Page 1

‫יד יצחק בן‪-‬צבי‬ ‫בית הספר ללימודי ירושלים‬

‫בדרך לזהות‬ ‫מסע של יומיים בירושלים‬ ‫על יהדות‪ ,‬ישראליות ומה שביניהן‬


‫שלום לך‪,‬‬ ‫במסגרת היומיים הבאים ננסה לשאול ביחד‪:‬‬ ‫מאיפה באנו?‬ ‫מה אנחנו עושים כאן?‬ ‫מה “ישראלי” ומה “יהודי” בעיני‪ ,‬ולמה זה משנה?‬ ‫מה חשוב לי כפרט‪ ,‬מה חשוב לנו כחברה?‬ ‫מאילו חלקים מורכבת הזהות שלנו?‬ ‫שאלות אלו ואחרות נשאל בירושלים המהווה מראה של ההוויה‬ ‫הישראלית והיהודית חוברת זו נועדה ללוות אתכם במסע המשותף‬ ‫אל משמעותה של הזהות שלנו תמצאו בה מקורות וקטעים של מגוון‬ ‫דמויות על זהות‪ ,‬על דרך ועל ירושלים‪ ,‬מפה ירושלמית לטובת האיפוס‬ ‫במרחב וגם מקום משלכם להעלות מחשבות ותחושות‪...‬‬ ‫בכך תוכלו להצטרף לרבים ההולכים בשביל ירושלים בחיבור ובחיפוש‬ ‫של דרך וזהות‪...‬‬ ‫דרך צלחה!‬

‫עיצוב ואיור‬ ‫כרמל גילן ושירן רומנו‬


‫דרך‬


‫יוצא לאור‬ ‫מילים ולחן‪ :‬אהוד בנאי‬

‫בהצלחה! הגיע היום‪.‬‬ ‫אתה יוצא למקומות נפלאים! אז שלום‪.‬‬ ‫עם רגליים בנעליים‪ ,‬עם שכל בראש‬ ‫תמצא את הדרך שלך‪ ,‬אל תחשוש‪.‬‬ ‫אתה יכול ויודע‪ ,‬מוכן ומזומן‪,‬‬ ‫ואתה הוא זה שיחליט לאן‪.‬‬ ‫תסתכל ברחובות מלפנים‪ ,‬מאחור‪,‬‬ ‫יש רחוב שתחליט‪“ :‬לא כדאי לי לבחור”‪.‬‬ ‫עם רגליים טובות‪ ,‬ועם שכל לחשוב‪,‬‬ ‫תיזהר לא ללכת ברחוב קצת לא טוב‪.‬‬ ‫אם בכלל לא תמצא אף רחוב שתאהב —‬ ‫תעזוב את העיר ותצא למרחב‪.‬‬ ‫אל שטח פתוח לאוויר ולרוח‪ .‬שם קורים הדברים‪...‬‬ ‫כשיקרה הדבר אל תפחד‪ ,‬אל תזיע‪,‬‬ ‫תמשיך ותלך ותראה שתגיע‪...‬‬

‫דוקטור סוס‬ ‫אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים‬

‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬


‫רואים רחוק רואים שקוף‬ ‫מילים‪:‬יענקל’ה רוטבליט‬ ‫לחן‪ :‬שמוליק קראוס‬

‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬


‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬

‫תפילת הדרך‬

‫זמן‬

‫יהי רצון מלפניך ה’ א‪-‬להינו וא‪-‬להי אבותינו‪ ,‬שתוליכנו‪ ‬לשלום‬ ‫ותצעידנו לשלום‪ .‬ותדריכנו‪ ‬לשלום‪ .‬ותגיענו למחוז חפצנו לחיים‬ ‫ולשמחה ולשלום ותצילנו מכף כל אויב‪ ‬ואורב בדרך ומכל מיני‬ ‫פורעניות‪ ‬המתרגשות לבוא לעולם ותשלח ברכה והצלחה בכל מעשה‬ ‫ידינו‪ ,‬ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו ותשמע קול‬ ‫תחנונינו‪ .‬כי אל שומע תפלה ותחנון אתה‪ :‬ברוך אתה ה’‪ ,‬שומע תפלה‪.‬‬

