__MAIN_TEXT__
feature-image

Page 1

TMOL-HAYOM Contemporary Israeli Art Festival


‫משרד העלייה והקליטה‬ ‫בסיוע מרכז לקליטת אמנים עולים ותושבים חוזרים‬ Supported by the Ministry of Immigration and Absorption, Center for Absorption of Immigrant Artists and returning residents Exhibition Hall of Jerusalem House of Quality | ‫גלריית בית אות המוצר הירושלמי‬

TMOL-HAYOM Contemporary Israeli Art Festival Yesterday-Today 1 – 09.09.2016 – 14.09.2016 Yesterday-Today 2 – 15.09.2016 – 22.09.2016 Yesterday-Today 3 – 26.10.2016 – 02.11.2016 The Festival organized by Josef Shelest in association with Skizza Gallery

‫ מרינה שלסט‬,‫ מרינה גנקין‬:‫אוצרות‬

Curators: Marina Genkina, Marina Schelest

‫ מרינה גנקין‬,‫ מרינה שלסט‬:‫טקסט‬

Text: Marina Shelest, Marina Genkina

‫ אלי רטנר‬:‫עיצוב גרפי‬ ‫צילומי העבודות באדיבותם של האמנים‬ ‫המיוצגים בקטלוג‬ ‫ גלי דנה זינגר‬,‫ משה שלסט‬:‫תרגום‬ ‫כל הזכויות שמורות‬

Design: Eli Ratner All illustrations have been provided by the artists represented in catalogue Translation: Moshe Shelest, Gali-Dana Zinger © all rights reserved 2014

Skizza Gallery Skizze.gallery@gmail.com

‫גלריית אמנות סקיצה‬

Jerusalem House of Quality jeruhous@netvision.net.il

‫בית אות המוצר הירושלמי‬

‫ גובה * רוחב * עומק‬,‫המידות מובאות בסנטימטרים‬

Measurements are given in centimeters, height x width x depth


In 2017 gallery “Skizza” celebrates its 10th anniversary. During all of these 10 years the gallery worked to integrate artists repatriates from post soviet states. The series of exhibitions “Yesterday-Today” was exactly about that. Each artist is represented by a couple of works that the artist made before coming to Israel “yesterday” and some works in Israel “today”. In some cases the time difference between “yesterday” and “today is forty years, while in others -in the case of new repatriatesthe time difference is only a couple of years. Usually artists from the former soviet union also bring with themselves their “academic baggage” which is not always easy to adapt to new artistic realities. Coming to Israel every artists goes through his own artistic path - and this mini retrospection allows us to follow the progress of said path that is often perilous. Thus the exhibition in “Skizza” openly demonstrates how under the influence of Israel the artistic creativity of each newly arrived artist changed, no matter in which art each of the works in. In this anniversary Catalogue we would want to place the investigative article of curator of the gallery Marina Genkina - it is ,about a much longer period than past ten years, about the adaptation of Russian artists into Israeli culture.

При поддержке Министерства Абсорбции Израиля и существующего при нем Центра абсорбции репатриантов-деятелей искусств.


В 2017 году галерея «Скицца» отмечает свое 10-летие Все эти 10 лет галерея в содружестве с различными организациями последовательно занималась интеграцией художников-репатриантов из стран бывшего Советского Союза.  Серия выставок «Вчера-Сегодня» как раз об этом. Каждый художник представлен на выставке несколькими доизраильскими работами – написанными «вчера», и несколькими, созданными на Земле Обетованной, то есть «сегодня». В некоторых случаях временная разница между «вчерашними» и «сегодняшними» работами почти 40 лет, в некоторых, когда речь идет о совсем молодых художниках-новых репатриантах, равняется нескольким годам. Как правило, художники из стран бывшего Советского Союза привозят на историческую родину и свой «академический багаж», который не всегда легко приспособить к новой художественной реальности. Приехав в Израиль, любой художник проходит свой особый творческий путь – и возможность проследить за этим маршрутом, часто весьма крутым, предоставляет мини-ретроспектива каждого из них. Таким образом, выставка в «Скицце» наглядно демонстрирует, как под влиянием Израиля меняется творчество каждого вновь прибывшего художника, независимо от жанра и вида искусства, в котором он работает. В этом, юбилейном каталоге, мы хотели бы поместить статью-исследование куратора галереи Марины Генкиной - она о значительно более долгом, чем последние 10 лет, периоде адаптапции русских художников в израильскую культуру.

При поддержке Министерства Абсорбции Израиля и существующего при нем Центра абсорбции репатриантов-деятелей искусств.


Современные израильские художники из бывшего Советского Союза Марина Генкина, арт критик

Художники, которые почти 10 лет принимают участие в выставках, организуемых галереей «Скицца» при поддержке Министерства Алии и Абсорбции, безусловно представляют определенный срез «русской» художественной алии. Все, кто участвует в этих выставках – профессионалы, получившие художественное образование: почти у всех такое количество выставок и презентаций, что при составлении биографий приходится выбирать только самые важные. Есть среди наших авторов и те, кто давно в Стране и те, кто приехал сравнительно недавно, но уже активно включился в круговорот художественной жизни. Русскоязычные художники Израиля все чаще заявляют о себе как о некотором общем явлении. При всем разнообразии видов и жанров, в которых они работают, при всей несхожести стилей, манер, техник, не говоря уже о возрасте, образовании и странах исхода, входивших в состав огромной Страны Советов, есть и нечто, объединяющее нас всех. Это прежде всего русский язык и русская культура, на которой мы все выросли, со всеми ее ассоциациями и аллюзиями. И еще – непростой опыт жизни в совершенно ином, чем Израиль, государстве, – тоталитарном, имперском и очень большом по своим размерам; там были другие ценности и другая – и очень разная в разных концах этого гигантского пространства – природа, другой свет. И все же, ни широкой израильской публике, интересующейся искусством, ни израильскому художественному истеблишменту их имена, за исключением нескольких, практически неизвестны. Не будем обвинять в этом ни одну из сторон. Гораздо важнее попытаться разобраться – в чем же дело? Почему после стольких лет попрежнему существует стена, отделяющая «русских» художников от израильских? Эта преграда существует и с течением времени никуда не уходит. При том, что в средствах массовой информации, в выступлениях политиков и представителей израильского культурного истеблишмента постоянно звучит некая «мантра» об «огромном вкладе русской алии в израильскую культуру» (что, конечно, распространяется и на изобразительное искусство). Но в чем этот «вклад» состоит, и существует ли он вообще, во всяком случае, в области искусства; каково место русскоязычных художников в израильском истеблишменте, и занимают ли они там какое-то место, – этого никто не знает и не пытается узнать: если по отношению к первой половине ХХ века взаимовлияния искусства, приносимого разными волнами алии, и собственно израильского хорошо изучены и 4

подробно описаны, то по отношению к концу ХХ века ничего подобного не существует. Эта статья, разумеется, не даст исчерпывающего ответа на эти вопросы; но хотя бы начнем о них их размышлять. Прежде всего, посмотрим, что происходило с «русскими» художниками с того момента, когда вся эта история начинается – с начала 70-х годов. Тогда в Израиль приехали несколько художников из России, которые сегодня относятся к числу тех немногих, кого сегодня здесь хорошо знают: М. Гробман, Т.Премингер, Я. Раухвергер, М. Пичхадзе и художники группы «Алеф» – Е.Абезгауз, А.Басин, Т.Корнфельд, А.Окунь. В 1977 мелькнули Комар и Меламид, но они вскоре отбыли в Америку. Ситуация в художественных кругах Израиля была в то время другой, но отношение к вновь прибывшим – очень похожее на теперешнее. Вот что говорит об этом участник событий того времени – М.Гробман: «... тогда, в семидесятых, в Израиле о том, что происходит в России в области искусства, не знали ничего. То, что официально доходило сюда – какие-то выставки cоветского искусства – было настолько убого... А другого местный истэблишмент не знал и знать не хотел, поскольку искусство это – я имею в виду Второй русский авангард – было совсем не похоже ни на израильское, ни на американское. (болд мой – М.Г.). Ну и вообще было известно, что Россия бедная, несчастная, там ничего нету, и это накладывалось и на отношение к искусству России» (из моего интервью с Гробманом, «Контекст», 31.07.03). «Любой системе – тем более молодой – свойственно быть агрессивной и защищать себя от чужаков. Всегда и всюду все культурные учреждения построены по принципу мафий: дорвался до кормушки, пользуйся и не подпускай к ней других – тебе меньше достанется. Поэтому и в Израиле реакция культурного истэблишмента на приезд «русских» художников была двойственной: политическая реакция была «добро пожаловать», а в реальности было стремление оттолкнуть. Но в этом отторжении было и некое рациональное начало. Израиль, будучи молодым и западным обществом, шел в струе нормального развития искусств – в 70-е годы он бежал за Нью-Йорком. ... в 20-х... он бежал бы за Парижем, в 30-х – за Баухаузем, за Германией, и так далее. И вот бежит он за Нью-Йорком, а тут приваливает масса народу, которая, по идее, отстала на век. Потому что, за редким исключением, приезжающие были традиционными художниками российского толка. И на них сразу навесили клеймо отсталых реакционеров. В дальнейшем это менялось, и сегодня меняется. ... в конце 70-х всех «русских» художников считали отсталыми и провинциальными, в 90-е годы стало известно, что все «русские» художники – изумительные рисовальщики. И то несправедливо, и другое: не все хорошо рисуют, и не все


провинциалы.» (Из интервью корреспондента «i» Наталии Зубковой, N37, 09.10.2001). Про «чужаков» – это бесспорно; и все-таки причина была не только в этом. Не будем сейчас говорить о тех, кто тогда, в 70-х, действительно «отстал на век». Но даже самые передовые их приехавших говорили с израильским искусством на разных языках. Там, в Советском Союзе, они потратили годы на борьбу за право пользоваться современным художественным языком; это почти было равнозначно измене Родине (вспомним хотя бы знаменитый плакат «Сегодня он играет джаз, а завтра Родину продаст»). Выйдя победителями из этой битвы, авангардисты чувствовали себя героями. А в Израиле никто этого геройства не понимал, и никому даже в голову не приходило оценивать художников на этом основании или делить артистов на лойяльных строю или неблагонадежных по тому, какую форму они использовали в своих произведениях; вообще на вопросах формы не сосредотачивались так, как в России. Владение современным художественным языком было естественным; невладение им – вот что вызывало снисходительное отношение. Проблемы, в том числе и в выборе средств выражения, направления в искусстве и т.д., существовали и здесь, и там, только совершенно разные, так же, как и способы их решения. Так, самым распространенным из западных направлений, возникших в 60-е – 70-е годы, в России был концептуализм, который давал возможность строить произведения на эвфемизмах, иронии, используя присущую передовой советской интеллигенции способность «читать между строк» – так, собственно, и возник соцарт, родившийся из советского варианта концептуализма. А в Израиле, во-первых, все эти намеки были непонятны из-за полного незнания реалий советской жизни, а во-вторых, этого просто не требовалось: никто ничего не запрещал – давление со стороны истеблишмента и предпочтения, конечно, существовали, но полиция у входа на выставки не стояла, и Мапай или Авода выставки не закрывала. В Израиле предпочитали минимализм и ландшафтное, или «земляное» искусство. И то и другое не требовало владения академическими навыками. Прибавим сюда крайнюю политизированность израильского искусства, и тогда, и сейчас, причем политизированность эта – левого толка, в то время как «русские» скорее придерживаются правого крыла. Примером такого несогласия может служить сообщество художников поселения Са-Нур. Эта «деревня художников» была основана группой репатриантов из Советского Союза еще в 1987 году, т.е. до начала Большой Алии, и закончила свое существование в 2005 по причинам внеэстетическим – поселение было ликвидировано в связи с «односторонним размежеванием». История эта достаточно хорошо известна, не будем на ней останавливаться. Спасенные из Са-Нура произведения искусства были выставлены в помещении Иерусалимской русской библиотеки. Активными членами Са-Нурского сообщества были Л.Зильбер, А.Лифшиц, Ю.Сегал, и Э.Заславский, живший в Тель-Ционе.

