Page 1

15


‫הרהורים על רחוב אלנבי‬ ‫נסים דוידוב‬ ‫רחוב אלנבי היום הוא מותג של אפרוריות ירודה בחצר האחורית של “העיר ללא הפסקה”‪ .‬הטיח המתפורר‬ ‫בחזיתות הבתים חושף רבדים קודמים סמויים מן העין‪ ,‬עדות אילמת לימים עברו‪ .‬אולם רחוב אלנבי הוא‬ ‫״ויטרינה״ של ההיסטוריה התל‪-‬אביבית כולה‪ ,‬לא רק שרידים הדורים בסגנונות מגוונים מתקופות שונות‪,‬‬ ‫שנותרו לאורכו‪ .‬ברחוב זה באו לכלל ביטוי הלכי הרוח העירוניים שהושפעו מהעליות השונות‪ ,‬החל ב”פליטי‬ ‫יפו”‪ ,‬גדודי העבודה של העלייה השלישית בעלי הרוח הסוציאליסטית‪ ,‬שבעיקר סללו את הרחובות ובנו‬ ‫את הבניינים‪ ,‬דרך הפולנים שהגיעו בעלייה הרביעית והשרישו את הבורגניות בסמוך ל”כרם הוותיק”‬ ‫שהקימו התימנים‪ ,‬וכלה בייקים שהעדיפו את “עיר הגנים” הצפונית‪ ,‬וסימנו את ראשית ירידת קרנו של‬ ‫רחוב אלנבי‪ .‬כל גל הגירה הביא איתו אורחות חיים וסגנונות בנייה משלו‪ ,‬ואלה עיצבו את דמותה של‬ ‫העיר תוך כדי גידולה והוצגו ב”חלון הראווה” שלה‪ .‬התהליכים שעבר ציר מרכזי זה של תל אביב שיקפו את‬ ‫הסוגיה האידיאולוגית והתפקודית המרכזית בהתפתחותה של העיר ‪ -‬המעבר מפרבר מגורים שלֵו למרכז‬ ‫מטרופוליני שוקק‪ ,‬שנדד בהתמדה צפונה והביא לדעיכת הדרום‪ .‬משמיצתה תל אביב את גבולה הצפוני‪,‬‬ ‫עולה מחדש שאלת מקומו של מתחם אלנבי במפת העיר העתידית‪.‬‬ ‫תל אביב התחילה כמקבץ של שכונות שהתפתחו בהתאם לזמינות רכישת הקרקע‪ ,‬בין דיונות החול‪,‬‬ ‫הכרמים והפרדסים‪ .‬תחילה “אחוזת בית” ב‪ ,1909-‬אחריה “נחלת בנימין”‪ ,‬ואחריהן “חברה חדשה”‪ .‬לכל‬ ‫שכונה היה רחוב מרכזי ‪ -‬הרצל‪ ,‬נחלת בנימין ודרך הים‪ ,‬וכנראה משום שבפועל לא הגיע לים היה ידוע‬ ‫בשמו “הרחוב הגדול”‪ .‬שכונה זו התפרסה לאורך רחוב אלנבי של היום‪ ,‬בין יהודה הלוי לגרוזנברג‪ .‬צפונית‬ ‫למקבץ זה נרכשו שטחי “מרכז בעלי מלאכה”‪ ,‬מזרחית לכיכר מגן דוד‪ ,‬ו”תל אביב מרכזית”‪ ,‬שאדמותיה‬ ‫השתרעו עד רחוב הס ויונה הנביא בצפון‪.‬‬ ‫בכל השכונות נסללו הרחובות ללא תוכנית כוללת‪ ,‬ולא נוצר חיבור ביניהן‪ .‬עתידם של רחובות שכונתיים‬ ‫אלה היה לא צפוי‪ ,‬כעתידה של העיר כולה‪ .‬חלומם של התושבים היה שכונות מגורים שקטות‪ ,‬אולם כבר‬ ‫מימיהם הראשונים נעשו ברחוב נחלת בנימין וברחוב שינקין שימושים מסחריים‪ ,‬ובהמשך חדרו אלה גם‬ ‫לקודש הקודשים של אחוזת בית ‪ -‬רחוב הרצל‪ .‬בינתיים התפתחה הגינה השכונתית של אחוזת בית לרצף‬ ‫המשכי של שדרות רוטשילד‪ ,‬ובכך ניתן לראות את העדפת התושבים לרווחת המגורים של שכונות הגנים‪.‬‬

