Page 1

‫‪ ---‬השכונה האבודה ‪----‬‬‫סיפורה של שכונה בעיר התחתית של חיפה בשנים ‪1944-64‬‬ ‫מספר ‪ :‬עורבני השיחים‬

‫נכתב ברמת השרון – ‪2014‬‬

‫מוקדש באהבה לכל הילדים והילדות המוזכרים ‪.‬‬ ‫‪1‬‬


‫‪ - Scrub Jay‬עורבני השיחים ( ‪)Aphelocoma Californica‬‬

‫‪-‬‬

‫בקיץ הוא אוגר לו מזון וטומן אותו במחבואים‪ ,‬כדי שיהיה לו זמין לחודשי החורף‪.‬‬ ‫מחקרים שנעשו‪ ,‬גילו שהעורבני חכם מאד ומצליח לדאוג לעצמו לכמויות מזון מספיקות‪,‬‬ ‫במספר מחבואים‪ - ,‬לזכור איפה כל המחבואים נמצאים‪ ,‬ולהשתמש בהם בעת הצורך!‬ ‫כמו רוב חברי משפחת העורבים‪ ,‬הם נמשכים לחפצים מבהיקים ואוספים גם אותם למחבוא ‪.‬‬

‫‪2‬‬


‫כאב וזיכרון‬ ‫"הזיכרון הוא החלק החשוב ביותר בתודעה" אומר עודי לעצמו בכל רגע שמזדמן לו להיות עם עצמו ‪.‬‬ ‫רגעים כאלו התרבו והלכו בכל פעם שהגיע סיומו של עשור בחייו‪ ,‬אך לאחרונה‪ ,‬כאשר העשור השביעי‬ ‫מיהר להסתיים‪ ...‬התרבו רגעים אלו יותר ויותר ומילאו אותו בחששות ובדאגה לשפיות עצמו‪.‬‬ ‫במצבי רוח פילוסופיים‪ ,‬ובנסיון להגיע לעומקם של דברים‪ ,‬הוא ביטל חששות אלו מהר מאד ‪.‬‬ ‫אנשים מזדקנים יודעים להשתמש בזכרונותיהם כתרופת חינם ומקור לנחמה‪.‬‬ ‫"זה בודאי נעים יותר מאשר ייסורי מצפון או הלקאה עצמית"‪ ,‬חשב לעצמו עודי‪.‬‬ ‫ברור שכרוכים בזה הרבה ניפוי‪ ,‬ברירה ומחיקה! אולם רק כך מזדכך לו הזיכרון הרצוי‪ ,‬מתעצם‬ ‫ומתמלא בפרטים מענגים וברזולוציה גבוהה‪ .‬עודי הרגיש ששליטה בתהליכים מוחיים כאלה‪ ,‬תחזק‬ ‫אותו‪ ,‬תרגיע את הסערות שבתוכו ואולי‪ ,‬אפילו תאריך את תוחלת חייו‪ ,‬מי יודע ?‬ ‫באחד מאותם מצבי רוח שאל את עצמו ‪" :‬מה הוא הזיכרון הקדום ביותר המונח במוחך ? "‬ ‫התשובה לכך היתה קלה‪ ,‬כי היא כללה גם את התשובה לשאלה ‪" :‬מה הכאב הראשון שאתה זוכר ? "‬ ‫ומה שהעלה בדמיונו היו שנותיו כתינוק במשפחתו בת ארבע הנפשות‪ :‬אבא‪ ,‬אמא‪ ,‬אח גדול והוא ‪.‬‬ ‫אלה היו שנות הארבעים (של המאה ה‪ ,)20-‬בחיפה שלקראת מלחמת השחרור והמשפחה נאלצה לעקור‬ ‫מהפנטהאוס ששכרו בבניין "סלאם בילדינג" של מר סהיב סלאם‪ ,‬לימים‪ -‬ראש ממשלת לבנון‪.‬‬ ‫הבניין ניצב בתפארתו הלבנה במפגש הרחובות סטנטון (שיבת ציון) –אלנבי‪ -‬והמגינים ‪ .‬בבניין בן שבע‬ ‫הקומות פעלו שתי מעליות גדולות ואכסדרה עם מדרגות הובילה למבואה המהודרת שבין החנות‬ ‫הגדולה "רדיו אטקס" לבין חנות קטנה אחרת ‪ .‬אך המקום היוקרתי הפך לבלתי מומלץ עבור משפחה‬ ‫יהודית בהתקרב המלחמה בין ערבים ליהודים ‪ .‬דירת הפנטהאוס המפוארת הפכה מיד לעמדת צליפה‬ ‫ושליטה ערבית על כל המרכז המסחרי "החדש" שבין שכונת ואדי סאליב לבין המושבה הגרמנית‬ ‫בואכה קרית אליהו‪ ,‬אז‪ ,‬הקצה המערבי של העיר‪ .‬בהמשך הקרבות הפך הבניין למטרה אסטרטגית‬ ‫של כוחות ההגנה ונכבש על ידם בפעולה מיוחדת לקראת סוף הלחימה ‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬נמלטה משפחתו של עודי מבעוד מועד‪ ,‬ועברה להתגורר ב"בית כרמלביץ'"‪ ,‬בית קטן עם שתי‬ ‫דירות של שני חדרונים בכל דירה‪ .‬הביית ניצב בפאתי העיר‪ ,‬בלב חורשת אורנים מעל רחוב מוריה ‪123‬‬ ‫ובשכנות לבתים מועטים ודומים לו ‪ .‬כל זאת נרשם בזכרונו של עודי בעזרת הסיפורים של אמו על‬ ‫נסיעותיה היומיות לעבודה בעיר התחתית ובחזרה (באוטובוס משוריין)‪ ,‬למרפאת השיניים שלה ‪,‬‬ ‫שהיתה ב"בניין פל‪-‬אפריק" שברחוב הבנקים ‪. 5‬‬

‫אוטובוס אג"ד משוריין שהיה בשירות ב‪.48 -‬‬ ‫‪3‬‬


‫כל זה היה ברקע הזיכרון הראשון ולפני תקופת "השכונה" ‪:‬‬ ‫מיד בתום הקרבות בחיפה‪ ,‬העז ויקי‪ ,‬אחיו (בן ה‪ )11-‬של עודי‪ ,‬לצאת לטיול בסביבה הקרובה לדירה‬ ‫במוריה ולקחת לטיול את עודי (בן ה‪ . )4-‬השניים הלכו יד ביד דרומה‪ ,‬לכיוון מרכז אחוזה והישר אל‬ ‫הגרוטאה של משוריין נטוש‪ ,‬אטרקציה אמיתית לילדים נוספים שהגיעו גם הם למקום‪ .‬ברגע אחד‪ ,‬עזב‬ ‫עודי את אחיו הגדול‪ ,‬ונכנס בעצמו למשוריין ‪.‬‬ ‫הוא ניגש לאשנב פתוח כדי להציץ החוצה‪ ,‬ולפתע נפגע בעינו מאבן (או גרגיר אבק ?)‪ .‬ויקי נאלץ לגרור‬ ‫את אחיו הקטן‪ ,‬המבוהל והצורח מכאבים‪ ,‬הביתה‪ ,‬בחזרה לדירה‪ .‬כך הסתיים לו טיול קטן ומשמעותי‪.‬‬ ‫זיכרון ראשון של כאב ראשון ‪.‬‬ ‫הזיכרון השני נצרב במוחו ובגופו של עודי‪ ,‬ושוב בעזרתו של כאב גדול מאד ‪:‬‬ ‫לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ‪ ,‬ועד להתארגנות רשויות מסודרות בחיפה‪ ,‬ידעה צלינה שטוׂטר‪,‬‬ ‫אמו של עודי‪ ,‬להכות בברזל בעודו חם ‪ :‬היא עזבה את עבודתה (!) בצהרי היום בידיעה שהשמועות‬ ‫נכונות ‪ :‬הבריטים עוזבים !!! היא מיהרה למלון "וינדזור" כי היא ידעה ששם נוהג "מיסטר רוג'רס"‪,‬‬ ‫מנהל הנמל‪ ,‬לסעוד ארוחת צהריים מדי יום‪ .‬האיש אישר שהוא ומשפחתו אכן עוזבים והיא קבעה‬ ‫איתו שביום עזיבתו תיכנס משפחתה לדירה ! אחרי סיכום נוסף עם עורך הדין צליוק‪ ,‬בא כוחו של‬ ‫המשכיר‪ ,‬התאפשר הדבר‪ .‬אך לא זו בלבד ‪ :‬אמא של עודי דאגה להודיע לכמה משפחות של מקורבים‪,‬‬ ‫על הדירות המתפנות בגוש היוקרתי שברחוב הרדיג (היום‪ :‬רד"ק)‪ .‬כך נהוג היה אז‪ ,‬בין חברים ‪.‬‬ ‫השמועה עברה גם מפה לאוזן וכל בנייני המתחם אוכלסו בעשרות משפחות יהודיות‪ ,‬חמש מהן‬ ‫בזכותה של צלינה‪ .‬אחת מאותן משפחות היתה משפחת מנס (מנחם) קולסקי‪ ,‬בן דוד של צלינה ‪.‬‬ ‫ביום כניסתה של משפחת קולסקי לדירה‪ ,‬החליט עודי בן החמש ללכת‪ ,‬לראות אותם ולפגוש את‬ ‫מינה קולסקי‪ ,‬הבת הקטנה‪ .‬הוא עלה לדירה המערבית בקומה השנייה בבניין ‪ I.P.C‬שבמתחם ונכנס‪.‬‬ ‫פרוזדור הכניסה היה מלא באריזות וארגזים ריקים והרצפה היתה מרוצפת בניירות וגושי קש ‪ ,‬חומרי‬ ‫האריזה של אותם ימים ‪ .‬עודי‪ ,‬המוקסם מאפשרויות המשחק שהתגלו‪ ,‬החל לפשפש ולשחק בחומרים‬ ‫התמימים למראה‪ ,‬אך דעתו של העקרב שגם הוא השתכן שם‪ ,‬לא היתה נוחה מכך! והוא "הודיע" זאת‬ ‫באופן הישיר והיחיד שידע ‪ :‬עקיצה !‬ ‫ושוב‪ ,‬צורח מכאבים‪ ,‬הובהל עודי במכונית(!) לבית חולים בכרמל ולטיפול דחוף‪.‬‬ ‫איך הפכו זכרונות כואבים לילד‪ ,‬מתוקים כל כך לאדם מזדקן? את זאת נבצר ממנו להסביר ‪.‬‬ ‫הזיכרון השלישי מאותם ימים היה המפגש הראשון של עודי הקטן עם מוות והכאב הריגשי הכרוך בו ‪.‬‬ ‫בשולי המתחם ברחוב הרדיג‪" ,‬השכונה" בלשון הילדים‪ ,‬היתה חלקה מיוחדת עליה ניצב בית גדול של‬ ‫משפחה ערבית עשירה‪ .‬הבית המפואר ננטש כנראה במשך הקרבות ומיד אחריהם התאכלס בשבע (!)‬ ‫משפחות של יהודים‪ .‬הגן הצמוד ל"ארמון" היה מפותח בחלקו‪ .‬היתה בו דרך עפר עם סיבוב רחב‬ ‫למכוניות ובמרכזו נחה לה בריכת נוי עגולה בקוטר של כארבעה מטרים‪ ,‬מוקפת בעצי פלפלון ואורן ‪.‬‬ ‫אולם בתום המלחמה ניכר היה שהכל נטוש ומוזנח‪ .‬הבריכה היתה יבשה ומנגנון המזרקה היה הרוס‪.‬‬ ‫לילדים שהגיעו‪ ,‬ועודי בן החמש בתוכם‪ ,‬היה נדמה שהמקום ידע ימים קסומים וסודות מיסתוריים ‪.‬‬ ‫ואז‪ ,‬לפתע במהלך המשחק התקבצו כולם סביב השוחה של המגוף הראשי ליד הבריכה‪.‬‬ ‫גם עודי ראה ‪ :‬במיים שהציפו את השוחה צף פגר של צפרדע גדולה‪ ,‬ביטנה הלבנה כלפי מעלה ורגליה‬ ‫פרושות בארבעה כיוונים! המראה היה מחריד ומקסים‪ .‬סוף סוף ראה כיצד נראה מוות אמיתי‪ ,‬אלים‪,‬‬ ‫המוות עליו דיברו המבוגרים כל הזמן‪ ...‬כעבור דקה או שתיים‪ ,‬הרגיש פחד ובחילה וברח הביתה ‪.‬‬ ‫הזיכרון הרביעי היה כבר "הדבר האמיתי" ‪:‬‬ ‫המוות האנושי והכאב הבלתי מורגש שלפעמים מגיע אתו‪.‬‬ ‫שלוש שנים של התרחשויות מוזרות עברו עליו עד שהיה עודי בן שמונה‪ .‬אמא אמרה שאבא חולה‬ ‫ומוטב שהוא "ירד לשחק למטה‪ ,‬אבל לא רחוק‪ ,‬כדי שתקרא לו הביתה‪ -‬ולא יהא עליה לצעוק"‪.‬‬ ‫על סרטן הריאות לא היה מקובל לדבר בקול רם‪ ,‬ובעיקר לא בנוכחות ילדים! ולכן‪ ,‬משהותר לו לשחק‪,‬‬ ‫לא היה צריך לחשוב פעמיים‪ .‬הוא מיהר לרדת אל "הג'ונגל"!‬ ‫באותם זמנים‪ ,‬כאשר מלך העולם היה טרזן‪ ,‬די היה בעץ הפיקוס הענק שהיה צמוד לבית של עודי‪.‬‬ ‫הילדים‪ ,‬והוא בתוכם‪ ,‬היו מבלים מתחתיו ובתוכו ממש כמו אליל נעוריהם‪ .‬וכמו בסרטים‪ ,‬הם טיפסו‬ ‫למרומיו‪ ,‬התנדנדו‪ ,‬התחבאו וצרחו בין הענפים החזקים‪.‬‬ ‫‪4‬‬


‫עודי העדיף חוויות אלו על פני המראה של אביו בבית‪ ,‬במיטת חוליו‪ ,‬מסיכת הגומי השחורה על פניו‬ ‫ורחש החמצן הזורם בצינורות שיצאו מבלון ירוק עם מדלחץ לבן בראשו ‪.‬‬ ‫בעיקר שנא עודי את הרעש אותו חוללו הסבלים שהעלו את בלוני הברזל מדי שבוע‪ ,‬דרך המדרגות‬ ‫לקומה שנייה‪ .‬צליל הפגיעה של בלון המתכת במדרגות‪ ,‬היה כמו צלצול מבשר רעה של פעמון כנסיה‪.‬‬ ‫סימני הפגיעות עדיין שם גם היום‪.‬‬ ‫בערב שלפני מות אבא‪ ,‬השכיבה אמא את עודי בחדר השינה השני‪ .‬ואז‪ ,‬לאחר חצות‪ ,‬הוא התעורר‬ ‫למשמע קולות רמים מחדר המגורים‪ .‬הוא קם וראה את אמא הבוכה מול ד"ר גולדמן‪ ,‬מנהל המוזיאון‬ ‫העירוני‪ ,‬שהתגורר בדירה הסמוכה‪ .‬האיש הוזעק ע"י אמא כדי לייעץ ולעזור בכל הסידורים הנדרשים‬ ‫לאחר ביקורו של מלאך המוות ‪ .‬שנים לאחר מכן יספר אחיו לעודי ש‪" -‬אבא היה איש טוב "‪.‬‬

‫יוסף (יוזׂ'י) שטוטר‪ -,‬אבא ז"ל‬ ‫צילום פספורט מאמצע שנות השלושים‪.‬‬ ‫בבוקר ה‪ , 18/11/1953-‬לאחר הפטירה‪ ,‬נשלח עודי לבית הספר‪" ,‬כרגיל"‪ ,‬ובהפסקה‪ ,‬תוך כדי החזרה‬ ‫לכיתות‪ ,‬שמע את הבנות מתלחשות ביניהן ואחת מהן אומרת ‪" :‬מסכן"‪ ...‬ההלוויה של אבא התקיימה‬ ‫באותו היום‪ ,‬ללא ידיעתו או הבנתו‪ .‬אך המילה "מסכן"‪ ,‬חלחלה לתודעתו באופן מסתורי ובלתי מובן‬ ‫ובמשך החודשים הבאים הפך עודי בעיני עצמו לילד שונה מחבריו‪ ,‬זאת בנוסף להיותו "ג'ינג'י"‪.‬‬ ‫הוא חש "שונה" במובן של נחיתות וחסר‪ .‬בושה‪ ,‬ביישנות ובלבול הציפו את נפשו וגברו על כל אותם‬ ‫פחדים וכאבים שאפיינו ילדים בגילו‪ .‬כך זה היה בהמשך השנים עד ההתבגרות‪ .‬זו החלה באיחור רב‬ ‫וספק אם הגיעה אל סיומה‪...‬‬

‫משפחת שרון ‪.1958‬‬ ‫‪5‬‬


‫הזיכרון החמישי ‪ ,‬גם הוא מאותו "ג'ונגל" שליד הבית‪ ,‬היה ההבנה המכאיבה שאסור לילד קטן לסמוך‬ ‫על גופו או להעמיד אותו למבחן מוגזם‪ .‬זה היה גם הזיכרון היחיד אותו לא העז עודי מעולם לחלוק‬ ‫באחת הפעמים ‪ ,‬ובעצם‪ ,‬בפעם האחרונה שהוא טיפס על עץ הפיקוס לבדו‪ ,‬ניסה עודי‬ ‫עם איש ‪:‬‬ ‫לבצע תרגיל "טרזני" אופייני ‪ :‬ג'וני וייסמילר הקטן ניסה להתעופף מענף לענף! למזלו‪ ,‬התרחשה סצינה‬ ‫זו בגובה של שלושה מטר בלבד‪ ,‬כי כאשר זינק מענף המוצא וניסה ללפות את ענף המטרה‪ ,‬החליקו‬ ‫אצבעותיו והוא המשיך במעופו אל היעד הבא ‪ :‬הקרקע ! המפגש הסופי התרחש בין הקרקע לישבן‪...‬‬ ‫נשימתו נעתקה מריאותיו והזעזוע המשיך דרך העורף והגיע אל הראש ופנימה‪ .‬הוא חווה קריסת ‪-‬‬ ‫ריאות רגעית‪ ,‬ובאותו הרגע עצמו הופיעו גם הבושה שבכישלון והכרת הלקח ‪.‬‬ ‫עודי מיהר הביתה והלך בשקט להתאושש במיטתו‪ ,‬כואב ומפוכח ‪.‬‬

