Page 1

‫הַ ָּדבָּ ר הַ זֶּה‬ ‫כִּ ְסלֵו‪-‬טֵ בֵ ת תשע"ג ‪" ‬עַ ל אוֹר וְ עַ ל ח ֶֹּשְך"‬


‫חפשו אותנו ב‪:facebook -‬‬ ‫‪http://www.facebook.com/HadavarHazeh‬‬

‫גיליון ד'‬ ‫ועדו וקנין‪.‬‬ ‫עורכים‪ :‬רחלי דויטש‪ ,‬שמואל מוניץ' ִּ‬ ‫משתתפים‪ :‬אלון סילבר‪ ,‬מרגרט‬ ‫קסלמן‪ ,‬עדו וקנין‪ ,‬מור‬ ‫וינטר‪ ,‬נועה נבו‪ ,‬נחמה‬ ‫סיימון‪ ,‬ורואי עופרן‪.‬‬


‫מה בפנים?‬ ‫‪ 4‬הערת שוליים‬ ‫‪ 5‬שיר פתיחה‬

‫‪ 6‬מדרשיר‬ ‫‪14‬‬

‫בקריאה חדשה‬

‫‪ 13‬סיפור‬ ‫מרכזי‬ ‫‪ 11‬דברי שיר‬

‫‪25‬‬

‫שיר סיום‬


‫‪ |4‬הערת שוליים‬

‫דבר העורכים (‪/‬לעטער פרום די עדיטורס)‬ ‫חודשיים עברו מאז כתבנו לכם בפעם הקודמת‪.‬‬ ‫חודשיים לא פשוטים‪ ,‬חג אחד באמצע והרבה קלוריות‪,‬‬ ‫כמעט מלחמה אחת והרבה לילות ללא שינה ועוד שלל‬ ‫תירוצים למה לא הספקנו לכתוב או להוציא או לערוך‪.‬‬ ‫אבל בסוף זה קורה‪ ,‬גם אחרי חודשיים של אין‪ ,‬של‬ ‫חושך‪ ,‬יוצא לנו מעט אור‪ .‬שוב פרי עטכם‪...‬‬ ‫מקור האור והחושך בחודשים האלה שייך לאותה עיר‪,‬‬ ‫שנגאלה והתחיל חורבנה בימים הללו‪ .‬כתב פעם משורר‬ ‫אהוב על עיר שטבולה בבכי הצרצרים‪ ...‬אולי הוא לא‬ ‫התכוון לאותה העיר אך נדמה לי‪ ,‬לפעמים כשחושך‬ ‫וירושלים מתכסה שלג לבן בוהק‪ ...‬שזו אותה העיר‬ ‫שטבולה בצחוק ודמע כבר אלפי שנים‪.‬‬ ‫הפעם הגיליון מעט קצר יותר ואולי יהיה לכולנו זמן‬ ‫לעיין בו באמת‪ ,‬להפנים בו ולקרא את כולו‪.‬‬ ‫בתקווה שהכן תעשו זאת‪,‬‬ ‫שלכם‪,‬‬ ‫העורכים‪.‬‬


‫שיר פתיחה|‪5‬‬

‫*‪ /‬מור וינטר‬ ‫בַ יִּת ָּקטָּ ן‪ ,‬זִּ כָּרוֹן עַ ל גִּבְ עָּ ה‬ ‫ְמנו ָֹּרה ְשנָּהֲ גּו לְ הַ ְדלִּ יק‬ ‫ִּמטָּ ה ְשנָּהֲ גּו לְ הַ ִּציעַ‬ ‫חַ ּלוֹנוֹת ְשָאהֲ בּו לִּ פְ תֹחַ‬ ‫חֲ לוֹמוֹת ְש ָּשאֲ פּו לְ הַ בִּ יעַ‬ ‫בַ יִּת ָּקטָּ ן‪,‬‬ ‫נִּ ְשָאר ַרק חֲ לוֹם‬ ‫וְ ִּקּׂשּוט ִּמזָּהָּ ב ָּתלּוי בְ חַ ּלוֹן‪.‬‬ ‫זָּהָּ ב מֵ ת‬ ‫מַ ְח ָּשבָּ ה מהַ בהֶּ בֶּ ת‬ ‫ִּמ ְסתוֹבֶּ בֶּ ת‪.‬‬ ‫ֹלא רוֹצָּ ה לַחֲ זֹר‬ ‫וְ ַאחֲ ֵרי דֶּ ֶּשא צָּ הֹב‬ ‫ְמ ִּעיפָּ ה מַ בָּ ט ַאחֲ רוֹן לְ ָאחוֹר‪.‬‬ ‫בַ יִּת ָּקטָּ ן‪,‬‬ ‫עָּ טּוף ַק ְרנֵי אוֹר וְ חֶּ ְמלָּה‬ ‫ַאהֲ בָּ ה ֶּשל דוֹרוֹת ְשהָּ י ְָּתה בָּ בַ יִּת הַ זֶּה‬ ‫בִּ ְשעוֹת הַ ְש ִּקיעַ ה‬ ‫אֲ נִּ י עַ כְ ָּשו ְמ ַגּלָּה‬ ‫בַ יִּת ָּקטָּ ן‪,‬‬ ‫ִּחּיּוְך ְמנ ְַצנֵץ‪,‬‬ ‫וְ ִּקּׂשּוט ִּמזָּהָּ ב‬ ‫ְשקו ֵֹרץ ִּמלְ מַ עְ לָּה‪.‬‬


