Page 1

‫סיפור חיי‬ ‫מאת אביבה סנה צימרמן‬


‫אביבה סנה צימרמן‬

‫סיפור חיי‬

‫תמלול ועריכה‪ :‬ג’ודי גרנות‪-‬אבי‪-‬דרורי‬ ‫עיצוב‪ :‬זהר ועופר שפירא‬


‫פתח דבר‬


‫פתח דבר‬


‫לתיכון ט’ וסיימת אותו יפה‪ .‬גם אתה אריקי‪ ,‬אחרי‬ ‫שנתיים מוצלחות ותוססות בחברת הנוער של קיבוץ‬ ‫בארי‪ ,‬ביקשת לחזור והגעת לאותו בית ספר‪ ,‬תיכון‬ ‫ט’‪ ,‬וסיימת אותו בהצלחה‪ .‬לשמחתי הרבה שניכם‬ ‫הייתם בצופי “צבר” וחיי החברה שלכם היו בעיני‬ ‫חיוביים ופוריים מאד‪.‬‬ ‫השירות הצבאי שלך אוריתי היה נחמד‪ .‬שרתת‬ ‫ביפו ויום‪-‬יום היית בבית‪ ,‬ואילו אתה אריקי’לה‪,‬‬ ‫בחרת בקריירה צבאית ארוכת ומוצלחת מאד‪ ,‬אותה‬ ‫משכת עד היותך בן ‪ - 43‬עת סיימת בדרגת סגן‪-‬אלוף‬ ‫כמפקד בסיס טירה‪.‬‬ ‫את אהבתך הגדולה מצאת אוריתי ביד אליהו‪,‬‬ ‫ממש מעבר לכביש‪ .‬יאיר החמוד והמוכשר מצא‬ ‫חן בעינינו מיד עם ביקורו הראשון בביתנו‪ .‬עדין‪,‬‬ ‫יפה ואוהב ספר‪ .‬לאחר חברות יפה נישאתם בשעה‬ ‫טובה‪ .‬ברכתם אותי בהפרש של כשנה בשני נכדים‬ ‫מקסימים‪ ,‬יפים ומוצלחים‪ :‬מאורי הבכור וזוזול’ה‬ ‫הצעיר‪ .‬ילדיכם ממלאים את כל משאבי הנפש וזוכים‬ ‫באהבתנו הגדולה כל השנים ועד בכלל‪ .‬ברכתי לכם‬ ‫יקירי שתצליחו בכל מעשיהם‪ ,‬בבריאות מצוינת‬ ‫לשמחת ההורים וכל המשפחה‪.‬‬ ‫ואתה אריקיל’ה‪ ,‬תוך כדי שירות בצבא‪ ,‬התחתנת‬ ‫עם יעל קוגל ונולדו לכם שני נכדינו המקסימים‬ ‫הנוספים‪ :‬בן ובת ‪ -‬טלי ומיכלי‪ ,‬יפים ומוצלחים בלי‬ ‫עין הרע‪ .‬דרך נישואיך הראשונים לא צלחה‪ .‬אחרי ‪14‬‬ ‫שנים התגרשת מיעל‪ ,‬וכיום אתה נשוי באושר ליעלי‬ ‫החדשה‪ ,‬מקסימה וחמודה‪ ,‬שהביאה אלינו גם את שני‬ ‫ילדיה הנפלאים והמתוקים גיא ומאי ‪ -‬וכולכם ביחד‬ ‫חיים בהרמוניה ובחדווה‪ ,‬לשמחת ההורים והמשפחה‪.‬‬ ‫גאיל’ה ומאיהל’ה‪ ,‬שני המלאכים שאני כל כך אוהבת‪,‬‬ ‫עזרתם לנו לעבור את התקופה הקשה בקלות‬ ‫ובשמחה‪ .‬אני מאד מקווה שגם אנחנו תרמנו את‬ ‫חלקנו וסייענו לכם לעבור את המשבר שלכם בצורה‬ ‫קלה יותר‪ .‬תהיו לנו בריאים והצליחו בכל מעשיכם‪.‬‬ ‫כולכם יודעים עד כמה עמוקה בי מורשת הדורות‬ ‫לשורשי וחיה אותם‪ ,‬אז אתחיל‬ ‫ַ‬ ‫ועד כמה אני מודעת‬ ‫בהם ‪ -‬בבחינת “דע מאין באת”‪.‬‬


‫פתח דבר | ‪6‬‬

‫פתח דבר‬ ‫לקראת הגיעי לגבורות פניתם אלי‪ ,‬ילדי ונכדי‪,‬‬ ‫וביקשתם שאגולל את סיפור חיי ‪ .‬לא ידעתי במה‬ ‫להתחיל‪ .‬המשימה לשחזר חיים ארוכים עם סיפורי‬ ‫ילדות‪ ,‬בחרות ובגרות איננה קלה‪ .‬מאחר ואינני‬ ‫מושכת בעט סופרים‪ ,‬אז סלחו לי ילדי וקוראי על‬ ‫ניסיוני להעביר כאן את תחושותיי‪ ,‬ורק אומר שלכבוד‬ ‫תחשב לי המשימה‪.‬‬ ‫ראשית דבר‪ ,‬המון תודה וחיבוקים חמים לכם‬ ‫ילדי היקרים אורי’לה ואריקי שנקלעתם בצעירותכם‬ ‫למצב קשה‪ ,‬כשהתייתמתם באחת מאביכם האהוב‬ ‫והאוהב מאיר ז”ל‪ .‬ממצב כלכלי שופע ואיתן שהיה‬ ‫לפני מותו עברנו למצב כלכלי חמור מאד עת איבדנו‬ ‫את כל רכושנו ואת ביתנו‪ ,‬ונשארנו ללא פרנסה‪ .‬תודה‬ ‫לכם על ההבנה‪ ,‬על הבגרות וההתחשבות שהפגנתם‬ ‫במצב העצוב והקשה‪ .‬לא ביקשתם ולא דרשתם‬ ‫לעצמכם דבר‪ .‬המשכתם בלימודים ולא התלוננתם‪,‬‬ ‫הייתם ממושמעים וטובים‪ .‬כל העושר והטוב באזור‬ ‫מגוריכם – רמת‪-‬חן ‪ -‬לא השפיע עליכם‪ ,‬ובצניעותכם‬ ‫לא דרשתם לבוש והנעלה כמו לחברים הרבים שסבבו‬ ‫אתכם‪ .‬את כל יהבי שמתי על כך שתמשיכו ללמוד‪,‬‬ ‫תסיימו תיכון ותעמדו איתן על רגליכם‪ .‬סבא יוסף‬ ‫וסבתא פרידה‪ ,‬הורי היקרים‪ ,‬נחלצו מיד לעזרתנו‪.‬‬ ‫הם עברו לגור אצלנו במשך שנה ותרמו רבות למצב‬ ‫הכלכלי וליציבות המשפחה‪ ,‬ובכך הקלו עלינו את‬ ‫שגרת אותם הימים הקשים ויכולנו להמשיך ולצפות‬ ‫לימי טובים יותר‪.‬‬ ‫עם חזרתי לעבודה בעיריית תל‪-‬אביב השתפר‬ ‫מצבנו ועל כך עוד ארחיב את הדיבור‪ .‬היותי עובדת‬ ‫עיריית תל‪-‬אביב פתח בפני אפשרויות כלכליות‬ ‫ששיפרו את מצבנו והקלו עלי מאד‪ .‬בשנת ‪1971‬‬ ‫נזדמנה לי קניית דירה צנועה ביד אליהו‪ .‬עיריית‬ ‫תל‪-‬אביב בנתה שם לזוגות צעירים‪ ,‬נשארו מספר‬ ‫דירות שלא נמכרו ואחת כזו הוצעה לי‪ .‬קניתי אותה‬ ‫ברגשות מעורבים ובתחושה של “אין ברירה”‪ .‬אלו‬ ‫היו גם התחושות שליוו אותנו במעבר מרמת‪-‬חן ליד‬ ‫אליהו‪ .‬כעובדת עיריית תל‪-‬אביב‪ ,‬קבלתי גם הנחה‬ ‫גדולה ללימודי התיכון וכך את‪ ,‬אורית’לה‪ ,‬התקבלת‬


‫יוסף שטרן‪ ,‬חלוץ‪1920 .‬‬


‫פתח דבר | ‪8‬‬

‫אבי – סבא (רבא) יוסף שטרן‬

‫נולד בשלהי המאה ה‪ ,19-‬בשנת ‪ ,1895‬בעיר‬ ‫פייטריקוב‪ ,‬הממוקמת פחות או יותר במרכז פולין‪,‬‬ ‫לא הרחק מלודז’‪ .‬המשפחה הייתה אמידה ומשכילה‬ ‫והביאה לעולם שבעה ילדים‪.‬‬ ‫סבא היה עלם חמודות‪ ,‬גבר יפה תואר‪ ,‬ברוך‬ ‫מעלות וכישרונות‪ :‬אציל נפש‪ ,‬ספורטאי מצטיין‪ ,‬חרוץ‪,‬‬ ‫מוזיקלי ומשכיל‪ .‬הצטיינותו בספורט באה לביטוי על‬ ‫המקביליות באגודת “מכבי” והוא זכה כמה פעמים‬ ‫במקום ראשון‪ .‬כישרונו המוזיקלי התבטא בנגינה על‬ ‫כינור ועל מנדולינה והוא נהנה מאד לנגן בתזמורת‬ ‫המנדולינות שבעיר‪ .‬סבא היה בוגר הגימנסיה העברית‬ ‫בעירו‪ ,‬את השכלתו האקדמית הוא רכש בסמינר‬ ‫למורים ובלימודים בשעות הערב באוניברסיטה‪ .‬הוא‬ ‫שקד על הרחבת השכלתו ולא הפסיק ללמוד‪ .‬סבא‬

‫שימש כמורה לספרות‪ ,‬להיסטוריה פולנית ולשפה‬ ‫העברית בבית הספר התיכון בעירו‪ .‬בארץ פגשתי‬ ‫שתי תלמידות שלו ששאלו אותי‪“ :‬מה‪ ,‬את הבת של‬ ‫המורה יוסף שטרן? היינו יושבות בשיעורים שלו‬ ‫ומביטות בו בהערצה‪ ,‬איזה גבר‪ ...‬כל כך יפה הוא‬ ‫היה‪”.‬‬ ‫סבא הגיע ארצה בהיותו בן ‪ ,24‬בחור של משי‪,‬‬ ‫וחלוץ נלהב‪ .‬הוא התיישב בצמח‪ ,‬לחופי הכינרת‪,‬‬ ‫הצטרף ל”גדוד העבודה” ונכנס במרץ רב לחיים‬ ‫הקשים של החלוצים בארץ‪ .‬הוא השתתף בסלילת‬ ‫הכביש המפורסם “צמח‪-‬טבריה”‪ ,‬חלה בקדחת‬ ‫רציאנה (קדחת חוזרת) אבל חוסנו ובריאותו עזרו‬ ‫ַ‬ ‫ֶט‬ ‫לו להתגבר על המחלה הקשה והמתישה הזו ואצלו‬ ‫היא לא חזרה‪ ,‬אולי גם בגלל שעבר מקום‪ ,‬אל סמוך‬ ‫לים‪.‬‬ ‫אבי עבד בבנין‪ ,‬בתחילה כפועל ולאחר זמן מה‬ ‫הפך לקבלן‪-‬שלד‪ .‬הוא בנה מחנות עבור הצבא‬ ‫הבריטי‪ ,‬בסרפנד ובחאן יונס‪ ,‬בנה רבים מבתיה של‬ ‫השכונה “שׂרונה” שלימים הפכה ל”קריה”‪ ,‬בנה את‬ ‫קולנוע “מגדלור” שממול מוגרבי‪ .‬הוא גר כל השנים‬ ‫בתל‪-‬אביב ובנה אותה כשישים שנה‪ .‬סבא ראה‬ ‫בעבודתו בבניין יצירת מופת והיה שותף פעיל בבניין‬ ‫הארץ‪ .‬הוא אהב מאד את עבודתו‪.‬‬ ‫סבא היה אדם ישר ונעים הליכות‪ ,‬למרות עבודתו‬ ‫הקשה נראה תמיד צעיר מכפי גילו‪ .‬אבא (סבא רבא)‬ ‫יוסף נפטר בגיל ‪ ,90‬אוהב ואהוב על כולנו‪ .‬יהי זכרו‬ ‫ברוך!‬


‫אמי – סבתא (רבתא)‬ ‫פרידה שטרן‬ ‫בלי שבצפון מערב‬ ‫נולדה בשנת ‪ ,1897‬בעיר ַש ִ‬ ‫ליטא‪ .‬היא הייתה יתומה מאם כבר בגיל צעיר‪ .‬סבתא‬ ‫עלתה לארץ בשנת ‪ 1921‬כחלוצה נלהבת והצטרפה‬ ‫לסבא יוסף שהתיישב אז בגליל‪ .‬היא הייתה אשת‬ ‫חייל אמיתית‪ ,‬חכמה ונבונה מאד‪ ,‬מוכשרת וטובת לב‬ ‫מאין כמוה‪ .‬חילקה את זמנה גם למען הציבור‪ .‬היא‬ ‫שימשה דוגמא אישית בהליכותיה ובמעשיה‪ ,‬וברוח‬ ‫זאת חינכה את חמשת ילדיה‪ .‬באהבתה הגדולה לסבא‬ ‫יוסף ולילדיה יכלה להתגבר על המצוקות הכלכליות‬ ‫הקשות ששררו אז בארץ והשתדלה לא להחסיר‬ ‫מילדיה דבר הן בחיי היום‪-‬יום והן בלימודים‪.‬‬ ‫אמא (סבתא רבתא) פרידה חלתה בסוכרת ונפטרה‬ ‫בגיל ‪ .80‬יהי זכרה ברוך!‬


‫פתח דבר | ‪10‬‬

‫פרידה שטרן‪ ,‬לפני עלייתה ארצה‪1917 .‬‬


‫היא לו והוא לה‬

‫הורי הכירו בפולין‪ ,‬מספר שנים לפני עלייתם‬ ‫ארצה‪ .‬הם התאהבו ונקשרו זה בנפשה של זו‪ ,‬למרות‬ ‫הביקורת של אחיותיו המתנשאות של אבי כי ראוי‬ ‫לו לקחת אשה משכילה יותר מאמי‪“ .‬הנסיך” ‪ -‬כך‬ ‫כונה אבי בפי המשפחה והחברים‪ .‬לא עזרו ניסיונות‬ ‫השכנוע וההערות למיניהן והאהבה בין הורי פרחה‬ ‫והתעצמה‪ .‬סבתא שרה‪ ,‬אמו של אבי‪ ,‬אהבה מאד‬ ‫את כלתה המיועדת פרידה‪ ,‬כי היא הייתה יפה‪,‬‬ ‫חכמה‪ ,‬מוכשרת ומסורה למשפחה‪ ,‬ותמיד עזרה‬ ‫לסבתא שרה במטבח‪ ,‬הפליאה בכישרון התפירה‬ ‫שלה עת תפרה כובעים אופנתיים ושמלות לאחיות‪.‬‬ ‫סבתא שרה נתנה את ידה ואת ברכתה לשידוך‪,‬‬ ‫העניקה לפרידה מתנות יפות ויקרות‪ ,‬אותן עונדות‬ ‫בנות המשפחה ליופי ולחן עד היום‪ .‬חבל שלא‬ ‫זכינו להכיר אותה בחיינו‪ ,‬כי היא נספתה בשואה‪.‬‬ ‫לאחר מותו של אבי‪ ,‬עת עברנו על ניירותיו‪ ,‬מצאנו‬ ‫שתי נובלות כתובות בפולנית שהוא הקדיש לאהובתו‬ ‫פרידה עוד בטרם נישאו‪ .‬למדנו מהורי אהבה מהי‬ ‫ואימצנו את סגנונה‪.‬‬ ‫דרכיהם נפרדו לשנה בעת שאבי נסע לפלשתינה‬ ‫מאימת הגיוס לצבא הפולני ואמי נסעה להונגריה‪,‬‬ ‫בגלל המחסור והרעב ששררו בפולין‪ .‬הם נפגשו שוב‬ ‫ב”פלשתינה”‪ ,‬פה בארץ ישראל‪ ,‬שנה אחרי עלייתו‬ ‫ארצה ב ‪.1920‬‬ ‫את בואו ארצה‪ ,‬ובעצם את חייו‪ ,‬חייב אבא לאמא‪,‬‬ ‫שלא נתנה לו מנוח‪ ,‬הפצירה‪ ,‬ולא הרפתה‪“ :‬סע לארץ‬ ‫ניצל ובני‬ ‫ישראל‪ ,‬אין יותר מה לעשות בפולין”‪ .‬הוא ַ‬ ‫משפחתו שלא עשו כן נספו בשואה הנוראה‪.‬‬


