Issuu on Google+

‫המוזיאון לאמנות ישראלית‪ ,‬רמת גן‬


‫המוזיאון לאמנות ישראלית‪ ,‬רמת גן‬


‫‪1‬‬

‫המוזיאון לאמנות ישראלית‪ ,‬רמת‪-‬גן‬


2


3


‫שישי ראשון ‪ -‬אחרי‬ ‫פתיחה‪ :‬אוגוסט ‪2013‬‬

‫מוזיאון‬ ‫אוצר ראשי ומנהל אמנותי‪ :‬מאיר אהרונסון‬ ‫מנהל אדמיניסטרטיבי‪ :‬ציון קובאני‬ ‫ע’ למנהל אמנותי‪ :‬תמי טריסטר‬ ‫מנהלת מח' הדרכה‪ :‬קרן דלח‬ ‫מנהלה‪ :‬מי‪-‬טל חאמו‬ ‫תערוכה‬ ‫אוצרת‪ :‬איילת השחר כהן‬ ‫הקמה‪ :‬מזור סימנטוב‬ ‫קטלוג‬ ‫עיצוב והפקה‪ :‬סטודיו צביקה רויטמן‬ ‫טקסט פתיחה‪ :‬מאיר אהרונסון‬ ‫טקסטים לתערוכות‪ :‬איילת השחר כהן‬ ‫עריכה לשונית‪ :‬ניצה חוזז‪ ,‬גל קוסטוריצה‬ ‫תצלומי חלל‪ :‬איילת השחר כהן‬ ‫תיעוד וידאו ובלוג שישי ראשון‪ :‬אריק פוטרמן‬ ‫הדפסה וכריכה‪ :‬ע‪.‬ר‪ .‬הדפסות בע"מ‬

‫המוזיאון נתמך על ידי משרד התרבות והספורט ועיריית רמת‪-‬גן‬ ‫© ‪ ,2013‬המוזיאון לאמנות ישראלית‪ ,‬רמת‪-‬גן (ע”ר) ע”ש חנן רוזן‬


‫‪5‬‬

‫שישי ראשון ‪ -‬אחרי ‪2012-2011 /‬‬

‫בשנת ‪ 2013‬מוצגת במוזיאון לאמנות ישראלית‪ ,‬רמת‪-‬גן‬ ‫תערוכה קבוצתית של ‪ 24‬אמנים‪ ,‬שנה ושנתיים לאחר‬ ‫שהציגו תערוכות יחיד בחלל "שישי ראשון"‪ .‬הקטלוג‬ ‫מציע התבוננות על העבודות שהוצגו ב‪ 2011-‬וב‪,2012-‬‬ ‫ומייצר גם הקשרים לעבודות חדשות‪.‬‬


‫‪6‬‬

‫ליבי קסל‪ ,‬הנמל ‪ ,51‬ינואר ‪2012‬‬


‫‪7‬‬

‫שישי ראשון‬ ‫מאיר אהרונסון‪ ,‬קיץ ‪2013‬‬

‫התערוכה "שישי ראשון – אחרי" מסכמת את השנים ‪ 2011‬ו‪ ,2012-‬שהן השנים החמישית והשישית של פרויקט‬ ‫"שישי ראשון"‪ .‬הפרויקט התחיל כניסוי שבו בחר המוזיאון להציג אמנים צעירים בחשיפה מוזיאלית ראשונה‪ .‬את‬ ‫התערוכות שהוצגו בשנתיים המוצגות בקטלוג אצרה גם הפעם איילת השחר כהן‪.‬‬ ‫השם "שישי ראשון" שניתן לסדרת התערוכות נבחר בשנת ‪ 2007‬כשם המלמד על הכול‪ :‬על העובדה כי התערוכה‬ ‫נפתחת ביום שישי‪ ,‬על העובדה כי הפתיחה מתקיימת ביום שישי הראשון בכל חודש‪ ,‬ועל העובדה כי זו חשיפה‬ ‫ראשונה של האמן בתערוכה מוזיאלית‪.‬‬ ‫האמת היא שאין זה תפקידו של מוזיאון לעסוק בחשיפות ראשונות של אמנים‪ .‬אבל הפרקטיקה הוכיחה כי האמנים‬ ‫שנבחרו בקפידה על ידי האוצרת היו ראויים להצגתם במוזיאון‪ .‬התערוכה "שישי ראשון – אחרי" מסכמת את‬ ‫הפעילות מחד‪ ,‬ומאידך מאפשרת לצופה המתמיד לראות את מכלול הפעולה ואת התפתחות האמנים שהוצגו‬ ‫בשנים הקודמות‪ .‬מבחינות רבות הפעולה הזאת מקיימת את תפקידו של המוזיאון בהעברת ההווה אל העתיד‪.‬‬ ‫קבוצת העבודות המוצגות כאן היא פרק בראשיתי של תולדות האמנות המקומית–הישראלית‪ ,‬פרק שכתיבתו‬ ‫מתמשכת‪ .‬עכשיו‪ ,‬כשמתקיימת השנה השביעית‪ ,‬ניתן לקבוע בהחלטיות כי הפרויקט "שישי ראשון" אינו מקרי‬ ‫ואינו חד‪-‬פעמי‪.‬‬ ‫בחירת האמנים לאורך השנים אינה מעידה על דבר מלבד איכותם בזמן נתון‪ .‬ההיסטוריה הוכיחה כי רבים מהאמנים‬ ‫הצעירים בוחרים עם הזמן להפסיק לעסוק באמנות‪ .‬לעתים ההחלטה הזאת נובעת ממצוקות כלכליות‪ ,‬לעתים‬ ‫מתוך צורך ליטול מעין פסק זמן לשם התארגנות מחשבתית‪ ,‬שיש המגדירים אותה "יובש יצירתי"‪ .‬אבל לזמן‬ ‫העשייה הנקודתי האמנים שאנו מציגים הם העילית של העשייה הצעירה‪ .‬היופי שבפעולה זו הוא העובדה כי‬ ‫לחוקר תולדות האמנות סדרת התערוכות האלה היא מאגר היסטורי על מצב נתון בזמן נתון‪.‬‬ ‫כמעט מעצמה עולה בזיכרוני התערוכה "אפרטו ההצעה הישראלית" תערוכה שאצר‪/‬ערך אדם ברוך לקראת‬ ‫הביאנלה בוונציה בשנת ‪ .1988‬הייתה זו תערוכה שנערכה והוצגה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת‪-‬גן לקראת‬ ‫משלוח ההצעה הישראלית לאפרטו בוונציה‪ .‬התבוננות בקטלוג מעלה זיכרונות על אמנים רבים שהיו אז צעירים‪,‬‬ ‫וחלקם מהווים את עמוד השדרה של האמנות הישראלית הנעשית היום‪ .‬אולי זו הסיבה שבגללה בחרתי לקטלג‬ ‫את פרויקט "שישי ראשון" באופן דו‪-‬שנתי‪ .‬לחדי העין מבין הקוראים הגופן שבו נכתב שם הפרויקט יזכיר את גופן‬ ‫הכותרת של העיתון "שישי" שערך אדם ברוך‪ .‬עיתון שהיה חד‪ ,‬מדויק וקריא‪ ,‬פרי יצירה עיתונאית של אדם ברוך‪.‬‬ ‫הופעת הקטלוג המלווה את התערוכה היא הזדמנות נאותה להודות לאיילת השחר כהן על עבודתה המסורה‪ ,‬על‬ ‫הבחירות הנכונות ועל השנתיים המוצגות כאן‪ ,‬שנתיים שהן חלק במארג ארוך של הצגת אמנות‪.‬‬


