Page 1


4


‫ציוני דרך בחייה של נעה‬ ‫ ‬

‫•תאריך לידה‪ ,28.8.1960 :‬ה´ אלול תש”כ‬

‫ ‬

‫•הורים ‪ :‬פנינה ויוסק’ה יהלום‬

‫ ‬

‫•אחיות ‪ :‬תמי‪ ,‬ענת‪ ,‬יעל‬

‫ ‬

‫•‪ :1964‬גן “פשוש”‬

‫ ‬

‫•‪ :1966-1965‬עם המשפחה בפאריס‬

‫ ‬

‫•‪ :1978-1968‬קבוצת כנרת ‪ -‬בית ירח ‪ -‬כיתת “חצב”‬

‫ ‬

‫•‪ :1981-1979‬צבא‬

‫ ‬

‫•‪ :1982‬שנה לימודים ב”אורנים”‬

‫ ‬

‫• ‪ :1985-1983‬האוניברסיטה העברית בירושלים – ספרות עברית והיסטוריה‬

‫ ‬

‫•תעודת הוראה במכון “כרם” בירושלים‬

‫ ‬

‫• ‪ :26.5.1986‬נישואין עם עודד רגב‬

‫ ‬

‫•‪ :1987‬הגעה למעגן מיכאל‬

‫ ‬

‫•‪ :1988-1987‬מחנכת ומורה של כיתת “גומא” בביה”ס המקומי מעגן מיכאל‬

‫ ‬

‫• ‪ :1989‬מחנכת ומורה ב”ביה”ס המשותף חוף הכרמל”‬

‫ ‬

‫•‪ :9.9.1990‬לידת סלע‬

‫ ‬

‫•‪ :19.7.1996‬לידת אדוה‬

‫ ‬

‫•רכזת הוראה ומובילת שינוי בחטיבת הביניים ב”ביה”ס המשותף חוף הכרמל”‬

‫ ‬

‫•‪ :2001-2000‬לימודי תואר שני ב”לסלי קולג’ “ – שילוב אמנויות בהוראה‬

‫ ‬

‫•‪ :23.12.2003‬גילוי המחלה (סרטן מסוג מיאלומה)‬

‫ ‬

‫•תאריך פטירה‪ ,30.11.2007 :‬כ´ כסלו תשס”ח‬

‫‪5‬‬


‫קורות חייה של נעה כפי שכתבה לעבודת השורשים של סלע‬

‫נ‬

‫ולדתי בקיבוץ כנרת‪ ,‬ב‪ 28-‬באוגוסט ‪ ,1960‬בת רביעית לפנינה ויוסקה יהלום‪ ,‬אחרי תמי‪ ,‬ענת ויעל‪.‬‬

‫שים לב לתאריך ‪ -‬יומיים לפני תחילת הלימודים‪ .‬אומנם בשנותיי הראשונות לא הייתי תלמידה‪ ,‬אולם‬ ‫מכיוון שאימא שלי הייתה מורה (בכל רמ”ח אבריה ונשמתה)‪ ,‬אני תמיד מתרצת בסמיכות התאריך‬ ‫לתחילת השנה את הסיבה לכך שאף פעם לא היה פנאי לציין את יום ההולדת שלי בחגיגות‪( ...‬וברצינות‪,‬‬ ‫ימי הולדת אף פעם לא היו סיבה למסיבה במשפחתנו‪ ,‬לא זכורות לי מתנות גדולות ובוודאי לא עוגות‬ ‫יומולדת מעוצבות‪ .)...‬אבל אני יודעת שגודלתי באהבה‪ ,‬ויש לי הרבה רווחים מכך שאני ה”קטנה”‬ ‫במשפחה‪ ,‬גם היום‪ ,‬בגיל ‪.42‬‬

‫ה‬

‫זיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש‪ :‬ערב שישי‪ ,‬כולם חוגגים על הדשא הגדול‪ ,‬ואני עם רויטל טמיר‬

‫עומדות מול החלון של בית הילדים שלנו ובוכות‪ ,‬עד שאבא שלי בא ולוקח את שתינו לחגיגה‪( .‬לימים‬ ‫ביררתי עם ההורים את הפרטים‪ ,‬וכנראה שזה אירע בחגיגת בת המצווה של תמי‪ ,‬אחותי הבכורה)‪ .‬בית‬ ‫הילדים שלנו היה אז צמוד לחדר האוכל ולדשא הגדול שעליו נערכו החגיגות הקיבוציות‪ .‬אני מציינת זאת‬ ‫מכיוון שכפי שאתה יודע‪ ,‬גדלתי בלינה המשותפת‪ :‬בבית הילדים הייתה המיטה שלי‪ ,‬הפינה שלי‪ ,‬המקום‬ ‫שבו אכלנו‪ ,‬שיחקנו וחיינו רוב היממה‪ .‬למיקום שלו‪ ,‬למבנה ולפינה שלי – הייתה חשיבות ומשמעות רבה‪.‬‬

‫‪6‬‬


‫ה‬

‫יינו פעוטון של תשע בנות וגדלנו יחד מגיל אפס (ממש כך‪ ,‬הרי כשאימא חזרה איתי מבית החולים‪ ,‬היא‬

‫הביאה אותי לבית התינוקות ולא הביתה‪ )...‬ועד גיל ארבע‪ .‬חווינו יחד את התקפת האפנדיציט של תאיר‪,‬‬

‫התחפשנו יחד בפורים ל”אליעזר והגזר” (ואני – הגזר)‪ ,‬וכשהוריי נסעו לחודש לחו”ל כשהייתי בת ארבע‪,‬‬ ‫באופן הכי טבעי “אומצתי” ע”י זיוה‪ ,‬המטפלת שלנו‪ ,‬להיות לה לבת‪.‬‬

‫ב‬

‫שנים הללו אבא שלי עבד ב”מוסד” (“לתפקידים מיוחדים”)‪ ,‬ולמעשה לא היה בבית ובארץ תקופות‬