‫‪ |6‬מדרשיר‬

‫אלון סילבר‬

‫על האור‬ ‫מה בין שייגעצ לרב קוק?‬

‫העולם הזה מסריח מניו יורק ועד רפיח‪,‬‬ ‫איפה שלא תסתובב‪ ,‬תמיד תמצא לך אויב‪..‬‬ ‫‪...‬עם שחורים או לבנים‪ ,‬נמות כולנו גזענים‪,‬‬ ‫("ניו יורק רפיח"‪,‬‬ ‫מאת יובל מנדלסון)‬ ‫אל דאגה המידרשיר‬ ‫הנ"ל לא יתמקד בשיר‬ ‫למעלה‪ ,‬האמת היא‬ ‫שהוא הובא רק כדי‬ ‫להראות על מה‬ ‫המדרשיר לא יתמקד‪.‬‬ ‫אני חושב שלא אטעה אם אומר שהרבה אנשים קוראים‬ ‫שירה מתוך רצון‪ ,‬מודע או לא מודע‪ ,‬להתנתק משגרת‬ ‫העולם הקרירה והרעה‪ ,‬ולהתעלות למשהו טוב יותר‬ ‫נשגב‪ .‬אפשר אולי לומר שהשיר למעלה של יובל‬ ‫מנדלסון – חבר להקת "שייגעצ"‪ ,‬נכתב במן התרסה‬


‫מדרשיר|‪7‬‬

‫לרצון הזה‪ .‬יובל מנדלסון רצה להוציא אותנו מהסרט‬ ‫שכולנו חיים בו‪ .‬הוא רצה לומר לנו להפסיק לומר‬ ‫לעצמנו "שהעולם יפה" ש"אפשר לתקן" ולהתחיל‬ ‫להסתכל בעולם כמו שהוא באמת‪" -‬עולם מסריח"‪.‬‬ ‫המשורר רצה להראות שאין אפשרות לשפר את המצב‬ ‫בסוף "נמות כולנו גזענים"‪ ,‬נכחד מן העולם בלי‬ ‫ששיפרנו בהווייתינו כלום‪.‬‬ ‫האנשים בעולם מתחלקים לשניים‪ ,‬לחכמים ותמימים‪,‬‬ ‫לאנשים שרואים את המציאות "כמו שהיא" בהבנה שאי‬ ‫אפשר לשנות אותה‪ ,‬ולכאלה שרואים את העולם‬ ‫בעיניים חיוביות תוך התעלמות או הצדקת הרע‪.‬‬ ‫לאורך הדורות האשימו אנשים דתיים בנטייה לצד השני‪,‬‬ ‫לחיוביות‪ .‬ההאשמה הזו לא חסרת בסיס כמובן‪,‬‬ ‫היהודים לדוגמא מאמינים בגאולה‪ ,‬בתיקון עולם‪ ,‬ומידה‬ ‫מסוימת אף בכך שהאדם תמיד יבחר בטוב מטבעו‪.‬‬ ‫יהודים נחמדים אהבו להביא כנגד האשמות של‬ ‫"חכמים" טיעונים מנצחים בעד החיוביות‪ .‬אחד‬ ‫מהאהובים עליי הוא המשפט הבא של ר' נחמן‪:‬‬ ‫"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן"‬ ‫יכול להיות שהעולם מבאס‪ ,‬אבל מה זה יעזור להתלונן‬ ‫עליו?‬


‫‪ |8‬מדרשיר‬

‫פעם שאלו אדם נבון לאיזו גישה הוא נוטה יותר‪ -‬לגישה‬ ‫חיובית יותר כלפי העולם‪ ,‬או לגישה דכאונית? מה הוא‬ ‫יותר חכם או תם?‬ ‫התשובה שהוא נתן הייתה "הראש אומר לי להיות חכם‪,‬‬ ‫אבל הנשמה שלי לא נותנת לי‪"...‬‬ ‫ואכן הרמב"ם אמר ש" שום תיקון לא יבוא לעולם אלא‬ ‫על ידי המשוגעים"‪.‬‬ ‫הרב קוק לצד היותו‬ ‫רב עצום‪ ,‬היה גם‬ ‫משורר לא רע‪..‬‬ ‫הרב קוק כתב את‬ ‫השיר הבא שלדעתי‬ ‫יוצא נגד הדכאוניות‬ ‫שמייצג השיר "ניו יורק‬ ‫ורפיח"‪.‬‬ ‫בן אדם ממוצע לדעתי‬ ‫להתייחס‬ ‫אמור‬ ‫לכתבים של הרב קוק‬ ‫בגישה דומה לזו של‬ ‫האדם הנבון למעלה‪:‬‬ ‫מצד אחד להיות‬ ‫הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל‬ ‫"חכם" ולומר "אני לא‬ ‫יכול לקבל את התמימות‪ ,‬האמונה העיוורת באדם‪ ,‬ואת‬ ‫חזנות הגאולה‪ ,‬האלה של הרב!"‬