Была – и есть – и еще одна проблема. Оттуда, издалека, Израиль виделся воплощением мечты, действительно Землей Обетованной – то есть абсолютно еврейским государством, и художники были уверены, что теперь они вольются в славную семью еврейских художников и поднимут израильское искусство на невиданную высоту. Принято считать, что это относится только к алие 1970-х, а следующая алия из Советского Союза была лишена сионистских устремлений. Тоже неверно: и тогда были художники, нимало еврейским искусством не интересовавшиеся, и в 90-х приезжали те, для кого это было важно. Но и те, и другие не были готовы к тому, что израильский художественный истэблишмент вовсе не приветствует еврейское искусство – и это еще мягко сказано. Такое положение возникло гораздо раньше – оно отчетливо проявилось сразу после образования государства: возникшая в 1948 году группа "Новые горизонты" обозначила новую тенденцию – стать в общий ряд с искусством Запада, и на протяжении второй половины века эта тенденция превратилась в превалирующую. Для вновь прибывших это было шоком; понадобилось немало времени, чтобы принять этот факт и выработать свое отношение к нему. По всем этим причинам организованная Гробманом в 1975 году группа «Левиафан», выпускавшая газету с тем же названием, не произвела большого впечатления и распалась через шесть лет, в 1981. «Обратить» израильских художников не удалось, гробмановская эпатажность была целиком отнесена на счет его личных качеств, что принесло пользу лично ему в смысле положения в художественных кругах, но никак не повлияло на израильское искусство. Из тех, кто начинал тогда, истеблишментом оказались признаны всего несколько человек – Абезгауз, Гробман, Меня Литвак, Окунь, Пичхадзе, Премингер, Раухвергер, Сыркин. При этом Пичхадзе перестал быть «русским», он не выставляется с «русскими» художниками; Сыркин занимался почти исключительно монументальным искусством и к «русским» тоже имел мало отношения; Меня Литвак вообще особый случай, она сама по себе, ни на кого не похожа и не принадлежит ни «русскому», ни «израильскому» искусству. В 90-х годах количество приехавших художников стало огромным. Ситуация была уже совершенно другая и в Советском Союзе, и в Израиле. Но в первые годы этой новой алии все очень напоминало то, что происходило в семидесятые. В начале 1990-х в Израиль прибыли несколько художников из Ленинградской группы «Боевые слоны». Они тоже пытались «потрясти основы» в свойственном им «там» стиле. В интернетной «Энциклопедии Санкт-Петербурга» они обозначены так: «Группа художников различных стилистических устремлений, отстаивающих свободу творческого самовыражения, была образована в конце 1988». Но кого в Израиле, в начале 90-х, могло интересовать «отстаивание свободы творческого самовыражения»?! Устроив несколько выставок и не встретив понимания, почти все они вскоре уехали. 5


Постепенно битвы стихли, напряжение сошло на нет, пошел процесс обычной художественной жизни. Художники начали устраивать свою личную судьбу. Первые несколько лет каждая выставка, на которую удавалось попасть, была событием, где бы эта выставка не проходила. На тех, кого взяли в «израильские» галереи, смотрели с завистью; с другой стороны, это было не так уж невозможно: некоторое время держалась мода на «русских олим», которым помогают добрые израильские галеристы. Галереи устраивали из этого «экшен», не забывая пригласить на открытие средства массовой информации. Но ушло и это. Большинство «русских», поездив по заграницам, насмотревшись современных художественных журналов, американских и европейских, избавились от «отсталости», не утратив, впрочем, профессиональных навыков. Они постепенно переставали быть несчастными, и повальная мода на помощь им прошла. Ее оказывало Министерство Абсорбции – в соответствии с законом, в рамках существующих программ, а те немногие галереи, которые продолжали периодически выставлять «русских», такие, как иерусалимские «Нора» или «Новая галерея» под руководством Хедвы Шемеш, и некоторые другие, делали это теперь не из благотворительности, а из чисто художественных сображений. И «русские» обратили свои взгляды за границу. Большинство предпочло Европу – до нее и добираться проще, и искусство европейское нам все-таки ближе, чем американское; но некоторые начали выставляться и в Америке. (В последние годы многие художники возобновили связи с Россией). Эти постоянные выставки за рубежом говорили – и, к сожалению, говорят до сих пор, – о том, что в Израиле русскоязычные художники не видели – и попрежнему не видят – для себя перспектив. Правда, это относится не только к русскоязычным – такова, увы, давняя традиция: чтобы преуспеть в Эрец-Исраэль, художник почти всегда должен сначала получить известность заграницей. К середине 90-х положение стабилизировалось. Правда, особых взлетов не наблюдалось – уровня известности Кабакова или Комара и Меламида не достиг, к сожалению, никто, – но работы наших за границей пользовались успехом и продавались, материальное положение художников перестало быть таким отчаянным, как в первые годы, да и для возвращения самоуважения это значило немало. И тогда, оставив идею об интеграции в израильские художественные круги как не столько неосуществимую, скольку уже и нежелаемую, «русские» начали брать инициативу в свои руки. Теперь концепция была следующая: мы вовсе не сторонники того, чтобы замыкаться в «гетто», мы готовы принять всех, и «сабр», и выходцев из любых других стран, но хозяевами на наших выставках и в наших акциях будем мы, и играть мы будем по своим правилам, главные из которых – профессиональный уровень, предполагающий мастерское владение техникой, в которой художник работает, и уважение к своей профессии. Кто готов это принять, соответствует этим требованиям и кому интересно – добро пожаловать; а нет – так нет. 6

Следующие десять с лишним лет стали временем возникновения «русских» групп и галерей. В основном это происходило в Иерусалиме – по разным причинам здесь сильнее проявлялось стремление объединиться и «наконец что-то сделать». В 1994 году в помещении мастерских А.Баратынского и А.Гуревича прошла выставка (впоследствии состоялись еще две), в которых участвовали несколько художников. Выставки назывались «Арт Андеграунд Сейшен». В названии была игра слов: мастерские находились в помещении бомбоубежища, то есть ниже уровня земли; но одновременно это вызывало ассоциации с советскими «андеграундыми» выставками, на которых художники показывали то, что хотели, а не то, что положено; и неважно, что «там» это положенное диктовалось политикой партии, а здесь – вкусами истэблишмента, или публики, или заказчика, то есть тех, от кого зависит так необходимый художнику успех. И успех пришел – без всякого истэблишмента. На каждой из выставок за несколько дней побывало по несколько сот зрителей, причем коренных израильтян было едва ли не больше, чем «русских». В том же 1994 году в Иерусалиме было основано «Культурнопросветительское общество Теена». Правда, оно не ставило перед собой задач, связанных исключительно с искусством. Это очень политизированная общественная организация, поддерживавшаяся Евросоюзом с целью "разъяснять репатриантам из России пользу и необходимость мира между Израилем и арабами". Но нас интересует то, что при «Теене» существовала художественная галерея, где также экспонировались работы многих из представленных в каталоге художников (или – многих из тех художников, которые выставляются в «Скицце»). Так, там состоялись персональные выставки А.Баратынского, В.Клецеля, А.Лившица, Т.Соостера и других, а также множество групповых выставок. Вернисажи в «Теене», которая находилась в центре города, несколько лет были заметным событием в жизни русскоязычной общины. Ивритоязычные гости составляли на них ничтожное меньшинство, но это уже никого не волновало. В 2000 году в Иерусалиме открылась некоммерческая галерея КоАрт (CoArt), где я была куратором. Галерея спонсировалась фондами «Браха» (Bracha) и Яд-а-Надив (Yad HaNadiv) и просуществовала около полутора лет, после чего фонды прекратили финансирование. Причина была, к сожалению, в том же, что погубило и многие другие «русские» начинания – в разногласиях между организаторами. Но, как бы там ни было, за эти полтора года в галерее прошло 13 выставок. Опять-таки, в «СоАрте» выставлялись многие из художников, работы которых зрители видят на выставках «Скиццы». У В.Клецеля и Т.Корнфельд состоялись персональные выставки, а в групповых показах принимали участие А.Баратынский, Л.Барштейн, Г.Блейх, Анна и Макс Эпштейн, В.Клецель, Ю.Лагус, С.Теряев. Галерея мыслилась – и была – не просто экспозиционным пространством, но и клубом, где представители творческой интеллигенции встречались на выставках, семинарах, обсуждениях и т.д. Ее концепция включала в


себя именно те идеи, которые созрели к тому времени в русскоязычных художественных кругах: стена, существующая между художественными кругами коренных израильтян и репатриантов не приносит пользы ни тем, ни другим, и нужно попытаться хотя бы начать ее разрушать; но слово «патернализм» по отношению к выходцам из Советского Союза, пусть и бывшего, должно решительно смениться словом «диалог» – эта мысль звучала во всех публикациях и заявлениях КоАрта.

техники, где привычные материалы сочетаются в самых, казалось бы, несочетаемых вариантах; фотография, компьютерная графика, объекты и инсталляции – их сочетание стало уже совершенно обычным явлением.

Решить эту задачу за год с небольшим не удалось; Но что-то все-таки началось – уже на первой выставке, где было представлено детское творчество, кроме работ учеников русскоязычных преподавателей – Л.Барштейн и Ю.Шульман – экспонировались и работы учащихся израильских художественных школ. И были персональные выставки урожденных израильтян, с бурными обсуждениями, которым не мешало даже недостаточное знание иврита одними и полное незнание русского – другими.

Один из них – свойственное русской школе отношение к искусству как к способу сказать что-то значительное, передав при этом свое эмоциональное отношение к окружающему миру.

В КоАрте сформировалась группа молодых художников, с которыми я продолжала работать еще несколько лет. Название группы несколько раз менялось; сегодня она выступает под именем «Новая Иерусалимская сцена». Та же концепция – мы рады художникам из любой страны исхода, но инициатива принадлежит нам, русскоязычным – нашла свое выражение и в создании «Объединения профессиональных художников Израиля», председателем которого был избран Иосиф Капелян. Днем создания Объединения стало 15 апреля 2003 года, когда в Иерусалимском Музее Природы открылась выставка произведений двенадцати художниковрепатриантов. Все работы – пейзажи Израиля – были переданы музею в дар. Через четыре года Объединение уже насчитывало более ста участников, и не только русскоязычных. За это время было проведено тридцать с лишним выставок, не только в помещении Музея Природы, но и в других галереях и выставочных залах, изданы каталоги и цветные буклеты В Объединение входят очень разные стилистически художники; но среди «целей и задач» особенно подчеркиваются такие, как следование традициям гуманистического искусства, воспитание вкуса у публики, безусловный профессионализм (что, впрочем, следует из самого названия). Все это – принципы именно русской художественной школы. Судя по тому, что в Объединение вошло немало выходцев из самых разных стран, эти принципы остаются важными не только для «русских». В 2000 году, при поддержке существовашего тогда «Сионистского Форума», я делала выставку русскоязычных художников в помещении Центра «Жерар Бахар». Я назвала ее «Разноголосье» – большинство из нас были в стране около десяти лет, многое еще не определилось, а на переломе столетий вообще наблюдалась некоторая растерянность. Так же – хотя и по другим причинам – можно было бы обозначить и концепцию сегодняшних выставок «Скиццы» – выставок, на которых, как и на этой, представлены едва ли не все техники и жанры пластического искусства – от традиционных до новейших. Рядом с маслом или акрилом на холсте – смешанные

Но ведь такие «смешанные» экспозиции мы видим повсюду, не только на «русских» выставках? Да. Но здесь особенно отчетливо проявляются два разных подхода к тому, что принято называть «целью искусства».

Но есть и другой подход, более присущий современному постмодернизму, который взял за правило не открывать свое «я», спрятать его за броней иронии и самоиронии, сделать вид, что и жизнь, и искусство – не более чем игра. Мы можем верить в эту позицию художника или не очень, но он – художник – позиционирует себя именно так. И в этом, а не только в соединении различных видов и техник искусства, – тоже смысл концепции «разноголосье». Показать в одной экспозиции работы художников, приверженных тому или другому подходу представляется нам не только допустимым, но очень важным: сохраняется связь времен, поколений, их преемственность. Именно на этой выставке, названной нами «Вчера-Сегодня», в самых «традиционных» работах видны и чувствуются изменения, которые произошли в творчестве художника под влиянием Израиля: а у представителей «постмодернисткого» подхода отчетливо проявляется крепкая профессиональная школа высокого уровня. Это важно еще и потому, что наши выставки представляют не только тех художников, которые приехали сюда уже состоявшимися профессионалами, но молодых – тех, кто родились в 70-х годах, приехали в Израиль из Советского Союза в возрасте 15–19 лет и получили художественное образование уже здесь, чаще всего в Академии Бецалель – это заведение, с израильской точки зрения консервативное, с точки зрения советской – западное, т.е. модернистское и настоящей школы не дающее. Таким образом, с одной стороны – они уже совсем другие люди, воспринявшие западную культуру в юном возрасте, в период становления личности; вопрос о праве на свободное самовыражение для них не существует – это самоочевидно. С другой стороны, они укоренены и в русской культуре – росли на русских песнях, сказках, русской литературе, театре, искусстве. Результат очень интересен – как я уже говорила, при всей их ироничности они сохранили приверженность к «сделанности», к высокому уровню ремесленной, в самом лучшем смысле этого слова, стороне творчества. Они – другие, но не настолько, как это принято думать. В следующем каталоге "Скиццы" мы расскажем уже об опыте нашей десятилетной деятельности... Но на этот раз мы хотели просто увидеть и рассказать другим – кто мы. 7