‫‪16‬‬


‫גם רחוב אלנבי ניסה לשמור על חזות רחוב “טהורה” של עיר הגנים‪.‬‬ ‫עד ‪ 1914‬היו ב”שכונה חדשה” שמונה בתים דו‪-‬קומתיים מוקפים חצרות (מתוך ‪ 105‬מגרשים)‪ .‬רק‬ ‫לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו הבנייה המאסיבית והפיתוח העירוני‪ .‬באותה עת חובר רחוב אלנבי‬ ‫מקולנוע מוגרבי לעתיד לבוא אל הים בקטע הכולל שתי שכונות משני צידיו ‪ -‬שכונת “מאה שערים”‬ ‫מדרום לאלנבי ואדמות אמין נטיף מצפון‪ ,‬שעליהן התפתחה שכונת רוזנפלד‪ ,‬אזור התיירות והפנאי לאורך‬ ‫הים‪ ,‬כאשר הרחוב והעיר הגיעו אליו סוף‪-‬סוף‪ .‬בתצלום אוויר משנת ‪ 1924‬ניתן להבחין שרחוב אלנבי‬ ‫בקטע זה עדיין אינו בנוי‪.‬‬ ‫הרחוב אמור היה להגיע לים‪ ,‬אולם “רחוב אלנבי‪ ...‬התעקם עיקום שאינו מוצדק‪ ...‬משום שקניית הקרקע‬ ‫שבו‪ ,‬מותנה בהמשכו הישר של הרחוב הקיים לים‪ ,‬נתקלה בקשיים בלתי צפויים‪ .‬לפיכך אנוסים היינו‬ ‫להטות את הרחוב לשטח קרקע סמוך שניתן היה לקנות על הנקלה”‪ ,‬כפי שמספר ארתור רופין בספרו‬ ‫(פרקי חיי‪ ,‬עם עובד תש”ז‪ .)145 :‬בעת שהרחוב פגש את החוף‪ ,‬שמו כבר לא היה “רחוב הים”‪ ,‬ולכבוד זה‬ ‫זכה רחוב קטן המחבר את כרם התימנים לים‪ ,‬הנושא כיום את שמו של הרב קוק‪.‬‬ ‫ימיו הראשונים של המנדט הבריטי בתום מלחמת העולם הראשונה ציינו את תחילתם של הליכי תכנון‬ ‫מוסדרים‪ ,‬ותל‪-‬אביב‪ ,‬שמנתה אז כאלפיים נפש‪ ,‬הופרדה מיפו‪ ,‬קיבלה אוטונומיה עירונית וזכתה למיפוי‬ ‫השלם הראשון של שכונות תל‪-‬אביב ב”מפת שינפלד” מ‪.1923-‬‬ ‫במסגרת גיבוש דמותן של השכונות הנפרדות לכלל מרקם עירוני גבר רחוב אלנבי בהתמודדות על הציר‬ ‫הראשי – המרד‪-‬הכרמל‪-‬המלך ג’ורג’ – ציר ההתפתחות הטבעי של המרקם העירוני‪ ,‬ציר היסטורי בין‬ ‫הסראיא ביפו לכפר סומייל בצפון‪-‬מזרח‪ ,‬בשל מקבץ השכונות שהתפתח לאורכו‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬אין ספק שמשקל רב היה גם לרצון להתנתק מיפו ‪ -‬הן בהיבט הלאומי והן בשל ההמולה והאופי‬ ‫המסחרי‪ .‬רצון זה הביא בהמשך גם להקמת שוק בצלאל המודרני כחלופה לשוק הכרמל האוריינטלי‪.‬‬ ‫הפיכת אלנבי לציר העירוני הראשי לוותה במאבקים‪ .‬ההחלטה להרחיב את הרחוב מ‪ 12-‬מ’ ל‪ 18-‬מ’‪,‬‬

‫‪17‬‬


‫כיאה לציר מרכזי‪ ,‬עוררה התנגדות עזה מצד תושבי הרחוב‪ ,‬שפנו בשנת ‪ 1922‬במכתב חריף לראש העיר‬ ‫מאיר דיזנגוף‪ ,‬ובו טענו שהתושבים בחרו בקרקע זו כדי לבנות בתים פרטיים ורצו לחיות במנוחה הרחק‬ ‫משאון העיר‪ .‬את החיבור בין השכונות הם ביקשו ליצור רק על דרך לאורך שפת הים‪ ,‬עם ראייה לעתיד של‬ ‫חיבור בין נמל יפו לנמל תל אביב שהיה בתכנון‪ .‬פיתוח כזה היה מאפשר לנתק בפועל את העיר הבורגנית‬ ‫משכונת הכרם וחארת אל טנאק‪ ,‬השכונה הערבית היחידה בתחום תל אביב‪ .‬באותה עת נבחנה גם‬ ‫תוכנית להעביר את מסילת הברזל לאורך החוף‪ ,‬דבר שהביא להאצה ספקולטיבית של פיתוח אדמות אמין‬ ‫טריף‪ .‬בסופו של דבר הוחלט להעביר את המסילה הראשית דרך רמלה‪ ,‬ותחנת הרכבת נבנתה אמנם‬ ‫בסמוך לרחוב אלנבי‪ ,‬אולם בקצהו הדרומי‪.‬‬ ‫המאבק בין התושבים הדואגים לרווחתם האישית לבין רשויות העירייה בעלות ה”חזון” (גם אם בדרך כלל‬ ‫המעיטו בו)‪ ,‬הוא עתיק יומין‪ .‬כבר עם הקמת אחוזת בית הדיחו התושבים את מייסדה עקיבא אריה וייס‬ ‫מתפקידו‪ ,‬מפני שחזונו היה שתל אביב תהיה לניו יורק של המזרח‪ ,‬ובחרו במקומו בדיזנגוף‪ ,‬שהיה גם הוא‬ ‫בעל אותו חזון‪ ,‬אלא שהשכיל לא להצהיר עליו‪.‬‬ ‫העלייה הרביעית‪ ,‬בעיקר של בעלי הון פרטיים ב‪ ,1925-‬גרמה לשגשוג הן בבנייה והן בפעילות‪ .‬תל אביב‬ ‫מנתה כבר ‪ 34,000‬נפש‪ ,‬ורחוב אלנבי‪ ,‬הרחוב המרכזי שלה‪ ,‬התגבש סביב שלושה מוקדים בעלי אופי‬ ‫שונה‪.‬‬ ‫הגרעין הדרומי‪ :‬סביב כיכר המושבות‪ ,‬הדואר המרכזי ותחנת הרכבת ‪ -‬צומת תעבורתי‪ ,‬עסקי ומוסדי‬ ‫בחזית השכונות הראשונות‪ ,‬שאליהן חדרו בנקים‪ ,‬מוסדות ובתי מלון (מלון גינוסר‪/‬בן נחום בפינת שדרות‬ ‫רוטשילד שוחזר לאחרונה‪ ,‬ובתמורה מתנוסס בצמוד לו מגדל לתלפיות)‪ .‬בית הכנסת הגדול‪ ,‬שבהקמתו‬ ‫הוחל ב‪ ,1921-‬התחיל לפעול רק בשנת ‪ .1928‬בפרק הזמן שנדרש להשלים את בנייתו הכפילה תל אביב‬ ‫את אוכלוסייתה‪.‬‬ ‫הגרעיו המרכזי‪ :‬אזור בעל אופי מסחרי תוסס‪ ,‬סביב כיכר מגן דוד ושוק הכרמל‪ ,‬שהתחיל כשוק הרוסים‬ ‫ב‪ .1920-‬האופי של בזאר מזרחי ושיתופם של רוכלים ערבים מיפו לא נשא חן‪ ,‬והעירייה הקימה מעברו‬ ‫השני של רחוב אלנבי את “השוק החדש ‪ -‬צריפים בסדר אירופאי‪ ,‬והרוכלים כולם יהודים”‪ ,‬כפי שמספר‬ ‫דרויאנוב (ספר תל אביב‪ .)316 :1936 ,‬ואף על פי כן שוק בצלאל לא הצליח והפך לשוק הפלאפל‪ .‬בימים‬ ‫אלה הוא עומד בפני חיסול‪.‬‬