‫מדרשיר|‪9‬‬

‫אבל מצד שני לשאול ב"תמימות"‪" -‬איך העולם ייראה‬ ‫בלי החזיונות של הרב קוק?‪"..‬‬ ‫בגישה כזו אני מציע להתייחס לשיר הבא של הרב קוק‪:‬‬

‫בן אדם‬ ‫עלה למעלה‬ ‫עלה‬ ‫כי כח עז לך‪.‬‬ ‫יש לך כנפי רוח‪,‬‬ ‫כנפי נשרים אבירים‪.‬‬ ‫אל תכחש בם‬ ‫פן יכחשו לך‪.‬‬ ‫דרוש אותם ‪-‬‬ ‫דרוש בן אדם‬ ‫וימצאו לך מיד‪.‬‬ ‫השורות של השיר יכולים להעלות טיעונים נגדיים‬ ‫"חכמים"‪.‬‬ ‫מול התיאורים של"כח עז" ושל "כנפי רוח" בקלות אפשר‬ ‫לומר‪:‬‬ ‫"העולם הזה מסריח!"‬ ‫אבל האמת שלא צריך ללכת ל"שייגעצ"" כדי להתנגד‬ ‫לשיר של הרב קוק אפשר בקלות להסתמך על המקורות‪:‬‬


‫‪ | 01‬מ ד ר ש י ר‬

‫‪1‬‬

‫"מה אנוש כי תזכרנו?"‬ ‫"אדם להבל דמה ימיו כצל עובר‪"...‬‬ ‫‪3‬‬ ‫"ומותר האדם מן הבהמה אין‪ -‬כי הכל הבל"‬ ‫איך הרב קוק יכול בכלל לדבר על כל מיני כוחות‬ ‫רוחניים‪ ,‬בתוך יצור שדומה לבהמה?!‬ ‫‪2‬‬

‫האמת היא שלרב הייתה לשאלה הזו‪...‬‬ ‫"אל תכחש בם‬ ‫פן יכחשו לך‪".‬‬ ‫הראי"ה ידע ש"בן אדם" הביא לעולם דברים איומים‬ ‫שגרמו להיות ראוי לתואר "בהמה"‪ .‬הרב ידע טוב מאד‬ ‫שבני אדם הביאו לעולם שוד ורצח‪ ,‬פוגרומים ומלחמות‪.‬‬ ‫ואני מניח שהרב ידע שבן אדם יכול להגיע מתוך‬ ‫הידיעות האלה לייאוש איום‪..‬‬ ‫ובכל זאת הוא מפציר באדם‪:‬‬ ‫"אל תכחש בם"‬ ‫ולמה?‬ ‫"פן יכחשו בך"‬ ‫זו נשמעת תשובה בנאלית אבל באמת חבוי בה מסר די‬ ‫הגיוני‪ .‬לאנשים שמסתכלים בעולם בעין דכאוניות יש‬ ‫‪1‬‬

‫תהילים ח'‪ ,‬ה'‪.‬‬ ‫‪2‬‬ ‫שם קמד‪ ,‬ד'‪.‬‬ ‫‪3‬‬ ‫קהלת ג'‪ ,‬י"ט‪.‬‬


‫מ ד ר ש י ר | ‪00‬‬

‫מקום לשאול‪ -‬האם הם לא היו רוצים לראות עולם‬ ‫מתוקן?‬ ‫אנשים כאלה צריכים לדעת שאם הם "יתכחשו"‬ ‫בכוחות שלהם באמת לא יקרה כלום‪ ,‬העולם לא‬ ‫יתקדם‪ ,‬הסיכוי היחיד (ויכול להיות שהוא לכאורה‬ ‫קלוש) הוא לנסות‪ ,‬הוא "לעלות למעלה"‪...‬‬ ‫הערה לסיום‪ :‬הפרשנות שלי לשיר של הרב קוק בעייתית‬ ‫לכאורה משום שהיא מתמקדת בתיקון חברתי‪ ,‬בעולם‬ ‫המעשה‪ ,‬כשהשיר די בברור מדבר על תיקון פרטי‪ ,‬על‬ ‫שאיפות של היחיד בעולם היצירה והרוח‪.‬‬ ‫אבל אני חושב שלמי שיצא להכיר את הרב קוק‪ ,‬דרך‬ ‫הכתבים שלו ודרך סיפור חייו‪ ,‬יסכים איתי שהוא האמין‬ ‫שכל שאיפה רוחנית חייבת לבוא אם ביטוי בעולם‬ ‫המעשה‪.‬‬ ‫זה מה שהיה מיוחד ברב קוק‪ ,‬הרבה הוגים לפניו ואחריו‬ ‫דיברו‪ ,‬הוא עשה‪...‬‬ ‫"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא‬ ‫מוסיפים צדק"‪.‬‬


