משכבר‬

‫לפנות וחששו שענפים ייפלו על ראשם‪ ,‬האדמה הייתה בוצית מאוד‪.‬‬ ‫כאשר היינו שומעים על אסונות טבע קטלניים‪ ,‬הייתה ויטקה אומרת‪ ,‬שזה מפחיד יותר‬ ‫מאשר לצאת לפעולה‪.‬‬ ‫ויטקה‪ ,‬כפסיכולוגית‪ ,‬יצרה שיטות טיפול חדשות והכשירה תלמידים‪ ,‬שעבדו לפי שיטותיה‪.‬‬ ‫היא אהבה את פרחי גינתה‪ ,‬ביגוניות ובשמת והם קישטו את הכניסה לביתה‪ .‬התפארה בעציץ‬ ‫שקיבלה‪ ,‬עקבה אחרי ניצנים שהצמיחו פרחים חדשים ונהנתה מלבלובם‪ .‬היא השתדלה‬ ‫לא להחמיץ מופע טוב‪ .‬יחד עם אהרון רכשנו מנוי לתיאטרון "גשר“‪ .‬כמו כן‪ ,‬היינו נוסעים‬ ‫לראות את להקת המחול הקיבוצית‪.‬‬ ‫ויטקה הייתה גאה במיכאל‪ ,‬בשלומית ובנכדיה‪.‬‬ ‫בשנים האחרונות ויטקה חלתה‪ ,‬הלכה ודעכה‪.‬‬ ‫זכיתי בחיי לחברה‪ ,‬עד שניפגש שוב במרום‪.‬‬ ‫שלום ידידה יקרה‪.‬‬ ‫עין החורש‬ ‫‪2012‬‬

‫‪145‬‬

‫חברים הצמאים להשראה‪ .‬לא מקרה כי לאורך כל חייה מצאה ויטקה שותפים צעירים‬ ‫המוכנים לצמיחה חדשה‪ ,‬למחויבות מורדת בדיכאון המשתק‪ .‬שהרי מי כויטקה ידע את‬ ‫ההבדל בין אשליה מכזבת לבין עיקרון התקווה‪.‬‬

‫ויטקה חברתי ‪ /‬גיטה אלכסנדרוני‬

‫‪78‬‬

‫יש מי שיזכרו את ויטקה כפרטיזנית‪ ,‬יש מי שידגישו את היותה פסיכולוגית ואני אזכור‬ ‫אותה כחברה יקרה‪.‬‬ ‫ויטקה הייתה חברת קיבוץ והאמינה בכל לבה בערכיו של הקיבוץ כמפעל ציוני‪ ,‬כמסגרת‬ ‫חיים שוויונית בין בני אדם – זו המעניקה אפשרות לקיום בכבוד לכל אדם‪ .‬ויטקה הייתה‬ ‫אישה הגונה‪ ,‬בעלת השקפת עולם הומאנית‪ .‬לא פעם חשבתי כיצד התמודדה עם מות‬ ‫יקיריה – אבא ורוז‘קה – וכבר אינה בקו הבריאות‪ ,‬אך זוקפת קומתה‪.‬‬ ‫יום‪-‬יום ישבנו בחדר האוכל בארוחת צהריים‪ ,‬כאשר ויטקה נהגה לספר את קורותיה‬ ‫בתקופת השואה‪ ,‬איך פיקדה כאישה יחידה על גברים‪ .‬כמו כן‪ ,‬סיפרה כיצד הלכה בלילה‬ ‫אחד ‪ 40‬קילומטר‪ ,‬נושאת מזוודה מלאה מוקשים‪ ,‬חדרה לווילנה ופוצצה את תחנת‬ ‫החשמל; כיצד מכל הפרטיזנים קיבלה מהרוסים אות מופת של גיבורת ברית המועצות‪.‬‬ ‫אולם הדגישה‪ ,‬שהמעשה האמיץ ביותר שלה התחולל בהיותה בת ‪ ,17‬כאשר עזבה את בית‬ ‫הוריה‪ ,‬עברה לעיר הגדולה כדי ללמוד באוניברסיטה ולא הייתה מצויה פרוטה בכיסה‪.‬‬ ‫אחד מחבריה הלווה לה כסף כדי שתירשם לאוניברסיטה‪ .‬בינתיים התגוררה בכוך וחיה‬ ‫רק על לחם ומים‪ .‬במשך הזמן התפרנסה ממתן שיעורים פרטיים‪ .‬הוריה אמנם שלחו לה‬ ‫כסף‪ ,‬אך היא סירבה לקבלו‪.‬‬ ‫ויטקה אהבה את הקיבוץ‪ ,‬הייתה קנאית לערכי השיתוף‪ ,‬התגאתה בעבודתה ואת כל הכסף‬ ‫שהרוויחה כפסיכולוגית העבירה לקיבוץ‪ .‬היא כאבה מאוד את השינויים המתחוללים‬ ‫בקיבוץ‪.‬‬ ‫לאחר מות אבא ורוז‘קה‪ ,‬עמדה כסלע איתן מול תנודות החיים והמשברים‪.‬‬ ‫ויטקה הרבתה לספר לי‪ ,‬שהוריה היו חילונים ובקאליש למדה עברית בבית ספר פרטי‪,‬‬ ‫יהודי‪ .‬בגימנסיה העברית נהגה להיעדר פעמים רבות מהשיעורים‪ ,‬לטייל בפארקים או‬ ‫לשוט בסירות‪ .‬ביער‪ ,‬כך סיפרה‪ ,‬מעולם לא הייתה רעבה‪ .‬הבחורים לא הבינו אותה והיו‬ ‫מוכנים לסכן את חייהם כדי לקחת מהאיכרים ביצים‪ ,‬כאשר הקוד המוסרי היה מעל‬ ‫לכול – אינך גונב אצל האיכרים עבור עצמך‪ ,‬גם כשאתה רעב‪ .‬הדבר המפחיד ביותר‪ ,‬כך‬ ‫סיפרה‪ ,‬היה להימצא ביער בשעת סופה – הרוח שרקה‪ ,‬עצים נפלו‪ ,‬אנשים לא ידעו לאן‬ ‫‪ .78‬מורה ומחנכת‪ ,‬חברת עין החורש‪.‬‬

‫‪ 144‬שער שלישי‪ :‬דברים לדמותה‬

‫צירוף נדיר של חכמה ונועזות ‪ /‬מוקי צור‬ ‫כשהחלו להתכנס האנשים ללוויה של ויטקה קובנר בעין החורש חשתי בזרזיף ראשון‪.‬‬ ‫ידעתי‪ :‬אצל ויטקה לא יהיו הנחות‪ .‬כעבור זמן קצר החל גשם עז והסערה התחוללה‪.‬‬ ‫מאות המלווים מכורבלים תחת מטריותיהם המתקפלות ברוח החלו להתלחש עד כמה‬ ‫אנו מפונקים‪ :‬חצי שעה של קור בבית העלמין מול הימים הרבים הקפואים של הפרטיזנים‪.‬‬ ‫ימי הדם בהיסטוריה וביער‪...‬‬ ‫בתם של אבא קובנר וויטקה‪ ,‬שלומית‪ ,‬נפרדה מאמה במילים מדויקות בדיוק קובנרי‪ :‬החוד‬ ‫של אבא‪ ,‬הקיצור של אימא‪ .‬היא אומרת לאמה כי הגיעה השלווה‪ ,‬הקץ למלחמות חייה‪ .‬זו‬ ‫השלווה שויטקה סירבה לה כל ימיה‪.‬‬ ‫הביוגרפיה של ויטקה היא ביוגרפיה של מי שבימים בהם משל המוות אחזה בענווה גאה‬ ‫בכל כוחה במטלת שמירת ערך החיים‪ .‬שנים אחר כך‪ ,‬בימים של שלטון השגרה‪ ,‬האמינה‬ ‫ולחמה למען חיים של ערך‪.‬‬ ‫ויטקה קובנר הייתה ידועה בכך‪ ,‬שעצרה לשנייה את ביטחון מכונת הרצח והטירוף‪ :‬היא‬ ‫הייתה הפרטיזנית הראשונה שהורידה רכבת גרמנית מהפסים‪ .‬היא עמדה מול הכוח האדיר‬ ‫ללא פחד בצירוף נדיר של חכמה ונועזות‪ .‬הפרטיזנית שהייתה לפסיכולוגית הקדישה שנים‬ ‫להחזיר לפסים נשמות צעירות‪ ,‬לא לפסים של תפקוד בלבד‪ ,‬אלא לדרכים של יצירה‪,‬‬ ‫פעילות ואמון‪.‬‬ ‫רוז‘קה קורצ‘אק‪ ,‬אבא קובנר וויטקה קמפנר היו אנשי "השומר הצעיר“ צעירים ונלהבים‪.‬‬ ‫הם עברו מבחנים קשים יחד בארגון המרד ובפרטיזנים‪ ,‬התבגרו יחד וגובשו לתא של‬ ‫קרבת נפש וגורל‪" .‬המולקולה“ קראו להם‪ .‬שתי המשפחות שהקימו חיו באחוות מופת‬ ‫בעין החורש‪ .‬כמה טבעי שבבית העלמין את סיפור חייה של ויטקה סיפרה יונת‪ ,‬הבת של‬ ‫רוז‘קה‪ .‬אבא ורוז‘קה היו אנשי המילה‪ .‬ויטקה‪ ,‬לעומתם‪ ,‬הכירה יפה את הרווח המשמעותי‬ ‫בין המילים‪ .‬היא ידעה להעריך את אבא‪ ,‬האיש עמו הקימה בית‪ .‬למרות שבנתה לה ערוץ‬ ‫אחר‪ ,‬היא הזדהתה גם עם מפעליו הרוחניים של אבא‪ ,‬גם עם שליחותו הציבורית‪ ,‬גם עם‬ ‫אחריותו לתרבות היהודית‪ .‬אבא האמין בחכמתה התמציתית‪ ,‬הזדהה עם שאיפתה לחירות‬ ‫יוצרת ועם צימאונה הבלתי מתכלה לחיים‪ ,‬שהתגלה באחריותה לבני אדם בחיי המעשה‪.‬‬ ‫בחדר האוכל של עין החורש סיפרו ותיקי חבריה סיפורים על מבחנים חורצי זיכרון‪ .‬מיכאל‬ ‫קובנר‪ ,‬הבן‪ ,‬ליווה את דבריהם בתודה והוסיף שיר אהבה של אבא לויטקה‪.‬‬ ‫בראשית דרכו הספרותית כתב אבא קובנר פואמה‪ ,‬המתארת את חיי הפרטיזנים ביער –‬ ‫"המפתח צלל“‪ .‬בלוויה של ויטקה חשתי ששוב צלל המפתח וסגר מעגל‪ .‬הפעם‪ ,‬צלילתו‬ ‫הותירה תחושה כי נסגר מעגל של אצולה חשאית‪ ,‬אצולה יוצרת ומחויבת‪ ,‬אצולה המאמינה‬ ‫בשוויון ערך אמיתי‪ .‬אך ייתכן ששגיתי‪ :‬על ידי ראיתי דמעות נרגשות של אנשים צעירים‪,‬‬ ‫שכמעט לא הכירו את ויטקה‪ .‬על פניהם ראיתי כיצד יכול סיפור להתגלגל בין דורות ולמצוא‬

‫‪143‬‬

‫הסקוטי טרוואת‘ן‪ ,‬המבוססים על‬ ‫תצפיות באמהות ובתינוקות‪ ,‬בהתייחס‬ ‫לעמדה הטיפולית המתחייבת ממטפל‬ ‫העובד עם ילדים שזקוקים לעזרה‬ ‫רבה מאוד‪ ,‬בניסיון להיחלץ מעולם‬ ‫פנימי שמעולם לא התפתח די הצורך‪.‬‬ ‫במונח "נוכחות חיה“ הבליטה אלוורז‬ ‫היבט שהיה פחות מודגש במשך שנים‬ ‫רבות בתיאוריה הפסיכואנליטית‪,‬‬ ‫והוא ההיבט של הנוכחות הפעילה של‬ ‫האובייקט (האם‪ ,‬הדמות המטפלת)‬ ‫ולא של היעדרה‪.‬‬ ‫בכך גם האירה את חשיבות כוחו‬ ‫המעורר של האובייקט‪ ,‬המזמין את‬ ‫הילד להתפתח ולהכיר את עצמו‬ ‫ואת יכולותיו‪.‬‬ ‫נדמה לי‪ ,‬שויטקה‪ ,‬בעמדתה הטיפולית‬ ‫האקטיבית‪ ,‬המעוררת ללמידה ומגרה‬ ‫את הסקרנות הרגשית‪ ,‬החווייתית‬ ‫והאינטלקטואלית של הילד‪ ,‬היוותה‬ ‫עבור מטופליה הצעירים (וגם עבורי)‬ ‫"נוכחות חיה“ ביותר‪ .‬ככזו‪ ,‬הושיטה‬ ‫להם את ידה וסייעה להם לחבור אל‬ ‫מעייני החיוניות והחיות שבתוכם‪.‬‬

‫צבע סתם‬ ‫מתרגילי ויטקה לילדים‬

‫יהי זכרה ברוך!‬ ‫ניר צבי‬ ‫נובמבר ‪2012‬‬

‫לצייר ריבועים שנוגעים אחד בשני‬ ‫מתרגילי ויטקה לילדים‬

‫‪125‬‬

‫ויטקה תמיד אמרה – "מתוך היחד בא היחס‪ ,‬ומתוך היחס בא היחד“‪.‬‬ ‫ביחסה אל הילד היו רצינות וכבוד‪ .‬בלי דיבורים מיותרים‪ ,‬בלי שאלות של למה ומדוע‪,‬‬ ‫כאומרת בעצם‪" :‬יש כאן אותך ואותי כעת‪ ,‬ומה שאתה עושה או לא עושה‪ ,‬ומה שאתה‬ ‫מביא או לא מביא – זה אתה וזה הרבה יותר מבסדר‪ .‬ולא נכביר שאלות לָ ָמה עשית ומה‬ ‫חשבת לעצמך‪ ,‬ולְ מה זה קשור וממה זה בא‪ .‬בוא פשוט נעבוד ביחד‪ ,‬נגלה דברים חדשים“‪.‬‬ ‫ויטקה קידמה בברכה כל ביטוי של הילד ‪ -‬חזרתי ומקובע‪ ,‬יצירתי או מוזר והזוי ככל שיהיה‪.‬‬ ‫תגובותיה אל הילד‪ ,‬אף הטיפוליות ביותר‪ ,‬היו נאמרות כבדרך אגב‪ ,‬בשיא הטבעיות‪ ,‬בדרך‬ ‫שאפשרה לו לחוש שבאמת הכול בסדר‪.‬‬ ‫בתחושתי‪ ,‬המפגש עם ויטקה אפשר חוויה גדולה של חופש‪ .‬חופש מהסברים ומסיבתיות‪,‬‬ ‫חופש מתובנות‪ ...‬היא העניקה לילד את החופש להיות בסתמיותו האגבית‪ ,‬בחומר‪ ,‬בצבע‪,‬‬ ‫בתנועה ראשונית ומשם לצמוח ולהתפתח‪ ,‬בהתאם לביטויו האישי‪.‬‬ ‫בתוך המורכבות הרבה של תהליכי ההתפתחות הרגשית של הילד‪ ,‬ויטקה הדגישה‪ ,‬בהשראת‬ ‫ד“ר שטרן מורה ורבה‪ ,‬את התהליכים התפיסתיים‪ .‬בתפיסה ראתה כוח מכונן‪ ,‬המאפשר לילד‬ ‫הצעיר לארגן את מגוון ההתנסויות והחוויות החושיות לקונספטים סמליים‪ ,‬ובאמצעותם‬ ‫לבנות חוויה של התמצאות בעולמו הפנימי ובמציאות הסובבת אותו‪ .‬כך קיימה עם הילד‬ ‫דיאלוג ללא הרבה מילים‪ ,‬שעקף את הפרטים ונגע במהות מצוקתו‪.‬‬ ‫הסמלים שפיתחה בעבודתה ‪ -‬הצבע ‪ -‬המייצג את העולם הרגשי; הצורה ‪ -‬המייצגת את‬ ‫החלקים המובנים והמציאותיים יותר; התנועה‪ ,‬החומר‪ ,‬הדמות‪ ,‬הרקע‪ ,‬כל אלה ועוד ‪ -‬שימשו‬ ‫אותה כשפה שהיוותה מרחב ליצירה ולהתנסויות חדשות‪ .‬מלאכת המחשבת בעבודתה הייתה‬ ‫בהזמנה לילד לשוב ולחזור אל מעיין החיוניות הסתמי הבראשיתי שבו ובמאמציה להציע‬ ‫לו גירויים סמליים שונים ‪ -‬שיגרו אותו להתפתח ולהגיע לאיזון טוב יותר של מרכיבי נפשו‪.‬‬ ‫אחד ממקורות החוזק בעבודתה של ויטקה הוא‪ ,‬לדעתי‪ ,‬מכוונותה אל כוחות ההתפתחות‬ ‫הספונטניים‪ ,‬שכל יצור אנוש ניחן בהם‪ .‬מבטה של ויטקה הופנה תמיד אל מה שיש ולא אל‬ ‫מה שאין‪ ,‬וזאת‪ ,‬לרגע לא מתוך התכחשות לחוסר ולקושי‪.‬‬ ‫פעמים רבות חשבתי‪ ,‬מבלי לשתף אותה בכך‪ ,‬שזה קשור אולי לסיפור חייה‪ .‬היכולת שלא‬ ‫להתעכב במקומות החסרים‪ ,‬במקומות שמושכים לאחור‪ ,‬אלא לנוע קדימה עם כוחות‬ ‫ההתפתחות והחיים‪ .‬דווקא מתוך היכרות עמוקה עם החלקים הפתולוגיים בנפשו של‬ ‫האדם וידיעת עוצמת הרסנותם‪ ,‬שאפה ויטקה לחזק את מקורות הבריאות בנפשו של‬ ‫הילד‪ .‬היא ראתה עצמה כמי שתפקידה לעורר ולגרות שוב ושוב את כוחותיו הבריאים של‬ ‫הילד‪ ,‬תוך התחדשות מתמדת‪.‬‬ ‫שנים רבות לאחר מכן פגשתי אצל אן אלוורז‪ ,‬פסיכואנליטיקאית בריטית בעלת שם‪,‬‬ ‫שאת רוב עבודתה הקדישה לילדים עם הפרעות התפתחותיות עמוקות – את המונח‬ ‫שטבעה – "נוכחות חיה“‪ .‬אלוורז טבעה מונח זה בהשראת מחקריו של הפסיכו‪-‬ביולוג‬