Modern Israeli artists from the former Soviet Union Marina Genkina, art critic

Artists who take part in exhibitions organized by gallery "Skizze" - with the aid of the ministry of Aliya and Absorbtion- for almost the past ten years, without any doubt represent a certain section of the "Russian" artistic Aliya. All who take part in this exhibitions - are professionals with a solid educational art background who have achieved success in their countries of birth as well as here, in Israel. Almost all of them have had numerous exhibitions and presentations but only the most important of them are listed in this album (some artists could not even recall them all). In the ranks of our authors are those who are already long ago in the country as well as those who came relatively recently but are already connected to the circle of artistic life. Russian-speaking artists more and more frequently declare themselves as a kind of general phenomenon, despite the wide variety of media, technique, style and genre in which they work. Not with standing their differences in age, education and region of origin within the Soviet Union, there are common denominators that unite them all. Foremost, are the Russian language and the Russian culture in which they were brought up, with all its associations and allusions. Further, it is their complex experience of life in the Soviet Union - a country so completely different from Israel – a totalitarian and an imperial country, large in size, with different values and a different environment creating a different physical world in various corners of its immense territory, a country with a different light. Most of the artists, however, remain practically unknown to the Israeli art patrons or to the art establishment. It is not the purpose of this introduction to lay blame for this situation. It is more important to try and find out why it is so. Why, after so many years does a “wall” still separate “Russian” artists from Israeli artists? This separation exists and does not go away with time. Presently, their existence truly is marginal, in spite of the fact that in the mass media and in the presentations of politicians and representatives of the Israeli art establishment, they continuously hear the mantra of “the immense contribution of Russian aliyah to Israeli culture,” that naturally extends to the fine arts. The questions then are: What is the contribution by Russianspeaking artists to Israeli art, and, indeed, is there a contribution? What is the place of Russian-speaking artists in the Israeli art establishment, and, do they, in fact, have a place there? It would seem that no one knows and no one is trying to find out. While the influence of the art of various waves of immigrants on Israeli art, in the first half of the 20th century, is well known and documented in detail, the same cannot be said about the end of the 20th century. 8

This article will not provide comprehensive answers to the questions posed above, but at least we begin here to contemplate them. Let us first examine what was happening to “Russian” artists since the beginning of the 1970s. At that time, several artists arrived from Russia, some of whom today are among those few who are well-known here: M. Grobman, T. Preminger, Y. Rauchwerger, and M. Pichhadze, as well as artists belonging to the group “Aleph”: E. Abeshaus, A. Basin, T. Kornfeld, and A. Okun. In 1977, the artists Komar and Melamid arrived in Israel, but they left for the USA shortly after. The situation in the artistic circles of Israel at that time was different from the present situation, but the attitude to the newly arrived artists was very similar to what it is now. These are the words of artists who have experienced those times: M. Grobman: “…at that time, in the 1970s, in Israel, nobody knew anything about the art scene of Russia. What officially appeared here – the exhibitions of the Soviet art – was pathetic. … The Israeli art establishment did not know and did not care to find out about “Russian” art, since the art of the second Russian avant-garde was not in the least similar to Israeli or American art (bold type is mine - M.G.). All that was known of Russia was that it was poor and desolate and not much seemed to be evolving there and the same notion existed of Russian art. (From my interview with Grobman, “Kontekst”, July 31, 2003). “Any establishment, particularly a young establishment, has the tendency to be aggressive and to defend itself from outsiders. Always and everywhere, art organizations are built on the mafia principle – once you get right up to the trough, feed and keep your place; do not let others elbow in, otherwise your share will be smaller. Therefore, the reaction of the Israeli art establishment to the arrival of “Russian” artists was mixed: they received a politically correct welcome, but in reality they were pushed away. There was, however, a rational for the rejection. Israel, being a young and western-style country, was following the path of “normal” art development – in the 1970s it was following New York (in the 1920s it was following Paris, in the 1930s it was following German Bauhaus, etc.). At the time when Israel was following New York, a great number of “Russian” artists arrived who in their artistic development lagged behind the west by at least a century. This was probably because, except in rare cases, traditional artists of the Russian mould arrived. They were immediately labelled as ‘retrograde reactionaries’. Later, the opinion started to change: …at the end of 1970s, all “Russian” artists were considered retrograde and provincial, but in the 1990s it became known that all “Russian” artists were excellent draughtsmen. This is unfair: not all of them were good draughtsmen and not all of them were provincials.” (From interview with “i” correspondent, Natalya Zubkova, N 37, October 9, 2001). It is common for “aliens” to be treated as outsiders. But this is not the only reason.


Even the most progressive among the artists who arrived in Israel spoke with a different artist’s vernacular than did the Israeli art world. There, in the soviet union, they spent many years in the Soviet Union fighting for their right to use the contemporary artistic form and that activity was treated as state treason in their country (let us recall, for example, the famous Soviet poster “Today it is jazz he plays, tomorrow the motherland he betrays”). By coming out of this battle victorious, the avant-garde artists felt themselves heroes. In Israel, nobody understood this kind of heroism and nobody thought of evaluating artists on the basis of their political loyalty, or, for that matter, of evaluating their loyalty on the basis of artistic forms they used in their creative work. Generally, the Israeli artists did not focus on the issue of form, contrary to what was usual in the Soviet Union. An artist’s mastery of contemporary artistic form was presupposed, and not mastering it was viewed with condescension. Issues, such as agreement upon the means of expression selected and the direction art should take, existed in Israel as well as in the Soviet Union, but the focus of their concerns was different and so were their solutions.

devoid of Zionist aspirations. This is not the case: even among the artists who arrived in the 1970s there were those who were not interested in Jewish art, just as there were artists who arrived in the 1990s who did show strong interest in Jewish art. But to say that neither the latter nor the former were prepared for the fact that the Israeli art establishment did not welcome Jewish art – is an understatement. This situation arose much earlier. In 1948, immediately after the foundation of the state of Israel, an Israeli group of artists called “New Horizons” was formed and it had a new idea – that being to be on equal footing with the Western art world; this trend became prevalent during the second half of the twentieth century. For the newly arrived immigrants this was a shock, a fact which required a lot of time to accept and to formulate a stand against. For all these reasons, the group called “Leviathan,” organized in 1975 by Grobman and having published an art journal by the same title, did not leave a big imprint and was dissolved after six years, in 1981. The ‘conversion’ of Israeli artists did not take place and Grobman’s audaciousness was attributed entirely to his personal traits which resulted in his good reputation in artistic circles, but had no influence on Israeli art.

For example, one of the most widespread western trends that was also common in the Soviet Union in the 1960s and 1970s was conceptualism, which allowed artists to build their work on euphemisms and irony, enabling the leading Soviet intellectuals to use their ability to “read between the lines” – and that is how Sots Art – the Soviet variant of conceptualism – was born. However, in Israel, not only were the Soviet nuances not understood due to complete ignorance of the reality of Soviet life, the use of nuance was not necessary for Israeli artists – no one was forbidding anything. Although pressure from the establishment and artistic preferences naturally existed, the Israeli police were not standing guard at the exhibition entrances, nor were the Likud Party or the Labour Party forcing closures of exhibitions.

From among the immigrant artists who were starting at that time, the Israeli art establishment accepted only these few: Abeshaus, Grobman, Menya Litvak, Okun, Pichhadze, Preminger, Rauchwerger, and Syrkin. Pichhadze was no longer considered as “Russian” by the art community and he did not exhibit along with the “Russian” artists. Syrkin was involved almost exclusively in monumental art and had little in common with the “Russians.” Menya Litvak is a unique artist in that her work belongs neither to “Russian” nor to the Israeli art world.

In Israel, minimalism and earth art was the preference. Neither the former nor the latter required the mastery of academic skills. Added to this was the extreme politicization of the Israeli art, which was and is of a leftist leaning, while the “Russian” artists’ inclination was mostly to the right.

At the beginning of the 1990s, several artists arrived from Leningrad who belonged to the group “Battle Elephants.” They tried to “shake the foundations” using their own style. In the internet Encyclopedia of Saint Petersburg the group is defined as follows: “The artistic group of varying stylistic trends, asserting the freedom of artistic self-expression, was founded in 1988.” But nobody in Israel, at the beginning of the 1990’s, was interested in the “defence of freedom of artistic self-expression.” After organizing a few exhibitions, which failed to raise any interest, almost all the artists of this group soon left the country.

The artistic community of the village, Sa-Nur, is an example of this discord. This “artists’ village” was founded by a group of immigrants from the Soviet Union, in 1987 – that is, before the beginning of the great aliyah. The village ended its existence in 2005 due to reasons not related to art; it was liquidated in connection with Israel’s “unilateral withdrawal from the territories.” The story of the village is well documented, so not necessary to dwell upon. The art works rescued from Sa-Nur were exhibited in the Jerusalem Russian Library. The active members of the Sa-Nur association were L. Zilber, A. Livshitz, J. Segal and E. Zaslavski, who resided in Tel-Tsion. There was and still is another issue. From the Soviet Union, far away Israel seemed like a land where all dreams come true, the real Promised Land that is a purely Jewish land, and the “Russian” artists believed that they would merge with the glorious family of Jewish artists and would elevate Israeli art to an unprecedented height. It is generally accepted that this was true only about the aliyah of the 1970s and that the following aliyah from the Soviet Union was

In the 1990s, the number of arriving artists grew immensely, and the situation completely changed in the Soviet Union as well as in Israel. During the first years of aliyah, however, the situation was very similar to that in the 1970s.

Gradually the battles subsided, the tension diminished and the artists started to live their daily lives and to build their personal careers. The first couple of years, each exhibition they managed to organize were a big event, wherever it took place. Those artists, whose works were accepted by Israeli galleries, were regarded with envy. On the other hand, it was not such an impossible thing: for some time it was in vogue among benevolent Israeli galleries to support “Russian” olim. The galleries were organizing “events” to which they invited the mass media. But even that came to an end. The majority of “Russians,” after traveling abroad and after studying contemporary American and European art publications, rid 9


themselves of ‘retrograde tendencies’ while they preserved their professional standards. They gradually broke away from their impoverished lifestyle and the Israeli willingness to offer them help eventually dissipated. The support had been provided by the Ministry of Absorption under the legislation and within the framework of existing programs, and those few galleries which continued to organize exhibitions of the “Russians,” such as the Jerusalem “Nora” gallery, or “New Gallery” under Hedva Shemesh, and some other galleries, were doing it for purely artistic reasons and not out of charity. It was then that the “Russians” turned their eyes to the west. The majority of them preferred Europe, because it was within easy reach and European art was much closer to their style than American art, although some did begin to exhibit also in the USA. These constant exhibitions abroad were telling – and sadly still are- that Russian artists in Israel did not see -and still are not seeing- a future for themselves. Although this is true not only about Russian speaking artists – this is, alas, a longstanding tradition: to succeed in Eretz-Israel, an artist almost always has to first find success abroad. By the middle of the 1990s, the situation had stabilized. It is true that there were no extraordinary artistic achievements – regretfully, nobody achieved the level of fame of Kabakov, Komar or Melamid. However, the “Russian” artists had success with their works abroad which they sold well. The artists’ financial situation, compared to their initial years, improved and this had a great impact on their self-respect. This is when the "Russians" took the initiative and viewed the idea of integration into the Israeli art circles as being not only unrealistic but undesirable. The concept of “Russian” artists has crystallized along these lines: “We are not keen on the idea of locking ourselves in a ghetto; we are willing to accept all artists, including veteran Israeli artists and immigrant artists of other countries, provided that it is us who manage the exhibitions and events. We play by our rules, which include: maintaining a professional level that presupposes mastery of the artistic technique the artist is using, and respecting of a profession of the artist. Whoever is willing to accept the rules and show interest will meet the requirements and be more than welcome”. The following period of more than ten years saw the rise of the "Russian" art groups and galleries. This largely took place in Jerusalem and for a number of reasons. It was here that the urge to unite and “finally do something” was felt. In 1994, an exhibition was organized on the premises of the studio of A. Baratynsky and A. Gurevich (two additional exhibitions were organized later), in which several artists participated. The exhibition was called “Art Underground Session.” The name is a play on words: the studio is located in a bomb shelter that is under the ground and so it also evokes the idea of the Soviet “underground” exhibitions at which artists presented what they wished and not what they were permitted to show. While the situation in the Soviet Union was one dictated by party politics, in Israel it was and is dictated by the tastes of the art establishment and the art patrons, that is, those who are crucial 10