‫‪ | 01‬ב ק ר י א ה ח ד ש ה‬

‫ירח‪ /‬נתן אלתרמן‬ ‫גַם לְ מַ ְראֶּ ה נו ָֹּשן יֵש ֶּרגַע ֶּשל הֻ ּלֶּדֶּ ת‪.‬‬ ‫ָּש ַמיִּם ְבלִּ י ִּצּפוֹר‬ ‫ּומבֻצָּ ִּרים‪.‬‬ ‫ז ִָּּרים ְ‬ ‫בַ ַּל ְילָּה הַ ָּסהּור מּול ַחּלוֹנְ ָך עוֹמֶּ דֶּ ת‬ ‫ִּעיר ְטבּולָּה ִּב ְבכִּ י הַ ִּצ ְרצָּ ִּרים‪.‬‬ ‫ּובִּ ְראו ְֹתָך כִּ י דֶּ ֶּרְך עוֹד צ ֹופָּ ה אֶּ ל הֵ לְֶּך‬ ‫וְ הַ ּי ֵָּר ַח‬ ‫עַ ל כִּ ידוֹן הַ ְברוֹש‬ ‫ִּא ָּתּה אוֹמֵ ר‪ -‬אֵ לִּ י‪ ,‬הַ עוֹד י ְֶּשנָּם כָּל אֵ ּלֶּה?‬ ‫הַ עוֹד מֻ ָּתר ְבל ַַחש ִּב ְשלו ָֹּמם לִּ ְדרֹש?‬ ‫מֵ ַאגְ מֵ יהֶּ ם הַ ַמיִּם נִּ בָּ ִּטים אֵ לֵינּו‪.‬‬ ‫שו ֵֹקט הָּ עֵ ץ‬ ‫ְבאֹ דֶּ ם עֲ גִּ ילִּ ים‪.‬‬ ‫לָּעַ ד ֹלא ֵתעָּ ֵקר ִּממֶּ נִּ י‪ ,‬אֱ ֹלהֵ ינּו‪,‬‬ ‫תּוגַת צַ עֲ צּועֶּ יָך הַ גְ דוֹלִּ ים‪.‬‬


‫ס י פ ו ר מ ר כ ז י | ‪01‬‬

‫ִּעדו וקנין‬

‫הכל מואר‬ ‫ד"ר ברדיצ'בסקי התהלך בכבדות‪ ,‬כרסו מובילה אותו‬ ‫לאט בין השולחן במשרדו לארון הקיר הלבן שם היה‬ ‫מחביא את הוויסקי שלו‪ .‬הוא שלף מתוך הארון שתי‬ ‫כוסיות זכוכית ובקבוק והניח אותם על השולחן‪ ,‬אח"כ‬ ‫הוא מזג בשתי הכוסיות וויסקי חום בהיר ולגם את‬ ‫הכוסית שלו במהירות‪.‬‬ ‫"את רוצה?" הוא שאל‪.‬‬ ‫כשהנדתי בראשי לשלילה הוא מזג בכל זאת וויסקי‬ ‫לכוסית ורוקן אותה בפעם אחת‪ .‬בלעתי את רוקי‪,‬‬ ‫הכרתי כבר לא מעט את הד"ר וידעתי שמה שקרה‬ ‫עכשיו מרמז על בשורות רעות‪.‬‬ ‫"תראי יש לי חדשות לא טופות" המבטא גבר עליו‬ ‫ברגעים הללו‪" ,‬יש לך גידול ממאיר בחלק של מוח‪,‬‬ ‫היפותלמוס"‪.‬‬ ‫בלעתי את הרוק‪ .‬למרות ששתקתי רציתי לצאת מהחדר‬ ‫ולצרוח‪ ,‬שמרתי על איפוק‪ :‬מאחור ישב ליאור‪ ,‬בני‬ ‫היחיד‪ ,‬תיק בית הספר האדום שלו תלוי על כתפיו‪ ,‬פניו‬ ‫מביטות על רגליו שהתנדנדו ללא הפסק הלוך ושוב‬ ‫כאילו מטוטלת של שעון‪.‬‬