‫‪18‬‬


‫הגרעין הצפוני‪ :‬המרכז הייצוגי‪-‬תרבותי של תל אביב‪ .‬בשנת ‪ 1925‬התקיימה תחרות לעיצוב המפגש של‬ ‫אלנבי לים‪ ,‬שבה זכה האדריכל יוסף נויפלד‪ .‬אכסדרת המשולשים שלו קיימת עד היום‪ ,‬אף על פי שהבניינים‬ ‫סביב הכיכר עברו גלגולים רבים‪ .‬בסמוך לה קולנוע “קסם” שהוקם בשנת ‪ ,1926‬ועם קום המדינה שוכנה‬ ‫בו מועצת המדינה הזמנית‪ .‬לאחר מכן שכנה במקום לאורך שנים האופרה של אדיס דה פיליפ‪ ,‬והמגדלים‬ ‫המתנוססים היום במקום נקראים “מגדלי האופרה”‪ .‬במעלה הרחוב מבנה “אופרה מוגרבי”‪ ,‬שתוכנן על ידי‬ ‫האדריכל יוסף ברלין ב‪ 1926-‬ונחנך ב‪ .1930-‬לתקופה קצרה הועלו בו מופעי אופרה‪ ,‬ואף תיאטרון הבימה‬ ‫התארח בו‪ ,‬אולם במהרה נהפך לבית קולנוע‪ ,‬שהיה מסמלי העיר תל אביב‪ .‬הוא נסגר‪ ,‬נשרף ונהרס‪ ,‬אולם‬ ‫רוחו עדיין שורה על מגרש החניה במקום‪ .‬ברחוב התקיימו העדלאידע (הראשונה ב‪ ,)1932-‬הלוויות של‬ ‫אישי ציבור והפגנות סוערות‪ ,‬וביומיום התנהלו בו חיי תרבות פעילים‪ .‬דיזנגוף‪ ,‬ביאליק וראובן פקדו יום יום‬ ‫את קפה רצקי (נפתח ב‪ )1932 -‬לכוס התה היומית‪ ,‬אנשי הרוח של חבורת אהל (שלונסקי‪ ,‬פן‪ ,‬אלתרמן‪,‬‬ ‫לאה גולדברג‪ ,‬עמנואל הרוסי‪ ,‬גבריאל טלפיר ומרדכי זעירא) הסתופפו בקפה שלג הלבנון‪ .‬בתחילת שנות‬ ‫השלושים הגיעה עליית הייקים ושינתה את הסצינה של בתי הקפה באלנבי‪ .‬יש אומרים שהסיבה היא‬ ‫שהמלצרית החביבה על אנשי הבוהמה עברה משלג הלבנון לבית קפה בדיזנגוף‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1930‬מנתה תל אביב כ‪ 50,000-‬תושבים‪ ,‬כרך שהיה ראוי למרכז עירוני סביב אלנבי‪ ,‬הגראן בולוואר‬ ‫שלו‪ 1,‬שתחילתו ב”שער העיר לים”‪ ,‬וממנו התפתחה השדרה הראשית‪ ,‬האופיינית לערי הים ‪ -‬הכיכר‬ ‫המונומנטלית בקנה מידה תל‪-‬אביבי‪ ,‬בית הקפה ה”קזינו” בתוך הים‪ ,‬המרחצאות (כפי שנקראים חופי‬ ‫הרחצה במפת שינפלד) ושכונת בתי המלון בסמוך‪ .‬משם עולה הרחוב במתינות לכיכר אופרה מוגרבי‪ ,‬גם‬ ‫הוא מבנה מונומנטלי שעולים אליו בגרם מדרגות ייצוגי רחב‪ ,‬היחיד מסוגו במבני הציבור בתל אביב‪ ,‬וסביבו‬ ‫מקבץ בתי קולנוע ‪ -‬מגדלור‪ ,‬גן רינה ולימים זמיר‪ .‬בהמשך ישיר בראש הגבעה התנוסס בית העירייה‪ ,‬מורם‬ ‫מעם‪ ,‬ולמרגלותיו ממזרח ה”סנטרל פארק” של תל אביב ‪ -‬גן מאיר‪ ,‬שישב על הציר המרכזי המזרחי של‬ ‫העיר ‪ -‬המלך ג’ורג’‪ .‬זהו מערך של מרכז עירוני מפואר לעילא‪ ,‬אולם בעיר שנוצרה מפרצלציה (חלוקה‬ ‫לחלקות קרקע) זעיר בורגנית היו כמה חסמים למימושו המלא‪.‬‬ ‫כיכר מוגרבי‪ ,‬לימים ב’ בנובמבר‪ ,‬נקבעה רעיונית בשנת ‪ 1920‬בתוכניתו של אדריכל ריכרד קאופמן כריבוע‪,‬‬ ‫אולם בפועל נעדרה מאפיינים קרדינליים של כיכר מרכזית‪ .‬מבחינה פונקציונלית התקיים בה מפגש בין‬ ‫‪ 1‬השימוש במונחים השאולים מערים אחרות הוא מכוון‪ .‬גם אם תל אביב הייתה העיר היהודית הראשונה‪ ,‬מרקם‬ ‫החיים האורבניים בכל עיר מושתת על אותם מאפיינים‪ ,‬המקבלים פרשנות מקומית‪.‬‬