‫מאוד‪-‬מאוד ארוכות (‪ 6-3‬חודשים בכל נסיעה)‪ .‬מפתיע אותי‪ ,‬אבל איני זוכרת כלל סצנות של פרידה‬ ‫וגעגועים‪ ,‬כנראה מתוך שגדלתי כך ומשום שההורים שלי היו מאוד שלמים עם החשיבות של המשימה‬ ‫הלאומית‪ .‬אבל סמוך ליום הולדת חמש שלי החליטו ההורים שלי שדי‪ ,‬הניתוק קשה עליהם‪ ,‬ונסענו כולם‬ ‫יחד לשנתיים לפריז‪ ,‬להיות עם אבא‪( .‬גם שם הוא היה מרבה להיעדר מן הבית לצורך משימות עלומות‪,‬‬

‫אבל משך הזמן התקצר והיינו משפחה “על אמת”)‪ .‬‬

‫‪7‬‬


‫ב‬

‫כיתה השתלבתי חזרה מאוד מהר‪ ,‬אבל הילדים חזרו והדגישו בפניי‬

‫שהפסדתי חוויה ‪ -‬את מלחמת ששת הימים‪ ,‬את הישיבה במקלט ובעיקר‬ ‫לראות את מזל סרי‪ ,‬המטפלת שלנו‪ ,‬בוכה כשהודיעו על שחרור ירושלים‪.‬‬

‫רק שנה אחר כך התחילה תקופת “מלחמת ההתשה”‪ ,‬שנמשכה כשלוש‬ ‫שנים ובה הירדנים היו מפגיזים כמעט מדי לילה את הישובים לאורך‬ ‫הגבול (אשדות יעקב‪ ,‬גשר)‪ .‬גם אנחנו היינו רצים באמצע הלילה למקלט‬ ‫ומתארגנים שם ללינה במיטות הרב קומתיות שהיו מוכנות שם‪ .‬אבל‬ ‫כנראה שזה לא קרה בכל לילה‪ ,‬כי זכורות לי חוויות מסעירות מלילות‬ ‫של לינה משותפת‪ :‬מחכים שכל ההורים ילכו‪ ,‬ואז נפגשים בחדר אחד‪,‬‬ ‫מחליטים על נושא להצגה‪ ,‬וכל זוג מכין קטע מופע‪ ,‬בדרך כלל משחזר‬ ‫את ריקודי פורים או משהו שהכנו בכיתה באותה תקופה‪ .‬ופתאום‬ ‫קריאה‪“ :‬השומרת באה!” וכולנו בורחים או גרוע מזה ‪ -‬מסתתרים מתחת‬ ‫למיטות‪ ,‬מקווים שבחושך היא תחשוב שהכול בסדר‪...‬‬

‫‪10‬‬


‫או לילות שבהם השתנתי במיטה‪ ,‬וקר לי ואני עומדת במרכז החדר הגדול‪ ,‬מרימה פניי אל האינטרקום‬ ‫המותקן קרוב לתקרה וקוראת בקול‪“ :‬שומרת לילה‪ ,‬עשיתי פיפי!” בדרך כלל‪ ,‬עוד לפני שמישהו הגיע‬ ‫(אף פעם לא ידענו מי שומרת לילה השבוע ולעיתים לא הכרנו את הבחורות הללו)‪ ,‬רויטל חברתי הייתה‬ ‫מתעוררת ובתושייה מכסה בערימת מגבות את הסדין הרטוב‪ ,‬כדי שאוכל להמשיך לישון‪ .‬‬ ‫היו לנו המון חגיגות ומופעים בבית הספר‪ ,‬וזכורות לי היטב החגיגה בכיתה ב’ לקבלת ספר התורה (עם‬ ‫השיר הידוע “נערה טובה יפת עיניים‪ ,‬הטי כדך השקיני מים‪ ”...‬וגם ריקוד תימני של כל הבנות ושיר ביידיש)‪,‬‬ ‫וקבלות שבת שבהן התכנסנו כל ילדי בית הספר בכנרת‪ ,‬מכיתה א’ ועד כיתה ח’ ‪ -‬לשיר‪ ,‬לשמוע סיפור‬ ‫ולהתכבד בתה מתוק וקר וצ’יפס מטוגן וקר‪( .‬מטעמים שאין‪ ,‬אין להשיג היום בשום מטבח יוקרתי‪ ,‬לצערי‪ )...‬‬ ‫הכיתה וחברת הילדים היו מרכז חיינו‪ :‬יחד התחלנו בכיתה ה’ לעבוד בפינת החי ‪ -‬לקום בחמש וחצי לפנות‬ ‫בוקר לחלוב את העיזים (“כלנית”‪“ ,‬רקפת” ו”בובולינה” נתנו הכי הרבה חלב!)‪ ,‬יחד הלכנו לקראת ראש‬ ‫השנה ולקראת פסח לסנדלרייה כדי שהסנדלר ייקח מידות ויתפור לנו נעלים או סנדלים (רק מכיתה ה’‬ ‫אפשר היה לבחור בין אדום‪ ,‬חום ושחור)‪ ,‬משם החוויות של מיצי החתולה שגידלנו יחד ושהמליטה בתא‬ ‫הבגדים שלי‪ .‬‬

‫מ‬

‫כיתה ד’ הייתי כבר “משכיבה” את עצמי לבד‪ ,‬ואחרי שאימא לימדה אותי להחליף ציפה וציפית ‪ -‬אפילו‬

‫ביום המיועד לפעולה זו כבר לא הייתה באה איתי‪ .‬מדי אחר הצהרים היינו נפגשים בחדר של ההורים‪,‬‬ ‫אבל לא זכורות לי חוויות משפחתיות של יום‪-‬יום‪ .‬כן זכורות לי נסיעות בג’יפ של הקיבוץ לגשר‪ ,‬לדודים‬ ‫(ויעל מפחדת נורא כי הגבול הירדני פרוש לרגלינו והדרך מפותלת ומשובשת)‪ ,‬ואפילו נסיעה בג’יפ לחופש‬