‫‪ | 04‬ס י פ ו ר מ ר כ ז י‬

‫"מה זה אומר‪ ,‬כלומר‪ ,‬כמה זמן‪"?...‬‬ ‫"קודם כל‪ ,‬זה ניתוח לא פשוט שעולה הרבה מאוד‪ .‬וחוץ‬ ‫מזה‪ ,‬להיפותלמוס יש השפעה על רגשות‪ ,‬תחושות‪"...‬‬ ‫נאנחתי‪.‬‬ ‫***‬ ‫ליאור הביט החוצה מחלון האוטובוס מדביק את פניו‬ ‫לזכוכית‪ ,‬אפו נפחס עליה‪ .‬דרך החלון ראו את אדמת‬ ‫המדבר הקשה‪ ,‬הדרך למצפה רמון מבאר שבע‪.‬‬ ‫"ליאור מתוק‪ ,‬איך היה היום בבית הספר?"‬ ‫ליאור לא עונה‪ ,‬הוא רק מהמהם מנגינה עליזה וקצרה‪.‬‬ ‫"יופי‪ ,‬אכלת את הסנדוויץ'? אתה יודע ליאור‪ ,‬אמא לא‬ ‫יכולה להכין כל יום רק פיתה עם שוקולד‪ ...‬לפעמים‬ ‫צריך לאכול גם ירקות וגבינה ועוד דברים אחרים חוץ‬ ‫משוקולד?"‬ ‫ליאור מהנהן‪ .‬כמה פעמים כבר שמע את הנאום הזה?‬ ‫***‬ ‫הטיפולים הכימותרפיים מבזבזים לי את רוב שעות‬ ‫הבוקר‪ ,‬ואחרי זה אני כל כך חלשה שכבר אין לי כח‬ ‫לשאר היום‪ ,‬ובכל זאת מושכת עוד ועוד בעבודה מחוסר‬


‫ס י פ ו ר מ ר כ ז י | ‪05‬‬

‫הברירה‪ .‬אני מתחילה בניקוי החדרים במלון מיד אחרי‬ ‫הטיפולים ובערך באחת בצהריים אוספת את ליאור‬ ‫מתחנת האוטובוס שם מוריד אותו נהג ההסעה‪ ,‬והולכת‬ ‫לצהרון הקטן‪ .‬ליאור יושב שם בדרך כלל מביט בילדים‬ ‫או משחק לבד‪ .‬הוא היה מבוגר מרובם‪ .‬אחרי זה אני‬ ‫חוזרת לניקוי וסידור החדרים ובארבע אני מסתלקת‬ ‫אוספת את ליאור שוב וחוזרת איתו הביתה‪ :‬מחממת לו‬ ‫ספגטי בלי רוטב ושניצל תירס‪ .‬כמו שהוא אוהב‪.‬‬ ‫את השבועות הראשונים לכימותרפיה עברתי‪ ,‬גילחתי‬ ‫את ראשי וגופי החלוש החל מסתגל אט אט לחומר‬ ‫הרעיל‪ .‬אחרי שחזרתי מהמספרה‪ ,‬בפעם הראשונה‬ ‫שליאור ראה אותי אחרי זה‪ ,‬הוא צרח‪ .‬צרח כל כך חזק‬ ‫והחזיק ככה את הבטן כאילו מישהו נתן לו אגרוף‪ .‬בלי‬ ‫לגעת בו ניסתי להרגיעו‪ .‬כשהמילים לא הצליחו שלפתי‬ ‫את בקבוקון הבושם שלי מתוך התיק והשפרצתי על פרק‬ ‫כף היד‪ .‬אחר‪-‬כך התקרבתי אליו לאט לאט ונתתי לו‬ ‫להריח את ידי‪ .‬לבסוף הוא נרע והתיישב מתנשם ודמוע‪.‬‬ ‫***‬ ‫למחרת בבוקר נשארתי זמן רב בבית החולים‪ ,‬הד"ר‬ ‫ניסה לשכנע אותי לעבור את הניתוח ואני ניסתי‬ ‫לשכנועו שאין לי כסף בשביל זה בכלל‪ .‬איחרתי לעבודה‪,‬‬ ‫אינה נתנה בי מבט חמור סבר אך לא אמרה כלום‪.‬‬ ‫מלמלתי שאני מצטערת‪ ,‬ניגשתי למראה לאסוף את‬


‫‪ | 06‬ס י פ ו ר מ ר כ ז י‬

‫שערי‪ ,‬כנהוג לפני תחילת העבודה‪ ,‬עם הגומייה של‬ ‫נמצאת בקביעות על פרק כף ידי‪ .‬כשידי החליקה מאחור‬ ‫על חלקת הראש הגזוזה והרמתי את הראש להביט‬ ‫במראה‪ ,‬הדמעות החלו זורמות כמו שיטפון בחורף‪.‬‬ ‫נטשה ניגשה אלי וחיבקה אותי‪.‬‬ ‫"מה הוא יעשה בלעדי? מי ייקח‬ ‫שניצל בערב?"‬