to the success of an artist. And success did come – even without the help of the establishment. Each exhibition was visited in the first few days by hundreds of people, among them almost as many Israelis as “Russians.” In the same year as the 1994 exhibition, the “Cultural and Educational Society Teena” was founded in Jerusalem. It did not propose a mission exclusively concerning the arts. It was and is a highly politicized public organization with the support of the European Union in its endeavour to “demonstrate to immigrants from Russia the advantages and necessities of obtaining peace between the Israelis and Arabs”. Here, however, we are interested in the art gallery which was open under the auspices of Teena and which existed until recently, where the works of the artists who are included in this album have been presented. There were solo exhibitions of A. Baratynsky, B. Kletzel, A. Livshitz, V. Shapiro, J. Shulman, T. Sooster, and L. Zeiger, as well as many group exhibitions. During the several years that the gallery existed in the centre of the city, the vernissages in the “Teena” gallery were important events in the life of the Russian-speaking community. The Hebrew-speaking guests were few and far between but nobody was too concerned about it anymore. In 2000, a non-commercial gallery “CoArt” opened in Jerusalem where this writer was a curator. The gallery was originally sponsored by funds from “Bracha” and “Yad HaNadiv,” and was open for a year and a half. Then, their financial support ceased. The reason the gallery had to close, unfortunately, was because of the differences in opinion among organizers, as was the case in many other “Russian” enterprises. But, in that year and a half, thirteen exhibitions were organized. Again, at "SoArt" many of those exhibitioned artists are those that the gallery goer could at first see in the exhibition of "Skizza". In the case of B. Kletzel and T. Kornfeld, solo exhibitions were organized for them. The group exhibitions: A. Baratynsky, L. Barstein, G. Bleikh, Anna and Max Epstein, B. Kletzel, J. Lagus, and S. Terayev. The gallery was truly conceived not only as an exhibition venue but also as a club for representatives of the artistic intelligentsia where they met during exhibitions, seminars, debates, etc. Its mission reflected the same ideas that were maturing at that time in the Russian-speaking artistic circles, namely: the wall that exists between the artistic circles of veteran Israelis and immigrant artists does not benefit either the former or the latter and it is necessary to at least start chipping at that wall; and, the concept of paternalism with respect to immigrants from the former Soviet Union was to be replaced by the concept of dialogue. This idea was voiced in all publications and declarations of “CoArt. The solution to this problem in little over a year has not been achieved. However, something did take root: at the first children’s art exhibition, including the works of students of Russian-speaking teachers, L. Barstein and J. Shulman, the works of students of Israeli art schools were also exhibited. There were also solo exhibitions of veteran Israelis organized, which led to lively discussions that went on in spite of the fact that one side did not speak Hebrew very well and the other did not speak Russian at all.


Under “CoArt,” a group of young artists was formed and this writer continued to work with them for several more years. The name of the group changed several times; today they use the name “New Jerusalem Scene”. The same concept, namely, that the initiative must belong to the Russianspeakers, even though Russian-speaking artists warmly embrace artists from other countries, found its expression in the formation of “the Union of Professional Artists of Israel,” headed by Joseph Kapelyan, as elected chairman. The founding day was April 15, 2003, when an art exhibition opened in the Jerusalem Museum of Nature, which presented the works of twelve immigrant artists. All works – landscapes of Israel – were donated to the Museum as a gift. After four years the Union has more than one hundred members and not all of them are Russian-speakers. To this day over thirty exhibitions have been organized on the premises of the Museum of Nature and also in other galleries and exhibition halls. Also, catalogues and colour booklets were published. The Union is an organization of artists who, when it comes to style, are very different, but who have common goals and tasks: they follow traditions of humanistic art, nurture the artistic tastes of the public, and practice unconditional professionalism (as the name of the group conveys). All these are intrinsic principles of the Russian art school. Judged by the fact that the Union was joined also by immigrant artists from many other countries, the principles are important to others and not only to “Russians.” In 2000, with the aid of the then existing "Zionists Forum", this writer organized an exhibition of “Russian” artists titled “Dissonant Voices” on the premises of the “Gerard Bachar” Center. At that time, most “Russian” artists had been living in Israel for about ten years and many things were still unsettled and, especially at the dawn of the new century, some confusion was still felt. So the same title, though for a different reason, could also be used for the exhibitions of "Skizze". Presented here, therefore, are all techniques and genres of fine arts – starting with the traditional and ending with the most contemporary art. Near works of oil and acrylic together on the canvas – mixed technique, when common materials come together in the most seemingly incompatible variants; photography, computer graphics, objects and installations – their combination has already become a most usual phenomenon.

And in this, and not only in the connection of different types of techniques and art, - also lies the meaning of the concept "discordant voices". Showing in one exposition artists, committed to one or the other world view seems to us not only permissible, but also very important: the connection is kept between times, generations and their continuity. Especially at this exhibition, called by us "Yesterday-Today", in the most "traditional" works one can see and feel, the differences that occurred in the creativity under the influence of Israel: while the representatives of the "postmodern" approach have clearly a strong and professional school of a high level. This is also important because those that are presented at the exhibitions are not only artists who came to Israel as already grown professionals, but also young artists, born in the 1970s, who came to Israel from the Soviet Union, between the ages of fifteen and nineteen, and received their education in Israel, most commonly at the Bezalel Academy of Arts and Design. From an Israeli viewpoint, the Bezalel Academy is a conservative institution but from the Soviet viewpoint, Bezalel is western, a modernist institution that does not provide proper schooling. On one hand, the young artists are different because they were exposed to Western culture at a very young age – during the formative development period of their personality; for them the issue of the right to free self-expression does not exist, it is self-evident. On the other hand, their ideas are rooted also in the Russian culture because they were brought up on Russian songs, stories, literature, theatre and art. The result is very intriguing – despite their tendency toward irony, the young artists have preserved their dedication to “perfection,” to a high degree of craftsmanship, in the best sense of the word. These young artists are different but not to such a degree as is commonly believed. In the next catalogue of "Skizze" we will tell you about our 10 year experience. However this time we just wanted to tell other who we are.

Didn’t we see such "mixed" expositions everywhere, not only at "Russian expositions? Yes. However here we can clearly see the two different approaches towards what is usually called "arts aim." One of those – inherent to the Russian school, is the attitude toward art as a way to say something important, thereby passing on the artists emotional relationship towards the surrounding world. But there is also another approach, more closely related to post modernism, which took upon itself a rule saying not to open up your own "I". Hiding it behind an armor of irony and self-irony, make belief, that life, as well as art – is not much more than a game. We can believe in this position or not really, but that’s how he – the artist – positions himself.

11


Alexander Adonin

Red Moon. 1983. Print on KAPA (German Foam board) )‫ (לוח קצף גרמני‬KAPA ‫ הדפסה על‬.‫ירח אדום‬

12


‫אלכסנדר אדונין‬

Routine Emergency. 2009. Acrylic on canvas

‫שיגרת החירום‬

13


Anatoly Baratynsky

Wounded Bird. 1986. Watercolor on paper, 70х70

‫ צבעי מים על נייר‬.‫ציפור פצועה‬

14


‫אנטולי ברטינסקי‬

‫‪Telescope. 2016. Mixed media on canvas 90х60‬‬

‫טלסקופ‪ .‬טכניקה מעורבת על בד‬

‫‪15‬‬


Anatoly Basin

Untitled. 1995. Oil on canvas, 30х40

‫ללא כותרת‬

16


‫אנטולי בסין‬

From “The Duty” series. 2016. Oil on canvas, 40x30

"‫מתוך הסדרה "חובה‬

17


Maria Belanovskaya

Palmahim. 2015. MASA Tlalim Photo

‫ צילום‬,‫ מסע טללים‬.‫פלמחים‬

18


‫מריה בלנובסקאיה‬

‫‪Jerusalem. 2016. Photography‬‬

‫ירושלים‪ .‬צילום‬

‫‪19‬‬


Shlomo Bronshtein

Untitled. 2010. Photography

‫ צילום‬.‫ללא כותרת‬

20


‫שלמה ברונשטיין‬

‫‪Untitled. 2016. Photography‬‬

‫ללא כותרת‪ .‬צילום‬

‫‪21‬‬


Vladimir Chootko

We. 2015. Photography, St.Petersburg

‫פטרבורג‬-‫ סנקט‬.‫ צילום‬.”‫“אנו‬

22


‫ולדימיר צ’וטקו‬

‫‪Carnival Night. 2016. Photography‬‬

‫הלילה קרנבל‪ .‬צילום‪ .‬ירושלים‬

‫‪23‬‬


Alexander Efremov

“Saint Nicholas“, Ladoga Lake. 1992. Photography, Russia

24


‫אלכסנדר יפרמוב‬

Sailing Copy of the “Mikhael” Schip. 2016. Photography, Israel

25


Arieh Evental, Shlomit Evental

Untitled. 2006. Ceramics

‫ קרמיקה‬.‫ללא כותרת‬

26


‫אריה זרח אבנטל‪ ,‬שלומית אבנטל‬

‫‪Untitled. 2015-2016. Ceramics‬‬

‫ללא כותרת‪ .‬קרמיקה‬

‫‪27‬‬


Bella Grodzinsky

Tallinn, The Old City. 1970. Color lithography, 34 х 29

.‫ ליתוגרפיה צבעונית‬,‫ העיר העתיקה‬.‫טלין‬

28


‫בלה גורודינסקי‬

‫‪The Stairs of Jerusalem. 2010. mixed media, 20х25‬‬

‫מדרגות ירושלים‪ .‬טכניקה מעורבת‬

‫‪29‬‬


Halina Hildebrand

True FACES. 2012 Performers with mental and physical challenges, RambaZamba Theater, Berlin. Digital color pigment, print on kappa

.‫ מבצעים עם קשיים מנטאליים ופיזיים‬.‫פנים אמיתיות‬ ‫ הדפסה על קאפה‬,‫ פיגמנט דיגיטלי‬.2010 .‫ ברלין‬,‫זמבה‬-‫תיאטרון רמבה‬ 30


‫הלינה הילדברנד‬

‫‪Under surFACE. 2015-2016. Digital black and white pigment, print on kappa‬‬

‫מתחת לפני השטח‪ .‬פיגמנט דיגיטלי שחור‪-‬לבן‪ ,‬הדפסה על קאפה‬

‫‪31‬‬


Sergey Hvostenko

Sisters. 2014. Photoshop, 60x37

‫ פוטושופ‬.‫אחיות‬

32


‫סרגיי חבוסטנקו‬

‫‪Cow: Dream Catcher. 2016. Acrylic on canvas, 100x100‬‬

‫פרה ציידת החלומות‪ .‬צבע אקרילי על בד‬

‫‪33‬‬


Igor Kaplunovich

From the series “Dolls”. 1999. Triptych Sing. Mixed media on paper, 40x26 each one

‫ טכניקה מעורבת על בד‬.‫ סינג‬.”‫מתוך הסדרה “בובות‬

34


‫איגור קפלונוביץ’‬

‫‪Adam and Eve. 2015. Glass, metal, artificial blood, 50x30x30‬‬

‫אדם וחוה‪ .‬זכוכית‪ ,‬מתכת‪ ,‬דם מלאכותי‬

‫‪35‬‬


Nataly Kulikova

Prophet. 2001. Ink, brush, pen,20х20

‫ מכחול‬,‫ ציפורן‬,‫ דיו‬.‫נביא‬

36


‫נטלי קוליקובה‬

‫‪Esther. 2015. Acrylic on canvas, 40х60‬‬

‫אסתר‪ .‬אקריליק על בד‬

‫‪37‬‬


Inna Lesovaya

The Lace. 1972. Oil on cardboard, 47 х 61

‫ שמן על קרטון‬.‫תחרה‬

38


‫אינה לסובוי‬

Three Japanese Women. 2010. Oil on canvas, 73 х 103

‫ שמן על בד‬.‫שלוש יפניות‬

39


*** Годы проходят как ветры над миром, нагая родина всех живущих. Вчера еще мы заводили беседы, отводили глаза от вида за окном, за глухими гардинами, в тающих полночных воскурениях слушали Апассионату. Сегодня скажем: поиск бесконечного или конечного и абсолютного не приведет нас к пыльному обходу сафьяновых переплетов, к непрекращающейся прогулке по мыслям великих умерших. Мы живы в мире! И если не дано больше, чем развалины и останки, если все земное бытие – лишь тонкая вышитая каемка по оторочке пустых небес, если всякое упорное, напряженное усилие сопоставимо с испорченной пружиной, а тело наше поймано и сломлено, как только начинает прорываться – негодные детали станут театром, всеобъемлющим в своих пределах, а повседневность – сценой символов для угаданного... Ноах Штерн Перевод с иврита: Гали-Дана Зингер

40


* Так прекрасна дорога, - промолвил мальчик. Так тяжела дорога, - промолвил отрок. Так длинна дорога, - промолвил мужчина. Старик присел отдохнуть на краю дороги. Закат седину окрасил в золото и багрянец. Трава под ногами сверкала росой вечерней. Последняя птица дневная над ним распевает: - Ты вспомнишь ли, как была хороша, трудна и долга дорога? * Ты сказал: День гонит день и ночь ночь догоняет. Вот наступают дни, - ты сказал в своём сердце. И увидишь вечер и утро в окне сменяют друг друга И скажешь: Ведь нового нет ничего под солнцем. И вот ты состарился и поседел, насытился днями Твои сосчитаны дни и дÓроги семикратно, И ты знаешь, что каждый день – последний под солнцем, И ты знаешь, что нов каждый день под солнцем. * Учи меня, Господь, молиться, восхвалять Увядшего листка секрет и спелый плод, И величайшую из всех свобод: Знать, видеть, ощущать, проигрывать, желать. Учи уста благословлять и воспевать, Как обновился день, сменяя ночь с утра, Чтобы не стал как тот, что был ещё вчера, Чтобы ему привычкою не стать. Леа Гольдберг Песни конца пути Перевод с иврита: Гали-Дана Зингер 41