‫פתח דבר | ‪12‬‬

‫הורי עם אחותי הבכורה יונה‪1929 .‬‬


‫יוסף שטרן (ראשון מימין למעלה)‬ ‫ביחד עם חברות חלוצים שהגיעו יחדיו מפולין‪1920 .‬‬

‫יוסף שטרן (מימין)בסלילת כביש טבריה ‪ -‬צמח‪1921 .‬‬


‫פתח דבר | ‪14‬‬

‫אמי פרידה בהונגריה‪1919 .‬‬


‫פתח דבר | ‪16‬‬

‫אבא של מאיר –‬ ‫סבא (רבא) שלמה סנה‬

‫שלמה סנה הכהן (במרכז)‬ ‫כתלמיד ישיבה במונקאץ’‪ .‬תרפ”א‬

‫נולד בתחילת המאה ה‪ ,20-‬בשנת ‪ ,1900‬בעיר‬ ‫מונקץ’ בצ’כוסלובקיה – שהייתה האיחוד של מה‬ ‫שהיום הוא שתי מדינות נפרדות‪ :‬צ’כיה וסלובקיה‪ .‬הוא‬ ‫למד בישיבה ולימד גמרא ב”גימנסיה העברית” בשפה‬ ‫העברית‪ ,‬והמשיך בלימודים גבוהים בפילוסופיה של‬ ‫היהדות‪.‬‬ ‫ב ‪ 1935‬הוא עלה ארצה כציוני נלהב‪ .‬הוא השתייך‬ ‫לצמרת “תנועת המזרחי” ובתור שכזה נשלח כציר‬ ‫לקונגרס הציוני האחרון בבזל‪ ,‬מה שמראה על‬ ‫ההוקרה הגדולה לה הוא זכה‪ .‬שבעה ילדים נולדו לו‬ ‫ואת כולם הוא חינך ברוח היהדות ובאהבה גדולה‪.‬‬ ‫הוא דאג מאד להשכלתם‪ ,‬ולמוכשרים ביניהם הוא‬ ‫איפשר לימודים אקדמאיים‪.‬‬ ‫סבא שלמה היה איש נאור‪ ,‬רהוט ורחב אופקים‬ ‫מעין כמוהו‪ .‬הוא היה מרשים בהופעתו ונערץ על‬ ‫הבריות‪ .‬היה תמיד מעניין מאד לשהות במחיצתו‪,‬‬ ‫להאזין לדבריו ולדעותיו ולהתבשם מהם‪ .‬סבא (רבא)‬ ‫סבל ממחלת כליות‪ .‬המחלה התגברה‪ ,‬הכליות כשלו‬ ‫ובגיל ‪ 62‬נפרדנו ממנו לעולמים‪ .‬יהיה זכרו ברוך!‬


‫אמא של מאיר –‬ ‫סבתא (רבתא) גיטה סנה‬ ‫סבתא גיטה נולדה בצ’כוסלובקיה בשנת ‪1900‬‬ ‫בכפר צ’ירץ’‪ .‬היא הייתה דתית מאד‪ ,‬צנועה וצדקת‬ ‫גמורה‪ .‬סבתא הייתה דמות הפוכה מסבא שלמה‪ .‬אם‬ ‫סבא היה איש העולם הגדול‪ ,‬אוהב קידמה ומשכיל‬ ‫מאד – סבתא גיטה הייתה עסוקה כל כולה ורובה‬ ‫בגידול וחינוך ילדיה לערכים יהודיים‪ ,‬ועשתה זאת‬ ‫במסירת גדולה‪ .‬על שכמותה נאמר “כל כבודה בת‬ ‫מלך פנימה”‪ ,‬היא גידלה לתפארת את שבעת ילדיה‪.‬‬ ‫לצערה הגדול כולם התפקרו – חזרו בשאלה‪ ,‬למדו‪,‬‬ ‫השכילו והתקדמו בחייהם‪ ,‬פרט לבן אחד שנשאר‬ ‫דתי מאד‪.‬‬ ‫החינוך המסורתי שקיבלו בבית ניכר באיכותו‬ ‫הגבוהה לאורך כל החיים‪ .‬אהבנו מאד את סבתא‬ ‫גיטה וכיבדנו את רצונה‪ .‬היא נפטרה בגיל ‪.78‬‬ ‫יהי זכרה ברוך!‬

‫גיטה סנה עם בעלה שלמה‬ ‫בחצר ביתם בתל אביב‪1950 .‬‬


‫פתח דבר | ‪18‬‬


‫פתח דבר | ‪20‬‬

‫מאיר ואני בחתונה‪1954 .‬‬

‫אבא (סבא) – מאיר סנה‬ ‫נולד בשנת ‪ 1926‬בצ’כוסלוביקה בכפר צ’ירץ’‪.‬‬ ‫בהיותו בן תשע הוא עלה ארצה עם אביו ואחותו‬ ‫שרה‪ .‬אבא‪ ,‬שגדל בבית דתי‪ ,‬היה “תלמיד חכם”‬ ‫ומוריו בישיבה התיכונית בה למד אמרו עליו שהוא‬ ‫“בֹור סּוד שאינו מאבד טיפה”‪ .‬בגיל ‪ 16‬כבר אחז‬ ‫בידו תעודת בגרות בהצטיינות‪ .‬בבית שבו גדל עם‬ ‫ששת אחיו שררה מצוקה כלכלית שחייבה את אבא‬ ‫לצאת לעבודה מגיל צעיר‪ .‬סבא שלמה למד ליטוש‬ ‫יהלומים בבלגיה והכניס את אבא לעולם הזה‪ ,‬בו‬ ‫עבר אבא במו ידיו את כל שלבי עיבוד היהלומים‬ ‫וליטושם‪ .‬הוא התפתח מאד בענף ועשה בו חייל‪,‬‬ ‫עת הפך לבעל מפעל גדול לליטוש יהלומים‪.‬‬ ‫ברוח אותם הימים התגייס אבא בגיל ‪ 16‬ל”הגנה”‬ ‫ושירת בה עד ‪ ,1948‬עת פרצה מלחמת השחרור‪.‬‬ ‫הוא הוצב בחטיבת “גבעתי” ולחם בחזית הדרום‬ ‫בקרבות רבים ומרים‪ .‬אבא זכה ל”ציון לשבח” על‬ ‫גבורתו כשחילץ פצועים תחת אש תופת ותוך סיכון‬ ‫חייו‪.‬‬ ‫אבא מאיר‪ ,‬אישי הראשון‪ ,‬ואביהם הגאה והאוהב‬ ‫של אורית ואריאל‪ ,‬היה גבר נאה ומרשים בהופעתו‪,‬‬ ‫טוב לב מאין כמוהו ונעים הליכות‪ .‬כאביו לפניו‪,‬‬ ‫הוא היה אוהב ספר‪ ,‬איש חברה מעניין ומרתק‬ ‫ומרכז חברתי‪ .‬אהבתי אותו מאד‪ ,‬וחבל שהוא לא‬ ‫זכה לחיים ארוכים‪ .‬הוא נפטר מהתקף לב בגיל ‪42‬‬ ‫שנים‪ .‬יהי זכרו ברוך!‬

‫מאיר ואחותו שרה‬

‫מאיר בחופשה מהצבא‪1948 .‬‬


‫אני ומשפחתי‬

‫אני‬ ‫ומשפחתי‬


‫תמונה עם כל ילדי המשפחה‪ .‬פורים ‪1934‬‬

‫הוריי‪ ,‬אחי דוד‪ ,‬אחיותיי שולה ויונה‬

‫אירופאים‪ .‬כל תל‪-‬אביב של אותה התקופה הייתה‬ ‫מוקפת בפרדסים‪ ,‬וכמוה גם שכונת שפירא‪ .‬ליד‬ ‫ביתנו עבר כביש צר מכורכר ואחריו‪ ,‬מעבר לכביש‪,‬‬ ‫השתרע לו פרדס ענק‪ .‬הפועלים הערבים שעבדו‬ ‫כל היום בפרדס הפחידו מאד את אמי שהייתה‬ ‫כל היום בבית לבד עם ילדיה הקטנים והרכים‬ ‫והדאגה לשלומנו העכירה עליה את ימיה לא פעם‪.‬‬ ‫אחרי שנתיים החליטו הורי לעבור משם לעבר תל‪-‬אביב‬ ‫משאת נפשם‪ .‬נהוג היה אז לשכור דירה שבה חולקים‬ ‫עם שכנים נוספים את השירותים ואת המטבח‪ .‬מאחר‬ ‫והיינו משפחה “גדולה” סרבו בעלי הבתים להשכיר‬ ‫לנו דירה ונאלצו לעבור לשכונה אחרת‪ .‬הפעם קבעו‬ ‫הורי את ביתם בשכונת “גבעת משה” (“קריית שלום”‬ ‫של היום)‪ ,‬הנמצאת מזרחית לשכונת שפירא‪ .‬צחוק‬ ‫הגורל זימן אותנו שוב לפרדסים‪ ,‬שהפעם הקיפו את‬ ‫השכונה בצורת האות ‘ח’‪.‬‬


‫אני ומשפחתי | ‪24‬‬

‫אני ומשפחתי‬

‫הורי‪ ,‬זוג חלוצים אוהבים‪ ,‬נישאו בנוה צדק כשאמי‬ ‫הגיעה ארצה‪ ,‬שנה אחרי אבי‪ ,‬והצטרפה אליו‪ .‬את‬ ‫מעונם הראשון הם קבעו בבית ערבי ביפו העתיקה‪,‬‬ ‫היכן שיחסי השכנות היו מצוינים‪ ,‬ושם נולדו להם‬ ‫שלושת ילדיהם הראשונים ‪ -‬שתי בנות ובן‪ :‬יונה‪,‬‬ ‫שולה ודוד‪.‬‬ ‫ב‪ 1929‬פרצו ברחבי הארץ מאורעות תרפ”ט‬ ‫האלימות‪ ,‬והורי ברחו מיפו‪ ,‬שהייתה מאוכלסת עם‬ ‫המון ערבים‪ ,‬ועברו לגור בשכונת נווה צדק הקטנה‪,‬‬ ‫שהייתה מיושבת כבר על ידי יהודים‪ .‬בשכונה הזו‬ ‫נולדתי אני בסוף שנת ‪ ,1931‬כבת הזקונים‪ ,‬ולפני‬ ‫נולדה שם אחותי חנה‪ ,‬הגדולה ממני בשנה וחצי‪.‬‬ ‫הורי שאפו כל הזמן לקדם את סביבת המגורים‬ ‫שלנו‪ .‬ליבם יצא אל עבר תל‪-‬אביב שנבנתה “בית‬ ‫אחר בית בחולות”‪ .‬אבל תחילה הם יכלו להרשות‬ ‫לעצמם רק את שכונותיה‪ .‬מבלי לחקור ולבדוק‬ ‫יותר מדי הם קנו מגרש ב”שכונת שפירא”‪ ,‬שהייתה‬ ‫במקורה שכונה גרמנית‪ .‬אבי בנה לנו בית ועברנו‬ ‫לגור בו‪ ,‬אלא שבינתיים ברחו הגרמנים בגלל‬ ‫ההתנכלויות של הערבים‪ ,‬ומצאנו את עצמנו בשכונה‬ ‫שהייתה מיושבת על ידי בוכרים‪ ,‬גרוזינים ומעט מאד‬

‫מימין לשמאל‬ ‫אני‪ ,‬אחותי שולה ואחי דוד‪ .‬פורים ‪1938‬‬

‫אמי ואחיותיי‬


‫מסלוניקי‪ ,‬סוור במקצועו‪ .‬תחילה עבד בנמל יפו‬ ‫ומאז בניית נמל תל‪-‬אביב בשנת ‪ 1936‬הוא עבר‬ ‫לעבוד בו במשך שנים רבות‪ .‬הזוג הצעיר גר בביתו‬ ‫של מונטקיו‪ ,‬אביה של דייזי שהקים לפרנסתו מפעל‬ ‫לליטוש מוזאיקה בחצר הבית‪ .‬לוחות המוזאיקה‬ ‫עמדו על כלונסאות מיוחדות ובבוא העת הן הפכו‬ ‫מקום מסתור לאנשי בית”ר‪ .‬כשפרצו מאורעות ‪1936‬‬ ‫והערבים התחילו לירות לעבר שכונת שפירא‪ ,‬מדי‬ ‫ערב הגיעו בחורים צעירים‪ ,‬חברי בית”ר נושאי נשק‪,‬‬ ‫וניסו להגן על השכונה מפני הפורעים‪ .‬להגנתם‬ ‫הסתתרו הלוחמים בין לוחות המוזאיקה‪ ,‬ואת הנשק‬ ‫הם החביאו למשך היום במחסן שלנו‪ .‬לעת הצורך‪,‬‬ ‫עם בואם‪ ,‬הייתה אמא מוסרת את הנשק היקר למגיני‬ ‫השכונה הבית”רים‪ .‬התקופה נשלטה אז בידי יצחק‬ ‫שדה וחברי ההגנה וב”ישוב” התקבלה מדיניות‬ ‫ה”הבלגה”‪ .‬קשה היה לראות את המחזה המביש‬ ‫כשהגיעו חברי ההגנה עם מוטות ונבוטים בידיהם‪,‬‬ ‫רדפו את הבית”רים והפליאו בהם את מכותיהם‪ ,‬וכך‬ ‫נשארה השכונה ללא כל הגנה‪.‬‬ ‫המנטשים היו זוג נפלא והם חיו בהרמוניה יפה‬ ‫ומקרבת‪ .‬לפני חג הפורים אהבתי לבלות בביתם‬ ‫ולעזור לדייזי בהכנת משלוח המנות המיוחד רק‬ ‫לה‪ .‬היא נהגה ליצור בובות וחיות ממרציפן‪ .‬הייתי‬ ‫לידה כשהיא לשה את המרציפן ועיצבה אותו לדמות‬ ‫הרצויה‪ .‬בעיני החקרניות והגדולות עקבתי נפעמת‬ ‫אחרי כל תנועה שלה‪ .‬אחרי העיצוב הגיעו שלבי‬ ‫הקישוט והעיטור‪ ,‬בהם היא נתנה לי לעזור לה‬ ‫ולהשתתף‪ .‬העמלנות וחדוות היצירה שלה היו ממש‬ ‫מדבקות‪ .‬תארו לכם את ההנאה של כל משפחתה‬ ‫וחבריה כשקיבלו את משלוחי המנות המיוחדים הללו‪.‬‬ ‫ממנה למדתי להכין בובות‪ ,‬וזה הפך לי לתחביב מהנה‬ ‫ומועיל שנים רבות מאוחר יותר‪ .‬בנוסף לבובות היא‬ ‫הכינה גם מאפים מתוקים שונים ועם כל אלה יצרה‬ ‫את משלוח המנות‪.‬‬ ‫הפרדסים שהקיפו את השכונה היו ענקיים‬ ‫בגודלם‪ ,‬הם נידמו לי כיערות עד‪ .‬בפאתי הפרדס‪,‬‬