‫אני זוכר כיצד לימדה אותי אמא לקרוא את המחוגים הללו לראשונה‪ .‬בן‬ ‫שש הייתי וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון‪.‬‬ ‫“אין לי כסף לשעון‪ ”,‬אמרה‪.‬‬ ‫“אני אבקש מגלוברמן והוא יקנה לי‪ ”,‬אמרתי‪“ .‬הוא אבא שלי ויש לו‬ ‫כסף כמה שהוא רוצה‪”.‬‬ ‫למרות גילי הצעיר הבנתי יפה את מעמדם של שלושת הגברים שדאגו‬ ‫לי‪ ,‬הביאו לי מתנות ושיחקו איתי משחקים‪.‬‬ ‫“אתה לא תבקש מאף אחד שום דבר‪ ”,‬אמרה אמא וקולה שקט וקשה‪.‬‬ ‫“אין לך אבא‪ ,‬זיידה‪ ,‬יש לך רק אמא‪ ,‬ומה שאני יכולה‪ ,‬אני אקנה לך‪ .‬יש‬ ‫לך אוכל לאכול‪ ,‬יש לך בגד ללבוש ואתה לא הולך יחף בלי נעליים‪”.‬‬ ‫ואחר כך התרככה‪ ,‬הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה‪“ :‬אתה לא צריך‬ ‫שעון‪ ,‬זיידה‪ .‬תראה כמה שעונים יש בעולם‪”.‬‬ ‫היא הראתה לי את צילו של האקליפטוס שבגודלו‪ ,‬בכיוונו‪ ,‬בצינתו‬ ‫אמר תשע בבוקר‪ ,‬את העלעלים האדומים של הרימון שאמרו אמצע‬ ‫מרס‪ ,‬את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים‪ ,‬ואת הקמטים הקטנים‬ ‫שבזויות עיניה‪ ,‬שריצדו ואמרו ארבעים‪.‬‬ ‫“אתה רואה‪ ,‬זיידה‪ ,‬ככה אתה בתוך הזמן‪ .‬אם יקנו לך שעון אתה תהיה‬ ‫רק על ידו‪”.‬‬

‫מאיר שליו‬ ‫כימים אחדים‬ ‫עמוד ‪97‬‬


‫שם‬ ‫דרך‬


‫לכל איש יש שם‬ ‫זלדה‬

‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬


‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬

‫“מי זה עבד אל עזיז?” שאל עופר המנחה כשקרא את שמותינו‬ ‫מהרשימה שבידיו‪“ .‬אני”‪ ,‬אמר בן הרב‪“ .‬מעתה ואילך שמך אבנר‪.‬‬ ‫פוזיה‪ ...‬את?” “אני”‪ ,‬ענתה הצנומה‪“ .‬מהיום‪ ,‬אילנה!” פסק עופר‪“ .‬אתה‬ ‫ג’מיל? מעכשיו שמך יורם”‪“ .‬יורם‪ ,‬יורם” קרא ג’מיל בהתפעלות‪ ,‬כאילו‬ ‫זכה בבגד חדש‪“ .‬נורי”‪”.‬אני”‪ ,‬אמרתי‪“ .‬נמרוד”‪ ,‬פסק עופר‪“ .‬נורי”‪,‬‬ ‫התעקשתי‪“ .‬נמרוד”‪ ,‬חזר עופר‪ ,‬מתעלם מדבריי‪“ .‬נורי!” הוספתי‬ ‫להתעקש‪“ .‬נדבר על זה אחר כך”‪.‬‬

‫אלי עמיר‬ ‫תרנגול כפרות‬ ‫עמודים ‪42-40‬‬

‫אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם‪:‬‬ ‫אחד מה שקוראים לו אביו ואמו‪,‬‬ ‫ואחד מה שקוראים לו בני אדם‪,‬‬ ‫ואחד מה שקונה הוא לעצמו;‬ ‫טוב מכולם — מה שקונה הוא לעצמו‪.‬‬

‫על פי מדרש תנחומא‪,‬‬ ‫פרשת ויקהל‪ ,‬סימן א‬

‫לאדם שני שמות‪ :‬שם משפחתו שם אביו‪ ,‬ושמו הפרטי‪ַ .‬כנושא של שם‬ ‫משפחתו משתייך האדם לעבר‪ ,‬משתייך למשפחתו‪ .‬כל מה שקושר‬ ‫את האדם בלידתו‪ ,‬כל הירושה הטבעית שניתנה לו‪ ,‬והוא איננו יכול‬ ‫להשתחרר ממנה‪ ,‬כל זה מתרכז בשם המשפחה‪ ...‬אבל יש לאדם גם שם‬ ‫פרטי‪ ,‬והשם הפרטי הזה מצהיר שהאדם הזה הוא אדם עצמאי‪ ,‬שהוא‬ ‫איננו כבול על ידי חוקי העבר או על ידי ירושתו‪ ,‬אלא שיש לו הווה ויש‬ ‫לו עתיד‪ ...‬שם משפחתו מזכיר לו לאדם שהוא איננו יכול להיות בן אדם‬ ‫אם הוא מסרב להיות בן המשפחה‪ ,‬בעל היסטוריה; ומאידך גיסא‪ ,‬שמו‬ ‫הפרטי מזכיר לו לאדם את הפרטיות שלו‪ ,‬את התקווה הקשורה בו‪.‬‬