‫בבאר‪-‬שבע אצל משפחת כ”ץ‪ ,‬חברינו הטובים מימי פריז‪ .‬מאוחר יותר הייתה לאבי “פורד קורטינה” של‬ ‫הגזבר‪ ,‬ומדי חופש הייתי נוסעת לבאר‪-‬שבע לבלות עם חן‪ .‬בקיץ היינו יוצאים למחנות של התנועה שנמשכו‬ ‫‪ 5-4‬ימים‪ ,‬ואם חזרת עם שאריות של קול או עם פיסת פנים לא מטונפת ‪ -‬ראוי היית להתבייש‪ ,‬כי זה היה‬ ‫סימן שלא השקעת מספיק‪.‬‬

‫ב‬

‫מיוחד אני זוכרת את המחנה בכיתה ד’ שהיה כולו בסימן “האדם הקדמון”‪ .‬בכל בוקר היינו מתכנסים‬

‫ל”טקס של השבט”‪ ,‬ומקבלים בברכה ובכפיפת ברך את “ראש השבט שלנו” שהיה אז רק בשנת שירות‬ ‫אחרי י”ב‪ ,‬ובשבילנו היה אלוהים אמתי‪ .‬כשיצאנו ל”מלחמה” מול השבט האחר פחדתי באמת‪ ,‬וממש רצתי‬ ‫לקראת האויבים כדי “ליפול בשבי וזהו”‪ ,‬שרק לא אצטרך ללכת מכות עם מישהו‪.‬‬ ‫במחנה של כיתה ה’ שיחקנו מעפילים‪ ,‬והיינו צריכים להתגנב בלילה בחושך‪ ,‬עם “פזצטות” וכל מה שצריך‪.‬‬

‫להזכירך‪ ,‬היינו כיתה של בנות (עם ‪ 4‬בנים בלתי משמעותיים)‪ ,‬אבל במחנות לחמנו כמו לביאות‪.‬‬ ‫‪ ‬וכן‪ ,‬בכל קיץ היינו יוצאים לשבוע קייטנה‪ ,‬שרובו היה לחוף הים התיכון‪ .‬כמה פעמים ישנו באיזה בית ספר‬ ‫ריק בגבעת‪-‬אולגה‪ .‬תסריט קבוע‪ :‬אני מפחדת מהגלים ובקושי נכנסת בעמידה למים (ובאוגוסט כידוע‬ ‫לנו‪ ,‬הים הכי מסוכן בשנה)‪ ,‬ואבא שלי כמנהל הקייטנה נשרף בשמש‪ ,‬ובכל ערב עושה לו אחת המטפלות‬ ‫טיפול הרגעה לגבו הצרוב ‪ -‬מורחת לו לבן קר‪ ...‬חוויה מיוחדת ושמורה לקייטנות הייתה “יום עיר”‪ :‬אחר‬ ‫הצהריים שבו אנחנו מקבלים ‪ 5‬לירות (השקלים של אז) כל אחד‪ ,‬ומשוחררים למשך שעה לרחובה של עיר‬ ‫(חדרה‪ ,‬נהריה) להשתמש בכסף‪ .‬כילדי קיבוץ הייתה זו כמעט ההזדמנות היחידה שלנו להתנסות בדבר‪ .‬‬