‫אני ומשפחתי | ‪26‬‬

‫צבעי וניחוחות ילדותי‬ ‫הייתי בת ארבע כשעברנו לגבעת משה‪ .‬בשכונה‬ ‫גרו יוצאי סלוניקי יחד עם יוצאי תורכיה‪ ,‬והיו בה‬ ‫גם בודדים שהגיעו מברוקלין‪ .‬איזו ילדות נפלאה‬ ‫וצבעונית חויתי במחיצת כל אלה‪ ....‬הייתי ילדה‬ ‫סקרנית ומלאת חיים‪ .‬אורחות חיי כולם ריתקו אותי‪.‬‬ ‫נשאבתי אליהם‪ ,‬השוויתי אותם עם אלה שלנו‪ ,‬למדתי‬ ‫בלדינו‪ ,‬התוודעתי אל המנטאליות שלהם‬ ‫לקשקש ַ‬ ‫וכבר כילדונת קטנה ידעתי לעשות את האבחנות שלי‪.‬‬ ‫שמתי לב למשל לנשים התורכיות היושבות כשהן‬ ‫לבושות יפה‪ ,‬סורקות את שערן לאחור ואוספות אותו‬ ‫לקוקו‪ ,‬וכך ‪ -‬במסירות וחום המהולים בצניעות נעימה‪,‬‬ ‫מחכות לשוב בעליהן מהעבודה‪ .‬רבים מהסלוניקאים‬ ‫היו ַסוורים בנמל תל‪-‬אביב שנבנה בשנת ‪ 1936‬ובעלי‬ ‫דפוסי חיים והתנהגות מיוחדים מאד‪ .‬הווי החגים‬ ‫של שכנינו היה שונה משלנו‪ ,‬נמזגה בו שמחה‬ ‫אחרת וגמעתי בצמא את כל השוני המדהים הזה‪ .‬כל‬ ‫השמחות‪ :‬החגים‪ ,‬חגיגות בר המצווה‪ ,‬טכסי החתונות‬ ‫וברית המילה התרכזו בבית הכנסת בשכונה‪ .‬למדנו‬ ‫את הניגונים שלהם ואת מנהגיהם‪.‬‬ ‫משפחת אורי היו הבעלים של הבית ששכרנו‪ .‬הם‬ ‫גרו באותה חצר שלנו‪ ,‬בבית דו קומתי שרהיטיו וכליו‬ ‫העידו על מעמדם הכלכלי הנוח‪ .‬אבי המשפחה‪ ,‬יוסף‬ ‫אורי‪ ,‬היה בן הרב של סלוניקי‪ ,‬עלה ארצה כחלוץ‬ ‫ונשא אשה ממוצא פולני‪ ,‬עדינה וחמודה‪ .‬נולד להם‬ ‫ילד שקראו לו שלומי אורי‪ ,‬ולימים הוא החליף את‬ ‫שמו לאורי‪-‬דן‪ ,‬והיה לעיתונאי מפורסם‪ .‬שלומי היה‬ ‫בן בית אצלנו במשך כ‪ 20-‬שנה‪ .‬אהבנו את אופיו‬ ‫הנעים‪ ,‬את כישוריו הרבים ואת יופיו העדין‪ .‬הוא‬ ‫היה לנו כאח של ממש‪ ,‬התארחנו בביתם וגם הוא‬ ‫ובני משפחתו באו בצל קורת ביתנו לעיתים קרובות‪.‬‬ ‫משפחת אורי העתיקה את מגוריה קרוב אלינו‪ ,‬כי‬ ‫בין שתי המשפחות שררה אחווה רבה ואהבנו להיות‬ ‫קרובים אלה לאלה‪.‬‬ ‫שכנים נוספים ואהובים עלינו בשכונה היו‬ ‫מנטש (המפורסם) ואשתו (הראשונה) דייזי‪ ,‬שהייתה‬ ‫מקסימה‪ ,‬מלבבת וכשרונית‪ .‬מנטש היה עולה‬


‫כבר כתבתי שילדותי הייתה צבעונית ומרתקת‪ ,‬אבל בלוח הצבעים של חיי‬ ‫באותה שכונה היו גם גוונים של אפור ושחור‪ ,‬כתוצאה מכמה אירועים לא נעימים‬ ‫שחוויתי ושנחרטו היטב בזיכרוני‪.‬‬ ‫האחד היה ביום קיץ חם ולוהט‪ .‬כהרגלנו מדי יום ביומו‪ ,‬התיישבה כל המשפחה‬ ‫סביב השולחן בחצר הפנימית לאכול אבטיח אדום ועסיסי‪ .‬לפתע הרגשתי כאב‬ ‫פולח של עקיצה חזקה בירך‪ .‬היה זה עקרב צהוב שטיפס ועלה לכסא בו ישבתי‬ ‫והראה את כוחו ונחת עוקצו‪ .‬צעקותיי החרישו אוזניים והגיעו גם אל שכנינו‬ ‫היקרים‪ .‬יוסף אורי בא בריצה‪ ,‬תפס אותי וזרק אותי גבוה למעלה‪ ,‬כדי שלא אאבד‬ ‫אויר וכדי שלא אפסיק לנשום‪ .‬הוא רץ לביתו‪ ,‬הביא משם כמה דוגמיות בושם‬ ‫(הוא סחר בבשמים) פתח אותן‪ ,‬קירבן לאפי כדי שאריח ואתעשת‪ .‬לאחר שנרגעתי‬ ‫חבשה לי אמי את המקום‪ .‬הכאב נמשך עוד מספר ימים עד שנרגע‪.‬‬ ‫מקרה נוסף שקרה היה כשנכנסתי לשירותים‪ .‬חדר השירותים והמקלחת היה‬ ‫מחוץ לבית‪ .‬ברוח היעילות והחיסכון במים זרמו מי המקלחת לשוקת שנבנתה‬ ‫לשם כך ויצאו דרך פתח יציאה לשדה פתוח שהיה סביב הבית‪ .‬התיישבתי לי‬ ‫בשירותים ופתאום ראיתי שמתוך השוקת מתרומם נחש‪ ,‬חורץ את לשונו הארוכה‬ ‫והמפחידה ומשמיע לחש נחשי מצמית ומבעית‪ .‬ככה‪ ,‬חצי ערומה כמו שהייתי‪,‬‬ ‫רצתי לדלת שלמזלי לא הייתה נעולה‪ ,‬קראתי בזעקות שבר לאמי לבוא לראות‬ ‫את הנחש‪ .‬כשהיא הגיעה לשוקת היא עוד ראתה אותו מתחמק ויוצא בזחילה דרך‬ ‫הפתח של השוקת ונעלם בשדה‪.‬‬ ‫בצד המזרחי של השכונה ניצב לו מבנה רחב‪ ,‬גאה וגדול‪ ,‬צבוע אדום‪ ,‬ולו‬ ‫מרפסת המקיפה את כל רוחב הבית‪ .‬בבית זה התגורר האפנדי ‪ -‬בעל הפרדסים‪.‬‬ ‫מהמזרח הזה נפתחה הרעה‪.‬‬ ‫השנה הייתה ‪ 1936‬ובארץ פרצו מאורעות דמים במסגרת “המרד הערבי”‪.‬‬ ‫האידיליה של חיים שקטים והרמוניים בשכונה השלווה שלנו נקטעה באכזריות‬ ‫וגם אנחנו‪ ,‬כילדים‪ ,‬חוינו את הטרגדיה הנוראית של הרג סתמי ואכזרי של אזרחים‬ ‫תמימים וישרי דרך‪.‬‬ ‫ערב ערב ראינו את החיילים הירדנים‪ ,‬לבושים ַּב ְּכאפיות האדומות שאפיינו אותם‪,‬‬ ‫מתאספים על המרפסת הגדולה של “הבית האדום”‪ ,‬מכוונים וצולפים לעבר שכונת‬ ‫שפירא‪ .‬למה לעבר שכונת שפירא ולא לעברינו‪ ,‬הקרובים אליהם? כי המנטאליות‬ ‫של הערבים היא לא לפגוע בשכנים הקרובים‪ .‬רבים וטובים נפגעו‪ ,‬חלקם נפצעו‬ ‫ורבים אחרים נהרגו‪.‬‬ ‫אבא בנה לנו פרקט בפינת המטבח ושכבנו כולנו מצונפים עליו בציפייה שהיריות‬ ‫תיפסקנה ורק אז הלכנו לישון‪ .‬בגלל הסכנה והמתח לא שלחו אותי‪ ,‬הקטנה בת‬ ‫החמש‪ ,‬לגן שהיה ברחוב לוינסקי‪ ,‬רחוק מהבית‪ ,‬למרות שלאחותי אפשרו ללכת‪.‬‬ ‫רמלה‪ ,‬בניין שעם הקמת המדינה שימש כמפקדה‬ ‫ֶ‬ ‫אבא בנה אז את בית עיריית‬ ‫של המשטרה הצבאית‪ .‬בהתחלה היו אלה אירועי הדמים שלא אפשרו לו לצאת‬


‫אני ומשפחתי | ‪28‬‬

‫בצד הצפוני של השכונה וכאילו קצת מופרד ממנה‪,‬‬ ‫עמד בית שונה מכל בתי השכונה‪ ,‬בית מאבני כורכר‪.‬‬ ‫בצידו הייתה שוקת לשימושן של חיות הבית‪ .‬במרכז‬ ‫החזית הייתה דלת עץ רחבה מאד ולצידה עץ ִפיטנַ ה‬ ‫עם פרחיו הקטנים והלבנים‪ ,‬שצהוב במרכזם‪ ,‬והם‬ ‫יפים ומדיפים ריח מתקתק נפלא‪ .‬בבית הזה התגוררה‬ ‫משפחת האריסים שעיבדו את הפרדס‪.‬‬ ‫לזוג האריסים היו מספר בנות ובן‪ .‬יופיין של‬ ‫הבנות ואולי גם הבית כולו‪ ,‬הילך קסם עלי ועל‬ ‫אחותי‪ ,‬כשהצצנו פנימה בהסתר‪ ,‬סקרניות וחקרניות‪,‬‬ ‫“התגלינו” והוזמנו בלבביות רבה על ידי בני הבית‬ ‫לבלות איתם יום יום‪ .‬הקשר הפך לקשר מעניין‬ ‫ומסקרן מאד‪ .‬אמא תפרה לי סינר מיוחד ויצאתי‬ ‫עם הבנות ללקט בשדה את עלי הלחמית (חובייז‬ ‫בערבית) והן‪ ,‬הבנות‪ ,‬לימדו את אמי להכין קציצות‬ ‫מהירק הזה‪ ,‬מתכון שעזר לנו מאד בזמנים קשים‬ ‫שתכפו ובאו‪ .‬זכינו לראות את כל תהליך ההיכרות‬ ‫בין הבת הבכורה לחתנה‪ ,‬ולהיות בחתונה עצמה‪,‬‬ ‫שהייתה שמחה וצבעונית מאד‪ ,‬וכל כך שונה מכל‬ ‫מה שמוכר לנו‪ .‬בקצה הפרדס הייתה אורוות סוסים‬ ‫לשמירת הפרדס ולרכיבה ועם הסוסים האלה ערכו‬ ‫“פנטזיה” – מופע מרהיב של דהרה ורכיבה וירטואוזית‬ ‫לפני החתונה – והרשו לנו לצפות בו‪.‬‬ ‫בבית של האריסים היה חדר אחד גדול במיוחד –‬ ‫חדר המשפחה‪ ,‬שריצפתו הייתה עשויה בטון‪ .‬סביב‬ ‫הקירות נערמו מזרנים ושאר החדר היה כמעט ריק‪,‬‬ ‫פרט לכמה שטיחים שקישטו את הקירות‪ .‬על הרצפה‬ ‫עמדו בשורה כדי חרס מלאי מים צוננים לשימוש‬ ‫המשפחה‪ .‬המים נשאבו מבאר שבפרדס‪ ,‬כי לא היו‬ ‫מים זורמים בבית‪ .‬החצר הייתה גדולה וכל עבודות‬ ‫הבית כבשול‪ ,‬האפייה בטבון והכביסות נעשו בחצר‪.‬‬ ‫גם האורחים התקבלו ואורחו בחצר‪ .‬באמצע החצר‬ ‫גדל עץ תות ענק‪ ,‬שהצל על כולה‪ .‬אורח חייהם היה‬ ‫שונה מאד משלנו והכל סיקרן אותי מאד‪ .‬בשכנות‬ ‫איתם ובשל הקשר הקרוב עמם התוודעתי לצורת‬ ‫חיים מיוחדת במינה‪.‬‬


‫טי‪-‬יהודה גם בביתנו החדש‪ ,‬אהבנו אותו ושמחנו תמיד‬ ‫לקראתו‪.‬‬ ‫ואם לחזור לצבעים הבהירים והאהובים של‬ ‫גבעת משה אספר על ימים יפים של שפע שחוינו‬ ‫בה‪ .‬בקיץ היה מגיע אלינו ערבי עם גמל‪ .‬משני צידי‬ ‫הגמל היו מיכלים גדולים מלאים באבטיחים יפים‬ ‫ועסיסיים‪ .‬הגמל היה כורע על ברכיו‪ ,‬האבטיחים‬ ‫הוצאו מהמיכלים ונזרקו ככדורים מיד ליד בשרשרת‪,‬‬ ‫עד למחסן שבחצר‪ ,‬וכך נהננו מהם במשך כל הקיץ‪.‬‬ ‫בחורף אוחסנו במחסן שק מראנצס (תפוזים)‪.‬‬ ‫עוד זמן חלף‪ ,‬נגמרו המאורעות‪ ,‬וסוף סוף הגשימו‬ ‫הורי את חלומם‪ .‬עזבנו את השכונה ועברנו למגורי‬ ‫קבע תל‪-‬אביב‪ ,‬בדרום העיר ‪ -‬ברחוב הקונגרס‪ .‬בבית‬ ‫הזה גרו הורי קרוב ל ‪ 30‬שנים ואני גרתי בו עד‬ ‫שהלכתי לצבא בגיל ‪ .18‬גרנו לנו בבית קטן ומטופח‬ ‫עם חצר‪ ,‬שבה גידלה אמי באהבה רבה קקטוסים‬ ‫ופרחים יפהפיים‪ .‬כמעט כל ילדי האזור הלכו לבית‪-‬‬ ‫ספר ביאליק‪ ,‬שהיה מהטובים ביותר בתל‪-‬אביב‪.‬‬ ‫מרכז מופלא של חיי הצעירים היה בתנועת הצופים‪.‬‬ ‫אהבתי מאד את התנועה‪ ,‬את הפעולות‪ ,‬את השבט ואת‬ ‫המדריכים‪ .‬רכשתי לי חברות חדשות ויצרתי קשרים‬ ‫נפלאים‪ .‬בתנועת הנוער‪ ,‬כהמשך לבית הלאומי שבו‬ ‫גדלתי‪ ,‬הייתה הציונות נר לרגלי ומכל צד ספגתי את‬ ‫ערכיה לעורקי ולדמי‪ ,‬עד עצם היום הזה‪ .‬כשהוצע לי‬ ‫ללכת לקורס מדריכים ויתרתי ופרשתי מהצופים‪.‬‬


‫אני ומשפחתי | ‪30‬‬

‫לעבודה‪ ,‬אחר כך הגיע החורף שהיה גשום במיוחד‪ .‬גשמי העוז שירדו ללא‬ ‫הפסק מנעו מאבא לצאת לעבודה‪ ,‬שכל כולה בחוץ‪ .‬היו אלה ימים קשים מאד‪,‬‬ ‫עת משפחתנו הקטנה נקלעה למצוקה כלכלית של ממש‪ .‬אמי סיפרה לי שזכור‬ ‫לה איך עליתי על כסא ונעמדתי ליד החלון‪ ,‬מניחה את שתי כפות ידי הקטנות‬ ‫מתחת לסנטר בתנועת תחינה ומתפללת‪“ :‬אלוהים תעשה שהגשם יפסק‪ ,‬שאבא‬ ‫שלי יוכל ללכת לעבודה ויתן כסף לאמא לקנות אוכל‪”.‬‬ ‫מקרה קשה נוסף קרה לנו בשכונה כשהגיעו חלוצים חדשים לארץ וביניהם‬ ‫חברים של אבא‪ .‬הם התחננו ליום עבודה ואבי העסיק אותם בעבודות הבניין‬ ‫הפשוטות‪ .‬באותו הזמן “אסור” היה להעסיק פועלים שלא דרך ההסתדרות‬ ‫והייתה כנראה הלשנה שאבא מעסיק עובדים לא מאורגנים‪ .‬אל מקום העבודה‬ ‫הגיעו משמרות הכח של ההסתדרות עם נַ ּבּוטים (אלות) בידיהם‪ .‬הם הפליאו את‬ ‫מכותיהם בחלוצים המסכנים‪ ,‬הכו ושברו את עצמותיהם‪ .‬לא עזרו תחנוניו של אבי‬ ‫שהם חברים שלו ומטופלים במשפחות עם ילדים וכולם רעבים ללחם‪ .‬האטימות‬ ‫והשרירותיות היו איומות‪ .‬לא רק שעבודתם הופסקה‪ ,‬אלא שגם הענישו את אבי‬ ‫על המעשה‪ .‬ההסתדרות העמידה באתר העבודה משמרות כח‪ ,‬ובמשך שבעה‬ ‫חודשים לא הניחו לו לגשת לעבודה‪ ,‬למרות שהיה מטופל בחמישה ילדים והם‬ ‫כמובן ידעו זאת היטב‪ .‬כולנו – כל חמשת הילדים – נשארנו אותה שנה בבית ולא‬ ‫הלכנו אל מסגרות החינוך כי לא היה להורי כסף לשלם את אגרת החינוך‪ .‬אבי‬ ‫קרע את פנקס ההסתדרות‪ ,‬שהיה בעל שלוש ספרות‪ ,‬ומאז עברנו לצד השני של‬ ‫המפה הפוליטית‪ .‬היה בשכונה בחור צעיר‪ ,‬עולה מיוון‪ ,‬טי‪-‬יהודה שמו‪ ,‬אופה עם‬ ‫לב זהב‪ .‬אילולא הוא – אני לא יודעת מה היה קורה‪ .‬הוא הגיע יום יום לשכונה עם‬ ‫עגלת לחם רתומה לסוס‪ ,‬ויום יום הוא נכנס אלינו הביתה‪ ,‬הניח על השולחן כמה‬ ‫כיכרות לחם‪ ,‬הוציא פנקס קטן ורשם בשפתו המיוחדת‪ :‬יום ראשום‪ ,‬יום שנים‪,‬‬ ‫יום שלישים‪ ,‬לחם אחד או שניים‪ .‬הוא ידע שאין לאמא כסף לשלם לו ולא דרש‬ ‫תמורה‪ ,‬כי ידע שאמא תחזיר לו עד הפרוטה האחרונה‪ .‬המשכנו לקנות לחם של‬