‫‪8‬‬

‫שישי ראשון‪ :‬שולחנות הכיבוד בפתיחה ותפקידה של האוצרת‬ ‫איילת השחר כהן‪ ,‬אוגוסט ‪2013‬‬

‫בקטלוג הקודם שהראה עבודות מתוך תערוכות "שישי ראשון" ‪ ,2010-2009‬כתבתי שאני רואה את חלל התצוגה‬ ‫כמתחם זמני וסטרילי להצגת חומרים מתחלפים‪ .‬זו הייתה תפיסתי‪ .‬לאחר ארבע שנים שבהן אני מלווה יוצרים‬ ‫צעירים ואוצרת תערוכות בחלל הזה‪ ,‬אני מפענחת אותו אחרת‪ ,‬ומדמה אותו ללב הממוקם במרכז המוזיאון ופועם‬ ‫תריסר פעמים במהלך שנה‪ .‬הפעימות השונות זו מזו חוברות למרחב נוכח של אמנות צעירה‪.‬‬ ‫דמיינתי לעצמי צופה המגיע אחת לחודש למוזיאון וצובר את תודעת החלל‪ .‬כך רציתי להאמין‪ .‬אבל המציאות‬ ‫היא אחרת – אני היא זו הצופה בכל התערוכות‪ ,‬והקהל מתחלף לו‪.‬‬ ‫במהלך השנתיים האחרונות נכחתי ב‪ 24-‬פתיחות‪ ,‬וכמעט שלא הכרתי את האנשים שהגיעו‪ .‬שולחנות הכיבוד‬ ‫בשישי בצהריים היו נפלאים ונבדלים זה מזה‪ :‬אגוזים כבושים מפלורנטין‪ ,‬בורקס מדימונה‪ ,‬כריכים ממצפה רמון‪,‬‬ ‫עוגות גזר מהצפון‪ ,‬תותים ושמפניה מהמרכז‪ ,‬בייגלה ולבנה מירושלים‪ ,‬קורנפלקס בחלב מרמת‪-‬גן‪ ,‬נקניקים ויין‬ ‫מחיפה‪ ,‬ויסקי וברנדי מתל אביב‪ .‬צילמתי את השולחנות כי תפקידה של אוצרת שאינה יודעת לעשות מינגלינג‬ ‫בפתיחות הוא לנשנש ולהתבונן‪ ,‬ובעיקר לשמוח בשביל האמן‪ .‬בכל זאת‪ ,‬תערוכה מוזיאלית עם הרבה תקוות‪.‬‬ ‫"זה חלק מהדרך"‪ ,‬אני שומעת את עצמי מעודדת אמן מאוכזב שחשב שהתערוכה תשנה את חייו‪" .‬תעבוד‬ ‫בתערוכה ותקבע עם אנשים"‪ ,‬אני מציעה לאמן אחר שלא קיבל את יחסי הציבור שהאמין שהוא זכאי להם‪" .‬לא‬ ‫תבקרי בחלל כשהתערוכה מתרחשת?"‪ ,‬אני שואלת את האמנית שמתכוונת לטוס לחו"ל מיד לאחר הפתיחה‪.‬‬ ‫אמן אחד מציג אותי בפני הוריו‪ ,‬וזה יוצא דופן‪" .‬זאת האוצרת‪ ",‬הוא אומר‪ ,‬ואני מרגישה אחריות עצומה‪ .‬פעם‬ ‫קיבלתי זר של קלות (שזה פרח מרגש במיוחד למי שנולדה בשנות השישים של המאה הקודמת)‪ ,‬ובפתיחת‬ ‫תערוכה במאי ‪ 2012‬נישקו אותי משני הצדדים‪ .‬פעם קרה שהאמן התחבא במוזיאון ואני קיבלתי את האורחים‬


‫‪9‬‬

‫שלו במקומו‪ .‬פעם עמדתי בצד ולאורך הפתיחה כולה איש לא דיבר איתי‪ ,‬גם לא האמן‪ .‬זו הייתה חתיכת חוויה‪.‬‬ ‫בפתיחה אחת עמדו אנשים מחוץ לחלל ולא נכנסו אליו‪ .‬בפתיחה אחרת האמן כינס את האנשים אל תוך החלל‬ ‫ודיבר על העבודות‪ .‬ופעם אחת חזיתי באמן שהסביר באריכות את התערוכה שלו לקרובת משפחה אף על פי‬ ‫שבקהל עמדו גלריסט ואוצרת ראשית של חלל ציבורי אחר‪ .‬זה היה יפה‪ .‬הרי אמנות עכשווית אינה נגישה לקהל‬ ‫רחב; אנשים רוצים להבין‪ ,‬ורבים לא מבינים גם אחרי ההסבר שמגיע להם ללא כל ספק‪ ,‬הם הרי מגיעים על‬ ‫כיסאות גלגלים‪ ,‬נשענים על מקלות‪ ,‬טסים מחו"ל‪ ,‬באים מרחוק ומכבדים את המעמד בלבושם‪ .‬ואני מדברת על‬ ‫האורחים הבאמת‪-‬חשובים של הפתיחה‪ .‬אלה שאוהבים את האמן‪.‬‬ ‫פעמיים שמעתי שמרכלים על האוצרת‪ ,‬ושמחתי שאני שומרת על האנונימיות שלי ובוחרת לעמוד בצד‪ .‬ואמנם‪,‬‬ ‫הבמה מיועדת לאמנים‪ ,‬ואחורי הקלעים לאוצרת‪ .‬כך אני מאמינה‪ ,‬ומקדישה את רוב הזמן לליווי האמן בדרכו‪.‬‬ ‫ליווי של אמנים צעירים עניינו בעיקר תיווך‪ ,‬הכוונה והעצמה‪ ,‬והוא שונה מאמן לאמן ומתערוכה לתערוכה‪ .‬תוצאות‬ ‫הליווי מתממשות בפעולת האוצרות בחלל‪ ,‬שאותה אני רואה כפרי של דיאלוג‪.‬‬ ‫אני מודה למאיר אהרונסון‪ ,‬מנהל המוזיאון והאוצר הראשי‪ ,‬שבחר בי שוב ושוב והעניק לי מרחב פעולה מלא שיאפשר‬ ‫לי ללכת בדרכי‪ .‬תודה לתמי ולמזור שליוו כל תערוכה בתשומת לב ראויה‪ .‬אני מודה למיטל הקסומה ולאריק היקר‬ ‫שבנה את בלוג הסדרה ומטעין אותו מדי חודש בסרטון קצר שממשיך לצבור צפיות גם לאחר שהתערוכה יורדת‪.‬‬ ‫אני מודה לאמנים שבחרו להציג במוזיאון ונתנו בי אמון‪ .‬מקווה שהתערוכה במוזיאון נתנה לכם קרקע והצמיחה‬ ‫לכם כנפיים‪ֵ .‬היּו קשובים לתפקיד שלכם כאמנים בעולם‪.‬‬