‫‪11‬‬


‫כ‬

‫‪12‬‬

‫שהייתי בכיתות ה’‪-‬ו’‪-‬ז’‪ ,‬אימא שלי הייתה עם אבא‬

‫ואני ביקשנו לישון יחד‪ ,‬למרות שהמטפלות חשבו שהגיע‬

‫בתל‪-‬אביב ולמדה באוניברסיטה‪ ,‬ורק בימי שלישי‬

‫הזמן “להפריד בין בנים לבנות”‪ .‬היום אני יודעת שהוא‬

‫ובסופי שבוע ההורים היו בבית‪ .‬אחר הצהריים היינו‬

‫פחד הרבה יותר ממני‪ .)...‬קרוב למבנה המגורים הייתה‬

‫משחקים “עמודו”‪“ ,‬מחבואים”‪“ ,‬גומי” ו”דודס” (לפי‬

‫כיתת הלימוד שלנו‪ ,‬ובה שכנה הטלוויזיה הנגישה ביותר‪,‬‬

‫העונה)‪ ,‬ובחורף כשאי אפשר היה להיות בחוץ‪ ,‬הייתי‬

‫ועל אף שהייתה בשחור‪-‬לבן (לא ידענו שזה יכול להיות‬

‫“מתאמצת” כל פעם אצל חברה אחרת שלי‪ .‬לא הרגשתי‬

‫צבעוני)‪ ,‬היא הייתה מקור משיכה‪ ,‬ובמונדיאל של ‪1972‬‬

‫את עצמי אומללה‪ ,‬גם לא מכך שרווחה אז התופעה‬

‫היינו נפגשים מדי ערב כל החבר’ה לראות את משחקי‬

‫שילדים עברו לישון בחדרי ההורים‪ ,‬ובכיתה נשארנו רק‬

‫הכדורגל‪ .‬ידעתי אז לנתח את מהלכי המשחק של יוהן‬

‫יובל שפרירי ואני‪ .‬זכורות לטובה שומרות הלילה שהרשו‬

‫קרויף ההולנדי ובקנבאואר הגרמני‪...‬‬

‫לי לקרוא גם באמצע הלילה‪ ,‬ויותר מכך – השאירו את‬

‫ש‬

‫האור דולק‪ .‬לומר שאני מפחדת לא עלה על הדעת‪ ,‬גם‬

‫‪ ‬‬

‫לא היה למי‪( ...‬הקבוצה שלנו הייתה אז במבנה חדש‬

‫נסענו לשישבת בקיבוץ הדתי לביא‪ ,‬ואני זוכרת את‬

‫ומרווח שבנו לנו בשנות הרווחה שאחרי מלחמת ששת‬

‫הביקור בבית הכנסת‪ ,‬את ארוחת ליל שישי בחדר‬

‫הימים‪ ,‬אך הוא היה בקצה הקיבוץ‪ ,‬על גבול הפרדס‪ .‬יובל‬

‫האוכל ‪ -‬כשלכל משפחה שמור שולחן מיוחד כמו בליל‬

‫נת הבר‪-‬מצוה שלנו הייתה שנה מלאה בפעילויות‪:‬‬


‫הסדר‪ ,‬ומיד עם סיום הארוחה נשארים כולם לשיר‬

‫משפחתית)‪ .‬במסגרת העבודה הזו נסעתי הרבה עם‬

‫ביחד בהתלהבות שירי שבת‪ .‬אף אחד מהבנים לא עלה‬

‫אבא לקליה‪ ,‬למצפה שלם‪ ,‬לעין גדי וגם למערות קומראן‪,‬‬

‫לתורה‪ ,‬למיטב זכרוני‪ ,‬ועוד לא היה בית כנסת בכנרת‪.‬‬

‫שהייתה בהן התיישבות לפני ‪ 2000‬שנה כמעט‪ .‬נפגשתי‬

‫לא כתבנו עבודת “שורשים”‪ ,‬אבל כל אחד כתב עבודה‬

‫עם האנשים שקיבלו החלטות מדיניות אז‪ ,‬והייתה לי‬

‫בנושא אישי‪ .‬אני בחרתי לכתוב על ההתיישבות לחופי ים‬

‫תחושה שאני חוקרת אמיתית‪ .‬‬

‫המלח לאורך הדורות‪ ,‬כנראה בגלל שאבא שלי היה אז‬

‫יחד עם אבא השתתפנו אז בסדר פסח המרכזי לצה”ל‬

‫ראש אגף הנוער והנח”ל במשרד הביטחון‪ ,‬ועסק הרבה‬

‫שהתקיים באותה שנה ב”מחנה ‪ .”80‬לראשונה בחיי סדר‬

‫מאוד בליווי היאחזויות שהוקמו בשטחי בקעת הירדן‬

‫פסח שמחפשים בו אפיקומן‪ ,‬ששרים בו שירים שאיננו‬

‫ורמת הגולן‪ .‬ההיאחזויות הללו הפכו אח”כ ליישובים‪,‬‬

‫מכירות‪ .‬יחד עם אבא נסענו לפסיטבל הזמר של אותה‬

‫והייתה להורים שלי תחושה שעושים כאן מעשה ציוני‬

‫שנה (מתי כספי שר את “ואותך” וזכה בנקודה אחת‪ ...‬שיר‬

‫ממדרגה ראשונה‪ ,‬כי לפי תפיסתם רק מקום שבו יישוב‬

‫שהפך נצחי)‪ ,‬ויחד עם אבא היינו בהופעת הבכורה של‬

‫יהודי‪ ,‬ישראלי ‪ -‬הופך אותנו היהודים לבעלי השטח‪( .‬אני‬

‫להקת הנח”ל שבה שרו גידי גוב וירדנה ארזי‪ .‬אני זוכרת‬

‫מציינת את השותפות של שני ההורים‪ ,‬כי אימא שלי‬

‫שלמחרת סיפרתי בהתרגשות לחברותיי על ההופעה‬

‫הייתה מעורבת מאוד בבחירת שמות להיאחזויות הללו‪,‬‬

‫ועל השיר הכי מרגש שהיה שם‪ ,‬שזכרתי ממנו רק שורה‬

‫ובכלל‪ ,‬טקסי העלייה לקרקע היו במידה רבה חגיגה‬

‫אחת‪“ :‬אהבה מקודשת בדם ‪ -‬את תשובי בינינו לפרוח‪”...‬‬

‫‪13‬‬


‫כ‬

‫עבור שלוש שנים‪ ,‬אחרי שהתחתנו והיינו כבר‬

‫בעלי מקצוע‪ ,‬החלטנו לא לגור בעיר‪ ,‬בירושלים‪,‬‬ ‫וכפי שאבא סיפר לך ‪ -‬בדרכנו למצפה בגליל‬ ‫הגענו למעגן מיכאל וראינו כי טוב‪.‬‬

‫כאן‪ ,‬בשנה הראשונה‪ ,‬הייתי מורה של כיתת הבר‬ ‫מצווה ‪ -‬כיתת “גומא”‪ .‬אז כיתות ז’‪-‬ח’‪-‬ט’ של מעגן‬ ‫מיכאל היו שייכות לבית הספר המקומי‪ ,‬הכיתות‬ ‫היו במבנה של “כוללת”‪ ,‬ובעת השיעור הראשון‬ ‫היינו מריחים מעבר למחיצה את ריחות החביתות‬ ‫שהמטפלת מכינה לנו‪ .‬אתה יכול לנחש בוודאי עד‬ ‫כמה הצלחנו להתרכז‪.‬‬ ‫כמורה הייתה לי מעורבות עצומה בכל תחומי‬ ‫החיים של התלמידים שלי‪ :‬החל מניקיון הכיתה‬ ‫בשעה ‪ 6:45‬לפני הלימודים‪ ,‬דרך חובתם לטפל‬ ‫בסוסים‪ ,‬לימוד רוב המקצועות על ידי‪ ,‬ועד נעלי‬ ‫הספורט לאימוני הכדורסל‪ ,‬וכמובן ערבי שישי‪.‬‬ ‫ניסיתי להפיק איתם שנה מעניינת ומגוונת (נסענו‬ ‫לקיבוץ דתי‪ ,‬למדנו על המוסדות והוועדות בקיבוץ‪,‬‬ ‫טיילנו עם ההורים למכון “איילון” שרק נפתח אז‪,‬‬

‫‪24‬‬


‫הילדים למדו לתקן לתפור ולבשל‪ ,‬ניווטנו ב”חלוץ בודד”‪ ,‬וקיימנו‬ ‫ערב “שורשים”)‪ .‬מן הילדים למדתי להתבונן בים ולזהות את‬ ‫האופי של היום‪ ,‬לקטוף פטל‪ ,‬לטייל לנחל תנינים ומה זה “גשר‬ ‫חבלים”‪ .‬אבל מחוסר ניסיון וחוסר הבנה כפיתי עליהם הצגת בר‬ ‫מצווה ארוכה ומשעממת‪ ,‬ולכל אורכה נאלצו הילדים להסתובב‬ ‫על הבמה מחופשים לעכברים‪( ...‬עד היום אני מכירה להם תודה‬ ‫על כך שהם לא נוטרים לי איבה‪ ,‬ובכל זאת מברכים אותי לשלום‬ ‫ואף משתפים אותי במה שעובר עליהם בחייהם‪).‬‬