‫‪ 124‬שער שני‪ :‬ויטקה ודרך עבודתה בשדה הפסיכולוגיה‬

‫נוכחות חיה ‪ /‬ענבל קליינר‬

‫‪71‬‬

‫מילדותי בעין החורש זכורה לי התקופה‪ ,‬שבה היה לויטקה חדר עבודה קטן בין‬ ‫האיקליפטוסים הגבוהים והירוקים מאוד‪ ,‬לא רחוק משער הקיבוץ‪ .‬ילדים שזכו להיכנס‬ ‫אל החדר הזה היו חוזרים אחר הצהריים לבתי הילדים‪ ,‬כיסיהם מלאים ממתקים ובידיהם‬ ‫עבודות צבע מרהיבות‪ .‬אני זוכרת‪ ,‬שהיה בזה משהו עמום ומסתורי‪ ,‬שעורר בי סקרנות‬ ‫ואולי גם קנאה‪ ...‬באותם ימים‪ ,‬כילדה‪ ,‬את ויטקה לא ממש הכרתי‪.‬‬ ‫כשחזרתי לעין החורש מהצבא‪ ,‬עבדתי בחברת הילדים ביחד עם שלומית (בתה של ויטקה)‬ ‫וכבר נרשמתי לאוניברסיטה‪ .‬התלבטתי בין כיוונים טיפוליים שונים לבין לימודי אמנות‪.‬‬ ‫בהשראת משפט אחד של ויטקה ‪" -‬כדאי שתתחילי בפסיכולוגיה‪ ,‬זה קודם כל‪ ,‬תחום רחב‬ ‫ועמוק‪ .‬אחר כך תבחרי הלאה“ ‪ -‬שלחתי את הטפסים מחדש והתחלתי בלימודי פסיכולוגיה‪.‬‬ ‫בהמשך‪ ,‬כשכבר למדתי לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית של הילד‪ ,‬הזמינה אותי ויטקה‬ ‫לעבוד עם ילדים בעין החורש בהדרכתה‪ .‬היא הכירה לי את חוג הפסיכולוגיות שעבדו‬ ‫איתה והפכה אותי לבת בית – הן בחדר עבודתה והן ב“חדר“ שלה‪ ,‬בדירתה‪ .‬מהתחלה‬ ‫נתנה בי ויטקה אמון מלא וליוותה אותי לאורך שנים בסבלנות ובהתמדה‪ ,‬חונכת את‬ ‫צעדיי הראשונים במקצוע והופכת לדמות משמעותית בחיי‪.‬‬ ‫ויטקה הייתה אדם מעשי וענייני‪ ,‬בעלת גישה ישירה מאוד‪ .‬היא לא הרבתה לדבר‪ ,‬על אף‬ ‫שהיה לה תמיד מה לומר‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬היא ידעה להקשיב‪ .‬כשדיברה ‪ -‬הייתה נוגעת תמיד‬ ‫בלב העניין‪ ,‬לא בשוליים‪ ,‬מפשטת מורכבות גדולה בשניים‪-‬שלושה משפטים קצרים‪.‬‬ ‫במבט לאחור אני חושבת‪ ,‬שהייתה התאמה מפליאה בין אישיותה הייחודית לבין שיטת‬ ‫הטיפול שפיתחה – שכוחה הוא במקומות שמעבר למילים‪ .‬זוהי שיטה שחוזקתה ביכולת‬ ‫להשהות את המילים‪ ,‬את הסיפורים ואת התכנים ולגעת ביסודות הראשוניים של החיים‪,‬‬ ‫באופן סמלי‪ ,‬בצבע‪ ,‬בצורה‪ ,‬בחומר‪ ,‬באופן שמאפשר המון מרחב לביטוי‪ ,‬להתפתחות‬ ‫וליצירה‪.‬‬ ‫בגישתה אל הילד ויטקה מעולם לא "התיילדה“‪ .‬היא פגשה אותו בגובה העיניים‪ ,‬מתוך‬ ‫סקרנות אמיתית להכירו‪ .‬מפגש בין ויטקה לילד היה מפגש ייחודי‪ ,‬של כאן ועכשיו‪,‬‬ ‫הממוקד בהתרחשות ביניהם‪ ,‬באופן מרוכז ועמוק מאוד‪ .‬מפגש כזה אפשר למציאות‬ ‫שמחוץ לחדר – להורים‪ ,‬למורים‪ ,‬לחברת הילדים‪ ,‬לבעיות‪ ,‬לכעסים – להמתין לרגע‬ ‫בחוץ‪ .‬ילד שיצא מחדרה של ויטקה‪ ,‬לאחר עבודה בצבע‪ ,‬בצורה ובחומר ולאחר ששיחק‬ ‫איתה במשחקים (ויטקה העריכה ביותר את המשחק ככלי טיפולי)‪ ,‬חזר אל מציאות חייו‬ ‫ותביעותיה מעט יותר רגוע‪ ,‬מחוזק ומחובר אל כוחותיו‪.‬‬ ‫‪ .71‬פסיכולוגית‪ ,‬עובדת עם פעוטות‪ ,‬ילדים‪ ,‬נוער ומבוגרים‪.‬‬

‫‪123‬‬

‫אפשר להגדיר את התודעה כניסיון נמשך לשמור על השוני של הרכיבים‪ ,‬המהווים את‬ ‫החוויה הלימודית‪ .‬השאלה היא‪ ,‬כיצד מעבירים משהו שבאורח יסודי נמצא כנטול משמעות‬ ‫אל האזור הנותן לו משמעות‪ .‬פסיכולוגיית התודעה מתרכזת בתחום הלא משמעותי‬ ‫של הלמידה הקודם ללמידה עצמה‪ .‬מצע זה הוא האפקט‪ .‬כדי להעביר דבר אנו צריכים‬ ‫לארגנו בצורה הניתנת לתפיסה‪ .‬אפקט אפשר לתפוס דרך הביטוי‪ ,‬שהוא אמצעי של‬ ‫תקשורת הקובעת את משמעות הביטוי (ציור‪ ,‬כתב‪ ,‬ביטוי מילולי‪ ,‬מוסיקה וכדומה)‪.‬‬ ‫אמצעים אלה מגדירים ומגבילים את מעשה הביטוי עצמו‪ .‬מבנה האמצעים ומסגרתם‬ ‫או יכולתנו להבינם קובעים את מידת הבנתנו את הביטוי האפקטיבי‪ .‬המשמעות קשורה‬ ‫להבנת האמצעים‪ ,‬שכדי להבינה יש להבין תחילה את אמצעי הביטוי‪ .‬המבנה מאפשר‬ ‫לנו לתפוס ביטוי בתוך מסגרת התייחסות רחבה יותר‪ .‬אנו יכולים‪ ,‬באופן שרירותי‪,‬‬ ‫להגדיר ביטוי כקונפיגורציה‪ ,‬הכוללת שני אלמנטים – דמות ורקע‪ .‬שתי יחידות אלה‬ ‫אינן משתנות‪ ,‬אך הביטוי משתנה ומתפתח‪ .‬מה שמשתנה‪ ,‬אם כך‪ ,‬הוא החיבור‪ .‬היחס‬ ‫בין הדמות והרקע‪ .‬החיבור הוא המשמעות (ראו בהמשך הרחבה בנושא זה עמ' ‪.)118‬‬ ‫"ההבחנה בין דמות ורקע מוטבעת בתפיסתם של בני אדם ומאפשרת להם לתפוס‬ ‫שלמויות‪ .‬שיבוש בתהליך התפיסתי הבסיסי הזה מפר את יכולת האדם לתפוס‬ ‫שלמויות ומאיים על הבריאות הנפשית ועל תהליכי התפתחות המבוססים על‬ ‫יכולת מולדת זאת‪ .‬תפיסת שלמויות נובעת מהיכולת לארגן תהליכי דיפרנציאציה‬ ‫ואינטגרציה‪ ,‬אשר אינם אלא אספקטים משלימים בתהליך הארגון התפיסתי‬ ‫ההכרחיים בכל התפתחות תקינה‪ .‬בתהליכים אלה נוצר איזון בין הנטייה לתפוס‬ ‫דמות כגורם דומיננטי לבין קליטה של גורמי רקע הבולטים פחות‪ .‬האינטגרציה של‬ ‫תהליכי התפיסה תורמת לתחושת רקע בתוך האגו“ (רחל שמיר)‪.‬‬ ‫את המסגרת של חוויית הלמידה אפשר לראות כאורגן המאחד אנליזה וסינתזה‪ .‬באנליזה‬ ‫אנו מפרקים את השלם ליחידות ובסינתזה אנו מאחדים אותן‪ .‬הסינתזה משרתת את‬ ‫הפונקציה של מיגוע‪-‬חיבור‪-‬סיכום‪ .‬פה מושרש הנתון הפיסיולוגי בנתון התפיסתי והם‬ ‫קיימים כיחידה אחת‪ .‬ככאלה‪ ,‬הם מעבר לזמניות ולפיכך יש להביאם לרצף הזמן‪ .‬האורגן‬ ‫של סינתזה‪-‬אנליזה מתבטא מבחינה תפיסתית ביחס ההדדי שבין זיכרון והיכר מחדש‪.‬‬ ‫הזיכרון קשור לאנליזה והיכר מחדש לסינתזה‪.‬‬ ‫"הזיכרון בורר את הדבר המשמעותי בלי שאתה מודע למה נוצר ההיכר מחדש‪,‬‬ ‫המחבר את היחידות לשלמות (הסינתזה)‪ .‬זיכרון=שמיעה=אנליזה; ראייה=היכר‬ ‫מחדש=סינתזה“ (אליענה רובין)‪.‬‬

‫‪ 100‬שער שני‪ :‬ויטקה ודרך עבודתה בשדה הפסיכולוגיה‬

‫מתרחש מעבר מהביטוי הספונטני לעבר שליטה‪ ,‬שהיא הדרך המובילה אל הביטוי של‬ ‫המבנה‪ ,‬שהוא כה חיוני לעיצוב האישיות‪ .‬היצירה היא בעיקרה ביטוי פנימי‪ ,‬שיוצר מושג‬ ‫מחשבתי‪ .‬כך נבנה תהליך הלימוד‪ ,‬שיוצר את ההתפתחות‪.‬‬ ‫"הקשר בין הגירוי והתפיסה מהווה תופעה מרתקת‪ .‬זו הדדיות מוחלטת לפיה הגירוי‬ ‫מחולל תפיסה‪ ,‬אך בו‪-‬בזמן התפיסה מחוללת את הגירוי ולמעשה היא זו הנותנת חיים‬ ‫ומשמעות לקיומו“ (רחל שמיר)‪.‬‬ ‫המבנה של התפיסה מתגלה על ידי הביטוי ואת חוויית הלמידה אפשר לכנות בשם תפיסה‪.‬‬ ‫לגבי התפיסה‪ ,‬ראוי לציין‪ ,‬שהיא תהליך חושי פעיל של רשמים וחוויות הנקשרים לניסיונות‬ ‫עבר‪ .‬כך גם נוצרים תמרורי הדרך‪ .‬המפגש בין חוויית ההווה לניסיון העבר מפעיל תהליכים‬ ‫פנימיים‪ ,‬מודעים ובלתי מודעים כאחד‪ .‬התנהגות האורגניזם תלויה בתפיסתו את הגירויים‬ ‫ולא בגירויים עצמם‪ .‬אנו רואים‪ ,‬אם כך‪ ,‬שהאורגניזם פעיל‪ .‬תפיסה היא מאמץ לתפוס כמה‬ ‫שאפשר יותר דברים קבועים‪ ,‬רציפים ובלתי משתנים‪ ,‬בתוך חומר מגורה‪ ,‬שהוא לא רציף‬ ‫ומשתנה כל הזמן‪ .‬אולי הביטוי‪ ,‬כפי שמופיע ביצירה‪ ,‬הוא האפשרות היחידה שלנו כבני‬ ‫אדם מודעים לתפוס את הבלתי ניתן לתפיסה‪.‬‬ ‫"התודעה הופכת את הפסיכופתולוגיה לפוטנציאל‪ ,‬שבבואו לידי ביטוי אנו מכירים‬ ‫בו את האישיות‪ .‬הפסיכולוגיה של התודעה היא סיסטמיזציה ובתור שכזאת היא‬ ‫מאבדת את משמעותה ברגע שאנו מבינים אותה‪ .‬כדי שהיא תהיה מדעית עליה‬ ‫לאפשר לאמת להתגלות מעצמה‪ ,‬מבלי שהאמת תיכלל בתוכה‪ .‬הדבר נשמע‬ ‫כפרדוקס‪ ,‬אך בפרדוקס כזה אנו נפגשים‪ ,‬כשאנו מניחים שאמת מדעית חייבת‬ ‫להיות קומוניקטיבית“ (ד“ר שטרן)‪.‬‬ ‫טקסט זה סתום‪ ,‬אך דרכו אפשר להבין את חשיבתו של ד“ר שטרן ואת הסיבה להיותה של‬ ‫חשיבה זו כה סתומה‪ ,‬שרק מעטים הבינוה‪ .‬ד“ר שטרן מתגלה לנו פה כשילוב של הוגה‬ ‫ומשורר (מיכאל קובנר)‪.‬‬ ‫השימוש ההגיוני ביותר של פסיכולוגיית התודעה הוא חוויית הלמידה‪ .‬מובנה של חוויית‬ ‫הלמידה הוא בהעברה של משהו שעד כה היה בלתי ידוע‪ ,‬כלומר ללא משמעות‪ ,‬והפיכתו‬ ‫לבעל משמעות‪ .‬אנו מכירים שלושה מצבים בחוויית הלמידה‪:‬‬ ‫‪ .1‬האובייקט ‪ -‬הגירוי;‬ ‫‪ .2‬הקולט או הפולט;‬ ‫‪ .3‬המשקע החווייתי‪.‬‬

‫‪99‬‬

‫המצע האורגני כולל‪ ,‬אם כן‪ ,‬בניית מערכת תמרורים על ציר הזמן והפיכתם ליסודות מיוחדים‬ ‫ומוכרים‪ ,‬שמהם אפשר לצאת להרפתקאות חדשות‪ .‬זאת ההתפתחות שמטרתה להגיע אל‬ ‫האינדיבידואליות‪ .‬דיפרנציאציה היא איכות מהותית של המנטליות שלנו ושל החיים עצמם‪.‬‬

‫התפתחות הילד בשלביו הראשונים‬ ‫בחודשים הראשונים של חייו התינוק נמצא במצב של דיס‪-‬אוריינטאציה פרימיטיבית וזקוק‬ ‫לסיפוק צרכיו באופן מיידי על ידי האם‪ .‬סיפוק צרכים זה מאפשר לו‪ ,‬עם הזמן‪ ,‬להבחין‬ ‫בין חוויות נעימות (של סיפוק) לבין חוויות מכאיבות (של רעב)‪ .‬זהו מצב‪ ,‬שבו האני אינו‬ ‫מובחן מה“לא אני“ ואין הבחנה בין חוץ לפנים‪.‬‬ ‫לפי המחקרים של הפסיכולוגיה הניסויית‪ ,‬בחודשים הראשונים של הילד הלמידה מתרחשת‬ ‫תוך התניה‪ .‬לקראת החודש השלישי מתחילים עקבות של זכירה; הלמידה‪ ,‬שהתקיימה עד‬ ‫כה על ידי התניה‪ ,‬מתחלפת בלמידה דרך ניסיון‪ .‬עכשיו‪ ,‬הבקבוק מתחיל לשנות את זהותו‬ ‫ויוצא מתחום ה‪ self-‬ומתחיל להיות מזוהה כאובייקט‪ .‬תפיסת המושא ‪ -‬האובייקט ‪ -‬מתחילה‬ ‫להתפתח כשהתינוק לומד להשהות את סיפוק צרכיו ואז ניכרים הסימנים הראשונים של‬ ‫האגו‪ .‬מעתה‪ ,‬הצרכים יושגו תוך ויתור‪ .‬זוהי דרך יותר קשה‪ ,‬אך גם סתגלנית יותר‪ ,‬המפתחת‬ ‫את הלימוד ואת התפיסה ובונה את האישיות‪ .‬ילד שיכול להשהות ולוותר יתפתח כיצור יותר‬ ‫מורכב ועם יכולות יותר גבוהות להתמודד עם המציאות‪ .‬מטרת הילוד לצמוח ולהתפתח‬ ‫והמכשיר להשגת מטרה זו היא הלמידה‪ .‬הלמידה אינה אלא נקודת המוצא של התרפיה‪.‬‬ ‫עלינו להקשות על תנאי הלמידה ועל התרחשותם ולהתייחס לשאלות אלו כאל גישה‬ ‫בעלת משמעות לפסיכותרפיה‪.‬‬

‫הביטוי‬ ‫הביטוי נובע מהמצב האורגני ואילו את הגדרתו (מבחינת המושג) הוא מוצא באישיות‪.‬‬ ‫עלינו להבדיל בין מבנה הביטוי לביטוי עצמו‪ .‬המבנה יבוא בעקבות הביטוי והוא האפקט‬ ‫הגלוי של הביטוי‪ ,‬הניתן לתפיסה‪ .‬קודם למבנה של הביטוי הוא מה שנתפס ההיה תחילה‬ ‫חופשי‪ .‬המצב החופשי של הביטוי (ביטוי ללא מבנה) הוא חוליה המקשרת בין המצב‬ ‫האורגני והייצוג המושגי = האישיות‪ .‬זהו החיבור הדואלי בין האורגני והמושגי (הביטוי‬ ‫ומבנה הביטוי)‪ .‬התהליך דרכו בא הביטוי לידי מבנה כרוך בחוויה לימודית‪ ,‬מכאן נחזור‬ ‫לשאלתנו הראשונה – כיצד נבנה הביטוי‪.‬‬ ‫הביטוי הוא המתווך בין השדה האורגני (האוניברסלי) למבנה של היחיד (האינדיבידואלי)‬ ‫ולבניית האגו‪ .‬התהליך נוצר בתוך חוויית הלמידה והוא בעיקרו תהליך של יצירה‪ ,‬שבו‬

‫‪ 98‬שער שני‪ :‬ויטקה ודרך עבודתה בשדה הפסיכולוגיה‬

‫לכן השארתי טקסט זה כפי שנכתב‪ .‬מי שיתאמץ לקרוא – גם אם יבין חלק אחד או מספר‬ ‫חלקים‪ ,‬גם אם יובהר לו מושג אחד או שניים – הרי זה יהיה כדאי‪.‬‬ ‫ולסיום הקדמה זו‪ ,‬אציין‪ ,‬כי נתתי מאמר זה לבני עמיקם ושאלתיו האם הוא מובן רק לפסיכולוגים‬ ‫או יכול להיות נגיש לכל אדם‪ ,‬ועל כך הוא ענה‪" :‬אני לא בטוח שכל הפסיכולוגים יבינו את‬ ‫זה‪ .‬זה חומר קשה ולא תמיד נגיש‪ ,‬אך זה ירתק כל אדם סקרן“‪ .‬זאת אכן תקוותי‪ ,‬שההחלטה‬ ‫להעמיד חלקים נרחבים מהרעיונות של ויטקה ‪ /‬ד“ר שטרן בספר זה אינה שגיאה‪.‬‬ ‫(מדברי ויטקה בריאיון עם יונה הרצברג בספר זה)‪:‬‬ ‫"היפה בדרך הזאת (של ד“ר שטרן) שהיא מתייחסת לפרט מבלי להיכנס לניתוח‬ ‫מכאיב ומעמיק והיסטורי של האישיות‪ .‬וזה משך אותי‪ ...‬זו הייתה חוויה אמיתית‪.‬‬ ‫בחיים פגשתי הרבה אנשים מאוד מעניינים ומאוד מוכשרים‪ ,‬אבל אדם כמוהו לא‬ ‫פגשתי‪ .‬נכון‪ ,‬הוא היה איש קשה‪ .‬מי שלא קיבל את הדעה שלו‪ ,‬הוא עשה ממנו 'עפרא‬ ‫דה ארעא'‪ .‬אף אחד לא יכול היה לסבול אדם שמזלזל בו“‪.‬‬

‫התפתחות ולמידה‬ ‫תהליך התפתחות הילד מעוגן במצע האורגני הכולל‪ ,‬שניתן להבחין בו בשלוש יחידות‪:‬‬ ‫אוניברסלי‪ ,‬אינדיבידואלי וזהותי‪ .‬שלוש יחידות אלו חוזרות על עצמן במשך ההתפתחות‪.‬‬ ‫את התהליך כולו אפשר לדמיין בצורת סליל‪ ,‬כשבדרך זו נמצא העומק של האישיות‪.‬‬ ‫אוניברסלי‪ :‬בהקשר זה מובנו של האוניברסלי הוא המצע האורגני הכולל של הילד‪.‬‬ ‫במצע האורגני‪ ,‬מסלול ההתפתחות מתקיים דרך תהליך שאפשר לכנותו היכר מחדש‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫תוך כדי ההתפתחות‪ ,‬הילד מכיר תמרורי דרך במצע שלו ועל ידי כך מגיע לביטויו המיוחד‪.‬‬ ‫מהו המצע האורגני?‬ ‫זוהי הקרקע של הנפש במצבה הראשוני‪ ,‬שבה נקלטות החוויות הראשונות‪ ,‬שמהן צומחים‬ ‫הנבטים הראשונים‪ .‬החוויות החדשות באות באינטראקציה עם אלו שנבטו כבר והן יוצרות‬ ‫קשרים וצורות חדשות שלאט‪-‬לאט בונות את השדה הראשוני‪.‬‬ ‫הדיפרנציאציה‬ ‫ומתי מתחילה הדיפרנציאציה ואיך ומה בינה לבין התפיסה והלמידה? ההתפתחות היא‬ ‫כמין חתירה או שיטוט בשדה‪ ,‬שהם ניסיונות חוזרים ונשנים של הכרה מחדש‪ ,‬כדי לזהות‬ ‫את תמרורי הדרך שלאט‪-‬לאט מתהווים ובונים את האישיות האינדיבידואלית‪ .‬הילד הרך‬ ‫תר בשדה האורגני ויוצר את הדיפרנציאציה בינו לבין שדה זה‪ .‬תוך תהייה וטעייה נוצר‬ ‫היחס בין הנרכש לבין הפוטנציאל הראשוני‪.‬‬

