Ehud Efrati

Page 1


‫יו‬

‫ם הול‬ ‫ד‬ ‫ת‬ ‫ש‬ ‫נ‬ ‫תיים של‬ ‫ש‬ ‫י‬ ‫ב‬ ‫ג‬ ‫ן‬ ‫“עמית“‬

‫שי‪ ,‬שנה וחצי אחרי‪ ,‬את בתקופה קשה‬ ‫וכל הזמן אומרת לי‪“ :‬אמא‪ ,‬אני רוצה‬ ‫את אבא! אני מתגעגעת לאבא‪”.‬‬

‫עקות שבר ובכי‬

‫ני מתעוררת מצ‬ ‫מר מתוק שלי ‪-‬‬ ‫שאבא נהרג‪ ,‬א‬ ‫תו‬ ‫מר‪” :‬אמא אני‬ ‫רי‬ ‫ח‬ ‫א‬ ‫צי‬ ‫ח‬ ‫ו‬ ‫ה‬ ‫פנות בוקר‪ ,‬שנ‬ ‫אותך בוכה ואו‬ ‫ל‬ ‫מיטתך‪ ,‬מוצאת‬ ‫אבא“‪ ,‬רצה ל‬ ‫שלך ”אבא‬ ‫אמת נורא קשה‬ ‫ע נורא לאבא“‪.‬‬ ‫יודעת‪ ,‬שזה ב‬ ‫מתגעג‬ ‫ך‪ ,‬אמרתי שאני‬ ‫ך‪ ,‬נישקתי אות‬ ‫חיבקתי אות‬ ‫חבוקים ובוכים‪.‬‬ ‫נו ככה במיטתך‬ ‫עוד ישנו) ואז‬ ‫אני איתך‪ .‬שכב‬ ‫במטבח (שי ורז‬ ‫אבל‬ ‫ועוגיות וישבנו‬ ‫ו‪ ,‬עשיתי לך תה‬ ‫אחר כך קמנ‬ ‫ב לי ואני בוכה‬ ‫גע לאבא ועצו‬ ‫אמרת לי‪:‬‬ ‫אני נורא מתגע‬ ‫ומדברת איתי‬ ‫ש‬ ‫כ‬ ‫ם‬ ‫יודעת‪ ,‬לפעמי‬ ‫תי ומנשקת אותי‬ ‫“אמא‪ ,‬את‬ ‫את מחבקת או‬ ‫ני נשבר ואז כש‬ ‫אני מרגיש שא‬ ‫‬‫תקנת אותי‪“...‬‬ ‫מרגיש שאת מ‬ ‫אני‬

‫שנה וח‬ ‫צ‬ ‫י‬ ‫א‬ ‫ח‬ ‫ר‬ ‫י‪ ,‬ברכב‪,‬‬ ‫ב‬ ‫ד‬ ‫ר‬ ‫ך‬ ‫תומר א‬ ‫ו‬ ‫ח‬ ‫מ‬ ‫ז‬ ‫ר‬ ‫ר‬ ‫ל‬ ‫ה‬ ‫י‬ ‫‪:‬‬ ‫מהפס‬ ‫“אמא‪,‬‬ ‫ח‬ ‫א‬ ‫ת‬ ‫י‬ ‫ו‬ ‫יכולוגית‬ ‫ד‬ ‫ע‬ ‫שבתי שא‬ ‫נ‬ ‫י‬ ‫ת‬ ‫ל‬ ‫ש‬ ‫כ‬ ‫א‬ ‫ש‬ ‫י‬ ‫אב‬ ‫כול לחיו‬ ‫ת‬ ‫שאני‬ ‫א נהרג‪,‬‬ ‫ב‬ ‫ח‬ ‫ל‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫ב‬ ‫א‬ ‫ל‬ ‫ב‬ ‫ה‬ ‫א‬ ‫‪ ,‬אבל‬ ‫תגבר כי‬ ‫א‬ ‫ב‬ ‫א‬ ‫אהיה‬ ‫אני יודע‬ ‫ל‬ ‫ע‬ ‫א‬ ‫צ‬ ‫ו‬ ‫ה‬ ‫ב‬ ‫י‬ ‫ה‬ ‫כ‬ ‫ל‬ ‫רו‬ ‫הזמן‪“ .‬‬ ‫צה שאני‬

‫שי‪“ :‬אמא‪,‬‬ ‫א‬ ‫ת‬ ‫ז‬ ‫ו‬ ‫כ‬ ‫ר‬ ‫ת שאבא הי‬ ‫ה עושה לנו‬ ‫תמנון בבריכ‬ ‫ה‬ ‫ש‬ ‫א‬ ‫נ‬ ‫ח‬ ‫נ‬ ‫ו‬ ‫בורחים לו‬ ‫תן‬ ‫ב‬ ‫מי‬ ‫ם‬ ‫ו‬ ‫ה‬ ‫ו‬ ‫א‬ ‫פס אותנו‪.‬‬ ‫‪..‬‬ ‫א‬ ‫ז‬ ‫ת‬ ‫ע‬ ‫שי לנו גם‪”.‬‬

‫רגע של מנוחה עם‬ ‫הבנים תומר ורז‬

‫‪287‬‬


286


‫אני כועס על אבא‪...‬‬

‫על שהרג את עצמו‪”.‬‬

‫תומר‪“ :‬אימא‪,‬‬ ‫“למה אתה מתכוון?”‬ ‫הוא בכל זאת הלך‪”.‬‬ ‫אני‪:‬‬ ‫זה סכנה נוראית‪ ,‬ו‬ ‫ר‪“ :‬הוא ידע שצבא‬ ‫שמסוכן בצבא‪ ,‬אבל‬ ‫תומ‬ ‫אבא שלך‪ .‬אבא ידע‬ ‫ון חמוד‪ ,‬זה בדיוק‬ ‫ואני‪“ :‬נכ‬ ‫ץ האויבים שלנו יורים‬ ‫שעשה‪ .‬בדרום האר‬ ‫האמין בכל ליבו במה‬ ‫גיש שהוא חייב לנסות‬ ‫הוא‬ ‫ת וילדים‪ .‬ואבא הר‬ ‫טילים‪ ,‬לעבר משפחו‬ ‫קאסמים‪,‬‬ ‫שלא ייפגעו אנשים‪”.‬‬ ‫לעצור את זה‪ ,‬כדי‬ ‫קו עליו? למה הוא לא‬ ‫ה את הפצצה שזר‬ ‫מה‪ ,‬אימא‪ ,‬הוא רא‬ ‫תומר‪“ :‬‬

‫תומר‪“ :‬‬ ‫א‬ ‫י‬ ‫מ‬ ‫א‬ ‫‪,‬‬ ‫י‬ ‫ש‬ ‫יותר טוב‬ ‫י‬ ‫ם‬ ‫א‬ ‫ו‬ ‫ר‬ ‫אני‪“ :‬טוב‬ ‫עי‬ ‫י‬ ‫ם‬ ‫ם‬ ‫‪.‬‬ ‫“‬ ‫ב‬ ‫ע‬ ‫ו‬ ‫ל‬ ‫ם‬ ‫?“‬ ‫תומר‪“ :‬ומי‬ ‫מ‬ ‫נ‬ ‫צ‬ ‫ח‬ ‫‪,‬‬ ‫הטובים א‬ ‫ו‬ ‫ה‬ ‫ר‬ ‫ע‬ ‫י‬ ‫אני‪“ :‬הטו‬ ‫ם‬ ‫ב‬ ‫י‬ ‫?“‬ ‫ם‬ ‫כ‬ ‫מ‬ ‫ו‬ ‫ב‬ ‫ן!“‬ ‫תומר‪“ :‬‬ ‫ל‬ ‫א‬ ‫נ‬ ‫כ‬ ‫ו‬ ‫ן‬ ‫אימא‪ ,‬א‬ ‫ת‬ ‫מ‬ ‫ש‬ ‫ק‬ ‫ר‬ ‫אותו ו‬ ‫ת‬ ‫‪.‬‬ ‫ה‬ ‫ר‬ ‫א‬ ‫ג‬ ‫ו‬ ‫ב‬ ‫א‬ ‫א‬ ‫ו‬ ‫ה‬ ‫תו‪“.‬‬ ‫יה טוב ו‬ ‫ה‬ ‫ר‬ ‫ע‬ ‫י‬ ‫ם‬ ‫נ‬ ‫י‬ ‫אני‪ “ :‬ו‬ ‫ו‬ ‫א‬ ‫צחו‬ ‫ל‬ ‫ה‬ ‫ת‬ ‫ו‬ ‫מר‪ ,‬אתה‬ ‫צ‬ ‫ו‬ ‫ד‬ ‫ק‬ ‫‪,‬‬ ‫ח‬ ‫תמיד מנ‬ ‫מ‬ ‫צ‬ ‫ו‬ ‫ח‬ ‫ד‬ ‫י‬ ‫ם‬ ‫ש‬ ‫‪.‬‬ ‫ל‬ ‫“‬ ‫י‬ ‫‪.‬‬ ‫טעיתי‪ .‬ה‬ ‫טובים לא‬

‫כוון ממש‪ ,‬והביש מזל‬ ‫ברח?”‬ ‫ה‪ .‬המחבלים ירו בלי ל‬ ‫“זו לא הייתה פצצ‬ ‫לא כאב לו והוא לא‬ ‫ואני‪:‬‬ ‫בא לא הרגיש כלום‪,‬‬ ‫פגע באבא‪ .‬אבל א‬ ‫שלנו שזה‬ ‫ראה כלום‪”.‬‬ ‫ריאות קשה‬ ‫חרֵ י‪ ,‬בדלקת‬ ‫חודשיים א‬ ‫איתו‪ .‬ולכם‪,‬‬ ‫כשרז חלה‪,‬‬ ‫מובן הייתי‬ ‫כ‬ ‫טיפול נמרץ‪,‬‬ ‫ת‪ ,‬כשאתם‬ ‫ואושפז ב‬ ‫ה‪ .‬בערב שב‬ ‫מאוד קש‬ ‫טיפול נמרץ‬ ‫תומר‪ ,‬היה‬ ‫שי ו‬ ‫כרון ואני ב‬ ‫וסבתא בז‬ ‫פון ואמרת‬ ‫אצל סבא‬ ‫דיברנו בטל‬ ‫תל‪-‬השומר‪,‬‬ ‫בית החולים‬ ‫ב‬ ‫ה‪ ,‬גם את‬ ‫לי‪ ,‬תומר‪:‬‬ ‫אלייך‪ ...‬מ‬ ‫ד מתגעגע‬ ‫א‪ ,‬אני מאו‬ ‫“אימ‬ ‫א תחזרי?“‬ ‫לעולם ל‬

