Issuu on Google+

‫גל אוחובסקי‬ ‫צילום‪ :‬ינאי יחיאל‬

‫בחברה‬ ‫טובה‬ ‫אחרי שנים של יצירה‪ ,‬ענת בנדורי‪ ,‬אמנית‪ ,‬מאיירת‬ ‫ומקימת המיזם האינטרנטי "מרמלדה"‪ ,‬משיקה סוף סוף‬ ‫תערוכה ראשונה‪ .‬גל אוחובסקי‪ ,‬החבר הכי טוב שלה‬ ‫כבר מהתיכון‪ ,‬מתרגש יחד איתה‬ ‫‪ 62‬את ‪23.6.09‬‬


‫ענת בנדורי‬ ‫וגל אוחובסקי‪.‬‬ ‫"אתה רואה‪ ,‬אמרתי‬ ‫לך שיש דברים עלי‬ ‫שאתה לא יודע"‬

‫אני וענתי חברים יותר מ־‪ 30‬שנה‪ .‬ליתר דיוק‪,‬‬ ‫מסוף שנת ‪ .1973‬אני הייתי בי"א‪ ,‬היא הגיעה מחטיבת‬ ‫הביניים לכיתה י'‪ .‬הבנים של השכבה שלנו התחברו‬ ‫לבנות מהשכבה שלהם‪ ,‬ונהיינו חבורה גדולה ועולצת‪.‬‬ ‫עד היום כשאני מביט עליה‪ ,‬שנינו כבר בני ‪ ,50‬אני‬ ‫רואה מולי את הבחורה הזאת שאיתה הייתי רץ‬ ‫לעתים בשעת בין ערביים‪ ,‬על הספסלים בבית ספר‪,‬‬ ‫כשהיינו שרים ביחד "אני בת ‪ ,16‬תכף בת ‪ "17‬מ"צלילי‬ ‫המוזיקה"‪.‬‬ ‫מאז היו לנו אינספור הזדמנויות לריב‪ ,‬להחליט‬ ‫שהחברות מיצתה את עצמה‪ ,‬להודיע שזה כבר לא זה‪,‬‬ ‫למצוא פגמים איומים זה בזה‪ ,‬או סתם בנוהל הרגיל‬ ‫להתרחק ולהתרחק עד שהחברות היא לא יותר מזיכרון‬ ‫ישן‪ .‬זה קרה לשנינו עם לא מעט אנשים בדרך‪ .‬אז למה‬ ‫בכל זאת נדבקנו זה לזה? אולי עזרה העובדה שהיא‬ ‫התאהבה באורי‪ ,‬השותף שלי לדירה והחבר החדש‬ ‫שעשיתי לי בקורס טיס‪ ,‬והם הקימו ביחד משפחה‬ ‫שנהייתה משפחה שלי‪ .‬אולי בגלל שאיתן‪ ,‬כשנכנס‬ ‫לתוך המשוואה לפני ‪ 20‬שנה‪ ,‬מיד מצא אצל ענתי‬ ‫ואורי קבלה שהייתה לו מאוד נעימה‪ .‬כל אלה הם‬ ‫ניתוחים הגיוניים‪.‬‬ ‫אך נדמה לי שהאמת הפשוטה יותר היא שענתי‬ ‫תמיד הקסימה אותי‪ .‬מהיום הראשון ועד היום‪ .‬תמיד‬ ‫מעניין אותי לשמוע מה היא אומרת‪ ,‬להתחבר לעולם‬ ‫הפנימי שלה שהוא מלא וגדוש ואקלקטי‪ ,‬ויש בו כל‬ ‫רגע עוד בלון צבעוני‪ ,‬ועוד סוכרייה‪ ,‬ואולי ספר או‬ ‫דיסק חדש או משהו שהיא קנתה‪ .