‫טרזן "האמיתי"‪ -,‬ג'והני וייסמילר‪.‬‬ ‫למרות הטראומה‪ ,‬היה לעודי הרגל אחד ממנו לא חדל ‪ :‬בכל פעם ששכח את מפתח דירתו בבית‪,‬‬ ‫היה מטפס לקומה השניה כאשר הוא נעזר בצינור הביוב ובזיזים האפקיים שחילקו את חזית הבית‬ ‫במרווחים של ‪ 175‬ס"מ ביניהם‪ .‬הוא היה עולה עד לזיז הרביעי והולך לאורכו‪ ,‬מסביב לפינה‪ ,‬כדי‬ ‫להגיע לחלון פתוח או למרפסת ‪ .‬כך היה נכנס לדירה‪ ,‬ממש כמו פורץ ! באחת הפעמים ראתה זאת‬ ‫פלה ‪ ,‬השכנה שממול והחלה לזעוק ‪ " :‬גנב! גנב! "‪ ,‬אולם נרגעה לאחר שהוברר לה במי המדובר‪...‬‬

‫צינור הביוב‪ -,‬מימין‪ .‬הזיזים בקומה ב' והחלונות עם המרפסת ‪ ,‬משמאל = מסלול הטיפוס של עודי‪.‬‬

‫‪6‬‬


‫השכונה שהיתה‪.‬‬

‫השכונה שהיתה – מבט על‬

‫( להגדיל ! )‬ ‫‪7‬‬


‫מעט מאד השתמר בזיכרון הקולקטיבי של העיר חיפה‪ ,‬במה שנוגע לשכונה של עודי הקטן‪.‬‬ ‫השכונה כללה את ‪ :‬חמישה הבניינים ‪ 18‬עד ‪ 26‬ברחוב הרדיג (רד"ק)‪ ,‬את הבניין מס' ‪ 7‬ברחוב השדות‬ ‫(יצחק שדה)‪ ,‬ואת שני הבניינים מס' ‪ 4‬ו‪ 6-‬ברחוב מאדר (לוחמי הגיטאות)‪ .‬הראשון היה "הארמון" של‬ ‫המשפחה הערבית העשירה והאחרון נקרא "בניין ‪ "I.P.C‬על שם דייריו‪ ,‬שהיו ברובם פקידי חברת‬ ‫הנפט ‪ :‬עירק‪-‬פטרוליום‪-‬קומפני‪ .‬כל יתר הבתים היו בני שתי קומות‪ ,‬וארבע דירות במקור‪ .‬כך‪ ,‬למשל‬ ‫דירה מס' ‪ 3‬ברחוב הרדיג ‪ ,26‬בה התגורר כאמור‪ ,‬מנהלו הבריטי של הנמל‪ .‬גם ביתר הבניינים התגוררו‬ ‫פקידים בכירים ולמעט "הארמון"‪ ,‬נבנה הכל בתכנון באוהאוסי ובנוסף ‪ :‬בגובה אחיד של כניסות וגגות‪.‬‬ ‫המיתחם תוכנן בידי אדריכל לבנוני בכיר והוקם בזמן מלחמת העולם השנייה כמתחם יוקרתי שלם‪.‬‬ ‫בחזיתות הבניינים נבנו קירות בעובי כפול‪ ,‬הכולל אריחי בטון מצופים בגרגרי חצץ קטנים ובהירים‪.‬‬ ‫החלונות היו וונציאניים ודלתות מזוגגות כפולות איפשרו הפרדה‪/‬איחוד של חדרי מגורים ופינות אוכל‪.‬‬ ‫החללים בדירות היו בגובה של שלושה וחצי מטר! לכל הגגות‪ ,‬מלבד ב‪ , I.P.C -‬נוסף זיז בטון הקפי‬ ‫ברוחב של מטר שלם‪ ,‬להצללה ‪ .‬כמו כן נבנו בגגות חדרי כביסה עם ארובות נאות לטובת הדיירים‪.‬‬ ‫כל חדרי המדרגות המשיכו‪ -‬והגיעו אל הגגות והוארו באור יום בעזרת ויטרינות‪/‬אריחי זכוכית בחזית ‪.‬‬ ‫בכניסה של כל בניין הותקנה דלת עץ גבוהה וכפולה שנפתחה פנימה והחוצה בעזרת צירים דו‪-‬כיוונים‪.‬‬ ‫בכל בניין הותקנה גם הסקה מרכזית ! ב‪ , I.P.C -‬בניין מאורך עם ‪ 12‬דירות‪ ,‬היה מרתף גדול עם‬ ‫מתקן מרכזי לחימום מים ושלושה חדרי מדרגות הוליכו אל הגג ‪ ,‬ממנו ניתן היה להשקיף על הנמל !‬ ‫בקו הרחוב היה המתחם כולו מוקף בגדר נמוכה בגובה של ‪ 80‬ס"מ בנויה מאותם אריחים שבבניינים‪,‬‬ ‫ועליה נוסף מעקה מפסי ברזל שטוח ובראשו צינור סיומת מצינור עגול (בדוגמת מעקי המרפסות) ‪.‬‬ ‫הכניסות מהרחוב ‪ -‬לשבילים שבין הבניינים‪ ,‬היו מודגשות בעמודים מאותם אריחים‪.‬‬ ‫בין הרדיג (רד"ק) ‪ 20‬ו‪ 22-‬ניצב "שער" ראשי גדול ורחב‪ ,‬וביתר הכניסות עמדו "שערים" צרים יותר‪.‬‬ ‫בתוך המתחם כולו נפרסו שבילים (כמו גם מדרכה חיצונית)‪ ,‬מרוצפים באריחי בטון משובצי‪-‬קוביות‬ ‫ונשתלו ערוגות מגוננות עם פרחים‪ ,‬שיחים ועצי פרי ונוי‪ .‬במדרכה היתה שדירת עצי אורן גדולים‪.‬‬ ‫בקיצור ‪ :‬זו היתה‪ ,‬לפרק זמן של פחות מעשר שנים‪ ,‬שכונת פאר במלוא מובן המילה!‬ ‫אך בפרוץ מלחמת ‪-‬השחרור ובאנדרלמוסיה שלאחריה‪ ,‬החלו הזנחה‪ ,‬וונדליזם והדרדרות כללית ‪ ,‬אשר‬ ‫הועידו לפנינה אורבנית זו עתיד של שכונת עוני‪ .‬המשפחות הבורגניות שנכנסו לגור בה בתחילה ‪ ,‬עזבו‬ ‫בהמשך בזו אחר זו את השכונה‪ ,‬את העיר ואת הארץ ‪ .‬אחר כך‪ ,‬ככל שנמשכה התחלופה‪ ,‬ירדו מחירי‬ ‫הדירות ונכנסה אוכלוסיה "אחרת" ‪ :‬חלשה‪ ,‬עניה‪ ,‬וחסרת מודעות למצבה ולמצב סביבתה ‪.‬‬ ‫הדיירים והעיריה‪ ,‬משום מה‪ ,‬לא ידעו לקיים ולאכוף חוקי בנייה ו‪/‬או לתרום בדרך כלשהי לתחזוקה‬ ‫וטיפוח‪ .‬שכונות אחרות זכו ברבות השנים‪ ,‬לעדנה של תכנון ושימור‪ :‬המושבה הגרמנית‪ ,‬מרכז הכרמל‬ ‫ואחוזה‪ ,‬שוקמו וטופחו רק על שום הפוטנציאל התיירותי והמסחרי שנמצא שם‪ .‬אולם כאן‪ ,‬לשכונת‬ ‫המגורים הייחודית ( חסרת השם ! )‪ ,‬עדיין לא קם מושיע ‪.‬‬ ‫אילו ניתן היה ( בעזרת מכונת זמן גדולה ) לבצע החלפה בין שתי השכונות ‪ :‬זו של אז וזו של היום‪...‬‬ ‫הדיירים של עכשיו היו מגלים שהתעשרו ממש ! הם היו הופכים לבעלים של נדל"ן יקר ומבוקש‪ ,‬לא‬ ‫פחות מדיירי נווה צדק התל‪-‬אביבית או משכנות שאננים וממילא הירושלמיות ‪.‬‬ ‫מובן שהתואר "שכונת פאר" נגזר לא רק מבניינים‪ ,‬אלא גם מ‪"-‬משפחות פאר" המאכלסות אותה‪.‬‬ ‫ואלה היו הדיירים שעודי זוכר היטב ‪ ,‬ואשר אכלסו את השכונה בשנים שלאחר קום המדינה ‪:‬‬ ‫בבניין מס' ‪ 7‬ברחוב השדות (יצחק שדה)‪" ,‬מעבר לג'ונגל"‪ ,‬התגוררו בשנת ‪ 1950‬שתי משפחות בלבד ‪:‬‬ ‫בקומה העליונה גרה משפחתה של ילדה "גדולה" בשם חדווה‪ .‬לאחר מספר שנים עזבה המשפחה את‬ ‫הדירה ובמקומה נכנסה משפחת גרינברג‪.‬‬ ‫בדירה התחתונה ביצחק שדה ‪ 7‬התגוררה במשך שנים רבות משפחת פישמן‪ .‬גדעון‪ ,‬בנם היחיד של בני‬ ‫הזוג פישמן היה חבר של עודי גם כשכן קרוב וגם כחבר לספסל הלימודים בבית הספר הריאלי‪ .‬אבא‬ ‫של גדעון עבד כמפקד בית החולים ‪ ,10‬הצבאי‪ ,‬שהיה מעבר לרחוב ואמא שלו היתה עקרת בית‪.‬‬ ‫בחלוף השנים הגיע גדעון למעמד בכיר באקדמיה‪ ,‬ועם התואר "פרופסור" היה לקרימינולוג ידוע !‬ ‫משפחת פישמן השכירה את אחד החדרים בדירה לדייר נוסף‪ ,‬אשר כונה בפי הילדים "טיטוס"‪ ,‬רק בגלל‬ ‫שהיה יוצא למרפסת וצועק לילדים שיפסיקו לשחק ולהרעיש בחצר הגדולה שמאחור‪ .‬עם עזיבת‬ ‫משפחת פישמן‪ ,‬נכנסה לדירה לוסי כיאט‪ ,‬אחותו הקשישה של מר כיאט קונסול הכבוד של ספרד בעיר‪.‬‬ ‫‪8‬‬


‫לוסי כיאט היתה נוצריה אדוקה‪ ,‬שחיה בגפה והקדישה את חייה ליתומות רבות ‪ .‬היא אספה אותן‬ ‫לביתה וגידלה אותן‪ ,‬עד אשר הגיעו לפירקן ונישאו‪ .‬אמא של עודי הכירה היטב את לוסי כיאט שהיתה‬ ‫פצינטית שלה וגם שלחה אליה את הבנות לטיפולי השיניים שלהן ‪ .‬צלינה ידעה גם לספר על עושרה‬ ‫המופלג של הגברת לוסי ושל כל משפחת כיאט‪ .‬לעודי עצמו היתה היכרות אישית עם עושר זה ‪.‬‬ ‫הוא אהב לשחק בחצר שמאחורי חנות המכולת של סווידאן ‪ ,‬ברחוב יפו ‪( 123‬היום–סוכנות של‬ ‫מכוניות סובארו)‪.‬‬ ‫בחצר האחורית זו‪ ,‬עמדו זה לצד זה חמישה או ששה אוטובוסים נטושים‪ ,‬אשר קודם למלחמה‪ ,‬שימשו‬ ‫בקו ‪ 4‬מהעיר לחוף כיאט‪-‬ביץ' (חוף הכרמל)‪ .‬חוף הרחצה היה בבעלות משפחת כיאט בנוסף לקרקעות‬ ‫נרחבות ברחבי העיר‪ .‬אוטובוסים נוספים עמדו במתחם סגור שהשתרע עד רחוב לוחמי הגיטאות‪.‬‬ ‫לוסי כיאט הפילנטרופית‪ ,‬התגוררה תחילה בבניין של מכולת סווידאן‪ ,‬עד שעברה לבניין ביצחק שדה ‪.‬‬ ‫בחצרו הצדדית של אותו בניין ברחוב יפו‪ ,‬היתה גם תחנת מכבי‪ -‬אש של העיר התחתית ‪.‬‬ ‫וכך‪ ,‬תוך כדי משחק באוטובוסים הנטושים יכלו עודי ויתר הילדים‪ ,‬גם לצפות בשתי מכוניות הכיבוי‬ ‫האדומות שעמדו בסמוך‪ ,‬מוכנות לזינוק‪ .‬הממונה על קבוצת הכבאים במקום‪ ,‬היה מר הנס בייסינגר‬ ‫בעליו של אופנוע שחור מסוג מצ'לס‪ ,‬אך על כך‪ - ,‬בהמשך‪.‬‬

‫מכבי‪ -‬האש של שנות החמישים ‪.‬‬ ‫בבניין מס' ‪ 9‬ברחוב יצחק שדה‪ ,‬פינת הרדיג (רד"ק) ‪ ,26‬התגוררו ‪ 5‬משפחות ‪:‬‬ ‫בקומה העליונה היתה משפחת שטוטר‪ -‬שרון של עודי ובדירה הסמוכה‪ -,‬משפחת אווה גולדמן ובעלה‪,‬‬ ‫ד"ר גולדמן‪ .‬אווה‪ ,‬אשה בוהמיינית אדומת שיער‪ ,‬עבדה כמבקרת אמנות בעיתונים "היום" ו"הארץ"‪.‬‬ ‫בעלה היה‪ ,‬כאמור‪ ,‬מנהל מוזיאון חיפה‪ ,‬ששכן באגף צדדי בבניין העיריה‪ .‬בהמשך‪ ,‬רכשה אמא של עודי‬ ‫דירה זו מהגולדמנים לצורך השכרה והכנסה נוספת ‪ .‬תחילה השכירה את הדירה לסוהייל נחלה ואשתו‪,‬‬ ‫ולאחר מכן מכרה אותה למשפחתה של מרי שלום ושתי בנותיה הקטנות‪ .‬מרי‪ ,‬ניצולת שואה מסלוניקי‪,‬‬ ‫היתה אלמנתו של עובד נמל חיפה ועדיין מתגוררת בדירה !‬ ‫בקומת הקרקע בבניין גרה משפחת ארבסמן (צידון)‪ ,‬ובדירה הסמוכה‪ -,‬משפחת כתריאל‪-‬רוט ‪.‬‬ ‫יואל ארבסמן‪-‬צידון היה קצין בכיר במשטרה ונשלח עם כל המשפחה בשנות ה‪ 50-‬לשמש כקונסול‬ ‫משטרתי בניו יורק ‪ .‬כאשר חזרו ארצה אחרי כשנתיים עזב הבן הבכור עמיקם את הבית ונשארה הבת‬ ‫הקטנה‪ ,‬נילי שהיתה צעירה מעודד בשנתיים‪ .‬הגברת צידון‪ ,‬אימה‪ ,‬עבדה בבית הדואר ברחוב הנביאים ‪.‬‬ ‫נילי ועודי נהגו לשחק ב"טלפון"‪ :‬שני גביעי קרטון חוברו בחוט משיכה אשר נמתח ממרפסתו של עודי‬ ‫אל המרפסת שמתחתיו בדירתה של נילי‪ .‬כך ניתן היה לנהל שיחות חשובות מאד בלי הסכנות של‬ ‫האזנה ו‪/‬או הבנת הנאמר!‬ ‫‪9‬‬


‫המשפחה הביאה איתה מאמריקה מכשיר רדיו‪-‬פטיפון גדול עם אוסף גדול של תקליטים‪ ,‬ועודי‬ ‫התוודע למוסיקה שלא הכיר קודם ושנקראה "קאונטרי" ( עד היום זוכר עודי את הלהיט‪“Gohst -‬‬ ‫”‪ riders in the sky‬מאותו התקליט ) ‪.‬‬ ‫לצד משפחת ארבסמן‪-‬צידון‪ ,‬התגוררה הגברת כתריאל ההונגריה עם בעלה דז'ה והיה להם גם בן גדול‪,‬‬ ‫שהיה בא לבקר לפעמים‪ .‬הבן היה מהנדס ושרת כקצין המכונות בספינה קטנה בשם "בת גלים"‪.‬‬ ‫הספינה התפרסמה מאוחר יותר ‪ ,‬כאשר נשלחה לפרוץ את ההסגר שהטילו המצרים על תעלת סואץ !‬ ‫הספינה נתפסה והצוות נאסר במצריים לזמן ממושך‪ .‬לבסוף‪ ,‬במהלך שזכה לפירסום תקשורתי גדול‪,‬‬ ‫הוחזרו כולם ארצה‪ ,‬לרבות כתריאל הבן ‪.‬‬ ‫אל שני חדרוני הכביסה שהיו בגג הבית‪ ,‬פלשה אשה מסתורית‪ ,‬שבהמשך הסתבר שעבדה בקפה "ניצה"‬ ‫שברחוב הנביאים‪ .‬הדבר התברר בשנת ‪ ,1956‬בזמן "מבצע קדש"‪ .‬באמצע הלילה נשמעה לפתע בעיר‬ ‫אזעקת אמת ‪ :‬המשחתת המצרית "איברהים אל‪-‬אוול" נכנסה למפרץ חיפה והחלה להפגיז !‬ ‫כל הדיירים התכנסו בתחתית חדר המדרגות והאזינו לרעמי התותחים‪ .‬ואז‪ ,‬בתוך כל המהומה‪ ,‬הגיע‬ ‫לבית במכוניתו‪ ,‬בעליו של בית הקפה "ניצה" ועלה‪ ,‬מתנודד ושיכור‪,‬אל "דירת" הגג של המאהבת שלו !‬ ‫כך היה באותם זמנים‪ ,‬כולם בעיר הכירו את כולם וידעו הכל אחד על השני !‬ ‫מסע הזכרונות של עודי מסביב לשכונה ממשיך לבניין מס' ‪ 24‬ברחוב רד"ק ‪:‬‬ ‫הדמות הבולטת בבניין היה מר וולנרמן שגר עם אשתו ובתו‪ ,‬אירית ‪ ,‬בדירה שבצפון הקומה השנייה‪.‬‬ ‫האיש היה אחד מהבודדים בעלי מכונית פרטית משלהם ‪ :‬סיטרואן "טרקסיון אוונט" (הנעה קדמית)!‬

‫מר וולנרמן היה פקיד וותיק ובכיר בנמל חיפה‪ .‬האיש המקריח והחביב היה נוכח בטכס המתוקשר של‬ ‫הורדת הדגל הבריטי מהתורן ‪ ,‬אירוע שהתקיים בנמל ביום סיום המנדט‪ .‬הוא הבין היטב את חשיבותו‬ ‫ההסטורית של הרגע‪ ,‬ולפיכך ידע לקחת אליו מיד את הדגל המקופל‪ ,‬למשמורת !‬