‫עם תומר‬

‫‪277‬‬


‫תומר‪“ :‬‬ ‫אי‬ ‫מ‬ ‫א‪,‬‬ ‫א‬ ‫ת‬ ‫זוכרת שאב‬ ‫א‬ ‫הי‬ ‫ה‬ ‫ל‬ ‫ו‬ ‫בחושך‪ ,‬בליל‬ ‫קח א‬ ‫ו‬ ‫ה‬ ‫?‬ ‫תי‬ ‫ל‬ ‫אי‬ ‫ג‬ ‫ז‬ ‫’י‬ ‫ה‬ ‫מ‬ ‫ב‬ ‫כי‬ ‫ורי‬ ‫ף היה לנו‪“.‬‬ ‫ואני נזכר‬ ‫תי‬ ‫ש‬ ‫א‬ ‫ל‬ ‫ו‬ ‫ה‬ ‫ש‬ ‫עות שאבא‬ ‫הי‬ ‫ה‬ ‫ח‬ ‫ו‬ ‫יצאתם‬ ‫ז‬ ‫ר‬ ‫כ‬ ‫ב‬ ‫ה‬ ‫ר‬ ‫בי‬ ‫ב‬ ‫ת‬ ‫ח‬ ‫ו‬ ‫ה‪,‬‬ ‫ש‬ ‫ל‬ ‫כן תמיד‬ ‫ך‪ .‬ומאז שא‬ ‫מי‬ ‫ר‬ ‫ש‬ ‫מ‬ ‫ע‬ ‫מ‬ ‫לוקח א‬ ‫ו‬ ‫ה‬ ‫ת‬ ‫ש‬ ‫ך‬ ‫א‬ ‫ל‬ ‫מ‬ ‫ג‬ ‫ר‬ ‫’י‬ ‫ת‪,‬‬ ‫מ‬ ‫הוא היה‬ ‫בורי דווקא‬ ‫ב‬ ‫ח‬ ‫ו‬ ‫ש‬ ‫ך‪,‬‬ ‫ב‬ ‫ושמחת מאו‬ ‫לילה‪ .‬ו‬ ‫א‬ ‫ד‪.‬‬ ‫ת‬ ‫ה‬ ‫נ‬ ‫ה‬ ‫ני‬ ‫ת מזה‬ ‫בא אהוב שלי‬

‫“א‬

‫במלחמה‬

‫שישבתי בסלון‬

‫אחת קטנה‪ ,‬כ‬

‫פרדת מאמא‬

‫אתה נ‬

‫הלכת לצבא‪.‬‬

‫א‪ ,‬אל תלך אני‬

‫תי לך – לא אב‬

‫אמר‬

‫מפחד שתמות‬

‫והלכת‪.‬‬ ‫תי נורא עצוב‬

‫היי‬

‫געגעים אליך‬

‫חנו נורא מת‬

‫אנ‬

‫אני‬

‫א רוצה שתלך‪.‬‬

‫רוצה אותך‪ .‬ל‬

‫שה לך לעזוב‬

‫לא מר‬

‫אתה אבא‬

‫אותי‪ ,‬שתמיד‬

‫תישאר לי בלב‪.‬‬

‫שלי ורק שלי‬

‫תך אני אוהב‪.‬‬

‫ואו‬

‫מתומר “‬

‫עם תומר‬

‫‪276‬‬

‫תומר ואי‬ ‫ת‬ ‫י‬ ‫מ‬ ‫ש‬ ‫ח‬ ‫ק‬ ‫י‬ ‫ם בחוץ ב‬ ‫מ‬ ‫ל‬ ‫ח‬ ‫מ‬ ‫ה‬ ‫נורה ע“י‬ ‫‪.‬‬ ‫א‬ ‫ת‬ ‫י‬ ‫ו‬ ‫ת‬ ‫מ‬ ‫י‬ ‫‪,‬‬ ‫ר‬ ‫ו‬ ‫ע‬ ‫נ‬ ‫ו‬ ‫ו‬ ‫שה ע‬ ‫פל בארגז‬ ‫תו‬ ‫ה‬ ‫ח‬ ‫צמו כאילו‬ ‫ו‬ ‫ל‬ ‫כ‬ ‫מר לאיתי‪:‬‬ ‫אי‬ ‫ל‬ ‫ו‬ ‫“‬ ‫א‬ ‫י‬ ‫ה‬ ‫ו‬ ‫ת‬ ‫י‬ ‫א‬ ‫‪,‬‬ ‫מת‪.‬‬ ‫אני מת‪...‬‬ ‫ת‬ ‫כ‬ ‫אבא‪“.‬‬ ‫ס‬ ‫ה‬ ‫א‬ ‫ו‬ ‫ת‬ ‫י‬ ‫בחו‬ ‫ל כמו את‬


‫ליד הגורל‬

‫בדיסק היו עוד המון שירים כאלה‪ ...‬אתם תשמעו אותם פעם‪.‬‬

‫את הרגע הזה אתה לקחת ברצינות מדיי‬ ‫הלכת בוקר אחד ומאז לא חזרת אליי‬ ‫השארת לי לב שבור‪ ,‬כן‪...‬‬ ‫נשמה פצועה‬ ‫השארת לי בית הרוס ויונה לבנה בגינה‪.‬‬

‫המדהים הוא שהשורה הראשונה בדיסק הזה‪ ,‬בשיר מס’ ‪,1‬‬ ‫אומרת‪:‬‬

‫את אף פעם לא תדעי מה באמת קרה‬ ‫איך יד הגורל באה ולקחה את הדבר הכי יקר‬ ‫ואת מי שואלים את הלמה? למה? למה?‪..‬‬

‫איך השארת לי ילד קטן בוכה וילדה קטנה עצובה‬ ‫השארת לי בית הרוס ברחוב קטן ‪...‬‬ ‫ליד המכולת הכי גדולה‬ ‫ליד האנשים הכי שמחים‬ ‫ליד הרגעים הכי יפים‪...‬‬ ‫ליד הגורל‪ ...‬ליד הגורל‪...‬‬ ‫ליד הגורל‪ ...‬ליד הגורל‪...‬‬ ‫עכשיו אני יושבת לבד‬ ‫וחושבת עליך לבד‬ ‫אתה בטוח לא חושב עליי לא אומר מילה‬ ‫אתה נמצא במקום אחר‪ ,‬כן‪...‬‬

‫‪253‬‬


‫גורל?!‬

‫ל‬

‫אחר שאבא נהרג‪ ,‬נמצא אצלו בטנדר דיסק של‬

‫להקת “בית הבובות“ בשם “שוב החיוך“‬ ‫(אין מילה שמזכירה לי יותר את אבא‪ ,‬מאשר‬ ‫“חיוך“)‪ .‬הדיסק הזה גרם לי להאמין שהכול גורל‪,‬‬ ‫שגורלו של אבא היה אולי כתוב מראש‪ ,‬ושהוא אולי‬ ‫הרגיש את שהולך לקרות‪.‬‬ ‫שכן כל הדיסק הוא על מוות‪ ,‬וזה לא סוג המוסיקה‬ ‫ששמענו או הלהקות שהכרנו‪.‬‬ ‫את הדיסק הזה אבא קנה כנראה בנסיעה האחרונה‬ ‫למילואים‪ ,‬על הדרך‪ .‬חבריו סיפרו שהוא היה שומע‬ ‫ומשמיע להם את הדיסק הזה כל הזמן‪ .‬בעיקר היה‬ ‫שומע וחוזר ושומע את שיר מספר ‪ - 4‬ממש השמיע‬ ‫אותו בלי הפסק‪ .‬שיר שכאילו נכתב עלינו‪:‬‬

‫‪252‬‬


163


‫הספדו של אלי פרנק‪ ,‬המג“ד שלך במילואים‪:‬‬

‫י‬

‫ום שלישי‪ ,‬י“ח מרחשון התשס“ח‪ 30 ,‬אוקטובר ‪2007‬‬

‫יום ראשון‪ ,‬שעת לילה מאוחרת‪ ,‬כוח צנחנים מובחר יוצא למשימת יירוט בדרום רצועת עזה‪ ,‬על‬ ‫מנת למנוע ירי קסאם ומרגמות ויציאת מפגעים לעבר מרחב כרם‪-‬שלום והנגב הדרום מערבי‪.‬‬ ‫יחידת מילואים‪ ,‬מבחירי בניה של הארץ הזאת‪ ,‬אנשים שנצרפו בדם ובאש‪ .‬ואפרתי כמו תמיד‬ ‫בראש‪.‬‬ ‫לאחר מספר קילומטרים של הליכה מתפצלים ונעים אל נקודת המארב‪ .‬המפק“צ איתמר רגוע‪,‬‬ ‫הולך עם הצוות המוביל‪ .‬הוא יודע שאפרתי כמו תמיד בראש‪.‬‬ ‫באמצע הלילה רחש מלפנים‪ .‬חוליית מחבלים בדרך‪ .‬צוות הלוחמים נערך למארב חפוז‪ .‬יריות‬ ‫מימין ומשמאל‪ ,‬פיצוץ נשמע‪ .‬מחבל אחד נופל‪ .‬אפרתי שכמו תמיד נמצא בראש‪ ,‬נפגע מלפנים‪.‬‬ ‫הכוח מסתער‪ ,‬רודף ומאגף את המחבלים מימין‪ ,‬והפעם משהו שונה‪ ,‬אפרתי ה“נגביסט“ כבר לא‬ ‫בראש‪.‬‬ ‫פינוי מהיר‪ .‬פרמדיק וחובש‪ .‬באלונקה‪ ,‬בהאמר ובטנק‪ .‬מסוק ממריא‪ .‬אפרתי כבר לא בראש‪.‬‬ ‫***‬

‫א‬

‫הוד‪ ,‬היית חייל במלוא רמ“ח אבריך‪ ,‬מקצוען בכל דבר שעשית‪ ,‬בתפעול מקלע “נגב“‪,‬‬