‫‪97‬‬

‫הדברים של ד“ר שטרן ושל ויטקה קשורים אלה באלה וקשה להפריד ביניהם‪ .‬אין במקור‬ ‫ציטוטים או מראה מקומות‪ ,‬הכול נכתב בידי ויטקה ועל הקורא לנסות ולהבין מי הדובר‬ ‫(ויטקה הייתה אדם מעשי ואילו ד“ר שטרן היה איש שחשב במונחים מופשטים וזה יכול‬ ‫להיות אחד המפתחות להבחנה ביניהם)‪.‬‬ ‫הייתי המום מעוצמת הטקסט‪ ,‬מהמקוריות שלו ומהחשיבה הגבוהה והמעמיקה על עולם‬ ‫הילד ועל תפיסתו את העולם (תפיסה טרום‪-‬מילולית)‪ .‬ויטקה אמרה לי (בימי לימודיה)‪" :‬אני‬ ‫לא מבינה כמעט כלום ממה שהאיש הזה (ד“ר שטרן) אומר‪ ,‬אבל הקצת שאני מבינה שווה‬ ‫יותר מכל מה שאני לומדת באוניברסיטה“‪ .‬כשנתקלתי בטקסטים הללו הבנתי את הסיבה‬ ‫לדבריה אלה‪ .‬כאמור‪ ,‬הטקסט סתום ולא קל לפענוח‪ ,‬אך כזו היא דרכם של האנשים הנוגעים‬ ‫במעמקי ההכרה הנושקת את היסוד החבוי שבעולם‪ .‬כדי להעביר טקסט נסתר אל הידוע‪,‬‬ ‫האדם זקוק לסוג של שליחים‪ ,‬בדרך כלל אלה הם המשוררים‪ ,‬האמנים וחלק מההוגים‪ .‬אין‬ ‫לי ספק‪ ,‬שד“ר שטרן הוא אחד מהם‪ .‬אנסה לפרוס כאן חלק מהגותו (שנתגלתה לי בדפים‬ ‫שויטקה כתבה)‪ ,‬לקשור ולשזור אותם בתפיסתה הטיפולית של ויטקה‪ .‬צירפתי וחיברתי‬ ‫קטעים משלושת המאמרים שמצאתי בעיזבונה‪ ,‬בניסיון לעשות מהם יחידה אחת‪:‬‬ ‫‪ .1‬טיפול בילד דרך צורה וצבע;‬ ‫‪ .2‬פסיכולוגיית התודעה;‬ ‫‪ .3‬ללא כותרת‪ ,‬מאמר המסביר את העבודה הנעשית בתחנה להדרכת הילד ב“אורנים“‪.‬‬ ‫מדי פעם אשרבב הערות מפיהן של פסיכולוגיות שעבדו עמה ועם ד“ר שטרן (רחל שמיר‪,‬‬ ‫גאולה גל‪ ,‬יהודית בירין ואליענה רובין) ושל הוגי דעות שונים‪ .‬לפעמים אני מרשה גם לקולי‬ ‫להישמע‪.‬‬ ‫מכיוון שאנשים שנתתי להם לקרוא טקסט זה אמרו לי שהוא סתום ולא ניתן להבנה‪ ,‬ארחיב‬ ‫מעט בעניין זה‪.‬‬ ‫ד“ר שטרן עוסק בעולם הטרום‪-‬מילולי של האדם‪ .‬זהו מקום שאין אנו יודעים עליו דבר‪,‬‬ ‫אך השנתיים האלה בחיינו‪ ,‬עד שהמושגים נבנים למילים והכרתנו לובשת צורה חדשה‪ ,‬הן‬ ‫השנים המשמעותיות ביותר בחיינו‪ ,‬ועבורנו העולם הזה סגור‪ .‬אמנים ואנשי הגות ניסו להגיע‬ ‫למגע עם עולם זה‪ ,‬עולם ההוויה‪ ,‬עולמו של החומר ההיולי‪ ,‬שבו הזמן הוא פנימי‪ ,‬הלימוד‬ ‫הוא גופני והחיים זורמים להם כיחידה שלמה אחת‪ ,‬שאין בה עבר‪ ,‬הווה ועתיד‪ .‬ברור‪ ,‬אם‬ ‫כך‪ ,‬שגם הטקסט והמחשבה שתנסה לפענח עולם זה תישאר בגדר חידה‪ .‬אני מרגיש שיש‬ ‫פה איזו תובנה של איש מיוחד במינו (לי היא מזכירה את החשיבה של הנרי ברגסון ו‪-‬א‪.‬ד‪.‬‬ ‫גורדון‪ ,‬שהאמינו בהתקשרות עם ההוויה דרך החוויה האותנטית או דרך האינטואיציה‪.‬‬ ‫לאנשים אחרים זה ודאי יזכיר הוגים אחרים)‪ .‬לא אנסה להסביר את משנתו של ד“ר שטרן‪ ,‬כי‬ ‫איני בא מהעולם הזה ואני מרגיש שכל ניסיון לשנות משפט (לפשטו לצורך הסבר שהקורא‬ ‫יבין)‪ ,‬עלול לעשות שינוי משמעותי ביותר ברעיון‪ ,‬שאותו ד“ר שטרן וויטקה רצו להעביר‪.‬‬

‫‪ 96‬שער שני‪ :‬ויטקה ודרך עבודתה בשדה הפסיכולוגיה‬

‫תפיסת העולם של ויטקה בשדה הפסיכולוגיה‬ ‫לאור תורתו של ד“ר שטרן ‪ /‬מיכאל קובנר‬ ‫אמר הוא "יש דברים שאמר הוא בספרו‪ ,‬ויש דברים שנאמרו עליו ולא הוא אמרם‪ .‬ואני‬ ‫יודע מה שתאמר עכשיו‪ :‬שאם האמת אחת היא לי ואחרת לך‪ ,‬איך נדע איזוהי האמת‬ ‫שנבור לנו? אינך צריך לבחור‪ .‬הלב כבר יודע‪ .‬הוא לא ציוה לכתוב את ספרו בשביל שיקרא‬ ‫אותו מה שבורר ובוחר‪ ,‬אלא בשביל שיקרא אותו הלב‪ ,‬לא חכמי ארץ‪ ,‬שאולי אינם צריכים‬ ‫לו‪ ,‬ושמא החכמים אין להם לב עוד‪ ,‬אלא מוכי ארץ ועלובי ארץ שאין להם לקריאה אלא‬ ‫לבם בלבד‪ .‬כי האנשים שכתבו את ספרו בשבילו כתבו על האמת ויש אמת אחת בלבד‬ ‫וכוחה יפה לכל הדברים הנוגעים ללב‪.‬‬ ‫(וילאם פוקנר‪“/‬הדב“)‬

‫מבוא‬ ‫"הפסיכולוגיה של התודעה היא סיסטמיזציה ובתור שכזאת היא מאבדת את‬ ‫משמעותה ברגע שאנו מבינים אותה‪ .‬כדי שהיא תהיה מדעית עליה לאפשר‬ ‫לאמת להתגלות מעצמה‪ ,‬מבלי שהאמת תיכלל בתוכה‪ .‬הדבר נשמע כפרדוקס‪ ,‬אך‬ ‫בפרדוקס כזה אנו נפגשים כשמניחים שאמת מדעית חייבת להיות קומוניקטיבית“‬ ‫(מדבריו של ד“ר שטרן)‪.‬‬ ‫אני רואה צורך להסביר את החלק הזה בספר העוסק בחשיבתה ובעבודתה של ויטקה‬ ‫כפסיכולוגית‪ .‬אנסה להביא לידיעת הקורא את המורכבות והמיוחדות של הנושאים‬ ‫שבהם ויטקה עסקה במשך ‪ 40‬שנה‪ .‬הניסיון להבין את השורות המעטות המופיעות‬ ‫בראש המאמר ידרוש מהקורא מאמץ לא קטן (וכך יהיה גם בהמשך המאמר)‪ ,‬שבסופו‬ ‫יבין‪ ,‬שאכן יש לו מגע עם חומר חשיבתי מרתק‪ .‬מאחר שפעמים הרבה החומר סתום‬ ‫והקריאה קשה‪ ,‬אפשר לדלג על הקטעים הלא מובנים ולחזור אליהם לאחר מכן‪ .‬השארתי‬ ‫את הטקסט כפי שהופיע במקור‪ ,‬כי הוא אפיין את המפגש עם משנתו של ד“ר שטרן‪,‬‬ ‫שסקרנות ותסכול היו שלובים בה יחדיו‪.‬‬ ‫הניסיון לכתוב על ויטקה ועל תפיסתה הטיפולית מחייב גם להציג את עולמו הרוחני של‬ ‫המורה ד“ר שטרן; את היחס בין התיאוריה שלו לגישתה המיוחדת של ויטקה אל עולם‬ ‫הפסיכולוגיה ואת הניסיון לשלב בין הגישה הטיפולית שלה לבין משנתו של ד“ר שטרן‪.‬‬ ‫אך ראשית‪ ,‬אני חייב התנצלות והסבר בתקווה שיישאר בזיכרונו של הקורא‪ .‬אין לי ידע‬ ‫בפסיכולוגיה‪ ,‬לא רשמי ולא לא‪-‬רשמי‪ .‬ניסיתי להבין את עולמה של ויטקה כפסיכולוגית‬ ‫ואת האתגרים שעמדו בפניה‪ ,‬לנוכח הרעיונות המיוחדים‪ ,‬אך הסתומים‪ ,‬שלה ושל‬ ‫המורה שלה ‪ -‬ד“ר שטרן‪.‬‬

‫‪95‬‬

‫אחת החוויות שלי בבית החולים הייתה המפגש עם אנשים "שחפנים“‪ ,‬ממש כמו שתומס‬ ‫מאן כתב ב“הר הקסמים“‪ .‬הבנתי עד כמה דבריו נכונים‪ .‬אנשים "שחפנים“ הם אנשים "רעים“‪.‬‬ ‫לא כולם‪ ,‬אבל בדרך כלל‪ .‬הם כל כך סבלו‪ ...‬היו כאלה שידעו שלא יישארו בחיים‪ ...‬כאמור‪,‬‬ ‫את התרופה מצאו כשחליתי‪ ,‬אבל היא לא הועילה ל“חולים ותיקים“‪ .‬הם יכלו לצאת לבית‬ ‫קפה‪ ,‬לשבת בין הקהל ולהגיד‪" :‬אנחנו חולים‪ ,‬שאחרים גם כן יחלו‪“...‬‬ ‫כשהגעתי לבית החולים נאלצתי לעבור בדיקה קשה מאוד – ברונכוסקופייה‪ .‬היום הבדיקה‬ ‫הזו הרבה יותר פשוטה‪ .‬ה“שחפנים“ עמדו לידי ואמרו‪" :‬את לא יודעת מה זה‪ ...‬איזה סבל‪....‬‬ ‫אילו כאבים‪ “...‬סתם‪ ,‬כדי להפחיד אותי‪ ,‬או שהיו מרימים את חולצותיהם ואומרים‪" :‬תראי‬ ‫איך שזה נראה‪ ,‬איך מורידים את העצמות‪ ...‬משהו נורא‪" ...‬‬ ‫בבית החולים החלטתי לנעול את הדלת מבפנים‪ .‬לא רציתי לשמוע‪ .‬חשבתי שאם אשמע‬ ‫את כל הסיפורים האלה‪ ,‬גם אני אכנס לדיכאון‪ .‬קראתי המון‪ ,‬למדתי צרפתית ואנגלית ואף‬ ‫נרשמתי לקורס היסטוריה באוניברסיטה הפתוחה‪ .‬העיקר – הייתי עסוקה מאוד‪ .‬עם מיכאל‬ ‫כמעט שלא נפגשתי במשך השנה הזו וראיתי אותו רק מרחוק‪ .‬כשהגעתי הביתה לחופשה –‬ ‫נאסר עליו לגשת אליי‪ .‬כך גם כשחזרתי הביתה ונאלצתי לשכב במשך שנה‪ .‬מיכאל היה‬ ‫מסכן‪ .‬אבא בצבא ואנחנו ללא משפחה‪ .‬צ‘שה (צילה עמית) טיפלה במיכאל‪ ,‬כשאבא‬ ‫נעדר מהבית‪ .‬גם הביקור בבית חולים היה שונה מהיום‪ .‬בקיבוץ לא היו מכוניות ואפשר היה‬ ‫לנסוע רק לאחר שעות העבודה‪.‬‬ ‫אבא ביקר אותי רק אחרי הצהריים‪ .‬ובכל‬ ‫זאת‪ ,‬אני זוכרת היטב שביקרו אותי המון‬ ‫חברים‪ .‬כל מי שנסע לתל אביב היה עוצר‬ ‫בדרך ונכנס אליי לביקור‪ .‬כך היה פעם –‬ ‫תחושת קרבה והשתתפות פעילה בגורלו‬ ‫של האחר‪ .‬היום‪ ,‬כל זה איננו עוד וללא‬ ‫קשר עם השינויים שחלים בקיבוץ‪ .‬עכשיו‬ ‫כל הנושא הטיפולי עובר דרך הממסד ורק‬ ‫חברים קרובים מגיעים לביקור‪ .‬הייתי‬ ‫ברת‪-‬מזל‪ ,‬כי בבית החולים שכבו לידי‬ ‫אנשים שימים רבים לא זכו לביקור כלשהו‪.‬‬ ‫‪68‬‬ ‫למשל‪ ,‬אשתו לשעבר של גארי ברתיני‬ ‫שכבה לידי‪.‬‬ ‫עם הבן מיכאל‪ .‬שנות ה‪50-‬‬ ‫‪ .68‬מנצח ומלחין ישראלי‪ ,‬חתן פרס ישראל לשנת ‪ 1978‬נפטר ב‪.2005-‬‬

‫‪ 84‬שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫ויטקה בגן הירק‬

‫מיכאל‪ .‬הוא היה מלוכלך ולכן‪ ,‬מרילה זהורית‪ ,‬האחראית על בית התינוקות‪ ,‬לא רצתה‬ ‫לתת לו להיכנס‪ .‬כולם התנפלו עליה‪ ,‬לבסוף היא ויתרה‪.‬‬ ‫מלחמת השחרור הייתה קשה‪ .‬הייתי לבד עם מיכאל‪ ,‬אחרי יום עבודה ארוך בשדה‪.‬‬ ‫בארץ ובקיבוץ שררה אווירה מתוחה והעיתון‪ ,‬שהגיע כל בוקר‪ ,‬היה שחור ממודעות אבל‪.‬‬ ‫לדעתי‪ ,‬מלחמת השחרור הייתה הקשה ביותר בין כל המלחמות בארץ ותבעה קורבנות‬ ‫רבים‪ .‬היום לא היו עומדים בכך‪ .‬בעין החורש גויסו רק מעטים ולא כל כך הרגשנו את‬ ‫הדי המלחמה‪ ,‬כמו בנגב ובגליל‪.‬‬

‫התמודדות עם מחלת השחפת‬ ‫כשמיכאל היה בן שלוש חליתי בשחפת קשה‪ .‬במשך שנה הייתי מאושפזת בבית חולים‬ ‫(כיום בית חולים לווינשטיין)‪ ,‬ולאחר מכן נאלצתי להיות מרותקת למיטה‪ .‬התנאי לשחרורי‬ ‫מבית החולים היה לגור בבית עם שירותים ולכן הקדימו את תורנו לשיכון ותיקים‪ .‬למזלי‪,‬‬ ‫באותה תקופה נמצאה תרופה חדשה לשחפת‪ ,‬שרק החלו להשתמש בה‪.‬‬ ‫הגעתי לבית חולים עם ‪ 40‬מעלות חום‪ ,‬שתי ריאות פגועות וברונכיט‪ .‬הטיפול כלל שכיבה‬ ‫מוחלטת וזה היה מוטרף‪ ,‬כי הרגשתי טוב ולא היו לי פצעים‪ .‬שנה שלמה שכבתי בבית‬ ‫חולים במיטה‪ ,‬בלי לזוז‪ .‬מקור השחפת שלי היה בברונכים ולכן לא ניתן היה לנתח אותי‪.‬‬ ‫נאלצתי לשכב ולקחת כדורים‪.‬‬

‫‪83‬‬

‫עבדנו ובערבים ישבנו בעיגול על הדשא‪ ,‬שרנו והתווכחנו‪ .‬פעמיים בשבוע למדנו עברית‪,‬‬ ‫כי לא כל חברינו שלטו בשפה‪.‬‬ ‫החיים היו מאוד קשים והתקשינו להתחבר אליהם‪ .‬עד בואנו ארצה חיינו במצב של מאבק‬ ‫אידיאי‪ ,‬כשהנקם עומד בראש מעיינינו‪ .‬לא אפשרנו לעצמנו חיים רגילים‪ ,‬כפי שהתחלנו‬ ‫לחיות בקיבוץ‪ .‬תוך זמן קצר‪ ,‬רבים עזבו‪ .‬אחד הדברים שהרתיעו את החברים מחיי הקיבוץ‬ ‫היה הצלצול בפעמון בבוקר‪ ,‬כי לא היו שעונים‪.‬‬ ‫מסביב לקיבוץ הוצבו גדרות והיו אנשים שהמקום הזכיר להם מחנה ריכוז‪ .‬נשארנו קבוצה‬ ‫קטנה‪ ,‬אבל העוזבים הגיעו אלינו מדי פעם לשיחות‪.‬‬ ‫קיימנו שיחות נוקבות‪ ,‬שיצרו בינינו קרע‪ .‬חלק מן האנשים חשב שאבא רימה אותם‪ ,‬פיתה‬ ‫אותם לבוא ובגד ברעיון הנקם‪ .‬אחרים‪ ,‬אני ואבא ביניהם‪ ,‬חשבנו שפרק הנקם נגמר‪ ,‬גם‬ ‫משום שהתנאים לא התאימו‪ .‬חשבתי‪ ,‬שלאנשים אין יותר כוח‪ ,‬כי לפעול ב“נקם“ אחרי גטו‬ ‫ויער ועלייה‪ ,‬זה כבר יותר מדי‪ .‬האנשים היו זקוקים למנוחה‪ .‬סביב העניין הזה נוצר קרע‪,‬‬ ‫שנמשך עד היום‪ .‬יש חברים שלא סלחו לאבא‪.‬‬ ‫פעם המשורר נתן אלתרמן הגיע לבקר את אבא‪ .‬גרנו אז בבונגלוס בתנאים ירודים‪ ,‬ומאז‬ ‫ועד סוף חייו נהג לשאול את אבא‪" :‬נו‪ ,‬יש לך כבר כיסא“?‬ ‫החום היה כבד מנשוא בעיקר בונגלוס‪ .‬חברים ותיקים הזמינו אותנו לנוח בבתיהם‪ .‬נהגנו‬ ‫לנוח‪ ,‬בימי הקיץ החמים‪ ,‬בחורשה ובצל‪.‬‬ ‫התחלתי לעבוד בגן הירק ועבדתי שם עד שחליתי‪ .‬העבודה בשדה זכורה לי כחוויה‬ ‫גדולה‪ .‬עבדתי עם אולה נון‪ ,‬החברה הכי טובה שלי בקיבוץ באותם ימים‪ ,‬עם גד שי‪,‬‬ ‫שבתאי לוי ורבקה גולן‪ .‬עבדנו הרבה שעות ביחד ונוצר בינינו קשר טוב‪ .‬העבודה‬ ‫החלה בחמש בבוקר ונמשכה עד ‪ 12‬בצהריים‪ .‬בשדה הרגשתי כאילו "קילו“ של צרות‬ ‫וזיכרונות מושלים ממני‪ .‬זו התקופה הכי טובה שלי בקיבוץ‪ ,‬כי כל כך נהניתי מהעבודה‪.‬‬ ‫קודם כל‪ ,‬זכיתי לראות איך יהודים עובדים בשדה‪ ,‬אבל גם נהניתי מהמרחבים‪ ,‬מהשקט‬ ‫ומהאוויר‪ ,‬הרגשתי כאילו שמו לי תחבושות הרגעה‪ .‬שקלתי ‪ 46‬קילו והייתי חלשה‪,‬‬ ‫ובכל זאת העבודה הפיזית לא הכבידה עליי‪ .‬דבר אחד הפחיד אותי ‪ -‬הימצאותם של‬ ‫ערבים בסביבה‪ .‬את כל המלחמה עברתי‪ ,‬ודווקא כאן‪ ,‬בקיבוץ‪ ,‬חששתי מהערבים‪ ,‬כי‬ ‫לא הייתה לי שפה משותפת איתם‪.‬‬