Zoya Lozinsky

Still Life on the Window Sill. 2013. Glass stringing and fusing

‫ השחלת זכוכית והתכת זכוכית‬.‫טבע דומם על אדן החלון‬

42


‫זויה לוזינסקי‬

‫‪Still Life. 2016, glass stringing and fusing‬‬

‫טבע דומם על אדן החלון‪ .‬השחלת זכוכית והתכת זכוכית‬

‫‪43‬‬


Liubov Mingazitinova

Mordechai. 2014. Pencil, chalk on cardboard, 100x70

‫קרטון‬ ‫ גיר על‬,‫ עיפרון‬.‫מרדכי‬

44


‫לובוב מינגזיטינב‬

‫‪Olive Tree. 2016. Marker on paper, 40x59‬‬

‫עץ זית‪ .‬עט טוש על נייר‬

‫‪45‬‬


Mina Minsky

Tom Thumb. 1997. Appliqué, nylon, 50x60

‫ ניילון‬,‫ אפליקציה‬.‫אצבעוני‬

46


‫מינה מינסקי‬

‫‪Jacob Ladder. Road sign. 2016. Appliqué, plastic, 60x60‬‬

‫סולם יעקב‪ .‬תמרור‪ .‬אפליקציה‪ ,‬פלסטיק‬

‫‪47‬‬


Keren Noya

Volgograd – Motherland. 2015. Photography

‫ צילום‬.‫וולגוגרד – מולדת‬

48


‫קרן נויה‬

Jerusalem – Fantasies. 2016. Photography

‫ צילום‬.‫ירושלמים – פנטזיות‬

49


Yuriy Ostrovsky-Golovash

Mayakovsky. 1987-1988. Charcoal pencil on paper, 70x50

‫ סנגין‬,‫ עפרון פחם‬.‫מאיאקובסקי‬

50


‫יורי אוסטרובסקי‪-‬גולובש‬

‫‪Playground. 2015. Oil on canvas, 90x90‬‬

‫מגרש משחקים‪ .‬שמן על בד‬

‫‪51‬‬


Masha Potapenkova

Red Roses. 2015. Acrylic on canvas

‫ אקריליק על בד‬.‫ורדים אדומים‬

52


‫משה פוטאפנקובה‬

‫‪Summer. 2016. Acrylic on canvas‬‬

‫ַקיִ ץ‪ .2016 .‬אקריליק על בד‬

‫‪53‬‬


Anna Roz (Segal)

Julia 1. 2009. Photography

1 ‫ג’וליה‬

54


)‫אנה רוז (סגל‬

Lot and the Angels. 2015. Photography

‫לוט והמלאכים‬

55


Anatoly Shmuel Schelest

From the series “On Tanach Topics”. 2000-2006. Mixed media. Koblenz, Germany, 21x29

‫ גרמניה‬,‫ קובלנץ‬.‫נושאים תנ”כיים‬

56


‫אנטולי שמואל שלסט‬

‫‪From the unfinished installation. 2016. Mixed media, 40x30‬‬

‫מאינסטלציה שלא סוימה‪ .‬טכניקה מעורבת‬

‫‪57‬‬


Julia Segal

Untitled. 1995. Mixed media

‫ טכניקה מעורבת‬.‫ללא כותרת‬

58


‫יוליה סגל‬

‫‪Untitled. 2013. Concrete‬‬

‫ללא כותרת‪ .‬בטון‬

‫‪59‬‬


Max Shamota

Collectors of Manna. 1994. Oil on canvas, 60x90

‫ שמן על בד‬.‫אספני מן‬

60


‫מקס שאמוט‬

Philanthropic Borsch. 2016 (Remake of the 1994). Oil on canvas 50х70

‫ שמן על בד‬.‫בורש צדקה‬

61


Josef Shelest

Berlin. MASA Tlalim Photo, 2006. Photography

‫ צילום‬,‫ מסע טללים‬.‫ברלין‬

62


‫יוסף שלסט‬

‫‪Tel-Aviv. MASA Tlalim Photo, 2015‬‬

‫תל‪-‬אביב‪ .‬מסע טללים‪ ,‬צילום‬

‫‪63‬‬


Tenno Pent Sooster

Torso 1. 2013. Etching, 70x16.5

‫ תחריט‬.1 ‫טֹורסֹו‬

64


‫טנו פנט סוסטר‬

Albatross with Cigar. 2015. Etching by high printing,collage, 20x40

‫ תחריט‬.‫שחף עם סיגרה‬

65


Anna Vorontsov

Untitled. 2009. Photography. Russia

‫ רוסיה‬,‫ מוסקבה‬.‫ צילום‬.‫ללא כותרת‬

66


‫אנה וורונצוב‬

‫‪Untitled. 2016. Photography. Israel‬‬

‫ללא כותרת‪ .‬צילום‪ .‬ישראל‬

‫‪67‬‬


Michael Yahilevich

Moscow-Jerusalem. 1965-2005. From the series “40 years after”.

”‫ מתוך הסדרה “בחלוף ארבעים שנה‬.‫ירושלים‬-‫מוסקבה‬

68


‫מיכאל יחילביץ’‬

‫‪Moscow-Jerusalem.1965 -2005. From the series “40 years after”.‬‬

‫מוסקבה‪-‬ירושלים‪ .‬מתוך הסדרה “בחלוף ארבעים שנה”‬

‫‪69‬‬


Pavel Zehnbacht

Landscape. 1989. Oil on canvas, 40x30

‫ שמן על בד‬.‫נוף‬

70


‫פבל צנבכט‬

‫‪Composition. 2015. Plywood, screw 40x40‬‬

‫קומפוזיציה‪ .‬דיקט‪ ,‬בורג‬

‫‪71‬‬


‫גם ב"קו‪-‬ארט" הוצגו עבודות של חלק מן האמנים‪ ,‬אותם אפשר‬ ‫לראות בתערוכות של "סקיצה"‪ .‬לו' קלצל וט' קורנפלד היו תערוכות‬ ‫פרסונליות; בתערוכות משותפות השתתפו א' ברטינסקי‪ ,‬ל' ברשטיין‪,‬‬ ‫ג' בלייך‪ ,‬אנה ומקס אפשטיין‪ ,‬ו' קלצל‪ ,‬יו' לגוס וס' טריאייב‪.‬‬ ‫הגלריה תוכננה‪ ,‬וגם הייתה‪ ,‬לא רק כמרחב להצגה‪ ,‬אלא גם כסוג‬ ‫של מועדון‪ ,‬מקום מפגש‪ ,‬לאנשי האמנות במהלך תערוכות‪ ,‬סדנאות‪,‬‬ ‫סמינרים‪ ,‬דיונים וכדומה‪ .‬הקונספציה שלה נולדה מתוך הרעיונות‬ ‫שלקראת הזמן הזה הבשילו בחוגים האמנותיים של דוברי רוסית‪:‬‬ ‫המחסום בין חוגים אמנותיים של עולים וצברים לא מועיל לאף אחד‪,‬‬ ‫ויש לנסות‪ ,‬ולכל הפחות‪ ,‬להתחיל להרוס אותו‪ .‬המילה "דיאלוג"‬ ‫חייבת להחליף את "החסות" ביחס ליוצאי ברית המועצות לשעבר‪.‬‬ ‫זה היה הרעיון שהופיע בלב של כל הפרסומים והכרזות רשמיות של‬ ‫"קו‪-‬ארט"‪.‬‬ ‫למרות שלא הצלחנו להשיג את המטרה הזאת תוך שנה וחצי‬ ‫הקצרים‪ ,‬הדברים בכל זאת החלו לזוז‪ .‬כבר בתערוכת אמנות הילדים‬ ‫הראשונה‪ ,‬יחד עם תלמידים של המורים "הרוסים" (ל' ברשטיין ויו'‬ ‫שולמן)‪ ,‬הוצגו עבודות של בתי ספר לאמנות ישראליים‪ .‬בנוסף‪ ,‬היו‬ ‫תערוכות פרסונליות של צברים‪ ,‬ומשתתפים בדיונים סוערים במהלך‬ ‫התערוכות לא הרגישו כל קושי בתקשורת‪ ,‬למרות עברית חלשה של‬ ‫אלה וחוסר ידע מוחלט ברוסית של אלה‪.‬‬ ‫ב"קו‪-‬ארט" התלכדה קבוצת האמנים‪ ,‬איתם המשכתי לעבוד מספר‬ ‫שנים לאחר מכן‪ .‬שם הקבוצה השתנה מספר פעמים‪ ,‬והיום היא‬ ‫נקראת "הסצנה הירושלמית החדשה"‪.‬‬

‫אותה קונספציה‪ ,‬דהיינו‪" ,‬נשמח לשתף פעולה עם אמנים מכל‬ ‫קהילה‪ ,‬אך היוזמה תהיה שלנו‪ ,‬של דוברי הרוסית"‪ ,‬נמצאת בבסיס‬ ‫הקמת "אגודת האמנים המקצועיים בישראל"‪ ,‬ובראשה יושב מר‬ ‫יוסף קפליאן‪ .‬האגודה הוקמה ב‪ 15-‬באפריל ‪ ,2003‬כאשר במוזיאון‬ ‫הטבע בירושלים נפתחה תערוכה של שנים‪-‬עשר אמנים עולים‪ .‬כל‬ ‫העבודות – נופי הארץ – נמסרו כמתנה למוזיאון‪.‬‬ ‫תוך ארבע שנים חברי האגודה כבר מנו מאה משתתפים‪ ,‬לאו דווקא‬ ‫דוברי רוסית‪ .‬במהלך השנים האלה‪ ,‬נערכו מעל שלושים תערוכות‪,‬‬ ‫הן במוזיאון הטבע‪ ,‬והן בגלריות ואולמי תצוגה אחרים‪ .‬כמו כן פורסמו‬ ‫גם קטלוגים וספרונים‪.‬‬ ‫למרות מגוון סגנונות אמנותיים של החברים באגודה‪ ,‬בין המטרות‬ ‫המשותפות מודגשים במיוחד הערכים‪ ,‬כמו שמירת מסורת האמנות‬ ‫ההומניסטית‪ ,‬טיפוח טעם אצל קהל הצופים והמבקרים‪ ,‬מקצועיות‬ ‫(חוסר מוכנות לפשרות בנקודה האחרונה נובע כבר משם האגודה)‪.‬‬ ‫אלה הם העקרונות של האסכולה הרוסית‪ ,‬אך מכיוון שבקרב חברי‬ ‫האגודה ניתן למצוא הרבה יוצאי מדינות אחרות‪ ,‬נראה כי לא רק‬ ‫ל"רוסים" הם חשובים‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,2000‬בתמיכת "הפורום הציוני" אשר עדיין היה קיים‪ ,‬יצא לי‬ ‫להקים תערוכה של אמנים דוברי רוסית במרכז "ז'ראר בכר"‪ .‬קראתי‬ ‫לה "מגוון קולות" – רובנו גרנו בארץ כעשר שנים‪ ,‬הרבה דברים‬ ‫לא היו ברורים‪ ,‬והרגשנו קצת אבודים בין המאה ה‪ 20-‬למאה‪.21-‬‬ ‫קונספציית תערוכות "סקיצה" של היום‪ ,‬במידה רבה דומה מאוד‬ ‫לתערוכה ההיא‪ ,‬אף שהיא נובעת מסיבות אחרות‪ .‬בתערוכות‬