‫טכס הורדת הדגל הבריטי בנמל חיפה ‪.‬‬ ‫‪10‬‬


‫בחלוף השנים‪ ,‬עקרה המשפחה מן הדירה ובמקומה נכנסה משפחת ברקנוולד‪ ,‬ניצולי שואה מפולין‪.‬‬ ‫מר ברקנוולד היה חייט ואשתו פלה היתה עקרת בית וגידלה את הבן שרגא והבת הקטנה חנה‪.‬‬ ‫בצירוף מקרים מעניין ‪ ,‬היה גם שרגא ברקנוולד (אחר כך ברק ) בבגרותו‪ ,‬עובד נמל חיפה ‪.‬‬ ‫כנער‪ ,‬היה שרגא טניסאי מחונן‪ ,‬ותמיד ניצח את עודי כשהיו משחקים בגניבה על מגרשי מועדון הטניס‬ ‫"וינדזור"‪ ,‬שהיו במתחם מלון וינדזור‪ ,‬בשדרות הכרמל‪.‬‬ ‫בדירה הסמוכה גרה משפחת לוין‪ .‬עליהם לא ידע עודי דבר‪ ,‬מלבד מה שראה מחלון חדרו שהיה ממול ‪.‬‬ ‫אמא שלו ידעה לספר לו‪ ,‬שנים רבות אח"כ‪ ,‬שמישהי ממשפחה זו נישאה למישהו ממשפחת נמרודי‪.‬‬ ‫אחרי עוד כמה עשורים‪ ,‬למד עודד מהתקשורת גם על משפחת נמרודי והבין במי המדובר‪.‬‬ ‫בקומת הקרקע היו שתי דירות שבאחת מהן גרה משפחת עידן עם ילד בשם ירון‪,‬‬ ‫ובדירה השניה גרה אשה בודדה עם ילדה קטנה בשם דורית‪.‬‬ ‫בדירה זו התחלפו הדיירים באמצע שנות החמישים‪ ,‬ונכנסו לגור בה אירית ואדגר ארז‪ .‬אירית שהיתה‬ ‫גננת‪ ,‬רכשה את המחסן הסמוך‪ ,‬בבנין ‪ , I.P.C‬ובאמצע‪ ,‬בין הדירה‪ ,‬המחסן והבית של משפחת פישמן‬ ‫( ב"חצר")‪ ,‬היא הקימה גן ילדים פרטי‪ .‬הגן נתחם בגדר‪ ,‬והכל בשטח הרכוש המשותף‪ .‬זה היה לצנינים‬ ‫בעיני (ואזני) שכנים‪ ,‬בעוד שאחרים קידמו אותו בברכה‪ .‬כל הנסיונות לעורר את הרשויות נגד גן‬ ‫הילדים‪ ,‬היו לשוא‪ .‬גן הילדים שגשג והיה עם השנים‪ ,‬לא רק מקור פרנסה למשפחת ארז‪ ,‬אלא מוסד‬ ‫חינוכי מוכר בשכונה וסביבותיה! בגן התחנכו דורות של ילדי השכונה‪ ,‬ולימים אפילו נטע‪ ,‬ביתו של‬ ‫עודי המבוגר ‪ .‬אגב כל זאת ‪ ,‬הסתלק מהדירה הגובלת‪ ,‬השכן טיטוס ‪ ,‬דייר המשנה של משפחת‬ ‫פישמן‪ ...‬אחרי שנהג לגרש את ילדי השכונה‪ -,‬קיבל גן הילדים והסתלק!‬ ‫בדירת הגג גרה משפחת לונגו עם הבת שלהם ברכה המבוגרת יותר‪ .‬לאבא היה קיוסק בשד' הכרמל ‪.‬‬ ‫בניין מס' ‪ 22‬ברחוב רד"ק היה עבור עודד מיוחד וחשוב ביותר ‪:‬‬ ‫בדירה מספר ‪ 1‬שבקומת הקרקע‪ ,‬התגוררה משפחת מנקס‪ .‬תיאו ואידה היו ההורים של גבי‪ ,‬חברו הטוב‬ ‫ביותר של עודי‪ .‬גבי והוא היו יחד בגן הילדים‪ ,‬גן ששכן בבניין טמפלרי ברחוב בית‪-‬חולים (היום‪ -,‬רח'‬ ‫מאיר רוטברג) מספר ‪ .20‬כאשר הגיעו לגיל ‪ ,6‬החליט אבא של גבי לרשום את שניהם(!) לבית הספר‬ ‫היסודי "מוריה" שהיה קרוב לבית‪ ,‬ברחוב מאדר (לוחמי הגיטאות) ‪.14‬‬ ‫מאוחר יותר הודיע לאמו של עודי שעשה זאת‪ ,‬וכך זה נשאר לשנה שלמה‪ ...‬אידה מנקס היתה פקידה‬ ‫בכירה במשרד האוצר בחיפה‪ ,‬והיתה ממונה על הקצאת מטבע זר לכל הנוסעים לחו"ל‪ .‬תפקיד זה היה‬ ‫גם בעל חשיבות חברתית לא קטנה‪ .‬היא שימשה בתקופה מסוימת גם כחברה במועצת העיר‪.‬‬ ‫בעלה האדריכל תיאודור מנקס עבד בביתו ותכנן בעיר בניינים בעלי חשיבות אדריכלית רבה ‪.‬‬ ‫אחיה של אידה מנקס ודודו של גבי‪ ,‬היה שלמה אראל‪ ,‬מפקד שייטת ולימים מפקד חיל הים ‪.‬‬ ‫אמא של עודי העבירה אותו אחרי כיתה אל"ף ‪ ,‬לבית הספר הריאלי בהדר הכרמל ‪ .‬המעבר היה כרוך‬ ‫"בהישארות‪-‬כיתה"‪ ,‬אך הפער הגיאוגרפי והשנתוני שנוצר בין גבי ועודי‪ ,‬לא הפריע לחברות המיוחדת ‪.‬‬ ‫באמצע שנות ה‪ 60-‬בנתה משפחת מנקס וילה יפה בסימטת הסביונים שליד פנורמה ועברה לגור בה ‪.‬‬ ‫דירתם הקודמת נרכשה ואוכלסה על ידי משפחתו של סוחר בקר עשיר‪ -,‬אב אם וביתם הקטנה‪ -‬אסתר‪.‬‬ ‫בדירה הסמוכה למשפחת מנקס התגורר הזוג הארי אוסטן ואשתו‪ .‬הארי אוסטן היה מנצח התזמורת‬ ‫של הנמל ואיש מוסיקה מובהק ‪ .‬התזמורת שנקראה "תזמורת הפועל" הפכה ל"תזמורת הנמל" ב‪.1955-‬‬ ‫בדירה מספר ‪ , 3‬מעל משפחת מנקס‪ ,‬התגוררה משפחת תומס ‪ :‬האם ‪ ,‬הבת הקטנה רותי והדוד שלה‬ ‫"לולה" ( בשורוק!) ‪ .‬רותי תומס (לימים רותי מגן) היתה "ילדת בית" שמיעטה לרדת ולשחק עם יתר‬ ‫הילדים‪ .‬עודי כמעט שלא ביקר בדירתה‪ .‬תמיד חש שמאחורי החזות השקטה‪ ,‬שמרה המשפחה על איזה‬ ‫סוד עצוב ומסתורי‪ ,‬אך זה היה אולי רק בדמיונו‪ .‬כנראה שהאם פשוט שמרה על רותי באופן מיוחד ‪.‬‬ ‫דירה מספר ‪ 4‬איכלסה את משפחת מרקוביץ'‪ .‬בדירה שכללה שלושה וחצי חדרים והשקיפה על הרחוב‪,‬‬ ‫התגוררו שני האחים פרדי והארי‪ ,‬נשותיהם ויקי ורנה‪ ,‬הבן של פרדי ורנה‪ -,‬אדי‪ ,‬הבן של הארי וויקי‪-,‬‬ ‫רוני והסבתא פושי‪ .‬בדירה עבדה גם "מבשלת"‪ ,‬אך עודי מעולם לא ידע אם היא גרה שם או רק עבדה ‪.‬‬ ‫המשפחה הווינאית עלתה ארצה וב‪ 1940-‬היתה על אניית הגירוש ה "פאטריה" שהיתה אמורה להפליג‬ ‫לאי מאוריציוס‪ .‬ארגון ההגנה החליט למנוע את הפלגת האניה ונוסעיה ‪ .‬מטען נפץ הוברח למחסן‬ ‫הפחמים בבטן האניה‪ ,‬התפוצץ במידה מוגזמת והאניה טבעה בתוך הנמל‪ ,‬ליד שובר הגלים‪.‬‬ ‫‪ 259‬נוסעים נהרגו בפיצוץ ובטביעה‪ ,‬חלק אחר נמלטו אל הנמל ו"נעלמו" בחיפה ויתר הנוסעים‪ ,‬ובהם‬ ‫משפחת מרקוביץ' בתוכם‪ ,‬ניצלו ושוחררו‪.‬‬ ‫‪11‬‬


‫צילום נדיר של טביעת הפאטריה ‪.‬‬ ‫לאחים הארי ופרדי מרקוביץ' היה ברחוב הנאמנים‪ ,‬בית מלאכה מצליח לתיקון והתקנת טאכומטרים‪-,‬‬ ‫מדי מהירות למכוניות ‪ .‬השניים היו גם ממציאים בזכות עצמם ויצרו משהו שטרם נראה עד אז‪ ,‬ממש‬ ‫סטארט‪-‬אפ ‪ :‬פנס איתות שיבוא במקום הידיות המוארות שהיו נשלפות משני צידי המכונית כדי‬ ‫לאותת על פנייה‪ .‬הם אפילו התקינו אחד כזה על גג המכונית המשפחתית שלהם !‬

‫מכונית דומה לזו של משפחת מרקוביץ'‬ ‫אדי מרקוביץ' היה חברו של עודי כל השנים עד שהגיעו לגיל ‪ ,13‬ואז החליטו הוריו לחזור לאוסטריה‪,‬‬ ‫אחרי שזו השתחררה מהשפעת הכיבוש הסובייטי ‪ .‬אחרי ‪ 1956‬ירדו שלושתם בתוספת הסבתא מהארץ‬ ‫וחזרו לוינה ‪ -,‬צור מחצבתם‪ .‬נראה שבעצם היו אלה הגעגועים לתור הזהב של לפני המלחמה‪ ,‬אשר‬ ‫גברו על הכל‪ ,‬אפילו על זכרון השואה ‪ .‬אולי גם עניין הפיצויים ששולמו אז לפליטי שואה‪,‬‬ ‫איפשר מהלך כזה‪ .‬אדי עצמו חי עד היום בוינה בעזרת ההון שנצבר בעסק המשפחתי‪ -,‬אוטומטים של‬ ‫חטיפים ומשקאות שהוצבו ברחבי אירופה‪.‬‬ ‫דירת הגג באותו בניין שהיתה במקורה זוג חדרוני כביסה‪ ,‬הוגדלה בתוספות בנייה שונות‪ .‬בדירה זו‬ ‫התגוררה משפחת פרחי בת ארבע הנפשות ‪ :‬לוסי האם‪ ,‬אליהו האב ושני האחים‪ -,‬יוסי (ג'וׂג'וׂ) ‪,‬‬ ‫ויהודה (יודי) הקטן‪ .‬מר פרחי היה רואה חשבון ואשתו היתה עובדת צי"ם‪ .‬יוסי‪ ,‬שהיה צעיר בשנתיים‬ ‫מעודי ‪ ,‬השתייך לחבורת הילדים "הקטנים" בשכונה‪ .‬אך סיפורה של המשפחה הפך עם השנים לעצוב‬ ‫ולטראגי‪:‬‬ ‫ג'וג'ו גדל וכמו יתר החברים שלו סיים את לימודיו ועמד להתגייס לצבא‪ .‬באותה תקופה היה עודי‬ ‫צנחן ותיק והופיע לחופשות במדים מרשימים‪ ,‬נעליים חומות‪ ,‬כומתה אדומה וכנפי צניחה על החזה‪.‬‬ ‫חבורת הילדים נהגה להתכנס במרכז השכונה ועודי יכול היה "להשוויץ" בסיפורים על שירותו הצבאי ‪.‬‬ ‫‪12‬‬


‫לקראת שחרורו של עודי‪ ,‬ואולי מושפע ממנו‪ ,‬התגייס ג'וג'ו לחיל הים והתנדב לצוללות !‬ ‫הוא עמד לסיים את הקורס ולשרת באחת הצוללות "רהב"או"תנין"‪ ,‬ואז‪ ,‬כמו עודי קודם‪ ,‬חלה בצהבת ‪.‬‬ ‫הגורל האכזרי הועיד לו דחייה של סיום קורס והצטרפות לצוללת החדשה "דקר" בפורטסמות‪-‬אנגליה ‪.‬‬ ‫שנתיים קודם לכן נהרג סמל הקשר המחלקתי של עודי‪ ,‬מתי כץ‪ ,‬בתקרית מעבר לגבול סוריה‪.‬‬ ‫עודי עצמו שכב חולה בצהבת בתל השומר‪ ,‬ראה את מסע הלוויה יוצא מבית החולים‪ ,‬וידע שזה יכול‬ ‫היה לקרות לו עצמו‪ ,‬אלמלא המחלה! וכך‪ ,‬כאשר נודע על היעלמותה של ה"דקר" בדרכה ארצה ועם‬ ‫הפירסום של רשימת הנעדרים‪ ,‬חש עודי מיד שיש לו חלק באסון הנורא שפקד את המשפחה !‬ ‫תחושה זו נשארה צרובה ומכאיבה בליבו לעולם ‪.‬‬ ‫מאוחר יותר נפטר גם אליהו האב‪ ,‬בטרם עת מהתקף לב והאם גידלה את יהודה הקטן בכוחות עצמה ‪.‬‬ ‫מזכרת כואבת מיוסי פרחי ז"ל ‪http://www.youtube.com/watch?v=HGz7EIwf5Q4 :‬‬ ‫בניין מס' ‪ 20‬ברחוב רד"ק היה בניין ראי של מספר ‪ .24‬המרחק ביניהם היה כ‪ 15-‬מטרים וציר האמצע‬ ‫ביניהם היה בעצם שביל הכניסה המרכזי למבנן‪ ,‬אל מול כניסה ב' של בניין ‪. I.P.C‬‬ ‫משני צידי השביל היו גינות הפרדה עם שיחי ציקאס יפים ‪ ,‬כמה עצי מנדרינה ברקע‪ ,‬עץ אראוקריה‬ ‫ענק מימין וגויאבה ( אותה שתל תיאו מנקס ) משמאל ‪.‬‬ ‫בתחילה גרו בבניין משפחות טייכר (נחליאלי) וד"ר וישניצר למעלה ‪ ,‬ועוד שתי משפחות למטה‪.‬‬ ‫אבירם נחליאלי ואחיו הצעיר‪ ,‬היו חלק מחבורת הילדים‪ ,‬אולם כבר אחרי שנים ספורות‪ ,‬עקרו שתי‬ ‫המשפחות מהדירה‪ .‬לדירה הצפונית העליונה נכנסה משפחת כפרי‪ ,‬והבן הקטן משה כפרי הצטרף עם‬ ‫אחותו אביבה לחבורה‪ ,‬עד אשר הלך ללמוד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה ‪.‬‬ ‫בניין מס' ‪ 18‬ברחוב רד"ק איכלס גם הוא ‪ 4‬משפחות שהיו "מסתוריות" לילדים‪ ,‬למעט משפחת צוקר‬ ‫עם הבת נירה‪ ,‬שלמדה עם גדעון ועודי בבית הספר‪ .‬עודי זוכר גם משפחה אמריקאית שגרה בדירה‬ ‫הדרומית‪ ,‬למעלה‪ ,‬עם הבן רנדי והאופניים האמריקאיים מעוררי הקנאה שהיו לו‪ .‬משפחה זו נעלמה‬ ‫אחרי שנתיים‪-‬שלוש מהשכונה ‪ .‬למטה התגורר בתחילה ד"ר רוביצ'ק‪ ,‬ואח"כ עוה"ד פלפל ‪.‬‬ ‫בניין מס' ‪ 16‬ברחוב רד"ק פינת לוחמי הגיטאות ‪ 8‬היה מלכתחילה בית מגורים ערבי קטן ודי מוזנח‪.‬‬ ‫בבניין התגוררו כשלוש או ארבע משפחות קשות יום‪ .‬בקומה העליונה התגוררה משפחת שטיינפלד‪.‬‬ ‫משה שטיינפלד ודוד (ז"ל) אחיו הקטן היו חלק מחבורת הילדים‪ ,‬ועוד שתי בנות צעירות שמשפחותיהן‬ ‫התגוררו בקומה התחתונה לא התערו בחבורה ונשארו לעצמן‪ ,‬מנוכרות ובלתי מחוברות ‪.‬‬ ‫בניין מס' ‪ 6‬ברחוב מאדר (לוחמי הגיטאות) ‪ ,‬הוא בניין ה‪ , I.P.C-‬ניצב בלב המבנן‪ .‬הבניין איכלס את‬ ‫משפחות הבכירים ב‪ Iraq Petrolium Company -‬עד סיום המנדט‪ .‬בהיותו מאורך ובוהק בלבן‪,‬‬ ‫עמד הבניין ברקע של יתר הבתים‪ .‬חזיתות בניין זה היו מצופות באותם אריחי חצץ דק‪ ,‬כמו יתר‬ ‫הבתים‪ ,‬אולם היה חסר את הכרכוב העליון הבולט שאיפיין את היתר‪ .‬מסיבה זו‪ ,‬נשאר הבניין חשוף‬ ‫לקרני השמש בקייץ וגם לגשם‪ ,‬בחורף‪ .‬וכך‪" ,‬זכה" הבניין ברחיצת‪ -‬חורף שנתית ונשאר נקי מאבק‬ ‫ופיח‪ .‬אלה נדבקו לבתים ה"מוגנים" האחרים ושינו את גוון החזיתות שלהם מלבן לצהבהב ‪.‬‬ ‫בחזיתו הצפונית (האחורית) היו לבניין שתי קומות המגורים ומתחתיהן‪ ,‬היה חדר‪ -‬ההסקה הגדול‪.‬‬ ‫משני צדדיו‪ -,‬היו ששה מחסנים סגורים אשר שימשו לאחסנה וחנייה פרטית ‪ .‬דרך אספלט נמשכה לכל‬ ‫אורכה של החזית האחורית ואיפשרה גישה לרכב מהרחובות מאדר (לוחמי הגיטאות) והשדות (יצחק‬ ‫שדה) ‪ .‬במשך השנים החלה פלישה של בעלי עניין למחסנים אלה‪.‬‬ ‫מלבד הגננת אירית שרכשה לעצמה את המחסן המערבי‪ ,‬נכנסו לחדר ההסקה ולמחסנים שלידו‪ ,‬זוג‬ ‫שותפים בחברה לציור שלטים ‪ :‬אהרון ואוסקר‪ ,‬תוך שהם מתפרסים גם אל הדרך הגובלת‪ ,‬וזאת ללא‬ ‫שום התנגדות או מחאה מצד הדיירים‪ .‬מחסן סמוך שימש לחברה סיטונאית של שימורים‪ .‬בעלת‬ ‫החברה העסיקה ילדים‪ ,‬ועודי בתוכם‪ ,‬לחלוקת קרטוני השימורים ברחבי העיר‪ .‬מחסן נוסף שימש כבית‬ ‫מלאכה לפרוטזות ומחסן אחרון ‪ :‬לאחסנת אריזות של ביסקויטים‪ .‬נראה שהמחסנים היו רשומים‬ ‫בטאבו בנפרד מהדירות שלמעלה ‪ ,‬ונמכרו‪/‬הושכרו על ידי הבעלים שלהם‪ ,‬תמורת כסף טוב ‪.‬‬ ‫הדיירים בכניסה א' היו ‪ :‬בדירה המזרחית‪ -‬העליונה‪ -‬משפחת חשמונאי‪ .‬בתחילה גרה שם משפחתו של‬ ‫האנזי‪ ,‬נער מבוגר שהיה חברו הטוב של ויקי‪ ,‬אחיו של עודי‪ .‬מאוחר יותר נכנסה לדירה משפחתו של‬ ‫יצחק (איזאקו) חשמונאי‪ ,‬גם הוא חברו של ויקי ושותפו להרכבי נגינה של מוסיקה קאמרית ‪ :‬איזאקו‬ ‫ניגן כינור ו‪-‬ויקי ניגן פסנתר‪.‬‬ ‫‪13‬‬