‫אותו? מי יכין לו‬

‫"די‪ ,‬אל תגידי ככה‪ .‬תחשבי טוב‪ ,‬תחשבי טוב‪".‬‬ ‫***‬ ‫פעם ראשונה איחרתי לאסוף את ליאור‪ .‬הגעתי אל‬ ‫תחנת האוטובוס‪ .‬המיניבוס הלבן עוד הבהיק שם מחמת‬ ‫השמש‪ .‬המדריכה המלווה עמדה עם ראש ורגל אחת‬ ‫מחוץ לפתחו של האוטובוס‪ ,‬מבט כעוס על פניה‪ .‬שתדעי‬ ‫לך‪ ,‬שאנחנו מחכים כבר עשר דקות פה‪ .‬פעם הבאה לא‬ ‫נחכה‪ ,‬פשוט נוריד את הילד‪ .‬זה ממש לא בסדר‪ ,‬ומה אם‬ ‫אחד הילדים יחטוף לי פה פתאום התקף או משהו?!‬ ‫היא המשיכה לשטוף אותי בצעקות שעה קלה‪ .‬אחר‪-‬כך‬ ‫הורידה את ליאור בזהירות בלי לגעת בו ולבסוף נסעה‪.‬‬ ‫ממש התביישתי‪ .‬הלכנו לצהרון‪ .‬ליאור הוביל הולך בצעד‬ ‫איטי‪ .‬בכיתי בשקט‪ ,‬וברגע הזה שבו חשבתי שהכל נגמר‬ ‫החלו הניסים‪.‬‬


‫ס י פ ו ר מ ר כ ז י | ‪07‬‬

‫נס ראשון‪ :‬ליאור מסתובב אלי ומביט בי‪ .‬הוא נעמד‬ ‫מולי ואז מטה את ראשו במין מבט של כלב שלא מבין‬ ‫את מעשה בעליו‪ .‬ואז הוא מתהלך אלי ובסוף אוחז בכף‬ ‫ידי וגורר אותי בצעד נרגז לעבר הצהרון‪.‬‬ ‫***‬ ‫כמעט חודש אחרי‪ ,‬אני מכינה לליאור אוכל‪ .‬והוא‬ ‫מתיישב לאכול‪ .‬אני מתיישבת מולו ומביטה בו‪ .‬ושוב‬ ‫מתחילה לבכות ללא שליטה‪ ,‬הפעם עם קולות‪ .‬ליאור‬ ‫קם מהר מהכסא הולך לאחור ומתחיל לצרוח‪ .‬הוא צורח‬ ‫וצורח וזה רק מגביר לי את הבכי‪ .‬במשך כמה דקות‬ ‫שנינו נמצאים במצב הזה‪ ,‬אז אני סוגרת את עיניי חזק‬ ‫אך ממשיכה להתייפח‪ .‬ואז באורח פלא הצרחות נחלשות‬ ‫ואני מרגישה יד נכרכת סביבי ועוד יד מלטפת לי את‬ ‫חלק הראש הגזומה‪ ,‬מניעה הלוך ושוב את הזיפים של‬ ‫פדחתי‪ .‬אני משתתקת‪ .‬היד ממשיכה‪ ,‬נראית שהיא‬ ‫נהנית ממגע השערות הקצרות כי היא משמיעה גיחוך‬ ‫עמוק ונעים‪ .‬נס שני‪.‬‬ ‫***‬ ‫שבוע אחר‪-‬כך יש שביתה‪ ,‬וליאור נגרר איתי לטיפולים‪.‬‬ ‫הוא שליו ורגוע גם כשאני מצונרת ודקורה ממחטים‪.‬‬ ‫הד"ר ניגש אלי ומספר לי שהבדיקות האחרונות מראות‬ ‫על דרדור במצב‪.‬‬


‫‪ | 08‬ס י פ ו ר מ ר כ ז י‬

‫"כמה נשאר עוד‪ ,‬ד"ר?‬ ‫"לא הרבה‪ ,‬ילדה‪ ,‬אני מבטיח"‪.‬‬ ‫אני מחייכת חיוך קלוש‪ .‬ליאור מביט אחרי שד"ר יוצא‬ ‫ומתיישב על הכיסא שליד המיטה שלי‪ .‬אני מושיטה יד‬ ‫כדי ללטף את ראשו והוא כרגיל מתחמק‪ .‬הוא מסתכל‬ ‫עלי‪ ,‬על המחטים‪ ,‬על ניירות הדבק שמקבעים אותן‪.‬‬ ‫טיפת דם אחת עדיין מנצנצת איפה שהמחט חדרה‬ ‫והאחות החטיאה את הוריד ושלפה אותה‪ .‬ליאור‪ ,‬נוגע‬ ‫בה‪ ,‬ומהעניים שלו יורדות דמעות קטנות‪ .‬הוא משפיל‬ ‫את מבטו למטה‪ ,‬ותלתליו השחורים מופנים כלפי‪ .‬הוא‬ ‫מושיט יד ולוקח את ידי ומניח אותה על ראשו‪ .‬אחר‪-‬כך‬ ‫מניעה אותה בתנועות מעגליות כמו ליטוף‪ ,‬ואני פורצת‬ ‫מיד בצחוק גדול‪ .‬ואז אני שומעת ליחשוש מפיו‪ ,‬משהו‬ ‫שאני מקווה לשמע זה שבע שנים‪ ,‬או כך לפחות נדמה‬ ‫לי‪.‬‬ ‫"מה אמרת חמוד?"‬ ‫הוא שותק‪.‬‬ ‫"ליאור מה‪"...‬‬ ‫"מה" הוא לוחש‪" .‬אי"‪ .‬נשימה‪" .‬מא"‪.‬‬ ‫אני יכולה למות עכשיו‪ .‬זהו‪ .‬הכל מואר‪.‬‬