‫מיכאל נולד ואבא ב“גבעתי“‬ ‫בינתיים פרצה מלחמת השחרור‪ .‬אבא התגייס לצבא‪ ,‬אני הייתי בהיריון‪ .‬מיכאל נולד ורק‬ ‫כעבור שבועיים אבא קיבל חופשה לכמה שעות כדי לראות את בנו‪ .‬באותו יום מטוס עיראקי‬ ‫השליך פצצה על כפר חוגלה והילדים שהו במקלט‪ .‬אבא הגיע פעם ראשונה לראות את‬

‫‪ 82‬שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫ויטקה ואבא‪ .‬ימים ראשונים בקיבוץ‬

‫חלק שישי‪:‬‬ ‫בארץ ובקיבוץ‬ ‫מראיינת‪ :‬יונה הרצברג‪2001 ,‬‬

‫ימים ראשונים בעין החורש‬ ‫ויטקה‪ :‬אבא ורוז‘קה הציעו לנו לבוא לעין החורש‪ .‬הקיבוץ קיבל אותנו בצורה נהדרת‪ .‬הדימוי‬ ‫שלי לארץ ישראל היה מדבר והנה‪ ,‬פתאום‪ ,‬ראינו דשאים ועצים וכיבדו אותנו בענבים‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬ההתרשמות הראשונה שלנו מהקיבוץ ומקבלת הפנים של החברים הייתה יוצאת‬ ‫מן הכלל‪ .‬באותם ימים‪ ,‬הקיבוץ היה עני מאוד‪ .‬החברים יצאו מן הבתים שלהם ונתנו לנו‬ ‫את החדרים שלהם לחודש‪ ,‬כדי שנוכל לנוח‪ ,‬הם חיפשו כל דרך כדי להקל עלינו‪ .‬מאוד‬ ‫התרשמנו מהמחווה‪ .‬אחרי כחודש עברנו לבונגלוס והתחלנו לנהל חיים סדירים‪ .‬בימים‬

‫‪81‬‬

‫כשחזרנו מהיער ופגשנו את שרידי השואה‪ ,‬הדבר היחיד שדיברו עליו היה הנקם‪ .‬ראינו‬ ‫כתובות שהשאירו יהודים לפני שעונו ונרצחו‪ .‬הם ביקשו נקם‪ .‬אני זוכרת מכתב אחד שמצאנו‬ ‫(אולי אבא הביא אותו לישראל)‪ ,‬שכתבו בני משפחה שהובלו לפונאר ועונו בצורה מזעזעת‪.‬‬ ‫במכתב מתועדים כל הפרטים‪ .‬קשה אפילו לחזור על הדברים‪ ,‬עד כמה הם נוראים‪ .‬בסוף‬ ‫המכתב היה כתוב‪" :‬קחו נקמה“‪.‬‬ ‫בכל מקום שיהודים השאירו עקבות ושעברנו בו‪ ,‬המילה הנשנית וחוזרת הייתה "נקמה“‪,‬‬ ‫ביידיש כמובן‪ ,‬כך שהרעיון על נקמה היה רעיון מכונן‪ ,‬שאמנם לא תמיד בוצע‪ ,‬אבל היה‬ ‫בלב רוב האנשים שעברו את השואה‪.‬‬ ‫ידענו שאנחנו לא יוצאים למלחמה בגרמנים ואין ביכולתנו להדביר אותם‪ ,‬אבל רצינו להגיב‬ ‫על מה שקרה ואחד הרעיונות היה לנקום בהם‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬הכוונה ללחימה בגרמנים‪ ,‬להריגת גרמנים?‬ ‫ויטקה‪ :‬אנשים נקמו באופן אישי על התאכזרות כלפי בני משפחותיהם‪ ,‬אבל כשמדברים על הנקם‬ ‫כעל רעיון‪ ,‬שהנחה את הקבוצה שלנו‪ ,‬המשמעות היא שונה‪ .‬כפי שכבר ציינתי‪ ,‬כשחזרנו‬ ‫לווילנה התקיים ויכוח על המשך דרכנו – האם לחפש דרך להגיע לארץ או להילחם עם‬ ‫הצבא האדום‪ .‬אחד הרעיונות היה‪ :‬להתגייס לצבא האדום ולנסות להגיע לברלין‪ ,‬ושם‬ ‫לנקום‪ .‬אבל אף אחד לא יכול היה להבטיח לנו שכך יקרה‪ .‬יכלו לשלוח אותנו לכל מקום‪.‬‬ ‫רעיון הנקמה התגבש‪ ,‬כאמור‪ ,‬בלובלין‪ .‬אני מניחה שבהשפעת הדברים שאבא ראה שם‪,‬‬ ‫כי בסך הכול בווילנה היינו מאוד סגורים ולא קיבלנו מידע על המתרחש במחנות הריכוז‪.‬‬ ‫כשאבא כתב בכרוז‪ ,‬בסוף ‪ ,1941‬שכל היהדות תושמד‪ ,‬אלה היו חששותיו‪ .‬הוא עדיין לא‬ ‫ידע שחששותיו יתאמתו‪ .‬בלובלין נפגשנו עם קבוצת פרטיזנים שהגיעה מרובנו ויחד‬ ‫גיבשנו את הרעיון‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬לא התכוונו לנקמה אישית באנשי אס‪.‬אס‪ ,‬אלא מה שרצינו זה ללמד את העמים‬ ‫שאין הפקר‪ ,‬שלא יכולים להשמיד עם‪ .‬כאן נעוץ ההבדל בינינו לבין קבוצות נקמה אחרות‪.‬‬ ‫חשבנו במונחים של "תגובה הולמת למה שקרה לעם היהודי“‪ .‬כעת זה נראה מוזר‪ ,‬כי מדובר‬ ‫גם בחפים מפשע‪ ,‬אבל אז חשבנו שכל הגרמנים השתתפו בהשמדה או לפחות ידעו עליה‪.‬‬ ‫עשינו חשבון‪ :‬אם נחבר את מספר החיילים בצבא הגרמני עם מספר החבילות שנשלחו‬ ‫מהעורף לחזית‪ ,‬נקבל את כל העם הגרמני‪ .‬זו הייתה נקודת המוצא שלנו‪.‬‬ ‫הצבנו לעצמנו שלוש מטרות‪:‬‬ ‫תכנית א‘ – השמדה מאסיבית‪.‬‬ ‫תכנית ב‘ – פעולה נגד אנשי אס‪ .‬אס‪.‬‬ ‫תכנית ג‘ – נקמה אישית‪ ,‬צייד אחרי גרמנים‪.‬‬ ‫לא רצינו לממש את תכנית ג‘ במסגרת קבוצתית‪ .‬החלטנו‪ ,‬כי אם מישהו מחברינו יפעל‬ ‫בדרך זאת‪ ,‬הוא יעשה זאת על דעתו בלבד‪.‬‬ ‫הרעיון היה נועז מאוד‪ .‬אינני יודעת אם אפשר להבין אותו עכשיו‪ ,‬אבל אז‪ ,‬אנשים רבים‬

‫‪65‬‬

‫ל‪ 60-‬איש‪ ,‬אבל לא כולם הכירו האחד את האחר‪ .‬אני לא יכולה להסביר‪ ,‬איך אנשים כל כך‬ ‫שונים זה מזה בגילם‪ ,‬באישיותם‪ ,‬באורחות חייהם‪ ,‬מגבשים עמדה אחידה‪ .‬מדובר באנשים‪,‬‬ ‫שבחיים הרגילים לא הייתי יכולה להימצא בקרבתם‪ .‬באותם ימים הפער בין גיל ‪ 20‬ל‪30-‬‬ ‫היה גדול מאוד‪ .‬לנו‪ ,‬אדם בן ‪ ,30‬נראה מאוד מבוגר‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬את אומרת שהרעיון הזה מילא אתכם‪ .‬לא התגנבה לך ללב איזו שאיפה לגמור עם כל הסיפור‬ ‫ולהגיע למנוחה ולנחלה‪ ,‬לחיים נורמליים?‬ ‫ויטקה‪ :‬לא! עכשיו אני חושבת כמוך‪ ,‬אבל אז – בכלל לא‪ .‬ראינו את עצמנו כברי מזל שנשארנו‬ ‫בחיים‪ .‬התפיסה שלנו הייתה‪ ,‬שהחיים בכלל לא שייכים לנו‪ ,‬אנחנו שליחים‪ .‬אף פעם לא עמד‬ ‫לנגד עינינו השיקול‪ :‬מה טוב לי? מה אני צריכה? אולי אברח? לא‪ .‬ועובדה‪ ,‬שאיש לא ברח‪,‬‬ ‫וגם איש לא חיֵ יב אף אחד מאיתנו לפעול‪ ,‬זו הייתה מחויבות פנימית‪ .‬ואכן‪ ,‬אחד הדברים‬ ‫המדהימים ביותר שאני זוכרת הוא המסירות הזאת‪ ,‬ללא גבול‪ ,‬עד הסוף‪ ,‬של אנשים שכבר‬ ‫באמת היו צריכים להיות עייפים‪ .‬ידענו שיש ארץ ישראל‪ ,‬יש בריגאדה‪ ,‬יש עלייה ויש גם‬ ‫מי שייקח על עצמו אחריות חוץ מאיתנו‪.‬‬ ‫אנשי הבריגאדה אמרו לנו‪" :‬די‪ ,‬עשיתם את שלכם‪ ,‬סעו ארצה‪ ,‬יש אחרים‪ ,‬יש מוסדות‪ ,‬יש‬ ‫הנהגה‪ ,‬יש סוכנות‪ ,‬יש קונגרס ציוני‪ ,‬יש צבא‪ .‬אתם יותר לא מחליטים“‪ .‬אותם זה הרגיז וגם‬ ‫אותנו‪ .‬לא היינו מוכנים לקבל מרות בעניין הנקם‪ ,‬אבל קיבלנו ברצון את העברת האחריות‬ ‫לעלייה הבלתי לגאלית‪ .‬זה היה מקור להתנגשויות גדולות‪ ,‬ואני חושבת שזה גם השפיע‬ ‫פוליטית; לא רק התנגדו לנו כקבוצה‪ ,‬אלא כתבו שאנחנו "שטרניסטים“‪ ,50‬תומכים בלח“י‪,‬‬ ‫ואנחנו בכלל לא ידענו במה מדובר‪ .‬לא התמצאנו במשטר המפלגתי בארץ‪.‬‬ ‫בנוגע לחטיבה שלנו‪ ,‬חברים מ“השומר הצעיר“ אמרו לנו‪" :‬אתם לא יודעים על מה אתם‬ ‫מדברים‪ .‬בארץ יש משטר מפלגתי‪ .‬אתם משחקים לידי מפא“י‪ .‬הם מדברים על איחוד וגם‬ ‫אתם מדברים על איחוד‪ ,‬אז הם נושאים אתכם על כפיים“‪ .‬ובאמת‪ ,‬כאשר אבא הגיע ארצה‪,‬‬ ‫אנשים ראו אותו כמנהיג של העם‪ ,‬שמביא את הבשורה‪ .‬וכשאבא עסק בעניינים אחרים‪,‬‬ ‫מאוד חיזרו אחריו‪ .‬ראו אותו כמי שמבטא את הרעיון של מפא“י‪ .‬עכשיו אני מבינה‪ ,‬ששיחקנו‬ ‫לידיהם של אנשים‪ ,‬שהיו להם מגמות פוליטיות‪ ,‬כ“שהשומר הצעיר“ היה מאוד רחוק מהם‪.‬‬ ‫מעניין‪ ,‬שדווקא אנשי "השומר הצעיר“ בבריגאדה‪ ,‬שהסתייגו מאוד מרעיון הנקם‪ ,‬הבינו‬ ‫אותנו ותמכו בנו‪ ,‬אף על פי שידעו מה יקרה לכשנגיע ארצה‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬אני רוצה לחזור לשאלה – מאין צמח רעיון הנקמה בגרמנים? אני מניח שהוא לא נולד רק‬ ‫אחר המלחמה‪ ,‬אלא צמח כבר בתקופת הגטו והיער‪.‬‬ ‫ויטקה‪ :‬לדעתי‪ ,‬רעיון הנקם ליווה את היהודים במשך כל תקופת הכיבוש הנאצי‪ .‬כבר ביער נקראנו‬ ‫גדוד נוקם‪ .‬ביער היו גדודים רבים ששמם היה "הנוקם“‪ ,‬גם אצל הפרטיזנים הסובייטים‪.‬‬ ‫‪ .50‬חברי לח"י "שטרניסטים"‪ ,‬נקראו כך על שם מנהיגם אברהם (יאיר) שטרן‪ ,‬שנרצח על ידי הבריטים‬ ‫ב‪ 12-‬בפברואר ‪.1942‬‬

‫‪ 64‬שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫קבוצת "הנקם"‪ .‬מימין‪ :‬אליעזר לידובסקי‪ ,‬ויטקה‪ ,‬בצלאל (קק) מיכאלי‪ ,‬אבא קובנר‪ ,‬חסיה (חשקה)‬ ‫טאובס‪-‬ורשבצ'יק‪ ,‬דורקה אבידוב‪ ,‬פאשה אבידוב‪ .‬מאחור הורביץ‬

‫חלק חמישי‪:‬‬ ‫"ה נ ק ם“‬ ‫מראיין‪ :‬אברהם אצילי‪1989 ,‬‬ ‫ויטקה‪ :‬באיטליה לא נשארנו הרבה זמן‪ .‬היינו כל כך רחוקים מחוויות החיים‪ ,‬לא הקפדנו על לבוש‬ ‫ומראה‪ ,‬וגם לא הסתכלנו על שום דבר‪ .‬מאיטליה אינני זוכרת כלום‪ .‬היינו שבועיים במילאנו‪,‬‬ ‫גרתי ליד הדום ואפילו לא ירדתי לראות את הקתדרלה‪ .‬כולנו היינו בתוך התכניות הגדולות‬ ‫שרקמנו בנוגע לנקם‪ ,‬ושום דבר אחר לא היה שווה בעינינו ולא עניין אותנו‪.‬‬ ‫יום אחד עלינו לסאן‪-‬מרקו בוונציה‪ .‬אחד הבחורים שלנו אמר‪" :‬מעניין כמה חומר נפץ צריך‬ ‫כדי לפוצץ את כל זה…“ אני מציינת זאת‪ ,‬כדוגמה להוויה שבה היינו נתונים‪ .‬היו בינינו‬ ‫יחסים חברתיים ואהבות‪ ,‬אבל כל הרוח נשבה לכיוון הנקם‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬בכמה אנשים מדובר?‬ ‫ויטקה‪ :‬מעט מאוד‪ .‬בהתחלה הקבוצה מנתה עשרה אנשים בלבד ואחר כך גויסו עוד‪ .‬אולי הגענו‬

‫‪63‬‬

‫ההמונים‪ ,‬לפרוץ את השער ולאפשר לאנשים לברוח‪ .‬אבל ראינו שיושבי הגטו לא משתפים‬ ‫איתנו פעולה ורואים בנו בוגדים‪ ,‬כמו‪ ,‬למשל‪ ,‬הוריהם של חברי ה‪-‬פ‪.‬פ‪.‬או שקיללו אותנו‪,‬‬ ‫וכן אנשי רוח‪ ,‬ביניהם קלמנוביץ‘‪ ,‬איש הרוח הבולט ביותר ביהדות וילנה‪ .‬אבא היה בין‬ ‫הבולטים שהובילו את המהלך שקרא להישאר בגטו‪.‬‬ ‫ויכוח חריף אחר התעורר ביני לבין גלזמן‪ .‬לדעתו‪ ,‬היהודים בגדו בנו‪ ,‬לכן מוטב להילחם‬ ‫ביער‪ .‬הקומוניסטים תמיד היו בעד לצאת ליער‪ .‬בעצם‪ ,‬רק אנחנו‪ ,‬חברי "השומר‬ ‫הצעיר“‪ ,‬העדפנו להישאר בגטו‪ .‬זה מוזר‪ ,‬כי אנחנו היינו תנועה סוציאליסטית‪ ,‬המזוהה‬ ‫עם המפלגה הקומוניסטית‪ .‬בתנועה עצמה כמעט שלא התקיימו ויכוחים תנועתיים‬ ‫על רקע אידיאולוגי‪ ,‬כנראה בהשפעתו של אבא‪ .‬היו גם כאלה‪ ,‬שהאשימו אותו על כך‪.‬‬ ‫זו הייתה סוגיה מורכבת‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬מתי‪ ,‬אם כך‪ ,‬מתחילים לטוות קשרים לכיוון היער?‬ ‫ויטקה‪ :‬מיד‪ ,‬תוך כדי הוויכוחים האלה‪ ,‬הוחלט שאנחנו עושים שני דברים‪ :‬מעבירים חלק‬ ‫מהאנשים וחלק מהציוד ליערות ומשאירים את שאר אנשינו בגטו‪ .‬החלטנו לצרף‬ ‫ליוצאים ליערות אנשים מהפריפריה‪ .‬הקבוצה הראשונה יצאה ליער‪ ,‬כשגלזמן בראשה‪.‬‬ ‫הבריחה אל היער הייתה משימה קשה מאוד‪ ,‬כי הגרמנים תפסו אנשים רבים בדרך‬ ‫ללא תעודות ורצחו אותם‪.‬‬

‫כרוז המרד‬ ‫"אל נלך כצאן לטבח‪ ,‬נוער יהודי‪ .‬אל תאמינו למוליכים אתכם שולל‪ .‬מ‪ 80,000-‬יהודי‬ ‫ירושלים‪-‬דליטא נשארו רק ‪ .20,000‬לנגד עינינו נקרעו מאתנו הורינו‪ ,‬אחינו ואחיותינו‪ .‬היכן‬ ‫מאות הגברים שנחטפו לעבודה בידי החוטפים הליטאים? היכן הן הנשים העירומות האלה‬ ‫שהוצאו בליל האימים של הפרובוקציה? היכן היהודים מיום הכיפורים? היכן אחינו מהגטו‬ ‫השני? מי שהוצא דרך שערי הגטו לא יחזור עוד‪ .‬כל הדרכים מובילות לפונאר ופונאר היא‬ ‫מוות‪ .‬מיואשים‪ ,‬קרעו מעיניכם את האשליה‪ .‬ילדיכם‪ ,‬בעליכן‪ ,‬אינם עוד‪ .‬פונאר איננה מחנה‬ ‫עבודה‪ ,‬כולם נורו שם‪ .‬היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה‪ .‬על יהודי ליטא יצא להיות‬ ‫גורלם בתור הראשון‪ .‬אל נלך כצאן לטבח‪ .‬אמת ונכון‪ :‬אנו חלשים וחסרי מגן‪ ,‬אבל התשובה‬ ‫היחידה לרוצחים היא התגוננות‪ .‬אכן מוטב ליפול כלוחמים בני חורין מאשר לחיות בחסדי‬ ‫מרצחים‪ .‬להתגונן‪ ,‬להתגונן עד נשימתנו האחרונה"‪.‬‬

‫(הכרוז נכתב והוקרא על ידי אבא קובנר בכנס של אנשי תנועות הנוער בגטו וילנה בליל ה‪ 31-‬בדצמבר‬ ‫‪ .1941‬מצוטט מתוך העדות של אבא קובנר במשפט אייכמן‪ ,1961 ,‬כפי שמופיע בספר הפרסום הרשמי של‬ ‫העדויות במשפט אייכמן‪ ,‬כרך א‘ עמ‘ ‪.)343‬‬