‫בדירה שמתחת התגוררה משפחת גבלה‪ .‬האב‪ ,‬פרידריך ואשתו היו הוריו של מיכאל (מיקי)‪ ,‬חברו הטוב‬ ‫של עודי‪ .‬פרידריך גבלה היה מהנדס שעבד במפעל בטחוני בכורדאני ואח"כ במפעל "אליאנס" לצמיגים‬ ‫בחדרה ‪ .‬אילזה ‪ ,‬אמא של מיקי‪ ,‬היתה ניצולת שואה‪ ,‬יפה אך רזה מאד‪ .‬גם היא‪ ,‬כמו נשות משפחת‬ ‫מרקוביץ'‪ ,‬היתה על ה"פאטריה" בזמן טביעתה ! פרידריך גבלה‪ ,‬ששירת גם במכבי האש המתנדבים‪,‬‬ ‫הוזעק למקום האירוע‪ ,‬הציל את אילזה ומיד אחר כך השניים נישאו !‬ ‫ידיד המשפחה היה מר בייסינגר‪ ,‬שהיה מגיע לביקורים באופנוע המרשים שלו‪ ,‬ואז היו כל הילדים‬ ‫מתכנסים כדי לגעת ואפילו לשבת על המושב ‪.‬‬ ‫מיקי עצמו היה קורבן של מחלת הפוליו שהתפשטה בארץ בשנות הארבעים‪ ,‬טרם גילויו של תרכיב‬ ‫החיסון ובתקופה שהמחלה טופלה בניתוחים אכזריים ‪ .‬בתחילה נעזר מיקי הילד בקביים אך בהמשך‬ ‫תהליך השיקום הסתפק מיקי‪ ,‬כנער מתבגר‪ ,‬בנעליים מיוחדות‪ ,‬שאחת מהן היתה גבוהה מהשניה‪.‬‬ ‫מיקי מעולם לא נתן לנכותו להשפיע על יכולותיו הגופניות ועל נפשו! הוא נטל חלק בכל המשחקים‬ ‫של החברים‪ ,‬לרבות כדורגל‪ ,‬והיה מקובל על כולם כנער עליז ובריא‪ .‬הוריו פינקו את בנם במשחקים‬ ‫ובצעצועים‪ ,‬ומיקי‪ ,‬אשר לא היסס לשתף את חבריו במשחקים אלה‪ ,‬הפך מושא להערכתם ‪ .‬בחלוף‬ ‫השנים ידע מיקי לתרום אפילו בשירות המדינה‪ ,‬וגם כאשר המשפחה עקרה להאמבורג‪ -‬גרמניה‪,‬‬ ‫המשיך מיקי לתרום מיכולותיו ולשמור על קשר עם חבריו מילדות‪.‬‬ ‫בדירה הסמוכה למשפחת גבלה‪ ,‬התגוררה משפחת קליין ‪ :‬מתוקה (מתי)‪ ,‬אירית אחותה וההורים‪.‬‬ ‫האבא היה מורה לנהיגה ידוע בעיר במשך שנים רבות ‪.‬‬ ‫בכניסה ב' גרו ‪ :‬בדירה המזרחית העליונה‪ -,‬משפחת שמיאן ( ‪ ) Shemien‬גיורא הבן‪ ,‬אימו שהיתה‬ ‫נגנית ויולה ומורה לכלי קשת ואביו שהיה אדריכל‪ .‬גיורא שניגן על צ'לו‪ ,‬היה מבוגר ב‪ 4-‬שנים מעודי‪.‬‬ ‫הוא חבר לאביגדור בפסנתר ואיזאקו בכינור‪ ,‬וביחד היו טריו והתאמנו בנגינה קאמרית בבית של עודי‪.‬‬ ‫בסוף שנות החמישים עברה המשפחה דירה‪ ,‬ובמקומם נכנסה משפחתו של אוטו‪ ,‬קצין גבוה בחיל הים‪.‬‬ ‫בדירה שמתחת התגוררה משפחת רוזנס‪ .‬האב‪ ,‬האם ושני ילדיהם חיים (חיימיקו) ומזל (זלי) הקטנה‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 2007‬הלך חיימיקו לעולמו‪ ,‬בטרם עת‪ ,‬בגלל מחלה ממארת ‪.‬‬ ‫שתי משפחות נוספות שגרו באותה הכניסה‪ ,‬היו משפחת ורסאנו שעזבה באמצע שנות החמישים‪,‬‬ ‫ובמקומם נכנסה משפחת פרל ניצולי שואה‪ ,‬עם התינוק שנולד בדירה‪ -‬אביחי (אבי) פרל ‪ .‬למטה גרה‬ ‫משפחת ברונשטיין עם הבן אבי (היום שחם) שהיה חלק מחבורת הילדים של השכונה בשנים אלו ‪.‬‬ ‫בכניסה ג' באותו בניין גרו ‪ :‬בדירה העליונה‪-‬המזרחית גרה אשה בשם יאנג אשר היתה אמו החורגת‬ ‫של הכדורגלן ראובן (רובי) יאנג ושל אחיו‪ ,‬הכדורגלן ויקטור יאנג‪ .‬המבוגר מהשניים‪ ,‬רובי‪ ,‬התפרסם‬ ‫ככוכב גדול בחיפה של שנות הששים ושיחק במדי נבחרת ישראל ‪ ,‬אולם לא התגורר בדירה ‪.‬‬ ‫בדירה שמתחתיה גרה משפחת הרשטיק‪ ,‬זוג ללא ילדים בעלי סטודיו וחנות לארנקים בהדר הכרמל ‪.‬‬ ‫בדירה העליונה השנייה בכניסה זו גרה‪ ,‬כאמור‪ ,‬משפחת קולסקי ‪ :‬האמא רחל‪ ,‬האבא מנחם (מנס)‪,‬‬ ‫הבנים הגדולים יהושע ואיתן‪ ,‬והבת הקטנה מינה ‪ .‬בהתאמה לגיל הילדים‪ ,‬היו הבנים חברים של ויקי‪,‬‬ ‫אחיו של עודי‪ ,‬בעוד שהבת מינה היתה חברה של עודי וצעירה ממנו בשנתים ‪ .‬בחלוף השנים נישאה‬ ‫מינה לאלי לנצמן‪ ,‬מייסדו ומנהלו של מוזיאון טיקוטין במרכז הכרמל‪.‬‬ ‫משפחת קולסקי היו קרובי משפחה של עודי מאחר וצלינה אימו ומנחם קולסקי היו בני דודים‪.‬‬ ‫מאוחר יותר התברר לעודד ייחוס משפחתי מעניין ‪ :‬האם‪ ,‬רחל קולסקי היתה אחות אמו (דודתו) של‬ ‫הזמר יהורם גאון‪ ,‬שהחל להתפרסם בסוף שנות הששים‪.‬‬ ‫בדירת הקרקע המערבית גרה משפחת בניאס ‪ :‬אבא אמא ושני ילדיהם‪ -,‬גיורא וישראל (איזי) הקטן‪.‬‬ ‫בניין מס' ‪ 4‬ברחוב מאדר (לוחמי הגיטאות)‪ ,‬היה הבניין החריג בשכונה‪ .‬הילדים ראו בבית זה "ארמון"‪,‬‬ ‫וכאמור‪ ,‬שימש במקור למגורי משפחה ערבית אחת‪ .‬השמועה אמרה שכאן התגורר קונסול סוריה‬ ‫לאזור המנדט עם משפחתו‪ .‬היו בבניין כ‪ 8 -‬חדרים בשתי קומות וכן עליית גג עם ‪ 2-3‬חדרים נוספים‬ ‫ומרתף‪ .‬לכל אלה היה צמוד מגדל אבן‪ ,‬אשר נועד‪ ,‬כנראה‪ ,‬לשמש את הדיירים לתצפית (ריגול ?) על‬ ‫הנמל ולהנפת דגל סוריה על התורן ‪ .‬בין המפלס הראשון לשני‪ ,‬התעקל גרם מדרגות שייש רחבות ואור‬ ‫היום הציף את המדרגות דרך חלונות עם זגוגיות ויטראז' ובהם נשים עירומות ופרחים ! מישהו ודאי‬ ‫ידע להכין עצמו למפגש עם האהובה בחדר השינה‪...‬‬ ‫‪14‬‬


‫לבית זה נכנסו בהתחלה ‪ 5‬משפחות יהודיות ‪ :‬בקומת הקרקע התגוררה משפחת הייק‪ .‬ד"ר הייק היה‬ ‫רופא אף‪-‬אוזן‪-‬וגרון ידוע שעבד בבית החולים ‪ ,10‬הצבאי הסמוך וכן בבתי חולים אחרים‪.‬‬ ‫אשתו הגברת הייק היתה עקרת בית וגידלה את הבת חנה ‪ .‬עודי זוכר היטב את ד"ר הייק‪ ,‬איש גדול‬ ‫מפחיד ומרשים‪ ,‬אשר ניתח אותו להסרת השקדים בשנת ‪ ,1953‬בבית החולים "בתר" שבהדר הכרמל‪.‬‬ ‫בקומה העליונה התגוררו שתי משפחות ‪ :‬משפחת הד"ר פליגלמן‪ ,‬שהיה גם הוא רופא (פסיכיאטר)‬ ‫בבי"ח ‪ .10‬אחריו גרה בדירה זו משפחת קירשנר‪ ,‬עם האם עדינה‪ ,‬האב משה שהיה עובד קצ"א‪ ,‬ושני‬ ‫הבנים השובבים אבינועם ודוד (דודי) הקטן‪ .‬בשנות הששים עקרו כולם לבית לחם הגלילית ‪.‬‬ ‫לאבא היתה מכונית פורד אמריקאית של החברה‪ ,‬והוא היה לוקח את ילדי השכונה לטיולים באזור‪.‬‬ ‫בדירה השניה שלצידם התגוררה משפחת הד"ר מילר‪ ,‬רופא עיניים ידוע שעבד גם כן בבית החולים ‪,10‬‬ ‫לד"ר מילר האב היתה גם מרפאת עיניים מצליחה בבניין שבפינת הרחובות הרצל – שמריהו לוין בהדר‪,‬‬ ‫אשתו‪ ,‬הילדים פטר (אח"כ בני)‪ ,‬אחותו הקטנה וסבתם הקשישה ‪ .‬זכור לעודי המקרה שבו תוך כדי‬ ‫השלכת אבנים ( שעשוע נחמד בין הילדים ) פגעה אבן שהשליך בני בראשו והוא רץ הביתה זב דם‪.‬‬ ‫בני גם היה חברו של עודי לספסל הלימודים‪ ,‬בבית הספר הריאלי‪ .‬הוא המשיך בדרכו של אביו והיה גם‬ ‫הוא‪ ,‬עם השנים‪ ,‬לרופא עיניים‪ ,‬מנתח‪ ,‬פרופסור ומנהל מחלקה בבית החולים רמב"ם‪ .‬לאחר שנים‬ ‫ספורות עקרה המשפחה מהדירה הצפופה ועברה לשדרות הצבי בכרמל‪.‬‬ ‫במקומם נכנסה לדירה משפחת בולגאס‪ ,‬אבא אמא ושני ילדיהם יצחק (אייזיק) ואחיו הקטן‪ .‬הזיכרון‬ ‫שנשמר אצל עודי עד היום‪ ,‬היה הזיכרון הקשה של כל הג'ולות (או בשפה החיפאית "בלורות")‪ ,‬אותן‬ ‫הפסיד במשחקים שלו מול אייזיק‪ ,‬הקטן ממנו בשנה שלמה! הילד לא היה יורה אותן עם הבוהן של‬ ‫יד אחת‪ ,‬כמקובל‪ ,‬אלא עם האמה בשילוב שתי הידיים‪ .‬עודי מעולם לא הבין טכניקה מוזרה זו‪.‬‬ ‫בעליית הגג של הבניין התגוררה משפחת גרינברג‪ ,‬עם שתי בנות אהובה‪ ,‬אחותה ושני בנים דוד ומשה ‪.‬‬ ‫אביהם היה עובד בתחנה המרכזית‪ -‬אג"ד והאם היתה עקרת בית ‪.‬‬ ‫מלבד כל יחידות המגורים שנוצרו בבניין הקטן היה שם גם מרתף מסתורי‪ .‬לחדר המדרגות של הבניין‪,‬‬ ‫היתה גם כניסה צדדית וממנה אפשר היה לרדת למרתף זה או לעלות לחצי המפלס הראשון‪.‬‬ ‫שני חלונות קטנים בחזית איפשרו למעט אור יום לחדור מטה ‪.‬‬ ‫לעיני הילדים היה מתגלה מראה מקסים ‪:‬‬ ‫במרתף היה תיאטרון בובות ! למעשה‪ ,‬זה היה מחסן בלבד‪ ,‬אולם המשפחה הצ'כית שהביאה את‬ ‫המריונטות הללו מאירופה‪ ,‬השתמשה במקום לחזרות‪ ,‬תיקונים ותפאורות עבור עשרות הבובות‬ ‫הצבעוניות ! בכמה פעמים שנחרטו בזכרונו של עודי‪ ,‬התאספו כל הילדים סביב אותם שני החלונות‬ ‫וצפו בעיניים פעורות במיקסם של החזרה המתרחשת למטה ובהשתתפות דיירי המרתף ‪ ,‬המופעלים‬ ‫בחוטים דקים !‬ ‫בין "הארמון" לבין רחוב השדות (יצחק שדה)‪ ,‬היתה חלקה גדולה באורך של כ‪ 60-‬מטרים‪ .‬שטח פתוח‬ ‫זה שימש לצרכים חקלאיים של דיירי ה"ארמון" המקוריים ! בשטח היו פזורות כמה ביקתות בטון‬ ‫קטנות ולידן מכלאות ארעיות ולולי תרנגולות ‪ .‬כנראה שהבקתות שימשו למגורי אריסים או עובדים‬ ‫של דיירי ה"ארמון" וכך‪ ,‬התנהל במקום משק אוטארקי – עצמאי‪ .‬לאחר המלחמה ונטישת הדיירים‪,‬‬ ‫אוכלסו הבקתות הקטנות במשפחות של עולים חדשים‪ .‬באחת מהן‪ ,‬מאחורי בניין ‪ I.P.C‬התגוררה‬ ‫משפחת יסלוביץ' – האב שהיה שרברב‪ ,‬האם שהיתה עקרת בית ושני הילדים גדעון יסלוביץ'‬ ‫( המזרחן‪ -‬גדעון שילה ) ואחיו אליעזר (לייזר) אדום השיער‪ .‬בקצה הצפוני של החלקה‪ ,‬בצמוד לקיר‬ ‫ההפרדה עם המוסכים ( רחוב תל אביב )‪ ,‬התגוררה משפחה נוספת של איש בשם יונה (יוינע) קליין ‪,‬‬ ‫אשתו ושתי ילדות קטנות ‪ .‬האיש עבד בתחזוקה של בי"ח ‪ 10‬וגידל תרנגולות וברווזים במיכלאה‪ ,‬אשר‬ ‫היתה הצמודה לביקתה‪ .‬בקצה המערבי (ברחוב יצחק שדה)‪ ,‬היתה עוד ביקתה‪ ,‬אשר בה התגוררה‬ ‫משפחת אנגל‪ - ,‬לאצי‪ ,‬אווה ובני בנם הקטן‪ .‬ל‪ -‬לאצי היה טנדר סגור גדול והוא עבד כמוביל ומפיץ‬ ‫של חברת הסיגריות "דובק" ברחבי העיר חיפה ‪ .‬האמא אווה עבדה בחנות הבגדים א‪.‬ב‪.‬ג‪ .‬שברחוב‬ ‫הבנקים ‪ ,6‬חנות שהיתה בבעלות משפחת ויצטום הידועה ‪.‬‬ ‫כל תושבי השכונה עבדו קשה‪ ,‬רובם‪ -,‬מבוקר עד ערב ‪ .‬אך הימים הקשים של תחילת המדינה‪ ,‬היו גם‬ ‫הימים המאושרים של הילדים ‪ .‬תמיד היה להם מה לעשות‪ ,‬מה ללמוד ובמה לשחק ‪ .‬שעות רבות של‬ ‫משחקים משמחים ושעות ספורות של אושר בבית‪ ,‬עם ההורים !‬ ‫‪15‬‬


‫כך עברו להם הימים הארוכים בשכונת הילדות של שנות החמישים‪ .‬ימים ארוכים ‪ -‬ושנים קצרות ‪.‬‬