‫ד ב ר י ש י ר | ‪09‬‬

‫יֵש לִּ י אוֹר‪ /‬מרגרט קסלמן‬ ‫יֵש לִּ י אוֹר‬ ‫מעט עליו יודע‬ ‫יֵש לִּ י אוֹר‬ ‫בלום וקט‪.‬‬

‫יֵש לִּ י אוֹר‬ ‫וְ ִּאיש ֹלא יוֹדֵ עַ‬ ‫כַמָּ ה אוֹר הּוא‬ ‫בִּ ְשבִּ ילִּ י‪.‬‬

‫יֵש לִּ י אוֹר‬ ‫ִּעם ּפָּ נִּ ים‪,‬‬ ‫צַ ּוָּ אר וְ לְ חָּ ַייִּם‪,‬‬ ‫יסים‬ ‫בִּ ְשנֵי כִּ ִּ‬ ‫אֵ ּלּו י ַָּדיִּים‪,‬‬ ‫ִּחּיּוְך עַ ל ְשפָּ ָּתיִּם‬ ‫וְ ְצחוֹק בַ עֵ י ַניִּם‪.‬‬

‫יֵש לִּ י אוֹר ‪-‬‬ ‫אַ ָּתה‪.‬‬


‫‪ | 11‬ד ב ר י ש י ר‬

‫נֶּחֱ נ ְַק ִּתי‪ /‬רואי עופרן‬ ‫נֶּחֱ נ ְַק ִּתי‬ ‫הֵ ם נ ְָּסעּו בִּ לְ עָּ ַדי‬ ‫ִּה ְש ִּאירּו או ִֹּתי ּפֹ ה וְ הָּ לְ כּו‬ ‫לְ ִּה ָּּׂש ֵרף‪.‬‬

‫נֶּחֱ נ ְַק ִּתי‬ ‫הֵ ם נִּ ְש ְרפּו בִּ לְ עָּ ַדי‬ ‫וְ ִּה ְש ִּאירּו או ִֹּתי ּפֹ ה‬ ‫לְ הֵ ָּר ֵקב‪.‬‬

‫נֶּחֱ נ ְַק ִּתי‬ ‫הֵ ם הָּ לְ כּו בִּ לְ עָּ ַדי‬ ‫ִּה ְש ִּאירּו או ִֹּתי ּפֹ ה‬ ‫לַחֲ זֹר‪.‬‬


‫ד ב ר י ש י ר | ‪10‬‬

‫*‪ /‬מרגרט קסלמן‬ ‫ְרּוש ִּ ַליִּם‬ ‫אֲ הַ בְ ִּתיְך י ָּ‬ ‫שּוק ִּתי‬ ‫אֲ הַ בְ ִּתיְך ִּמ ְת ָּ‬ ‫כְ ְשהַ אֵ ש עַ ל הַ חוֹמוֹת‬ ‫שו ֶֹּרפֶּ ת נַפְ ִּשי‪.‬‬

‫ְרּוש ִּ ַליִּם‬ ‫אֲ הַ בְ ִּתיְך י ָּ‬ ‫עֵ ת אֵ ֵרד ִּמ ִּציוֹן‬ ‫בִּ פְ ֵר ָּדה ְמָאהּוב‬ ‫בִּ פְ ֵר ָּדה ְמבַ יִּת וְ ֹחם‪.‬‬

‫ְרּוש ִּ ַליִּם‬ ‫אֲ הַ בְ ִּתיְך י ָּ‬ ‫אֶּ ת ק ֹולְֵך בְ רּוחַ ִּנ ְשמַ ֵתְך‬ ‫כְ ְמהַ ּלְ לִּ ים עַ ל הַ חוֹף‬ ‫ְמסַ ּפְ ִּרים נִּ יסֵ ך‪.‬‬

‫ְרּוש ִּ ַליִּם‬ ‫אֲ הַ בְ ִּתיְך י ָּ‬ ‫אֲ הַ בְ ִּתיְך ְמחוֹפִּ ים‪.‬‬


‫‪ | 11‬ד ב ר י ש י ר‬

‫סוֹף הָּ ע ֹולָּם‪ /‬נחמה סיימון‬ ‫לַחֲ ֹלם עַ ל הָּ אוֹר‪ ,‬עַ ל הַ ֹח ֶּשְך‪ ,‬הַ סוֹף‬ ‫הַ ִּצּפִּ ּיָּה לְ גְ אֻ ּלָּה ְש ִּת ְש ַת ְח ֵרר‪.‬‬ ‫כּולַם ְמ ַשחֲ ִּקים בְ ַסכִּ ין‪ְ ,‬מפַ חֲ ִּדים לַחֲ תוְֹך‪.‬‬ ‫בְ ָּי ָּדי לְ כַבוֹת הָּ אוֹר‪ָּ ,‬ל ֶּלכֶּת‬ ‫לְ ִּה ְתגַלְ גֵל ְבאֵ ין סוֹף יו ָֹּמם וַ ֵּליל‬ ‫לְ ִּה ְתעַ נֵג בְ ֹרגַע עַ ל כֹל הַ זְ ַמן ְשבַ ע ֹולָּם‪.‬‬ ‫א ֹו לִּ ְחיוֹת כָּאן‪ ,‬עַ כְ ָּשו‪.‬‬ ‫לְ צַ ּפוֹת לַיוֹם ְשאֶּ ְש ַת ְח ֵרר‪,‬‬ ‫ְש ְיכַבּו לִּ י אֶּ ת הָּ אוֹר‪.‬‬