‫‪25‬‬


‫ברכת השבת שלנו‬ ‫שבת שלום לשבוע שחלף‪,‬‬ ‫שלום למשימות והאתגרים שהיו בו‪,‬‬ ‫שלום להצלחות ולטעויות שעשינו‪,‬‬ ‫שלום לעצב ולשמחה שהרגשנו‪.‬‬ ‫‪ ‬ושלום לך שבת‪ ,‬שבת מנוחה‪,‬‬ ‫שבת אחים ואחיות והורים (וחברים) גם יחד‪.‬‬ ‫נביט לרגע זה בעיני זה‪,‬‬ ‫ונדע כמה עשירים ומאושרים אנחנו ברגע זה‪ .‬‬

‫(אפשר להשיק כוסות ולומר “שבת שלום”)‬

‫הברכה נכתבה על ידי נעה לבקשתה של הגר חברתה‪ ,‬שביקשה לצקת תוכן חילוני לארוחת יום שישי ‪.‬‬ ‫מאז נוהגים במשפחתנו ובמשפחות נוספות‪ ,‬לברך ביום שישי בברכת השבת שכתבה נעה ‪.‬‬

‫‪30‬‬


31


34


‫בשנת ‪ 2001-2000‬למדה נעה לתואר שני‬ ‫בלסלי קולג’ ‪ -‬שילוב אמנויות בהוראה‪.‬‬ ‫בתקופה זו החלה נעה לתעד ולכתוב ביומניה‪.‬‬

‫‪35‬‬


36


37


‫מהי הכתיבה בשבילי?‬

‫א‬

‫ני מהרהרת ‪ -‬מה היא הכתיבה בשבילי? המדיה של הכתיבה היא בשבילי הכי מהירה והכי יעילה לבטא רעיונות‪,‬‬

‫מחשבות שמתרוצצות בראשי‪ .‬אני לא מצליחה להתמודד בכתיבת “דפי הבוקר” כהמלצת “דרך האמן”‪ ,‬ומסרבת‬

‫למשמעת עצמית בתחום הרגלים של כתיבה‪.‬‬ ‫היומן הזה הוא אוצר כל הדברים שכתבתי‪ .‬בערבוביה ובשלום נחים כאן זה בצד זה שירים ותשובות לשאלות שנשאלתי‬ ‫במהלך הלימודים‪ ,‬חלומות ודברים שכתבתי בסערת נפש‪.‬‬ ‫בדרך כלל אני “כותבת” קודם את הדברים בראשי‪ ,‬אבל חביבים עלי מאוד דווקא הקטעים שכתבתי בלי לחשוב רגע קודם‪.‬‬ ‫מופשט – האם אפשר לכתוב מופשט?‬ ‫המילים ברורות הן‪ ,‬ובדרך כלל אני לא מצליחה לעצור את הביקורת העצמית ואת מנגנוני הפיקוח שבי בבחירת המילים‪.‬‬ ‫זה גם הייחוד והיתרון של הכתיבה על פני הציור למשל‪ ,‬אליו אני פונה כשאני מרגישה צורך “לשפוך” רגשות ותחושות מבלי‬ ‫לקרוא להם בשמות או לנסות לבאר אותם‪.‬‬ ‫לפעמים אני כותבת כדי לתעד חלומות שנראים לי משמעותיים‪ ,‬התלבטויות שמטרידות אותי‪ ,‬חוויות חזקות – לפעמים‬ ‫התובנה מגיעה תוך כדי הכתיבה או מיד עם הקריאה‪.‬‬ ‫לפעמים אני יודעת – זה מחכה ושמור לי כאן בכתב‪ ,‬ביום מן הימים כשאחזור ואקרא – אגלה כאן את מה שלא יכולתי‬ ‫לראות עכשיו‪.‬‬

‫“ובקיץ הוא יוצא מעצמו‬ ‫ובסתיו הוא חוזר אל עצמו‬ ‫מבחין בין זה לזה‬ ‫ומבין לעצמו”‬ ‫נתן זך‬ ‫ ‬ ‫יש בעומק לבי חששות מן “ההוצאה לאור” של הדברים שכתבתי‪ .‬אני מתרצת לעצמי שאין לי צורך בחוות דעת של קוראים‪,‬‬ ‫או שאין בדברים ערך – אבל האמת היא שהמעצור האמתי הוא חשש‪ ,‬ממש כמו הפחד או הכאב העמוק מן הלידה‪ ,‬מן‬ ‫היציאה אל האור‪.‬‬ ‫רק מעט‪-‬מעט ממה שכתבתי כאן העתקתי ונתתי לאנשים יקרים לי‪ ,‬והרגשתי שאני נותנת להם מתנה אמתית ומיוחדת‪.‬‬

‫מהם דפי הבוקר?‬ ‫דפי הבוקר הם שלושה עמודים של כתיבה שוטפת שמתבצעת בבוקר כפעולה‬ ‫ראשונה‪.‬‬ ‫בדפי הבוקר הכול אפשרי‪ .‬דפי הבוקר יכולים להכיל כל דבר‪.‬‬

‫‪38‬‬


39


‫ָלצֵאת‬ ‫ְמי ֶאל‬ ‫ֵמ ַעצ ִ‬ ‫חֹפש‬ ‫ַה ֶ‬ ‫ָטים ַה ְּק ַטּנִים‬ ‫ְל ַדּיֵק ַּב ְּפר ִ‬ ‫רֹח‬ ‫ִמ ַ‬ ‫וְל ְ‬ ‫ְה ָּפגֵׁש עִם ַה ְּפ ָחדִים‬ ‫לִ‬ ‫ְמֹח‬ ‫וְִלצ ַ‬ ‫לָעּוף‬ ‫ִהיֹות ְמ ֻח ֶּברֶת‬ ‫וְל ְ‬ ‫ׁש ַּתּנָה‬ ‫ֲאנִי ִמ ְ‬ ‫ּולְעֹולָם ֹלא חֹוֶזרֶת‬ ‫ַמ ְב ִחינָה‬ ‫נּופה‬ ‫ָטים יֵׁש ְּת ָ‬ ‫ׁש ַּב ְּפר ִ‬ ‫ֶ‬ ‫ְמי‬ ‫ֲאנִי ְל ַעצ ִ‬ ‫ְמ ִבינָה ‪.‬‬