‫השכונה המוסיקאלית‬ ‫המשפחות ה"מיוחסות" אשר איכלסו את השכונה בתחילת ימי המדינה‪ ,‬ראו בפיסגת החינוך של‬ ‫הילדים‪ ,‬את החינוך המוסיקאלי ‪ .‬מלבד התחרות הסמוייה בבחירת בית ספר עילי ללימודי הילד‪,‬‬ ‫התקיימה תחרות ממשית ומלאת אמביציה‪ ,‬בין המשפחות על ההשגים המוסיקאליים של ילדיהן‪.‬‬ ‫כתוצאה מכך התמלאה השכונה כולה בכלי נגינה רבים ומגוונים‪ .‬עודי סופר בזכרונו (לפחות) ארבעה‬ ‫פסנתרים‪ ,‬שני כינורות‪ ,‬ויולה וצ'לו‪ .‬צלילי נגינה בקעו כמעט מכל בית‪ ,‬ובכל שעות היום מלבד‪ ,‬כמובן ‪,‬‬ ‫בין השעות שתיים לארבע ! אחיו של עודי‪ ,‬ויקי‪ ,‬היה המבוגר ביותר ועם ותק בנגינה על פסנתר‪ ,‬כבר‬ ‫מגיל שש‪ .‬עודי זוכר היטב את היום שבו הגיע לדירה פסנתר הכנף השחור מתוצרת ‪ , BLUTNER‬הועלה‬ ‫לקומה שנייה בידי הסבלים‪ ,‬והועמד על שלושת רגליו בסלון הדירה‪ .‬אימוני הנגינה האין סופיים של‬ ‫אחיו‪ ,‬שיעממו את עודי הקטן בתחילה‪ ,‬אך המוסיקה חדרה למוחו מבלי ששם לב ‪ .‬עם הזמן הכיר כל‬ ‫תו ביצירות שאחיו ניגן וכך‪ ,‬בהמשך‪ ,‬השתעבד להאזנה למוסיקה קלאסית ‪ .‬ויקי למד נגינה אצל המורה‬ ‫הידוע משה ביק במכון דוניה וייצמן שבהדר הכרמל‪ .‬אמא שיכנעה גם את עודי להתחיל ללמוד פסנתר‬ ‫ושלחה אותו אל הגברת צוייג שגרה ולימדה נגינה‪ ,‬מעל רחוב הגפן‪ ,‬בקצה המושבה הגרמנית ושדרות‬ ‫הכרמל ‪ .‬עודי זוכר כיצד היה עולה לשיעורי הפסנתר במעלה השדירה ‪ ,‬במדרכה עם גינה וגדר הפרדה‬ ‫לכל אורכה ומשני צדדיה ‪ .‬הגדר היתה עשוייה מעמודי אבן במרחקים קצובים ושרשראות יפות תלו‬ ‫ביניהם‪ .‬בהגיעו לראש השדירה‪ ,‬היה עודד חוצה את רחוב הגפן וממשיך לטפס בסמטה הקטנה שהיתה‬ ‫שם‪ ,‬בין שני זוגות בניינים‪ .‬בבניין האחרון משמאל‪ ,‬ובקומה העליונה‪ ,‬היתה דירתה של משפחת צווייג‬ ‫עם הגברת צווייג ואחיה ארנולד צוייג‪ ,‬סופר ידוע בזכות עצמו‪ .‬אח נוסף במשפחה זו היה סטפן צוייג‬ ‫שכבר לא היה בין החיים באותה תקופה ‪ .‬עודי רצה לנגן בפסנתר‪ ,‬אך שנא את הלימוד ואת שיטת‬ ‫ההוראה ה"גרמנית" של הגברת צוייג‪ ...‬וכך הסתיים לו פרק זה בתוך שנה אחת בלבד! אמא אמרה‬ ‫תמיד ‪" :‬יבוא יום ואתה עוד תצטער על כך " ואכן צדקה‪.‬‬ ‫הפסנתר השני היה בדירת משפחת מנקס‪ .‬תיאו מנקס היה מנגן בלהט ובמהירות‪ ,‬ממש כמו שהיה‬ ‫מתכנן את עבודותיו כאדריכל ! בבטחונו העצמי וכיוצר אינדיבידואלי‪ ,‬לקח האיש על עצמו גם‪ ,‬ללמד‬ ‫את גבי בנו נגינה בפסנתר ! ומה יכול היה להיות יותר שאפתני מאשר קונצ'רטי של בטהובן‪ ,‬שוברט‬ ‫ושופן? גבי הקטן נאלץ ללמוד נגינה בתנאי לחץ בלתי אפשריים אלה‪ ,‬וכך‪ ,‬כמו חברו עודי‪ ,‬החמיץ גם‬ ‫הוא קריירה של פסנתרן דגול ומפורסם‪ ...‬בדירה של משפחת מנקס‪ ,‬היה גם כינור יפה‪ ,‬אשר היה הוצג‬ ‫לראווה בתוך ארון זכוכית בחדרו של גבי‪ .‬הכינור היה שייך לחנה (אקה) אחותו הגדולה של גבי‪.‬‬ ‫הפסנתר השלישי שכן באתו בניין אצל משפחת מרקוביץ' וניגן עליו אדי במשך כמה שנים‪.‬‬ ‫פסנתר נוסף באותו בניין היה אצל משפחת הארי אוסטן ‪ ,‬שהיה‪ ,‬כאמור‪ ,‬מנצח תזמורת "הפועל"‪,‬‬ ‫שהפכה ב‪ 1955-‬ל‪"-‬תזמורת הנמל"‪ .‬עם זאת‪ ,‬לא זכורים לעודי צלילי נגינה בוקעים מאותה מהדירה‪.‬‬ ‫אצל רותי תומס היה גם האקורדיון היחיד בשכונה ורותי למדה עליו נגינה‪.‬‬ ‫בבניין ‪ I.P.C‬היו שתי משפחות "מוסיקליות" ‪ :‬איזאקו חשמונאי ז"ל ניגן בכינור (והגיע אפילו לשירות‬ ‫בתזמורות צה"ל וחיפה)‪ ,‬ומשפחת שמיאן שכללה את הגברת שמיאן‪( ,‬נגנית ויולה בתזמורת חיפה‬ ‫ומורה לכלי קשת)‪ ,‬ואת בנה‪ ,‬גיורא שמיאן שלמד אצלה וניגן צ'לו שנים רבות ‪.‬‬ ‫לכל המשפחות הללו היו גם מכשירי רדיו ‪ ,‬פטפונים ואוספי תקליטים של מוסיקה קלאסית‪ .‬לא פלא‬ ‫שמוסיקה בקעה כמעט מכל בניין במשך כל ימות השנה‪ ,‬ונשמעה כליווי מתמיד למשחקי הילדים‬ ‫בחצרות השכונה כולה ‪ .‬הרדיו‪ ,‬בכלל‪ ,‬היה ציר מרכזי בחיי כולם‪ .‬תכניות המוסיקה התנגנו להן‬ ‫מהבוקר עד הלילה ‪" :‬השעון המוסיקלי"‪" ,‬הקונצרט השבועי של תזמורת קול‪-‬ישראל"‪ ,‬בבוקר שבת‪-‬‬ ‫"החידון המוסיקלי"‪ ,‬ו"כבקשתך"‪ ,‬כל אלו היו תכניות עם חובת האזנה לכולם‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1958‬החליטה צלינה‪ ,‬אמו של עודי‪ ,‬ליסוע לפולין בנסיון אחרון להציל משהו מהרכוש של‬ ‫המשפחה שנספתה בשואה‪ .‬בדרכה חזרה ארצה‪ ,‬עצרה צלינה בבריסל וביקרה ביריד העולמי שנערך‬ ‫שם באותה שנה‪ .‬היא רכשה ביריד זה את אחד ממכשירי הרדיו הראשונים שניתן היה להכניס לכיס !‬

‫‪16‬‬


‫זה היה טרנזיסטור מתוצרת "גרונדיג"‪ ,‬ועודי קיבל אותו במתנה ‪ ,‬כפיצוי על שלושה שבועות שבהם‬ ‫נשאר לבד בבית וחיכה לשובה של אמא ‪ .‬ההאזנה למוסיקה ולתכניות הרדיו הפכה להנאה צרופה‪.‬‬ ‫עודי היה יכול לצאת עם המכשיר למרפסת ואפילו לרדת איתו לחצר‪ ,‬כדי להאזין ולהשוויץ !‬

‫הטרנזיסטור הראשון של עודי‬ ‫ויקי וחברו גיורא‪ ,‬העיזו וחיברו את מכשירי הרדיו הישנים שהיו בדירותיהם ‪ .‬בעזרת חוטי חשמל‬ ‫שנמתחו בין הדירות (מרחק של ‪ 80‬מטר!)‪ ,‬וזוג אזניות שפעלו כמיקרופונים‪ ,‬הצליחו לשוחח ולשמוע‬ ‫זה את זה ! השניים‪ ,‬בשיתוף איזאקו הכנר‪ ,‬היו נפגשים בדירה של ויקי ועודי ( בה היה הפסנתר )‪,‬‬ ‫לנגינה משותפת של שלישיות קלאסיות‪ .‬עודי זוכר את תקליט ה‪ LONGPLAY-‬הראשון שרכש אבא‬ ‫(קונצ'רטו מס' ‪ 1‬לפסנתר מאת בטהובן עם הסולן גזה אנדה) ‪ .‬התקליט נהרס מהר מאד‪ ,‬כי נדרשה‬ ‫מחט מיוחדת לראש הפטפון‪ ,‬במקום המחט המגושמת בה השתמשו להשמעת תקליטי ‪.SHORTPLAY‬‬ ‫קונצרטים סימפוניים נערכו באותה תקופה בבית הקולנוע "ארמון" שבהדר הכרמל ‪.‬‬ ‫עודי הקטן אמנם לא נלקח לקונצרטים‪ ,‬אולם זכורים לו הרשמים העזים של אחיו ויקי והוריהם‪,‬‬ ‫מהופעותיהם של סולנים כמו יאשה חפץ ‪ ,‬ילד הפלא דניאל ברנבוים ורבים אחרים ‪.‬‬

‫‪17‬‬


‫דגם של פסנתר ה‪ " Blütner " -‬שהיה בבית המשפחה ‪.‬‬

‫שכונת הכדורגל‬

‫‪18‬‬


‫מגרשי הכדורגל ‪ :‬בצהוב ‪ -,‬מגרש מכבי ‪ .‬בירוק ‪ -,‬מגרש הפועל ‪.‬‬

‫‪19‬‬


‫בשטח הצפון‪-‬מערבי לצומת השדות (יצחק שדה) והמגינים‪ ,‬ובמקום בו עובר היום רחוב אחווה‪,‬‬ ‫התפרשו שני מגרשי הכדורגל של "הפועל חיפה" ושל "מכבי חיפה"‪ .‬הראשון היה מגרש מסודר עם‬ ‫יציעים בשלושה צדדים‪ ,‬חדרי הלבשה ואפילו קיוסק קטן וקופות לכרטיסים‪ .‬השני‪ ,‬זה של מכבי‪ ,‬נראה‬ ‫כמו מרעה בקר ‪ :‬הקרקע החרסיתית היתה הופכת בכל חורף לעיסת בוץ ובכל קיץ‪ ,‬למשטח מבוקע‬ ‫ומלא בשלוחות של טיון דביק מסריח ‪ .‬המגרש הזה היה מוקף בקירות מפח חלוד ולא היו בו יציעים‬ ‫או מבנים‪ ,‬למעט "ליפט" עץ קטן בצד הצפוני‪ .‬חלק מהקהל שצפה במשחקים של הפועל‪ ,‬היה מתאסף‬ ‫על גג "הליפט" שבמגרש מכבי‪ ,‬וצופה במשחק חינם אין כסף ‪ .‬מגרש שלישי‪ ,‬זה של "הכח" היה מדרום‪,‬‬ ‫אך זה היה מגרש סתמי של אגודת עבר היסטורית ושימש את הלונה‪-‬פרק שהוקם בו מדי שנה‪ ,‬בקייץ ‪.‬‬ ‫קבוצות הנוער והבוגרים של מכבי והפועל היו מתאמנות בו זמנית במגרשיהן‪ ,‬כאשר רק קיר דק מפריד‬ ‫ביניהן‪ .‬ממרפסת ביתו יכול היה עודי לראות למטה את מגרש מכבי במלואו וכאשר היה עולה לגג‪ ,‬יכול‬ ‫היה לראות את מגרש הפועל בחלקו בלבד וממרחק ‪ .‬ויקי‪ ,‬אחיו הגדול של עודי‪ ,‬היה כדורגלן מצטיין‬ ‫בקבוצת הנוער של הפועל חיפה‪ ,‬אשר באותם ימים היה המועדון הבכיר יותר בחיפה ‪.‬‬ ‫בגיל ‪ 13‬החל גם עודי להתאמן ולשחק‪ ,‬אך במגרש הנחות של מכבי‪ .‬בעיר פעל אז הגזבר של אגודת‬ ‫מכבי‪ ,‬מר יגר‪ ,‬שביוזמה מבורכת גייס ילדים רבים לפרויקט בשם "קבלת שבת"‪ :‬בכל יום ששי אחה"צ‪,‬‬ ‫התאספו כ‪ 20-30-‬ילדים במגרש‪ ,‬חולקו לקבוצות ושיחקו בו עד רדת החשיכה‪ .‬על כל הפעילות‬ ‫הקולנית הזו ניצח מר יגר בעזרת משרוקית וצעקות משל עצמו‪ .‬ארבעה ה"כוכבים" הבולטים בשטח‬ ‫היו ‪ :‬גוזלן‪ ,‬ישעיהו שווגר‪ ,‬גרשגורן ושלמה בנאדו‪ .‬נער נוסף בחבורה‪ ,‬היה "איקסי" בוכבינדר‪" .‬איקסי"‬ ‫לא בלט במיוחד ככדורגלן ומהר מאד פנה לכדורסל‪ ,‬ספורט שהתאים יותר לגובהו הרב‪.‬‬ ‫לימים הפך הבחור לשחקן הציר של קבוצת הכדורסל מכבי חיפה ושל נבחרת ישראל !‬ ‫כוכבי הכדורגל של מכבי חיפה היו אז‪ :‬השוער שולץ‪ ,‬המגן טיבי כהן‪ ,‬והקיצוני הצעיר ג'והני הרדי‪.‬‬ ‫מאוחר יותר החלו לככב בקבוצה גם ‪ :‬מנצ'ל‪ ,‬אמר‪ ,‬שפירא‪ ,‬אלמני‪ ,‬בן צבי והשוערים דוידוביץ' (האב)‬ ‫וגרשוני‪ .‬אולם באמצע שנות ה‪ 50-‬עדיין היתה זו מכבי חיפה הנחותה והענייה משכנתה‪ ,‬הפועל חיפה‪.‬‬ ‫הפועל‪ ,‬לעומתה‪ ,‬היתה אגודה מסודרת‪ ,‬עשירה‪ ,‬בעלת אמצעים רבים וכח לגייס שחקנים‪ .‬שחקניה‪,‬‬ ‫הכוכבים הגדולים של חיפה‪ ,‬היו אז‪ :‬השוערים גראוור ומויש'לה פלדשטיין‪ ,‬האחים סימנדיריס‪ ,‬טיבי‬ ‫נוימן הגבוה‪ ,‬נסטנפובר‪ ,‬דיאמנט ואפילו השחקן היוגוסלבי הידוע זלטקו צ'יקובסקי עם בעיטות‬ ‫הפצצה המדויקות שלו ‪.‬‬ ‫בהשראת כל השמות המפורסמים האלה‪ ,‬ובכל פעם שהזדמן לידיו כדורגל אמיתי מעור‪ ,‬נהג עודי לארגן‬ ‫את חבריו למשחקים (קטנים) ברחוב‪ .‬מרווח של שלושה מטרים בין שני אורנים בשדירה שברחוב‪ ,‬הפך‬ ‫לשער וכאשר התאספו יותר משלושה חברים‪ ,‬אפשר היה להתקין "שערים קטנים" בעזרת שני זוגות‬ ‫אבנים ולשחק בשתי קבוצות לאורך הרחוב ‪.‬‬ ‫המשחק ברחוב היה מושבת לעיתים רחוקות בגלל מכונית חולפת‪ ,‬או בגלל עדר הפרות של אבו‪-‬ג'ורג'‪,‬‬ ‫שהיה בדרכו אל המירעה (בשדות ממערב לקרית אליהו) או בחזרה משם‪ .‬כאשר הטילו הפרות גללים‬ ‫על הכביש‪ ,‬נשמעו הצעקות "אוי‪ -,‬לא!"‪ ,‬הושבתה השמחה והילדים נאלצו להפסיק לשחק ‪.‬‬ ‫בשעות שלא היו ילדים בחוץ (אולי הכינו שיעורי בית)‪ ,‬היה עודי מתייצב עם הכדור מול גדר מחנה‬ ‫הג"א שהיה מעבר לרחוב‪ ,‬ופותח בסדרה אין סופית של בעיטות ‪ .‬הכדור שנבעט לגדר היה חוזר אל‬ ‫עודד במהירויות ובזוויות משתנות‪ .‬עודי היה רץ ובועט מימין שמאלה ומשמאל ימינה וכך היה מאמן‬ ‫את שתי הרגליים ואת היכולת לצפות מראש את מהלך הכדור‪.‬‬ ‫משחקי כדורגל רציניים יותר‪ ,‬יכלו להתקיים במגרש מכבי‪ ,‬כאשר זה נקבע בין ילדי השכונה לילדי‬ ‫שכונה סמוכה‪ .‬אולם על המגרש הזה‪ ,‬מספיק היה לעודי חבר אחד בודד‪ ,‬כדי שיוכלו שניהם להתאמן‬ ‫יחד על מסירות ארוכות ותנועה מהירה ‪.‬‬ ‫קבוצת הכדורגל האנגלית האהודה בבית האחים ויקי ועודי היתה (ועודנה) ‪ :‬ארסנל‪ .‬בכל מוצאי שבת‬ ‫ותמיד בשעה שמונה בערב‪ ,‬היו מקשיבים לחדשות הספורט של ה‪ B.B.C-‬כדי לשמוע מה עשתה‬ ‫הקבוצה‪ .‬בכל סוף חודש היה מגיע בדואר המגזין האדום‪-‬לבן של המועדון‪ ,‬וכך ניתן היה גם לחוש‬ ‫באוירה אשר היתה במגרש‪ ,‬במראה השחקנים הנערצים ובשערים המרהיבים שהובקעו‪.‬‬ ‫בצילום של אחד השערים הללו‪ ,‬נראה השוער כשהוא מביט נדהם בכדור החודר לפינת שערו הרחוקה‪.‬‬ ‫לכדור שנראה בצילום היתה צורה של ביצה‪ ,‬ועודי לא הבין מדוע אינו עגול‪ .‬ההסבר שקיבל מאחיו היה‬ ‫‪20‬‬


‫פשוט ‪ :‬זהו סימן שהכדור שנבעט היה "פצצה"‪ ,‬כלומר בעיטה חזקה מאד ! אחרי שנים רבות‪ ,‬ידע עודי‬ ‫שזה קשור בצמצם המצלמה‪ ,‬שלא היה מהיר דיו כדי לקלוט את הכדור במיקומו ובצורתו הנכונים ‪.‬‬