‫‪19‬‬


‫הצירים הראשיים של העיר ‪ -‬אלנבי‪ ,‬בן יהודה ופינסקר ‪ -‬אולם בפועל‪ ,‬משיקולי פרצלציה‪ ,‬המפגש נוצר‬ ‫באופן אקראי‪ ,‬ובעיקר חסרה חזית עם התצפית הנדרשת אל הים‪ ,‬או חשיפה של נוכחות אופרה מוגרבי‬ ‫המונומנטלי בתצפית מהים‪ .‬גם מעלה המדרגות אל ראש הגבעה והבניין המונומנטלי של העירייה נחסם‬ ‫בבנייה‪ .‬אולי מפני שבמקור תוכנן כבית מלון‪ ,‬ולא כמשכן העירייה‪ ,‬ולהשקיע בהפקעה לאחר מעשה כדי‬ ‫להסדיר את המערך המרקמי הס מלהזכיר‪ ,‬כאז כן עתה‪ .‬יש להניח שחסמים אלא לא הטרידו במיוחד את‬ ‫תושבי העיר והשתלבו ברוח הזמן של ההתפתחות הספונטנית‪ :‬קודם נבנה ואחר כך נאשר‪.‬‬ ‫מה שסיכל סופית את מיצובו של בסיס מסורתי למרכז העיר הייתה תוכנית עיר הגנים של פטריק גדס‪,‬‬ ‫שהחזירה את חלום פרבר המגורים השקט לכרך העירוני‪ .‬תוכנית זו החניקה את מרכז העיר מבחינת‬ ‫התפתחותו‪ ,‬ובאופן אירוני “הענישה” את העיר שבגדה בחלום אחוזת בית‪.‬‬ ‫בשנים אלה אושרה הקמת בניינים בני שלוש קומות וחזיתות מסחריות ברחוב אלנבי‪ .‬עד אז התנחל‬ ‫המסחר בקומות הקרקע של בנייני המגורים‪ .‬ברוח המודרנה הטוטלית הייתה דרישה להסוות את הבניינים‬ ‫האקלקטיים בחזות בינלאומית (בולטת במיוחד הסוואת בית האונייה המצועצע של אלכסנדר לוי באלנבי‬ ‫‪ 44‬פינת יונה הנביא)‪ .‬אולם בדרך כלל הסוואה זו לא מומשה במלואה‪ ,‬ובמרבית הבניינים האקלקטיים‬ ‫“הושחלו” קומות קרקע מסחריות בסגנון הבינלאומי‪ ,‬שקיימות עד היום‪ .‬הוקמו גם כמה בניינים מרשימים‬ ‫בסגנון הבינלאומי‪ ,‬בעיקר סביב כיכר מגן דוד‪ .‬בולט ביניהם במיוחד הבניין של האדריכל ליאסקובסקי‪,‬‬ ‫שזכה לכינוי “בית פיל”‪ ,‬על שום חנות הנעליים המפוארת שהייתה בו‪ .‬לאורך הגראן בולוואר נבנו גם כמה‬ ‫פסאז’ים‪ ,‬אולם אלה ככל הנראה לא היו לטעמם של תושבי תל אביב והידרדרו עד מהרה‪.‬‬ ‫אף שלבה הפועם של תל אביב נדד צפונה‪ ,‬רחוב אלנבי המשיך להיות מרכז שוקק ‪ -‬חגיגות והלוויות‪,‬‬ ‫חנויות יוקרה ובתי קפה‪ ,‬עד סוף שנות ה‪.50-‬‬ ‫מאז היווסדה דגלה תל אביב באיכות מגורים והתכחשה למסחר ומשרדים‪ .‬העירוניות בה התפתחה רק‬ ‫עקב פלישתם של שימושים אלה לבתי המגורים בשכונות המגורים הישנות‪ ,‬שלא תאמו כבר את דרישות‬ ‫המגורים האיכותיים‪.‬‬ ‫תפיסה זו הובילה למשבר עירוני בשנות ה‪ .60-‬המדיניות הרשמית המשיכה להתכחש גימנסיה הרצליה‪,‬‬ ‫שמר על מקומו כמגדל היחיד בעיר כעשרים שנה‪ ,‬ונהפך לסמל הקידמה והתקופה של תל אביב‪ ,‬אבל‬ ‫בעיר החיים המשיכו לעשות את שלהם‪ .‬מאחר שבנייני משרדים חדשים לא תוכננו‪ ,‬פלשו העסקים לבתי‬