‬אני קורא לה "ענתי‬ ‫גם וגם"‪ ,‬כי היא תמיד רוצה גם להיות בבית וגם לנסוע‬ ‫הרגע לניו יורק‪ ,‬גם לצעוד בפארק וגם לעשות קניות‪,‬‬ ‫גם לשמוע דיסק חדש עם ביט אלקטרוני וגם אדית‬ ‫פיאף‪ ,‬והכל היא רוצה בו זמנית‪ .‬ובכל זאת לא נוצר‬ ‫סביבה כאוס‪ ,‬הכל נשמע הגיוני לגמרי‪ .‬מי לא רוצה‬ ‫לעשות יוגה‪ ,‬לקנות סוודר דקיק לסתיו ולראות פרק‬ ‫של "הסמויה" בדיוק באותו רגע‪ .‬יש בענתי איזו תאוות‬ ‫חיים‪ ,‬איזה רצון לבלוע ולהכיר הכל‪ ,‬כל הזמן‪ ,‬כאילו‬ ‫אין מחר‪ .‬ובין לבין‪ ,‬היא גם מצליחה להצחיק אותי‪.‬‬ ‫ואני אותה‪ .‬שזה כמעט הכי חשוב‪.‬‬ ‫כמו אצל כל אדם בגילנו‪ ,‬כשהיא מסתכלת אחורה‪,‬‬ ‫היו שם רגעים יפים יותר ופחות‪ .‬הייתה פרידה לא קלה‬ ‫מאביה שנפטר ממחלה קשה‪ ,‬הייתה "המחלה"‪ ,‬שבאה‬ ‫אליה כמו אל אחת מכל עשר נשים‪ ,‬ונראתה לרגעים‬ ‫מבהילה כאילו הגיע הסוף‪ .‬אבל היו גם המון רגעים‬ ‫נפלאים של אהבה‪ ,‬חתונה‪ ,‬לידת שני בנים מוצלחים‪.‬‬ ‫היו שנתיים בפרבר של בוסטון באווירת ההיי־טק‪.‬‬ ‫ובכלל‪ ,‬אם מביטים מהצד‪ ,‬התמזל מזלה של ענתי והיא‬ ‫חיה חיים שהם יחסית נעימים ונוחים‪.‬‬ ‫כל זה כמובן אינו קשור לרצון שלה להתבטא‪ .‬אולי‬ ‫בגלל שהיא לא דחפנית גדולה‪ ,‬ואולי בגלל שהיא‬ ‫אוהבת להתבלבל‪ ,‬ואולי בגלל שכמו הרבה נשים תמיד‬ ‫יש לה עוד עניינים‪ ,‬מלא עניינים‪ ,‬לקח לה המון זמן‬ ‫להגדיר לעצמה מה באמת היא רוצה לעשות בחיים‪.‬‬ ‫לעבור מציור מקרי‪ ,‬מדי פעם‪ ,‬בלילה‪ ,‬לציור רציני‬ ‫בשעות היום‪ .‬הנה התיאור במילים שלה‪" :‬בהתחלה לא‬ ‫ידעתי אם אני רוצה להיות רקדנית או ציירת‪ .‬למדתי‬ ‫באוניברסיטה ספרות כללית כי אהבתי נורא ספרים‪,‬‬ ‫למדתי תולדות האמנות כי אהבתי אמנות‪ ,‬ולא ידעתי‬

‫את ‪23.6.09‬‬

‫‪63‬‬


‫מה שנותן לכל החדר הקטן תחושה של מחסן‬ ‫שנותר שם אחרי ששיירת עזים צרכניות עשתה‬ ‫שם ביקור‪.‬‬