‫‪33‬‬

‫והתקיימו רוב ישיבות המטה‪ .‬באותו יום‪ ,‬כשתפסו את ויטנברג‪ ,‬גנס זימן את סוניה מדייסקר‬ ‫וחיינה בורובסקה‪.29‬‬ ‫הדבר עורר קצת חשד וכל המטה הלך אל גנס‪ .‬רוז‘קה ואני חיכינו בחדר שלנו‪ ,‬ונדמה היה‬ ‫לנו שהמפגש מתארך והחברים אינם חוזרים‪ .‬רוז‘קה החליטה לבדוק מדוע חברינו מאחרים‬ ‫להגיע וגילתה‪ ,‬שבחדרו של גנס נמצאים גם גרמנים‪ .‬היא חזרה לחדר ואנחנו כבר הבנו‬ ‫שמשהו מתרחש‪ .‬היה ערב כאשר ראינו שני חיילי גסטאפו מוציאים את ויטנברג‪ .‬בשלב‬ ‫יותר מאוחר החברים שלנו הצליחו לשחרר את ויטנברג ולהסתירו‪ .‬גייסנו את כל אנשינו‬ ‫למענו וכך‪ ,‬למעשה‪ ,‬נחשפה המחתרת‪.‬‬ ‫אני זוכרת את גנס נושא נאום בחצר היודנראט ומודיע‪ ,‬שבגטו פועלת מחתרת יהודית‪.‬‬ ‫בחצר התרכזו המוני יהודים‪ ,‬ביניהם אני‪ .‬גנס ידע לדבר‪ .‬הוא אמר‪ ,‬שהגטו כבר התייצב וכל‬ ‫הסיכויים שהיהודים יישארו בחיים‪ ,‬אבל פועל בתוכנו קומוניסט‪ ,‬שיצר קשר עם אנשים‬ ‫מחוץ לגטו והוא מסכן את שלום כולם‪ .‬הוא ממש שלהב את האנשים‪.‬‬ ‫ההמונים החלו להסתער על חברינו עם מקלות ואבנים‪ .‬זה היה נורא‪ .‬אנחנו היינו מאורגנים‬ ‫בשתי יחידות שונות‪ ,‬וכל אחד מאיתנו היה מצויד בנשק‪ .‬היחידה שלי התרכזה בבית מלאכה‬ ‫יהודי‪ .‬ראינו משם הכול ושמענו את הצעקות ואת ההתנפלות של ההמונים על חברינו‪ .‬וכך‪,‬‬ ‫כל האידיאולוגיה שלנו כמעט קרסה‪ .‬הבנו‪ ,‬שהרעיון שאנחנו נתחיל את המרד והאנשים‬ ‫ילכו אחרינו לא הוכיח את עצמו‪ .‬כמה מחברינו נפגעו בהתפרצות ההמונים‪ ,‬כמו ברוך‬ ‫גולדשטיין‪ ,‬שהוכה במוט ברזל ונחבל בראשו‪.‬‬ ‫אחרי המלחמה‪ ,‬כשהגענו לארץ ישראל‪ ,‬רצינו לספר שאיציק ויטנברג החליט להסגיר עצמו‬ ‫לגרמנים מרצונו‪ ,‬במקום לסכן את הגטו כולו‪ .‬זו גם הייתה גרסתה של רוז‘קה‪ .‬האמת היא‪,‬‬ ‫שוויטנברג הסגיר עצמו על פי החלטה של התא הקומוניסטי ומאוד נפגע‪ ,‬כשסוניה וחיינה‬ ‫הקומוניסטיות תמכו בכך‪.‬‬ ‫על רקע פרשה זו התעוררו ויכוחים רבים והאשמות רבות מצד חברי ארגון ה‪-‬פ‪.‬פ‪.‬או‪ ,‬שלא‬ ‫ידעו מה מתרחש‪ .‬הם היו עדים לאירוע מזעזע‪ ,‬אולי אחד האירועים הקשים ביותר בתקופת‬ ‫השואה‪ :‬מחתרת מוסרת את מפקדה‪ .‬אני עדיין זוכרת זאת באופן כל כך חי‪ :‬חברי המחתרת‬ ‫עומדים משני צדי הרחוב הקטן ורואים את ויטנברג יוצא ממחבואו ומסגיר עצמו לגרמנים‪.‬‬ ‫אירוע זה ייסר את אבא עד יומו האחרון‪ ,‬וזו הפעם הראשונה שאני מספרת על כך‪ .‬אבא‬ ‫כתב שיר לזכרו של ויטנברג‪ ,‬בהיותו מאושפז ב“סלון קייטרינג“‪ .‬זה נושא כל כך כאוב‪ ,‬כי‬ ‫בעצם‪ ,‬אילו רצינו‪ ,‬יכולנו להציל את ויטנברג ולהקדים בכך את חיסול הגטו‪ ,‬שממילא הגיע‬ ‫כעבור זמן לא רב‪ .‬לדילמה הזאת אין תשובה‪ .‬עם סיום פרשת ויטנברג נוצר חוסר אמון בין‬ ‫חברי המחתרת‪ .‬גנס יכול היה לפעול נגדנו‪ ,‬כי כולנו היינו עכשיו גלויים בפניו‪.‬‬ ‫התעורר ויכוח אידיאולוגי נוקב‪ :‬האם לצאת מהגטו או להישאר בו? רצינו להתייצב בראש‬ ‫‪ .29‬פעילות מרכזיות של המפלגה הקומוניסטית בגטו‪.‬‬

‫‪ 32‬שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫של ‪ 80‬ס“מ‪ .‬חברים שלנו‪ ,‬שעבדו אצל הגרמנים באיסוף ובתיקון נשק‪ ,‬הביאו חומר נפץ לגטו‬ ‫בכמויות קטנות‪ ,‬וכן חיבלו בציוד הגרמני שעמו עבדו (אחד מהם אף שילם על כך בחייו)‪.‬‬ ‫אבא מילא את הצינור בחומר נפץ והסביר לאיזיה מיסקביץ‘ ולי כיצד לבצע את הפעולה‪.‬‬ ‫בליל הפעולה‪ 8 ,‬ביוני ‪ ,1942‬יצא מהגטו גם אחד המפקדים‪ 28‬במשטרה היהודית‪ ,‬וחבר בארגון‬ ‫ה‪-‬פ‪.‬פ‪.‬או‪ .‬הוא הטמין את הפצצה תחת מעיל העור שלו‪ ,‬הביא אותה למקום שנקבע מראש‬ ‫וחזר לגטו‪ .‬אנחנו חיכינו עד לשעה היעודה‪ ,‬ירדנו לכיוון פסי הרכבת‪ ,‬הנחנו את הפצצה‬ ‫וברחנו מיד‪ .‬מרחוק שמענו את הפיצוצים‪ .‬הגרמנים לא חשדו בכלל ביהודים‪ ,‬אבל הם‬ ‫הוציאו להורג פולנים רבים‪ ,‬שגרו באזור‪.‬‬ ‫ב‪ 1942-‬התנועה הפרטיזנית עדיין לא החלה בפעילותה‪ ,‬הגרמנים התקרבו כבר למוסקבה‬ ‫ומעשה החבלה בעורף גרם לבהלה גדולה‪ .‬בגטו שררה שמחה רבה בין האנשים שהיו‬ ‫מעורבים בפעילות‪ .‬חשנו שיש לנו יכולת לפעול נגד הגרמנים ולא רק לחכות ליום המיוחל‪,‬‬ ‫שבו יפרוץ המרד‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬אפשר לומר שזו הפעולה הראשונה של ארגון ה‪-‬פ‪.‬פ‪.‬או?‬ ‫ויטקה‪ :‬זו הייתה הפעולה הראשונה בכלל באזור‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬הייתה משמעות לכך שהפעולה הראשונה בוצעה על ידי בחורה?‬ ‫והק ָשרים היו‬ ‫ויטקה‪ :‬רק המטה ידע מי ביצע את הפעולה‪ .‬אבא היה מוציא כל יום דף מיוחד שכתב ַ‬ ‫מעבירים אותו ליחידות‪ .‬ליחידות הודיעו‪ ,‬שאכן בוצעה פעולה כזאת‪ ,‬אבל לא ציונו שמות‪.‬‬ ‫עד לסיום המלחמה‪ ,‬איש לא ידע שאנחנו ביצענו את הפעולה הזאת‪ .‬בכלל‪ ,‬במחתרת שלנו‪,‬‬ ‫אנשים מעטים ידעו באמת מה מתרחש‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬סיפרת לנו קודם כיצד הגיעו שני הרימונים הראשונים לגטו‪ .‬איך ממשיכים לאסוף נשק?‬ ‫ויטקה‪ :‬כמה מחברינו‪ ,‬שעבדו במחסנים לכלי נשק‪ ,‬הצליחו לגנוב כלי נשק ולהעבירם לגטו‪ .‬זו‬ ‫הייתה פעולה הכרוכה בסיכון רב‪ .‬אפילו מכונת ירייה הבאנו לגטו‪ ,‬כמובן בחלקים‪ .‬בחור‬ ‫אחד‪ ,‬ז‘מקה טיקטין‪ ,‬שנמנה עם הצוות שלי‪ ,‬נהרג בניסיון לגנוב נשק‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬לפני היציאה ליער‪ ,‬הגעתם אי‪-‬פעם למצב שבו לכל פעיל בארגון ה‪-‬פ‪.‬פ‪.‬או היה כלי נשק?‬ ‫ויטקה‪ :‬לא‪ .‬זה היה מוזר‪ ,‬היינו תנועת מחתרת לוחמת והתאמנו באקדח באחד ממרתפי הגטו‪ .‬לאיש‬ ‫לא היה נשק‪ .‬הנשק היה מוסתר בסטרשונה‪ .‬רק ביום שבו נתפס ויטנברג‪ ,‬הכול התגלה‪.‬‬ ‫במחתרת איש לא ידע מה קורה‪ ,‬פרט לאנשי המטה‪.‬‬

‫פרשת ויטנברג‬ ‫אברהם‪ :‬הזכרת כבר כמה פעמים את "יום ויטנברג“‪ ,‬איפה היית באותו יום?‬ ‫ויטקה‪ :‬באותם ימים רוז‘קה‪ ,‬אבא ואני גרנו בדירה נפרדת‪ ,‬אבל בחדר שלנו התרחשה כל הפעילות‬ ‫‪ .28‬משה ברוזה שוטר‪ ,‬חבר בית"ר ואיש המחתרת‪.‬‬

‫‪31‬‬

‫לחזית‪ .‬אני ועוד חבר‪ ,‬איזיה מיצקביץ‘‪ ,‬נבחרנו לבצע את הפעולה‪ ,‬אבל הוא הצטרף אליי‬ ‫רק בשלב הסופי‪ .‬הטמנת הפצצה לא היוותה קושי עיקרי במבצע‪ ,‬אלא הסיורים הרבים‪,‬‬ ‫שארכו חודשים‪ ,‬כדי למצוא את המקום המתאים להטמין בו את הפצצה‪.‬‬ ‫מקום מתאים משמעו תוואי שבו עוברת רכבת בלילה‪ ,‬מקום מרוקן מיהודים‪ ,‬כי היהודים עבדו‬ ‫בעבודות כפייה סביב פסי הרכבת‪ .‬ברור היה לנו‪ ,‬שאם נטמין פצצה באזורים אלה‪ ,‬היהודים‬ ‫ישלמו את המחיר היקר ביותר‪ .‬הגרמנים‪ ,‬כידוע‪ ,‬נקטו בשיטת האחריות הקולקטיבית‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫רצחו את כל בני המשפחה שנתנה מחסה ליהודים‪ .‬חששנו‪ ,‬שכל הגטו עלול לשלם את המחיר‪.‬‬ ‫המבצע היה קשה וכרוך בסיכון רב‪ .‬ימים רבים סיירנו סביב פסי הרכבת‪ .‬אני יצאתי מהגטו‬ ‫כגויה‪ ,‬עם הניירות המזויפים‪ .‬לצאת מהגטו היה מעשה מסובך‪ ,‬כי הייתי חייבת להיצמד‬ ‫ליהודים שיצאו לעבודה‪ .‬הייתי מדביקה את שני הכוכבים על החזה ועל הגב‪ ,‬מצטרפת‬ ‫לקבוצת יהודים ומנסה לחמוק ממנה לאחר שעברנו את השער‪ .‬ליהודים נאסר ללכת על‬ ‫המדרכה‪ ,‬לכן נאלצתי ללכת על הכביש‪ ,‬להסיר את הטלאים‪ ,‬לעלות על המדרכה ולאחר‬ ‫מכן להסתובב כל היום בחוץ כגויה‪ .‬בסוף הפעילות שוב עשיתי את אותה דרך – הצטרפתי‬ ‫לקבוצת יהודים שנכנסה לגטו‪.‬‬ ‫בנוסף לכך‪ ,‬נאלצתי גם לשכב שני לילות בחורשה‪ ,‬ליד פסי הרכבת‪ ,‬מרחק של כ‪15-‬‬ ‫קילומטר מהגטו‪ ,‬כדי לבדוק את פעילותן של הרכבות ומידת אבטחתן ולתכנן לאחר מכן‬ ‫את אופן הנסיגה‪.‬‬ ‫כיוון שהתקשינו למצוא מסתור בעיר‪ ,‬נאלצנו לחזור לגטו בשעות הבוקר‪ .‬זו הייתה בעיה‪ ,‬כי‬ ‫בשעות הבוקר יהודים יצאו מהגטו וחזרו רק בערב‪ .‬פעם אחת התנסיתי בהרפתקה‪ ,‬שיכולתי‬ ‫לשלם עליה מחיר יקר‪ .‬לא הצלחתי לחזור דרך הכפר‪ ,‬כי הכלבים נבחו‪ .‬נאלצתי לעבור דרך‬ ‫חורשה ולהסתיר את עצמי‪ ,‬כדי שלא יבחינו בי‪ ,‬כי החל מהשעה תשע בערב הונהג עוצר‪,‬‬ ‫שכלל גם את הפולנים‪ .‬ראיתי חורשה מוקפת חוטי ברזל‪ ,‬נכנסתי אליה ושמעתי יריות‬ ‫מכל הצדדים‪ .‬הבנתי שנפלתי בפח ושזהו כנראה מטווח גרמני‪ .‬לא הייתה ברירה ונאלצתי‬ ‫להמשיך ללכת‪ .‬ככל שהתקדמתי‪ ,‬ראיתי שאני מוקפת בגרמנים‪ .‬החלטתי לגשת למפקד‬ ‫ולהראות לו עד כמה אני אומללה‪ .‬בכיתי וביקשתי את עזרתו‪ .‬המפקד האמין לי וציווה‬ ‫על שני חיילים ללוות אותי‪ .‬אבל הסתבר‪ ,‬שהדרך שהם הלכו אינה מובילה לגטו והיה עליי‬ ‫לחפש דרך אחרת ‪ -‬יותר ארוכה ומסוכנת‪.‬‬ ‫בינתיים‪ ,‬התכוננו בגטו להכין את הפצצה‪ .‬לאיש מאיתנו לא היה ידע מקצועי‪ .‬אבא היה‬ ‫אחראי על הפרויקט‪ .‬רוז‘קה ומיכאל קובנר‪ 27‬עבדו במיון ספרים‪ ,‬שאמורים היו להישלח‬ ‫לברלין על פי דרישת הגרמנים‪ .‬תוך כדי עבודתם הם הצליחו למצוא חוברת הדרכה קטנה‬ ‫מטעם מחתרת הצבא הפיני‪ ,‬שלחם נגד הרוסים‪ ,‬על אופן הרכבת פצצה‪ .‬החוברת נכתבה‬ ‫ברוסית ואבא פשוט למד על פיה‪ .‬הכנו פצצה פרימיטיבית ביותר‪ ,‬המורכבת מצינור באורך‬ ‫‪ .27‬אחיו של אבא קובנר‪.‬‬

‫‪ 30‬שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫אברהם‪ :‬בנוגע לוויכוח על הקשרים בין התנועות‪ ,‬הזכרת את הוויכוח‪ :‬גטו או יער ואמרת‪ ,‬ששותף‬ ‫בכיר לוויכוח הזה היו הקומוניסטים‪ .‬האם היו גם אחרים שהעדיפו את היער?‬ ‫ויטקה‪ :‬כן‪ .‬הוויכוח הזה החריף במיוחד אחרי "מקרה ויטנברג“‪ .24‬רבים חשבו שהאוכלוסייה היהודית‬ ‫הכזיבה ואין טעם להישאר בגטו‪ ,‬כי היהודים בגטו לא יהיו איתנו ביום מבחן‪ .‬בהתחלה‪,‬‬ ‫כולם תמכו בהישארותנו בגטו ורק אחר כך הוויכוח החריף‪ ,‬בעיקר לאחר שניסו לחטוף‬ ‫את יוסף גלזמן‪ .25‬הוא מאוד רצה שנצא ליער וכך גם עשה‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬הוא יצא מתוך החלטה משותפת?‬ ‫ויטקה‪ :‬כן‪.‬‬

‫‪26‬‬

‫היחסים עם יעקב גנס‬

‫אברהם‪ :‬מה את יכולה לספר על היחסים עם גנס‪ ,‬הרי קיום ארגון ה‪-‬פ‪.‬פ‪.‬או לא היה סוד בשבילו‪.‬‬ ‫ויטקה‪ :‬עד תקופה מסוימת קיום המחתרת נשמר בסוד‪ .‬לגנס ולחבריו נודע שגלזמן פעיל בארגון‬ ‫מחתרתי רק לאחר שהסתבך בקשר רומנטי‪ .‬לגלזמן הייתה חברה‪ ,‬אחת הנשים המרכזיות‬ ‫בתנועה הרוויזיוניסטית‪ ,‬שהקימה ארגון מחתרתי נוסף‪ .‬כשהפרשה נחשפה‪ ,‬האישה הלשינה‬ ‫עליו בפני גנס וסיפרה לו על הארגון שלנו‪ .‬גלזמן נאסר ורצו לשלוח אותו מהגטו‪ .‬המחתרת‬ ‫התארגנה ושחררה אותו בכוח‪ .‬ליהודי הגטו נודע על המחתרת רק לאחר פרשת ויטנברג‪.‬‬ ‫בעקבות הפרשה החלו ויכוחים עם גנס ונערך מעין משא ומתן פוליטי‪ ,‬שאותו ניהלה‬ ‫בעיקר חיינה בורובסקה‪ ,‬נציגת הקומוניסטים‪ .‬גנס טען‪ ,‬שעלינו לנקוט עמדה‪ ,‬הקוראת‬ ‫להציל את מרב היהודים‪ .‬הוא סבר‪ ,‬שאם הגטו יעמוד בפני סכנת חיסול‪ ,‬הוא (גנס) יוביל‬ ‫את היהודים ליערות‪ ,‬כי הוא איש צבא ויידע איך לעשות זאת‪ .‬אמירותיו לא שכנעו אותנו‪,‬‬ ‫אבל זה היה בעצם סוד הקשר‪ :‬גנס יודע שהמחתרת קיימת‪ ,‬אינו מפריע‪ ,‬אבל מנסה לשכנע‬ ‫אותנו שאנחנו טועים בדרך‪.‬‬

‫פיצוץ רכבת האויב הגרמני‬ ‫אברהם‪ :‬נחזור אלייך‪ .‬ספרי קצת על הפעולות הראשונות שאת לוקחת בהן חלק‪.‬‬ ‫ויטקה‪ :‬כשקם ארגון ה‪-‬פ‪.‬פ‪.‬או החלטנו להקריא את הכרוז‪ ,‬לאסוף נשק ולבצע פעולות חבלה נגד‬ ‫הגרמנים‪ .‬אספר רק על מה שנפל בחלקי‪.‬‬ ‫אבא הגה את הרעיון להטמין פצצה תחת פסי רכבת‪ ,‬שמובילה את החיילים הגרמנים‬ ‫‪ 16 .24‬ביולי ‪.1943‬‬ ‫‪ .25‬מנהיג בית"ר בגטו‪ ,‬חבר בהנהגת ה‪-‬פ‪.‬פ‪.‬או‪.‬‬ ‫‪ .26‬ראש היודנראט בגטו וילנה‪.‬‬