‫הללו ניתן למצוא כמעט את כל הטכניקות והז'אנרים של האמנות‬ ‫הפלסטית‪ ,‬מהמסורתיים ועד לחדשניים ביותר‪ .‬לצדם של ציורי שמן‬ ‫ואקריליק על בד קנבס ניתן לראות תמונות בטכניקות משולבות‪,‬‬ ‫היכן חומרים כביכול רגילים מתחברים באופן בלתי נתפס; השילוב‬ ‫בין צילום‪ ,‬גרפיקה ממוחשבת‪ ,‬חפצים ואינסטלציות כבר הפכו לדבר‬ ‫שיגרתי‪.‬‬ ‫ניתן לראות תערוכות משולבות כאלה בכל מקום ולא רק בתערוכות‬ ‫"רוסיות"‪ .‬יש להבדיל בין שתי גישות אל מה שנהוג לקרוא "מטרת‬ ‫האמנות"‪:‬‬ ‫הראשונה מאפיינת דווקא את האסכולה הרוסית‪ :‬תפיסת האמנות‬ ‫בראש ובראשונה כדרך להגיד משהו משמעותי‪ ,‬תוך כדי הצגת היחס‬ ‫הרגשי כלפי העולם מסביב‪.‬‬ ‫גישה אחרת מאפיינת יותר את התפיסה הפוסט‪-‬מודרנית‪ ,‬בה האמן‬ ‫לא מגלה את ה"אני" שלו‪ ,‬ומחביא את עצמו מתחת לשריון של‬ ‫אירוניה‪ ,‬כולל אירוניה עצמית‪ ,‬כדי ליצור רושם כי החיים והאמנות‬ ‫הינם משחק ותו לא‪ .‬אנחנו מצדנו יכולים להאמין לאמן או לא‪ ,‬אך‬ ‫הוא מציג את עצמו בצורה הזאת‪.‬‬ ‫ההבדל הזה בין שני הגישות‪ ,‬ולא רק שילוב של סוגי טכניקות‬ ‫אמנות שונים‪ ,‬גם מסביר את משמעות קונספציית "מגוון קולות"‪.‬‬ ‫לדעתנו‪ ,‬להציג בתערוכה אחת את עבודות האמנים הדוגלים בגישות‬ ‫קונספטואליות שונות לא רק אפשרי‪ ,‬אלא גם חשוב ביותר‪ :‬כך‪ ,‬בין‬ ‫היתר‪ ,‬נשמר הקשר בין הדורות‪ ,‬המשכיות‪ ,‬קשר בין הזמנים‪ .‬דווקא‬ ‫בתערוכה הזאת‪ ,‬אותה קראנו "תמול‪-‬היום"‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬בעבודות‬ ‫"המסורתיות" ביותר נראים ומורגשים הבדלים‪ ,‬אשר חלו ביצירתם‬ ‫של האמנים בארץ ותחת השפעתה‪ ,‬בעוד שמצד שני‪ ,‬בעבודות של‬ ‫נציגי הגישה הפוסט‪-‬מודרנית משתקפת השכלה מקצועית חזקה‪.‬‬ ‫זה חשוב גם כיוון שבתערוכות שלנו אנו מציגים הן את האמנים אשר‬ ‫הגיעו לארץ כבר בתור אמנים מקצועיים‪ ,‬והן את האמנים הצעירים‪,‬‬ ‫אלה שנולדו בשנות ה‪ 70-‬בברית המועצות‪ ,‬עלו לארץ בגיל ‪,15-19‬‬ ‫וקיבלו השכלה אמנותית כאן‪ ,‬לרוב באקדמיית "בצלאל" – מוסד‬ ‫קונסרבטיבי מבחינת הישראלים‪ ,‬ו"מערבי" (כלומר‪ ,‬מודרני‪ ,‬ולא נותן‬ ‫השכלה אמיתית) מבחינת האמנים מברית המועצות‪ .‬לכן‪ ,‬מצד אחד‪,‬‬ ‫הצעירים האלה הינם כבר אנשים אחרים לגמרי‪ ,‬אשר קלטו את‬ ‫התרבות המערבית בגיל צעיר‪ ,‬בתקופת בניית האישיות‪ ,‬שאין להם‪,‬‬ ‫לדוגמא‪ ,‬צורך לעסוק בסוגיית חופש הביטוי האמנותי‪ .‬מצד שני‪ ,‬הם‬ ‫מושרשים עמוק בתוך התרבות הרוסית‪ ,‬מתוכף הסיבה כי הם גדלו‬ ‫עם השירים הרוסים‪ ,‬האגדות‪ ,‬הספרות‪ ,‬התיאטרון והאמנות הרוסית‪.‬‬ ‫המוצר הסופי של השילוב הזה מעניין מאוד‪ :‬כפי שנאמר לעיל‪ ,‬יחד‬ ‫עם כל האירוניה שלהם‪ ,‬הם שומרים אמונים ל"עשייה"‪ ,‬לתפיסת‬ ‫האמנות כאומנות‪ ,‬מלאכה‪ ,‬במובן החיובי של המילה הזאת‪.‬‬ ‫הם שונים‪ ,‬אך לא עד כדי כך שנהוג לחשוב‪.‬‬

‫בקטלוג הבא של "סקיצה" אנחנו נספר על הפעילות שלנו בעשור‬ ‫האחרון ועל הניסיון שצברנו‪...‬‬ ‫הפעם רצינו רק להראות ולספר‪ ,‬מי אנחנו‪.‬‬

‫‪72‬‬


‫עקב כל הסיבות הללו‪ ,‬קבוצת "לוויתן" אשר נוסדה על ידי גרובמן‬ ‫בשנת ‪ 1975‬ואף הוציאה עיתון משלה (תחת אותו שם)‪ ,‬לא עשתה‬ ‫רושם והתפרקה כעבור שש שנים‪ ,‬בשנת ‪ .1981‬הם לא הצליחו‬ ‫לשכנע את האמנים הישראלים‪ .‬האמנות הפרובוקטיבית של גרובמן‬ ‫נתפסה כקשורה לאישיותו‪ ,‬דבר שתרם רבות למעמדו האישי בחוגים‬ ‫אמנותיים‪ ,‬אך לא השפיע כלל על האמנות הישראלית‪.‬‬ ‫מתוך כל האמנים שהתחילו את דרכם בארץ אז‪ ,‬רק יחידים זכו להכרה‬ ‫מצד הממסד; ביניהם אבזגאוז‪ ,‬גרובמן‪ ,‬מניה ליטווק‪ ,‬אוקון‪ ,‬פיצ'חדזה‪,‬‬ ‫פרמינגר‪ ,‬ראוכוורגר וסירקין‪ .‬עם זאת פיצ'חדזה לא נמנה יותר יחד עם‬ ‫האמנים "הרוסים" ולא משתתף יותר בתערוכות "רוסיות"‪ .‬סירקין עסק‬ ‫כמעט רק בפיסול וכמעט לא היה קשור ל"רוסים"‪ .‬מניה ליטווק הינה‬ ‫דמות מיחדת במינה‪ .‬היא לא דומה לאף אחד‪ ,‬ולא שייכת לא לאמנות‬ ‫"רוסית" ולא לאמנות "ישראלית"‪.‬‬ ‫בשנות ה‪ 90-‬כמות ענקית של אמנים עלו לארץ‪ .‬המצב השתנה פלאים‪,‬‬ ‫הן בארץ‪ ,‬והן בברית המועצות‪ ,‬אך השנים הראשונות של העלייה‬ ‫החדשה הזכירו מאוד את מה שהתרחש בשנות ה‪.70-‬‬ ‫למשל‪ ,‬בתחילת שנות ה‪ ,90-‬מספר אמנים מקבוצת "פילי קרב"‬ ‫מלנינגרד (סנט‪-‬פטרסבורג) עלו לארץ‪ .‬כאן הם ניסו "לערער‬ ‫יסודות" באותם אמצעים בהם הם השתמשו "שם"‪" .‬אנציקלופדיית‬ ‫סנט‪-‬פטרסבורג" און‪-‬ליין מגדירה אותם באופן הבא‪" :‬קבוצת אמנים‬ ‫בעלי כוונות סגנוניות שונים‪ ,‬המגנה על חופש הביטוי והיצירה‪ ,‬ונוסדה‬ ‫בשנת ‪ ."1988‬מי בארץ‪ ,‬בתחילת שנות ה‪ ,90-‬היה יכול להתעניין‬ ‫ב"הגנת חופש הביטוי והיצירה"?! לאחר מספר תערוכות אשר לא‬ ‫התקבלו בהבנה מצד הקהל‪ ,‬כמעט כולם עזבו את הארץ תוך זמן קצר‪.‬‬ ‫לאט‪-‬לאט הקרבות הסתיימו‪ ,‬הלחץ נעלם‪ ,‬והתחילו חיי אמנות רגילים‪.‬‬ ‫האמנים התחילו לארגן את חייהם‪ .‬בשנים הראשונות‪ ,‬כל השתתפות‬ ‫בתערוכה היה אירוע גדול‪ ,‬ולא היה משנה היכן ומי ערך אותה‪ .‬מי‬ ‫שהגיע לגלריות "ישראליות" זכה לקנאה מצד האחרים‪ ,‬למרות שהדבר‬ ‫לא היה בלתי אפשרי‪ ,‬שכן באותה תקופה היה אופנתי לעזור ל"עולים‬ ‫מרוסיה" בקרב בעלי גלריות "נדיבי‪-‬לב"‪ .‬בעלי הגלריות עשו מזה‬ ‫אירועים של ממש‪ ,‬ואף פעם לא שכחו להזמין נציגי תקשורת‪.‬‬ ‫וגם זה חלף‪ .‬רוב האמנים "הרוסים" יצאו לחו"ל‪ ,‬קראו כתבי עת‬ ‫אמריקאים ואירופיים מודרניים בנושא אמנות‪ ,‬התגברו על "הפיגור"‬ ‫שלהם‪ ,‬אך לא איבדו את המקצועיות‪ .‬הם כבר לא היו מסכנים‪,‬‬ ‫והאופנה הגורפת לעזור להם חלפה‪ .‬הם המשיכו לקבל עזרה ממשרד‬ ‫הקליטה‪ ,‬בהתאם לחוק‪ ,‬במסגרת תכניות קיימות‪ ,‬ואילו הגלריות‬ ‫אשר המשיכו להציג את עבודותיהם‪ ,‬למשל‪ ,‬גלריות "נורה" או "גלריה‬ ‫חדשה" בהנהלת חדווה שמש בירושלים‪ ,‬וכן כמה אחרים‪ ,‬עשו זאת לא‬ ‫מתוך "נדיבות"‪ ,‬אלא מתוך מניעים אמנותיים‪.‬‬ ‫"הרוסים" הפנו את מבטם לחו"ל‪ .‬רובם העדיפו את אירופה‪ ,‬גם‬ ‫מכיוון שלשם קל יותר להגיע‪ ,‬וגם מכיוון שהאמנות האירופית בכל‬ ‫זאת קרובה אליהם יותר מאשר האמנות האמריקאית‪ .‬כמה מהם אף‬ ‫השתתפו בתערוכות בארצות הברית‪( .‬יש לציין גם‪ ,‬כי לאחרונה אמנים‬ ‫רבים שיחזרו את קשריהם עם רוסיה)‪ .‬התערוכות הקבועות הללו בחו"ל‬ ‫הצביעו‪ ,‬ולצערנו מצביעות גם היום‪ ,‬כי במידה רבה האמנים דוברי‬ ‫רוסית לא רואים אפשרויות התפתחות בארץ‪ .‬למען האמת‪ ,‬הדבר נכון‬ ‫לא רק לגבי דוברי רוסית – זוהי פרקטיקה כללית ומקובלת‪ :‬כדי לזכות‬ ‫להכרה בארץ‪ ,‬האמן חייב לזכות לפרסום בחו"ל‪.‬‬