‫‪10‬‬

‫הילה נבו ‪ -‬חורין ‪ /‬ינואר ‪2011‬‬ ‫הילה נבו מתייחסת לחלל האשלייתי שבציוריה כאל‬ ‫חלל התוחם אמת חיה‪ .‬הציור שהיא יוצרת כפעולה‬ ‫וכמהות‪ ,‬מפענח את הקנבס כטריטוריה המכילה סצינות‬ ‫אקספרסיביות ודחוסות בהתהוות‪.‬‬

‫הקהלים‪/‬המון המתגודדים‪ ,‬הכלואים בתוך ציוריה של‬ ‫הילה‪ ,‬מהווים חלק ממסה צפופה‪ .‬הם מזוהים כדימויים‬ ‫פיגורטיביים אך מצויים בהשתנות דינאמית‪ ,‬מתמוססים‬ ‫זה לתוך זה ונעלמים‪ ,‬עד שהופכים לאידאה‪.‬‬

‫נבו רואה בציור מעשה של בריאה אשר מארגן את החומר‬ ‫מתוך היעדרו‪ .‬מתוך החורים השחורים המונחים על הבד‬ ‫נגזרים מופעי האור‪ .‬מתוך החור הריק‪-‬מלא נבנה חלל‪,‬‬ ‫ובו חלקיקים חוברים יחד לצורות ולגופים‪.‬‬

‫נבו‪ ,‬שגדלה על ברכי האמנות הקלאסית‪ ,‬קושרת את‬ ‫החומר הציורי גם לעולמות רנסנסיים ובארוקיים‪ ,‬על‬ ‫היבטיהם הריאליסטיים והסוריאליסטיים‪ .‬עולמות אלה‬ ‫נתפסים בעיניה כמתודות רלוונטיות של בריאה‪.‬‬ ‫נולדה בישראל‪ ,1977 ,‬חיה ויוצרת בחיפה‬

‫דפנה גרוסמן – מגזרות חיים ‪ /‬פברואר ‪2011‬‬ ‫גוף עבודתה של גרוסמן‪ ,‬המתכתב עם מסורת הצילום‬ ‫האנלוגי דרך פעולת הצילום ומגולם בחלל דרך קונטקסט‬ ‫מילוני המוכר לצלמים (קונטקט‪ ,‬סטריפ‪ ,‬רצף תנועה‪,‬‬ ‫הקפאה)‪ ,‬מתאר דמויות מושחרות וחסרות זהות בתוך‬ ‫חללים פנימיים על רקע טקסטורות אורבניות ונופים‬ ‫אפרוריים‪.‬‬ ‫רוב התצלומים צולמו בברלין‪ ,‬במקומות שגרוסמן‬ ‫פוקדת אותם באופן תדיר‪ ,‬ובהם היא מביימת את‬ ‫הדמויות שבחרה מראש‪ .‬על שולחן עבודתה בבית היא‬ ‫מותירה את הנופים ביופיים הפשוט‪ ,‬אך מרוקנת את‬ ‫פרטי הדמויות באמצעות מניפולציה דיגיטלית והופכת‬ ‫אותן לסילואטות‪.‬‬

‫הדמויות שהיא בוחרת להשחיר ולרוקן היא בוחנת‬ ‫מרחבים אנושיים ומנסה לבנות הקשרים בין שפת הגוף‬ ‫לתנועה הפנימית של הנפש‪.‬‬ ‫בפסאדה הקדמית של יצירתה הנוכחית פורשת דפנה‬ ‫משפטים ויזואליים ובונה רצפים של תנועה המתייחסים‬ ‫למרחב ולזמן‪ .‬ברבדים האחוריים של עבודתה הצילומית‬ ‫היא נוגעת דרך ייצוגים של דמויות ביחסים של קרבה‬ ‫וריחוק בין בני אדם בזוגיות‪ ,‬בהורות‪ ,‬בקשר של אדם‬ ‫למקום וביחסיו של אדם עם עצמו‪.‬‬ ‫נולדה בישראל‪ ,1978 ,‬חיה ויוצרת בברלין‬


‫‪11‬‬

‫מיכל לוי – פרפר בית ‪ /‬מרס ‪2011‬‬ ‫תצלומיה של מיכל לוי עוסקים בנשיות מודעת המגיבה‬ ‫לטרנדים מגדריים ומשקפת מבט אישי‪ .‬בתערוכת היחיד‬ ‫הראשונה שלה משרטטת מיכל הרהור ריאליסטי ‪-‬‬ ‫רומנטי וחושני ‪ -‬על חיים של אישה צעירה שעולמה‬ ‫מלא ורגשי‪ ,‬אך גם מתקיים על קו התפר בין קודש‬ ‫לחול בסביבת המרחב הפרטי‪ .‬עבודותיה מתחככות זו‬ ‫בזו ומייצרות מפגשים של טבעי ומלאכותי‪ ,‬יפה וכואב‪,‬‬ ‫פורח וקומל‪ ,‬זול ויקר‪ ,‬דרמה על לא דבר‪.‬‬ ‫שם התערוכה‪ ,‬המתכתב גם עם המונח "עקרת בית"‬ ‫ומרמז על אילוף וביות‪ ,‬מזכיר את אזורי החופש‬ ‫והמחיה הנמצאים במרחב הביתי המוגן‪ ,‬שם מצולמים‬ ‫כל תצלומיה של מיכל‪ .‬הטריטוריות הביתיות שהיא‬ ‫חוקרת מצומצמות לכדי ארון בגדים‪ ,‬ספת טלוויזיה‪,‬‬