‫בנהיגה‪ ,‬בלחימה‪.‬‬ ‫מזה שנים רבות היית מעמודי התווך של סיירת הצנחנים של חטיבת הצנחנים הדרומית במילואים‪.‬‬ ‫תמיד מוביל במוטיבציה ובדוגמה האישית לחיילים הצעירים‪ .‬תמיד ראשון לכל משימה‪.‬‬ ‫אבא ואמא היקרים אבישי ונירה‪ ,‬מירי היקרה והילדים שי תומר ורז‪ ,‬האח יואב והאחות עמית‪,‬‬ ‫משפחה וחברים ‪-‬‬ ‫אנו איבדנו את אחד מבכירי לוחמינו‪ .‬אתם איבדתם את היקר מכל‪ :‬בן‪ ,‬בעל אב ואח‪.‬‬ ‫דעו לכם שאתם יכולים להיות גאים בו‪ .‬הוא היה מהטובים ביותר‪.‬‬ ‫אנו מבקשים לעמוד לצדכם ברגעים קשים אלה‪ .‬לחבק אתכם בחום ובאהבה‪.‬‬ ‫בשבילנו‪ ,‬גדס“ר ‪ 6646‬והפלס“ר‪ ,‬הנכם חלק ממשפחתנו‪.‬‬ ‫אפרתי היקר‪ ,‬אנו גאים בך‪ ,‬לא נשכח את פועלך‪.‬‬ ‫אנו מבטיחים מכאן ואילך להמשיך וללכת בדרכך‪.‬‬ ‫“‪...‬איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא‬ ‫אשר היה כערבות הבוכיות‪“...‬‬ ‫מצדיעים לך!‬ ‫מפקדך‪ ,‬חבריך לנשק ויחידתך‬

‫‪162‬‬


‫ואז לפנות בוקר הדפיקה הנוראית בדלת‪ .‬ולרגע חשבתי שאתה‬

‫והם מתים‪.‬‬

‫עושה לי הפתעה‪ ,‬והגעת‪ .‬אבל לא‪.‬‬

‫אלוהים לא הקשיב לילד שלי הקטן החכם‪ ...‬ואבא שלו נהרג‪.‬‬

‫ואז הכול קרס בתוכי ונשבר‪ ,‬התחננתי אליהם שתהיה פצוע‪ ,‬אבל‬

‫מבטיחה לך‪ ,‬אהוב שלי‪ ,‬מתוק שלי‪,‬‬

‫לא‪.‬‬

‫שתמיד תהיה בליבנו‪ ,‬בביתנו‪ .‬הילדים לא ישכחו אותך לעולמים‪,‬‬

‫אהודי שלי נהרג!‬

‫ויכירו אותך כל יום‪.‬‬

‫אלוהים אדירים‪ ,‬זה כל כך לא מגיע לך‪ ,‬אהוב שלי‪.‬‬

‫ואני‪ ...‬אני שלך‪ ,‬ואני גם מתה איתך!‬

‫זה לא מגיע לילדים שלנו‪.‬‬

‫ומחבקת אותך ולא עוזבת‪.‬‬

‫לא מגיע להוריך ולא מגיע לאחיך ולכל חברייך ואוהבייך‪.‬‬ ‫וזה ממש לא מגיע לי!‬

‫א‬

‫יך אסכם את חייך? לא רוצה לסכם‪ ,‬לא רוצה לסיים‪ .‬לא רוצה‬

‫להיפרד‪.‬‬ ‫רוצה אותך פה איתי‪ ,‬שנזדקן ביחד‪.‬‬ ‫וכאילו עוד רגע תחזור‪ ,‬תחבק אותי עם החיבוק דוב האוהב שלך‪,‬‬ ‫והחיוך הענקי‪ .‬תרים את הילדים על הכתפיים הרחבות שלך‪ ,‬וניסע‬ ‫מפה רחוק‪-‬רחוק‪ ,‬כדי שהמציאות הארורה לא תתפוס אותנו‪.‬‬ ‫מַמי שלי‪ ,‬אני מרגישה שקיבלתי בעיטה בבטן ושאני לא מצליחה‬ ‫להתיישר‪.‬‬ ‫לא יודעת איך מתחילים לנשום‪ ,‬לא יודעת איך להמשיך בלעדייך‪.‬‬ ‫הילדים יתנו לי הרבה כוח‪ ,‬אבל גם יחדדו את האבדן הנוראי‪.‬‬ ‫אני אשתדל להיות חזקה בשבילם‪ .‬הם ואני מוקפים במשפחה חמה‬ ‫שתומכת ומחבקת‪.‬‬ ‫אני מפחדת מהשאלות שלהם‪ ,‬השאלות הקשות לגביך‪ .‬ואני חסרת‬ ‫מילים‪.‬‬ ‫תומר‪ ,‬כבר שנה בערך‪ ,‬כל פעם שראה כוכב נופל או ביום הולדת‬ ‫כשמכבים את הנרות‪ ,‬היה מבקש ‪ -‬תמיד ‪ -‬את אותה משאלה‪:‬‬ ‫שחיילים לא ימותו!‬ ‫ילד בן ארבע וחצי‪ ,‬שאף אחד לא החדיר למוחו את המשאלה‬ ‫הזו‪ ,‬הלך במשך שנה לפחות וביקש ‪ -‬לא מתנות‪ ,‬לא בלונים‪ ,‬לא‬ ‫ממתקים‪ .‬הוא ביקש‪“ ,‬שחיילים לא ימותו!“‬

‫‪157‬‬


‫ההספד שכתבה מירי וקראה בלוויה‪:‬‬

‫א‬

‫הודי שלי‪ ,‬אהובי‪ ,‬חבר שלי‬

‫מתי תבוא ונעשה לה יום הולדת בגן‪ ,‬ותביא לה את כל המתנות‬ ‫שביקשה ממך יום‪-‬יום מהמילואים‪ ,‬ורק חיכינו ודחינו את היום‬

‫איש יקר שלי‪ ,‬איך בכלל אפשר לסכם את חייך ומה להגיד קודם‪...‬‬

‫הולדת עד שתחזור‪ .‬ואני לא יודעת מה לענות לה‪ ,‬ואיך להסביר לה‬

‫היית אבא מדהים ואהוב לגוזלינו הרכים‪ ,‬בן זוג אוהב ומפרגן‪ ,‬חשתי‬

‫ששמחה אמיתית‪ ,‬כנראה‪ ,‬כבר לא תהיה יותר בביתנו‪.‬‬

‫את אהבתך בכל שנייה בכל יום‪ .‬בן אוהב ודואג להוריך‪ ,‬ששקלת‬

‫ורז ‪ -‬אוי רז הקטן‪ ,‬עוד לא בן חמישה חודשים‪ .‬כל כך תמים‪ .‬גם‬

‫להקריב הרבה רק כדי שיהיו מאושרים ובריאים‪ ,‬ואח שכל כך אהב‬

‫הוא דומה לך בצורה מדהימה‪ ,‬היה מציף אותך בפה מלא חיוכים‬

‫את אחיו ודאג להם‪.‬‬

‫וכל גופו מתרגש לקראתך‪ .‬וכל כך חבל לי שלא זכה להכיר אותך‬

‫לא יודעת מאיפה להתחיל‪ ...‬וכבר כל כך מתגעגעת‬

‫וליהנות מאהבתך הגדולה‪.‬‬

‫וכל כך אוהבת ואתה כל כך כל כך חסר‪.‬‬

‫וזהו! רצינו משפחה גדולה‪ ,‬כמו שיש לי‪ ,‬חמישה‪-‬שישה ילדים‪,‬‬ ‫והספקנו רק שלושה!‬