‫שמואל הוגו ברגמן‪,‬‬ ‫הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור ועד בובר‪,‬‬ ‫עמ’ ‪219-218‬‬


‫ירושלים‬ ‫דרך‬


‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬

‫“משבט לוי אני בא ואני אבותי מן המשוררים שבבית המקדש היינו‬ ‫ומסורת קבלה במשפחת בית אבותי שמזרעו של שמואל הנביא אנו‬ ‫באים ושמו נקרא עלי‪ .‬מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס‬ ‫מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי‬ ‫הגולה‪ .‬אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים‪.‬‬ ‫בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש‬ ‫כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל‪ .‬נעימות שכאלה לא שמעה כל‬ ‫אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה‪ .‬חושד אני את המלאכים‬ ‫הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי‬ ‫בחלום‪ ,‬השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה‪ ,‬שאם היו אחי בני עמי‬ ‫שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה‬ ‫להם‪ .‬כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים‬ ‫בכתב‪”.‬‬

‫ש”י עגנון‬ ‫דברים בטקס קבלת פרס נובל בשטוקהולם ‪1966 ,‬‬ ‫מעצמי אל עצמי‬ ‫עמ’ ‪86-85‬‬

‫“ כשיצאנו מן התחנה הוקסמתי מן המחזה הנשקף לעיני‪ ,‬וכולו זוהר‬ ‫וקסם‪ .‬ממזרח ים המלח והרי מואב‪ ,‬ומעל‪ -‬רקיע התכלת המאיר‪.‬‬ ‫ניצבתי רתוקה אל המחזה המופלא‪ .‬תחושה עילאית נעורה בליבי מול‬ ‫נופה של ירושלים‪ ,‬ונדמה היה לי שאני חוזה בירושלים של מעלה‪ .‬צעדנו‬ ‫במעלה‪-‬ההר העירה‪ .‬הנה הר ציון‪ ,‬והנה ממול מגדל דוד‪ .‬האומנם זכיתי‬ ‫לעלות אל ירושלים ואני רואה במו עיני את החומה המקיפה את העיר‬ ‫העתיקה? רק עתה הבנתי והרגשתי את הכיסופים שהביעו אבותינו‬ ‫במשך כל הדורות בשלוש המילים‪“ :‬בשנה הבאה בירושלים”‪.‬‬

‫בן צבי רחל ינאית‪ ,‬דרכי סיפרתי‪,‬‬ ‫ירושלים‪ ,1972 ,‬עמוד ‪9‬‬ ‫“‪....‬השעה הבאה הביאה לנו למילוי הכיסופים והמשאלה לראות את‬ ‫נופה של ירושלים‪ .‬ההשראה המתקבלת מהעיר‪ ,‬לא נובעת משרידי‬ ‫הארמונות והמקדשים‪ ..‬גם בלעדיהם הייתה היא העיר שכל אדם‬ ‫דתי ורוחני היה פונה אליה בערגה עמוקה‪ ...‬זה כמעט הכרחי למבקר‬ ‫בעיר שיהיו לו רגשות כאלה בבקרו את ירושלים‪...‬אם המחשבות שלו‬ ‫מסרבות לציית לדחף הפשוט של רוחו‪ ..‬הוא צריך להכניע עצמו למושג‬ ‫הקדושה של המקום‪..‬‬ ‫כל פיסת קרקע בירושלים או בסביבותיה ‪ ,‬שהמבקר עובר בה‪ ,‬תעזור‬ ‫לו להגביר את עוצמת תחושותיו‪...‬‬ ‫רגשות מעוררות כבוד ומענגות ממלאות את ראשו של עולה הרגל‬ ‫כשניגש לבירה המכובדת של הארץ הייחודית הזו‪“ .‬‬