‫ָל ֵצאת‬ ‫‪ִ 2000‬מי ֶאל‬ ‫בחינת קבלה ללסלי אוגוסט ֵמ ַע ְצ‬ ‫ַהח ֶֹפש‬ ‫ְל ַדּיֵק ַּב ְּפ ָר ִטים ַה ְּק ַטּנִ ים‬ ‫ו ְִל ְמר ַֹח‬ ‫ְל ִה ָּפגֵ ׁש ִעם ַה ְּפ ָח ִדים‬ ‫ו ְִל ְצמ ַֹח‬ ‫ָלעּוף‬ ‫ו ְִל ְהיֹות ְמחֻ ֶּב ֶרת‬ ‫ֲאנִ י ִמ ְׁש ַּתּנָ ה‬ ‫ְּולע ָֹולם ֹלא חֹוזֶ ֶרת‬ ‫ַמ ְב ִחינָ ה‬ ‫ֶׁש ַּב ְּפ ָר ִטים יֵׁש ְּתנ ָּופה‬ ‫ֲאנִ י ְל ַע ְצ ִמי‬ ‫ְמ ִבינָ ה ‪.‬‬ ‫בחינת קבלה ללסלי אוגוסט ‪2000‬‬

‫‪44‬‬


45


‫היום התאימו לי הצבעים החמים‪ ,‬ומעט צבעים הצליחו ליצור גיוונים ושילובים מעניינים‪.‬‬

‫‪48‬‬


49


‫כ‬

‫די להתחבק צריך אומץ‪.‬‬

‫לעמוד כך‪ ,‬בידיים פשוטות לצדדים חשוף כולך‪ ,‬תופס מרחב‪.‬‬

‫הרי ה”שותף”(?) שלך עלול לתת לך אגרוף בבטן הרכה‪.‬‬ ‫או גרוע מזה – להישאר שם‪ ,‬עומד רחוק ומסויג‪“ ,‬לא רוצה אותך” – ולשבור את לבך‪.‬‬ ‫בשביל להתחבק צריך שותף – מישהו שיתקרב‪ ,‬שיגע‪ ,‬שיסגור עליך את זרועותיו – ויכיל אותך‪ ,‬יהיה משענת מולך‪.‬‬ ‫אולי אפילו יתרפק‪ ,‬ואז תצמח מתוכך העוצמה‪ ,‬החום יזרום מן הלב עד לקצות הרגליים‪ ,‬עד לקצות הידיים‬ ‫העוטפות ותוכל להישען‪ ,‬לנוח!‬ ‫בשביל להתחבק – צריך זיכרון של חיבוק רך ואוהב של אימא‪ ,‬של חיבוק חזק ומגונן של אבא‪ ,‬של חיבוק שאין לו‬ ‫קץ ואין לו תנאי‪.‬‬ ‫בשביל חיבוק צריך שותף שווה – שמקשיב עם הגוף‪ ,‬שמרגיש עם הלב‪ ,‬שמייצב אותך ומתהלך איתך‪.‬‬

‫‪60‬‬


61


62


‫“כל אדם חייב מקום שאליו יוכל ללכת‬ ‫ולצאת מדעתו בשלווה”‪.‬‬

‫במי השפיר של הבריכה‪.‬‬ ‫מפלי אור ירוק ופיסות כחול‪.‬‬ ‫מאחורי אוגד עיניים‬ ‫מתפורר חול הים של נתניה‪.‬‬ ‫במעמקי “חייה הכפולים של ורֹוניק”‬ ‫השתקפות‬ ‫חיי שלי‪,‬‬ ‫בגלי הדמעות גדותיי נמסים‬ ‫אני טובעת בים העשב‬ ‫ישננה‪.‬‬ ‫נועה רגב‪2001 ,‬‬

‫‪63‬‬


‫א‬

‫מרתי לעצמי ולעודד‪“ ,‬לא ברור לי למה‪ ,‬אבל יש לי משהו לא פתור עם פרידה”‪ .‬אפילו למקרא המילה הזאת‬

‫עולות דמעות בעיניי‪ .‬זה עוד יתבהר בהמשך‪ ,‬מתי שהוא‪.‬‬

‫‪68‬‬


‫רעיון ‪:‬‬ ‫ליצור ספר מחומר‪ ,‬לא לשרוף אותו‪ ,‬כמו הספרים העתיקים הראשונים‪ ,‬לשלב בו את הדברים האמיתיים – תמונה‪,‬‬ ‫עלה‪ ,‬דף מספר‪ ,‬חפץ יקר – ולקבור אותו בחול‪ ,‬או להניחו על שפת המים – הרוח‪ ,‬המים‪ ,‬החול יכסו אותו ויפרקו אותו‪.‬‬ ‫מאומה לא יישאר ממנו ברבות הימים‪.‬‬ ‫וליצור גם “תשליל” שלו‪ ,‬תחריט‪ /‬תעתיק ‪ -‬לחרוט מילים‪ ,‬להדביק תמונה ב”דקלים” – לשרוף ולקבור בחול‪.‬‬ ‫הוא יישאר לדורות‪ ,‬אבל הוא רק הזיכרון‪ .‬לנצח?!‬ ‫ואולי יש נחמה דווקא במה שיחזור אל האדמה‪“ ,‬מעפר אתה ואל עפר תשוב”‪.‬‬ ‫ונחמה יש בהכרה שאנחנו לא נצחיים‪ ,‬שגודלנו כגודל אדם‪ ,‬רק פירור בטבע וביקום ובזמן הענק‪.‬‬ ‫איזו דרך ארוכה עברתי מאז ש”ביקשתי להשאיר חותם בנצח” לפני כשלוש שנים?‬ ‫אולי זו דרכי להתאמן בפרידה ‪ -‬להכיר בעובדה שלא אוכל להשאיר ולהישאר לנצח; ש”הכול ישוב אל הדממה‪ ,‬זולת‬ ‫הקצף הלבן‪”...‬‬ ‫ולתעד את כל התהליך בצילום‪ ,‬ובעיקר לתעד את מחשבותיי ‪ -‬בכתיבה‪ ,‬בהקלטה‪.‬‬ ‫מה אשים בתוך הספר הזה ?‬