‫‪20‬‬


‫מגורים‪ ,‬והאוכלוסייה נטשה את “עיר הגנים” שאיבדה את האיכויות שלה‪.‬‬ ‫הידרדרותו של המרקם העירוני הוותיק בלטה במיוחד בכל הרחובות הראשיים שהוקמו כרחובות מגורים‪.‬‬ ‫חדירת המסחר הפיראטית הוכשרה בדיעבד בתוכניות בניין עיר‪ ,‬ופלישת המשרדים אל דירות המגורים‬ ‫הננטשות נמשכה באופן בלתי מוסדר‪ ,‬כשימושים חורגים‪ ,‬המאוימים בצווי פינוי‪ ,‬דבר שמצידו הביא‬ ‫לנטישה של משרדי היוקרה והשתלטות של עסקים ירודים ומחסנים‪.‬‬ ‫תל אביב התחילה לחזור לחיים בשנות ה‪ ,80-‬תוכנית “לב העיר” של אדריכל אדם מזור עוררה את‬ ‫התחדשותן של השכונות הוותיקות‪ ,‬ואוכלוסייה צעירה ותוססת נכנסה אליהן‪ .‬העיר אמנם התעוררה תחת‬ ‫המותג החדש “עיר ללא הפסקה”‪ ,‬אולם התחדשות זו פסחה על רחוב אלנבי‪ ,‬ולכאורה מסיבה פורמלית‪.‬‬ ‫תוכניות “לב העיר” אושרו במסגרת הול”ל‪ ,‬הליך אישור מזורז בעקבות העלייה המאסיבית בתחילת שנות‬ ‫ה‪ .90-‬מסגרת זו הייתה מנועה מלאשר עסקים ומסחר‪ ,‬וכך יצא רחוב אלנבי מן התוכנית‪ .‬בפועל הייתה‬ ‫הבעיה סבוכה יותר‪ :‬קיים קושי ממשי לערות אל תוך הרחובות ההיסטוריים את התכנים והתצורות של‬ ‫העיר ללא הפסקה‪ ,‬המבוססים על תעשיית משרדים ושירותים ועל תעשיית הפנאי והתיירות ‪ -‬נושאי דגל‬ ‫ה”צריכה ללא הפסקה”‪ .‬התחדשות המרקם העירוני התמקדה אם כן בצירי הרווחה ההיסטוריים ‪ -‬שדרות‬ ‫רוטשילד וטיילת החוף‪ ,‬שהתאימו את עצמם לעירוב הנזיל בין פנאי לעסקים‪ ,‬וצמחו למרקמי מגדלים‬ ‫לתלפיות‪.‬‬ ‫ככל שהתפתחו בעיר מתחמי עירוניות חדשים‪ ,‬רחוב אלנבי שקע ודעך‪ .‬עד שהביקוש האדיר למגורים‬ ‫התחיל לדחוק את המחסנים‪ ,‬ואל הדירות נכנסו עולים חדשים‪ ,‬עובדים זרים ופליטים‪ ,‬בחנויות התחיל‬ ‫להתפתח מסחר תוסס שמספק את צורכיהן של אוכלוסיות אלה‪ .‬אזור אלנבי כבר איננו מקום שאין סיבה‬ ‫להגיע אליו‪ ,‬אולם בשעות מסוימות הוא בהחלט מקום שרצוי להדיר את רגלך ממנו‪ .‬לאור הלחצים האדירים‬ ‫של המבקשים להסתופף בצל המטרופולין‪ ,‬אין ספק שיגיע גם תורו של רחוב אלנבי להתחדש‪ .‬כבר היום‬ ‫נראים ניצני התחדשות‪ ,‬והם מתרכזים בעיקר בקטע שבין הים למוגרבי‪ ,‬זליגה של תעשיית התיירות לאורך‬ ‫טיילת חוף הים ושיפוץ בתי החלומות‪ ,‬וכן בממשק עם שדרות רוטשילד ואזור המע”ר ההיסטורי‪ ,‬שם‬ ‫צומחים מגדלי משרדים ומגורים‪ .‬כבר עכשיו ניתן לשמוע קולות רועמים של פגיעה באותנטיות ובהיסטוריה‬ ‫של הרחוב‪ .‬ואנחנו שואלים את עצמנו‪ :‬לאן צועד הגנרל אלנבי?‬ ‫לפני שנברר את הסוגיה מה בין “אותנטיות” ל”נוסטלגיה”‪ ,‬כדאי להיזכר בתלונות של תושבי השכונות‬ ‫הסמוכות לאלנבי בשנת ‪ ,1921‬כמו גם במהנדס העיר שיפמן‪/‬בן סירה‪ ,‬שדרש מכל האדריכלים להסוות‬