‫יהודית מונטיפיורי‪ ,‬רשמי מסע לארץ ישראל ומצרים‪1827 ,‬‬ ‫מתורגם מאנגלית‬


‫הנני כאן‬ ‫מילים‪ :‬חיים חפר‬ ‫לחן‪ :‬דובי זלצר‬

‫מסע לארץ ישראל‬ ‫מילים‪ :‬חיים אידיסיס‬ ‫לחן‪ :‬שלמה גרוניך‬

‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬


‫תהילים פרק קלז‬

‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬

‫“אכן יחידה ומיוחדה היא העיר הזאת לא רק בעולם כולו‪ ,‬כי אם גם‬ ‫בארץ ישראל עצמה‪ .‬ויותר ממה שהארץ משפיעה על ירושלים‪ ,‬ניכרת‬ ‫בארץ השפעתה של ירושלים‪ ,‬האוצלת מקרני הודה וזהרה ההיסטוריים‪,‬‬ ‫אשר אצרה בקרבה מימי קדם עד ימינו אלה‪ ,‬על כל סביבותיה‪.‬‬ ‫השלשלת‪ ,‬המחברת את העבר המזהיר עם ההווה האפל‪ ,‬את גבורת‬ ‫האבות עם תקוות הבנים‪ ,‬אינה מורגשת בשום מקום כמו בירושלים‪,‬‬ ‫בסביבתה הטבעית על הריה וגיאיותיה‪ ,‬בשיירי מגדליה וחומותיה‪,‬‬ ‫בבנייניה ובחרבותיה‪ ,‬שנשארו בשממותם מימי קדם‪“ .‬‬

‫יצחק בן צבי‪,‬‬ ‫רשמי דרך‪,‬‬ ‫ירושלים‪ ,‬תשל”ב‪ ,‬עמ’ ‪116-115‬‬


‫דוד בן גוריון וירושלים‬ ‫“מדינת ישראל היא חברת או”ם‪ ...‬חברותינו זו מחייבת אותנו להגיד‬ ‫מכאן‪ ,‬מעל במת הכנסת הראשונה לישראל‪ ,‬לכל האומות המכונסות‬ ‫בעצרת האו”ם ולכל שוחרי שלום וצדק בעולם‪ ,‬את מה שבלב עם‬ ‫ישראל מאז היותו לאומה מאוחדת תחת שרביטו של דוד המלך לפני‬ ‫שלושת אלפים שנה‪ -‬בדבר ירושלים עיר קדשו ובדבר יחסו לקדשי כל‬ ‫הדתות‪.‬‬ ‫בהכרזתנו על מדינת‪-‬ישראל המחודשת‪ ,‬מיום ‪ 14‬למאי ‪ ,1948‬הצהרנו‬ ‫והתחייבנו קבל ההיסטוריה והעולם ש”מדינת ישראל תבטיח חופש‬ ‫דת‪ ,‬מצפון‪ ,‬לשון חינוך ותרבות‪ :‬תשמור על המקומות הקדושים של כל‬ ‫הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”‪...‬‬ ‫יחד עם זאת אנו רואים חובה להצהיר שירושלים היהודית היא חלק‬ ‫אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל‪ -‬כשם שהיא חלק בלתי‪-‬נפרד‬ ‫מההיסטוריה הישראלית‪ ,‬מאמונת ישראל ומנשמת עמנו‪ .‬ירושלים היא‬ ‫לב לבה של מדינת ישראל‪... .‬אין אנו מניחים אף רגע‪ ,‬שארגון האו”ם‬ ‫ינסה להוציא את ירושלים בכוח מידי ישראל‪ .‬ואנו מצהירים שישראל‬ ‫לא יוותר על ירושלים ברצונו הטוב‪ ,‬כשם שלא ויתר במשך אלפי שנה‬ ‫על אמונתו‪ ,‬על יחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים ולציון –‬ ‫למרות רדיפות שאין משלן בהיסטוריה‪.‬‬ ‫אומה אשר קיימה בנאמנות במשך אלפיים וחמש מאות שנה השבועה‬ ‫שנשבעו הגולים הראשונים על נהרות בבל‪ ,‬בל לשכוח את ירושלים‪-‬‬ ‫אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים‪ .‬וירושלים היהודית לא‬ ‫תקבל על עצמה שום שלטון זר‪ -‬לאחר שאלפי בניה ובנותיה שחררו‬ ‫בפעם השלישית מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה‬ ‫והרס”‪.‬‬

‫הודעת ראש הממשלה בדבר ירושלים והמקומות הקדושים‬ ‫יום שני‪ ,‬י”ד כסלו תש”י (‪ 5‬בדצמבר ‪ )1949‬תל אביב‬

‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬


‫כותל‬ ‫דרך‬


‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬

‫על הרגעים הראשונים ליד הכותל‪ ,‬כתב משה עמירב‪:‬‬ ‫“איני יכול שלא לחייך היום בהיזכרי איך חיפשנו אותו‪ ,‬את הכותל‪ .‬רצנו‬ ‫שם‪ ,‬חבורת חיילים מתנשפים‪ ,‬תועים ברחבי הר הבית‪ ,‬מחפשים קיר‬ ‫אבן ענקי‪ .‬לא עמדנו גם להתבונן במסגד עומר‪ ,‬שראינוהו לראשונה כה‬ ‫מקרוב‪ .‬קדימה! קדימה! עוברים את שער המוגרבים‪ .‬נדחקים‪ ,‬ממהרים‪.‬‬ ‫ולפתע נעצרנו כהלומי רעם‪ .‬לנגד עינינו הוא עומד‪ .‬אפור וגדול‪ .‬שקט‬ ‫ועצוב‪ -‬הכותל!‪..‬‬ ‫לאט לאט התחלתי להתקרב אל הכותל‪ ,‬כשליח ציבור העובר ובא אל‬ ‫התיבה‪ .‬התקרבתי אליו‪ ,‬שליח של אבא וסבא‪ ,‬ואבא של סבא ושל כל‬ ‫הדורות מכל הגלויות שלא זכו לכך ולכן שלחו אותי לכאן‪ .‬מישהו אמר‬ ‫שם‪“ :‬שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”‪ ,‬ולא יכולתי לומר אמן‪ .‬רק‬ ‫שמתי ידי על האבן והדמעות שירדו מעיני‪ ,‬לא שלי היו‪ ...‬דמעות של כל‬ ‫עם ישראל הן היו‪ .‬דמעות של תקווה ותפילות וניגוני חסידים‪ ,‬וריקודים‬ ‫יהודיים‪ .‬דמעות שצרבו ושרפו את האבן האפורה והכבדה‪.‬‬

‫“ציטוט מדבריו של אברהם דובדבני אני מפנה מבטי ימינה ונעצר‪ :‬מפה‬ ‫נראה הכותל בכל גודלו ותפארתו‪ .‬מעולם לא ראיתיו ‪ ,‬אך הוא לי כמכר‬ ‫ותיק‪ ,‬שאין לטעות בו‪ .‬ואני חושב לרגע‪ ,‬שמקומי בעצם לא כאן‪ ,‬כי הלא‬ ‫הכותל הוא בממלכת האגדות והחלומות‪ ,‬ואילו אני בן המציאות‪ .‬אכן‪,‬‬ ‫מציאות ואגדה‪ ,‬חלום ומעשה‪ ,‬מתאחדים פה עכשיו‪ .‬אני יורד למטה‪,‬‬ ‫מתקרב לעבר הכותל‪ ,‬מושיט יד לקראת אבני הגזית הגדולות‪ ,‬אך היד‬ ‫חוששת לגעת בהן וחוזרת כלעומת שבאה‪ .‬אני עוצם עיניים ומתקרב‬ ‫בצעד קטן ‪ ,‬איטי‪ ,‬מהסס‪ ,‬ומגיש שפתי אל הכותל;ועם מגע השפתיים‬ ‫ניתן פורקן לרגשות‪ ,‬והעיניים זולגות דמעות‪ .‬חייל עברי במדינת ישראל‬ ‫נושק את ההיסטוריה בשפתיו‪ .‬עבר‪ ,‬הווה ועתיד בנשיקה אחת‪ .‬לא‬ ‫יחזור עוד חורבן‪ ,‬ולא יינטש הכותל‪ .‬בדם צעירי ישראל נכבש‪ ,‬ותמורת‬ ‫דמם היא‪ :‬הנצח‪.‬‬ ‫“הגוף נצמד לטורי האבן‪ ,‬הפנים מוכנסים לנקיקי הנדבכים והידיים‬ ‫נדחקות פנימה‪ .‬חייל לידי ממלמל כלא מאמין‪:‬‬ ‫“אנחנו ליד הכותל‪ ,‬ליד הכותל”‪...‬‬