‫אני ומשפחתי | ‪32‬‬

‫זה היה ביתי‬

‫הורי‬

‫גדלתי בבית חם‪ ,‬שמח מלא אור וחדוות חיים‬ ‫ועשייה‪ .‬היה כיף לגדול ולחיות בו‪ .‬הבית היה פתוח‬ ‫וחברים וחברות של כולנו ‪ -‬הבנות והבן ‪ -‬היו באים‬ ‫חופשי והתקבלו תמיד במאור פנים ובלב חפץ‪.‬‬ ‫עם כל הנועם היה החינוך בבית די קשוח‪ .‬גדלנו על‬ ‫כבוד אב ואם‪ ,‬על משמעת וכיבוד הכללים‪ ,‬חונכנו‬ ‫לאהוב את המשפחה ולעזור לזולת ואמא הקנתה לנו‬ ‫ערכים חשובים של אהבת הארץ‪ .‬המוזיקה הגיעה גם‬ ‫אלינו‪ .‬כולנו שרנו במקהלות את שירי ארץ ישראל‬ ‫ואת רוב שירי מלחמת העולם שאותם למדנו מרדיו‬ ‫של שכנים‪ ,‬כי בביתנו עוד לא היה רדיו‪.‬‬

‫אמא הייתה אשה חרוצה‪ ,‬עמלנית ודעתנית‪,‬‬ ‫השתייכה לנשות חירות והייתה בעלת מודעות‬ ‫אידיאולוגית גבוהה מאד‪ .‬את כישרונותיה ואת זוג‬ ‫ידיה הברוכות היא תיעלה בעיקר לתפירה כשמכונת‬ ‫התפירה “זינגר” שהייתה “כלי הביטוי” שלה‪ .‬היא‬ ‫ציירה את המודלים ואחר כך תפרה בעצמה הכל‪.‬‬ ‫אותנו‪ ,‬הבנות‪ ,‬היא הלבישה בשמלות יפות וטובות‪,‬‬ ‫והיינו לבושות תמיד טיפ‪-‬טופ‪ .‬אני זוכרת אותה‬ ‫יושבת‪ ,‬תופרת ושרה‪ ,‬כל הזמן שרה‪ ,‬מפזמת ומזמזמת‪.‬‬ ‫היא הרבתה לשיר שירים עצובים ביידיש וקטעים‬ ‫מהאופרות שאותן ראו היא ואבא עוד בהיותם בפולין‪.‬‬ ‫נהגתי לשבת לידה‪ ,‬על הרצפה ולהאזין לקולה הערב‬ ‫ולשיריה‪ ,‬מהם למדתי כמה שירים ביידיש‪.‬‬ ‫בין הורי שררה אהבה גדולה וחמה‪ .‬כשאבא עבד‬ ‫מחוץ לבית ונעדר ממנו‪ ,‬שובו היה מלווה תמיד‬ ‫בחיבוק ובנשיקות לוהטות בינו לבין אמי עד שממש‬ ‫התביישתי מחברי שהיו בבית כשזה התרחש‪ .‬הורי היו‬ ‫מאד מוזיקליים‪ .‬הרבה פעמים היה אבא בא מהעבודה‪,‬‬ ‫נח קצת ואז מוציא את הכינור ומנגן לאמא‪ .‬שניהם‬ ‫מאד אהבו את מנדלסון‪ .‬הם הרבו לשיר קאנונים‬ ‫ואריות מפורסמות‪ ,‬אמא עם קול הזמיר שלה ואבי‬ ‫עם קול הבריטון הנעים‪ .‬כשהכינור היה זקוק לתיקון‪,‬‬ ‫ניגן אבא על מנדולינה או על הבנג’ו של אחי ואנו‬ ‫ליווינו אותו בשירים‪.‬‬ ‫הורי הרגישו שמזלם שפר עליהם והם תמיד‬ ‫שמחו בחלקם‪ .‬השמחה ושביעות הרצון לא פחתו גם‬ ‫בימי קושי ומחסור‪ .‬בבית לא היה שפע כלכלי‪ ,‬אבל‬ ‫היה שפע רוחני‪ ,‬ערכי ומשפחתי‪.‬‬


‫צד שמאל‬ ‫מלמעלה למטה‪:‬‬ ‫אחותי חנה‬ ‫אחותי שולה‬ ‫אחותי שולה‬ ‫אחותי יונה‬ ‫צד ימין‬ ‫מלמעלה למטה‪:‬‬ ‫אחי דוד‬ ‫אחותי יונה‬ ‫אחותי יונה‬ ‫אחי דוד‬


‫אני ומשפחתי | ‪34‬‬

‫אחיותיי ואחי‬ ‫היינו ילדים טובים‪ ,‬מודעים למצב הקשה בבית‬ ‫כשזה שרר‪ ,‬ולא התלוננו‪ .‬הייתי הקטנה בילדים‪,‬‬ ‫קשורה מאד לאחותי שולה ומעריצה את אחי‬ ‫ואחיותיי הגדולים ממני‪ .‬בסקרנותי וחקרנותי צפיתי‬ ‫בהם‪ ,‬מציצה‪ ,‬מקשיבה‪ ,‬פוקחת את זוג עיני הגדולות‪,‬‬ ‫בולעת הכל ומנסה לחוש‪ ,‬ללמוד ולדעת כל מה‬ ‫שהתרחש בחיי וסביבם‪.‬‬ ‫יונה‪ ,‬אחותי הבכורה‪ ,‬הייתה יפהפיית הבית‬ ‫וזמן מה גם דגמנה בחנות עילית למעילים‪ .‬יחד עם‬ ‫אחותי חנה’לה היינו צופות בה כשהלכה ברחוב יפה‬ ‫ומרתקת‪ .‬גברים רבים‪ ,‬צעירים יותר וצעירים פחות‪,‬‬ ‫הביטו בה וסובבו את ראשם אחריה כשחלפה על‬ ‫פניהם‪ .‬שתינו‪ ,‬הקטנטנות והקנאיות לה‪ ,‬כעסנו על‬ ‫כל גבר ש”העז” לא להביט בה ולהעריץ את יופייה‪.‬‬ ‫“איך זה יכול להיות?” תהינו‪ ...‬יונה הייתה כשרונית‬ ‫מאד וברוכת כפיים‪ .‬היא הייתה נוהגת לסרוג‬ ‫כשבפיה מפוחית פה קטנה ואנחנו שרנו איתה‪ .‬היא‬ ‫ציירה את כל שלטי תנועת הצופים‪ ,‬וכן ידעה לצייר‬ ‫צלליות על זכוכית‪ .‬בבגרותה רקדה סטפס‪-‬בלט‪.‬‬ ‫מאחר שלא היה טייפ בבית‪ ,‬היא ליוותה את הריקוד‬ ‫בשירתה המתנגנת‪ .‬אחותי הגדולה והיפה התגייסה‬ ‫עם חברותיה ל‪( A.T.S -‬חיל העזר של נשים בצבא‬ ‫הבריטי) כנהגת אמבולנס וחוותה את המלחמה באל‪-‬‬ ‫אלמיין‪ ,‬נגד צבאו של רומל הגרמני‪ .‬היא חזרה הביתה‬ ‫בוגרת ועצובה‪ ,‬אחרי ארבע שנות שירות בהן היא‬ ‫חוותה דברים קשים ומראות של סבל‪ ,‬פציעה והרג‪.‬‬ ‫עם שובה מהצבא היא התגייסה ללח”י‪ ,‬תרגמה‬ ‫מסמכים רבים מאנגלית לעברית וכן הדפיסה‬ ‫חומר רב‪ .‬באותן שנים נהוגה הייתה טכניקה‬ ‫של קצרנות (סטנוגרפיה) שאפשרה לסכם מהר‬ ‫מאד כל מה שנאמר בישיבות או בנאומים‪ ,‬היא‬ ‫שלטה בטכניקה הזו היטב והייתה ללח”י לעזר רב‪.‬‬ ‫כעבור כ‪ 20-‬שנה נפגשו בנות ה‪ A.T.S -‬לפגישת‬ ‫“מחזור” וכמובן שאחותי יונה נבחרה למלכת היופי‬ ‫של יוצאות החייל הזה בארץ‪.‬‬


‫אמר‪ ,‬וכך באמת למדתי‪ .‬הכיף המשותף שלנו היה‬ ‫לטפס על עצים‪ .‬הוא טיפס בזריזות כמו חתול ואני‬ ‫הידסתי אחריו‪ ,‬עד שלמדתי‪.‬‬ ‫חנה אחותי‪ ,‬גדולה ממני בשנה וארבעה חודשים‪.‬‬ ‫אנחנו שונות מאד זו מזו באופי ובמראה החיצוני‪ :‬היא‬ ‫שחורה ומתולתלת ואני בלונדינית עם שיער חלק‪,‬‬ ‫עיניה ירוקות ועיני כחולות‪ .‬גדלנו כתאומות‪ .‬אמא‬ ‫הלבישה אותנו בבגדים זהים והלכנו יחד לכל מקום‪,‬‬ ‫למסיבות יום הולדת או להצגות‪ .‬כשהיא סיימה בית‬ ‫ספר עממי שלחו אותה ללמוד ב”משק הפועלות”‬ ‫בפתח‪-‬תקווה‪ .‬היא סיימה את לימודיה במגמת חקלאות‬ ‫ויצאה להכשרה בקיבוץ “אבוקה” בעמק בית‪-‬שאן‬ ‫(הקיבוץ התפרק ‪ 12‬שנים אחרי היווסדו)‪ .‬עם פרוץ‬ ‫מלחמת השחרור חזרה חנה הביתה‪ ,‬התגייסה לצבא‬ ‫ושירתה בחיל האויר‪.‬‬


‫אני ומשפחתי | ‪36‬‬

‫שולה‪ ,‬אחותי האהובה‪ ,‬גדולה ממני בשש שנים‪.‬‬ ‫היא שימשה לי תמיד כאם וכאחות‪ .‬הסתדרנו נפלא‪,‬‬ ‫באהבה וברכות‪ ,‬ומעולם לא כעסנו אחת על השנייה‪.‬‬ ‫שולה הצטיינה בכל לימודיה וגם אצל המורים‬ ‫הקשוחים ביותר בבית הספר לא נפלו ציוניה‪ .‬כשרונה‬ ‫התבטא במשחק ובחיקוי‪ .‬כשחקנית מבטן ולידה היא‬ ‫הייתה תמיד הדמות הראשית בכל מסיבות הסיום‬ ‫של כל שנת לימודים‪ .‬אמי תפרה לכל השחקנים‬ ‫את תלבושות ההצגה וכך היו כולם לתפארת הכתה‬ ‫ובית הספר‪ .‬שתינו למדנו בבית ספר ביאליק ושמחנו‬ ‫להיפגש בהפסקות‪ .‬בלילות ששי‪ ,‬כשבגרה ויצאה‬ ‫לבילויים בבתי הקפה‪ ,‬שם רקדה וצפתה בקטעי הומור‬ ‫של שחקנים‪ .‬למחרת‪ ,‬בשבת בצהריים‪ ,‬נהגה להציג‬ ‫בפני כל המשפחה שישבה סביב שולחן האוכל‪ ,‬את‬ ‫כל הקטעים שראתה אמש‪ .‬הארוחה לא התחילה עד‬ ‫ששולה לא הציגה‪ .‬היא הייתה מקסימה ומצחיקנית‬ ‫גדולה כשריקדה וגלגלה את עיניה היפות‪ .‬אחותי‬ ‫הנפלאה הזו שימחה תמיד את הוריי ובעיקר את‬ ‫אבא‪ .‬בגיל ‪ 16‬התגייסה “להגנה” ולצבא היא התגייסה‬ ‫כשהייתה כבר נשואה‪.‬‬ ‫אחי דוד ז”ל היה גדול ממני בארבע שנים‪ .‬עוגת‬ ‫הכישרונות המשפחתית העניקה לו את המוזיקליות‪.‬‬ ‫הוא שר יפה בקול בריטון וניגן על בנג’ו שירי קאנטרי‪.‬‬ ‫גם הוא היה חלק מהרגלנו המשפחתי לשיר קאנונים‪.‬‬ ‫גם עוגת היופי לא פסחה עליו והפכה אותו לעלם‬ ‫יפה עיניים ויפה תואר‪ .‬הרבה מחברותי שבאו אלינו‬ ‫הביתה באו בעצם כדי לראות אותו ולהיות במחיצתו‪.‬‬ ‫הוא התגייס לאצ”ל בגיל ‪ 17‬והשתתף בקרבות יפו‪,‬‬ ‫רמלה ולוד‪ .‬דוד התחתן בגיל ‪ ,21‬בזמן הקרבות של‬ ‫מלחמת השחרור‪ .‬אסון גדול קרה כשהוא נהרג בגיל‬ ‫‪ 36‬בתאונת דרכים בדרך לחופשת הבראה בכפר‬ ‫גלעדי‪ .‬הוא השאיר אחריו אישה‪ ,‬כרמלה‪ ,‬ושני ילדים‪:‬‬ ‫חנה’לה ומוטי‪ .‬אהבתי מאד את אחי‪ ,‬שהיה שובב לא‬ ‫קטן וקירב אותי מאד לעולמו הקונדסי‪ .‬כשהייתי כבת‬ ‫שבע בערך הוא קשר אותי אליו מאחור עם רצועה‬ ‫והתחיל לרוץ‪“ .‬את זריזה‪ ,‬תלמדי לרוץ מהר” הוא‬