‫שידת תמרוקים ושולחן מטבח‪ .‬דימוי הפרח המופיע‬ ‫בכל אזורי התערוכה מגשים את עצמו כאובייקט קישוטי‪,‬‬ ‫כפנטזיה רומנטית‪ ,‬כבשלות נשית וכהבטחה אפשרית‬ ‫לגילום מושלם‪.‬‬ ‫כמי שעסקה קודם לכן בהצגת הגברי שבתוכה‪,‬‬ ‫מנסחת מיכל את הצד האחר של זהותה‪ .‬בנינוחות‬ ‫מפונקת ובקשיחות של שחקנית מערבונים בתסריט‬ ‫המדמה תכנית ריאליטי‪ ,‬היא מציגה שאלות על אודות‬ ‫"כוח לחימה" ונשקים נשיים הטמונים בסוודר מתוק‬ ‫מכופתר ובשפתון לחות‪ ,‬בחרב פלסטיק נפולה ובגופיית‬ ‫פועלים ישנה‪.‬‬ ‫נולדה בישראל‪ ,1983 ,‬חיה ויוצרת בתל אביב‬

‫ליאת אלבלינג ‪ -‬חלקים ‪ /‬אפריל ‪2011‬‬ ‫בתהליך עבודתה מצלמת ליאת אלבלינג חומרים מתוך‬ ‫הסביבה האורבנית והמציאות היומיומית‪ .‬לאחר מכן‬ ‫היא מזקקת ומארגנת אותם מחדש‪ ,‬וכך יוצרת בבואות‬ ‫ודימויים המתרחשים במרחב חדש ובזמן אחר‪.‬‬ ‫עבודותיה של ליאת ממושמעות‪ ,‬ממורקות ומבריקות‪,‬‬ ‫עונות לחוקי הפרספקטיבה והסימטריה‪ .‬הן מפתות את‬ ‫הצופה ביופיין ומבקשות את מבטו‪ .‬עם זאת הן אינן‬ ‫מניחות לו להיכנס פנימה אל תוך קרביהן‪ .‬בכל תצלום‬ ‫קיים אובייקט המכיל מסמנים מן המציאות המוכרת‬ ‫ומעורר שאלות על אודות גבולות ממשיים ומופשטים‪:‬‬

‫השער המוזהב התלוי באוויר ‪ -‬מחובר לשום מקום או‬ ‫לכל מקום‪ ,‬הדיוקן העצמי קפוא כקרח ‪ -‬מבשר על‬ ‫עבר מפואר או אולי על עתיד אפשרי‪ ,‬וה"מצלמה"‬ ‫ אוטונומית ועינה האחת מנצנצת‪ .‬לצד התצלומים‬‫בתערוכה מוצגים אלמנטים פיסוליים המתכתבים עם‬ ‫המדיום הצילומי ומשתמשים בפרקטיקות של צילום‬ ‫ואופני הייצוג שלו‪.‬‬ ‫דרך עבודותיה עוסקת ליאת בשאלות של דקורציה‬ ‫וטעם‪ ,‬במטענים תרבותיים‪ ,‬בתפיסות חזותיות נרכשות‬ ‫של ראייה מרחבית‪ ,‬ובטקסטורות חלופיות לעולם ממשי‪.‬‬ ‫נולדה בישראל‪ ,1980 ,‬חיה ויוצרת בתל אביב‬


‫‪12‬‬

‫מישל פלטניק ‪ -‬בין פרשנות להבניה ‪ /‬מאי ‪2011‬‬ ‫בתהליך עבודתו המרובד מייצר מישל פלטניק פרשנות‬ ‫חדשה לציורים של המלך צ'ארלס השני‪ ,‬בן המאה ה‪17-‬‬ ‫והמלכה ויקטוריה‪ ,‬בת המאה ה‪ .19-‬את הציור שצייר הוא‬ ‫הופך לתפאורה‪ ,‬מושיב בתוכה מודל עירום‪ ,‬מצייר על גופו‬ ‫ומשחזר את החוויה התלת‪-‬ממדית של דמויות המלכים‬ ‫הישובות לפני הצייר המלכותי‪.‬‬

‫גוף עבודתו של פלטניק נע בין מרחבי השפה החזותית‪.‬‬ ‫כל איבר בעבודה מכיל בתוך הגנום שלו את הזיכרון‬ ‫של העבודה השלמה‪ .‬פעולת הצילום הסופית המוצגת‬ ‫בתערוכה משטיחה ומקבעת את הדימוי המורכב כהבניה‬ ‫חדשה שעברה טרנספורמציה בין זמנים‪ ,‬מרחבים‬ ‫ומדיומים‪.‬‬

‫ה"החייאה" של בני המלוכה הבריטית‪ ,‬שחיו בהפרש‬ ‫של ‪ 200‬שנים‪ ,‬והמפגש שלהם עם הצופה מזמינים שיח‬ ‫מורכב על אודות נפש האדם‪ ,‬גופו ותולדותיו בזמן‪ .‬שירו‬ ‫של אברהם חלפי המוצג בחלל מנכיח את מיקומו של‬ ‫הצופה ביחס לעבודה‪.‬‬

‫מישל פלטניק מזמין קריאה רב‪-‬שכבתית לתפקידו‬ ‫כאמן‪ .‬הוא ההוגה‪ ,‬המפיק‪ ,‬צייר התפאורה‪ ,‬החוקר‪ ,‬הבמאי‬ ‫וגם המדען‪-‬האלכימאי‪ :‬זה שמחיה מחדש את הסצנה‬ ‫ההיסטורית‪.‬‬ ‫נולד בצרפת‪ ,1970 ,‬חי ויוצר בתל אביב‬

‫יעל‪ ‬שחר ‪ / wanna play? -‬יוני ‪2011‬‬ ‫יעל שחר מציגה תערוכת יחיד המפגישה תצלומים‬ ‫ישירים‪ ,‬מעובדים ומבוימים שצולמו בעשור האחרון‪.‬‬ ‫במבטה הצילומי על החיים היא מאתרת סצינות‬ ‫תיאטרליות ומייצרת בתוכן הסטה‪ ,‬כך שהגבול בין‬ ‫המקום המתעד לבין המקום המביים מתערער לרגע‪.‬‬ ‫יעל מתקרבת אל מצולמיה עד כדי חיכוך‪ ,‬פולשת אל תוך‬ ‫מרחבי האינטימיות שלהם‪ ,‬ומזמינה אותם בגלוי או בסתר‬ ‫לשחק מול המצלמה‪ .‬ההזמנה למשחק אינה תמימה‪,‬‬ ‫ומאפשרת לצלמת ולמצולמים לבחון מחדש לפתוח‬