‫שער האריות‪,‬‬ ‫עמ’ ‪163-162‬‬

‫שער האריות‪,‬‬ ‫עמוד ‪163‬‬


‫צילום‪ :‬יוסי אברינה‬


‫צנחנים בוכים‬ ‫חיים חפר‬

‫היינו כחולמים‬ ‫חיים חפר‬

‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬


‫שורשים‬ ‫דרך‬


‫הייה לי חבר הייה לי אח‬ ‫מילים‪ :‬יורם טהרלב‬ ‫לחן‪ :‬יאיר רוזנבלום‬

‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬

‫הנסיך הקטן עבר את המדבר‪ ,‬ולא פגש נפש אלא פרח אחד‪ .‬פרח אחד‬ ‫ולו שלושה עלי כותרת‪ ,‬פרח דל ועלוב‪...‬‬ ‫“שלום”‪ ,‬אמר הנסיך‬ ‫“שלום”‪ ,‬אמר הפרח‬ ‫“איפה בני האדם?”‪ ,‬שאל הנסיך הקטן בנימוס‪.‬‬ ‫הפרח ראה יום אחד שיירה עוברת‪:‬‬ ‫“בני האדם? נדמה לי שיש ששה או שבעה‪ .‬ראיתי אותם לפני שנים‪.‬‬ ‫אבל אף פעם אינך יודע איפה למצוא אותם‪ .‬הם חולפים עם הרוח‪ .‬אין‬ ‫להם שרשים‪ .‬זה מקשה עליהם מאד”‪.‬‬

‫אנטואן דה סנט‪-‬אכזיפרי‬ ‫הנסיך הקטן‬ ‫(תרגום מצרפתית אילנה המרמן)‬ ‫עמוד ‪54‬‬


‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬

‫“שני כוחות ניתנו לנו‪ :‬זיכרון ושכחה‪ .‬אי אפשר לנו בלעדי שניהם‪ .‬אילו‬ ‫לא היה לעולם אלא זיכרון‪ ,‬מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא‬ ‫הזיכרונות‪ .‬היינו נעשים עבדים לזכרוננו‪ ,‬לאבות אבותינו‪ .‬קלסטר‬ ‫פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו‪ .‬ואילו היתה השכחה‬ ‫משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות‪ ,‬למדע‪ ,‬להכרה‬ ‫עצמית‪ ,‬לחיי נפש?‬ ‫השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השכחה‪ ,‬והפסידו –‬ ‫מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את “האויב”‪ ,‬אך לולא נשתמרו בזיכרון‬ ‫האנושיות דברים יקרי ערך‪ ,‬מגמות נעלות‪ ,‬זכר תקופות פריחה ומאמצי‬ ‫חירות וגבורה‪ ,‬לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית‪ ,‬היינו נמקים‬ ‫בדלותנו בבערותנו‪ ,‬עבדי עולם‪.‬‬ ‫דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות‪ .‬הוא‬ ‫בוחן ובודק‪ ,‬מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף‬ ‫עליה‪ ,‬ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות‪ ,‬חושף נשכחות‪ ,‬ממרק אותן‬ ‫מחלודתן‪ ,‬מחזיר לתחייה מסורת קדומה‪ ,‬שיש בה להזין את נפש הדור‬ ‫המחדש‪ .‬אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד‪ ,‬שיש בו כדי‬ ‫לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות‪ ,‬האם יהא בזה ממידת‬ ‫המהפכה להתנכר לו?”‬

‫מקורות לא אכזב‬ ‫ברל כצנלסון‪,‬‬ ‫נכתב בעקבות טיול שערכו חברי תנועת מחנות העולים ב‪-‬ט’ באב‪.‬‬

‫“להיות מסורתי הוא לתפוס את עצמך כחוליה בשרשרת ארוכה‪ .‬הרבה‬ ‫נקבע כבר מן ההקשר שבו נולדתי‪ .‬כשם שאינני בוחן בכל רגע את‬ ‫השקפת עולמי לאורך חיי כך אינני בוחן את חייהם ואמונותיהם של אבי‬ ‫ואמי בכל רגע‪ .‬מצד שני‪ ,‬כשם שיש מקום לשינוי דעתי בגיל שלושים כך‬ ‫יש מקום לשינוי בתוך תנאי החיים שנולדתי להם‪ .‬הוריי אינם מקריים‬ ‫לי‪ .‬חיי וחייהם נמתחים על פני הזמן בשרשרת של מסירה‪ .‬המלט‬ ‫המחבר חוליות אלה הוא הנאמנות מצד הילד והאחריות מצד ההורים‪,‬‬ ‫שאינה אלא הנאמנות להוריהם שלהם‪”.‬‬

‫אהוד בנאי‪,‬‬ ‫‘ויותר יעקב לבדו’‪ ,‬תניא ציון (עורכת)‪,‬‬ ‫סיפורי ראשית‪,‬‬ ‫עמ’ ‪438‬‬