‫‪21‬‬


‫את התועבות האקלקטיות בחזות בינלאומית‪ ,‬והיום “העיר הלבנה” היא גאוות התושבים‪ .‬תוך כדי טיול‬ ‫בהנאה צרופה בבולווארים של פריז אפשר גם להיזכר במחאות תושבי השכונות של פריז נגד הפרויקטים‬ ‫הגראנדיוזיים של בונה העיר הגדול האוסמן במאה ה‪.19-‬‬ ‫כדאי לבחון כמה מהלכי השתנות שהתרחשו בעיר בעשורים האחרונים‪ .‬היום הם בבחינת בשר מבשרנו‪,‬‬ ‫ומעטים זוכרים את שהיה‪.‬‬ ‫בראש ובראשונה שדרות רוטשילד‪ ,‬שבשנות ה‪ 70-‬מצבן לא היה שפיר מזה של אלנבי היום‪ .‬אין ספק‬ ‫שעוצמת המגדלים שקמו בשדרה תרמה רבות להחייאתה כציר מרכזי ותוסס במרקם העירוני‪ .‬לקח חשוב‬ ‫נוסף הוא שאף כי השדרה מתמשכת מרחוב הרצל ועד לכיכר הבימה‪ ,‬לא היה ניסיון לאחד את כולה תחת‬ ‫חזות אחידה‪ ,‬וננקטה מדיניות תכנון שונה ביחס לחלקיה השונים‪.‬‬ ‫ואם יבואו ויטענו מנגד על תחייתו של רחוב שינקין ללא מגדלים‪ ,‬הרי שמדובר במקרה של רחוב מסחרי‬ ‫שכונתי שהייתה לו עדנה מסחררת במסגרת מעגלי החיים השכונתיים‪ .‬אלא שזה שנים הוא חוזר לממדיו‬ ‫המקומיים‪ ,‬וכבר היום מתבוננים על שנות ה”שינקינאיות” בנוסטלגיה‪.‬‬ ‫מעגלי ההשתנות העירוניים באים לביטוי גם בשמות האתרים‪ ,‬כמו דרך הים‪ ,‬שהייתה ידועה כ”רחוב‬ ‫הרחב”‪ ,‬כיכר הרברט סמואל‪-‬כיכר הכנסת‪-‬כיכר האופרה‪ .‬כל השמות הללו מנציחים במבט לאחור מיתוס‬ ‫פומפוזי לביסוס אתוס עירוני ולאומי‪ ,‬ללא קשר עם האורווה של קולנוע קסם‪ ,‬שבה הסתופפו מוסדות‬ ‫כבודים אלה‪.‬‬ ‫הנוסטלגיה אם כן אינה בהכרח געגועים למה שהיה‪ ,‬אלא למה שיכול היה להיות – מרכז עירוני אמיתי‬ ‫ותוסס כמו שהיה בשנות ה‪ 20-‬וה‪.30-‬‬ ‫המגדלים הנשקפים היום במבט מהים‪ ,‬והמגדלים והמרקמים החדשים הצצים לאורך אלנבי ובסמיכות לו‪,‬‬ ‫מעוררים חשש למרכז סינתטי חדשני‪ .‬יהבנו מוטל על שוק הכרמל‪ ,‬מדרחוב נחלת בנימין ורחוב שינקין‪,‬‬ ‫שיבטיחו את התערובת החיה של דיירי הסיפון העליון ודיירי חדר המכונות‪.‬‬ ‫חשוב לזכור שאנחנו בעיצומה של עירוניות אחרת‪ .‬העיר הייתה ותהיה תמיד סיכומם של שאיפות וחלומות‬ ‫של אנשים‪ ,‬ושל תפיסה כלכלית‪ ,‬בנקודות זמן שונות‪ .‬נוכל להתגדר בבועות של אידיאלים שונים‪ ,‬אולי‬ ‫אפילו ליצור מובלעות זמן מגודרות‪ ,‬אבל העיר נעה במעגלי חיים‪ ,‬הדורות מתחלפים‪ ,‬והקונפליקטים והאי‪-‬‬

‫‪22‬‬


‫נוחות האורבנית נשארים תמיד‪ ,‬והם ממהות החיים העירוניים‪ ,‬והמטרופוליניים על אחת כמה וכמה‪ .‬לכן‬ ‫חשוב שכל מה שנעשה ייעשה בכל שלב בקפידה‪ ,‬ביישוב הדעת‪ ,‬ומתוך הבנה שאנחנו יוצרים נדבך אחד‬ ‫ברבדים של העיר‪ ,‬ומי שיעצב את אופיה יהיו האנשים שחיים בה באותה עת‪ .‬במהרה יהיו ביניהם כאלה‬ ‫שיסתכלו על מעשינו בתמיהה וכאלה שיסתכלו בגעגועים‪ .‬חלונות הראווה שישרדו יסגירו את הרבדים‬ ‫הסמויים מהעין של עברם המפואר של הרחוב ושל כל העיר כולה‪ ,‬על עליותיה ומורדותיה‪.‬‬

‫נסים (ניקי) דוידוב הוא אדריכל ומתכנן ערים‪ .‬ריכז את צוות התכנון בתוכניות של אדריכל אדם מזור ללב‬ ‫העיר‪ ,‬נוה צדק ושבזי‪.‬‬ ‫תודה רבה לשולה וידריך‪ ,‬אמא של תל אביב‪ ,‬על השיתוף במקורות המידע הבלתי נדלים שלה‪.‬‬