‫כדור הרגל של אותם ימים‪.‬‬

‫מגזין המועדון ארסנל מתאריך ‪. 4/9/1954‬‬ ‫בתמונה ‪ :‬אצטדיון הייבורי מוכן לדרבי מול טוטנהאם ‪.‬‬ ‫משחקי הכדורגל שנערכו בשבתות אחר הצהריים במגרש של הפועל‪ ,‬משכו אלפי צופים‪ .‬ילדים קטנים‪,‬‬ ‫שעמדו ליד הכניסות והתחננו לבעלי הכרטיסים‪" :‬תכניס אותי"‪ ,‬הוכנסו למשחק בזה אחר זה ‪.‬‬ ‫באחד המשחקים הללו קיבל עודי תפקיד של "מביא כדורים" והיה עליו לעמוד מאחורי השער הצפוני !‬ ‫בקטע זה של המגרש לא היה יציע‪ ,‬מכיוון שהיה צמוד לקיר הגובל בבית החולים ‪.10‬‬ ‫בראש הקיר היתה גדר רשת שמנעה מכדורים להתעופף לתוך בית החולים וגם היה בו פשפש שאיפשר‬ ‫למביאי הכדורים להחזיר כדורים שעברו בכל זאת ‪.‬‬ ‫כבר בתחילת אותו משחק‪ ,‬נפצע גראוור‪ ,‬שוערה המיתולוגי של הפועל חיפה‪ ,‬ובמקומו נכנס לשער‬ ‫השוער הצעיר פלדשטיין‪ .‬מאותו רגע חזה הקהל ( וגם עודי‪ -,‬ממרחק של שלושה מטרים ) ‪ ,‬בסידרה‬ ‫הירואית של הצלות והתעופפויות שביצע הבחור החדש ‪ .‬את מקום השוער הטוב תפס שוער מצויין !‬ ‫באותן עונות‪ ,‬קבוצות הליגה הלאומית (הראשונה) הופיעו כולן במגרש זה והכדורגל שהוצג אז במגרש‬ ‫הקטן‪ ,‬לא היה טוב במיוחד‪ ...‬אבל תמיד מלהיב ותחרותי‪ .‬בתנאים אלו היו מעט שחקני שדה בולטים‬ ‫והרבה שוערים מפורסמים ‪ .‬עודי העריץ את שייע גלזר‪ ,‬יצחק שניאור‪ ,‬טיבי נוימן ואלי פוקס‪,‬‬ ‫אך התלהב יותר מהשוערים ‪ :‬חודורוב ו‪-‬בנדורי מתל אביב‪ ,‬ו‪-‬ויסוקר (יעקב) ובוך מפתח תקווה ‪.‬‬

‫‪21‬‬


‫הפועל חיפה בשנות החמישים‪ -‬ביתו של עודי מציץ בין כתפי השחקנים מימין‪ .‬משמאל‪-‬טיבי נוימן‪.‬‬

‫נוער מכבי חיפה ב‪ : 1955-‬עומדים מימין לשמאל – פיצל'ה‪ ,‬ואשר עלמני‪ .‬שלישי משמאל‪ -‬ג'והני הרדי‪.‬‬ ‫ברקע ‪ :‬מימין‪ -‬ביתו של עודי וגדר הפח של המגרש‪ .‬במרכז‪ -‬הבית של גדעון פישמן ומשמאל‪ -‬בי"ח ‪.10‬‬ ‫פרק הכדורגל בשכונה הסתיים לקראת סוף שנות החמישים ‪.‬‬ ‫עם בנייתו של רובע ( ואיצטדיון ) קריית אליעזר בשדות שמעבר לקריית אליהו‪ ,‬הפכו מגרשי הכדורגל‬ ‫שבשכונה למיותרים‪ ,‬השטח כולו הפך לאתר בנייה גדול והוקמו בו שיכונים חדשים‪ .‬הקטע האחרון של‬ ‫רחוב המגינים‪ ,‬בין שדרות הכרמל לקריית אליעזר‪ -,‬נסלל באספלט והנוף הפתוח מול ביתו של עודי‬ ‫התמלא תחילה בפיגומים עם עגורן גדול על מסילה ובהמשך‪ ,‬צצו שיכוני "רכבת" שאוכלסו בהמון‬ ‫משפחות חדשות ‪ .‬באותה הזדמנות הועתקה גם המשתלה העירונית שהיתה מאחורי מגרש "הפועל"‪,‬‬ ‫אל מעבר לכרמל‪ ,‬במיקומה הנוכחי‪ .‬הסיכוי של עודי להצטרף לאחת מקבוצות הכדורגל שפעלו‬ ‫בשכונה‪– ,‬נגוז ‪ .‬זו גם הסיבה לכך שמעולם לא היה לו זוג נעלי כדורגל משלו‪ - ,‬אכזבה לא קטנה !‬

‫‪22‬‬


‫השכונה הצבאית‬

‫מחנות הצבא בשכונה – מבט על מה שהיה ( הג"א‪ -,‬בצהוב וביה"ח ‪ -,10‬ביתנים באדום ורקע ירוק ) ‪.‬‬ ‫‪23‬‬


‫הגוש במרובע הרחובות תל אביב – הגנים – המגינים – ועד קרית אליהו‪ ,‬היה מלא במבנים ארעיים‬ ‫של מחנות הצבא הבריטי‪ .‬עם סיום המנדט‪ ,‬התמקמו במחנות אלה ‪ :‬בית החולים הצבאי ‪ 10‬והג"א‪.‬‬ ‫בית החולים ‪ 10‬היה מחנה שוקק חיים בין הרחובות יצחק שדה‪ ,‬תל אביב ומגרשי הכדורגל‪.‬‬ ‫בזמן המנדט שימש בית החולים את חיילי הוד מלכותו מלך אנגליה‪ ,‬אשר שירתו בחלק זה של המזרח‬ ‫התיכון‪ ,‬אך מיד עם תום המנדט וקום המדינה‪ ,‬הפך לבית החולים של פיקוד צפון והחיילים שהגיעו‬ ‫אליו טופלו ביחידה גדולה של חיל הרפואה‪ ,‬שכללה רופאים‪ ,‬אחיות וחיילי מינהלה‪ .‬בנוסף תופעלו‬ ‫מספר אמבולנסים צבאיים על ידי בית החולים ‪ .‬רופאים רבים ומספר אנשי צוות‪ ,‬התגוררו בשכונה‬ ‫עצמה עם משפחותיהם ‪ ,‬בדירות שנמסרו לצבא על ידי רשויות "הרכוש הנטוש"‪.‬‬ ‫בהיותו ממוקם בלב שכונת המגורים‪ ,‬היה המחנה חלק חשוב בהוויה היומיומית של הדיירים וילדיהם‪.‬‬ ‫עודי‪ ,‬כמו גם יתר הילדים‪ ,‬עקב בסקרנות אחרי ההתרחשויות בתוך בית החולים‪ .‬מפעם לפעם אף‬ ‫הורשו הילדים להיכנס פנימה‪ ,‬ובמיוחד כאשר באולם הקטן שהיה במרכזו‪ ,‬הוקרנו סרטי קולנוע‪.‬‬ ‫ויקי‪ ,‬אחיו של עודי‪ ,‬ידע אנגלית וקיבל על עצמו לגלגל את סרט התרגום לעברית‪ -,‬שרץ בצד המסך‪.‬‬ ‫דבר זה הצריך מיומנות ותיזמון‪ ,‬כי בלעדיהם נשמעו מהר צעקות בוז ושריקות מצד החיילים והילדים!‬ ‫זכור לעודי היטב מקרה אחד שבו‪ ,‬בצהרי היום‪ ,‬נמלט מהמחנה מטופל חולה נפש‪ .‬הבחור רץ ברחוב‪,‬‬ ‫עירום כביום היוולדו‪ ,‬צוחק ללא הרף ונרדף על ידי שני חיילים נואשים ושומרי מרחק‪...‬‬ ‫נראה שחיילים הלומי‪-‬קרב ‪ ,‬לא חסרו בשנים שלאחר מלחמת השחרור !‬ ‫כמובן שגם אזעקות האמבולנסים שבאו ויצאו‪ ,‬היו מסקרנות ומקסימות ‪ .‬כך היו גם מסדרי הבוקר‬ ‫והנפת הדגל שהתקיימו מול מרפסת הדירה מדי יום ‪.‬‬ ‫מפקדת בית החולים ‪ 10‬שכנה במספר מבנים ברחוב בילהרץ ‪ , 4-6‬בנפרד מהמחנה העיקרי בשכונה‪.‬‬ ‫מבנים אלו עמדו מאוחר יותר‪ ,‬כשהם נטושים וסגורים‪.‬‬ ‫לאחר שנים רבות נמסר המבנה הגדול לידי תנועת "הצופים" ומשמש עד היום קן לשבט השכונתי‪.‬‬ ‫מחנה הג"א היה המחנה השני בשכונה‪ ,‬והיה פרוס בין רחוב רד"ק לבין בית החולים האיטלקי‪.‬‬ ‫מחנה זה היה רוב הזמן בלתי מאויש למעט מספר חיילים שניהלו את מחסני החירום שהיו בו ‪.‬‬ ‫פעם‪-‬פעמיים בשנה זומנה למחנה פלוגה של אנשי מילואים לתירגול ואימונים‪ ,‬והמחנה כולו נכנס‬ ‫לפעילות קדחתנית‪ .‬ביתר ימות השנה‪ ,‬ניתן לילדים להתגנב פנימה‪ ,‬להתרוצץ ולשחק בין הביתנים‬ ‫הסגורים ועל גבי הגגות המעוגלים שלהם ‪ .‬זה היה " הגן האסור " של הילדים‪ .‬היו בו כמה עצי תאנה‬ ‫נותני פרי מתוק ובמקום שרצו מיני זוחלים כמו לטאות‪ ,‬חרדונים וכנראה גם נחשים‪ .‬בחופשות הקיץ‬ ‫נמתחה בין שני ביתנים רשת ואפשר היה לשחק כדור‪-‬עף ‪ .‬בביתן אחד ריק‪ ,‬גילו הילדים שולחן פינג‪-‬‬ ‫פונג וכך התאפשר לעודי ללמוד ולשחק טניס שולחן עם הגדולים! ברור שזה היה גם המקום האידיאלי‬ ‫למשחקים כמו "שוטרים וגנבים" ומחבואים‪.‬‬ ‫אתרים עם עושר כזה של פעילויות‪ ,‬משחקים והרפתקאות לא ניתן היה למצוא בשום שכונה אחרת‬ ‫בעיר‪ ,‬מלבד‪ ,‬אולי בת‪-‬גלים אשר בה היו בריכת שחייה וים‪.‬‬

‫‪24‬‬


‫משחקי השכונה‬ ‫משחקי הילדים בשכונה לא היו שונים מהמשחקים ששוחקו בכל מקום אחר בארץ‪ .‬כל הילדים הגיעו‬ ‫עם משפחותיהם ממקומות שונים ומגוונים והביאו איתם את הידע והנסיון שלהם‪ ,‬מאותם מקומות ‪.‬‬ ‫משחק המחבואים בשכונה‪ ,‬לא היה שונה מכל מקום אחר בו שוחק ‪ .‬אולם כאן‪" ,‬העומד" ספר עד עשר‬ ‫ויצא לחפש את חבריו בכל רחבי השכונה‪ .‬מקומות המחבוא היו רבים ומגוונים וכללו את הגינות‪ ,‬חדרי‬ ‫המדרגות וצמרות העצים !‬ ‫גם המשחק "שוטרים וגנבים" שוחק בכל המרחב ‪ ,‬אלא שאז חולקו הילדים לשתי קבוצות וברחבי‬ ‫השכונה התנהלו מרדפים הדדיים ומארבים‪ .‬צעקות "‪ " hands-up‬הדהדו באויר והמתחרים "נשרפו"‬ ‫בזה אחר זה‪ .‬כך התפוגג לו המתח והתחלף בסיפוק ‪.‬‬ ‫משחקים ספורטיביים יותר היו "ארבע אבנים" ו‪" -‬גע‪-‬גע" ‪ .‬בראשון הוצבו ארבע אבנים על הכביש‪,‬‬ ‫הילדים דילגו ביניהם כאשר המרחק בין האבן הרביעית לשלישית‪ ,‬הוגדל על פי קפיצת כל ילד אחרון‪.‬‬ ‫השני היה משחק כדור ‪ :‬כדור הושלך מעלה‪ ,‬ניתר שלוש פעמים ( בליווי צעקות גע‪-‬גע‪-‬גע של הילדים )‬ ‫ומאותו רגע יכול היה כל ילד להטיח אותו ברגלי חבריו‪ .‬מי שהכדור פגע בו‪" ,‬נשרף" ויצא מהמשחק ‪.‬‬ ‫עוד משחק היה "סימני‪-‬דרך" אך זה חרג אל מחוץ לגבולות השכונה והתנהל בכל רחבי העיר התחתית ‪:‬‬ ‫הילדים התחלקו לשתי קבוצות‪ .‬הקבוצה הראשונה יצאה למסע מהיר‪ ,‬מצויידת באבני גיר ומסמנת על‬ ‫הקרקע ועל קירות או עמודים חיצים ‪ .‬הקבוצה השנייה יצאה לדרך בהשהייה של דקות ספורות‪ ,‬והיה‬ ‫עליה למצוא את הנתיב הנכון ובסופו של המסע‪" -,‬מטמון" כלשהו שהוחבא בידי הקבוצה הראשונה ‪.‬‬ ‫משחקי ה"ג'ולות" ( "בלורות" ) התחלקו לשניים ‪" :‬ג'ורה" ו‪"-‬מור"‪ .‬הראשון כלל גומה בקרקע ובשני‬ ‫סודרו הגולות בצורת משולש או "בננה"‪ .‬פגיעה בגולה של היריב זיכתה אותך בג'ולה שנפגעה ‪.‬‬ ‫בתוך הבתים עצמם שיחקו הילדים במשחקי קופסא כמו "מונופול"‪" ,‬סולמות ונחשים" וגם "קלפים"‪,‬‬ ‫משחק ששוחק בעזרת קופסאות סיגריות שנגזרו לגודל המתאים‪ .‬הילדים ידעו את ערכו של כל "קלף"!‬ ‫למשל קלפי "נלסון" ו "מטוסיאן" היו שווים יותר מ"דובק" ו "מספרו" והרבה פחות מ‪." player’s" -‬‬ ‫לביתו של גבי מנקס הובא על ידי הוריו מחו"ל‪ ,‬משחק "חדש" ומיוחד שנקרא "לגו"‪ -,‬קוביות פלסטיק‬ ‫הניתנות לחיבור ובניית מבנים‪ ...‬לכמה ילדים היה משחק שנקרא "מכאנו" וכלל מוטות ופרופילי פח‬ ‫מחוררים אותם חיברו בעזרת ברגים ואומים ובנו גשרים‪ ,‬עגורנים ומבנים הנדסיים צבעוניים‪.‬‬ ‫אך רק למיקי גבלה היה אוסף של רכבות ופסים שפעלו על חשמל והיו מושא לקנאת כל החברים‪.‬‬ ‫מיקי מעולם לא הפסיק את התעסקותו בתחביב יקר זה וכיום יש בידיו אוסף השווה מאות אלפי יורו !‬ ‫תחליף נוסף שהיה למשחקי הג'ולים בחוץ‪ ,‬ואשר שוחק על הרצפה בתוך הבית‪ ,‬היה "חמש אבנים"‪.‬‬ ‫המשחק שוחק בעזרת חמש קוביות ברזל זהובות בנפח של סנטימטר מעוקב כל אחת‪ .‬המשחק כלל‬ ‫הקפצה של קוביות אל גב היד ואיסוף הנותרות מהרצפה באותה היד ‪.‬‬ ‫כך היה גם המשחק "דוק" (בשורוק) ‪ :‬זה היה משחק עם כפיסי עץ עגולים ודקים שפוזרו בערימה על‬ ‫הרצפה ולוקטו בזהירות כפיס אחר כפיס וזאת‪ ,‬מבלי להזיז את הנותרים‪.‬‬ ‫המשחק דרש מהילדים שליטה מירבית על רעידות הידיים ואפילו על הנשימה ‪.‬‬ ‫גולת הכותרת במשחקי ה"שכונה"‪ ,‬היה משהו ייחודי שהומצא על ידי עודי עצמו‪" :‬תהלוכת משוגעים"!‬ ‫הילדים של שנות החמישים סבלו‪ ,‬כנראה‪ ,‬מהטראומות של הוריהם ומהלחצים הכלכליים והאחרים‬ ‫בו היה נתון היישוב כולו‪ .‬חלק גדול מלחצים אלה עבר אל הילדים והתפרק במשחקים‪ .‬אולם את‬ ‫המתח המעט שנותר‪ ,‬היה צריך לפרוק בדרך כלשהי‪..‬‬ ‫עודי היה מארגן את חבורת הילדים‪ ,‬ועל פי אות שניתן‪ ,‬יצאה כל החבורה לסיבוב בשכונה תוך צרחות‪,‬‬ ‫צעקות והקשה על כלים רועשים ! כל דיירי הבתים היו יוצאים אל החלונות והמרפסות‪ ,‬והיו צופים‬ ‫בתדהמה בילדיהם "המשוגעים" הצועדים בסך‪ ...‬וזה היה מצחיק ‪.‬‬ ‫כל המשחקים הללו‪ ,‬כולל פעילויות הספורט שכבר הוזכרו קודם‪ ,‬היו על רקע שנות החמישים במדינה‪.‬‬ ‫לא היו אז מתקנים‪ ,‬גני משחק‪ ,‬מתנ"סים ובודאי גם לא משחקי מחשב דיגטאליים‪ .‬כל אלה יופיעו‬ ‫כעבור שנים רבות‪ ,‬ולא יהיו רלבנטיים לילדים שהתבגרו ‪.‬‬ ‫אולם המשחקים שהיו בנמצא‪ ,‬דרשו מהילדים מיומנויות מוטוריות וגופניות‪ ,‬שיתוף חברתי והסתגלות‬ ‫הדדית ‪ .‬הם למדו משהו על סבלנות‪ ,‬משהו על התמדה ומשהו על הזדקקות של האחד לרעהו‪.‬‬ ‫‪25‬‬


‫משחקי אותם ימים‪.‬‬ ‫קלפים מקופסאות סיגריות‬

‫סיגריות "שוות"‬

‫בולי דואר‬

‫סיגריות "שוות" יותר‬

‫מכאנו‪ -‬משחק עם עבודה למשך שעות‪.‬‬

‫כל ילד שכיבד את עצמו‪ ,‬אסף בולים !‬

‫בול ליום העצמאות התשיעי‪.‬‬

‫חמש אבנים‬

‫מונופול‪ -‬משחק למתקדמים‪.‬‬ ‫‪26‬‬


‫מסביב לשכונה‬

‫מתחמי קולנוע " כרמל " וקולנוע ‪ " -‬גנים "‪ ,‬תחנת אג"ד המרכזית ומתחם מלון " וינדזור "‪ ( .‬להגדיל ! )‬ ‫‪27‬‬