‫דברים בישיבת מועצת המדינה הזמנית‬ ‫“והיה כמובן המורה לעברית‪ .‬הוא נתן לנו לכתוב חיבור “מה אני רוצה‬ ‫להיות כשאהיה גדול”‪ .‬אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי‪.‬‬ ‫לא ידעתי מה לכתוב‪.‬‬ ‫אחר‪-‬כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס‪ .‬אני רוצה להיות‬ ‫גם עם שורשים וגם עם כנפיים‪ ,‬כתבתי‪ .‬למה חייב אדם לוותר על‬ ‫השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?‬ ‫השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים‬ ‫לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער‬ ‫הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו‪.‬‬ ‫והציפורים שעל העץ‪ ,‬שזכו ויש להן כנפיים‪ ,‬חסרות הן את האחיזה‬ ‫בקרקע‪ .‬קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ‬ ‫שבסתר ענפיו הן חוסות‪.‬‬ ‫כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים‪”.‬‬

‫אמנון שמוש‪,‬‬ ‫תמונות מבית הספר העממי‬

‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬

‫“‪...‬אם יש סמל שהולך וחוזר מימות המשכן ועד זמן בית המקדש‬ ‫והמנורה שבשער טיטוס ברומא ובכל בתי הקברות הן בארץ והן בחו”ל‪,‬‬ ‫אם יש סמל שהוא מסמל את היהדות של הדורות‪ ,‬הרי זוהי המנורה‪.‬‬ ‫אינני אומר דווקא בצורה זו המוצעת או בצורה אחרת‪ .‬יש מנורת יהודה‬ ‫השבויה‪ ,‬אבל יש גם מנורת בית המקדש‪ ,‬המנורה בטבריה ‪ ,‬המנורה‬ ‫בפקיעין‪ .‬יש מנורות מימי קדם‪ ,‬החל מימי בית המקדש ועד זמננו‪,‬‬ ‫במשך כל הדורות בלי הפסק‪ .‬זהו סמל שאין עליו פקפוק”‬

‫תל אביב‪ ,‬כ”ה בתשרי תש”ט‪28.10.1948 ,‬‬


‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬

‫אחי בני דורי בימים הגדולים‪ ,‬בהם‬ ‫הגורל הוליד אותי ואת ַ‬ ‫שבו היהודים לארצם והקימוה מחדש‪ .‬שוב אינני היהודי הנודד‬ ‫בדרכי העולם‪ ,‬המהגר ממדינה למדינה‪ ,‬המגורש מגולה לגולה‪ .‬אבל‬ ‫כל יהודי‪ ,‬בכל דור ודור‪ ,‬חייב לראות עצמו כאילו היה שם‪ ,‬בדורות‬ ‫ובמקומות ובאירועים שקדמו לו‪ .‬לפיכך עודני נודד‪ ,‬אבל לא בדרכים‬ ‫הנידחות של העולם‪ .‬עתה אני נודד במרחבי הזמן‪ ,‬נע מדור לדור‪,‬‬ ‫נוסע בנתיבי הזיכרונות‪.‬‬ ‫הזיכרון מצמצם את המרחקים‪ ...‬רק ‪ 150‬דורות עברו מעמוד האש של‬ ‫יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה‪ .‬ואני‪ ,‬שנולדתי מזרעו של‬ ‫אברהם ובארצו של אברהם — הייתי בכולם‪:‬‬ ‫הייתי עבד במצרים‪ ,‬וקיבלתי את התורה בהר סיני‪ ,‬ויחד עם יהושע‬ ‫ואליהו עברתי את נהר הירדן‪ .‬נכנסתי לירושלים עם דוד‪ ,‬וגליתי‬ ‫ממנה עם צדקיהו‪ ,‬ולא שכחתי אותה על נהרות בבל‪ ,‬ובשוב ה‘‬ ‫את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה‪ .‬לחמתי ברומאים וגורשתי‬ ‫מספרד‪ ,‬והועליתי על המוקד במגנצא‪ ,‬ולמדתי תורה בתימן‪ ,‬ושכלתי‬ ‫את משפחתי בקישינב‪ ,‬ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי‬ ‫לארץ ישראל‪ ,‬היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא‬ ‫ואליה אשוב‪ ...‬אנחנו ושפתנו חיים‪ .‬אנחנו‪ ,‬שהתנערנו מן האפר‪,‬‬ ‫והשפה — שהמתינה בתכריכים של מגילות תורה ובין הדפים של‬ ‫סידורי התפילות — חיים‪.‬‬ ‫‪...‬דווקא במאה הזאת‪ ,‬שראתה אותנו מושמדים ומתים‪ ,‬קמנו לחיים‪.‬‬ ‫בשפה הזאת‪ ,‬שבגולה שוחחנו בה רק עם אלוהים‪ ,‬אנחנו משוחחים‬ ‫בארצנו זה עם זה‪.‬‬ ‫עודנו מתפללים בה‪ ,‬אבל עתה אנחנו גם מדברים בה וכותבים בה‬