‫נכנסת לחיי כמו נסיך על טנדר “איסוזו“ לבן‪ ,‬והכנסת רק שמחה‬ ‫לחיי‪.‬‬

‫‪156‬‬

‫ה‬

‫מילואים האחרונים היו שונים‪ .‬היו מלאי פעילות ‪ -‬ואתה אהבת‬

‫מהפגישה הראשונה ידעתי שאתה תהיה בעלי‪.‬‬

‫את זה ופרחת‪ .‬אהבת וסמכת על החבר’ה שלך‪ ,‬והיית מבסוט‬

‫איחרת לפגישה הראשונה שלנו בארבע שעות בערך‪ ,‬כי הייתה‬

‫מהעשייה שלכם ומההצלחות‪ .‬ואני‪ ,‬כמו כל אישה‪ ,‬ישבתי בבית‬

‫לך נסיעה לשוק הסיטונאי בחיפה והתעכבת שם‪ .‬התקשרת‬

‫מלאת חרדה ודאגה ממשחקי המלחמה שלך‪.‬‬

‫מתנצל והיית בטוח שאבטל את הפגישה‪ ,‬אבל אני‪ ...‬באותה שנייה‬

‫כולם ידעו שאתה “מורעל“‪ ,‬אוהב את המדינה ומוכן להקריב‬

‫התאהבתי‪.‬‬

‫עבורה‪ .‬ואני כל כך פחדתי שהרעל יחלחל לביתנו‪.‬‬

‫חשבתי שאלוהים שמע את בקשותיי ושלח לי בדיוק את הבחור‬

‫היית אמור להיות היום כבר בבית‪ ,‬נותרה לך רק פעולה אחרונה‪...‬‬

‫שרציתי ‪-‬‬

‫ארורה‪ .‬דיברת איתי בערב כשהשכבתי את הילדים‪ ,‬ואמרת לי‪,‬‬

‫בחור פשוט‪ ,‬מקסים‪ ,‬איש אדמה ( תמיד רציתי חקלאי)‪ ,‬יוצא יחידה‬

‫כמה כיף לי שאני איתם ‪ -‬משכיבה אותם‪ ,‬מחבקת ומנשקת‪.‬‬

‫קרבית‪ ,‬ופַלח באופיו‪ ...‬מישהו שמתברג טוב‪-‬טוב במשפחה שלי‪.‬‬

‫וביקשת לנשקם בשמך‪ ,‬ולמסור להם שאתה אוהב אותם‪.‬‬

‫וכך היה‪....‬‬

‫ואז עוד שיחת טלפון אחת‪ ,‬לפני שיצאתם לפעולה‪...‬‬

‫אהבנו‪ ,‬התחתנו והבאנו לעולם את שלושת הילדים המופלאים‬

‫שאלתי‪ ,‬איך אתה מרגיש‪ ,‬ואמרת ‪“ -‬מוטרד!“ פחדתי מתשובתך‪.‬‬

‫שלנו‪.‬‬

‫רציתי להגיד לך המון דברים‪ ,‬אבל לפני שאמרתי את כולם‪ ,‬אמרת‬

‫תומר ‪ -‬הנשמה שלי‪ ,‬שכל כך דומה לך וכל כך אוהב אותך‪ .‬‬

‫לי‪“ ,‬אני יודע‪ ,‬אני יודע“‪ ,‬כאילו ידעת מה יש בליבי‪ ,‬גם בלי מילים‪.‬‬

‫תמיד ראה אותך כ“אבא כוכב עליון“‪ ,‬הכי חזק והכי גדול והכי‬

‫הבטחת לשלוח ‪ SMS‬כשתצא מהשטח‪ ,‬ולחזור תוך יום‪-‬יומיים‬

‫אוהב בעולם ‪ .‬ואין לי מושג איך הוא יתגבר‪ ,‬כי עכשיו אתה באמת‬

‫הביתה‪ .‬כל הערב הרגשתי רע‪ ,‬תחושה לא טובה‪ ,‬צמרמורת ופחד‪,‬‬

‫בשמיים‪.‬‬

‫דמיינתי בעיני רוחי את “קצין העיר“ באים אליי‪ ,‬אבל ניסיתי לדחוק‬

‫שי שלנו ‪ -‬היפה והחכמה כל כך‪ ,‬המתנה הקסומה שלנו‪ ,‬שמאז‬

‫את המחשבות הרעות האלו‪ .‬משך כל הלילה קמתי להניק את‬

‫לידתה הייתה “הילדה של אבא“ ‪ .‬כמה היא אוהבת אותך ומדברת‬

‫רז‪ ,‬וכל פעם בדקתי בטלפון‪ ...‬אבל ה ‪ SMS‬לא הגיע‪ .‬ליבי התכווץ‬

‫אליך‪ ,‬וכמה בכתה כשסיפרתי לה על מותך‪ .‬כל הזמן היא שואלת‪,‬‬

‫מפחד‪.‬‬


149


‫שיחה אחרונה‬ ‫מאוחר יותר באותו הערב עמדתי להתחיל פגישה ולא רציתי לפספס‬ ‫את השיחה שקבעתי עם אבא‪ ,‬אז התקשרתי אליו‪ .‬והוא אמר‪“ ,‬איזה‬ ‫מזל שצלצלת‪ .‬אבד לי הטלפון‪ ,‬ובדיוק יצאתי להשתין ליד הטנדר‬ ‫ושמעתי את הצלצול שלך‪ ,‬מזל‪“.‬‬ ‫אבא נשמע לא טוב‪ .‬אז שאלתי‪“ ,‬אהודי‪ ,‬מה קורה?“ והוא אמר‪,‬‬ ‫“מוטרד!“ ואני נבהלתי כל כך מתשובתו‪ ,‬ופתאום כל החרדות עלו‬ ‫לי ואמרתי לו‪“ ,‬אל תגיד ככה‪ ,‬אתה מלחיץ אותי“‪ ,‬והוא‪“ :‬אל תדאגי‬ ‫ממי‪ ,‬מחר אני בבית“‪ ,‬ואני‪ ,‬שבטני התהפכה מאותו רגע ורציתי להגיד‬ ‫לו המון המון דברים אמרתי רק “אהודי‪ ,“....‬והוא קטע אותי לפני‬ ‫שהצלחתי לומר מילה ואמר‪“ ,‬אני יודע‪ ,‬אני יודע“‪ ,‬כאילו ידע את מה‬ ‫שבליבי ואת פחדיי ‪.‬‬ ‫לסיום אמרתי לו שאני אוהבת אותו‪ ,‬ושולחת ממני ומכם חיבוקים‬ ‫ונשיקות‪ ,‬ושמקווה שנתראה מחר מוקדם‪.‬‬ ‫וזהו‪ .‬חיי‪-‬חיינו‪ ,‬כפי שהכרנו אותם‪ ,‬הסתיימו‪ .‬‬

‫‪148‬‬


‫בני‬

‫איתמר‬

‫אהוד‬

‫שושנה‬ ‫אדם‬ ‫ברק‬

‫‪141‬‬


‫יריב‬ ‫אפי‬ ‫מולי‬ ‫שגיא‬

‫א‬

‫צל אבא אף פעם לא הייתה שאלה בעניין השירות הצבאי במילואים‪:‬‬

‫חייבים להגן על המולדת‪ ,‬אף אחד לא יעשה זאת עבורנו‪ .‬גם אם המדינה‬ ‫מחורבנת‪ ,‬גם אם השלטון מושחת והפוליטיקאים כמו פוליטיקאים‪ ,‬וגם‬ ‫אם ההנהגה טועה‪ .‬נכון שמלחמת לבנון השנייה נוהלה בצורה גרועה‪,‬‬ ‫נכון שמקשים על החקלאים ובכלל על כל בעלי העסקים העצמאיים‪,‬‬ ‫ונכון שהמצב מייאש‪ ,‬אבל היכן שאצל אחרים עלו ספקות בנוגע לסוגיית‬ ‫השירות במילואים‪ ,‬אצל אבא היו רק סימני קריאה ‪ -‬זו המדינה שלנו‬ ‫ועלייה נילחם!‬ ‫בתקופה ההיא‪ ,‬נורו קאסמים על שדרות והסביבה מדי יום‪ .‬היו פצועים‪ ,‬היו‬ ‫הרוגים‪ .‬נשים וילדים נאלצו לחיות תחת הפגזות יומיומיות‪ ,‬וספגו אבדות‪.‬‬ ‫אני זוכרת את אבא בשיחות סלון‪ ,‬הוא היה משתגע מזה שהמדינה “לא‬ ‫לוקחת את העניינים בידיים“ ופועלת למיגור חוליות החמאס ששיגרו את‬ ‫הקאסמים לעבר ישראל‪ .‬היינו רואים בשידורי הטלוויזיה נשים עם תינוקות‬ ‫על הידיים בורחות לחפש מחסה בזמן שנורים לעברם קאסמים‪ ,‬ואבא‬ ‫לא יכול היה לשאת את זה‪ .‬אבא האמין שחייבים לפעול‪ ,‬שאי אפשר לתת‬ ‫לאנשים במדינה לחיות כך‪.‬‬ ‫והוא יצא למילואים‪ ,‬חדור מוטיבציה ואמונה בדרך‪.‬‬ ‫המילואים האלה אכן היו מלאי פעילות מבצעית‪ ,‬ואבא היה מאושר‪ .‬הוא‬ ‫אמר לי שהוא מספיק לעשות דברים שבכל הסדיר הוא לא הספיק לעשות‪.‬‬ ‫הוא אהב את זה מאוד‪.‬‬

‫‪140‬‬

‫בוזי‬


‫אהוד מטייל בשדות שליד המושב עם שי ותומר‪.‬‬

‫‪131‬‬


‫ח‬

‫יינו חיים פשוטים‪ .‬חיים של עבודה קשה‪ ,‬של הנאות‬

‫קטנות‪.‬‬ ‫הספקנו לטייל בארץ ובעולם אתכם ובלעדיכם‪:‬‬ ‫באיטליה‪ ,‬בברצלונה‪ ,‬בסיני‪ ,‬בטורקיה‪ ,‬בפריז‪ .‬רצינו‬ ‫יותר‪ ...‬לא הספקנו‪.‬‬ ‫ואתם ילדיי‪ ,‬הייתם הדלק שלנו‪ ,‬האושר האינסופי‪ ,‬מה‬ ‫שהשלים את תמונת החיים היפה שלנו‪.‬‬

‫‪130‬‬


‫ל‬

‫מחרת נסענו לסוף שבוע בצימר בצפון‪,‬‬

‫בעיקר ישּנו ודיברנו על החתונה‪.‬‬ ‫האמת שרצינו יותר להישאר בבית‪ ,‬לשמוח‬ ‫עם המשפחות ולהעביר חוויות מהחתונה‪ ,‬אבל‬ ‫יצאנו ונהנינו מהשקט שאחרי ההילולה‪.‬‬

‫‪123‬‬


‫החתונה שלנו הייתה יפה יפה‪ ,‬שמחה שמחה‪ ,‬טעימה ונעימה ועוד‬ ‫פעם יפה‪ .‬אבא ואני שמחנו‪ ,‬היינו מאוהבים‪ .‬החבר’ה עשו שמח‪,‬‬ ‫כולם השתכרו ורקדו והיה כיף גדול‪.‬‬

‫‪122‬‬


121


‫א‬

‫ת השיר איתו צעדנו לחופה שמענו ברדיו יום אחד כשנסענו יחד‪ ,‬זה היה‬

‫באזור תל‪-‬יצחק‪ .‬אבא אמר לי‪" ,‬תקשיבי לשיר הזה‪ ,‬נראה לי שעם זה נצעד‬ ‫לחופה"‪ .‬אבא התעקש‪ ,‬וכך היה‪ ,‬נבחר השיר ‪" -‬את ואני" של שלמה ארצי‪.‬‬ ‫כמה שהשיר הזה מתאים לנו ‪ -‬לאיך שחיינו‪ ,‬לאיך שאהבנו‪.‬‬

‫את ואני‬ ‫ את עולה כמו השמש היושבת מעליי‬ ‫ורושמת בקרניה את יומי‬ ‫את קרובה כמו הגשם על ראשי ועל פניי‬ ‫והמים שבפי לטעמי‬ ‫ ‬ ‫את ואני‪ .‬את ואני‪ .‬כן‬ ‫כמו ברק ורעם עד קצווי הים‬ ‫את ואני‪ ,‬את ואני‪ ,‬כן‬ ‫זה נשמע חזק יותר מהעולם‬ ‫שנינו יום ולילה סובבים ללא לאות‬ ‫זה מזה באים וזה אל זה שבים‬ ‫כמו צבעי הקשת עוד נקשור ענן בחוט‬ ‫ונאמר לו שמע באים ימים טובים ‬ ‫את ואני‪...‬‬ ‫את ואני‪...‬‬ ‫את ואני‪ .‬את ואני‪ .‬כן‪.‬‬

‫‪120‬‬


119


‫ב‬

‫יום החתונה היינו נרגשים מאוד‪ .‬בבוקר עשיתי מניקור ופדיקור בבית‪ ,‬עם דנה‪ ,‬שהייתה צמודה אליי‪ ,‬ועם אימא ואחיותיי‪ .‬אבא הלך ל"שדות" לראות‬