‫על עצמי‬

‫על עצמי‬


‫אימה‪ .‬ראיתי את הערבי מגיע ומחפש אחרי ועצרתי את נשימתי‪ .‬כנראה שהוא לא‬ ‫העלה בדעתו שאני על העץ וכך ניצלתי מציפורניו‪ .‬הוא הלך אבל לא ידעתי אם‬ ‫הסתלק‪ .‬המשכתי לשבת על הענף‪ ,‬הבטתי ביונים‪ ,‬כל דקה נמשכה כנצח ורעדתי‬ ‫מפחד ומחשש‪ .‬זה נמשך עד שאמי קראה לי אליה‪ .‬ירדתי מהעץ בזהירות‪ ,‬הבטתי‬ ‫ימינה ושמאלה וכל עוד רוחי בי רצתי הביתה‪ .‬לא סיפרתי לאמי את שקרה לי‪ ,‬כי‬ ‫להלשין על אחי בפניה היה מסתיים בכי רע מבחינתי ומבחינתו‪ .‬אשר לי ‪ -‬כעסתי‬ ‫עליו והכיתי אותו‪ ,‬אבל הוא חייך ואמר לי‪“ :‬ראית איך ידעת לטפס על העץ? מזל‬ ‫שלימדתי אותך”‪ .‬מה יכולתי לעשות? מה עוד שכל כך אהבתי אותו? סלחתי לו‪.‬‬ ‫החג המיוחד ביותר והבלתי נשכח בילדותי היה חג הפורים‪ .‬הוא היה גולת‬ ‫הכותרת של כל החגים‪ .‬מספר חדשים לפני החג הייתה אמא שלנו מתכננת את כל‬ ‫התחפושות ואז תופרת לכל אחד מאתנו תחפושת יפהפייה ומקורית‪ .‬בחג עצמו‬ ‫התחפשנו בתחפושות פרי ידיה ויצאנו – כל החבורה ‪ -‬להצטלם‪ .‬השכנות כבר חיכו‬ ‫לנו בפתח הבית ואימי רוותה המון נחת וסיפוק מכל המחמאות שהרעיפו עליה‬ ‫על הביצוע היפה והמרשים‪ .‬הצלמנייה הייתה רחוקה ונאלצנו לנסוע עד אליה‬ ‫באוטובוס‪ .‬הנוסעים לא גרעו את עיניהם מאתנו‪ ,‬הכל היה ממש מרשים‪ .‬כשחזרנו‬ ‫אמא הכינה משלוחי מנות אותם חילקנו לשכנים שקיבלו את פנינו ומנחותינו‬ ‫בשמחה ונתנו בידינו משלוח מנות חוזר‪ .‬היה זה החג השמח ביותר שלנו וגם של‬ ‫אמא‪ ,‬שטרחה וכל כך הצליחה‪ .‬התאספנו לסעודת חג ושרנו שירי פורים והשמחה‬ ‫הייתה גדולה ואמיתית‪ .‬השמחה חזרה על עצמה למחרת כשהגענו כל אחד מאתנו‬ ‫לכיתתו‪.‬‬ ‫מול ביתנו ברחוב הקונגרס התנשא בית בן שלוש קומות‪ ,‬צבוע ירוק‪ .‬הבית‬ ‫היה יפה ומטופח מאד‪ .‬בעל הבית אדון אהרונוביץ’‪ ,‬היה יֶ ֶקה (שעלה ארצה בין‬ ‫אחרוני העלייה הלגאלית מגרמניה‪ ,‬עלייה עשירה ומשכילה‪ ,‬שהטביעה חותם‬ ‫עמוק על החברה בישראל) והוא גר שם עם רעייתו ועם ארבעת בניו‪ .‬אשתו‪ ,‬גברת‬ ‫אהרונוביץ’‪ ,‬הייתה דקת גזרה ותמירה‪ .‬בכל שעה משעות היום יכולנו לראותה‬ ‫יוצאת מביתה לבושה בקפידה ובטעם רב‪ .‬לרגליה תמיד נעלי עקב ושערה מסודר‬ ‫למשעי‪ .‬היא נראתה תמיד כדוגמנית‪ ,‬משכה תשומת לב רבה והייתה שונה וזרה‪,‬‬ ‫אחרת משאר נשות הרחוב‪ .‬האבא זכור לי כאיש אלגנטי‪ ,‬שברוב חדשי השנה לבש‬ ‫חליפה ועניבה‪ .‬בשעות הבוקר הוא היה מהלך סביב החצר ובודק כל פינה‪ .‬הדיירים‬ ‫קראו לו “הרשע” בגלל קפדנותו והערותיו לגבי ניקיון הבניין והחצר‪ .‬פרנסת בני‬ ‫הזוג הייתה מהשכרת הדירות‪ ,‬מה שהותיר למר אהרונוביץ’ זמן פנוי בשעות היום‪,‬‬ ‫ויכולנו לראותו במשך שעות בבית קפה בשפת הים‪ ,‬יושב עם חבורת קלפנים‬ ‫ומשחק פוקר‪ .‬הוא היה ידוע כקלפן מועד‪ ,‬שגם הפסיד כספים רבים‪ .‬בנם הבכור‪,‬‬ ‫אייק‪ ,‬בוגר הפל”ים‪ ,‬היה רק בן ‪ 22‬כשכבר פיקד כקצין על אוניה‪ .‬הוא היה מרשים‬ ‫מאד במדי חיל הים שלו ולא יכולנו להתעלם מנוכחותו כשהגיע לחופשה‪ .‬לימים‬ ‫נודע לנו שאותו אייק היה מפקד אוניית המעפילים “אקסודוס”‪ .‬האח הצעיר מבין‬


‫על עצמי | ‪40‬‬

‫על עצמי ועוד על צבעי ילדותי ונעורי‬ ‫ואני ‪ -‬בת הזקונים במשפחה‪ ,‬קטנה‪ ,‬סקרנית‪ ,‬קצת נחבאת אל הכלים‪ ,‬אנרגטית‪,‬‬ ‫צמודה אל מטבחה של אמא‪ ,‬ועצמאית‪ .‬הייתי ילדה של חברות ותמיד תמיד מוקפת‬ ‫בהן‪ .‬סביב השולחן הגדול במרפסת אפשר היה לראות לפעמים גם שלוש חברות‬ ‫מכינות יחד את שיעורי הבית‪ .‬ביתניו היה שמח ומאיר פנים והאירוח של אמי‪,‬‬ ‫למרות המצב שלא תמיד היה זוהר‪ ,‬העניק לכל חבר‪/‬ה יחס חם וכיבוד‪ .‬חברותיי‬ ‫לא מיהרו לחזור לביתן‪ ,‬טוב היה להן אצלנו‪ .‬בלטה בעניין זה במיוחד חברה קרובה‬ ‫שלי – עמליה‪ ,‬שסירבה‪ ,‬פשוט סירבה לחזור לביתה‪ ,‬למרות שאמא שלה באה‬ ‫לקחת אותה‪ .‬יום אחד הרהיבה אימה של עמליה עוז ושאלה את אימי‪“ :‬מה אתם‬ ‫נותנים לילדה שלי שהיא אינה רוצה לחזור הבייתה?”‪ .‬אמי ענתה לה בעדינות‪:‬‬ ‫“אין לה בבית אח או אחות ועצוב לה שם‪ ,‬ואצלנו שמח”‪ .‬ברבות הימים‪ ,‬התחתנה‬ ‫עמליה‪ ,‬נסעה לארה”ב וילדה שלושה ילדים‪ .‬היא באה עם כל משפחתה להתארח‬ ‫אצל אמי ומילאה את ההבטחה שנתנה לילדיה בארה”ב להראות להם את ה”אגדה”‬ ‫שגדלה בה‪.‬‬ ‫בשכנות להוריי גרה משפחת רייצס‪ ,‬זוג חסוך ילדים‪ ,‬ושניהם עסקו בחייטות‬ ‫מחוץ לבית‪ .‬הם גרו בבית בודד‪ ,‬מרווח ונאה עם חצר גדולה שבה גידלו עץ לימון‪,‬‬ ‫עץ קלמנטינות ועץ תות ענק שהצל על כל החצר‪ .‬בפינת החצר בנה השכן שובך‬ ‫יונים גדול ויונים מכל הסוגים חיו וקיננו בו‪ .‬תמיד היה למר רייצס סיפור מעניין על‬ ‫דרך חייהם של היונים‪ .‬כשהבשיל התות‪ ,‬הוא נהג לקרוא לי ולאחותי חנה לבוא‬ ‫לקטוף תות‪ .‬טפסנו על ענפי עץ התות ומילאנו מיכל לכל המשפחה‪ ,‬קטפנו גם‬ ‫עלי תות עבור תולעי המשי שגידלנו‪ .‬חזרנו הביתה תמיד מלוכלכות‪ ,‬אבל מרוצות‬ ‫עד לב השמיים‪.‬‬ ‫בחצר הבית שלנו היה בית נוסף וגרה בו משפחה עם שישה ילדים ‪ -‬בנים‬ ‫ובנות‪ .‬בנם הבכור חלה במחלת עצבים והיה נוהג לצעוק‪ .‬ערבים שמכרו ירקות‬ ‫אנצס‬ ‫אר ֶ‬ ‫ופירות‪ .‬ביניהם היה ערבי צעיר שהגיע כמעט יום יום ונשא על גבו שק ַמ ַ‬ ‫(תפוזים) ומכר אותם לתושבי הרחוב‪ .‬כשעבר ליד ביתו של השכן עם הילד החולה‬ ‫היה נוהג להציץ פנימה דרך החלון‪ .‬הדבר הרגיז את הבחור החולה‪ ,‬הוא התחיל‬ ‫לצעוק על הרוכל והתחילה מהומה‪ .‬בקשתי מאימי‪ ,‬שידעה ערבית‪ ,‬ללמד אותי‬ ‫כמה מילים כדי שאוכל בעזרתן לסלק את הערבי מהחלון של השכן‪ .‬כשהגיע‬ ‫הערבי עם שק התפוזים‪ ,‬הסברתי לו בערבית‪ ,‬כמו שלמדתי מאימי‪“ :‬רּוח מין הֹון‪,‬‬ ‫יאן” (לך מפה‪ ,‬יש חולה) ‪ .‬הערבי לא זז ואז בא אחי לעזרתי ואמר לי‪:‬‬ ‫הּונאק פי ַא ַ‬ ‫ַ‬ ‫“תגידי לו‪ ”...‬ולימד אותי קללה עסיסית בערבית‪ ,‬כזו המשפילה את הנביא מוחמד‪.‬‬ ‫“אם אחי האהוב מלמד אותי את הדרך לסלק את המנוול מהחלון‪ ,‬אז קדימה”‬ ‫חשבתי לעצמי‪ ,‬ולא חשדתי בכלום‪ .‬הערבי שמע שקיללתי את מוחמד‪ ,‬הניח בצד‬ ‫את שק התפוזים והחל לרדוף אחרי‪ .‬הייתי בת שבע בערך‪ .‬פחדתי מאמי על‬ ‫התנהגותי וישר רצתי לחצר של רייצ’ס השכן‪ .‬דפקתי על הדלת ואיש לא ענה‪.‬‬ ‫רצתי לעץ התות וטיפסתי על ענפיו די גבוה והתחבאתי שם מבוהלת ומפוחדת עד‬


‫אני בחוף הים (היום פרישמן)‪1951 .‬‬


‫על עצמי | ‪42‬‬

‫ארבעת האחים היה דוד‪ ,‬עלם חמודות‪ ,‬שלמד בכיתה אחת עם אחותי שולה‪ .‬דוד‬ ‫היה חבר טוב של כולנו‪ .‬יום יום הוא היה מופיע בביתנו ומבלה איתנו‪ ,‬כשהוא‬ ‫צמוד לספרי הלימוד של אחותי‪ .‬הורי‪ ,‬שידעו לא פעם תקופות של דחק ומחסור‬ ‫דאגו שלא יחסרו לנו ספרי לימוד ואילו הוריו‪ ,‬למרות מצבם הכלכלי המצוין‪,‬‬ ‫לא קנו לילדיהם ולּו ספר לימוד אחד‪ .‬למרות זאת היה דוד תלמיד מבריק‪ .‬תמיד‬ ‫שמחתי עם ביקוריו הקבועים בביתנו ואהבנו אותו כמו אח‪ .‬תקופה נפלאה‬ ‫בעבורי הייתה החופשה מהלימודים בקיץ‪ .‬בילינו כמה פעמים בשבוע בשפת‬ ‫הים והיינו חבורה שלמה שמנתה את שולה‪ ,‬את אחי דוד‪ ,‬אחותי חנה‪ ,‬אותי ואת‬ ‫דוד אהרונוביץ’‪ .‬פעמים רבות בחזרנו משפת הים ובראותנו את מר אהרונוביץ’‬ ‫וחבורת הקלפנים‪ ,‬ביקש מאיתנו דוד שלא נביט לעברו‪ ,‬הוא התבייש בו‪ .‬עשינו‬ ‫את עצמנו תמיד כלא רואים ומיהרנו לאוטובוס שיחזיר אותנו הביתה‪.‬‬ ‫לא אשכח את חוף תל‪-‬אביב של אותם הימים שהיה על גבעות חול‪ .‬מפאת‬ ‫המרחק הרב של החוף מהמים ובגלל החול הלוהט היינו מתחרים בריצה עד‬ ‫המים‪ .‬שולה שמרה על הקטנות ואילו שני הבנים הלכו לשחות בין הגלים‪ .‬פעם‬ ‫העביר אותנו אחי בשחייה לעבר המים הרדודים בקרבת המזח ושם חיכינו לו עד‬ ‫שיחזור ויעביר אותנו בחזרה לחוף‪ .‬לפתע הגיע גל גדול ודחף אותנו לעבר המזח‪.‬‬ ‫הגלים סחפו אותנו ונכנסנו למערבולת והיינו על סף טביעה‪ .‬למזלנו הרגיש נער‬ ‫צעיר וגברתן בשלוש הבנות המבוהלות האוחזות יד ביד ולא יכולות לצאת‪ .‬הוא‬ ‫שחה לעברנו ביד אחת ובשנייה דחף אותנו לחוף ומנע מאיתנו אסון גדול מאד‪.‬‬ ‫מאותו היום פחדתי להיכנס לים ונמנעתי מלהצטרף לחבורה‪ .‬את הנער האמיץ‬ ‫הזה לא אשכח לעולם‪ .‬את דוד אהרונוביץ’ החמוד פגשתי רק בשלהי מלחמת‬ ‫השחרור בפגישה מקרית וחמה במיוחד‪ .‬הסתבר שהוא נפצע בידו אך לא איבד‬ ‫את שמחת נעוריו‪ .‬דרכינו נפרדו ולא ראיתי אותו יותר‪.‬‬


‫אנגלים צרו על הקיבוצים והישובים‪ ,‬ובמיוחד על‬ ‫קיבוץ יגור‪ .‬הם הצליחו לגלות סליקים של נשק רב‬ ‫ואסרו הרבה חברים‪ ,‬שנשלחו למעצר ברפיח‪ ,‬עתלית‬ ‫ובלטרון‪ .‬בחיפושים שנערכו מבית לבית הצליחו‬ ‫האנגלים לשים את ידיהם על ראשי הישוב‪ ,‬שנלקחו‬ ‫למעצר בלטרון‪ .‬למבצע קראו “השבת השחורה”‪.‬‬ ‫כפי שכבר סיפרתי‪ ,‬הייתה אמי אמיצה ללא חת‪ .‬היא‬ ‫החלה לאסוף את הכרוזים של האצ”ל ושל הלח”י‪,‬‬ ‫שנערים היו מדביקים על קירות הבתים אחרי חצות‬ ‫הלילה תוך סכנת נפשות‪ ,‬והפכה זאת למעין תחביב‬ ‫שלה‪ .‬באשמורת אחרונה של לילה היא הייתה יוצאת‬ ‫ומורידה בזהירות את הכרוזים ושמה אותם בערמה‬ ‫שהלכה וגדלה בביתנו‪ .‬ערמת הכרוזים הזו הייתה‬ ‫סכנה של ממש לצעירי המשפחה‪ ,‬כולל אחי ואבי –‬ ‫שהיה עדיין צעיר‪ .‬עם הכרזת העוצר ב”שבת השחורה”‬ ‫הגיעו גם לביתנו שלושה חיילים עם כומתות אדומות‬ ‫(“הכלניות” השנואים) והחלו לחפש “חומר אסור”‪.‬‬ ‫אחותי יונה הבינה‪ ,‬שאם לא תעשה מעשה‪ ,‬נהייה‬ ‫כולנו בצרה צרורה‪ .‬היא התחילה לדבר עם החיילים‬ ‫באנגלית המשובחת שלה‪ ,‬סיפרה להם שהיא חיילת‬ ‫משוחררת של ה‪ .A.T.S -‬אחרי ארבע שנות שירות‬ ‫במצריים ובאל‪-‬אלמיין‪ .‬החיילים התפעלו מיופיה‪,‬‬ ‫האזינו לה בקשב רב ולאט לאט היא הרחיקה אותם‬ ‫ממקום הסכנה‪ .‬החיילים התנצלו בפניה שהם איריים‬ ‫וחייבים למלא פקודה‪ ,‬אמרו שהם מבינים את מצב‬ ‫היהודים בארץ‪ ,‬כי גם הם סובלים מהאנגלים‪ .‬כך‬ ‫ניצלנו בפעם הזאת ממאסר בטוח של אחי ואבי‪ ,‬ואולי‬ ‫גם של אחיותי‪.‬‬