‫בין שדרות הכרמל‪ ,‬רחוב יפו ורחוב הגנים‪ ,‬מול תחנת אג"ד המרכזית‪ ,‬היה מתחם גדול שכלל את‬ ‫בית הקולנוע הפתוח "כרמל"‪ ,‬הקולנוע הקטן והמקורה "גנים" וגם בית קפה קטן עם גינה גדולה ממול‬ ‫לתחנת אג"ד המרכזית‪ .‬המתחם שהיה בבעלות ערבית עד קום המדינה‪ ,‬עמד נטוש במשך מספר שנים‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1955‬קיבלה משפחת אוביץ את הזכויות לתיפעול המקום‪ ,‬שהיה "רכוש נטוש"‪ ,‬ולהצגה של‬ ‫סרטים בשני בתי הקולנוע‪.‬‬ ‫משפחת אוביץ התפרסמה ברחבי אירופה (המזרחית) בתקופה שבין שתי מלחמות העולם‪.‬‬ ‫באותה תקופה היתה המשפחה מורכבת מהורים עם עשרה ילדים‪ .‬מתוך העשרה‪ ,‬שבעה היו גמדים‬ ‫וכולם היו מופיעים יחד בשירה ונגינה בארצות הדוברות רומנית‪ ,‬הונגרית‪ ,‬גרמנית ורוסית‪ .‬אם‬ ‫המשפחה השביעה את ילדיה שיישארו תמיד יחד‪ ,‬מלוכדים ומאוחדים תוך שמירה הדדית בין כולם‪.‬‬ ‫דבר זה הציל את חייהם בתקופת השואה‪ ,‬אולם המחיר שנאלצו לשלם היה מחריד‪ .‬כולם נלקחו‬ ‫למחנה הריכוז אוושויץ ומיד הפכו לשפני נסיון של רופא המחנה יוזף מנגלה‪ .‬האיש גילה בהם‬ ‫התעניינות "מדעית" במסגרת מחקריו בתורת הגזע והגנטיקה של הנאצים‪ .‬יחד עם זה דאג "רופא" זה‬ ‫שלא יעונה לבני המשפחה כל רע‪ ,‬ובכך הם ניצלו מהשמדה‪.‬‬ ‫אחרי המלחמה עלו כולם ארצה ועוד הספיקו להופיע כמה שנים לפני קהל של עולים חדשים – ניצולי‬ ‫שואה שהכירו את המשפחה ואת המופע הבימתי שלה‪.‬‬ ‫היכרות אישית היתה גם לעודי עם בני המשפחה ‪ :‬אמא שלו היתה רופאת השיניים של משפחה זו‪ ,‬אך‬ ‫מעולם לא סיפרה לו על עברה האיום‪ .‬עודי עצמו נהג ללכת ולצפות בסרטים שהוקרנו בקייץ ב"כרמל"‬ ‫הפתוח‪ ,‬ובחורף ב"גנים"‪ .‬זכור לעודי היטב איך היה קונה כרטיס בקופה‪ ,‬שבתוכה ישבה אחת מבנות‬ ‫המשפחה‪ ,‬על כסא גבוה מאד‪ .‬גם את יתר בני המשפחה ראה עודי במתחם‪ ,‬מאחר שרובם התגוררו‬ ‫בדירה קטנה בתוכו‪ .‬אחד מילדי המשפחה היה שמשון אוביץ‪ ,‬שהיה דוקא נער גדול מימדים‪ ,‬פרוע‬ ‫ומפחיד‪ .‬שמשון‪ ,‬שהיה מבוגר מעודי בשנתיים‪ ,‬היה ידוע ברחובות העיר התחתית כמי שכדאי להתרחק‬ ‫ממנו‪ ...‬אפילו נוכחותו בבית הכנסת‪ ,‬כאשר עודי עלה לתורה בטכס בר המצווה‪ ,‬הפחידה אותו וגרמה‬ ‫לו לשיר את ההפטרה כמו קטע מאופרה‪.‬‬ ‫שנים מאוחר יותר קלט עודי שהנער נולד בעצם במחנה הריכוז ! ידיעה זו לבדה‪ ,‬הספיקה לעודי כדי‬ ‫להבין שהדימוי אותו קשר לשמשון ה"פרא"‪ ,‬היה ברובו דיעה קדומה ומוגזמת‪.‬‬

‫משפחת אוביץ בישראל – ‪.1950‬‬

‫קולנוע גנים – ‪1958‬‬ ‫‪28‬‬


‫הסרטים שהוקרנו בבתי הקולנוע של המשפחה לא היו "הקלסיקה" של הוליווד באותם ימים‪ ,‬אבל‬ ‫בהחלט משכו את תושבי השכונות באזור ומשפחות שלמות היו מגיעות לצפות ביחד בכמה מהם‪.‬‬ ‫זכור לעודי במיוחד הסרט שנקרא ‪ " A song to remember” :‬או כפי שתורגם לעברית ‪" :‬שיר‬ ‫השירים לשופן"‪ ,‬ובעיקר הקטע האקרובטי בחנות הפסנתרים!‬ ‫ניתן למצוא את הסרט ביוטיוב בכתובת ‪. https://www.youtube.com/watch?v=zLqyM_iQius :‬‬ ‫גם את "קארוזו הגדול" עם מריו לנצה ‪https://www.youtube.com/watch?v=G-d91iXnpWI :‬‬ ‫וגם הסרט ההודי "הנודד" ‪ ,‬עם השחקן ראג' קאפור‪ ,‬שהוקרן בקולנוע זה בהצלחה מסחרית גדולה !‬ ‫בתי קולנוע נוספים שפעלו בעיר התחתית באותה תקופה היו ‪:‬‬ ‫קולנוע עין‪-‬דור שהיה מורכב גם הוא משני חלקים ‪ :‬קולנוע קייצי פתוח שכמעט לא היה בשימוש‬ ‫ובצמוד לו‪ ,‬קולנוע סגור וגדול אשר בו הוקרנו סרטים בסבב שני אחרי ש"ירדו" מהדר‪ ,‬לטובת תושבי‬ ‫העיר התחתית ‪,‬‬ ‫קולנוע חיפה שנפתח לאחר בניית השיכונים של שנות הששים בקריית אליעזר וקריית אליהו‪ .‬קולנוע‬ ‫זה היה חלק ממרכז מסחרי קטן שנבנה מול בית הספר "מוריה"‪,‬‬ ‫קולנוע תכלת שנבנה בבת‪-‬גלים ליד בניין הקאזינו‪ ,‬לטובת תושבי השכונה ‪ ,‬אך משך אליו גם תושבים‬ ‫אחרים‪,‬‬ ‫וקולנוע הדר הותיק‪ ,‬שהיה המבנה המרכזי בשכונת ואדי סאליב‪ .‬עם פינוי שכונת העוני‪ ,‬חדל קולנוע‬ ‫זה לפעול למשך כמה שנים ואחר כך הפך למועדון לילה שכלל שולחנות אוכל ובמה להופעות ‪.‬‬ ‫בנוסף לבתי הקולנוע‪ ,‬פעלו בעיר התחתית גם מייזמים פרטיים של תושבים וגופים ציבוריים‪ ,‬שהקרינו‬ ‫סרטים בעזרת מקרנות ‪ Viktor‬קטנות‪ ,‬בחצרות אחוריות ובמועדוני נוער‪ .‬כך לדוגמה היה אחד כזה‬ ‫בסימטת הרכבת ‪( 4‬ליד רחוב יפו ‪ ,)134‬בבית פרטי ועבור תושבי שכונת תחנת הכרמל‪.‬‬ ‫מקום אחר היה מועדון נוער עירוני‪ ,‬שפעל ברחוב המגינים ‪ ,81‬בקומה השניה‪.‬‬ ‫התחנה המרכזית – אג"ד‬ ‫כל קווי האוטובוס הבין‪-‬עירוניים של העיר חיפה‪ ,‬הגיעו אל התחנה המרכזית ויצאו ממנה ‪.‬‬ ‫קווי האוטובוס לחיפה רבתי‪ ,‬רוכזו לחוד בכיכר פלאמר ליד תחנת הרכבת‪ ,‬אולם התחנה המרכזית‬ ‫היתה המוקד הגדול שסביבו התנהלה פעילות הנוסעים‪ ,‬והעסקים הרבים ששירתו נוסעים אלה‪.‬‬ ‫קוי אוטובוס עירוניים רבים הגיעו לתחנות ביניים מסביב לתחנה המרכזית ‪ ,‬כדי להוריד ולאסוף‬ ‫נוסעים‪ .‬קווים אלה חיברו את השכונה לכל שכונות העיר האחרות ‪ .‬בצומת רחוב יפו‪-‬שד' הכרמל‪,‬‬ ‫בתוך התחנה המרכזית ובסביבה כולה ‪ ,‬היו כמובן קיוסקים‪ ,‬דוכני עיתונים‪ ,‬חנויות מכולת‪ ,‬תחנת‬ ‫מוניות‪ ,‬רוכלי סידקית וממתקים‪ ,‬ומוכרי תירס חם (בחורף) ואסקימו ‪ /‬סאברס קר בקייץ ‪.‬‬ ‫במיוחד זכור לעודי הקיוסק שעמד מול התחנה המרכזית‪ ,‬בצד השני של שדרות הכרמל ‪ :‬בקיוסק זה‬ ‫קנה עודי את חפיסת הסיגריות הראשונה שלו‪ ,‬סיגריות "רויאל" בחפיסה אדומה‪-‬לבנה‪.‬‬ ‫בדוכן העיתונים שהיה בתוך התחנה (צמוד לגדר ביה"ס אג"ד) העז עודי וקנה את חוברת הסיפורים‬ ‫האירוטיים הראשונה‪ ,‬אך זו נמכרה לו בהסתר‪" ,‬מתחת הדוכן"‪ ( ...‬התמונה המצ"ב צולמה ליד הדוכן )‬

‫‪29‬‬


‫תחנת אג"ד המרכזית ליד "בית העם" הטמפלרי ( ביה"ס אג"ד )‪.‬‬

‫סיגריות רויאל ‪.‬‬

‫זיכרון קטן‪ -‬מבית עלמין קטן ‪.‬‬ ‫אי‪-‬שם באמצע שנות החמישים‪ ,‬החליטו עודי ובני מילר לצאת למסע הרפתקאות בבית העלמין הישן‬ ‫של חיפה‪ .‬האתר שנמצא בין רחוב יפו למסילת הרכבת‪ ,‬היה שטח סגור בחומת אבן ושער ברזל קטן ‪.‬‬ ‫כנראה היה שער זה פתוח באותו יום‪ .‬שני הילדים נכנסו והחלו לשוטט בין המצבות הישנות ‪.‬‬ ‫בתקופה זו‪ ,‬בה הלהיטים בקולנוע היו סרטי פרנקנשטיין ודראקולה‪ ,‬דרש מעשה כזה אומץ רב !‬ ‫את תשומת ליבם של השניים‪ ,‬משך מבנה אבן קטן במרכז המקום‪ .‬זה היה מבנה הטהרה‪ ,‬ממנו היו‬ ‫כנראה יוצאות הלוויות אל חלקת הקבר המיועדת לכל מת ‪.‬‬ ‫אולם סקרנותו של עודי נבעה מסיבה אישית ‪ :‬הוא ידע שבמקום זה נקבר אחיו (הראשון) אשר מת‬ ‫בלידתו‪ ,‬בשנת ‪ !1936‬הדבר סופר לעודי על ידי אמו ואחיו ‪ -‬ויקי לפני כן וזה‪ ,‬הצית את דמיונו‪.‬‬ ‫אמו של עודי נישאה לאביו בשנת ‪ ,1935‬ומיד נכנסה להריון ‪ ,‬אולם בלידה עצמה התגלה סיבוך קשה‪.‬‬ ‫הרופא המיילד יצא מחדר הניתוחים והודיע לאבא שיש לקבל החלטה ‪ :‬התינוק או האמא !‬ ‫אבא הודיע ללא היסוס שיש להציל את אמא‪ ,‬גם במחיר של העובר ‪.‬‬ ‫לאחר שבוצעה לידת מלקחיים אמא התאוששה ודרשה לראות את היילוד מיד !‬ ‫התינוק המת הובא אל זרועותיה והיא ראתה שהיה תינוק מושלם ויפהפה‪ ,‬אולם היא הבחינה גם‬ ‫בשתי נקודות פציעה ברקותיו ‪ .‬מאז‪ ,‬היא היתה משוכנעת שהיה שם מחדל רפואי‪ ,‬אולם בגלל כללי‬ ‫אתיקה שבין רופאים‪ ,‬היא נמנעה מלעורר מהומה משפטית ‪ ,‬שהרי היא עצמה גם היתה רופאה ‪.‬‬ ‫התינוק הובא לקבורה בבית העלמין "הישן" שהיה גם היחיד בחיפה הקטנה של אז‪.‬‬ ‫קבר קטן ומצבה חסרת שם‪ ,‬לא הצליח עודי למצוא במהלך החיפוש שערך ‪ ,‬אולם הביקור נצרב בזכרון‬ ‫שני הילדים‪ ,‬אם גם מסיבות שונות ‪ .‬לסיפור הטראגי היה המשך אופטימי מאד ‪:‬‬ ‫פחות משנה לאחר האירועים‪ ,‬ולאחר החלטה אמיצה של אמא‪ ,‬נולד ויקי ‪ ,‬אחיו הבכור של עודי ‪.‬‬ ‫בו בזמן החלו באירופה האירועים שהובילו למלחמת העולם השנייה ‪ .‬זו פרצה בספטמבר ‪1939‬‬ ‫ונמשכה ארבע וחצי שנים‪ .‬רק לאחר קרבות אל‪-‬עלמיין וסטלינגרד‪ ,‬כאשר סיומה של המלחמה החל‬ ‫להיראות באופק ‪ ,‬יכלו בני הזוג שטוטר‪ -,‬אבא ואמא ‪ ,‬להחליט ולהביא ילד נוסף לעולם ‪ -‬את עודי ‪.‬‬ ‫עודי עתיד היה לא רק לחבור אל אחיו ‪ ,‬אלא גם להיות ממשיך נוסף לשתי משפחות שנספו בשואה ‪.‬‬

‫‪30‬‬


‫בית העלמין הישן של חיפה‬

‫‪31‬‬


‫הבית והדירה ברחוב רד"ק – פינת יצחק שדה ב‪1950 -‬‬

‫‪32‬‬

‫( להגדיל ! )‬


‫הדירה של משפחת שרון ברחוב רד"ק ‪ ,26‬היתה דירה גדולה במושגים של שנות החמישים והשישים‪.‬‬ ‫במקור לא היה קיר חוצץ בין המבואה שלה‪ ,‬לבין זו השכנה ‪ :‬הדירה היתה בימיו של מיסטר רוג'רס‪,‬‬ ‫מנהל הנמל הבריטי‪ ,‬דירת שישה חדרים ! החלק הצפוני בן שני החדרים‪ ,‬שימש כנראה כמשרד או‬ ‫למגורים של עובדי משק הבית שלו ‪ .‬אחרי שחולקה הדירה לשתי יחידות נפרדות‪ ,‬עדיין נותר במטבח‬ ‫הגדול מיתקן חשמלי – פעמוניה‪ ,‬ומכל חדר אפשר היה לצלצל בעזרת כפתור כדי להזעיק עובד‪/‬ת אל‬ ‫החדר שמספרו הופיע בצג של הפעמוניה ! אך מבחינה אדריכלית זו היתה דירה אופיינית לשכונה ‪:‬‬ ‫גובה החדרים בדירה היה ‪ 3.50‬מטר ! בכל החלונות ופתחי היציאה למרפסות היו תריסי גלילה מעץ‪,‬‬ ‫אשר נפתחו ונסגרו בעזרת רצועה שהתכנסה בזמן ההרמה‪ ,‬אל מנגנון קפיצי שקוע בקיר‪.‬‬ ‫בנוסף לכך חולקו החלונות בחלוקה אופקית ומעל לכל הכנפיים שנפתחו לצדדים‪ ,‬היה חלק עליון אותו‬ ‫ניתן היה לפתוח לחוד‪ ,‬כלפי מטה ‪ .‬חלק זה הופעל בעזרת ידית ומנגנון מיוחד וכך היתה אפשרות של‬ ‫איורור עילי וסילוק האויר החם‪ ,‬בקייץ‪ .‬הדלתות בדירה היו מעץ מסיבי צבוע בצבע שמן מבריק‪.‬‬ ‫בחדר המגורים ובחדר האוכל היו דלתות עץ עם ריבועי זכוכית דקורטיבית‪ ,‬וניתן היה לסגור חדרים‬ ‫אלה או לפתוח אותם ב‪ 24-‬צירופים שונים‪ ,‬לפי הצורך והשימוש‪.‬‬ ‫בדירה היתה גם מערכת הסקה מרכזית שפעלה בעזרת מים מחוממים ורדיאטורים בכל חדר וחדר‪.‬‬ ‫מן הסתם סיפקה מערכת זו גם מים חמים לרחצה‪ .‬מתקני ההסקה היו במרתף שמתחת קומת הקרקע ‪.‬‬ ‫לאחר שנכנסה המשפחה לגור בדירה‪ ,‬היה מתקן ההסקה מושבת‪ .‬אמא של עודי התקינה דוד מיים‬ ‫שחומם בעזרת נפט‪ .‬זה טיפטף מתוך מיכל אל תוך מבער בתחתית הדוד‪ .‬ארובה שהותקנה בתקרה‪,‬‬ ‫הוציאה את העשן אל הגג‪ ,‬אך בימים שבחוץ נשבה הרוח ‪ ,‬בערה האש שבמתקן בעוצמה כפולה וברעש‬ ‫אשר היה מפחיד ממש ‪.‬‬ ‫לדירה זו היו ( כמו לרוב הדירות בשכונה ) שלושה כיווני אויר וגגון הצללה שהיה היקפי לבניין כולו ‪.‬‬ ‫כל אלה‪ ,‬יחד עם הקירות הדו‪-‬שכבתיים‪ ,‬היו פתרונות יעילים ביותר לבעיות מזג האויר‪ ,‬וכל זה בזמנים‬ ‫שמיזוג אויר טרם הומצא !‬ ‫לדירה שהיתה בבניין פינתי‪ ,‬היתה מרפסת מעוגלת סביב חדר שינה פינתי וניתן היה לצפות ממנה על‬ ‫נוף בגזרה רחבה מאד‪ .‬הנוף כלל את חלקו הצפוני של רחוב יפו‪ ,‬בית החולים ‪ 10‬הצבאי‪ ,‬מגרשי כדורגל‬ ‫עם הרקע של סטלה מאריס והשדות שמעבר לקרית אליהו וחלק מהדר הכרמל והמושבה הגרמנית‪.‬‬ ‫השמש זרחה למרפסת משעה תשע בבוקר‪ ,‬שקעה מעבר לקרית אליהו בערב ואחר כך הופעל המגדלור‪.‬‬ ‫המדרגות שהוליכו אל הדירה‪ ,‬החלו במהלך של תשע לדירות התחתונות‪ ,‬המשיכו בעשרים ואחת אל‬ ‫דירות הקומה העליונה והסתיימו בעשרים ואחת נוספות‪ ,‬אשר הוליכו אל הגג אל שני גגות מרוצפים‬ ‫וחדרי כביסה שהיו ביניהם‪ .‬המיתקנים לתליית הכביסה עמדו לרשות כל הדיירים ‪ .‬למרבית הפליאה ‪:‬‬ ‫המתקנים נותרו במקומם עד היום (ראה‪-‬תמונת השער)! חדר המדרגות היה מואר כולו על ידי דלתות‬ ‫הזכוכית בכניסה‪ ,‬חלון גדול בקומה השניה וחלונות זכוכית במבנה הגג ‪ .‬לא היו בו קטעים חשוכים כמו‬ ‫בבניינים רגילים והמדרגות עצמן היו רחבות ונוחות לעליה ‪.‬‬ ‫בין חדר האוכל לבין המטבח היו בדירה בית שימוש ומזווה ‪ .‬בתחילה‪ ,‬אלה לא היו כמעט מנוצלים ‪.‬‬ ‫עודי זוכר שבית השימוש לא היה בשימוש‪ ,‬למעט פעם שהמשפחה רכשה עוף (חי!) וזה הוכנס למקום‪,‬‬ ‫עד "השלב הבא"‪ ...‬בתחילת שנות החמישים ו"הצנע" נרכשו מוצרי מזון בשוק השחור‪ .‬זכורים לעודי גם‬ ‫פעמים שניקנו דגים חיים והובאו לשכשך באמבטיה שבחדר הרחצה‪ ,‬גם זאת רק עד "השלב הבא"‪.‬‬ ‫באותו חדר אמבטיה ניצבה גם מכונת הכביסה המשפחתית מסוג ‪ , Miele‬מכונה שכללה גם מסחטה !‬