‫מה אני הולכת לעשות עם זה‪ .‬אחר כך התחלתי‬ ‫לעצב חלונות ראווה‪ ,‬ובעיקר התגלגלתי‪ .‬לא עם‬ ‫איזה בחירה וידיעה‪ .‬גם בגלל האופי שלי‪ ,‬וגם אני‬ ‫חושבת שבתקופה שאנחנו היינו צעירים לא היה‬ ‫כזה לחץ שתחליט ישר מה אתה רוצה להיות‪.‬‬ ‫"אז עבדתי בכל מיני דברים‪ .‬בעיתוני ילדים‪,‬‬ ‫בכל מיני עניינים של גרפיקה‪ .‬היה לי עם עוד‬ ‫כמה שותפות מותג כזה של מפלצות שהמצאנו‬ ‫וציירנו בשם 'מאנדיי מאנסטרז' וחשבנו שנכבוש‬ ‫איתן את העולם‪ .‬ואז הגעתי לכל העניין הזה‬ ‫של עיצוב במחשב‪ .‬עבדתי בחברת תוכנה בשם‬ ‫'קיו' ויצרתי שם דמויות ואנימציה כחלק מתוכנה‬ ‫ללימוד שפות‪ .‬זה היה נורא משוכלל‪ ,‬עם סטודיו‬ ‫לאנימציה ונהניתי מזה ולא חשבתי בכלל על‬ ‫אמנות‪.‬‬ ‫"השינוי בא בגיל ‪ .37‬היה את המשבר של‬ ‫המחלה‪ .‬הסרטן עושה איזה ניעור כזה‪ .‬אתה מבין‬ ‫את הפריכות והשבירות והסופיות של הדברים‪ .‬אני‬ ‫מסתכלת על עצמי היום ועל תמונות מהגיל ההוא‪,‬‬ ‫‪ ,37‬ומבינה שבאמת היה לי דיליי‪ .‬כי בגיל ‪ 37‬עדיין‬ ‫הרגשתי בת ‪ ,17‬שבמקרה נולד לי ילד ועוד ילד‪.‬‬ ‫ושם פתאום התחלתי להבין שאני רוצה להתעסק‬ ‫באמנות יותר לעומק"‪.‬‬

‫למה אקסטרה סמול‬

‫עכשיו הגיע הרגע‬

‫מאז‪ ,‬כאמור‪ ,‬עברו ‪ 13‬שנה‪ .‬ענת בנדורי‪ ,‬בקטע‬ ‫הזה כבר לא הוגן לכנות אותה סתם ענתי‪ ,‬הלכה‬ ‫ללמוד‪ .‬היא לקחה סדנאות אצל אמנים נחשבים‬ ‫ולאט לאט שכללה את היכולות שלה כאמנית‪.‬‬ ‫זה לא הפריע לה כמובן להמשיך עם דברים‬ ‫אחרים‪ .‬היא יזמה עם שני אנשים נוספים את אתר‬ ‫האינטרנט המתוק "מרמלדה"‪ ,‬ששולח למנוייו‬ ‫הרבים המלצה יומית‪ .‬בחמש השנים האחרונות‬ ‫היא מאיירת את הטורים שאני כותב‪ ,‬כיום אנחנו‬ ‫צמד כזה שאפשר למצוא כל שבוע בעמוד לפני‬ ‫האחרון של השבועון "טיים אאוט"‪ .‬היא גם עיצבה‬ ‫עטיפות ספרים‪ ,‬בין היתר לספריה המצוינים של‬ ‫תמר גלבץ "את בתקופה טובה" ו"מקופלת"‪ .‬אבל‬ ‫היה ברור שהיא גם צריכה לעמוד בזכות עצמה‬ ‫כאמנית‪.‬‬ ‫בשנים האחרונות היא יצרה סדרת עבודות‬ ‫שלהן קראה "גלריה לופה"‏(על שם הכלבה‬ ‫המשפחתית‏)‪ .‬זוהי סדרת צילומים מעובדים‬ ‫במחשב‪ ,‬בעיקר על נושאים אורבניים‪ ,‬המוצגים‬ ‫דרך קבע במסעדת "בויה" בנמל תל־אביב‬ ‫ונמכרים בארץ ובחוץ לארץ‪ .‬שזה כמעט כמו‬ ‫תערוכה‪ ,‬ובכל זאת לא‪ .‬ועכשיו הגיע הרגע‪ .‬לפני‬ ‫שבוע נפתחה התערוכה הראשונה של האמנית‬ ‫ענת בנדורי בגלריה גרוס ברחוב בוגרשוב ‪86‬‬ ‫בתל־אביב‪ .‬בלי סימבוליות כנראה אי אפשר‪ .‬אבל‬ ‫האמת המשונה היא שהגלריה נמצאת באותו בניין‬