‫על עצמי | ‪44‬‬

‫“מן הים הכללי –‬ ‫וטיפה משלי”‬ ‫(חנניה רייכמן)‬ ‫בשנת ‪ ,1943‬בעיצומה של מלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ ,‬הגיעו ארצה כמה מאות ילדים‪ ,‬רובם יתומים‪,‬‬ ‫שחולצו ממלתעות פולין הכבושה‪ .‬הם הגיעו בדרך‬ ‫נפתלת ומפרכת מפרס וניתן להם השם “ילדי טהרן”‪.‬‬ ‫זאת הייתה הפגישה הראשונה של הישוב בארץ‪,‬‬ ‫שעדיין לא ידע על ממדי השואה‪ ,‬עם פליטי המלחמה‬ ‫(ויקיפדיה)‪ .‬בואם עורר בארץ התרגשות עצומה‬ ‫והנהלת בית ספר ביאליק‪ ,‬בו למדתי‪ ,‬קיבלה הודעה‬ ‫שילדי טהרן מתכוננים לבקר בבית הספר‪ .‬הוחלט שכל‬ ‫כיתה תתחרה על החיבור היפה ביותר‪ ,‬שאותו תקרא‬ ‫לפני האורחים הצעירים שיגיעו לביקור‪ .‬החיבור שלי‬ ‫זכה מבין החיבורים בכיתה‪ ,‬והוחלט שאני אקרא אותו‬ ‫ביום טקס האירוח‪ .‬הייתי קטנת קומה‪ ,‬עמדתי על‬ ‫כסא וקראתי את חיבורי‪ .‬ההתרגשות הייתה גדולה‬ ‫וקולי כמעט בגד בי‪ .‬מחיאות הכפיים בסוף הקריאה‬ ‫בישרו לי שהצלחתי במשימה‪ .‬ברבות הימים נודע‬ ‫לי‪ ,‬לשמחתי הרבה‪ ,‬שחברה טובה שלי הייתה בין‬ ‫אותם “ילדי טהרן” וכי היא השתתפה באותו אירוח‬ ‫זכור לטוב‪ .‬כך עברו עלינו השנים וכשסיימתי את‬ ‫בית ספר העממי ביאליק‪ ,‬המשכתי בתיכון העירוני‬ ‫במחזור הראשון‪.‬‬ ‫בשנות לימודי כבר הורגש בארץ מתח רב‪ .‬הרצון‬ ‫העז לעצמאות ולריבונות הוליד את התארגנות והקמת‬ ‫המחתרות השונות‪ :‬ההגנה‪ ,‬הפלמ”ח‪ ,‬האצ”ל והלח”י‪.‬‬ ‫האירועים הביטחוניים באו בזה אחר זה‪.‬‬ ‫ב ‪ 29‬ביוני ‪ ,1946‬ביום שבת‪ ,‬ערכו הבריטים מבצע‬ ‫רחב מימדים למציאת מחבואי נשק ולמעצר מנהיגי‬ ‫הישוב‪ .‬עוצר הוכרז בערים המרכזיות‪ ,‬חיילים‬


‫“הצליחו” מחוללי החרפה הזו להטביע אנייה של נשק‬ ‫כל כך יקר‪ ,‬כשבחורים שילמו בחייהם בחזית בגלל‬ ‫מחסור בנשק‪.‬‬ ‫מלחמת השחרור העקובה מדם תמה ותל‪-‬אביב‬ ‫שינתה את פניה ללא הכר‪ .‬אותן חבורות של נוער‬ ‫יפה וחסון שמילאו את שפת ימה של תל‪-‬אביב‬ ‫ושהתגודדו ליד גלידת ויטמן נעלמו‪ .‬לפני המלחמה לא‬ ‫הייתי צריכה לקבוע פגישה מיוחדת אם רציתי לראות‬ ‫מישהו מחברי‪ ,‬כולם היו שם‪ .‬עם תום המלחמה הם‬ ‫כבר פשוט לא היו שם‪ .‬חלקם הכואב נהרג בקרבות‬ ‫הדרום‪ ,‬אחרים נפצעו וחלק מהם עוד שירת בצה”ל‪.‬‬ ‫רחובות תל‪-‬אביב התמלאו אז בדמויות חדשות‬ ‫שהגיעו – שורדי מחנות ההשמדה באירופה‪ .‬קשה‬ ‫בכמה שורות לתאר את גודל האסון שלנו‪ ,‬של העם‬ ‫היהודי‪ .‬העצבות והדאגה לעתיד היו מורגשים אצל‬ ‫כל אחד אחד מאיתנו‪ .‬אבל האמת היא שעם כל‬ ‫הרצון לקלוט את העלייה האומללה הזו בארץ‪ ,‬אנו –‬ ‫הישראלים – התקשנו לקבלם‪.‬‬


‫על עצמי | ‪46‬‬

‫השבת השחורה‬ ‫שיאם של האירועים הביטחוניים היה כמובן גירוש‬ ‫הבריטים מהארץ עם סיום המנדט ב ‪ 15‬במאי ‪.1948‬‬ ‫בבית הספר הכינו אותנו להגנה עצמית‪ .‬קראו לזה חג”ם‬ ‫– חינוך גופני מורחב‪ .‬נשק כמובן שלא היה ותורגלנו‬ ‫ב”קפא”פ” – קרב פנים אל פנים – כשאנו משתמשים‬ ‫לשם כך במוטות מעץ קשיח‪ .‬עשינו תרגילי סדר וצעדנו‬ ‫ברגל מרחקים גדולים‪ .‬לצעדות האלה קראו “מסע”‬ ‫וכל זה כדי לחשל אותנו לקראת הבאות‪ .‬את האווירה‬ ‫המתוחה ניתן היה לחוש בכל מקום ובכל פינה‪ .‬החלק‬ ‫העצוב של כל זה היה שנאת האחים האכזרית ששררה‬ ‫בין השמאל לימין‪ .‬שנאה זו באה לביטוי בוטה בתקופת‬ ‫ה”סיזון” הידועה לשמצה ושיאה היה כשהטביעו את‬ ‫אוניית הנשק היקר “אלטלנה” שהאצ”ל גייס והביא‬ ‫ארצה להגנה על ירושלים העתיקה‪ .‬הטרגדיה הגדולה‬ ‫הייתה שהתותח שהועמד ממול האונייה בחוף תל‪-‬‬ ‫אביב והרג יהודים‪ ,‬ועוד קראו לו “התותח הקדוש”‪.‬‬ ‫ראוי כאן לציין שפקדו על התותח‪ :‬בן‪-‬גוריון‪ ,‬ישראל‬ ‫גלילי ויצחק רבין‪ .‬בגין הבין מיד את המצב ונכנע‪ ,‬וכך‬


‫“ספירת מלאי” אישית‬ ‫הדור שלנו זכה לחיות ולחוות את “המפץ הגדול” של הקמת מדינת ישראל‪.‬‬ ‫הגיעו הנה עליות של חלוצים צעירים‪ ,‬חסונים ומלאי חזון‪ ,‬נחושים להקים מדינה‬ ‫ליהודים‪ .‬קמו קיבוצים ומושבים‪ ,‬התפתחה החקלאות והתחילה תנופת הבניה‪.‬‬ ‫הנמל בתל‪-‬אביב כבר נבנה והחלה תנועת יצוא של תפוזי יפו המעולים בפרט‪,‬‬ ‫ותנועה משלימה של יבוא סחורות ויצוא של מוצרי התעשייה הישראלית שהחלה‬ ‫מתפתחת בקצב מרשים‪ .‬לנגד עינינו נולדו וצמחו ערים חדשות‪ .‬כל עלייה וייחודה‬ ‫תרמה את חלקה לחברה ולכלכלה הישראלית‪ .‬היינו עניים‪ ,‬אך שמחים בחלקנו‪.‬‬ ‫עברנו את מלחמת העולם השנייה על כל חרדותיה ואיבדנו בשואה הנוראית‬ ‫של יהודי אירופה משפחות שלמות שטרם הספקנו להכיר‪ .‬לחמנו לגירוש השלטון‬ ‫הבריטי מהארץ‪ .‬עברנו בדריכות רבה את הבעת האומות המאוחדות בליק סקסס‬ ‫ב ‪ 29‬בנובמבר ‪ ,1947‬שבה הוחלט על הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל – ושבה‬ ‫זכינו ברוב קולות!! במאי ‪ ,1948‬במוזיאון תל‪-‬אביב הישן בשדרות רוטשילד‪ ,‬הוכרזה‬ ‫הקמת מדינת ישראל ויצאנו צוהלים לרקוד ברחובות‪ .‬למחרת פרצה מלחמת‬ ‫העצמאות‪ ,‬הקשה במלחמות שידעה הארץ‪ ,‬כשהישוב מנה רק כ ‪ 600.000‬איש‪,‬‬ ‫והותקפנו מכל עבר על ידי חמש מדינות ערביות‪ .‬ספרנו את הנופלים וחיבקנו‬ ‫את הפצועים שבמותם ובכאבם ציוו לנו את החיים‪ .‬החלה עליה גדולה מארצות‬ ‫המגרב וניצולים‪ ,‬שרידי השואה‪ ,‬החל להגיע ארצה – אנשים פגועים‪ ,‬חולים‪,‬‬ ‫ובעיקר שותקים‪ .‬עם השנים הם השתלבו בבניין הארץ ובתעשייה שהתפתחה‪,‬‬ ‫גדלה ושגשגה‪.‬‬ ‫עברנו מלחמות נוספות עם הערבים שלא משלימים עם הקמת מדינה יהודית‪.‬‬ ‫שנאתם אלינו גוברת עם השנים ואיננו מצליחים לפתור את המחלוקות בינינו‪.‬‬ ‫מאחר ועם ישראל הוא עם חזק‪,‬ששרד אלפי שנים‪ ,‬אנו מלאי תקווה שיבוא יום‬ ‫והשלום יגיע‪.‬‬


‫על עצמי | ‪48‬‬

‫המשפחה המורחבת‬ ‫וקצת היסטוריה‬ ‫גדלנו במשפחתנו הגרעינית הקטנה ולא הכרנו‬ ‫לא סבא ולא סבתא‪ ,‬לא דוד ולא דודה‪ .‬הוריי‪ ,‬שהיו‬ ‫חלוצים‪ ,‬היו היחידים במשפחתם שעלו ארצה והשאירו‬ ‫מאחוריהם את כל בני משפחותיהם וצאצאיהם‪.‬‬ ‫כל תקופת המלחמה לא ידע הישוב בארץ מה‬ ‫קורה באירופה ולאט לאט הגיעו השמועות על‬ ‫האסון המחריד שפקד את יהדות אירופה‪ .‬לאבי‬ ‫הגיע במפתיע בן אחיו‪ ,‬בן דודי‪ ,‬והוא זה שסיפר לו‬ ‫מי נרצח ומי שרד‪ ,‬לפי המעט שידע‪ .‬אבא שמע את‬ ‫הבשורות‪ ,‬הליט את פניו בידיו ופרץ בבכי‪ .‬זו הייתה‬ ‫הפעם הראשונה שראיתי את אבי בוכה‪ .‬הסתבר שבן‬ ‫דודי היה קצין בצבא אנדרס (הצבא הפולני שנלחם‬ ‫עם הצבא האדום במלחמת העולם השנייה) ופיקד‬ ‫על הבאת ילדי טהראן‪ ,‬וכך הגיע איתם לארץ בשנת‬ ‫‪.1943‬‬ ‫בשנות ה‪ 50 -‬התחילו להגיע ארצה שורדי השואה‬ ‫וכך התוודענו לחלק ממשפחת אבי‪ .‬הייתה זו משפחה‬ ‫משכילה‪ ,‬שכל בניה מלומדים‪ ,‬בוגרי אוניברסיטה‪,‬‬ ‫וביניהם הכרנו את דודתי הפרופסור‪ ,‬שניהלה זמן‬ ‫מה לאחר בואה את “יד ושם”‪ .‬כל המשפחה השורדת‬ ‫שהגיעה ארצה‪ ,‬הסתדרה מהר וטוב‪ .‬המשפחה מצד‬ ‫אמי‪ ,‬יוצאי ליטא‪ ,‬הגיעו רק החל משנת ‪ ,1970‬בגלל‬ ‫“מסך הברזל” ברוסיה הסובייטית‪ ,‬שלא איפשר‬ ‫ליהודים לצאת‪.‬‬


‫חיי‬ ‫הבוגרים‬


‫חיי הבוגרים‬


‫בה”ד ‪ .11‬אני וחברי לבסיס‪1951 .‬‬


‫חיי הבוגרים | ‪52‬‬

‫חיי הבוגרים‬ ‫כשאחותי חנה’לה התגייסה לצבא רציתי להקדים‬ ‫את המאוחר ולהתגייס יחד איתה‪ .‬בתמימותי הרבה‬ ‫ניגשתי ללשכת הגיוס וביקשתי להתנדב‪“ .‬לא‪ ,‬לא‪,‬‬ ‫לא”‪ ,‬אמרו לי בלשכת הגיוס והורו לי באצבע מוכיחה‪:‬‬ ‫“את קטנה‪ ,‬בלי מכתב מאמא אין גיוס‪ ,‬הביתה‪”...‬‬ ‫סבתי על עקבי ושבתי הביתה‪ .‬אמא הביטה בי‬ ‫נדהמת ואמרה לי‪“ :‬איך העזת ללכת ללשכת הגיוס‬ ‫על דעת עצמך?” וכמובן השאירה אותי לידה בבית‬ ‫עד מועד הגיוס‪.‬‬ ‫בשנים ‪ 1951-2‬שירתתי בצה”ל‪ ,‬בבה”ד ‪( 11‬בסיס‬ ‫הדרכה צבאית) בסרפנד‪ ,‬צריפין‪ .‬בתחילה שימשתי‬ ‫כמזכירת השליש ולאחר מספר חודשים נתמניתי‬ ‫לפקידה ראשית‪ .‬היה לי שירות נחמד ומפנק מאד‪.‬‬ ‫זו הפעם הראשונה שאני‪ ,‬הילדה הקטנה והטובה‪,‬‬ ‫ילדת הבית של אמא‪ ,‬יצאה מהבית לתקופה ארוכה‪.‬‬ ‫פתאום פגשתי המון בחורים‪ ,‬חּוזרתי על ידי רבים‬ ‫וטובים‪ ,‬קיבלתי הצעות נישואין ופרחתי‪ .‬היה זה‬ ‫בית ספר טוב של החיים‪ .‬השתחררתי בדרגת סמל‪.‬‬ ‫את ההזמנה למילואים קבלתי לאחר לידת בתי‪.‬‬ ‫כשהשתחררתי מצה”ל‪ ,‬הרגשתי שהחיים‬ ‫מתחילים מחדש‪ .‬השיבה הביתה הייתה למקום‬ ‫החברות‬ ‫ששינה את פניו מבחינה חברתית‪ .‬כל ֶ‬ ‫שבמסגרתן חייתי התפרקו‪ ,‬חלק מחברותי התחתנו‪,‬‬ ‫כל אחת עשתה לביתה וגם אני פניתי אל דרכי‪.‬‬ ‫התחלתי לחפש עבודה והתקבלתי לעבודה בגזברות‬ ‫עיריית תל‪-‬אביב‪ .‬בערב הלכתי ללמוד הנהלת‬ ‫חשבונות כי העבודה שלי דרשה התמצאות בנושא‬ ‫הזה‪ ,‬ואני כעובדת נאמנה הרגשתי שאני חייבת‬ ‫להתמקצע‪ .‬לא עבר זמן רב ושמעי יצא לפני והוצעה‬ ‫לי המשרה של מזכירת “ארגון עובדי העירייה”‪.‬‬ ‫עבדתי שם שלוש וחצי שנים בעבודה מאומצת‪,‬‬ ‫דורשנית ומתגמלת מאד מבחינת הסיפוק‪.‬‬