‫ועובדים בה ולומדים בה‪ ,‬מתווכחים בה‪ ,‬מחזרים בה ושרים בה‪ .‬והנס‬ ‫הוא גדול שבעתיים‪ ,‬שהרי אילו היו חיים כיום ישעיהו הנביא‪ ,‬שלמה‬ ‫המלך וישו הנוצרי — הם היו מבינים את מה שאני אומר‪ ,‬ממש כשם‬ ‫שאני ובתי ונכדי מבינים את דבריהם‪ ,‬שנאמרו ונכתבו ונשמרו באותן‬ ‫מילים מלפני אלפי שנים‪.‬‬ ‫בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקוותיי בידי אני ניצב בצומת‬ ‫הזמנים הגדול של סוף המאה ה‪ .20-‬יודע אני מהיכן אני בא‪ ,‬ומתוך‬ ‫תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך‪.‬‬ ‫נע ונד אנוכי‪ ,‬הולך בעקבי אבותי‪ .‬וכשם שאני מלווה אותם שם ובימים‬ ‫ההם‪ ,‬כך אבותי מלווים אותי ועומדים אתי כאן ובזמן הזה‪ .‬וכשם‬ ‫שאנחנו נתבעים‪ ,‬בכוחו של הזיכרון‪ ,‬להשתתף בכל יום בכל אירוע של‬ ‫עברנו‪ ,‬כך אנחנו נתבעים‪ ,‬בכוחה של התקווה‪ ,‬להתכונן לכל יום ויום‬ ‫של עתידנו‪.‬‬

‫עזר ויצמן‪,‬‬ ‫מתוך נאום בפני בתי הנבחרים של גרמניה‪,‬‬ ‫‪1996‬‬


‫לאן?‬ ‫דרך‬


‫שיר בבוקר בבוקר‬ ‫מילים‪ :‬אמיר גלבוע‬

‫בדרך‪...‬‬ ‫חנה סנש‬

‫דרך‬ ‫שם‬ ‫ירושלים‬ ‫כותל‬ ‫שורשים‬ ‫לאן?‬ ‫זהות‬


‫זהות‬ ‫דרך‬


‫רשמים‬

‫אובססיה ישראלית‬ ‫או אז הלכתי להעלות בסיאנס את אחד מאבותי מהעיירה הקטנה‪  ‬‬ ‫בדרום רוסיה‪ .‬ואמרתי לו‪ :‬סבא‪ ,‬אומרים לי שהזהות היהודית שלי לא‪   ‬‬ ‫ברורה‪ .‬עזור לי להבהיר אותה‪ .‬שאל אותי סבא; צאצאי היקר‪ ,‬מה אתה‬ ‫עושה? אמרתי לו‪ :‬הקמתי מדינה‪ .‬אמר לי‪ :‬יש דבר כזה‪ ,‬מדינת יהודים?‬ ‫אמרתי לו‪ :‬כן‪ .‬אמר לי‪ :‬לא ייתכן‪ .‬מה עוד אתה עושה ? אמרתי לו‪ :‬כדי‬ ‫שתהיה מדינה צריך להגן עליה‪ .‬הקמתי צבא‪ .‬מה‪ ,‬יש‪ ‬ליהודים צבא ?‪,‬‬ ‫הוא שואל‪ .‬כן‪ ,‬אני עונה‪ .‬מה עוד אתה עושה ? אמרתי‪  ‬לו‪ :‬טכנולוגיה‬ ‫וחקלאות ומדע ותחבורה ומדיניות ותקשורת וטלוויזיה‪  ‬וחלל‪ ,‬ומשפחה‬ ‫שוות מעמד לאיש ולאשה וכו’ אמר לי‪ :‬בני‪ ,‬אני לא יכול לעזור לך‪.‬‬ ‫באמתחת הזהות שלי אין חומרים כאלה‪ .‬תגדיר את עצמך בעצמך‪.‬‬

‫צבי כסה‪,‬‬ ‫הארץ‪5.1.1990 ,‬‬


‫רשמים‬


‫רשמים‬


‫רשמים‬


‫רשמים‬


‫רשמים‬


‫יד יצחק בן‪-‬צבי‬ ‫בית הספר ללימודי ירושלים‬ ‫לשימוש פנימי בלבד‬

יד בן צבי  

סיורים ותוכניות חינוכיות בירושלים

Read more
Read more
Similar to
Popular now
Just for you