‫‪73‬‬

‫המצב התייצב לקראת אמצע שנות ה‪ .90-‬לא היו הצלחות מזהירות‬ ‫(לצערנו‪ ,‬אף אחד לא הגיע לרמת הפרסום של קבקוב או קומר‬ ‫ומלמיד)‪ ,‬אבל העבודות של האמנים ה"רוסים" זכו להצלחה ונמכרו‬ ‫היטב‪ .‬מצבם הכלכלי כבר לא היה קריטי כמו בשנים הראשונות – מה‬ ‫שתרם רבות גם לחזרת הביטחון והכבוד העצמי‪.‬‬ ‫בשלב זה "הרוסים" לקחו את היוזמה בידיהם‪ ,‬ועזבו את רעיון‬ ‫ההשתלבות אל תוך החוגים האמנותיים הישראליים‪ .‬לא כי ראו בו‬ ‫כבלתי ניתן למימוש‪ ,‬אלא כי ראו בו כבלתי רצוי‪.‬‬ ‫מעתה הקונספציה החדשה הייתה‪ :‬אנחנו לא רוצים להסתגר ב"גטו"‬ ‫ומוכנים לקלוט את כולם‪ ,‬הן צברים והן עולים מארצות אחרות‪ ,‬אך‬ ‫מכאן ואילך אנחנו נהיה בעלים בתערוכות שלנו‪ ,‬המשחק יתבצע‬ ‫לפי הכללים שלנו‪ ,‬ושני הקריטריונים המרכזיים יהיו רמה מקצועית‬ ‫ושליטה באמצעי הביטוי ובטכניקות בהם האמן משתמש מצד אחד‪,‬‬ ‫וכבוד למקצוע עצמו מצד שני‪ .‬כל מי שמוכן לקבל את הכללים ותואם‬ ‫קריטריונים הללו ‪ -‬ברוך הבא‪ ,‬ואם לא‪ ,‬אז לא‪.‬‬ ‫העשור הבא היה זמן הקמת קבוצות וגלריות "רוסיות"‪ .‬לרוב הדבר קרה‬ ‫בירושלים‪ .‬מסיבות שונות‪ ,‬דווקא כאן השאיפה להתאחד ו"סוף‪-‬סוף‬ ‫לעשות מעשה" השתקף באופן חזק ביותר‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1994‬בסטודיו של א' ברטינסקי וא' גורביץ'‪ ,‬התקיימה תערוכה‬ ‫(ובהמשך עוד שתי תערוכות) של מספר אמנים‪ .‬התערוכות נקראו‬ ‫"ארט אנדרגראונד סשן" (‪ .)Art Underground Session‬בשם הזה‬ ‫היה משחק מילים‪ :‬הסטודיוס נמצאו במקלטים‪ ,‬כלומר‪ ,‬היו מתחת‬ ‫לפני האדמה‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬הדבר גרם לאסוציאציות עם תערוכות‬ ‫"האנדרגראונד" הסובייטי‪ ,‬בהן האמנים הציגו את מה שהם רצו ולא‬ ‫מה שכפו עליהם להציג‪ ,‬ולא משנה ש"שם" הכפייה הגיעה ממדיניות‬ ‫המפלגה‪ ,‬וכאן מהממסד‪ ,‬או מהקהל‪ ,‬או מהמזמין – כל הגורמים‬ ‫שבהם תלויה ההצלחה של האמן‪ .‬הצלחה הושגה‪ ,‬וללא עזרה כלשהי‬ ‫מצד הממסד‪ .‬בתוך ימים ספורים‪ ,‬מאות אנשים ביקרו בכל תערוכה‪,‬‬ ‫ויתכן שבין המבקרים היו יותר צברים מאשר "רוסים"‪.‬‬ ‫באותה השנה של ‪ ,1994‬הוקמה בירושלים עמותת "תאנה"‪ .‬מטרות‬ ‫המקימים לא היו קשורות לאמנות בלבד‪ .‬לעמותה הייתה אג'נדה‬ ‫פוליטית ברורה‪ ,‬אשר נתמכה על ידי האיחוד האירופי‪ ,‬והיא "להסביר‬ ‫לעולים חדשים את החשיבות ונחיצות השלום בין ישראל לערבים"‪.‬‬ ‫לצורך העניין שלנו כאן חשוב להגיד כי ב"תאנה" הייתה גלריה‪,‬‬ ‫ובה הוצגו עבודות של מספר אמנים מהקטלוג הנוכחי ( האמנים‪,‬‬ ‫המיוצגים בגלריה "סקיצה")‪ .‬ב"תאנה" נערכו תערוכות פרסונליות‬ ‫של א' ברטינסקי‪ ,‬ו' קלצל‪ ,‬א' ליפשיץ‪ ,‬ט' סואוסטר ואחרים‪ ,‬וכן הרבה‬ ‫תערוכות משותפות‪.‬‬ ‫התערוכות ב"תאנה" במרכז העיר היו אירועים משמעותיים בחיי‬ ‫הקהילה הרוסית במשך מספר שנים‪ .‬דוברי עברית היוו בהן מיעוט‪ ,‬אך‬ ‫הדבר כבר לא היה אכפת לאיש‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 2000‬בירושלים נפתחה גלריה לא מסחרית "קו‪-‬ארט" (‪,)CoArt‬‬ ‫בה אנוכי עבדתי כרכזת‪ .‬הגלריה נתמכה על ידי קרנות "ברכה" ו"יד‬ ‫הנדיב" והתקיימה כשנה וחצי‪ ,‬ואז הקרנות הפסיקו לתמוך בה כספית‪.‬‬ ‫הסיבה לסופה של גלריה הייתה אותה סיבה שהרסה הרבה יוזמות‬ ‫"רוסיות" אחרות – מחלוקות פנימיות בין המנהלים‪ .‬כך או אחרת‪,‬‬ ‫במהלך השנה וחצי הזו‪ ,‬הגלריה הקימה שלוש‪-‬עשרה תערוכות‪.‬‬


‫אנחנו נבקש לבדוק‪ ,‬מה קרה לאמנים "הרוסים" מתחילת דרכם‬ ‫בארץ‪ ,‬דהיינו‪ ,‬מתחילת שנות ה‪.70-‬‬ ‫אז הגיעו לארץ מספר אמנים מרוסיה‪ ,‬אשר שייכים למיעוט האמנים‬ ‫המוכרים היטב היום לקהל ישראלי‪ :‬מ' גרובמן‪ ,‬ט' פרמינגר‪ ,‬י'‬ ‫ראוכוורגר‪ ,‬מ' פיצ'חדזה‪ ,‬וכן חברי קבוצת "אלף"‪ :‬י' אבזגאוז‪ ,‬א' בסין‪,‬‬ ‫ט' קורנפלד וא' אוקון‪ .‬ב‪ 1977-‬הגיעו לארץ קומר ומלמיד‪ ,‬אך תוך זמן‬ ‫קצר הם עזבו לארה"ב‪.‬‬ ‫בתקופה ההיא מצב החוגים האמנותיים בארץ היה שונה מזה של‬ ‫היום‪ ,‬אבל היחס לעולים חדשים דומה מאוד‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬זוכר את‬ ‫התקופה מ' גרובמן‪" :‬אז‪ ,‬בשנות ה‪ ,70-‬בארץ לא ידעו דבר על מה‬ ‫שהתרחש ברוסיה בתחום האמנות‪ .‬כל מה שהגיע לכאן‪ ,‬תערוכות‬ ‫האמנות הסובייטית‪ ,‬היה כל כך עלוב‪ ...‬והממסד המקומי לא הכיר‬ ‫ולא רצה להכיר אמנות אחרת‪ ,‬מכיוון שאמנות אחרת‪ ,‬דהיינו‪,‬‬ ‫'האוונגרד הרוסי השני'‪ ,‬לא הייתה דומה כלל לא לאמנות הישראלית‪,‬‬ ‫ולא לזו האמריקאית (הדגש שלי – מ‪.‬ג‪ .).‬ככלל‪ ,‬כולם ידעו כי רוסיה‬ ‫הייתה ענייה ומסכנה‪ ,‬אין בה כלום‪ ,‬והיחס הזה התפשט גם לאמנות‬ ‫מרוסיה (ציטוט מהראיון שלי עם גרובמן‪" ,‬קונטקסט"‪.)31.07.03 ,‬‬ ‫"להית אגרסיבית ולהתגונן בפני הזרים זוהי התכונה שמאפיינת כל‬ ‫מערכת‪ ,‬במיוחד מערכת צעירה‪ .‬תמיד ובכל מקום‪ ,‬כל מוסדות‬ ‫התרבות מאורגנים כמו מאפיה‪ :‬אם הצלחת להגיע אל האבוס ‪,‬‬ ‫תוכל ותמנע מאחרים מלהגיע אליו‪ ,‬אחרת אתה בעצמך תקבל‬ ‫פחות‪ .‬לכן גם בארץ תגובת ממסד התרבות השתמעה לשתי פנים‪:‬‬ ‫היחס הרשמי היה "ברוכים הבאים"‪ ,‬אך בפועל הכוונה הייתה לדחוף‬ ‫ולהרחיק‪.‬‬ ‫ואמנם יש גם הסבר רציונלי מסוים ברצון הזה להרחיק‪ .‬ישראל‬ ‫הייתה חברה צעירה ומערבית‪ ,‬אשר התפתחה בדרך הרגילה של‬ ‫התפתחות האמנות‪ :‬בשנות ה‪ 70-‬היא רצה אחרי ניו יורק‪ ...‬כמו‬ ‫שבשנות ה‪ ...20-‬היא הייתה רצה אחרי פריס‪ ,‬בשנות ה‪ 30-‬אחרי‬ ‫באוהאוס מגרמניה‪ ,‬וכן הלאה‪ .‬בקיצור‪ ,‬היא רצה אחרי ניו יורק‪,‬‬ ‫ופתאום מגיעה כמות אנשים‪ ,‬אשר‪ ,‬כעיקרון‪ ,‬נמצאים בפיגור של‬ ‫מאה שנים‪ .‬כי פרט לכמה יוצאי דופן אחדים‪ ,‬רובם היו אמנים‬ ‫מסורתיים בנוסח רוסי‪ .‬לכן מיד שמו עליהם תו של מפגרים‪ .‬זה‬ ‫השתנה בהמשך‪ ,‬וממשיך להשתנות היום‪ ... .‬בסוף שנות ה‪,70-‬‬ ‫ראו את כל האמנים "הרוסים" כמפגרים ופרובינציאלים‪ ,‬בשנות‬ ‫ה‪ 90-‬התברר כי כל האמנים "הרוסים" הינם ציירים מדהימים‪ .‬שתי‬ ‫הגישות לא צודקות אומנם‪ :‬לא כולם מציירים טוב‪ ,‬ולא כולם היו‬ ‫פרובינציאלים‪( ".‬מהראיון של נטליה זובקוב‪ ,‬כתבת "‪ ,"I‬מס' ‪,37‬‬ ‫‪.)09.10.2001‬‬ ‫קשה להתווכח עם דברי גרובמן לגבי "הזרים"‪ ,‬אך אין זו הסיבה‬ ‫היחידה‪ .‬נשאיר גם כרגע בצד את אלה שבשנות ה‪ 70-‬אכן "נמצאים‬ ‫בפיגור של מאה שנים"‪ ,‬אך אפילו המתקדמים ביותר מאלה שהגיעו‬ ‫אז דיברו עם האמנות הישראלית בשפות שונות‪.‬‬ ‫לצורך העניין‪ ,‬בברית המועצות האנשים הללו בזבזו שנים במאבק‬ ‫כדי להגן על זכותם להשתמש בשפת האמנות העכשווית‪ ,‬ויש להבין‬ ‫כי הדבר נתפס לעתים כזהה לבגידה במולדת (הפוסטר עם הסלוגן‬ ‫המפורסם "היום הוא מנגן ת' הג'אז‪ ,‬מחר מוכר את מולדתו" מהווה‬ ‫דוגמא מובהקת לכך)‪ .‬אמני האוונגרד ניצחו במאבק‪ ,‬והרגישו עצמם‬ ‫גיבורים‪ ,‬אבל בארץ אף אחד לא ראה במאבק ובניצחון הזה שום‬