‫אם החבר’ה (חנוך פיני ואמיר) צריכים עזרה‪ .‬פתאום הוא מתקשר אלי‪ ,‬כולו מבסוט ומתפקע מצחוק‪ .‬ואני שאלתי‪" ,‬הי ממי‪ ,‬נו‪ ,‬איך מסתדר?" והוא ענה‪,‬‬ ‫"מעולה‪ .‬ארבע אצבעות!"‬ ‫אני‪" :‬מה ארבע אצבעות? "‬ ‫והוא מתפקע מצחוק‪" :‬העיראקית (סימי) עם פתיחה של ארבע אצבעות!"‬ ‫אני כבר עם דמעות בעיניים ‪ -‬חושבת איך נדפקה לי החתונה‪ ,‬סימי לא תהיה ופיני אחי האהוב בטח לא יהיה ‪-‬אני שואלת בפחד‪" :‬מה‪ ,‬היא יולדת?"‬ ‫ואבא‪" :‬כן‪ .‬הרגע התקשרה לפיני שהיא עם פתיחה של ארבע אצבעות‪".‬‬ ‫בכיתי והתבאסתי‪ ,‬והלכתי לסַּפר עם דנה‪ ,‬כולי בדיכאון שפיני וסימי לא יהיו בחתונתי ‪.‬‬ ‫אבל סימי הבטיחה לי בטלפון שהיא יולדת הרבה לפני הערב‪ ,‬אמרה שהיא עושה הליכות בבי"ח מאיר‪ ,‬ושאני לא אדאג‪.‬‬ ‫ואכן ב‪ 16:00 -‬אני מקבלת טלפון‪" :‬סימי ילדה"‪.‬‬ ‫שמחה כפולה‪ ,‬גם נכד להוריי ‪ -‬איתי הקטן נולד‪ ,‬וגם מירי מתחתנת‪.‬‬ ‫כשחזרתי מהסַּפר חיכה לי בבית זר פרחים עצום ‪ -‬מדהים ביופיו‪ ,‬ובעיקר גדול גדול‪.‬‬ ‫ועליו ברכה מאבא שלכם‪ ,‬בעלי לעתיד‪ .‬כמה אהבתי אותו באותו רגע‪.‬‬ ‫וזו הברכה‪:‬‬

‫‪118‬‬


‫ו‬

‫עוד דבר כדאי שתדעו‪ ,‬חמודים שלי‪ :‬ההזמנה לחתונה גם היא הייתה מקור‬

‫למריבה‪.‬‬ ‫בחרנו להזמנה תמונה מקסימה של נויה‪ ,‬אחייניתי‪ ,‬כשהייתה בת שלוש‪,‬‬ ‫יושבת בבוקר פורים על המדרגות בפתח ביתה‪ ,‬אחרי שסירבה לתחפושת‬ ‫שצביה‪ ,‬אמה‪ ,‬הכינה לה‪ ,‬והחליטה שהיא מתחפשת בעצמה לכלה‪ .‬יצא‬ ‫לה "כלה ערביה" ‪ -‬עם חצאית מעל למכנסים ‪ -‬וזר על הראש ודמעות‬ ‫בעיניים‪ .‬ולידה על המדרגה יושבת נּור‪ ,‬כלבתה האהובה‪.‬‬ ‫מאוד התלהבנו מהתמונה‪ ,‬שבאמת הייתה מקסימה‪ .‬רק שאבא אמר‬ ‫שנחתוך מהתמונה את הכלבה‪ ,‬כי זה נראה ש"אני הכלה והוא הכלב"‪ ,‬ואני‬ ‫אמרתי לו שהוא ממש השתגע ואף אחד לא יעלה דבר כזה על דעתו‪ ,‬ושעם‬ ‫הכלבה זה הרבה יותר חמוד‪ .‬החלטנו להראות את התמונה להורים‪.‬‬ ‫אמא שלי מיד אמרה‪" ,‬רק להוריד את הכלבה‪ ,‬שלא יחשבו שאהוד הוא‬ ‫הכלב"‪ ,‬ואני ממש כעסתי עליה והתעצבנתי‪ ,‬איך היא בכלל יכולה לחשוב‬ ‫על רעיון דבילי כזה‪ .‬אבל זו הייתה דעתה‪ .‬אז הלכנו לסבתא וסבא השניים‪,‬‬ ‫וסבא אבישי פסק בצורה החלטית‪ ,‬בלי שום ספק או אפשרות למשהו‬ ‫אחר‪" ,‬בלי הכלב! שלא יחשבו שהבן שלי הוא הכלב!" אבא שמח שכולם‬ ‫חשבו כמוהו‪ ,‬ואני התעצבנתי על כולם‪ ,‬ועל כל החתונה הזאת‪ ,‬ועל איך‬ ‫בכלל אפשר להבין כך את הדברים מכזו תמונה מדהימה‪ .‬אבל לא עזר לי‪.‬‬ ‫כעסתי‪ ,‬בכיתי‪ ,‬רבתי עם אבא לכמה ימים‪ ,‬אבל בסוף הוא ניצח גם פה ‪-‬‬ ‫ההזמנה לחתונה הייתה ללא הכלבה‪ .‬‬

‫‪117‬‬


‫ס‬

‫בתא נירה וסבא אבישי היו בחו"ל‪ ,‬לא רצינו לספר להם בטלפון‬

‫וחיכינו שיחזרו‪.‬‬ ‫בינתיים במשפחה שלי‪ ,‬בערב שגרתי "על האש"‪ ,‬בישרנו את‬ ‫החדשות והשמחה הייתה גדולה‪ .‬באותו יום הביאה ירדנה מתנה‬ ‫לאימא שלנו ‪ -‬עץ דקל קוקוס‪ ,‬שנשתל בגינת הוריי באותו היום‬ ‫ותמיד מזכיר לי את הערב המרגש ההוא‪.‬‬ ‫כשסבא וסבתא מזכרון חזרו מחו"ל‪ ,‬הבאנו יין ועוגה ובהתרגשות‬ ‫עצומה בישרנו להם את החדשות‪ .‬להזכירכם‪ ,‬אבא הוא הצעיר‬ ‫בילדיהם ואף אחד עדיין לא היה נשוי‪ ,‬והם כל כך רצו שמישהו‬ ‫מהשלושה כבר יתחתן‪ .‬והנה באנו להם בהפתעה‪ ,‬והם היו נרגשים‬ ‫ושמחים כמונו‪.‬‬ ‫מיד החל הטררם של ארגון החתונה‪ .‬גן יש כמובן‪ ,‬תאריך גם ‪-‬‬ ‫‪ ,16.08.2001‬הוזמן הקייטרינג הכי טוב וטעים שהכרנו בזמנו‪" ,‬מגי‬ ‫ותולי"‪ ,‬הכנו רשימה מטורפת של ‪ 600‬אורחים (כי סבתא נירה וסבא‬ ‫אבישי רצו להזמין את כל העולם ואשתו)‪ ,‬דאגתי לשמלה יפה‪ ,‬ורק‬ ‫בגדים לחתן אין‪ .‬זה היה משבר!‬ ‫אבא אבישי דרש חליפה‪ .‬ואני מושבניקית של ג’ינס וטי שירט‪ ,‬קיבלתי‬ ‫חלחלה רק מהמחשבה על אהוד שלי‪ ,‬שכידוע "מזיע כמו סוס"‪,‬‬ ‫באמצע אוגוסט בחליפה‪ .‬זה לא נראה לי אנחנו‪ ,‬אבל אבא לא רצה‬ ‫לאכזב את הוריו‪ ,‬וסבתא נירה התלוותה אלינו לבחירת בגדיו‪ .‬אני‬ ‫זוכרת אותנו עומדים בחנות בתל אביב‪ :‬אבא מודד מכנס פשתן יפה‪,‬‬ ‫חולצה עם צווארון סיני‪ ...‬עד כאן מעולה‪ .‬ואז הגיע הג’קט‪ ,‬והרגע‬ ‫ששבר אותי‪ .‬הסיכום שהגענו אליו קודם היה‪ :‬ג’קט עד החופה‪ ,‬ואחר‬ ‫כך אפשר להוריד‪ .‬בכל זאת הזלתי דמעות בחנות ההיא‪ ,‬ואבא‬ ‫נקרע בין הרצון לרצות את הוריו לבין הרצון לעשות מה שמתחשק‬ ‫לו ולשמח אותי‪ .‬בסוף בחר לשמח את הוריו‪ ,‬וקנינו ג’קט‪ .‬היה חם‬ ‫בחתונה והוא הזיע נורא‪ ,‬ואחרי החופה הכלה קיבלה את שרצתה ‪-‬‬ ‫חתן בחולצה לבנה פשוטה‪.‬‬

‫‪116‬‬


109


‫הוא הכיר רבים מהחברים שגרים באזור שלי וכאלה שהיו איתי בצבא‪ ,‬וההרגשה הייתה מאוד‬ ‫חיובית‪ .‬היה נראה לי שזה בחור שמתאים לי לאהוב‪ :‬חקלאי כמו שתמיד רציתי‪ ,‬יוצא סיירת (משום‬ ‫מה זה תמיד היה עושה לי את זה)‪ ,‬בחור שנשמע פשוט ובלי פוזה‪ .‬קבענו לצאת בשבת בערב‪ ,‬אך‬ ‫אבא ציין שיש לו נסיעה לשוק הסיטונאי בחיפה עם משאית פירות‪ ,‬ושהוא צפוי להגיע אליי בסביבות‬ ‫‪ .20:30‬הבחור נשמע גם חרוץ ואיש עבודה שכזה‪ ,‬ומיד קיבל אצלי עוד כמה נקודות זכות‪.‬‬