‫דלתות‪ ,‬להשיל קליפות‪ ,‬להחליף זהויות ותפקידים ולקיים‬ ‫דיאלוג צבעוני ופתוח‪.‬‬ ‫התערוכה המנסחת חיבורים בהקשרים של ייצוגי גוף‪,‬‬ ‫פעולה וזמן‪ ,‬היא גם מחקר אוטוביוגרפי העובר דרך‬ ‫תחנות בדרכה ובחייה של הצלמת‪ .‬בין הנשים המצולמות‪:‬‬ ‫דסה ומליסה‪ ,‬לכל אחת מהן ייצוג צעיר וייצוג בוגר‪,‬‬ ‫כבבואה לדמותה של הצלמת‪.‬‬ ‫נולדה בישראל‪ ,1974 ,‬חיה ויוצרת במכמורת‬


‫‪13‬‬

‫ליאור וילנצ'יק – ‪ / Gardening‬יולי ‪2011‬‬ ‫ליאור וילנציק מציגה מיצב קיר הבנוי מסדרות של‬ ‫עבודות פלסטיות במדיומים שונים‪ ,‬ביניהן רישומי עט‬ ‫על נייר‪ ,‬הדפסות דיגיטליות בחיתוך צורני‪ ,‬וציורי שמן‬ ‫על דיקט ובד בגדלים משתנים‪.‬‬ ‫עבודתה של ליאור מעלה שאלות של ייצוג ואותנטיות‬ ‫ועוסקת בחיבורים של דימויים דקורטיביים יד שנייה‬ ‫ושלישית‪ ,‬בחיתוכים של ייצוגים רב‪-‬תרבותיים ובין‪-‬‬ ‫דוריים וברפרנטים לניו‪-‬אייג'‪ ,‬לתרבות הרטרו ולמודרניזם‪.‬‬ ‫האמנית המתחקה אחר הפאנג‪-‬שווי‪" ,‬הנוסחה הנכונה"‬ ‫להשמת מושגים של חומר ורוח במרחב נתון‪ ,‬מעמתת‬ ‫דקורציה עם עיצוב פנים ואמנות‪ ,‬ומחפשת את הגבולות‬ ‫הדיסהרמוניים ואת המינון הראוי בין דימוי מקומי ללא‬

‫מקומי‪ ,‬ובין תרבות הנחשבת בזויה ונמוכה לנראּות‬ ‫מלומדת ואלגנטית‪.‬‬ ‫חלקי הדקורציה בעבודתה של ליאור מייצרים גם הם‬ ‫משפט דקורטיבי חדש ושלם‪ ,‬אך כזה המבקש להפעיל‬ ‫עליו כללים אחרים של מבט‪ .‬היחס הנכון בין צבעים‬ ‫וצורות‪ ,‬בין טעם טוב לטעם רע‪ ,‬בין אסתטיקה של‬ ‫נהנתנות ליופיו של הטבעי‪ ,‬כל אלה מכוונים את מבטו‬ ‫של הצופה אל הדיאלוג התרבותי הטעון המתקיים בין‬ ‫האמנות לחיים‪.‬‬ ‫נולדה בישראל‪ ,1983 ,‬חיה ויוצרת בברלין‬

‫נסרין אבו בכר ‪ / On This Earth What Makes Life Worth Living -‬אוגוסט ‪2011‬‬ ‫נסרין אבו בכר היא אמנית שעוסקת בדרכה בחומרים‬ ‫טעונים ובנושאים בוערים הנמצאים על סדר היום‪:‬‬ ‫הסכסוך הפלסטיני‪-‬ישראלי ומעמד האישה הערבייה‬ ‫בארץ‪ .‬עשייתה נובעת מתוך זיקה משפחתית עמוקה‬ ‫ובחיבור לתרבות ולמסורת שהיא מגיעה ממנה‪ .‬הסטודיו‬ ‫שלה ממוקם בתוך המחסן המשפחתי בכפר זלפה‪ ,‬ועמוס‬ ‫בחפצים ביתיים ובחומרים תעשייתיים המשפיעים על‬ ‫עבודתה‪ .‬היא מציירת בצבעים של אביה – סובחי אבו‬ ‫בכר‪ ,‬סייד ובעל מקצוע ‪ -‬על גבי בד ערבי פשוט ורפוי‬ ‫מתוך רצון לעסוק בחומרים זמינים מן החיים ובאמנות‬ ‫ישירה ללא תיווך של ייצוג‪.‬‬ ‫את דימוי האישה שהיא חוקרת בעבודתה ומציגה תמיד‬ ‫בקונטקסט פוליטי‪-‬חברתי‪ ,‬היא מחברת לחומרים‬ ‫שונים‪ .‬בין השאר היא מטביעה אותו בתוך לוח בטון‪,‬‬ ‫ובדרך זו מביעה את עמדתה כי האזכור לגדר ההפרדה‬ ‫הוא בלתי נמנע‪ .‬בעבודותיה של נסרין אפשר למצוא‬

‫שימוש בחפצים מקומיים ובסמנים תרבותיים כמו בד‬ ‫ערבי (שממנו תופרות ערביות קשישות תכריכים)‪ ,‬וילון‬ ‫סינטטי (שיצא מן האופנה אך זכור לה מילדותה‪ ,‬תלוי‬ ‫מעל חלון בבית שטוף שמש) וקערות אמייל חגיגיות‪,‬‬ ‫מאוירות בפרחים ובציפורים‪.‬‬ ‫בתערוכת היחיד הראשונה שלה מעלה נסרין שאלות‬ ‫וקונפליקטים לגבי פנים וחוץ‪ ,‬הסתרה וחשיפה‪ ,‬גבריות‬ ‫ונשיות‪ ,‬ומחברת בין כבוד ומסורת לחוכמת רחוב‪ .‬את‬ ‫הרעיונות שלה היא מגלמת בעיקר דרך חומרים "נמוכים"‬ ‫וזמינים‪ :‬הטבע מצויר על מגשי מזון שמודבקים על פני‬ ‫משטחי בטון‪ ,‬תחרה שקופה נוצצת מתוחה על גבי גלגל‬ ‫של טרקטורון שטח‪ ,‬צמה שחורה משתלשלת ִמפגוש‬ ‫של מכונית סובארו‪ ,‬וכיסוי הראש המוסלמי יוצא מתוך‬ ‫גלגלי העיניים של גולגולת בקר‪.‬‬ ‫נולדה בישראל‪ ,1977 ,‬חיה ויוצרת בכפר זלפה‬