‫מתוך התערוכה‪ .‬ישר מתחשק לתלות בבית‬

‫שבו חלקתי בתחילת שנות ה־‪ 80‬דירה עם שותפי‬ ‫וחברי אורי בנדורי‪ .‬ובאותה דירה ענתי הכירה את‬ ‫אותו אורי‪ ,‬ובשבוע אחד שבו נסעתי לניו יורק הם‬ ‫התאהבו והפכו לזוג‪.‬‬ ‫אבל זה כמובן לא קשור לתערוכה שנקראת‬ ‫"‪ ,"my little art companion / xs‬שבה‬ ‫היא מציגה את הגרסה שלה לתרבות הקניות‬ ‫האובססיבית‪ ,‬שמתאימה מצוין לרצון שלה לבדוק‬ ‫תמיד עוד ועוד וריאציות‪ .‬על קיר אחד היא תלתה‬ ‫‪180‬‏(!‏) ריבועים קטנים‪ ,‬שעליהם היא ציירה‬ ‫והדביקה ברקודים‪ ,‬תוויות של בגדים‪ ,‬תחתונים‬ ‫קטנים והמון דברים שנשארו שם אחרי השופינג‪.‬‬ ‫שכבות על גבי שכבות של חומר‪ .‬על הקיר ממול‬ ‫נתלו אותן עבודות בפורמט אחר‪ .‬היא צילמה‬ ‫את הריבועים ועשתה מהם תמונות מעט יותר‬ ‫גדולות‪ ,‬ארזה כל תמונה בשקית ניילון נפרדת‬ ‫כאילו הייתה זו חנות ותלתה על הקיר בחבילות‬ ‫על ברגים‪ ,‬כך שניתן לדפדף ביניהן‪ .‬חוץ מזה היא‬ ‫הגדילה שתיים מהעבודות והדפיסה אותן בענק‪,‬‬