‫ה‬

‫גיעה השבת‪ .‬לבשתי מכנס שחור וסריג לבן פשוט‪ ,‬שיער פזור וכמובן ללא איפור‪.‬‬

‫‪ 20:30‬בערב הגיע וחלף ועבר‪ .‬הבחור מתקשר שהוא קצת מתעכב‪ .‬אין בעיה‪.‬‬ ‫אני נשכבת על הספה בסלון דירתי‪ ,‬שמתחת לבית הוריי‪ ,‬כולי כבר מוכנה ונרגשת‪.‬‬ ‫אני מתחילה לנמנם‪ .‬אבא מתקשר שוב‪ ,‬מתנצל עד עמקי נשמתו ‪ -‬הוא עדיין תקוע עם המשאית‬ ‫בשוק בחיפה‪ .‬ברגע הזה הבנתי שאני מתאהבת‪ .‬אבא הניח שאני רוצה לבטל את הפגישה‪ ,‬אבל‬ ‫ממש לא רציתי‪" .‬תגיע כשתגיע"‪ ,‬אמרתי‪.‬‬ ‫באיחור של ארבע שעות‪ ,‬לערך‪ ,‬אבא הגיע‪ .‬נקישה בדלת‪ .‬אני מסתדרת קצת לפני שפותחת‪,‬‬ ‫מנסה להיראות כאילו לא נרדמתי (כבר כמעט חצות)‪ .‬הוא נכנס‪ .‬המבוכה ענקית‪ .‬העיניים הגדולות‪,‬‬ ‫חומות עם גוון ירקרק‪ ,‬כבשו אותי‪ .‬לבש ג’ינס וטי שירט (אהבתי)‪ .‬שלח לעברי יד‪ ,‬לחצנו ידיים‬ ‫ואמרתי‪" ,‬הלו אוהד‪ ,‬אני מירי"‪ ,‬והוא מייד תיקן במבוכה‪" :‬אהוד!"‬ ‫עלינו לטנדר שלו ויצאנו לדרך‪ .‬כיוונתי אותו ב"ימינה" ו"שמאלה" כל הדרך‪ ,‬היה נראה שאבא‬ ‫מתעצבן שאני חושבת שהוא לא יודע את הדרך (אף פעם מאז הוא לא שכח לי את זה)‪.‬‬ ‫ישבנו בבית קפה בשם "פיקאסו" בהרצליה‪ ,‬לא רחוק מהים‪ .‬היינו עייפים אך השיחה קלחה‪ ,‬החיים‬ ‫שלנו נשמעו דומים ‪ -‬אותם בתים חקלאיים‪ ,‬אותם ערכים‪ .‬הרגשנו "בבית"‪ ,‬מההתחלה‪.‬‬ ‫בסיום הפגישה‪ ,‬אני זוכרת‪ ,‬שלפתי ארנק לשלם ‪ -‬אבא לא אהב את זה‪ ,‬ניסה להתעקש‪ ,‬אך לא‬ ‫ויתרתי ושילמתי‪ .‬אבא התבאס‪ ,‬ומאז לא שכח לי את זה לעולם‪ .‬‬ ‫כשחזרנו בשעות הקטנות של הלילה‪ ,‬אבא הוריד אותי בביתי והמשיך‪ .‬לא ידעתי בדיוק מה אני‬ ‫מרגישה‪ ,‬אבל הרגשתי טוב ונוח ונכון‪ .‬נכנסתי הביתה‪ ,‬נשענתי על הדלת בגבי‪ ,‬חייכתי לעצמי‬ ‫וידעתי ‪ -‬זה האיש שאני אתחתן איתו‪.‬‬

‫מ‬

‫אז התחלנו לצאת‪ ,‬ובנינו קשר אמיתי וטוב‪ .‬בהתחלה היו בו הרבה עליות וירידות ושאלות‪ ,‬בעיקר‬

‫שלי עם עצמי‪ ,‬אבל אף פעם לא נפרדנו‪ ,‬כי הייתה הידיעה של "זה האחד"‪.‬‬ ‫הייתה זו הרגשה של "הגעתי הביתה"‪ .‬פה מקומי‪ .‬זה האיש בשבילי‪ .‬זה שמתאים לי כמו כפפה ליד‪.‬‬ ‫ואהבנו‪.‬‬

‫‪108‬‬


‫עם רז בן ‪ 4‬חודשים‬

‫עם תומר הקטן‬

‫‪99‬‬


‫ע‬

‫ל הזוגיות שלך עם מירי ועל האבהות שלך אנחנו מאד גאים;‬

‫תמיד אמרתי שילדיי אינם מחוננים‪ ,‬סופרים‪ ,‬משוררים או נגנים‪,‬‬ ‫אבל הם בני זוג והורים נפלאים‪ ,‬חרוצים וחברים נאמנים‪.‬‬ ‫אהוד ילדנו האהוב‪ ,‬גדלת למבוגר אוהב ונאהב‪.‬‬ ‫יחד עם מירי הקמת משפחה נהדרת וכל כך שמחה‪,‬‬ ‫שיודעת להעניק לילדים ולהציב אותם בראש הסולם‪.‬‬

‫‪98‬‬


‫חופפים ראש בסלר‪-‬דה‪-‬יוני אגם המלח‪ ,‬בוליביה‬

‫יום הולדת לאהוד! חוגג עם‬ ‫חבריו בפרו‬

‫‪87‬‬


‫מאצ’ו פיצ’ו‬ ‫מורו ‪ -‬סאן‪-‬פאולו‪ ,‬ברזיל‬

‫אגם המלח ‪ -‬בוליביה‬

‫‪86‬‬

‫פוקון‪ ,‬הר געש פעיל ‪ -‬צ’ילי‬


‫מורו‪,‬‬ ‫ס‬ ‫אן‬

‫פאולו‬ ‫‪,‬‬ ‫ב‬ ‫רזיל‬

‫‪85‬‬


‫ב‬

‫מהלך שהותנו בריו דה ז’נרו‪ ,‬ברזיל‪ ,‬נסענו באוטובוס מהאכסניה לבנק‬

‫על מנת להוציא כסף‪.‬‬ ‫בדרך חזרה מהבנק שמנו את הכסף בגרב‪ ,‬ויצאנו לחפש אוטובוס שייקח‬ ‫אותנו בחזרה לאכסניה‪ .‬לאחר חיפוש קצר עלינו על האוטובוס והתחלנו‬ ‫בנסיעה‪ .‬כעבור חצי שעה שמנו לב שאנחנו לא בכיוון וכנראה טעינו ‪-‬‬ ‫האוטובוס נוסע לפרברים הידועים לשמצה‪ ...‬החלטנו לרדת ולקחת מונית‬ ‫בחזרה לאכסניה‪.‬‬ ‫כשעמדנו ברחוב שמנו לב שאנחנו מאוד בולטים‪ ,‬בעיקר בלבוש‪ ,‬והחלטנו‬ ‫להוריד חולצה כדי להידמות למקומיים‪ .‬התוצאה הייתה שאחד היה שזוף‬ ‫מדי ואחד עובד על השיזוף‪ ...‬לאחר ניסיונות רבים עצרה לנו מונית‪ ,‬עלינו‬ ‫עליה בשמחה וחשבנו ש“השכונה“ כבר מאחורינו‪ .‬אבל לאחר נסיעה‬ ‫קצרה שמנו לב שהמשטרה נוסעת אחרי המונית ומנסה לעצור אותנו‪.‬‬ ‫כעבור כמה דקות נעצרה המונית‪ ,‬והשוטרים רצו אלינו עם אקדחים‬ ‫שלופים והצמידו אותם לראשינו‪ .‬יצאנו מהמונית עם ידיים באוויר‪ ,‬מנסים‬ ‫להבין מה קרה‪ .‬השוטרים טענו שאנחנו טרוריסטים והמשיכו לכוון אלינו‬ ‫את האקדחים‪ ,‬ואז אפרתי אומר לי‪“ ,‬אחי‪ ,‬זה ברטה ‪ 9‬קצר“‪ .‬הוא התחיל‬ ‫לדבר עם השוטרים ולהסביר להם שאנחנו לא טרוריסטים‪ ,‬כשהוא מנסה‬ ‫להעביר להם את מהות הסכסוך הערבי‪-‬ישראלי‪ ,‬כל זה עם ידיים‬ ‫למעלה‪ ,‬כשכל הרחוב עומד סביבנו סקרן‪ .‬לאחר שבעל המונית שיחד את‬ ‫השוטרים‪ ,‬שוחררנו‪.‬‬

‫ת‬

‫ומר שי ורז‪,‬‬

‫הייתה לי הזכות להיות חבר של אביכם‪ ,‬חבר נדיר‪ ,‬חבר אמיתי‪ ,‬חבר‬ ‫אוהב‪ ,‬תמיד בשבילך עם עצה נכונה או סתם כדי לתת כתף תומכת‪.‬‬ ‫אביכם היה לי כאח‪ ,‬וחסרונו מלווה אותי כל יום‪.‬‬ ‫אביעד רגב‬

‫‪84‬‬


‫מ‬

‫קוסקו יצאנו לכיוון בוליביה ברכבת‪ .‬בלילה‬

‫הגענו לעיירת גבול וירדנו מהרכבת‪ .‬בהמולת‬ ‫האנשים היורדים ראיתי את אפרתי מתרחק‬ ‫ממני‪ ,‬ובתוך כל הרעש צעקתי‪“ :‬א‪-‬פ‪-‬ר‪-‬ת‪-‬י“‪,‬‬ ‫כדי שיחכה לי‪ ,‬אבל הוא חשב שקרה לי משהו‪,‬‬ ‫זרק את התיק מהגב ורץ לחפש אותי‪.‬‬

‫ב‬

‫אייקיקה שבצ’ילה מצאנו חנות למשחקי‬

‫מחשב‪ .‬אחד המשחקים היה להתאגרף עם דמות‬ ‫על המסך‪ .‬אפרתי קנה אסימונים והתחיל את‬ ‫המשחק‪ ,‬ומהר מאוד התקדם בשלבים תוך כדי‬ ‫חבטות‪ .‬הוא נכנס ל”מֹוד לחימה” כשהוא מזיע‬ ‫ולא מוותר‪ ,‬נפסל‪ ,‬מכניס אסימון‪ ,‬וממשיך כך‬ ‫עד שנגמרו האסימונים‪ .‬למחרת רצה שנחזור‬ ‫על מנת להמשיך את המשחק‪ ,‬חזרנו ושוב הוא‬ ‫מתחיל לחבוט במתקן‪ ,‬נפסל ‪ -‬מכניס עוד‬ ‫אסימון‪ ,‬וכך עד שניצח‪ .‬ואז חיוך ענק מלא שיניים‬ ‫לבנות לבעל החנות‪ ,‬שנשאר המום מהמחזה‪.‬‬

‫מטפס‬ ‫ע‬ ‫ל‬ ‫הפו‬ ‫קון ‪-‬‬ ‫ה‬ ‫ר גע‬ ‫ש‬ ‫פ‬ ‫עיל‪,‬‬ ‫צ’ילה‬

‫‪83‬‬


82


‫ישמע שאנחנו ישראלים ויכניס לנו מחיר בשמיים“‪.‬‬ ‫לכשהגענו לפחח‪ ,‬יצא אפרתי עם חיוך גדול והתחיל‬ ‫לדבר איתו בערבית עילגת שמזכירה מעצר בשטחים‪.‬‬ ‫שמע הערבי את אפרתי מדבר איתו בערבית והתרגש‬ ‫מאוד‪ .‬לאחר שאפרתי הסביר לו בקצרה שבעל חברת‬ ‫ההשכרה רוצה להכניס לנו מחיר מופקע‪ ,‬הוא החליט‬ ‫לקחת על התיקון סכום זעום‪.‬‬