‫‪14‬‬

‫דן אלון ‪ -‬נחזור אלייך בהקדם ‪ /‬ינואר ‪ 2012‬‬ ‫בתערוכתו מציג דן אלון רישומים‪ ,‬ציורים וגובלן שנעשו‬ ‫בשנים האחרונות‪ ,‬ומייצר ביניהם הקשרים עכשוויים‬ ‫בחלל‪ .‬בעבודותיו נוכחת אמביוולנטיות ביחס לנוסטלגיה‬ ‫ולמסורת תרבותית‪ .‬בין הדימויים בתערוכה אפשר למצוא‬ ‫דיוקן עצמי אקספרסיבי בטושים‪ ,‬כמה ציורים כתומים‪,‬‬ ‫רישום של היטלר וקופסת מרק‪.‬‬ ‫במרכז חלל התערוכה עומדת מכתבה ומעליה שולחן‬ ‫עגול הפוך‪ .‬על גבי השולחן ניצבת צנצנת המשקפת את‬ ‫העומדים מולה‪ ,‬ובתוכה פרחים מפלסטיק‪ .‬לצד הצנצנת‬ ‫מונח פתק בכתב יד‪ ,‬ורשומות בו המלצות והוראות‬ ‫התנהגות‪ .‬אוסף הפרטים המתכתב עם סיפורה המרובד‬ ‫של "עליסה בארץ הפלאות" מקבל הסטה קומית עקב‬

‫העובדה שליד השולחן אין כיסא‪ ,‬אך בציורים על גבי‬ ‫הקיר יושבים אנשים‪.‬‬ ‫התערוכה‪ ,‬שעשויה להיראות מחויכת‪ ,‬נושאת על כתפיה‬ ‫משקל תרבותי‪ ,‬אסתטי‪ ,‬העוסק גם בטעם טוב ובטעם‬ ‫רע‪ ,‬במקורות ההשראה של אמן ובשאלות עקרוניות על‬ ‫המדיום הציורי‪ .‬האקט של "הוצאת חפצים מתוך הציור"‬ ‫והכנסתם אל חלל התערוכה מעלה שאלות מי קדם למי‪,‬‬ ‫הביצה או התרנגולת‪ ,‬ומתי רהיט מפסיק להיות רהיט‬ ‫והופך ל‪.ready made-‬‬ ‫נולד בישראל‪ ,1982 ,‬חי ויוצר ברמת‪-‬גן‬

‫ליבי קסל ‪ -‬הנמל ‪ / 51‬ינואר ‪2012‬‬ ‫"הנמל ‪ "51‬הוא שם שמרמז על כתובת קונקרטית או על‬ ‫מקום שמתבצעת בו עגינה ופריקת סחורה‪ .‬במקום שכזה‬ ‫מכנסת ליבי קסל ייצוגים של עולמה אל תוך קופסאות‬ ‫צפייה קטנות ומוארות המונחות על מדפי עץ‪ .‬תצלומיה‬ ‫משרטטים מתווה לסיפור שנפגשים בו דמויות‪ ,‬פעולות‪,‬‬ ‫חומרים ומרחבים קטנים של פנים וחוץ באזורי ביוגרפיה‪.‬‬ ‫הדימויים ישירים‪ ,‬חסרי הדר‪ ,‬ומשדרים כנות חשופה‪.‬‬ ‫ההליכה בחלל מדימוי מואר אחד לאחר מייצרת פעולה‬ ‫דינאמית של ליקוט דימויים זוהרים המתלכדים לרצף‬ ‫סיפורי‪ .‬לצד המבט האינטימי הממוזער מקיים חלל‬ ‫התערוכה החשוך גם נוכחות אקסצנטרית של ארבעה‬ ‫תצלומים בשחור‪-‬לבן המודבקים לאורך הקירות‪ .‬החומר‬

‫הצילומי הופך לטפט מתקלף כשהוא פוגש את קו��ות‬ ‫התקרה ומפוגג את הקסם הראשוני הנחווה עם הכניסה‬ ‫אל חלל התערוכה‪.‬‬ ‫באחד מתצלומי הטפט מתועדת תזמורת המנגנת על‬ ‫במה בפני קהל‪ .‬תצלום אחר הוא צילום ‪ snapshot‬של זוג‬ ‫וכלב המודעים למצלמה המצלמת אותם‪ ,‬אך מסתירים‬ ‫את מבטם באופנים שונים‪ .‬בתצלום השלישי נראה מגבו‬ ‫גבר היושב אל מול שולחן עבודה עמוס מדפים‪ ,‬וברביעי‬ ‫מופיע דימוי עץ רחב צמרת שבתחתיתו פנים של אישה‪.‬‬ ‫נולדה בישראל‪ ,1982 ,‬חיה ויוצרת בחיפה‬


‫‪15‬‬

‫מארק יאשאייב ‪ -‬זיכרון דברים ‪ /‬ינואר ‪2012‬‬ ‫בתערוכת זו ממשיך מארק יאשאייב לעסוק בתא‬ ‫המשפחתי ובהגדרת זהותו האישית במרחב המוכר והטעון‪.‬‬ ‫דרך שכבות‪ ,‬מסכים ושיקופים‪ ,‬מנסח גוף עבודתו תמונת‬ ‫מצב מהורהרת‪ ,‬הנעה בין הביוגרפי‪-‬חברתי למבוים‪.‬‬ ‫כל תצלום בתערוכה מקיים יחסי גומלין עם תצלום אחר‬ ‫ומקרין עליו את עצמו‪ :‬הקיר המצולם מקבל נוכחות‬ ‫מהצל המוטל עליו‪ ,‬הגוף המשתקף במראה מנכיח את‬ ‫צידו המוסתר‪ .‬דמותו של הגבר הבוגר או האב מוצגת‬ ‫בתערוכה באמפתיה‪ .‬זאת הדמות הישנה‪ ,‬המכוסה‬ ‫בסדינים‪ ,‬הצופה בטלוויזיה‪ ,‬העומדת בחלון ופונה אל‬ ‫הריק‪ .‬לעומת פסיביות האב מיוצגת האם בתצלומים‬ ‫בודדים כדמות פעילה ומטפלת‪ .‬העולם שמתאר מארק‬ ‫מתרחש בתוך חלל דירה פנימי ודחוס‪ ,‬שהטבע נכנס אליו‬