‫העבודות עצמן מאוד מרשימות‪ .‬נעים להחזיק‬ ‫כל ריבוע ביד ולשחק בו‪ .‬ישר מתחשק לקחת‬ ‫ולתלות אותו על הקיר בבית‪ ,‬מעל המיטה‪ ,‬בסלון‪,‬‬ ‫ואם אפשר לצד כמה ריבועים נוספים‪ .‬הפתיחה‬ ‫הייתה במוצאי שבת לפני שבוע וחצי‪ .‬בגלריה‬ ‫התקיימו במקביל פתיחות של שתי תערוכות‬ ‫נוספות‪ ,‬מה שגרם למבול של מבקרים‪ ,‬שחסמו את‬ ‫הכניסה של בניין המגורים הבוגרשובי‪ .‬אני כמובן‬ ‫הייתי מאוד לחוץ‪ .‬כבר שנים אני צועק עליה‬ ‫שחייבים פואנטה‪ .‬שצריכים לעשות תערוכה‪,‬‬ ‫להתחייב‪ ,‬לעמוד מול העולם ולהגיד‪ :‬זאת אני‪,‬‬ ‫וזאת האמנות שלי‪ .‬אבל היא‪ ,‬כמו הרבה נשים‬ ‫ אין מה לעשות אבל זאת התניה נשית כזאת‪,‬‬‫העדיפה לחכות ולראות ולבדוק ולשנות את דעתה‬ ‫עשר פעמים עד שלבסוף הסכימה‪.‬‬ ‫וטוב שהיא הסכימה‪ ,‬כי התערוכה באמת‬ ‫מוצלחת והפתיחה הייתה נעימה‪ ,‬ובכלל תמיד טוב‬ ‫לעשות‪ .‬זה מאוד משחרר‪ .‬למחרת הפתיחה ישבנו‬ ‫מול הטייפ וניהלנו שיחה‪ .‬הנה חלק ממנה‪.‬‬ ‫ ענתי‪.‬‬‫"מה?"‬ ‫ מה‪ ,‬מה?‬‫"ענתי מה‪ .‬אתה לא מכיר את זה? נו‪ ,‬ככה‬ ‫חשבתי שקוראים לי כשהייתי ילדה קטנה‪.‬‬ ‫ענתי מה‪ .‬אמא שלי הייתה קצת בלחץ עלי‪,‬‬ ‫ורצתה שכל פעם שהיא קוראת לי מהחדר השני‪,‬‬ ‫שאני אענה 'מה'‪ .‬כדי שהיא תשמע שהכל בסדר‪.‬‬ ‫אז חשבתי בהתחלה שקוראים לי ענתי מה"‪.‬‬ ‫ באמת? זה פרט שלא ידעתי עלייך‪.‬‬‫"אתה רואה‪ ,‬אמרתי לך שיש דברים שאתה‬ ‫לא יודע"‪.‬‬ ‫ ואיך היה אתמול?‬‫"היה שמח‪ ,‬היו מלא אנשים‪ .‬לא כל כך‬ ‫הצלחתי להבין את כל התמונה‪ ,‬כי כל רגע נעמד‬ ‫לידי מישהו‪ .‬ואז התחלתי להגיד לו משהו‪ ,‬ולרגע‬ ‫הזזתי את הראש‪ ,‬וכשהחזרתי ורציתי להמשיך‬ ‫במשפט‪ ,‬הבנתי שמישהו אחר כבר עומד לידי‪ .‬אז‬ ‫זו הייתה התחושה העיקרית שלי‪ .‬אבל היו המון‬ ‫חיוכים והייתה אהבה והיו חיבוקים‪ ,‬ורק אחר כך‬ ‫הייתה לי מין עייפות כזו גדולה וצניחה"‪.‬‬ ‫ ואז?‬‫"ואז רציתי רק להיות עם לופה‏על הספה‬ ‫ולראות 'מד מן'‪ ,‬וזה מה שעשיתי"‪.‬‬ ‫ אז נהנית מהפתיחה?‬‫"זה סוג של הנאה‪ .‬אפשר להגיד על דרך‬ ‫השלילה שלא סבלתי ולא התבאסתי"‪.‬‬

‫לפני שבוע וחצי נפתחה התערוכה הראשונה שלה בגלריה גרוס‬ ‫בבוגרשוב‪ .‬בלי סימבוליות כנראה אי אפשר‪ .‬אבל האמת המשונה‬ ‫היא שהגלריה נמצאת באותו בניין שבו חלקתי בתחילת שנות‬ ‫ה־‪ 80‬דירה עם שותפי וחברי אורי בנדורי‪ .‬ובאותה דירה‪ ,‬ובשבוע‬ ‫אחד שבו נסעתי לניו יורק‪ ,‬הם התאהבו והפכו לזוג‬ ‫‪ 64‬את ‪23.6.09‬‬


‫ענת בנדורי‪" :‬השינוי בא בגיל ‪ .37‬היה‬ ‫את המשבר של המחלה‪ .‬הסרטן עושה‬ ‫איזה ניעור כזה‪ .‬אתה מבין את הפריכות‬ ‫והשבירות והסופיות של הדברים‪ .‬אני‬ ‫מסתכלת על עצמי היום ועל תמונות‬ ‫מהגיל ההוא‪ ,‬ומבינה שבאמת היה לי‬ ‫דיליי‪ .‬כי בגיל ‪ 37‬עדיין הרגשתי בת ‪,17‬‬ ‫שבמקרה נולד לי ילד ועוד ילד"‬