‫‪79‬‬


‫יונגס‪ ,‬בוליביה‬

‫ל‬

‫אחר שהות של מספר ימים בלה‪-‬פז‪ ,‬בירת בוליביה‪ ,‬יצאנו‬

‫לטיול ג’יפים ביונגס‪ .‬העמסנו את הרכב בציוד חילוץ (רצועות‪,‬‬ ‫את חפירה ועוד)‪ ,‬לאחר שאפרתי התעקש שאנחנו צריכים‬ ‫להיות מוכנים לחלץ את עצמנו אם יהיה צורך‪ ,‬או לעזור לג’יפים‬ ‫האחרים‪ .‬במהלך הטיול המאתגר התווכחנו בתדירות גבוהה‬ ‫מי נהג יותר טוב‪ .‬באחד הימים יצאתי לבד עם הג’יפ להשתולל‪,‬‬ ‫ודפקתי את הרכב בסיבוב‪ .‬חזרתי לאכסניה וקראתי לאהוד‬ ‫שיראה את המכה שקיבל הג’יפ‪ .‬אפרתי הגיע ואמר לי‪“ ,‬אחי‪ ,‬לא‬ ‫קרה כלום!“ כשחזרנו לחברת ההשכרה כדי להחזיר את הרכב‪,‬‬ ‫ראה בעל הבית את המכה ורצה שנשלם הרבה כסף‪ .‬לאחר‬ ‫ויכוחים רבים החלטנו לנסוע לפחח‪ ,‬ולשלם כמה שהוא יבקש על‬ ‫התיקון‪.‬‬ ‫במהלך הדרך סיפר לנו בעל הג’יפ שהפחח הוא ערבי מהשטחים‪.‬‬ ‫אפרתי ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו‪“ ,‬הסתבכנו‪ .‬הערבי‬

‫‪78‬‬


‫ב‬

‫אחת המנוחות ביום הראשון אִתגר אותנו המדריך בתרגיל‬

‫התהפכות ‪ -‬ניסינו כולנו לבצע היפוך שלם אבל ללא הצלחה‪,‬‬ ‫ויצאנו מהמים סחוטים‪ .‬רק אפרתי נשאר במים‪ ,‬לא ויתר וניסה‬ ‫שוב ושוב ללא הצלחה‪ ...‬אמרתי לו‪“ ,‬אפרתי‪ ,‬בוא לאכול“‪ ,‬והוא‬ ‫ענה‪“ ,‬אני יוצא רק אחרי שאני מצליח‪ ,‬שהמדריך לא יתפוס‬ ‫עלינו תחת“‪ .‬אחרי עשרים דקות של ניסיונות הצליח‪ ,‬נתן חיוך‬ ‫עייף ועלה מהמים‪.‬‬

‫‪75‬‬


‫ב‬

‫מהלך הטיול בקוסקו שבפרו‪ ,‬יצאנו מספר חבר'ה‬

‫ישראלים‪ ,‬לטיול קיאקים באחד הנהרות‪ .‬לאחר נסיעה של‬ ‫כמה שעות הגענו לנהר‪ ,‬קיבלנו ציוד והתחלנו לנסות את‬ ‫הקיאק שקיבלנו‪ .‬המדריך מנסה להסביר לנו איך מכוונים‬ ‫את הקיאק ואנחנו בשלנו לומדים בדרך הקשה ‪ -‬שוב ושוב‬ ‫מתהפכים‪ ...‬לאחר ניסיונות רבים יצאנו לדרך‪ ,‬חווית השייט‬ ‫הייתה מדהימה (בעיקר במנוחות‪ ,‬כי לאורך המסלול רדפנו‬ ‫אחרי הקיאק שהיה בורח לנו בהתהפכויות)‪.‬‬

‫‪74‬‬


‫בדרך‬

‫למא‬ ‫צ’‬ ‫ו‬ ‫פ‬ ‫י‬ ‫צ’ו‪ ,‬פרו‬

‫‪73‬‬


‫אהוד ואביעד ביונגס‪ ,‬בוליביה‬

‫‪72‬‬


‫ו‬

‫אחר כך נסעת לדרום‪-‬אמריקה לטיול הגדול‪,‬‬

‫יחד עם חברך הטוב אביעד‪ .‬רגע לפני שנעלמת‬ ‫לביקורת דרכונים ביקשתי ממך‪“ ,‬לכשתרגיש‬ ‫שמיצית‪ ,‬תחזור“‪ .‬ואכן חזרת אחרי שבעה‬ ‫חודשים‪ .‬שמרת איתנו על קשר רצוף‪ ,‬אחת‬ ‫לשבוע הגיע פקס או מכתב‪ ,‬אבל הגעגועים‬ ‫אליך נשארו בעינם‪ .‬כתבת גם לאחיך ולחבריך‪,‬‬ ‫משתף אותם ואותנו בחוויות הטיול‪.‬‬

‫את הסיפורים המלווים את התמונות מדרום‬ ‫אמריקה כתב אביעד רגב‪ ,‬חברך הטוב אשר‬ ‫יצא איתך לטיול‪.‬‬

‫הטיול לדרום אמריקה‬ ‫ל‬

‫אחר שירות של שלוש שנים השתחררנו ויצאנו‬

‫לעבוד על מנת לחסוך כסף לטיול הגדול בדרום‬ ‫אמריקה‪ .‬יכולות להיות לטיול כזה כמה מטרות‪:‬‬ ‫“לנקות“ את הראש משלוש שנות צבא‪ ,‬לראות‬ ‫עולם‪ ,‬לחשוב מה עושים כשחוזרים‪ ,‬להתבגר!‬ ‫את אפרתי‪ ,‬כמו שקראתי לו מכיתה ז’‪ ,3‬לא‬ ‫העסיקו המחשבות על היום שאחרי‪ ,‬ברור היה לו‬ ‫שהוא חוזר למשק ומצטרף לאבישי ויואב‪.‬‬ ‫לאחר כשנה בה עבדנו וחסכנו‪ ,‬ולאחר תדרוך‬ ‫של רון‪ ,‬ג’קו ויואב‪ ,‬הגיע הזמן לארוז ולצאת‬ ‫לדרך‪ ...‬באוקטובר ‪ 1995‬עלינו על המטוס‬ ‫בדרכנו לדרום אמריקה‪.‬‬

‫‪71‬‬


‫אמא אמרה‪” :‬רק בלי אופנועים”‪ ...‬אז אמרה‪...‬‬ ‫קולומביה‪.‬‬

‫‪70‬‬


‫אבישי‪ ,‬יואב ואהוד במעמד קבלת תעודת “חקלאים מצטיינים“‬ ‫לאחר הטקס‪.‬‬

‫‪67‬‬


‫א‬

‫חרי הצבא עבדת שנה במשק‪ ,‬כנהוג אצלנו‪ .‬יואב עדיין‬

‫בצבא‪ ,‬ואתה יד ימינו של אבא‪ ,‬משתלב במערך ההובלות‬ ‫לשוק ובעבודות השוטפות במשק ובמקביל מתכנן עם‬ ‫אביעד‪ ,‬את הטיול המיוחל לדרום אמריקה‪.‬‬ ‫העבודה האין סופית במשק נשאה פרי וזכתה להערכה רבה‪.‬‬ ‫במהרה זכיתם בתואר “חקלאים מצטיינים“ בטקס מכובד‬ ‫שנערך במסוף הייצוא בנתב“ג‪ ,‬במעמד ראש הממשלה ושר‬ ‫החקלאות‪.‬‬

‫‪66‬‬


57


‫ה‬

‫יינו יחד בג’יפ בתרגיל הג’יפים ב“מסכם“ המסלול‪ .‬נסענו בשטח מאובק באזור שיזפון‪ .‬באחת‬

‫העצירות‪ ,‬כאשר חשבת שצריך לזוז ושיוסי ואני מתעכבים יתר על המידה על תכנון הצעד הבא‪,‬‬ ‫“פרפרתָ“ את הג’יפ סביבנו עד שהתמלאנו אבק‪ ,‬כדי שניכנס כבר לג’יפ‪ .‬היתה זו דרך משעשעת‬ ‫להעביר את המסר‪ .‬כשעה לאחר מכן‪ ,‬כאשר עצרת על מנת להתרוקן‪ ,‬פרפרנו את הג’יפ סביבך‬ ‫ומילאנו אותך אבק‪ .‬אתה לא נשארת חייב‪ ,‬לקחת חתיכת נייר טואלט‪ ,‬ובעוד יוסי ואני לא מבינים למה‬ ‫התכוונת כאשר צעקת “רימון“‪ ,‬התעופף גוש צואה כחצי מטר מעלינו‪ .‬למרות שידענו שאתה מסוגל‬ ‫למעשי שטות בלתי צפויים‪ ,‬לא ציפינו לזה‪ ...‬עד היום אני מאמין שפיספסת בכוונה‪ ...‬מה שבטוח‬ ‫זה שעצרנו את הג’יפ מתגלגלים מצחוק לאחר שלושה ימים מתישים של מסכם‪ .‬עייפים‪ ,‬מותשים‪,‬‬ ‫מלוכלכים‪ ,‬אך מאושרים מהמצב אשר חיבר את כולנו ביחד‪ ,‬כחברים לצוות‪.‬‬ ‫רמי‬

‫‪56‬‬


‫א‬

‫הוד ואני נפגשנו בצבא‪ ,‬כאשר הייתי מ“כ ב“טירונות יחידה“ של‬

‫צוות הסדיר‪.‬‬ ‫אהוד המושבניק הגיע לצוות של חכמולוגים‪“ ,‬נובמברים“‪ ...‬עירוניים‬ ‫וקיבוצניקים מגובשים אחרי טירונות צנחנים‪ .‬צוות שלא מקבל‬ ‫בקלות חבר’ה חדשים‪.‬‬ ‫אהוד הגיע מהשייטת‪ ,‬ואני התאהבתי בו מיד‪ .‬מסתכל בעיניים‬ ‫ושואל שאלות שלא תמיד יש להן תשובות הגיוניות‪ ...‬זו הרי תקופת‬ ‫טירונות יחידה‪.‬‬ ‫בשבוע החמישי‪ ,‬באחת הפשיטות‪ ,‬הוטל עלי‪ ,‬כסַמל‪ ,‬לסגור את‬ ‫הכוח‪ .‬בירידה במקום הייתי מחפה לאחור‪ ,‬כאשר זוהי הזדמנות‬ ‫להישען על הנשק ולסגור עיניים‪ .‬באחת הפעמים הכוח התקדם‬ ‫ואני מאחור‪“ ...‬מחפה“‪ .‬אהוד שם לב‪ ...‬כיוון שהייתי הסמל הנוקשה‬ ‫בסגל‪ ,‬העיר אותי בעדינות‪ .‬דבר זה נשאר הסוד שלנו‪ ,‬והוא הזכיר‬ ‫לי אותו רק בפגישה המחודשת שלנו במילואים‪.‬‬ ‫יריב נחמני‬