‫‪69‬‬


‫ָה ֲאנָ ִׁשים ֶׁש ִא ִּתי‬ ‫ֵהם ַחּלֹון‬ ‫ְלע ָֹולם ַא ֵחר‪ֶ ,‬ש ֵאינֹו ֶׁש ִּלי‬ ‫ָּבם ֲאנִ י ר ָֹואה ִמ ְסּגֶ ֶרת‪,‬‬ ‫ֶה ְק ֵשר‪ִ ,‬חּב ִּורים‬ ‫ַּד ְר ָּכם – ְּד ָב ִרים ִמ ְת ָּב ֲה ִרים‪.‬‬ ‫ו ְִאם ַה ַחּלֹון נִ ְפ ָּתח‬ ‫ר ַּוח ַר ֲענָ נָ ה‪ְ ,‬מ ִׁש ָיבה‬ ‫נֶ ֶפׁש‬ ‫ְמע ֶֹור ֶרת ַמה‬ ‫ֶש ֶא ְצ ִלי י ִַּציב ִּב ְפנִ ים‪.‬‬ ‫ו ְִאם‬ ‫ַה ַחּלֹון ָסגּור‬ ‫ַאז ּבֹו ִמ ְש ַּת ְּק ִפים ַה ָּפנִ ים‬ ‫ו ֲַאנִ י ‪ַ -‬ס ְק ָרנִ ית‬ ‫ּת ָֹוהה –‬ ‫ַמה ִמ ָּכל זֶ ה ‪-‬‬ ‫ֶׁש ִּלי?‬ ‫נעה רגב‬

‫‪76‬‬


‫ִא ָּמא‬ ‫ִמ ִּלים ְיכֹולֹות ַל ֲהרֹג‪,‬‬ ‫ִׁש ָירה ְיכ ָֹולה ְל ַל ֵּטף‬ ‫ְּבק ָֹולּה ֶׁשל ִא ָּמא‪,‬‬ ‫ְּב ֵח ָיקּה ֶׁשל ִא ָּמא‪.‬‬ ‫ִׁש ֵירי ַא ֲה ָבה ְיכ ִֹולים‬ ‫ְלע ֵֹורר ַח ִיּים‬ ‫ֶאת ַר ְח ָמּה‬ ‫ַה ַח ָּמה –‬ ‫ֶשׁל ִא ָּמא ‪.‬‬ ‫נעה רגב‬

‫ַר ַחש ָירֹק ֶׁשל‬ ‫ֲע ֵלי ֶּד ֶקל‪.‬‬ ‫ַהחֹול ִמ ְתמ ֵֹוטט ְל ַרגְ ַלי‪.‬‬ ‫ּגַ ל ִמ ְתנַ ֵּפל וְנָ סֹוג‪.‬‬ ‫ַּפ ֵּסי ֶּכ ֶסף‬ ‫ַּד ִּקים ַעל ַהחֹול‪.‬‬ ‫נעה רגב‬

‫‪77‬‬


‫ה‬

‫יום לפני שנה בערך החלטתי לנסות לכתוב יומן‪ .‬אני מגלה שאני קשורה אל “יומני היקר” ‪ .‬מקום שמותר‬

‫לכתוב בו הכול‪ :‬מחשבות ורגשות קשים ונעימים; הגיגים‪ ,‬שירים; רעיונות – שבסוף ייוולדו ואולי לא‪.‬‬ ‫היום‪ ,‬שנה מאז שאני בלסלי [קולג’]‪ ,‬במסע שלי – כמה רחוק מנקודת ההתחלה‪.‬‬ ‫גאה בשיריי‪ ,‬מראה אותם לחברים‪ ,‬משוחחת בגלוי עם מי שרק מתעניין בספרים‪ ,‬שירים‪ ,‬רגשות‪ ,‬כאבים וכו’‪.‬‬ ‫זהו‪ ,‬הוא נהיה חלק מחיי‪ .‬בכל התבוננות בעבר – רצוי ללמוד על ההווה שלי – כדי לחיות טוב יותר את העתיד‪.‬‬ ‫קודם כל איסוף הנתונים‪ ,‬השחזור ואחר כך – המפגש עם הרגשות‪ ,‬החוויות‪ ,‬התחושות‪.‬‬ ‫ואז באות התובנות והיכולת לתעד את הרגשות ולא להיות מוצפת על ידם‪.‬‬

‫‪84‬‬


‫ועוד לא אמרתי הכל‬ ‫ְועֹוד ֹלא ָא ַמ ְר ִּתי ַהּכֹל‬ ‫ְועֹוד יֵש ִלי ַמה ל ַֹומר‬ ‫ִל ְפנֵ י ֶׁש ִי ְּהיֶה ְמאֻ ָחר ו ְַה ָּק ָהל י ְִת ַּפּזֵ ר‬ ‫ו ְָכל ֶא ָחד י ְִהיֶה ז ֵֹוכר‬ ‫ַמה ֶׁש ָּכל ֶא ָחד ז ֵֹוכר ְּכ ֶׁש ֲא ֵח ִרים ִּכּלּו‬ ‫ל ַֹומר ַמה ֶׁש ָא ְמרּו ַּומה ֶׁש ֹּלא ָא ְמרּו ‪.‬‬ ‫נתן זך‬