‫איפור‪ :‬עדי יוגב‪,‬‬ ‫דיו עדה לזורגן"‬ ‫"סטו‬

‫גל אוחובסקי‪" :‬ענתי תמיד הקסימה אותי‪.‬‬ ‫תמיד מעניין אותי לשמוע מה היא אומרת‪,‬‬ ‫להתחבר לעולם הפנימי שלה שהוא מלא‬ ‫וגדוש ואקלקטי‪ .‬אני קורא לה 'ענתי גם וגם'‪,‬‬ ‫כי היא תמיד רוצה גם להיות בבית וגם‬ ‫לנסוע הרגע לניו יורק‪ ,‬גם לצעוד בפארק‬ ‫וגם לעשות קניות‪ ,‬והכל היא רוצה בו זמנית"‬

‫ ולמה בעצם לקח כל כך הרבה זמן עד‬‫שהגעת לתערוכת הביכורים שלך?‬ ‫"אחת הבעיות שעליתי עליהן בטיפולים‬ ‫הפסיכולוגיים שלי‪ ,‬זה חוסר המיקוד והערפול‪.‬‬ ‫לקח לי זמן להבין שאני כבר גדולה‪ ,‬ולשאול את‬ ‫עצמי מה אני רוצה"‪.‬‬ ‫ את מצטערת שהתעכבת?‬‫"לא‪ ,‬אין תחושת החמצה‪ ,‬כי מה שהיה עד‬ ‫עכשיו היו דברים יפים וחמודים ונהניתי ושמחתי‪.‬‬ ‫וזה מה שיכולתי לעשות באותו זמן‪ .‬נראה לי‬ ‫מיותר להתחרט ואני מקווה שיהיו לי הכוחות‬ ‫להמשיך"‪.‬‬ ‫ תסבירי לי את התערוכה מבחינתך‪.‬‬‫"בשנים האחרונות אני הולכת עם אמנות‬ ‫לחיטוט בנפש‪ ,‬בדברים היותר מלוכלכים‪ .‬ואני‬ ‫מאמינה שזה יעמיק בעתיד"‪.‬‬ ‫ פה בתערוכה אין חיטוט בנפש?‬‫"יש‪ ,‬אבל מעט עטופה"‪.‬‬ ‫ בתוויות מחיר?‬‫"כן‪ .‬עטופה כאילו המון דברים קטנים‬ ‫וחמודים‪ .‬אבל אם ככה מסתכלים וצוללים יותר‬ ‫פנימה אז אפשר לראות דברים יותר מלוכלכים"‪.‬‬ ‫ יש בתערוכה אלמנט חזק של שופינג‪.‬‬‫"החומרים הם חומרים של שופינג‪ .‬הכל‬ ‫מתחיל מקבלות שאספתי‪ ,‬ותגיות מחיר וברקודים‬ ‫שעליהם התחלתי לעבוד‪ .‬אז החומרים הם‬ ‫חומרים של שופינג‪ ,‬אבל זה לא בא מכיוון של‬