‫‪55‬‬


54


‫ה‬

‫חברות נרקמה בינינו שם כשאנו עם מדים ונשק‪ ,‬מתבגרים ומתעצבים‪,‬‬

‫נעשים חיילים‪ .‬מהטירונים הצעירים של יואל‪ ,‬דרך מסלול ארוך ועד לצוות‬ ‫לוחמים‪ .‬אינסוף דברים‪ ,‬חוויות‪ ,‬זיכרונות‪ ..‬אך ימים אלו היו רק התחלה‪,‬‬ ‫היכרות ראשונית בינינו ‪ -‬ומאז המשכנו ללכת זה לצד זה‪ ,‬להתחבר‪,‬‬ ‫והחברות כמו גדלה והתרחבה עם השנים‪.‬‬ ‫היום כשאני מביט בך אתה קודם כל איש משפחה ואהבה‪ ,‬איש אדמה‪,‬‬ ‫מתעניין ולומד‪ ,‬תמיד ממשיך לחלום‪ ...‬וחבר‪ .‬בשבילי אתה חבר‪“ ,‬חבר‬ ‫של אמת“‪ .‬וכשמביטים לעומק עינייך רואים בברור גם את החייל הצעיר‬ ‫מהצוות‪ ,‬את הלוחם האגדי שתמיד מחייך‪ -‬אותו חיוך שהוא חלק ממך עם‬ ‫מדים וגם בלעדיהם‪ ,‬חיוך האהבה הנצחי‪...‬‬ ‫דרור פלד‬

‫‪51‬‬


‫ל‬

‫א קל לספר סיפור אחד קולע ‪ -‬שכן החיים יחד הם סיפורנו‪ .‬לילות‬

‫עם מקלע ה“מינימי“ תמיד מלפנים ‪ -‬פותח ימינה ומיישר קו‪ .‬אני עוד‬

‫ארוכים שהלכנו שנינו מחפשים את דרכנו כדי להביא את כל הנקודות‬

‫אחד מהחבר’ה מאחור בסדר תנועה‪ ,‬רואה אותך לא מוותר ופשוט‬

‫בניווט‪ ,‬מנסים כמובן למהר ולא להתבלבל‪ ,‬אך איך אפשר כשתוך‬

‫תופר את הפיסטינים‪ ,‬מתקדם במהירות ומוכן בכל רגע‪ .‬וברגע‬

‫כדי מדברים וקופצים מנושא לנושא ‪ -‬בין החקלאות והבית דרך כל‬

‫שצריך אתה “מנגן“ בקצב ובדיוק מרבי ‪ -‬מקלען מקצוען‪ .‬ולמקרה‬

‫נושא אפשרי עד בנות וחלומות לעתיד‪ -‬ובסוף כמובן מגיעים‪ ,‬גם אם‬

‫הצורך גם אקדח אתה נושא‪ ,‬הרי כולם זוכרים איך שאל אותך אז‬

‫לא הראשונים‪...‬‬

‫אותו קצין חשוב‪ ,‬מה תעשה במקרה של תקלה במקלע‪“ .‬עם האקדח‬

‫אוחז בהגה והחיוך לא יורד‪ ,‬הגלגלים נעים במהירות‪ ,‬חותכים את‬

‫אנצח“‪ ,‬אמרת בחיוך‪.‬‬

‫השטח‪ ,‬וכולך זורח‪ .‬לא זוכר שהייתי לצידך כשנהגת‪ ,‬שכן גם אני‬

‫הצבא אינה תקופה חולפת בשבילך‪ ,‬תמיד המשכת לדבר ולחשוב על‬

‫חשבתי את עצמי לנהג‪ ,‬אך המבט המחייך מהג’יפ שלך לג’יפ שלי‬

‫הצבא‪ ,‬כאילו חלק ממך נשאר חיילי בכוננות מלאה‪ .‬כשיצא לי להיות‬

‫נשמר בי כאילו היה זה לא מזמן‪ .‬אח“כ כשבגרנו מצאתי שזה כייף‬

‫במילואים בצפון ואילו אתה היית בבית‪ ,‬השתגעת מהרצון להצטרף‬

‫אדיר פשוט לשבת לידך וליהנות מהנאתך‪ ,‬ולא רק ל“התחרות“ בך‬

‫‪“ -‬תגיד להלל שאני בא“‪ ,‬אמרת ללא היסוס‪ .‬וכשנפגשנו “ינקת“ כל‬

‫על תואר הנהג‪.‬‬

‫בדל מידע על מה היה ואיך‪ ,‬צמאת להרגיש חלק מכל זה‪...‬‬

‫בג’יפ עם יואל ז”ל ודרור פלד‬ ‫‪50‬‬


17


‫סיפרה עמית‪ ,‬אחותך הבכורה‪ ,‬בשלושים למותך‪:‬‬ ‫אהוד אחי היקר‪,‬‬ ‫נולדת בחורף ‪ ,'73‬כשהייתי בת חמש וחצי‪ .‬קצת יותר מחצי שנה לפני‬ ‫שעליתי לכיתה א'‪ .‬ילדה מספיק גדולה כדי לזכור‪.‬‬ ‫לזכור אותי ואת יואב בן הארבע נכנסים לפנות בוקר לחדר השינה של‬ ‫ההורים‪ ,‬בבית החדש שלא מזמן עברנו אליו‪ ,‬ואבא בפיז'מה מספר‬ ‫לנו שנולד לנו אח קטן‪.‬‬ ‫לזכור את אימא בבית חולים ליולדות "אלישע" בחיפה‪ ,‬שואלת אותי‪,‬‬ ‫"איך לקרוא לתינוק שנולד‪ ,‬אהוד או יפתח?" ואני אומרת‪" ,‬אהוד"‪.‬‬ ‫לזכור אותך כתינוק ופעוט מקסים ומתוק וכל כך מצחיק‪.‬‬ ‫לזכור את שיבושי הלשון שלך ‪ -‬את תקופת האּי‪ :‬כפיתי‪ ,‬מזלגי‪,‬‬ ‫מפיתי‪ ,‬ואפילו סועאדי‪ ,‬כך קראת לעוזרת שלנו סועאד;‬ ‫לזכור שכשאמרת‪" :‬אני רוצה פטריה"‪ ,‬בעצם התכוונת שאתה רוצה‬ ‫לחם עם חמאה‪ ,‬ושאמרת "לכון" במקום "נכון"‪.‬‬ ‫אני זוכרת שהייתה לך תקופה קצרה של תלתלים בשערות‪ .‬אני‬ ‫זוכרת שהיית כל כך אוהב להיות בחוץ ואימא הייתה לוקחת אותך‬ ‫בעגלה לטיולים‪ .‬ואיך שיוסי כהן מחנות "ניקוי יבש" במושבה היה קורא‬ ‫לך "במבה"‪ ,‬כי תמיד הייתה לך שקית במבה‪.‬‬ ‫אני זוכרת איך באמצע הארוחה‪ ,‬כשהיית צריך ללכת לשירותים‪,‬‬ ‫היית לוקח איתך את צלחת האוכל‪ ,‬כדי שאף אחד‪ ,‬חלילה‪ ,‬לא יאכל‬ ‫לך ממנה‪.‬‬

‫א‬

‫ני זוכרת אותך בגנון של אסתר‪ ,‬בן שלוש‪ ,‬ושהייתה שם איתך ילדה‬

‫יפה בשם ורד‪ ,‬שלאבא שלה הייתה חנות צעצועים‪ ,‬ואיך קינאת בה כי‬ ‫חשבת שאחרי הגנון היא הולכת לשחק בכל הצעצועים שבחנות‪.‬‬ ‫אני זוכרת איך כולנו במשפחה המורחבת קראנו לך "הגוזל"‪ ,‬או‬ ‫"גוזה"‪" ,‬גוזלי"‪" ,‬גוזיץ'"‪ .‬כי היית בן הזקונים‪ ,‬והצעיר מכל הנכדים‪.‬‬ ‫וכשבגרת‪ ,‬ואלון של גליה נולד‪ ,‬אמרת שסוף‪-‬סוף יש גוזל חדש‬ ‫במשפחה וכבר לא נקרא לך כך‪.‬‬

‫אהוד בן ‪ 13‬עם עמית‬ ‫‪16‬‬

‫אני זוכרת איך אני‪ ,‬ילדה צווחנית והיסטרית שכמותי‪ ,‬לא הייתי מרשה‬


11


‫נ‬

‫אהוד‪ ,‬ילד אהוב שלנו‬

‫ולדת לפני ‪ 35‬שנה‪ ,‬א' אדר א'‪ ,2.3.1973 ,‬בשעה ‪ 1:30‬אור ליום שבת‪,‬‬

‫בביה''ח ''אלישע'' בחיפה‪ .‬לידתך הייתה קלה ומהירה‪ 2,850 ,‬ק''ג משקלך‪ ,‬תינוק‬ ‫יפה תואר עם שער שופע‪ ,‬ילד של חורף ‪.73‬‬ ‫בן יפה נולד על כתף הכרמל‪.‬‬ ‫בבוקר השבת הגיעו אבא‪ ,‬עמית ויואב‪ ,‬מאושרים וצוהלים‪ .‬הצענו לאחיך לבחור‬ ‫את השם‪ ,‬ועמית החליטה ‪ -‬אהוד‪.‬‬ ‫באה גם כל המשפחה המורחבת‪ :‬הסבים והסבתות‪ ,‬הדודות‪ ,‬הדודים וכל הדודנים‪,‬‬ ‫והשמחה הייתה רבה‪.‬‬ ‫באת מאהבה ילד‪ ,‬באת מאהבה‪.‬‬ ‫שבוע לאחר מכן נערכה בביתנו הברית‪ :‬אבא הביא דליים מלאי פרחים וכל הבית‬ ‫פרח ולבש חג‪.‬‬ ‫כאשר נערמו הזרים על קברך הטרי נזכרתי בפרחים ההם של אבא‪ ,‬באותם‬ ‫פרחים שמחים‪.‬‬

‫‪10‬‬


‫אהוד אפרתי‬