‫‪29‬‬

‫ויטקה‪ :‬כן‪ .‬ראשית‪ ,‬החזרנו לגטו את כל האנשים שהסתתרו מחוצה לו‪ .‬זה היה‪ ,‬לדעתי‪ ,‬אחד הצעדים‬ ‫שאינו מובן מאליו‪ .‬לאבא ולחייקה היה אמנם קשר עם הקהילה‪ ,‬אבל ברמה של נציגי תנועות‬ ‫הנוער ולא ברמה המעשית‪ .‬בינתיים‪ ,‬כבר התעורר רעיון ההתקוממות‪ ,‬שהתגבש סופית‬ ‫עם הפצת כרוז הקריאה למרד‪ .‬הרעיון התבשל בראשו של אבא קובנר‪ ,‬בשעת השיחות עם‬ ‫חייקה גרוסמן ועם אריה טננבאום‪ .‬בפעמים שהזדמנתי למנזר‪ ,‬גם אני השתתפתי בשיח‪.‬‬ ‫לאחר שגיבשנו את החלטתנו לצאת מווילנה‪ ,‬החלטנו לשלוח חברים גם למקומות אחרים‪.‬‬ ‫צריך לזכור‪ ,‬שחברים כמו ֶא ֶדק בורקס‪ 19‬וחייקה גרוסמן נשלחו לארגן התקוממות במקומות‬ ‫שונים‪ .‬רק בודדים מבין חברי התנועה יצאו מווילנה‪ ,‬כי לא רצו להישאר בעיר הזו‪.‬‬ ‫שאלתך נכונה‪ .‬אם החלטנו להיות עם העם‪ ,‬מדוע אנחנו כל כך מתבדלים? טענו שאת כל‬ ‫המאמץ צריך להשקיע בארגון ההתנגדות – לא בתנועה‪ ,‬לא בבית ספר‪ ,‬לא בחיי חברה‬ ‫ולא בחיי תרבות‪ .‬בגטו ורשה תנועת "השומר הצעיר“ פעלה בתחומים רבים‪ ,‬פרסמה עלון‬ ‫והייתה מעורבות בחיי הקהילה‪ ,‬בבית הספר ובקרב המורים‪ .‬אנחנו היינו נגד הפעילות‬ ‫הזאת‪ ,‬שנחשבה בעינינו כבגידה‪ ,‬כי לא ייתכן לעסוק בתרבות‪ ,‬כשהעולם הולך ונחרב‬ ‫ויהודים מובלים אל מותם‪.‬‬ ‫היום‪ ,‬במרחק ההיסטוריה‪ ,‬הדברים נראים לי אחרת‪ .‬אבל חשוב לי להעביר את התחושה‬ ‫שלנו אז ועד כמה מעורבותנו בחיי הגטו הייתה דלה‪ .‬אני‪ ,‬למשל‪ ,‬לא ידעתי על הרבה דברים‬ ‫שהתרחשו בגטו‪ ,‬כפי שבאים לידי ביטוי במחזה "גטו“ של יהושע סובול‪ .‬אינני זוכרת‪ ,‬שאי‬ ‫פעם מישהו מאיתנו הלך לתיאטרון או למועדון נוער‪ .‬מהרגע שנכנסנו לגטו מטרתנו הייתה‬ ‫אחת – לשמור על התנועה‪ ,‬כלומר‪ :‬על חייהם של בני אדם‪ .‬אני‪ ,‬כאמור‪ ,‬פעלתי גם במקומות‬ ‫אחרים ולא רק בגטו‪ .‬אדק תמיד אמר‪" :‬חכו חכו‪ ,‬יבוא יום וויטקה תהיה המקשרת עם גורמים‬ ‫מחוץ לגטו‪ ,‬למרות שהיא נראית יהודייה – שחורה‪ ,‬רזה ועם ג‘ינג‘ים“‪ .‬כולם צחקו עליי‪ ,‬אבל‬ ‫היום הזה‪ ,‬שהוא דיבר עליו‪ ,‬הגיע די מהר‪ .‬התנהגתי כפולנייה ויכולתי לצאת למשימה‪.‬‬ ‫חייקה גרוסמן פעלה גם היא מחוץ לגטו וככל הזכור לי‪ ,‬כלל לא נכנסה אליו‪ .‬אני יצאתי‬ ‫אחריה‪ .‬אבא קובנר הסתתר במנזר מחוץ לעיר‪ .‬עבדתי אצל משפחה פולנית כמשרתת‪ .‬כדי‬ ‫להתחזות לארית נאלצתי לספק שתי כתובות מגורים נכונות‪ .‬מאחר שלא הייתי מצוידת באף‬ ‫תעודה‪ ,‬מצאנו פתרון ‪ -‬לקחנו תעודות מקריות‪ ,‬הדבקנו עליהן תמונה שלי ואבא העתיק את‬ ‫החותמת‪ .‬כמובן‪ ,‬שלתעודה לא היה כל תוקף‪ ,‬כי היא הייתה שייכת למישהו מבית אבות‪.‬‬ ‫אם היו מגלים את התרמית הכול היה אבוד‪.‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬כעבור זמן מה‪ ,‬קיבלתי חותמת אמיתית ובזכות קשריה של חייקה התחלתי לטפל‬ ‫בילדה פולנייה‪ .‬אמה‪ ,‬מן האצולה הפולנית‪ ,‬עזבה את החווה שבבעלותה ועברה להתגורר‬ ‫בווילנה יחד עם בתה‪ .‬הן גרו במנזר פתוח‪ ,‬שהשכיר דירות לאנשים פרטיים‪ .‬בעלה‪ ,‬כנראה‬ ‫קצין גבוה‪ ,‬התגייס לצבא והיא נשארה לבד עם הילדה‪ .‬גרנו כולנו בחדר אחד קטן – האם‪,‬‬ ‫‪ .19‬איש "השומר הצעיר" ממנהיגי המרד בגטו ביאליסטוק‪.‬‬

‫‪25‬‬

‫התנועה‪ .‬גם מרדכי טננבאום תמך בעמדתם‪ .‬הוא היה בחור אמיץ ובעל אישיות כריזמטית‪.‬‬ ‫טננבאום החליט לצאת אל מחוץ לגטו עם ניירות של טטארי‪ ,‬שסידרנו לו‪ .‬למרות מראהו‬ ‫היהודי (צבע עורו היה שחור)‪ ,‬הוא הציג עצמו כקראי (הקראים מאוד קרובים לטטארים)‪.‬‬ ‫תקופה מסוימת הייתי איתו יחד מחוץ לגטו‪ .‬אני זוכרת ששאלתי אותו‪" :‬כשמסתכלים עליך‪,‬‬ ‫מי יידע שאתה קראי?“ והוא ענה לי‪" :‬יש לי ניירות“‪ ...‬בחור אמיץ וגם תמים‪ ,‬שטען שאנחנו‬ ‫חייבים לחזור לוורשה או לביאליסטוק‪.‬‬ ‫חייקה‪ ,‬אבא‪ ,‬רוז‘קה ואני התנגדנו לעמדה זו ולא רצינו לעזוב את וילנה‪ .‬אבל בתנועה שלנו‬ ‫אנשים בגילנו וגם צעירים מאיתנו התעקשו דווקא לצאת מווילנה‪ .‬ביניהם גם יָ אנדז‘ה (יעקב‬ ‫לייבדז‘)‪ ,‬אמן (ניהל להקות)‪ ,‬דמות מאוד מרכזית בווילנה‪.‬‬ ‫בסופו של דבר החלטנו שכל אחד ינהג לפי רצונו‪ .‬ניהלנו שיחה מאוד סוערת‪ ,‬גם אידיאולוגית‬ ‫וגם אישית‪ .‬אנשים רבים ראו שביב הצלה ביציאה מווילנה ואת העניין האישי הפכו גם‬ ‫לאידיאולוגי‪ .‬חלקם נשבר בעקבות המצב בגטו; כל הזמן נערכו אקציות והפחד שרר בכל‬ ‫מקום‪ .‬בתקופה הזו עדיין ניתן היה להציל יהודים‪ .‬נעזרנו באחד מקציני הצבא הגרמני‪,‬‬ ‫אוסטרי במקורו‪ ,17‬שמרדכי טננבאום יצר עמו קשר טוב‪ .‬הוא היה איש הגון‪ ,‬שהעביר אנשים‬ ‫מווילנה לביאליסטוק‪ .‬גם אני יצאתי להיפגש איתו‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬כמעט כל חברי תנועת‬ ‫"החלוץ“ יצאו מווילנה‪ .‬נשארו רק בודדים‪ ,‬שחיו במחנות סביב הגטו‪.‬‬

‫להיות עם העם‪ ,‬להוביל למרד‬ ‫תפקידי היה לצאת מהגטו ולארגן לקבוצות שברחו דרכי מעבר‪ .‬עשיתי זאת‪ ,‬על אף שלא‬ ‫הייתי בדעתם‪ .‬מדובר היה במבצע מסוכן ואכן‪ ,‬נתפסתי מהר מאוד‪ ,‬בעת שיצאתי להיפגש‬ ‫עם קצין גרמני‪ .‬מישהו הלשין עליי‪ .‬העבירו אותי לבית מלאכה של יהודים‪ ,‬ששכן על הגבול‪,‬‬ ‫מעין גטו‪-‬עיר‪ ,‬וחיכיתי שחיילי הגסטאפו‪ 18‬יבואו לקחת אותי‪ .‬ביקשתי שידווחו עליי במקום‬ ‫שהייתה לנו בו השפעה ולמזלי הטוב שחררו אותי‪ .‬יותר לא יצאתי מחומות הגטו‪.‬‬ ‫כאמור‪" ,‬השומר הצעיר“ סבר‪ ,‬שעלינו להישאר במקום‪ ,‬משום שאנחנו תנועה הקשורה‬ ‫לעם ודואגת לו‪ .‬באופן טבעי‪ ,‬תמכנו בעלייה לארץ ישראל‪ ,‬אבל ידענו שאם גורל היהודים‬ ‫נגזר‪ ,‬אין לנו זכות‪ ,‬כחלוצים לפני המחנה‪ ,‬לברוח‪ .‬ויכוחים שהתנהלו במנזר ובגטו התגבשו‬ ‫לידי החלטות‪ :‬עמדת התנועה היא שאנחנו נשארים‪ ,‬אבל מי שרוצה לצאת ‪ -‬שיעשה זאת‬ ‫בכוחות עצמו‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬האם לעמדה הזו היה ביטוי מעשי? אתם מתחילים לעשות משהו בתוך הקהילה?‬ ‫‪ .17‬אנטון שמידט‪ ,‬אוסטרי‪ ,‬סמל תחבורה בוורמאכט‪ ,‬שעזר להבריח יהודים מווילנה‪ .‬קיבל את התואר‬ ‫"חסיד אומות עולם"‪.‬‬ ‫‪ .18‬משטרת המדינה החשאית‪ ,‬הידועה לשמצה‪ ,‬של גרמניה הנאצית‪.‬‬

‫‪ 24‬שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫לגטו‪ ,‬כדי לחפש מזון ובכך סיכנו את חייהם‪ .‬לרוז‘קה ולי לא היו משפחות‪ ,‬כך שהיינו פחות‬ ‫מוטרדות מהמצב‪ .‬ישנו שניים במיטה (ולפעמים אף יותר) ואכלנו קליפות של תפוחי אדמה‬ ‫קפואים‪ .‬למרות הקשיים‪ ,‬אינני זוכרת את התקופה הזאת כחוויה מזעזעת‪.‬‬ ‫יש לציין‪ ,‬שעל אף כל המצוקה‪ ,‬בגטו וילנה אנשים לא מתו מרעב או ממחלות (כמו בגטו‬ ‫ורשה)‪ .‬אנשים גרו בצפיפות איומה וחששו מהחמרתם של התנאים הסניטאריים‪ .‬לזכותו‬ ‫של דינסטמן‪ 15‬ייאמר‪ ,‬שהמשטרה היהודית דאגה לצרכינו הבסיסיים‪.‬‬

‫חיפשנו האחד את האחר‬ ‫אברהם‪ :‬ההנהגה יושבת במנזר ומעבירה אליכם החלטות וסיכומים‪ .‬מה קורה עם החניכים הצעירים?‬ ‫ויטקה‪ :‬מהריכוז השומרי נשארנו מעטים – רוז‘קה קורצאק‪ ,‬צ‘שה עמית‪ ,‬ברוך גולדשטיין ואני‪.‬‬ ‫נפגשנו רק עם אנשים צעירים‪ ,‬אנשי התנועה‪ ,‬בני ‪ 13‬עד ‪ .19‬אני הייתי בת ‪ .21‬בהתחלה‬ ‫ניסינו בגטו לשמור על ארגון תנועתי ונפגשנו אחת לשבוע‪ .‬אני אפילו הדרכתי ילדים‬ ‫צעירים בני ‪ .12‬עד כמה שהתאפשר לנו קיימנו קשר אישי‪ ,‬כשמטרתנו לשמור על חיינו‬ ‫ולעזור איש לרעהו‪.‬‬ ‫אברהם‪ :‬אפשר לומר‪ ,‬שסוף השלטון הסובייטי ִאפשר לכם לצאת מהמחתרת?‬ ‫ויטקה‪ :‬לא יצאנו מהמחתרת‪ .‬גם בגטו אסור היה לצאת בחושך‪ .‬אנשים עבדו ביום ונפגשו לפנות‬ ‫ערב‪ ,‬אבל תמיד בסתר‪.‬‬ ‫חיפשנו אנשים מ“השומר הצעיר“‪ ,‬בלי קשר למחתרת לוחמת‪ .‬דאגנו לדרך הצלה‪ ,‬לקבל‬ ‫תעודה כדי להסתיר אנשים בחוץ ולקיים מגע אנושי‪.‬‬ ‫בנוסף‪ ,‬ניטש ויכוח סוער בינינו לבין תנועות נוער אחרות בתנועה הציונית (גם במנזר וגם‬ ‫בגטו) לגבי תפקידה של התנועה בימים אלה‪ .‬נציגי התנועות נפגשו (נדמה לי‪ ,‬שחייקה גרוסמן‬ ‫הייתה הנציגה שלנו ומרדכי טננבאום‪ 16‬נציג "דרור“ ו“החלוץ“)‪ .‬רוז‘קה קורצ‘אק נתנה לכך‬ ‫ביטוי בספר שלה "להבות באפר“‪ .‬ידענו‪ ,‬שנתיים אחרי פרוץ המלחמה‪ ,‬שתנועת "השומר‬ ‫הצעיר“ פעילה בוורשה ובביאליסטוק‪ .‬אנשים טענו‪ ,‬שהמטרה העיקרית של התנועה היא‬ ‫להציל יהודים כדי להעלותם לארץ ישראל‪ ,‬אם תיווצר הזדמנות כזאת‪ .‬משמעות הדבר היא‪,‬‬ ‫שאנחנו חיים פה בשלב ביניים‪ ,‬עד שתתאפשר עלייה‪ .‬היו ויכוחים נוקבים סביב השאלה ‪-‬‬ ‫האם להעביר אנשים לביאליסטוק ולוורשה או להישאר בגטו וילנה‪.‬‬ ‫למרות הסכנות והמגבלות הגיעו אלינו שליחים‪ ,‬כמו תימה כץ (חברתו של מרדכי טננבאום)‪,‬‬ ‫דמוביץ‘‪ .‬הם המליצו לנו‬ ‫ָ‬ ‫טוסיה אלטמן‪ ,‬פרומקה פולוטניצ‘קה‪ ,‬הנייק גרבובסקי ואירנה ַא‬ ‫לעבור לביאליסטוק‪ ,‬לגרודנה או לוורשה‪ ,‬כי לדעתם יש סיכוי שכך נינצל וגם נשמור על‬ ‫‪ .15‬ראש המשטרה בגטו‪.‬‬ ‫‪ .16‬ממנהיגי "דרור" ו"החלוץ"‪ ,‬הוביל את המרד בגטו ביאליסטוק‪ ,‬שם נפל‪.‬‬

‫‪23‬‬

‫הימים היו מאוד קשים והטילו אימה על האנשים‪ ,‬שחיו בחוסר ודאות מוחלטת‪ ,‬עד שרעיון‬ ‫הגטו היה מעין הקלה‪ .‬הגטו הצטייר בעיני רבים כמקום קשה‪ ,‬אבל קבוע‪ .‬אלה שעדיין לא‬ ‫חיו בגטו‪ ,‬על אף שהגטו בוורשה כבר היה קיים כשנתיים‪ ,‬לא הבינו מה משמעות החיים שם‪.‬‬ ‫על הקמת הגטו נודע לי זמן קצר לאחר שהגעתי לווילנה‪.‬‬ ‫יום אחד הגרמנים הגיעו לדירה שלי ושל רוז‘קה‪ .‬האנשים העמיסו על עצמם את כל‬ ‫מיטלטליהם ויצאו בשיירה לכיוון הגטו‪ .‬אנחנו לא חשבנו על הצד החומרי ויצאנו כפי שאנו‪,‬‬ ‫רק עם לבושנו‪ .‬הצטרפנו לשיירה גדולה שצעדה ברגל – נשים‪ ,‬גברים‪ ,‬זקנים וילדים‪ .‬כולם‬ ‫היו עמוסי חבילות‪ ,‬לבשו שכבות של בגדים וסחבו כסתות‪ .‬אנשים לקחו גם כספים‪ ,‬שהיו‬ ‫ברשותם‪ .‬רבים הסתירו חפצים שונים אצל הפולנים‪.‬‬ ‫כשהגענו לגטו‪ ,‬עמדנו רוז‘קה ואני לפני השער זמן רב ולא ידענו מה לעשות‪ .‬הגדר כבר‬ ‫הוקמה והתברר לנו‪ ,‬שהגרמנים הפתיעו את היהודים שהתגוררו בשטח הגטו‪ ,‬פרצו לבתיהם‬ ‫והוציאו אותם בכוח‪ .‬לא ידענו לאן הם נלקחו‪ .‬הבנו שהמצב מאוד קשה‪.‬‬ ‫יושבי הגטו החדשים‪ ,‬כ‪ 30-‬אלף איש‪ ,‬נדחקו בכל פינה וחיפשו נואשות מקום להתמקם‬ ‫בו‪ .‬זה היה מזעזע‪ .‬הצפיפות הייתה איומה‪ .‬השטח כלל בסך הכול חמישה רחובות‪ ,‬כאשר‬ ‫ברחוב הארוך ביותר ניצבו כ‪ 20-‬בתים בלבד‪ ,‬בכל בית שתי קומות‪.‬‬ ‫רוז‘קה ואני חיכינו לאחי‪ ,‬שיסייע לנו במציאת מגורים‪ ,‬מאחר שהוא שירת במשטרה היהודית‬ ‫כשאר חבריו הרוויזיוניסטים‪.‬‬ ‫‪14‬‬ ‫חשוב לציין‪ ,‬שהרוויזיוניסטים בגטו פעלו כאילו חיו במדינה יהודית‪ .‬הם כל הזמן התאמנו‬ ‫להיות חיילים והתייצבו ראשונים למשימותיה של המשטרה היהודית‪.‬‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬קיבלנו חדר בביתו של אחד השוטרים וכך ניצלו חיינו‪ ,‬שכן מיד לאחר‬ ‫שהגרמנים הכניסו את האנשים לגטו נערכה בו אקציה‪.‬‬ ‫בתחילה הגרמנים פיצלו את השטח לשני גטאות – גטו גדול וגטו קטן‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬החליטו‬ ‫לאחדם ולהעביר חלק מהאנשים מהגטו הקטן לגדול‪ .‬חלק אחר נשלח לפונאר‪ .‬עובדות‬ ‫אלו נודעו לנו רק בדיעבד‪ .‬האקציות נמשכו כל הזמן‪ .‬הגרמנים שלחו מהגטו בעיקר את‬ ‫האנשים שלא היו להם רישיונות עבודה‪ .‬בגטו יכול היה להישאר רק מי שברשותו ניירות‬ ‫מטעם המשטרה ("שיינים צהובים“)‪ ,‬המעידים שהוא עובד ולכן יעיל לגרמניה‪.‬‬ ‫רוז‘קה ואני היינו ממש אומללות‪ ,‬כי לא היו בידינו "שיינים“ ולא יכולנו לצאת מהגטו‪.‬‬ ‫החלטנו להציג את עצמנו כנשות שוטרים‪ ,‬מה שבאמת עזר לנו מאוד‪.‬‬ ‫בתחילה‪ ,‬כאשר הגענו לגטו לא פעל בו שום ארגון‪ .‬אנשים חיפשו רק מקום להניח את ראשם‪,‬‬ ‫לאכול משהו ולמצוא מכרים‪ .‬מזוננו הסתכם במנת לחם זעומה ודייסה‪ .‬פעם בשבוע קיבלנו‬ ‫בשר סוס‪ ,‬אבל יהודים רבים ויתרו על המנה הזו‪ .‬מי שלא עבד‪ ,‬כמו לא היה קיים‪ ,‬לא קיבל‬ ‫אוכל כלל‪ .‬אנשים שטיפלו במשפחותיהם‪ ,‬בהורים‪ ,‬באחים ובסבים‪ ,‬נאלצו לצאת אל מחוץ‬ ‫‪ .14‬זרם בציונות‪ ,‬שנוסד על ידי זאב ז'בוטינסקי ב‪ .1925 -‬דגל בקו תקיף נגד המדיניות האנטי‪-‬ציונות של‬ ‫ממשלת המנדט הבריטית בארץ ישראל‪.‬‬