‫‪85‬‬


‫‪21/1/2005 ‬‬

‫“גנון פשוש”‪ -‬רעיון לעבודה‬ ‫‪ ‬תשע קופסאות קרטון מוצמדות בניר דבק החובק אותן‪.‬‬ ‫אולי לכתוב עליו‪“ :‬לטיול יצאנו‪ ,‬כלנית מצאנו‪ ,‬על גבעת הדשא במערב ‪”...‬‬ ‫על כל אחת מהקופסאות‪ ,‬על פאה אחת שלה ‪ -‬לצייר ברישום את אחת מבנות הגנון; ועל הפאה העליונה‬ ‫המשותפת‪ ,‬הנוצרת מהחיבור של התשע – להדפיס את תמונתי שלי מחזיקה את הבובה קטועת הרגל‪.‬‬ ‫על יד כל דמות לכתוב‪:‬‬ ‫ ‬ ‫רויטל –‬

‫היה טוב‬

‫ ‬ ‫אסנת –‬

‫מה טוב‬

‫דגנית –‪     ‬‬

‫טוב‬

‫איילת –‪     ‬‬

‫טוב שהיה‬

‫רותי –‪      ‬‬

‫הכול טוב‬

‫רבקהל’ה – ‬

‫יהיה טוב‬

‫יפעת –‪     ‬‬

‫טוב לך?‬

‫תאיר –‪    ‬‬

‫מזל טוב‬

‫נעה –‪      ‬‬

‫ילדה טובה‬

‫כנראה בהשפעת המפגש עם טלי תמיר‪ ,‬האוצרת תערוכה בשם “לינה משותפת‪ :‬קבוצה‪ ,‬קיבוץ בתודעה‬ ‫הישראלית”‪ ,‬אני עסוקה בשאלה‪ :‬באיזו מידה השפיעה הקבוצה שבה גדלתי על תודעתי?‬ ‫מעניין שמבחינתי הקבוצה היא גנון “פשוש”‪.‬‬ ‫קבוצת הקופסאות יכולה לעמוד על ציר ולהסתובב – כמו בקרוסלה של ילדותנו‪.‬‬

‫‪110‬‬


111


‫אל החול‬ ‫ָחל ִמ ְפנֶ ה ַּבי ְָח ִסים ֵּבינִ י ֵּובין ַהחֹול‪.‬‬ ‫ּש ָהיָה ִאּזּון ָע ִדין‪ְּ ,‬כמֹו ִּב ְׁשעֹונִ ים ְמת ָֹא ִמים‪,‬‬ ‫ַמה ֶ ׁ‬ ‫ֻׁש ַּבׁש‪ַ .‬החֹול ּפ ֵֹורץ‪ָ ,‬א ְמנָ ם ְּברְך‪ֲ ,‬א ָבל ּפ ֵֹורץ‪,‬‬ ‫ֶאת ַמ ֲע ֶר ֶכת ִּבּצ ַּורי‬ ‫נִ ְצ ָּבר ַעל נְ ִת ַיבי‪ ,‬ח ֵֹוסם‬ ‫ַמ ֲע ָב ִרים ִחּיּונִ ִּיים‪ַ .‬ה ְּקרֹונִ ּיֹות‬ ‫ֶׁש ָּכל י ַָמי נָ ְׂשאּו ְּתמּונֹות‬ ‫ִמן ָהע ָֹולם ַה ִחיצֹונִ י ֶאל ַמ ַאגְ ֵרי‪-‬נַ ְפ ִׁשי‬ ‫ּכח עֹוד‬ ‫נֶ ְח ָסמֹות ְּבחֹול ו ְֵאין ִּבי ַ‬ ‫ִל ְדחֹף א ָֹותן ֶאל י ְַע ָּדן א ַּולי‬ ‫ּגַ ם ַס ְק ָרנּות ִל ְבּדֹק ֶאת ְּתכ ָּול ָתן‪.‬‬ ‫אריה סיון‬

‫‪114‬‬


‫קיץ ‪2006‬‬ ‫ים וחול‪ ,‬חול וים כחול‪ .‬גליו שקטים‪ ,‬מתרחקים וחוזרים‪ ,‬מלטפים את החוף‪ ,‬משאירים קווים דקים מפותלים על החול‪ ,‬כמו‬ ‫מחרוזות עדינות על צוואר אישה‪ .‬עוד רגע וגל אחר שוטף קטע מן המחרוזות ומניח שם עיטור אחר‪.‬‬ ‫המבט נפקח אל הים הרחב‪ ,‬טורקיז הולך ומתכהה בכיוון האופק‪ .‬מעליו שמים בהירים פתוחים ומלאי אור – עד לאן?‬ ‫עד עולם‪.‬‬ ‫המים משאירים חותם – אבל רק לרגע קט‪ ,‬מיד הוא נמחק‪.‬‬ ‫מה נשאר? מה זוכר החול? שוב בא גל ומוחק הכול‪ ,‬מתקרב ונסוג ואחר דומה לו מתקרב ונסוג‪ ,‬בתנועה שלעולם לעולם‬ ‫אינה פוסקת ‪ -‬עד מתי? עד עולם?‬ ‫הרופאים שואלים‪ :‬מה כואב לך בגוף? מה פגע בברך שלך? מדוע אינך יכולה להתקדם עוד צעד?‬ ‫הם מחפשים את הסיבות לסימפטומים ותרופות למחלה – אבל אני יודעת את התשובה‪ .‬נמאס לי לפעול לפי מה‬ ‫שצריך‪ ,‬אני עייפה מלמלא את הציפיות של כולם ממני‪ ,‬אני עייפה מזה‪.‬‬ ‫רק כשאני שוכבת על החול‪ ,‬על קו המים‪ ,‬והגלים באים והולכים מתחתי‪ ,‬אני מבינה את הקצב הקבוע הבלתי משתנה‬ ‫של הטבע‪ ,‬של היקום‪ ,‬את הקביעות ואת ההשתנות‪ ,‬את העובדה ששום סימן אינו נשאר לנצח‪.‬‬ ‫אני מתמלאת באנרגיה של השמש‪ ,‬האור‪ ,‬המים ומצליחה להקשיב לגופי ולעצמי‪ ,‬ולהבין מה אני רוצה – אני‪.‬‬ ‫קול בתוכי מאיץ בי‪ :‬את צריכה לחיות חיים משמעותיים‪.‬‬ ‫את צריכה להשאיר חותם בנצח‪.‬‬

‫‪115‬‬


noa regev  

memory book