‫באופנים שונים‪ .‬הדימויים הצמחיים והפרחוניים נקשרים‬ ‫לאסתטיקה מלאכותית ומבויתת ולטעם תרבותי‪ ,‬אך גם‬ ‫מסמנים שורשיות ומתייחסים למקומיות‪.‬‬ ‫בתצלומים שבתערוכה מופיע הטבע כזר פרחים באגרטל‪,‬‬ ‫כטפט פרחוני‪ ,‬כציפית של שמיכה וכפרח מקומי מיובש‪.‬‬ ‫הכלנית המיובשת בין דפי נייר‪ ,‬שהותירה שעתוק של עצמה‬ ‫בנייר שמנגד‪ ,‬מוצגת כאובייקט צילומי כמו קופסת האור‬ ‫המקרינה נגטיב של פנים‪ .‬שני אלה הם מושאים המבקשים‬ ‫להיחקר על ידי המבט כשיקוף של הדבר עצמו וכהיפוכו‬ ‫המושלם‪.‬‬ ‫נולד באזרבייג'אן‪ ,1981 ,‬חי ויוצר בירושלים‬

‫אלון כהן–ליפשיץ ‪ِ -‬با ْل َع ْكس בל‪-‬עכס להיפך ‪ /‬מרס ‪2012‬‬ ‫בתוך החלל המוזיאלי נטול התקרה‪ ,‬בונה אלון כהן‪-‬‬ ‫ליפשיץ מבנה עשוי קורות עץ ופח גלי‪ .‬תפיסת המבנה‬ ‫הארעי מסיטה את המבט אל חומריותו‪ ,‬אל פשטותו‪ ,‬אל‬ ‫גבולותיו‪ ,‬אל החיבור שלו למקום‪ .‬מבנים כאלה מוכרים‬ ‫לנו בנוף המקומי‪ .‬הם מצויים בשוליים‪ ,‬במאחזים‪ ,‬באזורי‬ ‫קו תפר‪ .‬אפשר לבנותם במהירות ולהורסם בזריזות רבה‬ ‫יותר‪ .‬בהווייתם הם צנועים וחמקמקים‪ ,‬ועם זאת נוכחים‬ ‫מאוד בגסותם‪.‬‬ ‫הכניסה אל תוך חלל התערוכה מדמה את היציאה מתוכו‪.‬‬ ‫תחושת הכלום במפגש הראשוני הופכת לבעלת תוקף‬ ‫ומנכיחה את גופו של הצופה ומודעותו‪ .‬בתוך החלל מבנה‬ ‫קטן המפיץ אורו החוצה‪ .‬המבנה אינו כולא דבר זולת‬ ‫עצמו‪ .‬כמסמן פעולה אמנותית זמנית בתוך המוזיאון‬

‫דובר המבנה את ארעיותו על כל פניה‪ .‬הוא אינו ייצוגי‪,‬‬ ‫הוא אינו מושלם‪ ,‬הוא אמיתי והוא גם פיקציה של מרחב‬ ‫וזמן‪ .‬ההליכה לתוכו היא גם החזרה ממנו‪.‬‬ ‫אלון כהן‪-‬ליפשיץ מנסח חלל עם מודעות חברתית‬ ‫ופוליטית שאינו מעלים את החוויה הפרטית של הצופה‪.‬‬ ‫הוא עוסק ביחסים של הפכים ובשירת הפח והעשבים‪.‬‬ ‫תערוכתו קשורה לאדמה אבל אין לה שורשים או מעגן‬ ‫(לצורך העניין ‪ -‬סטודיו האמן)‪ ,‬ולאחר שייהרס המבנה‬ ‫שמוקם בחלל חומריו עשויים לנדוד ולהיות מוקמים‬ ‫על אדמה אחרת‪.‬‬ ‫נולד בישראל‪ ,1968 ,‬חי ויוצר בירושלים‬


‫‪16‬‬

‫רפי בלבירסקי ‪ -‬הדייר ‪ /‬מרס ‪2012‬‬ ‫חלל התערוכה של רפי בלבירסקי מאכלס ציורי שמן‬ ‫והקרנות וידאו וסאונד שחוברים למופע אורקולי‪ .‬המופע‬ ‫מוקלט ב"לייב" בזמן הקמת התערוכה‪.‬‬ ‫הסינתזה שמייצר רפי בלבירסקי בין התודעות השונות‬ ‫המופיעות בחלל הופכת לישות היברידית המגלמת בתוך‬ ‫עצמה היתוך של זהויות משוכפלות‪ ,‬אובייקטים של‬ ‫ידע ומסמוס הגבול שבין פיקציה לניסיון חיים פרטי‬ ‫ולמציאות חברתית‪ .‬הדיאלוג בין מחברים ביוגרפיים‬ ‫והיסטוריים לבין המדומיין נע בתערוכה על מרחב הזמן‪,‬‬ ‫ונשען בין השאר על הקשרים השאולים משם התערוכה‪.‬‬

‫הדייר (כשם סרטו של רומן פולנסקי מ‪ )1976-‬הוא שם‬ ‫עצם‪ ,‬ובו בזמן גם דמות הנקשרת למקום מגורים‪ .‬השם‬ ‫מכיל את האינטראקציה עם הסביבה‪ ,‬ומתייחס לזהות‬ ‫חדשה כמו גם להגירה ולהעתקה ממקום למקום‪ .‬הדייר‬ ‫יכול להיות גם ישות רבת‪-‬פנים ולא יחידאית המסכמת‬ ‫סך של תודעות שונות ואחרות‪ .‬ישות זו המוקרנת בחלל‬ ‫מאפשרת לבחון דימויים תרבותיים המוכרים לנו‪ ,‬וגם‬ ‫לשגר אותנו אל רצף קיומי חדש המתרחש מחוצה לנו‪.‬‬ ‫נולד בישראל‪ ,1964 ,‬חי ויוצר בתל אביב‬

‫שראון פז וצביקה מרקפלד ‪ -‬שימוש לרעה ‪ /‬מרס ‪2012‬‬ ‫שראון פז וצביקה מרקפלד מתייחסים לחלל המוזיאלי‬ ‫כאל מרחב חי הפתוח לשינויים‪ .‬הם מציגים בו מהלכים‬ ‫עשויים‪ ,‬אך גם מארחים שיירים של פעולות עתידיות‪.‬‬ ‫הצופים בתערוכה יכולים לבחור אם להשתמש לרעה (או‬ ‫לטובה) בחפצים או באמצעים ליצירה מידית וגולמית‪ ,‬כל‬ ‫זאת על פי הנחיות ישירות וסמויות שהשאירו האמנים‬ ‫בחלל התערוכה ובמרחב הציבורי של המוזיאון‪.‬‬ ‫בפתיחת התערוכה קיימו שראון פז וצביקה מרקפלד‬ ‫את המיצג "הפרעת אכילה"‪ :‬הם הכינו כמה תופינים‬ ‫באמצעות כלי עבודה‪ ,‬וברוח התערוכה תועד המיצג‬ ‫כשיירים של עצמו אל תוך חלל התערוכה כמה ימים‬ ‫לאחר הפתיחה‪" .‬שימוש לרעה" הוא מיצב פעיל שבו‬ ‫האמנים "בוגדים" ברקע שלהם כמעצבים האמונים על‬ ‫תורת השימוש הפרקטי והאלגנטי בחפצים‪ .‬עבודתם‬ ‫מפגישה שני קצוות סותרים‪ :‬חלל מוזיאלי המייצג‬