‫‪ 22‬שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫על הפגישה המחודשת‪ .‬אמרתי לה‪" :‬באתי לווילנה כי לא ידעתי דבר על הנעשה בה“‪ .‬תוך‬ ‫זמן קצר החלו הגרמנים לחטוף יהודים ולשלוח אותם לפונאר‪ .‬למעשה‪ ,‬כל מה שהתרחש‬ ‫בסלונים חזר על עצמו גם בווילנה‪ .‬ידענו שאנשים צעירים יוצאים לעבודה ונעלמים‪ ,‬אבל‬ ‫לא שיערנו לעצמנו שהם מוצאים להורג‪ .‬בשבילי זו הייתה מציאות חדשה לחלוטין‪ .‬את‬ ‫וילנה עזבתי מתוך פחד שישלחו אותי לסיביר וכשחזרתי כבר רוב היהדות לא הייתה קיימת‪.‬‬ ‫מדובר בחודשים הראשונים לפני הקמת הגטו‪ .‬הסתבר לי‪ ,‬שכשהגרמנים נכנסו לווילנה‬ ‫הייתה בריחה המונית של יהודים‪ .‬כל מי שרק יכול היה לברוח עשה זאת במהירות‪.‬‬ ‫באותם ימים עסקנו בהעברת הבחורים למקומות מסתור‪ ,‬כי הגרמנים ניסו תחילה לצוד‬ ‫אותם ונשקפה להם סכנה מיידית‪.‬‬ ‫בווילנה נשארו חברי תנועה מעטים בלבד‪ ,‬שאת רובם לא הכרתי‪ .‬הם לא עזבו את העיר‪,‬‬ ‫כי ראו עצמם מחויבים להוריהם ולמשפחתם‪ .‬אחרים התפזרו במקומות שונים‪ ,‬חלקם כלל‬ ‫לא היה בווילנה ואחרים ברחו למזרח פולין‪ ,‬למקומות שמהם הגיעו – רוסיה וכדומה‪ .‬חלק‬ ‫גדול מהחברים שלנו התקבץ באוזבקיסטאן ושהה בה כל המלחמה‪.‬‬ ‫במסגרת הפעולה להסתרת הבחורים הצלחנו להסתיר את אבא קובנר במנזר‪ .‬לתנועת‬ ‫"השומר הצעיר“ היה קשר עם תנועת הצופים הפולנים‪ ,‬כי שתי התנועות עסקו בפעילות‬ ‫צופית‪ .‬עם זאת‪ ,‬חברי תנועת הצופים הפולנית היו מאוד לאומניים והיו להם קשרים עם‬ ‫אנשי כמורה‪ .‬אירנה אדמוביץ‘‪ ,‬למשל‪ ,‬קתולית אדוקה‪ ,‬נקשרה מאוד לתנועה הלאומנית‬ ‫הפולנית‪ ,‬אבל גם הייתה קרובה ל“השומר הצעיר“‪ .‬היא נהגה לומר ש“מענית“ הוא הקיבוץ‬ ‫שלה‪ .‬היא יצרה קשר עם חברתה בווילנה‪ ,‬יַ ְדזָ ‘ה (ידוויגה דודז‘יץ‘)‪ ,‬וזו יצרה קשר עם אנה‬ ‫בורקובסקה‪ ,‬אם המנזר‪ ,‬שהסכימה להסתיר מספר חברים שלנו‪ :‬אבא קובנר‪ ,‬אחיו מיכאל‬ ‫קובנר‪ ,‬אריה וילנר ואחרים‪ .‬היינו בקשר עם יַ ְדזָ ‘ה כל תקופת הגטו‪ .‬לאחר שיצאנו ליער‬ ‫נודע לנו‪ ,‬שהגרמנים רצחו אותה‪.‬‬ ‫אנה בורקובסקה‪ ,‬אישה בעלת תודעה לאומית פולנית‪ ,‬התגלתה לנו כאישיות מיוחדת‬ ‫במינה‪ .‬בתקופה מסוימת הסתתרו במנזר די הרבה יהודים ולא רק מהתנועה שלנו‪ .‬התנהלו‬ ‫שם ויכוחים בלתי פוסקים על הנעשה סביבנו‪ .‬גם חייקה גרוסמן נהגה לבקר שם‪ .‬אריה וילנר‬ ‫עמד על כך‪ ,‬שעליו לחזור לוורשה‪ .‬הוא ייצג את "הגישה המערבית“ ואילו אבא את "הגישה‬ ‫המזרחית“ (לא במשמעות הישראלית‪ ,‬כמובן)‪ .‬מדובר בשתי גישות קיצוניות ושונות זו מזו‪.‬‬ ‫אריה ואבא היו אנשים אינטליגנטים ‪ ,‬שניהם עבדו קשה בחקלאות ולאחר מכן ניהלו את‬ ‫הוויכוחים‪ ,‬גם עם הנזירות‪ .‬למעשה‪ ,‬הדיונים נסבו על דרכה של התנועה‪ :‬האם להסתתר או‬ ‫להמשיך ולשמור על אופי התנועה? מאוחר יותר‪ ,‬כשכבר הוקם הגטו‪ ,‬התנהל ויכוח האם‬ ‫לחזור לגטו או לא והאם להעביר את האנשים למקומות אחרים‪.‬‬ ‫בגטו לא פעלה הנהגה כלשהי‪ .‬ההנהגה הסתתרה במנזר ומשם שלחה לנו את החלטותיה‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬אריה וילנר עזב מוקדם וחזר לוורשה‪ ,‬שם פעל כדמות מרכזית‪.‬‬

‫‪21‬‬

‫הריכוז השומרי בווילנה (ויטקה עומדת שלישית מימין)‪1940 ,‬‬

‫חלק שני‪:‬‬ ‫הכיבוש הגרמני והגטו בווילנה‬ ‫מראיין‪ :‬אברהם אצילי‪1989 ,‬‬ ‫ויטקה‪ :‬מיד עם כניסת הגרמנים לסלונים החלו הפרעות ביהודים‪ .‬כבר בחודש הראשון‪ ,‬הגרמנים‬ ‫התאכזרו ליהודים‪ ,‬שהתגוררו מחוץ לתחום השליטה הסובייטי והוציאו אותם להורג‪.‬‬ ‫כאשר נודע לי‪ ,‬שהגרמנים פלשו לווילנה‪ ,‬אמרתי לעצמי‪ :‬כל ידידיי נמצאים בווילנה‪ ,‬משפחה‬ ‫אין לי‪ ,‬מוטב‪ ,‬אם כן‪ ,‬שאחזור לשם‪ .‬כולם אמרו שהשתגעתי‪ ,‬משום שנסיעה לווילנה פרושה‬ ‫לנסוע לכיוון החזית‪ .‬בכל זאת‪ ,‬עליתי על רכבת צבאית לכיוון וילנה‪ ,‬שהובילה נשק וחיילים‬ ‫לחזית‪ .‬אחד הקצינים ניגש אליי וניהל איתי שיחה‪ .‬הוא שאל אותי‪ ,‬האם אני פרוטסטנטית?‬ ‫השבתי בשלילה‪ .‬הוא המשיך לשאול האם אני פרובסלבית או אולי קתולית? "לא!“ השבתי‬ ‫נחרצות‪ .‬הוא לא הניח לי‪ ,‬המשיך לחקור ולבסוף שאל האם אני יהודייה? השבתי בחיוב‪.‬‬ ‫הקצין כל כך נדהם‪ ,‬שמיד הסתלק‪ ,‬משום שאסור היה לדבר עם יהודים ואני לתומי עניתי‬ ‫לו על שאלותיו‪ .‬הבנתי שמסוכן מדי לנסוע ברכבת והחלטתי להמשיך דרכי בטרמפים‪.‬‬ ‫לפנות ערב הגעתי לווילנה ולא ידעתי מה מתרחש בה‪ .‬לא ידעתי על הצווים האוסרים‬ ‫על היהודים לצאת בערב או ללכת על המדרכות; לא ידעתי על החובה לענוד טלאי צהוב‪.‬‬ ‫פסעתי במהירות לעבר הבית שבו גרתי‪ .‬כשרוז‘קה ראתה אותי היא כמעט התעלפה‪ .‬שמחנו‬

‫‪ 20‬שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫הייתה הפתעה מוחלטת‪ ,‬על אף שהשטח "בער"‪ :‬המפלגה הנאצית שלטה בגרמניה‪ ,‬ליל‬ ‫הבדולח‪ 5‬כבר התרחש וגירוש יהודים מגרמניה נמשך ‪ -‬גם לביתנו הגיעה משפחה מגרמניה‬ ‫שחיפשה מקלט‪ .‬היום‪ ,‬אינני מבינה איך לא הבנו ולא חשנו‪ ,‬שהאדמה רועדת תחתינו‪ .‬אני‬ ‫גם לא זוכרת שבתנועה חשבנו‪ ,‬שאנחנו נתונים בסכנת חיים‪ .‬הקהילה טיפלה ביהודים‬ ‫שגורשו מגרמניה ואנו המשכנו בשגרת חיינו‪.‬‬

‫בחופשת נעורים‪ .‬ויטקה רביעית משמאל‬

‫אני אברח‪ ,‬אליי ככה לא יתייחסו‬ ‫ב‪ 1-‬בספטמבר ‪ 1939‬הגרמנים פלשו לפולין‪ .‬קאליש קרובה מאוד לגבול‪ ,‬כך שהם הגיעו‬ ‫אליה תוך יום‪-‬יומיים‪ .‬היו אלה ימי החופש הגדול ואני שהיתי בבית הוריי‪ .‬המטוסים טסו‬ ‫מעלינו ואנחנו הבנו שפרצה מלחמה‪.‬‬ ‫כל יהודי העיר ברחו לבלשקי – עיירה המרוחקת מהגבול‪ .‬הבריחה הזו הייתה קצת משעשעת‪,‬‬ ‫שכן נאחזנו בכל אמצעי התחבורה שיכולנו להשיג – עגלות‪ ,‬סוסים וכמובן שצעדנו ברגל‪.‬‬ ‫כשהגענו לעיירה הראשונה פגשנו את הגרמנים שהקדימו אותנו‪ .‬נחרדנו מהעוצמה הגרמנית‪,‬‬ ‫בעיקר כשראינו צבא ממונע ובעל יכולות‪ .‬אני זוכרת‪ ,‬שהגרמנים צחקו עלינו‪" :‬מה אתם‬ ‫חושבים‪ ,‬שאתם יכולים לברוח מהצבא שלנו? ולאן תברחו?" שאלו בלעג‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬כל יהודי קלאיש נאלצו לחזור לביתם‪ .‬מבחינתי האישית‪ ,‬המלחמה קטעה את לימודיי‪.‬‬ ‫תמיד אזכור את החייל הגרמני‪ ,‬שאמר לי פעם‪" :‬אנחנו מהוורמאכט‪ ,‬מהצבא הגרמני‪ ,‬לכן‬ ‫אתם‪ ,‬היהודים‪ ,‬עדיין במצב טוב‪ .‬חכו ותראו כשיבואו אנשי ה‪-‬אס‪ .‬אס‪ ...‬אז כבר תכירו באמת‬ ‫את הגרמנים"‪ .‬גם החיילים הגרמנים שלחו יהודים למחנות עבודה והתנכלו להם בכל דרך‬ ‫אפשרית‪ ,‬ואנחנו‪ ,‬הצעירים‪ ,‬עדיין לא הבנו עד כמה המצב חמור‪.‬‬ ‫‪ .5‬פוגרום שנערך ביהודים ברחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה)‪ ,‬בלילה שבין ה‪ 9-‬ל‪ 10-‬בנובמבר ‪.1938‬‬

‫‪13‬‬

‫בכיתה י"ב‪ ,‬לקראת בחינות הבגרות‪ ,‬חברותיי מ"השומר הצעיר" שכנעו אותי לעזוב את‬ ‫בית"ר ולהצטרף ל"השומר הצעיר"‪.‬‬ ‫בגיל ‪ 17‬סיימתי את הלימודים ואת מבחני הבגרות ונשארתי שנה בבית‪ .‬לאחר מכן יצאתי‬ ‫ללמוד בוורשה‪ ,‬בסמינר ללימודי יהדות‪ ,‬במכון של פרופסור שור‪ .‬את ההחלטה לנסוע‬ ‫לוורשה קיבלתי באופן ספונטני‪ ,‬לאחר שכעסתי על אחד מהוריי‪ .‬סכום הכסף שעמד לרשותי‬ ‫הספיק לכרטיס נסיעה בלבד‪ .‬הגעתי לוורשה‪ ,‬בלי שהכרתי איש וזה היה מטורף לגמרי‪.‬‬ ‫עם בואי לוורשה הלכתי מיד לקן של "השומר הצעיר"‪ .‬חיפשתי מקום לינה ומצאתי בית‬ ‫שבו התגוררו כ‪ 30-‬איש ושם לנתי‪ .‬רציתי להירשם ללימודים‪ ,‬אך מאחר שלא היה לי כסף‬ ‫ביקשתי ממישהו שילווה לי חמישה זהובים והוא נענה לבקשתי‪ .‬לאחר שהתחלתי לעבוד‬ ‫במתן עזרה לימודית החזרתי לו את הכסף‪.‬‬ ‫במהלך לימודיי הצטרפתי לאגודת סטודנטים בשם "אבוקה"‪ ,‬שהייתה קרובה בדעותיה‬ ‫ל"השומר הצעיר"‪ ,‬אך נפרדתי ממנה כעבור זמן מה‪ .‬הפעילות שם כללה בעיקר שיחות‬ ‫אינטלקטואליות‪.‬‬ ‫בוורשה התגוררתי שנה‪ ,‬עד שפרצה המלחמה‪ .‬שנה זו השפיעה מאוד על התפתחותי‪.‬‬ ‫יונה‪ :‬כפי שאני מבינה‪ ,‬מדובר בשנת ‪ .1938‬מה הייתה השפעת ההתרחשויות בעולם הגדול‬ ‫ובעולם היהודי עלייך?‬ ‫ויטקה‪ :‬ב‪ 1938-‬פרצה כבר אנטישמיות בפולין‪ ,‬אבל איש לא שיער עדיין מה עתיד לקרות‪ .‬הייתי‬ ‫מגיעה לקן של "השומר הצעיר" ונפגשת עם הנוער הוורשאי‪ ,‬הגאוותן מאוד‪ .‬כעבור זמן‪,‬‬ ‫כשהגעתי לווילנה‪ ,‬גיליתי שגם שם הנוער גאוותן לא פחות‪ .‬אנשי ורשה האמינו שאין עוד‬ ‫איש כמותם וגם תושבי וילנה חשבו שאין דומים להם‪.‬‬ ‫הייתי בחורה די משכילה‪ ,‬אבל כשהגעתי לקן‪ ,‬הסתבר שאני נחשבת לבורה בעיני החניכים‪ ,‬כי‬ ‫לא קראתי את "להבות" של סטניסלב בז'וז'ובסקי‪ 4‬ולא הלכתי לקונצרטים של הפילהרמונית‪.‬‬ ‫הם היו משכילים סנובים ויצרו סביבם אווירה פחות נוחה‪ .‬על אף זאת‪ ,‬תוך זמן קצר התגברתי‬ ‫על קשיי ונקשרתי לחברים רבים בקן‪ .‬עברנו יחד חלק מהמלחמה‪ .‬באותן שנים חייתי חיים‬ ‫סוערים ומאוד מספקים‪.‬‬ ‫אל בית הוריי נסעתי רק בחופשות‪ ,‬כי קאליש הייתה רחוקה מוורשה‪ .‬אני זוכרת‪ ,‬שבחופש‬ ‫הגדול‪ ,‬בדרכי לקאליש ברכבת‪ ,‬הרגשתי את הרוחות הרעות המנשבות בסביבה‪ .‬בגילויי‬ ‫אנטישמיות נתקלנו בעיקר באוניברסיטה‪ ,‬כאשר בפני היהודים נסגרו חלק מהמקצועות‪,‬‬ ‫כמו‪ :‬רפואה‪ ,‬הנדסה וארכיטקטורה‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬בוגרי אוניברסיטות לא הצליחו למצוא‬ ‫עבודה וגם המורים המשכילים פוטרו מעבודתם‪ .‬כמו כן‪ ,‬התפרסמו כרוזים נגד היהודים‬ ‫והושלכו אבנים על חנויותיהם‪ .‬עם זאת‪ ,‬איש מאיתנו לא חשב שתפרוץ מלחמה וכשזו פרצה‪,‬‬ ‫‪ .4‬סופר והוגה דעות‪ .‬ספרו "להבות" תורגם לעברית על ידי בנימין טנא ב‪ 1940-‬והשפיע רבות על חניכי‬ ‫"השומר הצעיר" בפולין‪.‬‬