‫חיי הבוגרים | ‪54‬‬

‫בה”ד ‪1951 .11‬‬


‫הילכו שניים בלתי אם נועדו? (רומנטיקה)‬ ‫חיי החברה שלי השתנו גם הם‪ .‬הצטרפתי לכל‬ ‫מיני ֶחברות של צעירים לבילויים משותפים ולחיי‬ ‫חברה‪ .‬החברה המעולה ביותר אליה הצטרפתי‪,‬‬ ‫הודות לחברה טובה שלי‪ ,‬הייתה של חבורת צעירים‬ ‫אינטליגנטיים שהיה תמיד מאד מעניין במחיצתם‬ ‫ושאהבו מאד לטייל בארץ‪ .‬הם נהגו לשכור משאית‬ ‫ולטייל איתה ברחבי הארץ‪ .‬בשבילי זה היה התגשמות‬ ‫של חלום‪ ,‬כי כל כך אהבתי לטייל ולהכיר מקומות‬ ‫חדשים‪ .‬באחד הטיולים הראשונים הגענו לחורשת‬ ‫טל והתחילו לעשות לי הכרות עם כל החבר’ה‪ .‬בחור‬ ‫אחד מאד מצא חן בעיני אבל בתקופה שלי זה לא‬ ‫התקבל על הדעת שבחורה תיזום קשר עם גבר או‬ ‫חס וחלילה תראה לו שהיא מעוניינת בו‪ .‬מאחר והוא‬ ‫מאד מאד מצא חן בעיני‪ ,‬התחלתי בפעולות עקיפות‬ ‫כדי להכיר אותו יותר טוב וללמוד את אישיותו‪.‬‬ ‫בחבורה שלנו היו גם שתי אחיותיו‪ .‬התקרבתי‬ ‫אליהן והתיידדנו‪ .‬מה למדתי עליו? למדתי שהוא‬ ‫בא ממשפחה דתית בירושלים‪ ,‬שהוא בוגר ישיבה‬ ‫תיכונית‪ ,‬ראיתי שהוא נמצא תמיד במרכז החברתי‬ ‫ושהוא זה שריכז את השירה ואת ההנחיה במסגרות‬ ‫החברתיות‪ .‬שמתי לב שאנשים מקשיבים למוצא פיו‬ ‫ומתחשבים בדעתו וקל היה להיווכח שהוא אהוב‬ ‫ומקובל מאד‪ .‬ראיתי את יופיו‪ ,‬את חוכמתו והבנתי‬ ‫שהוא ממש “דמות”‪ .‬אחת האחיות אמרה לי באותו‬ ‫המפגש‪“ :‬בואי ואכיר לך את האח שלי”‪ ,‬עשינו היכרות‬ ‫ראשונית ובזה הסתיים העניין‪ .‬חלף זמן מה ויום אחד‬ ‫בצאתי מהעבודה ברחוב אידלסון בתל אביב‪ ,‬בעוד‬ ‫אני צועדת ברחוב אלנבי לעבר האוטובוס נמשכה‬ ‫תשומת ליבי לחבורה של צעירים שישבה בבית‬ ‫קפה‪ .‬במרכז החבורה ישב מאיר סנה‪ ,‬הבחור שכל‬ ‫כך מצא חן בעיני‪ .‬הוא ראה אותי ופתאום אני שומעת‬ ‫קריאה עליזה בקול חם ומזמין‪“ :‬הי‪ ,‬שלום חברה‪,‬‬ ‫בואי תצטרפי אלינו”‪ .‬נעניתי והצטרפתי אליהם‪.‬‬


‫חיי הבוגרים | ‪56‬‬

‫אני ומאיר ביום החתונה‪1954 .‬‬


‫חיי הבוגרים | ‪58‬‬

‫אורית ואריק‪,‬‬ ‫ילדיי האהובים‪.‬‬


‫משפחת סנה‬ ‫המורחבת‬ ‫לכתוב‬ ‫יכולתי‬ ‫עליכם חוברת נפרדת‪,‬‬ ‫אך אם נלך באותה הדרך‬ ‫שהלכתי עד פה‪ ,‬אומר‪:‬‬ ‫חבל שסבא שלמה‪,‬‬ ‫סבתא גיטה ומאיר‬ ‫זכרונם לברכה‪ ,‬לא זכו‬ ‫לראות את משפחתם‬ ‫היפה והמקסימה על‬ ‫ילדיהם‪ ,‬נכדיהם‪ ,‬וניניהם‪,‬‬ ‫על פאר יצירת הבורא‬ ‫שהעניק לכל אחד מכם‪:‬‬ ‫כישרון‪ ,‬יופי והצלחה‪.‬‬ ‫כמה שמחה‪ ,‬הערכה‬ ‫וכבוד יש לי עם כל מפגש‬ ‫משפחתי‪ ,‬כן יירבו‪,‬‬ ‫שאתם מזמינים אותנו‪.‬‬ ‫שהשארתם‬ ‫לחשוב‬ ‫אותנו קרוב אליכם‪.‬‬ ‫אני מאחלת לכל אחד‬ ‫מכם הרבה בריאות‪,‬‬ ‫שמחת חיים‪ ,‬אושר‬ ‫והצלחה גדולה בהמשך‬ ‫הדרך‪ .‬היו ברוכים‪.‬‬


‫חיי הבוגרים | ‪60‬‬

‫הסתבר לי שהוא יושב ראש ועד היהלומנים ויותר‬ ‫חשוב מזה‪ ,‬הבנתי שהוא קלט אותי ובהחלט שם‬ ‫לב אלי‪ .‬מכאן התחילה תקופת החיזור שלו אחרי‪.‬‬ ‫הוא היה מחזר נלהב והעתיר עלי המון תשומת‬ ‫לב‪ .‬הוא הזמין אותי לסרטים‪ ,‬לבתי קפה‪ ,‬לבילויים‬ ‫ואליו הביתה‪ .‬את אחיותיו הכרתי עוד מקודם וכעת‬ ‫הכרתי את משפחתו הדתית והמשכילה‪ .‬הוא עשה‬ ‫ככל שלעיל ידו שאתקרב אל אביו המיוחד‪ .‬לאט לאט‬ ‫התפתח הקשר ונעניתי לו בכל לבבי‪ ,‬אהבתי אותו‬ ‫בכל מאודי‪ ,‬בשבילי ובעיני הוא היה מתנה מהשמיים‪.‬‬ ‫כל כך הרבה תרבות וערכים היו באיש הזה‪ .‬כל כך‬ ‫הרבה למדתי ממנו ומאביו‪ ,‬ממש “אוניברסיטה”‪.‬‬ ‫הורי אהבו אותו מאד וקיבלו אותו כבן שלהם לכל‬ ‫דבר‪ .‬אחרי שלושה חודשים הוא הציע לי נישואין‬ ‫ואחרי כחצי שנה של חברות נישאנו בשנת ‪ .1954‬עם‬ ‫הולדת בכורתנו אורית התפטרתי מהעבודה‪ ,‬למרות‬ ‫שהפצירו בי שוב ושוב שאשוב אחרי הלידה‪ .‬החלטתי‬ ‫שכאמי לפני גם אני רוצה לגדל את ילדי בבית ובנחת‪.‬‬ ‫לי הדבר התאפשר ביתר קלות‪ ,‬כי מאיר היה במצב‬ ‫כלכלי טוב יחסית ולא היו לנו אז דאגות פרנסה בכלל‪.‬‬ ‫אחרי אורית הגיע גם אריק והמשפחה שלנו ידעה רק‬ ‫טוב ואהבה‪ .‬הזוגיות שלנו פרחה והתבססה על המון‬ ‫אימון‪ ,‬הוקרה‪ ,‬כבוד ואחווה‪ .‬המצב הכלכלי המשיך‬ ‫להיות איתן וטוב והשמחה שרתה תמיד בביתנו‪ .‬מאיר‬ ‫היה אבא מדהים והשקיע בילדים המון‪.‬‬ ‫כשהייתי בת ‪ 35‬אורית בת ‪ 12‬ואריק בן ‪ ,9‬שנתיים‬ ‫אחרי שחווינו מפולת כלכלית נוראית‪( ,‬שאותה לקח‬ ‫מאיר קשה מאד‪ ,‬ושממנה עוד לא יצאנו)‪ ,‬בא עלינו‬ ‫אסון גדול‪ .‬מאיר אהובי‪ ,‬זה שלימד אותנו את יפי‬ ‫החיים וטעמם‪ ,‬הבעל המדהים שלי והאבא למופת‬ ‫של ילדינו‪ ,‬נלקח מאיתנו אחרי התקף לב קטלני והוא‬ ‫בן ‪ 42‬בלבד‪.‬‬


‫עם מר רוזנבלום שעל שמו פרס לאמנות הבמה‬

‫עם הסופר אהרון מגד‬

‫עם ראש עריית תל אביב (צ’יץ’)‬

‫ומשכילים‪ ,‬מחוזרת על ידי עיתונאים ובני אדם ממגזרים‬ ‫שונים שחפצו בייקרי בגלל מעמדי ותפקידי ובגלל‬ ‫לתה‬ ‫בס ָ‬ ‫קשרי עם ראש העיר ולשכתו‪ .‬הייתי מוקפת ָ‬ ‫ושמנָ ה של החברה הישראלית‪ .‬נחשפתי לסיפורים‬ ‫ַ‬ ‫ולחיים של דמויות מיוחדות בנוף האנושי הישראלי‪.‬‬ ‫כשחסרה הפרוטה‪ ,‬והיא חסרה לא פעם‪ ,‬אפשרו לי‬ ‫לארגן חוגים למלאכת יד מטעם העירייה ושם באה‬ ‫לידי ביטוי כל היצירתיות שלי‪ .‬הנשים שהגיעו לחוגים‬ ‫נהנו מכל רגע ויחד פרחנו ויצרנו מסגרת נפלאה של‬ ‫עשייה ותרומה לנפש‪ .‬העבודה באגף‪ ,‬חדוות העשייה‪,‬‬ ‫האנשים‪ ,‬האווירה והאימון שמסביבי עזרו לי להשתקם‬ ‫והפכתי שוב לאשה שמחה‪ ,‬תוססת‪ ,‬מלאה ומרוצה‪.‬‬ ‫מסיבת היציאה לפנסיה שערכו לי ברוב עם והדר‬ ‫הייתה מרגשת ומכובדת‪ .‬השתתפו בה ראש העיר‪,‬‬ ‫מספר סגנים‪ ,‬מנהלי מחלקות‪ ,‬חברי וחברותי לעבודה‬ ‫וכמובן‪ ,‬אבריימ’לה בעלי‪ .‬מילות הפרידה היו מרגשות‬ ‫והביעו הערכה רבה ותודה עמוקה‪ .‬ראש העירייה‬ ‫שיבח ושאר המנהלים סיפרו על הצלחותיי ותיארו‬ ‫איך הפכתי נושא צנוע למפעל גדול ומכובד‪.‬‬


‫חיי הבוגרים | ‪62‬‬

‫מכאן והלאה‬ ‫שוב ושוב ראיתי את כוחה של ֵרעּות אמת‪.‬‬ ‫ברגע שנודע לידיד יקר שלי מימי עבודתי בעירייה‬ ‫שמאיר שלי נפטר הוא אמר לי‪“ :‬את חוזרת לעבוד‬ ‫אצלנו‪ ,‬לא ייתכן שתהיי בלי משכורת‪ ,‬ולו אף ליום‬ ‫אחד”‪ .‬התקבלתי לעבוד באגף חינוך‪ ,‬נוער ותרבות‬ ‫בעיריית תל‪-‬אביב‪ ,‬בהתחלה ככתבנית‪ .‬זה לא לקח‬ ‫זמן רב ויחסי המסור והדקדקני לעבודה הוכיח את‬ ‫עצמו וקודמתי לתפקיד של מזכירתו של מנהל האגף‪.‬‬ ‫המינהל איגד בתוכו‪ :‬בתי נוער ובתי תלמיד שנוהלו‬ ‫ע”י סטודנטים בהצלחה רבה‪ .‬הקמנו תזמורות נוער‪,‬‬ ‫מקהלות ולהקות מחול וארגנו משלחות נוער לחו”ל‪.‬‬ ‫הכל נעשה ברמה ובהצלחה רבה בניהולו המופלא של‬ ‫בנימין פורטיס‪ .‬דברים מופלאים ועצומים עשינו שם‬ ‫למען הנוער בתל‪-‬אביב ואני הייתי בלב הפועם של כל‬ ‫העשייה המשמעותית והמרגשת הזו שהוסיפה לחיי‬ ‫הרבה צבע וסיפוק והייתה הציר המרכזי לשיקום חיי‬ ‫אחרי האסון שפקד אותי‪ 13 .‬שנים עבדתי כמזכירה‪,‬‬ ‫ובמקביל ביקשו ממני לפתח את הנושא של “פרסי‬ ‫תל‪-‬אביב”‪ ,‬שהפך להיות עיסוקי המרכזי במשך ‪25‬‬ ‫שנים‪“ .‬פרסי תל‪-‬אביב”‪ ,‬שהקיף ‪ 18‬פרסים שהוענקו‬ ‫לכל קשת המקצועות‪ ,‬שם אותי במרכזה של עשייה‬ ‫מיוחדת במינה‪ .‬הייתי מקושרת עם אנשים מעניינים‬

‫שולחן המכובדים‪ .‬במרכז רוני מילוא‬ ‫ושלמה להט (צ’יץ’)‬

‫עם ראש הערייה צ’יץ’ ובנו של נחום סוקולוב‬ ‫(מימין) בטקס הענקת פרס סוקולוב‬

‫עם המשורר ויזלטיר‬


‫אני ואבריימל’ה רוקדים באירוע משפחתי‬


‫חיי הבוגרים | ‪64‬‬

‫רומנטיקה פרק ב’ –‬ ‫אבריימ’לה צימרמן‬ ‫את הפרק הזה אני מקדישה לך אבריימ’לה יקירי‪.‬‬ ‫דרכינו נפגשו לפני למעלה מ ‪ 40‬שנה‪ ,‬שנתיים לאחר‬ ‫פטירתו של מאיר ז”ל‪ .‬חברה שלי בעבודה ששרה איתך‬ ‫במקהלה‪ ,‬סיפרה לי שישנו גבר שמצבו המשפחתי‬ ‫רעוע והוא רוצה להכיר חברה‪ .‬היא הציעה לי לפגוש‬ ‫אותך‪ .‬נפגשנו בבית קפה ומאז ועד היום דרכנו לא‬ ‫נפרדה‪ .‬עת התחלנו בדרכנו המשותפת החדשה היה‬ ‫ברור לי שהמצב החדש לא יהיה קל‪ .‬אני עוד חייתי‬ ‫בצילה של אהבת חיי ופתאום יש להתרגל לאדם חדש‪.‬‬ ‫בכל מאודך הענקת אהבה אמיתית לי ולילדי‪ .‬לא קל‬ ‫היה לאורית ואריק לקבל אותך בגלל אופייך והרגליך‬ ‫האחרים השונים מאלה של אביהם‪ .‬אני עשיתי הכל‬ ‫כדי להקל על המצב ולקרב את הלבבות‪ .‬גם לשלושת‬ ‫ילדיך לא היה קל איתי ועם המסגרת החדשה והקשר‬ ‫בין כולנו לא היה טוב בתחילה‪ .‬השתדלתי מאד לקרב‬ ‫אותם ולחבר בין שתי המשפחות‪ .‬ולשמחת שנינו‪ ,‬עם‬ ‫הזמן זכינו בתוצאה טובה מאד‪ .‬שתי המשפחות התקרבו‬ ‫ונוצרו בין כולם ידידות וחברות מיוחדים‪ .‬המפגשים‬ ‫שמתקיימים עד היום ביניהם ועם כולנו תמיד שמחים‬ ‫ומאחדים‪.‬‬ ‫עניין מיוחד היה כשחתני יאיר נרשם ללימודי‬ ‫הנדסה בטכניון בחולון ובמקביל גם בנך גידי נרשם‬ ‫באותה השנה‪ .‬שניהם‪ ,‬שהיו בוגרי בית ספר טכני‪ ,‬מצאו‬ ‫עצמם בכיתה אחת‪ .‬החברות והידידות נמשכות עד‬ ‫היום‪ ,‬בלי עין הרע‪.‬‬ ‫אהבתך ומסירותך לאין קץ הן אלה שקירבו אותי‬ ‫ואת הילדים‪ .‬היית והנך מעורב בכל עשייה בבית‪,‬‬ ‫ואתה חרוץ ומוכשר מאין כמוך‪ .‬למרות שלא גרת אתנו‬ ‫בתחילה‪ ,‬לא החסרת ולו יום אחד מלהסיע אותי הלוך‬ ‫וחזור מהעבודה – וככה במשך ‪ 30‬שנה‪ .‬זה הקל עלי מאד‬ ‫וכך יכולתי גם ליהנות מעבודתי וגם להמשיך בניהול‬