‫'בוא נבדוק את תרבות השופינג שלי‪ ,‬כמה אני‬ ‫קונה או כמה אני מבזבזת'‪ .‬זה יותר מהחוויות‬ ‫הנלוות שקשורות לזה או שדומות לזה‪ .‬חלק מזה‬ ‫זה באמת העוד ועוד‪ ,‬הצורך שיהיה יותר ועוד‬ ‫אופציות‪ .‬מה שאתה קורא 'ענתי גם וגם'‪ ,‬ואני‬ ‫מתרגמת יותר לזה שאני אוהבת לעשות סדרות‪.‬‬ ‫בתערוכה הזאת‪ ,‬למשל‪ ,‬יש המון ריבועים‪ ,‬עוד‬ ‫ועוד ריבועים‪ ,‬שכל אחד עומד לבד אבל יש להם‬ ‫היגיון גם ביחד‪ .‬כרצף"‪.‬‬ ‫ כמה חשוב לך העניין של כבוד‪ ,‬הכרה?‬‫שיבואו האוצרים הרלוונטיים ויקבלו אותך‬ ‫לחבורת האמנים הנחשבים?‬ ‫"השם של התערוכה זה 'מיי ליטל ארט‬ ‫קומפניון סלאש אקסטרה סמול'‪ .‬וזה בעצם‬ ‫המקום שלי בעולם‪ .‬זה קשור למידות הגוף‬ ‫שלי הקטנות‪ ,‬ולנפח שאני תופסת בחלל‪ ,‬וגם‬ ‫כאילו לכל המקום שלי מול עולם האמנות‪ ,‬מול‬ ‫האנשים האחרים‪ ,‬מול החבר'ה הקוליים של‬ ‫החללית‪ ,‬מול תערוכה של סי טומבלי בגלריה‬ ‫גגוזיאן בניו יורק או רותקו בטייט מודרן"‪.‬‬ ‫ את אולי קטנה בגודל‪ ,‬אבל לא הייתי‬‫מתאר אותך כאשה קטנה‪.‬‬ ‫"נכון‪ ,‬אבל העניין הזה של כמה אתה קטן‬ ‫זו התובנה שהייתה לי אחרי שחיינו באמריקה‪.‬‬ ‫זאת כביכול קלישאה‪ ,‬אבל באמת רק כשאתה‬ ‫שם‪ ,‬אתה מבין כמה הכל גדול‪ ,‬ואת סדרי הגודל‬ ‫האמיתיים של העולם‪ .‬המרחבים האלה שלא‬

‫נגמרים‪ ,‬הסופרמרקטים שאין להם סוף‪ .‬ברגע‬ ‫שאתה חווה את זה ביומיום‪ ,‬אז מבחינתי הייתה‬ ‫לזה משמעות מאוד גדולה‪ .‬וזה סידר לי את כל‬ ‫התמונה"‪.‬‬ ‫אחרי שדיברנו על אמנות שתינו קפה‪ .‬ענתי‬ ‫שותה את הקפה שלה שחור‪ ,‬בלי כלום‪ .‬שנים‬ ‫ארוכות היא הייתה שותה אותו עם טיפה של‬ ‫חלב וטיפה של סוכר‪ ,‬וכמעט אף אחד לא הצליח‬ ‫לעשות לה קפה כמו שהיא רוצה‪ ,‬בטח לא בבתי‬ ‫קפה ומסעדות‪" .‬פעם כשהיינו בניו יורק"‪ ,‬היא‬ ‫נזכרת‪" ,‬גרנו באיזה דירה כזאת של בד אנד‬ ‫ברקפסט‪ ,‬והחלב שם היה בשפופרת‪ ,‬ממותק‬ ‫ומגעיל‪ .‬ולא מצאתי משום מה את הסוכר‪ .‬אז‬ ‫שתיתי פשוט קפה שחור ומהבנאדם הכי מסובך‬ ‫ומנדנד‪ ,‬שאי אפשר להכין לו קפה‪ ,‬הפכתי‬ ‫לבנאדם הכי נוח בעולם‪ .‬מאז איי טייק איט בלק‪,‬‬ ‫וזהו"‪.‬‬ ‫ את חושבת כמוני‪ ,‬שהסיפור על הקפה הוא‬‫דרך נחמדה לתאר אותך?‬ ‫"זה מסמל איזה מאבק כזה שיש בתוכי‪ .‬סוג‬ ‫של קונפליקט פנימי‪ .‬כי מצד אחד יש אצלי ריבוי‬ ‫והתפזרות‪ ,‬ומצד שני יש בפנים גם בהירות גדולה‬ ‫ופשטות גדולה‪ .‬אז אולי כן‪ ,‬אולי הסיפור עם‬ ‫הקפה הוא תיאור נכון"‪.‬‬ ‫ואז היא חושבת לרגע ואומרת "אבל אולי‬ ‫בעצם לא? מה אתה חושב?"‪ ,‬ואז היא צוחקת כמו‬ ‫ילדה קטנה‪ .‬וגם אני צוחק‪ .‬ואין לי תשובה‪.‬‬

‫את ‪23.6.09‬‬

‫‪65‬‬


article at AT MAGAZINE