‫ה‪" -‬מדחף " שבפנים היה מסתובב ימינה‪-‬שמאלה והמכונה היתה יוצאת לטיול !‬ ‫‪33‬‬


‫המזווה שימש בשבתות כמקום עבודתה של גב' אניסי ‪ ,‬המגהצת‪ ,‬כשזו באה ל‪ 3-4 -‬שעות כדי לגהץ את‬ ‫הכביסה המשפחתית הנקייה‪ .‬הכביסה כללה לא רק בגדים‪ ,‬אלא גם מצעים מפות‪-‬שולחן וממחטות אף‪.‬‬ ‫עודי זוכר היטב את אניסי‪ ,‬עומדת ב"קומבניזון" בלבד ומגהצת תוך כדי התנדנדות שדיה מצד לצד‪...‬‬ ‫באמצע שנות החמישים‪ ,‬החליטה אמא של עודי להרוס את המחיצה בין שני החדרונים וכך‪ ,‬ליצור חלל‬ ‫של שישה מטרים רבועים‪ ,‬אותו השכירה לדייר‪/‬ת משנה‪ .‬בתחילה פנתה ד"ר שרון אל השכן‪ ,‬האדריכל‬ ‫תיאודור מנקס (אבא של גבי) ‪ ,‬שיתכנן את ה"חדר" לפרטיו‪ .‬האיש התייחס לפרויקט כמו לתכנון של‬ ‫"קבינה" בספינת פאר‪ ,‬אך היא כנראה לא הבינה את התכנית וסידרה את החדר בכוחות עצמה‪...‬‬ ‫הדיירים שהיו מתחלפים בתדירות גבוהה‪ ,‬היו כמו בני המשפחה‪ ,‬תוך שהם משתמשים במטבח ובחדר‬ ‫הרחצה מדי יום ביומו‪ .‬מאידך‪ ,‬זו היתה השלמת הכנסה למשפחה בזמנים הקשים שהיו אותן שנים‪.‬‬ ‫עם השתפרות המצב באמצע שנות השישים‪ ,‬רכשה אמו של עודי את הדירה השכנה מד"ר גולדמן‪,‬‬ ‫ומיד אחר כך הרסה את יתר הקירות בקטע זה של הדירה‪ ,‬כולל המחיצה שבין המטבח לדירה השכנה !‬ ‫את דלת המטבח היא אטמה בקיר וכך‪ ,‬יכלה ליצור מטבח מודרני בחלל שנשאר בצד הדירה‪.‬‬ ‫מצד שני‪ ,‬התווסף חדר קטן לדירה השכנה וזו‪ ,‬הושכרה אח"כ כדירת שלושה חדרים‪ ,‬במקום שניים !‬ ‫יתר חדרי הדירה היו מרוהטים במיטב הריהוט ובסגנון קלאסי‪ .‬בסלון "כיכב" הפסנתר של ויקי‪ ,‬ומעליו‬ ‫היתה תלויה נברשת קריסטל "מוראנו" בעלת שש יחידות תאורה ושנים עשרה אלמנטים לקישוט ‪.‬‬

‫נברשת קריסטל של מוראנו בדומה לזו שהיתה בבית ‪.‬‬ ‫בחדר האוכל עמד סט של שולחן וארבעה כיסאות ‪ Thonet‬מעץ אגוז מיובאים מאוסטריה‪.‬‬ ‫מעל השולחן היתה תלויה נברשת קריסטלית נוספת של "מוראנו"‪ ,‬אך עם שני גופי תאורה בלבד‪.‬‬

‫דגם הכסא של ‪ : Thonet‬מפעל שהיה מראשוני העיצוב של עץ מכופף ופורניר ‪.‬‬ ‫בפינת האוכל היו ארבעה כיסאות כאלה‪ ,‬אך עם מושב מרופד עור לבן וחלקי עץ בגימור אגוז ולכה ‪.‬‬ ‫בכל החדרים היו שטיחים פרסיים מסוג "קאשאן" ו‪"-‬טיבריס" ועל כל החלונות תלו וילונות אלגנטיים‬ ‫חצי שקופים‪ ,‬שהוזזו לצדדים עם חוטים ממשי ובקצה כל חוט היה מאחז עם גדילים ‪.‬‬ ‫את כל אלה היה צורך לנקות היטב‪ .‬לשם כך רכשה אמא של עודי ( בשנת ‪ ,1958‬כאשר היתה בחו"ל )‪,‬‬ ‫שואב אבק אשר היה‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬היחיד והראשון מסוגו בשכונה כולה !‬

‫‪34‬‬


‫שואב אבק רוסי מסוג "טורפדו" שהיה בבית ב‪.1958-‬‬ ‫מערכת ההסקה המרכזית בדירה‪ ,‬היתה מושבתת כבר מהתחלה‪ .‬כך זה היה גם ביתר הדירות בבניין‬ ‫וביתר הבניינים בשכונה‪ .‬החימום של הדירה בחורף נעשה לפיכך בעזרת תנור נפט סטנדרטי‪ .‬בתחילה‬ ‫היה בבית תנור עגול בגובה של ששים ס"מ‪ ,‬אשר היה בעצם מהדורה מוגדלת של פתיליה לבישול‪.‬‬ ‫בסוף שנות החמישים הופיעו בשוק תנורי "פיירסייד" מודרניים שהיו גם יותר יעילים ובטיחותיים‪.‬‬

‫תנור "פיירסייד"‬

‫תנור חימום מהסוג הישן‪.‬‬

‫‪35‬‬


‫סט תכניות ההגשה ("הגרמושקה") כפי שהוגשה ואושרה לבנייה ב‪! 1937 -‬‬ ‫בחצי העליון ‪ :‬תכנית השכונה כולה‪ ,‬המראה את פיתרון מערכות הסניטציה ‪.‬‬ ‫( להגדיל ! )‬

‫‪36‬‬


‫היתר הבנייה לבית כפי שנמסר למגיש הבקשה הלבנוני ב ‪ ,1937 -‬ע"י הרשות המוניציפלית של חיפה ‪.‬‬

‫( להגדיל ! )‬

‫‪37‬‬


‫השכונה – מקץ שישים שנה‬

‫הבית ברד"ק ‪ -26‬פינת יצחק שדה ‪- 9‬מבט מצפון מערב‬

‫מבטים מדרום מערב‬

‫מבטים מדרום‬

‫‪38‬‬


‫רד"ק ‪ 24‬ולימינו רד"ק ‪22‬‬

‫רד"ק ‪ 24‬מדרום‪-‬מזרח‬

‫רד"ק ‪ 20‬מהרחוב‬

‫רד"ק ‪24‬‬

‫רד"ק ‪ 22‬מדרום‪-‬מזרח‬

‫רד"ק ‪ 20‬והכניסה המרכזית‪ -,‬היום‬

‫‪39‬‬


‫רד"ק ‪ 18‬מהרחוב‬

‫"הארמון" מבט ממזרח‪,‬‬ ‫המבנה אטום‪ ,‬מגודר ומוכרז כמבנה מסוכן ‪.‬‬

‫‪40‬‬


‫כאן היה "הג'ונגל" ‪ :‬בינוי פראי על חשבון העצים‪ .‬משמאל ‪ :‬יצחק שדה ‪ , 7‬עם תוספת בנייה של שתי‬ ‫קומות (!) על הבניין המקורי והרחבות כמעט עד גבול החלקה‪.‬‬

‫‪41‬‬


‫בניין ה‪ – IPC -‬מבטים כניסות ופרטים מחדרי המדרגות‪.‬‬

‫מבט לעבר החזית האחורית ( עם המחסנים שמתחת לבניין ) ובתוך חדר המדרגות הטיפוסי‪.‬‬

‫לב השכונה ‪ :‬רד"ק ‪ 22‬משמאל על רקע בניין ה‪. IPC -‬‬

‫‪42‬‬


‫בניין ה‪ IPC -‬משמאל וכניסה ‪ , 3‬מימין ‪.‬‬

‫למעלה ‪ :‬מרכז השכונה בין רד"ק ‪ 22‬ו‪ .20 -‬משמאל‪ -‬גג ה‪ IPC-‬משקיף על נמל חיפה ‪.‬‬ ‫מבט אל "הארמון" מגג ה‪ : IPC -‬המגדל מתפרק אך עדיין צופה אל הנמל‪.‬‬

‫‪.‬‬ ‫‪43‬‬


‫מבט מגג ה‪ IPC -‬לעבר הדר הכרמל‪ ,‬בית החולים האיטלקי ולמרגלותיו ‪ :‬שטח שהיה מחנה הג"א‪.‬‬

‫מבט לכיוון המעבר שבין רד"ק ‪. 22-24‬‬

‫‪44‬‬


‫מכתבה של הגננת אירית ארז‬ ‫השכונה היקרה‪..‬‬ ‫משפחת ארז הגיע ‪.‬לשכונה ספטמבר ‪ 1955‬שכרנו בדמי מפתח ממשפחת צ'וק נילי‪ .‬בשני חדרים גידלנו את‬ ‫בנינו קובי נולד ב‪ 1955‬ואלון ב‪.1961‬‬ ‫היינו כגשר בין וותיקי השכונה לבין הגל השני משפחות שחוו את איימי מלחמת עולם ‪. 2‬‬ ‫אני בעצמי נצולת שואה‪.‬‬ ‫רוב המשפחות קיבלו אותנו בסבר פנים יפות‪ .‬זוכרת אני הייטב את משפחות קולסקי קטריאל צידון קרלינסקי‬ ‫גב' טומס עידן דר' מרקוביץ‪ ,‬מנקס ‪ ,‬שרון‪ ,‬וכמובן את המשפחות היקרות בניאס אנגל רוזנס חשמונאי ופרחי ‪...‬‬ ‫היינו הראשונים בסביבה ‪ .‬הטלפון שלנו שימש גם את השכנים הקרובים‪.‬‬ ‫הוותיקים עזבו ובמקומם בא הגל השני שמטרתם היתה להיות ישראלים לכל דבר ורצו לשכוח את הגולה !‬ ‫הם דיברו עברית ולמרות קשיי פרנסה השתדלו לתת לילדיהם את החינוך הטוב ביותר‪ .‬זוכרת בקר בקר‬ ‫שיירה של ילדינו לבושי בחאקי עם סמל "והצנע לכת"‪ ,‬צועדים אל ההסעה אל בית הספר הריאלי‪.‬‬ ‫אני הייתי גננת בארגון אימהות עובדות שש שנים עובדה זו הביאה את מרבית השכנים לדרישה שעלי‬ ‫לארגן גן לילדי השכונה הצעירים‪.‬‬ ‫תחילה הגן היה בדירתינו הקטנה ‪ .‬מ‪ 1961-‬שכרנו מחסן שהתפנה ולידו חצר ששימשה למשחקים לילדי הגן‪.‬‬ ‫הגן התפתח עם בנית השיכונים ברח‪ .‬יצחק שדה מס‪ 5.‬פשוט ענה לצורכי ההורים העובדים‪ .‬ובאו גם ילדים‬ ‫מקרית אליהו ומקריית אליעזר‪.‬‬ ‫ילדי השכונה הגיעו להישגים מרשימים הן כאקדמאים והן כבני אדם ומשפחה בעלי ערכים‪.‬אנושיים‪.‬‬ ‫זו הייתה שכונה משפחתית ‪.‬כלם עזרו זה לזה‪ .‬השתתפנו ‪.‬בשמחה ובעצב אהבנו וכיבדנו את כל אחד ‪..‬ואחת‪..‬‬ ‫השכונה בתקופתנו הייתה מטופחת בגינות ועצי נוי‪.‬האלמוגן הפורח בפברואר קישט באש פרחיו האדומים עצי‬ ‫ההדר גיוונו ‪.‬את השכונה בכתום צהוב ובאביב פרחי עץ ההדר בישמו את השכונה בריח ‪.‬נפלא‪.....‬ילדינו גדלו‬ ‫אבי סוזי ורסנו רוני אנגל אבי פרל וערן ‪.‬זכרונו לברכה רותי שנבלום סימה זידמן ‪.‬חיה זכרונה לברכה‪ ,‬חנה‬ ‫ושרגא בירקנוולד‪ ,‬קובי ואלון ארז‪ ,‬יהודה פרחי וז'וז'ו פרחי זכרונו לברכה ‪ ,‬אבי ומלכי שחם‪ ,‬ינקו אחותו‬ ‫גרינברג‪ ,‬יעקב ואורית נאוה פיצ'וטו ועוד ילדים שגדלו לתפארת‪.‬‬ ‫ליוויתי את השכונה ‪ 39‬שנים‪ .‬כל רגע נהניתי ממנה ‪,‬מהבתים היציבים הבנויים בסגנון באוהוס‪ ,‬העצים הפרחים‬ ‫ובעיקר ‪ :‬מילדי השכונה היקרים‪.‬‬ ‫היום כשאני מתקרבת לשכונה הלב נצבט ! הבתים היפים כאילו עצובים‪ ,‬העצים הפרחים אינם ‪ .‬עץ הפיקוס‪-‬‬ ‫הג'ונגל של הילדים ‪ -‬נכרת ואיננו‪ .‬השבילים הרוסים‪.‬‬ ‫אך אי שם אני רואה בדימיוני את ילדינו המתרוצצים !‬ ‫והנה ‪ ,‬גן הילדים ‪ :‬עומד ועדיין פעיל‪ ,‬מזה ‪ 54‬שנים ‪ ,‬מלא שירה ושמחה !‬ ‫אהבה רבה לשכונה ולכל מי שחי וגדל בה ‪.‬‬ ‫אירית‬

‫‪.‬‬

‫‪.‬‬ ‫‪45‬‬


‫הילדים זכרונם לברכה‬

‫ג'ֹוג'ֹו‬ ‫דּודי‬

‫הנסיך הקטן שלנו שנספה בצוללת "דקר" בינואר ‪. 1968‬‬

‫‪:‬‬

‫קירשנר ‪:‬‬

‫חיה זיידמן‬

‫שנפל בקרבות התעלה ב ‪ 16/10/1973 -‬והוא בן ‪. 22‬‬ ‫שהלכה לעולמה ממחלת הסרטן בגיל ‪ 21‬בשנת ‪.1978‬‬

‫‪:‬‬

‫איזאקו חשמונאי‬ ‫חיימיקו‬ ‫דוד‬

‫‪:‬‬

‫‪ :‬שנפטר מסרטן הלבלב בתאריך ‪. 3/10/1998‬‬ ‫היקר‪ ,‬שנלקח מאיתנו אחרי מחלת הסרטן בשנת ‪. 2007‬‬

‫שטיינפלד ‪ :‬שנפטר מדום לב בשנת ‪ 2010‬והוא בן שישים ‪.‬‬

‫אירית וולנרמן‬

‫‪ :‬שמתה בנסיבות הקשות ביותר‪ ,‬באוקטובר ‪. 2012‬‬

‫יהי זכרם נצור בליבנו‬ ‫עד יומנו האחרון‪.‬‬

‫‪46‬‬


‫רשימת כתובות דוא"ל של הילדים‬

hanaziv@walla.co.il ‫ זיו‬-‫חנה ברק‬

shragaba@zahav.net.il odedan@gmail.com fgidi@univ.haifa.ac.il ‫שרגא ברק‬ ‫עודד שרון‬ ‫גדעון פישמן‬

micha0405@walla.com ‫מגן‬-‫רותי תומס‬

rony.markovits@gmail.com '‫רוני מרקוביץ‬

tamishani2@walla.com shanim38@gmail.com ‫שני‬-‫תמר נדל‬ ‫משה שטיינפלד –שני‬ ibanyas@gmail.com ‫ישראל בניאס‬-‫איסי‬ flohr@netvision.net.il ‫ פלור‬-‫חנה הייק‬

fussymutt@earthlink.net ‫גבי מנקס‬

flekfer@gmail.com avi@nbaen.com ‫אביבה כפרי –פלקסר‬ ‫אבירם נחליאלי‬

george.banyasz@gmail.com garinana@gmail.com ‫גיורא בניאס‬ ‫ לנצמן‬-‫מינה קולסקי‬ jeckegeballe@aol.com matuka600@walla.com ‫מיקי גבלה‬ ‫ אורמן‬-‫מתוקה קליין‬ benjamin.engel@panasonic.aero ‫בני אנגל‬

nadely@013.net.il ‫ יאיר נדל‬-

zaliman17@gmail.com ‫ מנסור‬-‫ מזל רוזנס‬-‫זלי‬

b_miller@rambam.health.gov.il ‫בני מילר‬

‫ריכוז כתובות הדוא"ל‬ jeckegeballe@aol.com flohr@netvision.net.il b_miller@rambam.health.gov.il rachellotan@hotmail.com 2005roni@012.net.il myf@tx.technion.ac.il gideonshilo@gmail.com shiloeli@017.net.il

nadely@013.net.il garinana@gmail.com george.banyasz@gmail.com ibanyas@gmail.com avichai.perl@gmail.com rengal@bezeqint.net zaliman17@gmail.com avi@shacham.co.il matuka600@walla.com iritk10@walla.co.il

jackie.khayat@gmail.com avi@nbaen.com flekser@gmail.com alfred@irani-azar.com nirad1@netvision.net.il dnias22@gmail.com h29112@bezeqint.net bennymoses@verizon.net shanim38@gmail.com tamishani2@walla.com

47

benjamin.engel@panasonic.aero fgidi@univ.haifa.ac.il odedan@gmail.com shragaba@zahav.net.il hanaziv@walla.co.il edgar@netvision.net.il fussymutt@earthlink.net rony.markovits@gmail.com micha0405@walla.com fyehuda@gmail.com

השכונה האבודה (1) (1)  
השכונה האבודה (1) (1)  
Advertisement