‫אני ואבריימל’ה‪1972 .‬‬

‫אני ואבריימל’ה בטיול לנחל דן‬

‫אני ואבריימל’ה באירוע‬


‫חיי הבוגרים | ‪66‬‬

‫הבית אחה”צ‪ .‬אתה יודע שכדי למנוע חיכוכים עם‬ ‫הילדים לא מיהרתי להתחתן איתך והמתנת בסבלנות‬ ‫‪ 9‬שנים ארוכות ‪ -‬עד שאורי’לה התחתנה‪ .‬נישאנו סוף‬ ‫סוף‪ ,‬חיינו המשותפים הפכו נוחים‪ ,‬יפים ושקטים ואנו‬ ‫נהנים מחיים טובים עד עצם היום הזה‪.‬‬ ‫אבריימ’לה‪ ,‬אהבתי אליך היא אמיתית ובלי‬ ‫תנאים‪ ,‬שנינו יחד מהווים צמד שאף אחד מאתנו‬ ‫איננו יכול בלעדי השני‪ .‬הלוואי שנתברך בבריאות‬ ‫טובה ובאריכות ימים‪ ,‬ונוכל עוד שנים ליהנות‬ ‫ממנעמי החיים‪ .‬אמן!‬


‫מסיבת פורים של החבר’ה‬


‫חיי הבוגרים | ‪68‬‬

‫החברים שלנו‬ ‫בתקופת ההיכרות שלי עם אבריימל’ה‪ ,‬הוזמנו‬ ‫לידידי הקרובים אביבה וימבה‪ .‬באותה העת התארחה‬ ‫אצלם קבוצת החברים עוד מתקופת הנוער העובד‪,‬‬ ‫כולל המדריך יחזקאל‪ ,‬דמות דומיננטית שעל פיו נשק‬ ‫דבר‪ .‬השירה‪ ,‬השיחות שהתנהלו שם‪ ,‬הראו קבוצה‬ ‫מגובשת ותרבותית‪ .‬הוזמנו להצטרף אליהם ונענינו‬ ‫ברצון רב‪ .‬הקבוצה נהגה להתאסף בבתי החברים‬ ‫אחת לשבועיים וחברינו היקר יוסק’ה היה מפליא‬ ‫לנגן בהרמוניקה‪ ,‬משירי הארץ ומשירי תנועת הנוער‪.‬‬ ‫היות ואבריימלה ניגן במקצועיות רבה על מפוחיות‬ ‫פה‪ ,‬הוא הצטרף ליוסק’ה שניגן בהרמוניקה‪ .‬הנגינה‬ ‫המשותפת הוסיפה מימד מיוחד לערבי השירה‬ ‫שלנו‪.‬‬ ‫תמיד היה אירוח נאה ולאחר הארוחה התנהלה‬ ‫שיחה פוליטית‪ .‬היו אלה ערבים שמחים וחיכינו‬ ‫בציפייה למפגשים הדו‪-‬שבועיים‪ .‬החברים בקבוצה‬ ‫קרובים מאוחד האחד לשני וכך הוזמנו מפעם לפעם‬ ‫להשתתף באירועים משפחתיים‪ .‬חגגנו בשמחה את‬ ‫חג הפורים כהלכתו‪ ,‬הכנו תחפושות והתחרנו על‬ ‫מקוריותן‪ .‬האוירה הייתה היתולית ושמחה מאוד‪.‬‬ ‫הייתה הרשה שאנחנו עוד אותם הצעירים מתנועת‬ ‫הנוער העובד‪.‬‬ ‫עברו שנים מאז ימבה ויוסק’ה נפטרו‪ ,‬ועמם נדמה‬ ‫השירה היפה‪ .‬נשארנו‪ ,‬לצערנו‪ ,‬עם כמחצית החברים‬ ‫ואנו משתדלים לשמור על הגחלת ולהמשיך להפגש‪.‬‬ ‫הלוואי ונזכה להפגש עוד שנים רבות‪ ,‬כי חברים‬ ‫כאלה יש לשמר כי אין להם תחליף‪.‬‬


‫אבריימל’ה במפוחית ויוסקה בהרמוניקה‪ ,‬עם רותי ויחזקאל המדריך‬


‫חיי הבוגרים | ‪70‬‬

‫אבריימל’ה נמגן במפוחית‬


‫חיי הבוגרים | ‪72‬‬

‫החיים בפנסיה‬ ‫כשמלאו לי ‪ 60‬התחלתי להכין את עצמי לקראת‬ ‫צאתי לגמלאות‪ .‬החלטתי לממש את כישורי ולפתחם‪,‬‬ ‫ונרשמתי ללימודי ציור באוניברסיטה העממית‪.‬‬ ‫למזלי בחרתי את מר לזר‪ ,‬המורה הטוב ביותר לציור‪,‬‬ ‫וממנו קיבלתי את עיקר ידיעותיי במקצוע‪ .‬מר לזר‬ ‫הוא מורה נפלא וצייר גדול‪ ,‬שלא חסך מתלמידיו את‬ ‫כל אוצרות הידע שלו הרעיף עלינו ידע ללא גבול‪.‬‬ ‫הוא לימד סגנון‪ ,‬טכניקה של צבעים וכל מה שרק‬ ‫אפשר וצריך‪ .‬במשך שש שנות לימודי התקדמתי‬ ‫כשאני מתנסה בכל טכניקה אפשרית‪ :‬צבע שמן‪,‬‬ ‫גיר‪ ,‬פחם‪ ,‬גואש ואקריליק‪ ,‬ובכל מגמה‪ :‬רישום‪,‬‬ ‫טבע‪ ,‬נוף‪ ,‬דוגמנים בעירום והרבה פרחים‪ .‬אהבתי‬ ‫את המורה המקסים הזה‪ .‬אחרי כל ההתנסויות‬ ‫החלטתי להתמקד בצבעי מים‪ ,‬שהוא מקצוע בפני‬ ‫עצמו‪ .‬לצורך כך הלכתי ללמוד אצל מורה אחר‪,‬‬ ‫צייר גדול‪ ,‬אבל אחד ששומר את סודות המקצוע‬ ‫לעצמו‪ .‬אחרי שנתיים החלטתי לפרוש ולהמשיך‬ ‫לצייר לבד‪ ,‬לפי כישורי וטעמי‪ .‬כך‪ ,‬מצוידת בתחביב‬ ‫העיקרי האהוב עלי‪ ,‬פרשתי מהעבודה להנאתי‬ ‫הרבה‪ .‬הציור היה חלק משאר התחביבים שלי‪ .‬עם‬ ‫צאתי לגמלאות נרשמתי ל”מכללת השחר” ללימודי‬ ‫היסטוריה יהודית וירושלים‪ ,‬ובמשך שנתיים נהניתי‬ ‫מאד‪ .‬יכולתי להמשיך וליהנות עוד הרבה מהתקופה‬ ‫הנפלאה הזו‪ ,‬אלא שהגורל החל מתעתע בי‪ .‬חליתי‬ ‫במחלה כרונית ואני נאלצת להקדיש את מיטב‬ ‫האנרגיות שלי לבריאותי ולהישרדותי‪.‬‬


‫לסיכום חיי ודרך נפתולי יש לי הרבה מילות אהבה‬ ‫לכולכם ילדי ונכדי‪ ,‬בכל מעגלי משפחתי הראשונית‬ ‫והמורחבת‪ .‬אהבתי לכם גדולה כים פתוח המכיל מים‬ ‫רבים שאף פעם איננו מלא‪.‬‬ ‫אורי’לה ואריקי יקירי ואהובי‪ ,‬אתם ידידי הטובים‬ ‫ביותר; בשעת צער ומשבר הייתם לי למשענת‬ ‫ובימים טובים ליוויתם אותי כחברים טובים – ותמיד‬ ‫תמיד הייתם לי יועצים חכמים ונבונים מאין כמוכם‪.‬‬ ‫הרבה שמחה ונחת הסבתם לי בראותי אתכם בוחרים‬ ‫את דרככם ומתקדמים בחייכם‪ .‬לכל זה עונים כהד‬ ‫השמחה הגדולה שבליבי והאהבה הגדולה שאני‬ ‫רוכשת לכם‪ .‬אני מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם‪,‬‬ ‫בבריאות ובאושר כל הימים‪ .‬היו לנו שניכם בריאים‪,‬‬ ‫אהובים ומצליחים תמיד‪ .‬הלוואי‪ ,‬אמן!‬ ‫לחתני יאירי ולכלתי יעלי‪ ,‬אהובי‪ ,‬אשרי‬ ‫שזכיתי בכם‪ :‬מקסימים‪ ,‬אינטליגנטיים‪ ,‬מסורים‬ ‫למשפחותיכם‪ ,‬חכמים ונעימים‪ ,‬מאירי פנים – שכיף‬ ‫להיות במחיצתכם‪ .‬ברכתי מכל הלב שתמשיכו‬ ‫בהצלחה בהמשך דרככם‪ ,‬שתהיו מאושרים ותשבעו‬ ‫נחת מהילדים ומבני הזוג שלכם – בבריאות‪ ,‬באריכות‬ ‫ימים ובאהבה רבה‪.‬‬ ‫נכדי ואהובי‪ ,‬מאורי’לה וזוזו’לה – אתם הזכייה‬ ‫של חיי‪ .‬כמה אהבה ושמחה זה לראות אתכם יפים‪,‬‬ ‫אינטליגנטים‪ ,‬עדינים ומאירי עיניים ומתפתחים‪ ,‬כל‬ ‫אחד לפי כישוריו‪ .‬ובאמת‪ ,‬איזו שמחה היא לפגוש‬ ‫אתכם כל פעם מחדש‪ .‬אני מאחלת לכם אהובי‪ ,‬בכל‬ ‫ליבי שתצליחו בכל דרככם ושיהיה לכם כל הטוב‬ ‫שבעולם‪ ,‬בבריאות ובאושר כל הימים ושתזכו לאהבה‬ ‫גדולה מכל הסובבים אתכם‪.‬‬ ‫טלי ומיכלי נכדי‪ ,‬יקירי ואהובי‪ ,‬השארתם לי‬ ‫מזכרת נהדרת מילדותכם‪ ,‬ואיך גדלתם והייתם‬ ‫לצעירים יפים ומוצלחים‪ .‬טלי – אתה בחור יפה תואר‬ ‫וחתיך אמיתי‪ ,‬ואתה סולל את דרכך לעתיד מוצלח –‬ ‫אמן‪ .‬מיכלי‪ ,‬קטנה אבל גדולה‪ ,‬יפה‪ ,‬מתוקה וחריפה‬ ‫כפלפלת‪ .‬הישגייך בלימודים הסבו לי נחת וגאווה‪.‬‬ ‫אני בטוחה שתמשיכי להפתיע את כולנו בשאר‬ ‫כישורייך‪ ,‬בבריאות ובאושר‪.‬‬


‫חיי הבוגרים | ‪74‬‬

‫דברים‬ ‫מלב אוהב‬ ‫של אמא‬ ‫וסבתא‬


‫נכדים ‪-‬‬ ‫מימין לשמאל‪:‬‬ ‫מאי רון‬ ‫גיא רון‬ ‫זהר שפירא‬ ‫מאור שפירא‬ ‫ספיר צימרמן‬ ‫שני צימרמן‬ ‫מאי צימרמן‬ ‫רון צימרמן‬ ‫מיכל סנה‬ ‫טל סנה‬ ‫עדן זמיר‬ ‫יוני הרצברג‬ ‫שירה הרצברג‬ ‫ליבי הרצברג‬ ‫נועם הרצברג (נין)‬ ‫גלעד הרצברג (נין)‬

‫מאיה’לה וגיא’לה שאני מרשה לעצמי לקרוא‬ ‫לכם נכדי האהובים‪ ,‬כל אחד מכם ידע לתרום את‬ ‫חלקו באיחוד המשפחה החדשה בחינוך הטוב שלכם‬ ‫ועם אופייכם המיוחד‪ .‬כל פגישה איתכם היא חגיגה‬ ‫בעבורי‪ .‬לראות את פניכם המאירות‪ ,‬את התפתחותכם‬ ‫החיובית ותמיד גם לקוות שגם אני תרמתי משהו‬ ‫לאיחוד הלבבות‪ .‬אני מאחלת לכם שתמשיכו להצליח‬ ‫בדרך שתבחרו ואני תמיד אהיה שם‪ ,‬תומכת בכם‬ ‫ומאושרת עד מאד‪ .‬היו ברוכים אהובי‪.‬‬ ‫אבריימ’לה יקירי‪ ,‬כשהכרתי אותך דאגת לחזור‬ ‫ולספר לי על שלושת ילדיך‪ ,‬שהם הכי מוצלחים והכי‬ ‫יפים בגבעתיים‪ .‬חשבתי לעצמי “איזה אבא פולני‪,‬‬ ‫מצפונו מציק לו והוא מהרהר בקול”‪ .‬כשהזדמן לי‬ ‫להכיר את שתי בנותיך ואת בנך‪ ,‬אכן נוכחתי שדבריך‬ ‫היו אמת‪.‬‬ ‫נורית‪ ,‬הבת הבכורה‪ ,‬את יפה ומרשימה וטובת‬ ‫לב מאין כמוך‪ .‬נישאת ליואבי‪ ,‬בחור חמד מוצלח‬ ‫ומצליח‪ .‬ביתכם הוא דוגמא ותמיד נעים להתארח‬ ‫אצלכם‪ .‬הקמתם משפחה והבאתם לעולם שלושה‬ ‫נכדים לאבריימ’לה‪ .‬שירה‪ ,‬בכורת הנכדים‪ ,‬את יפה‪,‬‬ ‫עצמאית ומסורה מאד למשפחה‪ .‬ליבי’לה – היפהפייה‬ ‫והמוכשרת שעד היום כבר שני דוקטורטים בכיסך‬ ‫והעתיד הזוהר והמבטיח עוד לפנייך‪ ,‬ויוני – הצעיר‪,‬‬ ‫בחור חמד ומוכשר מאד‪ ,‬המפלס את דרכך לדוקטורט‬ ‫שיגיע בקרוב‪ .‬אתה החלוץ ההולך לפני המחנה‪ ,‬הקמת‬ ‫משפחה והענקת לאבריימ’לה שני נינים והשלישית‬ ‫בדרך‪ .‬אני אוהבת את כולכם‪ ,‬שמחה להיפגש איתכם‬ ‫ומאחלת לכם שתצליחו‪ ,‬כל אחד ואחת בדרכו –‬ ‫בבריאות טובה ובאהבה‪.‬‬ ‫גידי‪ ,‬בחור חמד‪ ,‬כשרוני ומצליח‪ .‬נשאת לאשה‬ ‫את אילנה היפה והחרוצה‪ ,‬רעייה ואם למופת‪.‬‬ ‫הקמתם משפחה לתפארת והבאתם לעולם את‬ ‫ארבעת ילדיכם‪ :‬שלוש בנות ובן‪ .‬הבנות‪ :‬שניקו‪,‬‬ ‫ספיר ומאי ‪ -‬יפהפיות‪ ,‬עדינות ומחונכות וכל אחת‬ ‫מכן כשרונית ומצליחה בלימודים ומתקדמת לקראת‬ ‫עתידה המוצלח‪ .‬ואתה רון‪ ,‬הבן הצעיר שבחבורה‬


‫חיי הבוגרים | ‪76‬‬


‫משפחת צימרמן‬

‫משפחת זמיר (צימרמן)‬

‫משפחת הרצברג‬


‫חיי הבוגרים | ‪78‬‬

‫משפחת סנה‪-‬רון‬

‫משפחת שפירא‬

‫– עלם חמודות שמסב כל כך הרבה אושר ושמחה‬ ‫למשפחה‪ .‬אני מאחלת לכולכם שתצליחו בדרככם‬ ‫לעתיד טוב ויפה ואוהבת אתכם מאד מאד‪ ,‬כנכדי‪.‬‬ ‫נתי’לה היפה‪ ,‬ובנך‪ ,‬הנכד עדן שכשמו כן הוא‪,‬‬ ‫עדין‪ ,‬יפהפה ומסור מאד לאמו‪ .‬עוד בהיותך נערה‬ ‫צעירה כבר ניכר היה יופייך ונבחרת בתחרות “מלכת‬ ‫היופי” ל”נערת ישראל”‪ .‬בתחרות זו נגשו לתחרות‬ ‫“מיס עולם” באנגליה ונבחרת ל”סגנית ראשונה למיס‬ ‫עולם”‪ .‬כל זה היה לפני שנים ואת עדיין יפה ומושכת‪.‬‬ ‫אני מאחלת לך הרבה בריאות ועתיד בטוח ומוצלח‬ ‫– אמן‪.‬‬


‫חיי הבוגרים | ‪80‬‬

‫ואסיים‬ ‫בברכה‬ ‫ובתפילה‪:‬‬ ‫מי ייתן וכל‬ ‫שנבקש‬ ‫לו יהי‪.‬‬


סיפור חיי  

מאת אביבה סנה-צימרמן

Advertisement