‫ד ב ר י ש י ר | ‪11‬‬

‫אַ ְת ְשקּופָּ ה בְ עֵ ינַי‪ /‬רואי עופרן‬ ‫אֲ בָּ ל‬ ‫ַר ְעיָּה‪ ,‬יָּפָּ ה‪ַ ,‬תמָּ ה‪.‬‬ ‫ְשנֵי ָּש ַדיְִּך כִּ ְשנֵי עֳ פָּ ִּרים‬ ‫רו ִֹּעים בַ ָאחּו‬ ‫נו ְֹטפִּ ים‬

‫ָּחלָּב‬ ‫נָּכְ ִּרי‬

‫כְ פֶּ לַח ֶּרכֶּב ַר ָּק ֵתְך‬ ‫ג ֹולֵש ִּממֶּ נָּה ַש ְע ֵרְך הֶּ ָּחלָּק‪-‬לָּק‬ ‫וָּ אֳ נִּ י נֶּאֱ חָּ ז כ ִּש ְמש ֹון בְ ַתלְ ַתלֵיּה‬

‫וְ יָּכוֹל וְ או ִֹּריד ִּמ ְמְך אֶּ ת הָּ עֵ י ַניִּם [וְ הַ לֵב]‬ ‫הַ מֻ נָּחוֹת עַ לֵיּה?‬

‫ִּית ְשקּופָּ ה ְבעֵ ינַי‪.‬‬ ‫ַרק הַ לְ וַ אי וְ הָּ י ְ‬


‫‪ | 14‬ש י ר ס י ו ם‬

‫ִּמזְ מוֹר ַל ְי ָּלה‪ /‬לאה גולדברג‬ ‫אֶּ ת ֹכל הַ כ ֹוכָּבִּ ים ָּט ַמן‪,‬‬ ‫אֶּ ת הַ סַ הַ ר עָּ טַ ף בִּ ְשחוֹר‬ ‫ִּמצָּ פוֹן וְ עַ ד תֵ ימָּ ן‬ ‫אֵ ין ֶּק ֶּרן א ֹור‪.‬‬

‫הַ ְדלִּ יקּו ָּנא ֵנר ָּלבָּ ן‬ ‫יבי הַ ָּשחֹ ר‬ ‫ְבאֹ הֶּ ל לִּ ִּ‬ ‫ימן‬ ‫ִּמצָּ פוֹן וְ עַ ד ֵת ָּ‬ ‫יִּזְ ַרח הָּ א ֹור‬

‫אֵ ין א ֹור‪ ,‬אֵ ין ֶּק ֶּרן א ֹור‬ ‫אֵ ין א ֹור‪ ,‬אֵ ין ֶּק ֶּרן א ֹור‬ ‫אֵ ין א ֹור‪ ,‬אֵ ין א ֹור‪.‬‬ ‫אֵ ין ֶּק ֶּרן א ֹור‪.‬‬ ‫אֵ ין א ֹור‪ ,‬אֵ ין א ֹור‪,‬‬ ‫אֵ ין ֶּק ֶּרן א ֹור‪.‬‬ ‫אֵ ין ֶּק ֶּרן א ֹור‪.‬‬

‫הָּ א ֹור‪ ,‬יִּזְ ַרח הָּ א ֹור‬ ‫הָּ א ֹור‪ ,‬יִּזְ ַרח הָּ א ֹור‬ ‫הָּ א ֹור‪ ,‬הָּ א ֹור‪ ,‬יִּזְ ַרח הָּ א ֹור‬ ‫יִּזְ ַרח הָּ א ֹור‪.‬‬

‫וְ הַ ב ֶֹּקר ַאלְ מָּ ן נֶּאֱ מָּ ן‬ ‫ַשק ָאפֹ ר עַ ל מָּ ְתנָּיו‬ ‫י ְַחגֹ ר‬ ‫ִּמצָּ פוֹן וְ עַ ד תֵ ימָּ ן‬ ‫אֵ ין ֶּק ֶּרן א ֹור‪.‬‬ ‫אֵ ין א ֹור‪ ,‬אֵ ין ֶּק ֶּרן א ֹור‪...‬‬

הדבר הזה כסלו-טבת  

הדבר הזה כסלו-טבת

Read more
Read more
Similar to
Popular now
Just for you