‫‪23‬‬


24


25


26


27


28


29


30


31


32


33


34


35


36


37


38


39


40


41


42


* A skull rests on a glass shelf. Red dishes, one shelf up, embellished with a picture of Bugs Bunny. A clown-shaped clothes hanger on one side of the skull, overly enlarged backgammon dice on the other. The passing cars are reflected in the window. In the middle of the photo - though not in the middle of the window, for Lebée-Nadav sets her unique compositions without considering those set by the shop owner, architect, or furniture - the word ‘only’ is written. No. Not only. Not only death, but also life and movement. Not only despair and decay, but also commerce, humor, games. Not only distinctness, but also the pleasure of the mess. Not only. More and more meanings, some connecting some contradictory, like an actual street, like life which we ought to notice and live.

Allenby you’re gross maybe the grossest stinkiest street in Tel Aviv but I love you so much Allenby even though wearing sandals I just stepped in god knows what some phosphorescent yellow puddle of slops that smells like urine. Tehila Hakimi, Facebook post, 15 September 2015

43


to serve different improvised purposes; dense nets of dangling cables and rickety air conditioners, lacking regulation, discipline, order, wishing to hold on to what is left. Inside all this, Lebée-Nadav discovers glimpses of beauty, humor, and compassion, which refuse to yield to change. Margalit’s Orthopedic Shoes appears between two courtyards that look like an electric spider web entanglement. Dutch-style earthenware is displayed behind glass sliced by a long crack that pierces through the piles of filth that cover it. Naked mannequin limbs against the background of the reflection of a woman sitting across the street; her position seems to reassemble and complete the mannequin parts. Lebée-Nadav’s project revolves around another immanent aspect of the ‘street’ concept in general and of a street like Allenby in particular: the collage form, a compound founded upon encounters of apples and oranges, things of different types and categories, a nonhierarchical cultural fusion that refuses to comply to a certain order - Italian Rococo, North African tapestry, Arabic musical instruments, American clothing à la schmattes, toys made-in-China, spices and foods ranging from the Czech Republic to India - all in a single framework that is cast into two layers. A street like Allenby, where the uses and occurrences are differed, varied, both materially and socially, comes into being as a collage of time and space. It reveals a huge variety of goods, scenarios, connections, colors, shapes, passions, and desires, which are observed and photographed by Lebée-Nadav. In contrast to a shopping mall, which dictates unity, stability, order, and cleanness, Allenby Street offers seduction and danger, and over time also change, disappointment, surprise. The first layer of the collage operates in between Lebée-Nadav’s photos, in the collection that comes into being in the multiplicity, in the rows of clothing shops and the piles of salad ‘designs’; meanwhile, the second layer emerges from the photos themselves. In the display window of a shop, which presumably (a word that suits the situation conveyed by Lebée-Nadav, in which there is clearly more than meets the eye both physically and metaphorically) sells all types of measuring instruments - sphygmomanometers, thermometers, hygrometers, and more - lies a small dusty liqueur bottle of some kind, as glasses hanging in the showcase reflect the old building across the street, and a number of posters with peeling paint advertise entertainment shows from a different time. . In the depth of another photo, old pianos, an obsolete keyboard, and neglected guitars indicate an out-of-date musical instrument store, while a large plastic rose in the window-front seeks to add some charm, a pinch of grace, but in reality, materializes as a mourning bouquet. An ATM parodically positioned in the center of the sealed window of a shop, long since closed, is surrounded by reflections of other sealed windows on the other side, which remind us that something completely new is soon to replace the old, crumbling edifice. The beginning of new construction, the victory of real-estate in the battle against time, reflects from afar.

44


others - photographers who view the street as an arena, a stage for countless occurrences, dramas, moments, gestures, photos. Photos of reality and photos as metaphors for what is outside the frame, for the zeitgeist. Only Lebée-Nadav clearly and skillfully turns her gaze not toward the activity on the street and not to its passersby; but instead toward the silent, dusty, messy, and obsolete showcases. Just as her last project focused on the entrances and staircases of buildings rather than on their residents, and on the gloomy aesthetics of the aging Tel Aviv buildings, thus General Allenby’s Showcase features spaces and objects but not people, just like Atget’s photographs. On the other hand, however, this multiple-series project, which comprises several sub-series, was influenced by a tradition of documenting the decay, decline, or death of an era, whose main representatives are Hilla and Bernd Becher, August Sander, Christopher Herwig, and in Israel - Omri Keren Lapidot, Gilad Ophir, and Roi Kuper. Their neglected, unoccupied, disappearing worlds - the giant abandoned factories documented by the Bechers, the old German world facing Sander, the crumpled standard Kibbutz dining halls and living rooms in Lapidot’s photos, and the deserted military bases and training compounds which Ophir and Kuper visited - are presently replaced by the commercial world of the old street, which has been pushed aside by shopping centers and new commercial trends, styles, fashions, chains and brands. The crumbling world captured by Lebée-Nadav is one of a passing glory, a glamour covered by layers of dust, on the verge of a final retreat, of the bulldozer’s consummation, of death. I shall claim that General Allenby’s Showcase is a large-scale memento mori, a visual lamentation containing the genre’s features, a stage depicting symbols and metaphors for the temporality of this world’s mundane pleasures. A typical skull resting on a table, rotten fruit, an empty shell, and jewelry, which usually refer to death in Flemish painting, are replaced by the showcase - a window displaying obsolescent goods soon to be thrown in the trash bin of capitalism, whose leftovers are constantly multiplying. While the content in the showcases alludes to - or refers to in the case of Lebée-Nadav’s photos - the classic memento mori paintings, their rectangular shape, depth, background, and structure hint at the boxes in the works of the Surrealist artist Joseph Cornell, which capture dreams, passions, fears, personal myths, Eros and Thanatos. Simple gemstone necklaces emerge from within a dusty pot positioned next to a vase with a withered plastic rose. A half-built guitar (which may never be finished), next to a clarinet which has known better days. A Santa Claus peeking through rusty security bars. A very old sewing machine, seemingly commemorating the furrier Stefan Brown’s workshop and store, which has been turned into a restaurant adorned by the patina of a disappearing world. Nearly all of Allenby’s window frames are rusty (like the rusty frame that accommodates the wigs and plastic jewelry displayed in the wretched showcases). Signs of death also appear in many photos of closed, sealed shops, crumbling entrances, improvised signs reading ‘liquidation sale’, ‘permanently closed’. The courtyards in between the shops in her photos seem