‫מעשה גבורה‪ .‬אף אחד לא חשב לראות בכך קריטריון להערכת‬ ‫האמן‪ ,‬קל וחומר לא לחלק את האמנים לאלה הנאמנים לשלטון‬ ‫ואלה הבוגדים בו על פי סגנון אמנותי ביצירות שלהם‪ .‬יתרה מזאת‪,‬‬ ‫בארץ כלל לא שמו דגש על סוגיית הצורה באותה מידה כמו ברוסיה‪.‬‬ ‫שליטה בשפה העכשווית של אמנות היא דבר טבעי‪ .‬חוסר שליטה‪,‬‬ ‫הוא שגרם למין יחס "חסות"‪ ,‬מתנשא ומזלזל‪.‬‬ ‫ברור ששאלות בבחירת אמצעי ביטוי‪ ,‬סגנון וכדומה‪ ,‬היו קיימות‬ ‫גם שם וגם כאן‪ ,‬אך השאלות עצמן שנשאלו ברוסיה ובארץ‪ ,‬וכן‬ ‫התשובות שניתנו‪ ,‬היו שונות מאוד‪ .‬למשל‪ ,‬מתוך כל הזרמים‬ ‫המערביים של שנות ה‪ 60-‬וה‪ ,70-‬קונספטואליזם (‪)conceptualism‬‬ ‫התפשט ברוסיה הכי הרבה‪ .‬קונספטואליזם ִאפשר לעשות שימוש‬ ‫בלשון נקייה‪ ,‬אירוניה‪ ,‬להשתמש ביכולת לקרוא בין השורות‪,‬‬ ‫המפותחת היטב אצל האינטליגנציה הסובייטית; כך בעצם‪ ,‬נוצר‬ ‫"סוצארט" (‪ ,)SotsArt‬פרי הקונספטואליזם הסובייטי‪ .‬בישראל‬ ‫כל המערכת האסוציאטיבית הזאת לא הייתה מובנת עקב חוסר‬ ‫ידע מינימלי בתנאי החיים בברית המועצות‪ ,‬וגם כיוון שבארץ כל‬ ‫האמצעים האלה היו מיותרים‪ ,‬כי לא היו כלל איסורים‪ ,‬והכל היה‬ ‫מותר כעיקרון‪ .‬כמובן‪ ,‬הורגש לחץ ועדיפויות של הממסד‪ ,‬אך‬ ‫המשטרה לא עמדה בכניסה לאולמי התצוגה‪ ,‬ופעילי מפ"י או עבודה‬ ‫לא פיזרו תערוכות‪.‬‬ ‫בארץ העדיפו מינימליזם ואמנות אדמה; שניהם לא דרשו מיומנות‬ ‫בטכניקות אמנות אקדמיות‪ .‬בנוסף‪ ,‬האמנות בארץ תמיד הייתה‬ ‫קשורה לפוליטיקה באופן קיצוני‪ ,‬תוך התחברות בעיקר לאג'נדה‬ ‫השמאלית‪ ,‬בעוד ש"הרוסים" נטו יותר לכיוון הימין‪.‬‬ ‫סיפור קהילת האמנים של כפר שא נור יכול לשמש דוגמא טובה‬ ‫להבדלים האלה‪" .‬כפר האמנים" הזה נוסד על ידי קבוצת עולים‬ ‫מברית המועצות בשנת ‪ ,1987‬עוד בטרם תחילת העלייה הגדולה‪,‬‬ ‫והגיע לסופו בשנת ‪ 2005‬עקב פינויו בזמן ההתנתקות – כלומר‪,‬‬ ‫הסיבות שלא קשורות לאומנות‪ .‬סיפור זה ידוע היטב‪ ,‬ולכן אין טעם‬ ‫לחזור עליו כאן‪ .‬יצירות האמנות משא נור הוצגו בספריה הרוסית‬ ‫בירושלים‪ .‬בין החברים הפעילים של קבוצת שא נור היו ל' זילבר‪ ,‬א'‬ ‫ליפשיץ‪ ,‬י' סגל וא' זסלווסקי (אשר גר בתל‪-‬ציון)‪.‬‬ ‫הייתה‪ ,‬ועדיין קיימת בעיה נוספת אחרת‪ .‬מרחוק‪ ,‬מרוסיה‪ ,‬ישראל‬ ‫נראתה לאמנים יהודים כהתגשמות החלום‪ ,‬הארץ המובטחת –‬ ‫כלומר‪ ,‬מדינה יהודית לחלוטין‪ ,‬והם היו סבורים כי בהגעתם הם‬ ‫ישתלבו בתוך משפחת האמנים היהודים‪ ,‬וביחד יצליחו להרים את‬ ‫האמנות הישראלית לגבהים שלא נראו מעולם‪ .‬נהוג לחשוב כי‬ ‫טענה זו תקפה רק לגבי העלייה של שנות ה‪ ,70-‬בעוד שהעולים מגל‬ ‫העלייה הבא מברית המועצות כבר היו נטולי כל אידיאולוגיה ציונית‪.‬‬ ‫הדבר אינו נכון‪ :‬הן בשנות ה‪ 70-‬הגיעו אמנים שלא התעניינו כלל‬ ‫באמנות יהודית‪ ,‬והן בשנות ה‪ 90-‬היו כאלה שהדבר היה חשוב להם‪.‬‬ ‫אולם אף אחד לא היה מוכן למצב שבו‪ ,‬במילים עדינות‪ ,‬הממסד‬ ‫התרבותי בארץ לא עודד כלל עיסוק באמנות יהודית‪ .‬הגישה‬ ‫הזאת של הממסד נוצרה הרבה יותר מוקדם מהעליות של שנות‬ ‫ה‪ 70-‬וה‪ :90-‬בשנת ‪ ,1948‬מיד אחרי קום המדינה‪ ,‬קבוצת האמנים‬ ‫"אופקים חדשים" הצביעה על כיוון חדש‪ :‬ליישר קו עם האמנות‬ ‫המערבית‪ .‬במהלך החצי השני של המאה ה‪ ,20-‬הנטייה הזאת‬ ‫נהייתה דומיננטית‪ ,‬ולאמנים עולים חדשים מדובר היה בשוק‪ ,‬והם‬ ‫הצטרכו זמן ארוך כדי לקבל אותה ולנקוט עמדה ביחס אליה‪.‬‬ ‫‪74‬‬


‫בשנת ‪ 2017‬חוגגת גלריה "סקיצה"‬ ‫את יום הולדתה העשירי‬ ‫במשך עשור הזה הגלריה בשיתוף פעולה‬ ‫עם ארגונים שונים עסקה בקליטה וקידום‬ ‫של אומנים ‪ -‬עולים מחבר המדינות‪ .‬סידרת‬ ‫התערוכות " תמול היום" בדיוק מדברת על‬ ‫הנושא זה‪ .‬כל אומן מציג בתערוכה כמה עבודות‬ ‫טרום ישראליות שנוצרו "אתמול" וכמה שנולדו‬ ‫בארץ המובטחת‪ .‬כלומר "היום"‪ .‬במקרים‬ ‫אחדים ההפרש בזמן בין עבודות של אתמול‬ ‫לבין אלו של היום כ‪ 40‬שנה‪ .‬במקרים אחרים‬ ‫כשמדובר אומנים צעירים כמה שנים בודדים‪.‬‬ ‫בדרך כלל אומנים מחבר העמים מביאים‬ ‫למולדת היסטורית גם את המטען האקדמי‬ ‫שלא בהכרח מסתגל בקלות ל מציאות האומנית‬ ‫החדשה‪ .‬בהגעה ארצה כל אומן עושה מסלול‬ ‫איחודי שלו‪ .‬ואפשרות לעקוב אחרי המסלול‬ ‫הזה ‪ ,‬שלעתים קרובות די תלול ‪ ,‬זאת מיני‬ ‫רטרוספקטיבה של כל אחד מהם‪ .‬זאת אומרת‬ ‫התערוכה ב"סקיצה" מציגה באופן מוחשי כיצד‬ ‫בהשפעה של ארץ קודש משתנה הדרך יצירה‬ ‫של כל אחד מהאומנים עולים‪ .‬בלי קשר לז'אנר‬ ‫וסוג של אומנות בו האומן יוצר‪ .‬בקטלוג היובל‬ ‫הזה היינו רוצים לפרסם את מאמר המחקרי של‬ ‫חוקרת אומנות מרינה גנקין‪ .‬מאמר על תקופת‬ ‫הסתגלות יותר ארוכה באופן משמעותי מ‪10‬‬ ‫השנים האחרונות של אומנים עולים לתרבות‬ ‫ישראלית‪.‬‬ ‫בתמיכת המשרד לקליטת העלייה והמרכז לקליטת אמנים עולים‬ ‫ותושבים חוזרים הפועל לצידו‪.‬‬

‫אמנים ישראלים בני ימינו‬ ‫מברית המועצות‬ ‫מרינה גנקין‪ ,‬מבקרת אמנות‬

‫האמנים המשתתפים בתערוכות של גלריה "סקיצה" בעשור האחרון‪,‬‬ ‫בתמיכת משרד הקליטה‪ ,‬מייצגים שכבה מיוחדת של האמנים העולים‬ ‫"הרוסים"‪.‬‬ ‫כל המשתתפים בתערוכות הללו הינם אמנים מקצועיים בעלי השכלה‬ ‫אמנותית‪ ] .‬רשימת התערוכות והפרזנטציות כמעט של כל אחד מהם‬ ‫עמוסה כל כך‪ ,‬שכדי להכניס אותם לקורות החיים שלהם‪ ,‬הם נאלצים‬ ‫לבחור רק את החשובים ביותר‪ .‬בין האמנים שלנו יש עולים ותיקים וכן‬ ‫עולים חדשים יחסית‪ ,‬אשר משתתפים באופן פעיל בחיים האמנותיים‬ ‫בארץ‪.‬‬ ‫אמנים דוברי רוסית בארץ מציגים עצמם יותר ויותר כמין תופעה‬ ‫אחידה‪ .‬למרות מגוון רב של סוגים וז'אנרים‪ ,‬הבדלי סגנון‪ ,‬אופני‬ ‫וטכניקות העבודה‪ ,‬שלא נזכיר גם את הבדלי הגילים‪ ,‬השכלתם‬ ‫וארצות המוצא (החלקים של ברית המועצות לשעבר)‪ ,‬בכל זאת‬ ‫יש משהו שמאחד את כולנו‪ .‬והמשהו הזה הוא בראש ובראשונה‬ ‫התחברות לשפה ולתרבות הרוסית בה גדלנו‪ ,‬עם כל מגוון‬ ‫האסוציאציות וההרמזים שבתוכה‪ .‬דבר נוסף שמאחד את כולנו הינו‬ ‫הניסיון‪ ,‬אשר לעתים לא קל‪ ,‬של חיים במדינה שהיא שונה מאוד‬ ‫מישראל‪ .‬ברית המועצות הייתה אימפריה טוטליטרית‪ ,‬ענקית מבחינת‬ ‫שטחה‪ ,‬עם מערכת ערכים שונה לגמרי‪ .‬יש לציין גם את המגוון העצום‬ ‫של תנאי הטבע והאור‪ ,‬אשר משתנים לאורך כל השטח הענק של‬ ‫ברית המועצות‪ ,‬וכלל לא דומים לתנאים השוררים בארץ ישראל‪.‬‬ ‫יחד עם זאת‪ ,‬שמות האמנים הללו‪ ,‬פרט לכמה ספורים‪ ,‬כמעט ולא‬ ‫מוכרים לא לקהל ישראלי המתעניין באמנות‪ ,‬ולא לממסד האמנות‬ ‫הרשמי בארץ‪.‬‬ ‫אין טעם לחפש את האשמים‪ .‬חשוב יותר לנסות להבין למה וכיצד זה‬ ‫קרה? למה אחרי שנים רבות עדיין יש מחסום‪ ,‬המבדיל בין האמנים‬ ‫"הרוסים" לישראלים?‬ ‫המחסום הזה קיים תמיד ולא נעלם עם הזמן‪ ,‬למרות שהתקשורת‪,‬‬ ‫הפוליטיקאים‪ ,‬אנשי הציבור ואנשי התרבות חוזרים בנאומים שלהם‬ ‫על המנטרה הישנה לגבי "התרומה החשובה לתרבות הישראלית‬ ‫מצדה של העלייה הרוסית" (אשר כולל‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם אמנות ויזואלית)‪.‬‬ ‫אך מהי אותה תרומה? האם הינה קיימת באמת (לפחות‪ ,‬בתחום‬ ‫האמנות)? מה המקום של אמנים רוסים בממסד הישראלי? והאם יש‬ ‫להם מקום בכלל? אין איש שידע לענות על השאלות הללו‪ ,‬ואף אחד‬ ‫לא מנסה אפילו למצוא את התשובות‪ .‬להבדיל מהמצב בחצי הראשון‬ ‫של המאה ה‪ ,20-‬כאשר יחסי גומלין והשפעה הדדית בין האמנים‬ ‫העולים‪ ,‬ואמנים מקומיים נחקרו ותוארו היטב‪ ,‬שום מחקר דומה לא‬ ‫נערך על המצב בסוף המאה ה‪.20-‬‬ ‫במאמר הזה אנחנו נבקש רק להתחיל לחשוב על השאלות שנשאלו‬ ‫לעיל‪ ,‬אך כמובן לא נצליח לתת תשובות ממצות‪ .‬בראש ובראשונה‪,‬‬

‫‪75‬‬


‫משרד העלייה והקליטה‬ ‫בסיוע מרכז לקליטת אמנים עולים ותושבים חוזרים‬ Supported by the Ministry of Immigration and Absorption, Center for Absorption of Immigrant Artists and returning residents Exhibition Hall of Jerusalem House of Quality | ‫גלריית בית אות המוצר הירושלמי‬

‫היום‬-‫תמול‬

‫פסטיבל אמנות ישראלית עכשווית‬ 09.09.2016 – 14.09.2016 - 1 ‫היום‬-‫תמול‬ 15.09.2016 – 22.09.2016 - 2 ‫היום‬-‫תמול‬ 26.10.2016 – 02.11.2016 - 3 ‫היום‬-‫תמול‬

The Festival organized by Josef Shelest in association with Skizza Gallery

‫ מרינה שלסט‬,‫ מרינה גנקין‬:‫אוצרות‬

Curators: Marina Genkina, Marina Schelest

‫ מרינה גנקין‬,‫ מרינה שלסט‬:‫טקסט‬

Text: Marina Shelest, Marina Genkina

‫ אלי רטנר‬:‫עיצוב גרפי‬ ‫צילומי העבודות באדיבותם של האמנים‬ ‫המיוצגים בקטלוג‬ ‫ גלי דנה זינגר‬,‫ משה שלסט‬:‫תרגום‬ ‫כל הזכויות שמורות‬

Design: Eli Ratner All illustrations have been provided by the artists represented in catalogue Translation: Moshe Shelest, Gali-Dana Zinger © all rights reserved 2014

Skizza Gallery Skizze.gallery@gmail.com

‫גלריית אמנות סקיצה‬

Jerusalem House of Quality jeruhous@netvision.net.il

‫בית אות המוצר הירושלמי‬

‫ גובה * רוחב * עומק‬,‫המידות מובאות בסנטימטרים‬

Measurements are given in centimeters, height x width x depth


‫תמול‪-‬היום‬ ‫פסטיבל אמנות ישראלית עכשווית‬

Profile for Skizza Gallery

Tmol-Hayom  

Art exhibition catalog / Skizza gallery Jerusalem

Tmol-Hayom  

Art exhibition catalog / Skizza gallery Jerusalem

Profile for mordarius
Advertisement

Recommendations could not be loaded

Recommendations could not be loaded

Recommendations could not be loaded

Recommendations could not be loaded