‫‪ 12‬שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫המשטר הלימודי בבית הספר היה יותר מחמיר מאשר באותם ימים בפולין‪ .‬היה לי סדר‬ ‫משלי בלימודים‪ .‬היו ימים שהייתי מגיעה רק לשיעוריו של המורה לתנ"ך‪ ,‬שכל כך הבין אותי‬ ‫ותמך בי‪ .‬בכלל‪ ,‬הגעתי רק לשיעורים שעניינו אותי‪ ,‬אבל עם זאת‪ ,‬סיימתי את הלימודים‬ ‫בהצלחה‪ .‬למעשה‪ ,‬המבחן הראשון שעמדתי בפניו היה מבחן הבגרות‪ .‬בגלל האנטישמיות‬ ‫בפולין‪ ,‬לא נתנו ליהודים להתקדם במקצועות חופשיים‪ ,‬ומה שנותר להם היה ללמוד וללמד‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬כל תלמיד‪ ,‬גם אם לא הצטיין בלימודיו‪ ,‬נשאר ללמוד בבית הספר‪.‬‬ ‫כל השנים‪ ,‬מאז היותי נערה בת ‪ ,14‬עבדתי בהוראה מתקנת‪ .‬נתתי שיעורים פרטיים‬ ‫והרווחתי כסף למימון לימודיי‪ .‬היה לי הרבה זמן פנוי‪ ,‬כי את שיעורי הבית הכנתי עוד‬ ‫בשעות הלימודים – בשיעור אחד סיימתי את שיעורי הבית של השיעור האחר‪ .‬לא רציתי‬ ‫להפסיד את ההפסקות ולכן הכנתי את שיעורי הבית במהלך השיעורים‪.‬‬ ‫גרמנית לא למדתי מסיבות אידיאולוגיות‪ ,‬מתוך הזדהות עם פולין‪ .‬אחרי הסכם ריבנטרופ‪-‬‬ ‫מולוטוב‪ ,2‬הפולנים שנאו את הגרמנים שהשתלטו עליהם‪ ,‬ואני הייתי אז פטריוטית פולנית‪.‬‬ ‫הזדהיתי עם העם הפולני באופן מוחלט והתאבלתי על מותו של פילסוצקי‪ .3‬ההזדהות שלי‬ ‫הייתה יותר תרבותית מפוליטית‪ ,‬כי התעניינתי מאוד בתחומי תרבות שונים – ספרות‪,‬‬ ‫תיאטרון‪ ,‬סגנון לבוש וכדומה‪ .‬את נפוליאון הערצנו‪ ,‬כי הוא עזר לפולנים‪ .‬קשה להבין‬ ‫איך בבית ספר יהודי‪-‬ציוני הגיעו להזדהות כזו עם פולין‪ .‬אולי ב"השומר הצעיר" זה היה‬ ‫אחרת‪ ,‬אבל אני תמיד הייתי שונה‪ .‬ייתכן שזו גם הסיבה שהסכם ריבנטרופ‪-‬מולוטוב לא‬ ‫ממש הטריד אותי‪ .‬חודשיים לפני המלחמה אמר לי קצין פולני‪ ,‬ששוחחתי איתו‪ ,‬שלדעתו‬ ‫אין מקום ליהודים בפולין‪.‬‬ ‫אחזור לימים בבית הספר‪ .‬בחופש‪ ,‬לפני שנת לימודיי האחרונה ובחינות הבגרות‪ ,‬לקחתי‬ ‫שיעורים פרטיים וסיימתי את כל המבחנים בהצלחה‪.‬‬ ‫חלק מהתלמידים בבית הספר היו חברי "השומר הצעיר"‪ ,‬אבל אני השתייכתי לבית"ר‪.‬‬ ‫המורים‪ ,‬שהיו ציונים משכילים וקשורים למפא"י‪ ,‬הציקו לי כל הזמן‪" :‬איך את יכולה להיות‬ ‫בבית"ר? עם מי את מסתובבת"? ואכן‪ ,‬לבית"ר הצטרפו רק בחורים ואני‪ ,‬נערה בת ‪ ,14‬הייתי‬ ‫הבחורה הראשונה שהתקבלה לתנועה הזו‪ .‬הייתי מאוד גאה בכך‪ .‬זאת הייתה חוויית ילדות‬ ‫מעצבת‪ .‬אמרתי לעצמי‪" :‬אם בבית"ר אין בחורות‪ ,‬אהיה אני הבחורה הראשונה"‪ .‬הצלחתי‬ ‫לשכנע את אחיי להצטרף לתנועה‪ ,‬אפילו את אבי‪ ,‬שהיה רוויזיוניסט‪ .‬למעשה‪" ,‬סחבתי"‬ ‫את כל בני משפחתי לסביבה הבית"רית‪.‬‬ ‫כל התנועות בחו"ל הושפעו מהאירועים בארץ‪ .‬בבית"ר שמו דגש על ההכנה הצבאית‬ ‫ללחימה בארץ‪ .‬עשינו תרגילים צבאיים והתחנכנו על ברכי "שתי גדות לירדן‪ ,‬זו שלנו‪,‬‬ ‫זו גם כן"‪ .‬הרכבם של חניכי בית"ר היה שונה לגמרי מהרכבם של חניכי "השומר הצעיר"‪.‬‬ ‫‪ .2‬הסכם אי‪-‬התקפה‪ ,‬שנחתם בין גרמניה לברית המועצות באוגוסט ‪.1939‬‬ ‫‪ .3‬יוזף פילסוצקי‪ ,‬נשיא פולין מ‪ 1926-‬ועד למותו במאי ‪.1935‬‬

‫‪11‬‬

‫בעיר קאליש התגוררו כ‪ 80-‬אלף תושבים‪ ,‬מהם כ‪ 25%-‬היו יהודים‪ .‬גרנו בשכונה יהודית‪,‬‬ ‫בבית שהיה שייך לסבי‪ .‬קרובי משפחה רבים שלנו גרו בשכונות לא‪-‬יהודיות‪.‬‬ ‫הייתה לי משפחה גדולה בקאליש‪ .‬לאמי היו חמישה אחים ואחות‪ ,‬שהיו נפגשים מדי פעם‪,‬‬ ‫בעיקר בחגים‪ ,‬אצל סבתא‪ .‬הם היו משפחות מודרניות‪ ,‬יותר מהמקובל באותם ימים‪ ,‬שבחרו‬ ‫להביא לעולם ילד אחד או שניים; הקשרים בין המשפחות היו רופפים למדי‪.‬‬ ‫את לימודיי בכיתה א' התחלתי בבית ספר יהודי‪ ,‬פרטי ויקר מאוד‪ .‬בגלל מצבנו הכלכלי‬ ‫(הוריי עסקו במסחר צנוע)‪ ,‬עברתי ללמוד שנה אחת בבית ספר כללי‪ ,‬אבל בסיומה חזרתי‬ ‫לבית הספר היהודי‪ .‬אחיי נשלחו ללמוד בבית הספר "תחכמוני" לבנים‪ ,‬שפעל ברוח דתית‪.‬‬ ‫לא ברור לי מה הניע את הוריי לשלוח אותם לבית ספר דתי‪.‬‬ ‫הפער ברמת הלימודים בין שני בתי הספר – היהודי והכללי – היה עצום‪ .‬בבית הספר היהודי‬ ‫למדנו שתי שפות‪ ,‬פולנית ועברית‪ .‬יידיש לא ידעתי‪ .‬כשהגעתי לווילנה‪ ,‬כולם דיברו יידיש‬ ‫ואני‪ ,‬כמו גויה‪ ,‬לא הבנתי כלום‪ .‬היו כאלה שחשבו אותי למתבוללת‪ ,‬כי דיברתי פולנית‪.‬‬ ‫בכיתה ד' עברתי לגימנסיה היהודית‪ ,‬שמוריה היו מצוינים‪ .‬באותה עת פעלה בפולין שרשרת‬ ‫של גימנסיות יהודיות‪ ,‬שבהן עשו שתי בגרויות – בפולנית ובעברית‪.‬‬ ‫למדנו מגוון רב של נושאים – עברית‪ ,‬תנ"ך‪ ,‬ספרות והיסטוריה עברית‪ .‬בוגרי בית הספר‬ ‫דיברו עברית רהוטה‪ .‬כשהגעתי לגימנסיה‪ ,‬לא ידעתי לקרוא היטב בעברית ולכן כתבתי‬ ‫מילים עבריות באותיות לטיניות‪ .‬כעבור שנה כבר השגתי את שאר התלמידים‪ .‬היה לי מורה‬ ‫נהדר‪ ,‬שמאוד תמך בי והודות לו התאקלמתי יפה בכיתה‪.‬‬ ‫הייתי ילדה שובבה‪ ,‬בורחת מדי פעם מבית הספר‪,‬‬ ‫שעלותו‪ ,‬כאמור‪ ,‬הייתה גבוהה‪ .‬מי שלא שילם‬ ‫נשלח הביתה‪ .‬הייתי משוטטת הרבה עם חבריי‬ ‫והיינו מבלים נהדר – שטים בסירות‪ ,‬מטיילים‬ ‫בפארק הגדול וסתם משתובבים‪.‬‬ ‫אני זוכרת את בית הספר בכלל ואת הלימודים‬ ‫בפרט כחוויה חיובית ביותר‪ .‬המורים התייחסו‬ ‫אליי מאוד יפה ושיטת הלימוד הייתה מעניינת‬ ‫ומתקדמת‪ .‬המורים היו משכילים‪ ,‬חלקם שלטו‬ ‫בשפות רבות והשפיעו עליי ועל דרכי בעתיד‪ .‬לא‬ ‫נערכו מבחנים‪ ,‬אך ניתן דגש על שיעורי בית‪ ,‬אבל‬ ‫אם מישהו לא הכין אותם‪ ,‬לא נפלו מהכיסא…‬ ‫אני חושבת שאפילו בקיבוץ‪ ,‬בשנים הראשונות‪,‬‬ ‫פורטרט‪1937 ,‬‬

‫‪ 10‬שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫שם‪ :‬ויטקה‬ ‫שם משפחה‪ :‬קובנר (קמפנר)‬ ‫תאריך לידה‪14.3.1920 :‬‬ ‫שם האב‪ :‬צבי‬ ‫שם האם‪ :‬חיה‬ ‫ארץ מוצא‪ :‬פולין‬ ‫עיר מוצא‪ :‬קאליש‬ ‫תאריך עלייה לארץ‪1946 :‬‬ ‫חברת קיבוץ עין החורש משנת ‪1946‬‬ ‫יוצאת תנועת הנוער בית"ר בנערותה ו"השומר הצעיר" בבגרותה‪.‬‬

‫חלק ראשון‪:‬‬ ‫ילדות‪ ,‬נעורים‪ ,‬בחרות‪ ,‬פרוץ המלחמה‪ ,‬וילנה‬ ‫מראיינת‪ :‬יונה הרצברג‪2001 ,‬‬ ‫ויטקה‪ :‬נולדתי בשנת ‪ ,1920‬בעיר קאליש שבמערב פולין‪ ,‬הקרובה לגבול הגרמני‪ .‬זאת הייתה עיר‬ ‫מחוז ידועה גם בהיסטוריה היהודית‪ ,‬שכן צמחה בה קהילה יהודית החל מהמאה ה‪.12-‬‬ ‫אמי הייתה ילידת העיר‪ ,‬אבי הגיע מעיירה קטנה – זדונסקה וֹולה‪ .‬לאחר שנישאו‪ ,‬אבא עבר‬ ‫להתגורר בקאליש‪.‬‬ ‫אבא גדל במשפחה דתית מאוד‪ ,‬אבל הוא עצמו היה אדם חופשי בדעותיו‪ .‬כאשר החליט‬ ‫להסיר מעליו את המעיל והכובע החסידיים‪ ,‬נאלץ לעזוב את העיירה וגם את משפחתו‪.‬‬ ‫אינני יודעת הרבה על משפחתו של אבא‪ .‬ידוע לי‪ ,‬שזו הייתה משפחת רבנים‪ ,‬אבל אינני‬ ‫בטוחה בכך‪ .‬אבא היה בין הראשונים במשפחתו שעזב את הדת‪ ,‬לאחר מכן כל אחיו ואחיותיו‬ ‫הלכו בעקבותיו‪ .‬עזיבת הדת נחשבה במשפחה לבגידה קשה‪.‬‬ ‫גדלתי בבית חילוני‪ .‬גרנו יחד עם הסבים מצד אמי‪ ,‬שהיו אנשים אדוקים‪ ,‬אך פחות ממשפחתו‬ ‫של אבי‪ .‬הסבים שלי דיברו יידיש‪ ,‬אבל בבית הוריי השפה המדוברת הייתה פולנית‪ .‬המשרתת‬ ‫הדליקה נרות שבת וגם שמרה על הכשרות‪ .‬אני זוכרת‪ ,‬שהיא הייתה צועקת לאמי‪" :‬שוב‬ ‫בלבלת את החלבי עם הבשרי"‪.‬‬ ‫אינני בטוחה שהוריי שמרו על קדושתה של השבת‪ .‬בחגים הגדולים אבי הלך לבית הכנסת‪,‬‬ ‫כי כך היה מקובל‪ .‬אינני חושבת שהוא היה צם ביום כיפור‪ .‬נרות שבת דלקו רק כדי שסבתי‬ ‫תראה אותם אם במקרה תיכנס אלינו הביתה‪ .‬בבית לא עשו עניין גדול מהדת‪ ,‬עובדה‬ ‫שהשפיעה עליי מאוד‪.‬‬

‫‪9‬‬

‫הקדשה ‪ /‬אבא קובנר‬ ‫לויטקה‬ ‫ַעל ַָהּיָ ִמים ָה ֵהם‬ ‫זֹוה ֶרת‬ ‫ֶש ִׁהיית ְבּלֹונְ ִדינִ ית ֶ‬ ‫ְמ ַּת ְע ַּת ַעת ֵעינֵ י ַהגֶּ ְר ָמנִ ים‬ ‫ְּתזָ זִ ית‬ ‫רּוח‬ ‫כְּ ַ‬ ‫ִהנַּ ְח ֶּתם לְ ַס ֵפּר לַ יְ לָ ִדים‬ ‫כָּ ל עֹוד ֵהם יְ לָ ִדים‬ ‫ִבּ ְמ ֻש ָּׁתף;‬

‫ַעל ַה ֵטּרּוף ָה ָטּהֹור‬ ‫י‪-‬ד ַעת‪ְ .‬בּלִ י ַבּיִ ת‪,‬‬ ‫ֶשׁל ְשׁפּויֵ ַ‬ ‫ֱבּלִ י ַא ְר ֵצְך‪ְ ,‬בּלִ י ָחסּות‬ ‫ֲא ִפּלּו ְבּלִ י ֶצ ַבע ְש ָׂע ֵרְך! –‬ ‫ִהנַּ ְח ֶּתם ֶש ְׁת ַס ְפרּו לַ נְּ כָ ִדים‬ ‫כְ ֶשּיְ גְ ּדלּו‬ ‫ְמ ֻש ָּׁתף;‬

‫בּורת ְש ִׁת ָיק ֵתְך‬ ‫ִמי יְ ַמלֵ ּל גְּ ַ‬ ‫כְּ נֶ גֶ ד‬ ‫ַבּּיֹום ָה ֶא ָחד ָשׁקּול‬ ‫כָּ ל ַהּיָ ִמים‬ ‫ִמּמּול‬ ‫ִבּ ְסלֹון ֶק ֶיט ִרנְ יגַ‬ ‫ּתּוחים‬ ‫ֲח ַדר ַהנִ ִ‬ ‫קֹורא לַ נְּ ָש ָׁמה‬ ‫כְּ ֶשׁכָּ ל ֶא ָחד ָהיָ ה ֵ‬ ‫ֲחיִ י!‬ ‫גֹורלֹו‬ ‫לְ ָ‬ ‫חֹורי ַה ַפּ ְרגֹּוד‪,‬‬ ‫ֵמ ֲא ֵ‬ ‫ְבּנִ ְפ ָרד‪.‬‬

‫‪ ,14.3.1987‬י"ג באדר תשמ"ו‬ ‫מתוך‪ :‬סלון קטרינג‪ ,‬הוצאת הקיבוץ המאוחד‪ ,‬יולי ‪1987‬‬

‫‪8‬‬

‫ראשון‪ :‬בדרך‬ ‫שער ראשון‪:‬‬ ‫שער‬ ‫בדרך‬

‫עם המשפחה המורחבת בקאליש לפני המלחמה (ויטקה בשורה השנייה מלמעלה מצד ימין)‬

‫שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫קסם מיוחד עמד באוויר ‪ /‬ציפי בן ציון‬

‫‪151‬‬

‫ויטקה הפרטיזנית ‪ /‬מכתב של אמי קובנר‬

‫‪152‬‬

‫לזכר סבתא ‪ /‬עמיקם קובנר‬

‫‪154‬‬

‫מפנקת וגם מלמדת ‪ /‬דניאל קובנר‬

‫‪156‬‬

‫שער רביעי‪ :‬מכתבים משכבר‬

‫‪157‬‬

‫הילד השעין את ראשו ‪ /‬אבא קובנר‬

‫‪158‬‬

‫זה קשה‪ ,‬אך צריך להמשיך ‪ /‬רוז'קה קורצ'אק‬

‫‪159‬‬

‫מכתבים מאבא קובנר לויטקה‬

‫‪161‬‬

‫אהיה כאדם הממתין בחוף לספינה שלו‪ ,‬שהיא עדיין בים‬

‫‪161‬‬

‫בוב שלי‪ .‬בוב שלי‬

‫‪162‬‬

‫יפים פניך‪ ,‬רעיתי‪ ,‬כולך עמי‬

‫‪163‬‬

‫את ויט‪ ,‬חסרה לי כל כך‬

‫‪166‬‬

‫מכתבים מויטקה למיכאל‬

‫‪167‬‬

‫חיים ללא חלום וללא ציפייה אינם חיים‬

‫‪167‬‬

‫בציוריך ניכרת היד וגם הלב‬

‫‪168‬‬

‫קשה לשאת כישלון‪ ,‬תסכול ובדידות‬

‫‪170‬‬

‫הציעו לאבא להיות מזכיר הקיבוץ הארצי‬

‫‪171‬‬

‫יתרונו של אדם במעשיו ולא במילים מפוצצות‬

‫‪172‬‬

‫לא מסוגלת להפסיק דברים באמצע‬

‫‪173‬‬

‫בדומה לאביך‪ ,‬אתה יכול לעשות רק דבר אחד ולהתמסר לו‬

‫‪173‬‬

‫יש זמנים שאפשר להגדיר את הזהות האישית כזהות הלאומית‬

‫‪174‬‬

‫ספר שיריו של אבות ישורון – חוויה גדולה‬

‫‪175‬‬

‫שער חמישי‪ :‬אלבום צילומים‬

‫‪177‬‬

‫שער שישי‪ :‬פרידה‬

‫‪195‬‬

‫אליך ‪ /‬אבא קובנר‬

‫‪196‬‬

‫תפילתי התקבלה ‪ /‬שלומית קובנר‬

‫‪197‬‬

‫שיח ‪ /‬שלומית קובנר‬

‫‪198‬‬

‫לזכר אמא ‪ /‬מיכאל קובנר‬

‫‪200‬‬

‫תוכן העניינים‬

‫פתח דבר‪ :‬פרופסור דינה פורת‬ ‫שער ראשון‪ :‬בדרך‬

‫‪5‬‬ ‫‪7‬‬

‫הקדשה ‪ /‬אבא קובנר‬

‫‪8‬‬

‫חלק ראשון‪ :‬ילדות‪ ,‬נעורים‪ ,‬בחרות‪ ,‬פרוץ המלחמה‪ ,‬וילנה ‪ /‬מראיינת‪ :‬יונה הרצברג‬

‫‪9‬‬

‫חלק שני‪ :‬הכיבוש הגרמני והגטו בווילנה ‪ /‬מראיין‪ :‬אברהם אצילי‬

‫‪20‬‬

‫חלק שלישי‪ :‬פרטיזנים ביער‪ ,‬השחרור ‪ /‬מראיין‪ :‬אברהם אצילי‬

‫‪34‬‬

‫חלק רביעי‪" :‬יציאת אירופה" ‪ /‬מראיין‪ :‬אברהם אצילי‬

‫‪53‬‬

‫חלק חמישי‪" :‬הנקם" ‪ /‬מראיין‪ :‬אברהם אצילי‬

‫‪63‬‬

‫חלק שישי‪ :‬בארץ ובקיבוץ ‪ /‬מראיינת‪ :‬יונה הרצברג‬

‫‪81‬‬

‫שער שני‪ :‬ויטקה ודרך עבודתה בשדה הפסיכולוגיה‬

‫‪93‬‬

‫כעת חיה ‪ /‬אבא קובנר‬

‫‪94‬‬

‫תפיסת העולם של ויטקה בשדה הפסיכולוגיה לאור תורתו של ד"ר שטרן ‪ /‬מיכאל קובנר‬

‫‪95‬‬

‫נוכחות חיה ‪ /‬ענבל קליינר‬

‫‪123‬‬

‫היא אהבה את החיים ‪ -‬שיחה עם גאולה גל ‪/‬מראיין‪ :‬יגאל וילפנד‬

‫‪126‬‬

‫נגעה בנכון ‪ /‬רחל שמיר‬

‫‪133‬‬

‫לויטקה ‪ -‬מילים שבאו עם השנים ‪ /‬אביה רבין‬

‫‪134‬‬

‫זוכרת אותה באהבה ‪ /‬נעמי מיתקי‬

‫‪135‬‬

‫שער שלישי‪ :‬דברים לדמותה‬

‫‪137‬‬

‫כל החשבון ‪ /‬אבא קובנר‬

‫‪138‬‬

‫ויטקה שזכיתי להכיר ולהעריץ ‪ /‬חנוך ברטוב‬

‫‪139‬‬

‫עם ויטקה ‪ /‬מוקי צור‬

‫‪140‬‬

‫צירוף נדיר של חכמה ונועזות ‪ /‬מוקי צור‬

‫‪143‬‬

‫ויטקה חברתי ‪ /‬גיטה אלכסנדרוני‬

‫‪144‬‬

‫על הספה ‪ /‬עידית בכר‬

‫‪146‬‬

‫דברי פרידה ‪ /‬יונת רוטביין‪-‬מרלא‬

‫‪147‬‬

‫ההלוויה האחרונה ‪ /‬אליעזר יערי‬

‫‪149‬‬

‫הידידות שנשארה ‪ /‬חיים מילר‬

‫‪150‬‬

‫ויטקה לוחמת לחיים‬

‫ויטקה קמפנר‪-‬קובנר ‪2012-1920‬‬