45


become digital and net-based, Allenby welcomes physical contact, unmediated sensuality. At this point in time, the past still present - even if only in its faded, decaying version - the present accommodating traces of a glorious past on the one hand and signaling the changes of tomorrow on the other, the photographer France Lebée-Nadav directs her gaze and lens toward the street, which is right around the corner from her studio. At this point in time, as people experience the world through mediated communication - screens, software, pixels, algorithms - Lebée-Nadav steps out into the world outside her door, walking around, experiencing it, documenting it directly. Without compassion, with compassion. In order to document a street in decay, as Rina Goren nicely put it, one must love the street. Just as the sentence, and not the word, is the basic unit of language, the street, and not the building, is the basic urban unit. Not the house, not the pathway, not the passageway. The Street. And especially such a street as Allenby, what you would call a ‘mixed-use’ zone - residence, offices, commerce, leisure. A street which is not a mere passage between one place and the other, but is rather in itself composed of micro-destinations, stops along the way. The street as the ultimate space for the flaneur, as Walter Benjamin wrote. Flaneuring as a craft of investigation, research, thought, excitement, encounter, dialogue with and on the environment. As the photography equipment became lighter, more portable, it also became what Susan Sontag calls an ‘extension of the eye’, mostly that of the flaneur, “whose sensibility was so accurately charted by Baudelaire”. “The photographer is an armed version of the solitary walker reconnoitering, stalking, cruising the urban inferno, the voyeuristic stroller who discovers the city as a landscape of voluptuous extremes” (Susan Sontag, On Photography, p. 55). Flaneur-photography is primarily identified with Eugène Atget, the French photographer who flaneuredmapped-photographed-documented the dramatic change which Paris underwent in the last quarter of the 19th century and early 20th century, transitioning from a spatial environment with a monarchic-imperial socioeconomic structure, to a modern, capitalist, nationalist zone - moments before ‘the world of yesterday’, as Stefan Zweig calls it, was destroyed, dwindled away, stepped aside as the unpredictable world of tomorrow, unbenevolent, took its place. On the one hand, Lebée-Nadav hence continues a tradition of urban flaneur photographers that includes Atget, Brassaï, Garry Winogrand, Diane Arbus, Berenice Abbott, Bruce Davidson, Lee Friedlander, and

46


The General’s Downfall Gilad Meltzer

These are the places I walk into. A wry-faced store-owner welcomes me in, realizing that I’ve come to look at the decay. Rina Goren, Facebook post, 11 October 2017 My first memories from Allenby Street date back to the early 1970s. During the Passover holiday, while staying with my great grandfather and grandmother who lived nearby, my younger brother and I would to go to the Allenby Cinema, watch movies - Chitty Chitty Bang Bang, Louis de Funès, cowboys and Indians - and buy American ice-cream with chocolate sauce on our way back. Needless to say, these are very sweet memories. Years later, when I came from New York to visit the city of my childhood, I was told that the cinema had been turned into a nightclub, and that several nightlife venues had been opened around it, but nonetheless I was assured that “the action now takes place on a small nearby street, Shenkin”. While Shenkin and other streets in the area were rejuvenating, the veteran general was greying, growing old, neglected. Its shops were also growing old and grey, or otherwise they became mere clothing and footwear extensions of the Carmel Market, and even the nightclub was closed down. As I write this, the cinematurned-nightclub is being torn town, to be replaced with yet another real estate project. Photography, fashion, furniture, and book shops hang onto their dusty existence here and there, living on borrowed time as the next generation clearly takes a different path. Over the past decade, just like the rest of Tel Aviv, Allenby Street has undergone an accelerated process of real estate development. Every building, store, and piece of property is appraised based on its economic value, while its aesthetic, historical, and not to say sentimental-nostalgic values are considered minor, if at all, in the planning of Allenby’s future. Allenby is an analogical street. It neither flashes nor flickers. The storefronts and signs are not computerized or digitized; they too are the fading traces of a disappearing era. Allenby, with all its filth and neglect, and perhaps because of it, evokes memories and feels like a city; a city as a place of diversity, vivacity, antagonism, functionality, movement, commerce, noise, activity, surprise, disappointment. Allenby is humane, voluptuous, non-artificial. As trade and human interaction change and

47


48

ספר  
ספר  
Advertisement