‫לכאורה אמנות גבוהה ומחונכות מבחינה תרבותית‪,‬‬ ‫לעומת הזמנה ליצירה רגשית ומידית של אנשים עלומי‬ ‫שם המבקרים בתערוכה ועשויים לפעול בה‪.‬‬ ‫בעוד שבמעשה העיצובי היוצר הוא לא חלק מהיצירה‬ ‫אלא כלי בעצמו‪ ,‬ובעוד מעצבים קלאסיים לעתים‬ ‫עיצבו רק חלק מתוך השלם ולכן לא נדרשו להשתמש‬ ‫או להתנסות במוצר‪ ,‬בפועל אנחנו מתפלשים בגיגית‬ ‫השימוש של ההתנסויות שאנחנו יוצרים‪ ,‬וחוגגים את‬ ‫המשחק‪ ,‬הדמיון‪ ,‬הלכלוך‪ ,‬הרעש ועוד מיני הנאות‬ ‫שבחטא‪ .‬היוצר האמון על השפה החזותית עשוי להיתפס‬ ‫במערומיו בגלֹותו את אבני היסוד הגולמיות שבמרכולתו‪.‬‬ ‫לעברה"‪.‬‬ ‫עם זאת הופך הקהל בעל כורחו לשותף ֵ‬ ‫שראון פז נולד בישראל‪ ,1976 ,‬חי ויוצר בתל אביב‬ ‫צביקה מרקפלד נולד בישראל‪ ,1973 ,‬חי ויוצר בתל אביב‬


‫‪17‬‬

‫נמרוד גרשוני ‪ -‬האם_לכל_טקטיקה_יש_ריח ‪ /‬אפריל ‪2012‬‬ ‫נמרוד גרשוני מציג מיצב וידאו וסאונד הנערך בשידור ישיר‬ ‫באמצעות תוכנת מחשב‪ ,‬וצובר זמן תצוגה מרגע הפעלתו‪.‬‬ ‫התוכנה נבנתה בעבור המיצב ונוכחת בו כתרשים חי‪ ,‬והיא‬ ‫הופכת שישה סרטי קולנוע למחסן חומרים‪ ,‬שולפת מתוכם‬ ‫אינספור קטעים באופן אקראי וחד‪-‬פעמי‪ ,‬ומצמידה אותם‬ ‫לרצף מסונכרן‪ .‬העריכה החדשה מייצרת מציאות מזפזפת‬ ‫הקשרים בכל רגע נתון ובכל מרחב צפייה‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫ומצבור של‬ ‫רשימת סרטי הקולנוע המרכיבה את התפריט שממנו נערכת‬ ‫עבודת הווידאו‪" :‬לב פראי" של דיוויד לינץ' (‪" ,)1990‬יומני‬ ‫פרלוב"‪ ,‬יומן ‪ -‬פרק ‪ "4‬של דוד פרלוב (‪" ,)1982‬דוקטור‬ ‫סטריינג'לאב" של סטנלי קובריק (‪" ,)1964‬אלפאוויל" של‬ ‫ז'אן לוק גודאר ( ‪" ,)1965‬מונית לילה" של ג'ים ג'רמוש (‪,)1991‬‬ ‫"פלמנקו" של קרלוס סאורה (‪ .)1995‬מול רשימת סרטי המופת‬ ‫מאת במאים הנחשבים לפורצי דרך‪ ,‬מעוררת עבודתו של‬ ‫גרשוני תהייה בדבר תקפותה‪ .‬שאלת הניכוס ובחינת אופני ייצוג‬ ‫ומיתוסים תרבותיים כבר הוטמעה בבסיס כל דיון על אמנות‬ ‫עכשווית‪ .‬מעבודתו של גרשוני עולות שאלות חדשות‪ .‬העמדת‬ ‫הטכנולוגיה (התוכנה והחומרה) על גבי פודיום עצום שהופך‬ ‫לאובייקט נוכח בחלל ופעולת העריכה המשבשת את הסדר‬

‫המוכר של צפייה ליניארית רציפה‪ ,‬מעוררים את הסוגיה על‬ ‫אודות קיימות אינטרנטית פולשנית הממכרת גם את צרכניה‬ ‫המודעים‪ ,‬והופכת את זהותו של האמן לזהות מורכבת‪.‬‬ ‫עבודתו של גרשוני מתקיימת במרחב של אמנות אישית המסמנת‬ ‫את קו התפר שבין הפרעה וקשב לבין יצירה חזותית המודעת‬ ‫לעצמה וחושפת את אופני פעולתה מאחורי הקלעים‪ .‬העבודה‬ ‫המוצבת כמונומנט (על הקשריו ההיסטוריים‪-‬פוליטיים) בחלל‬ ‫מוזיאלי‪ ,‬מנכיחה את חומרי הגלם שלה ומערערת על עצמה דרך‬ ‫חשיפת אמצעי הייצור שלה‪.‬‬ ‫נמרוד אומר שעשייתו מתחילה מהמקום התיאורטי ומהחיבור‬ ‫המידי לתוכנה‪ .‬את חומרי הגלם הוא בורר בקפידה‪ ,‬אך באופן‬ ‫אינטואיטיבי המחובר לביוגרפיה הפרטית שלו‪ .‬הוא חש‬ ‫שהטכנולוגיה היא חלק ממנו‪ ,‬שהעבודה צמחה מתוך הזדהות‬ ‫עם הבמאים הנערצים עליו‪ ,‬אך גם מתוך ההכרה במציאות‬ ‫העכשווית המאפשרת לנוע לאורך הזמן ולרוחבו תוך שימוש‬ ‫בפלטפורמות רחבות של ייצוג‪.‬‬ ‫נולד בישראל‪ ,1982 ,‬חי ויוצר בתל אביב‬

‫אסף אלבוחר ‪ -‬כרוניקה אקראית ‪ /‬מאי ‪2012‬‬ ‫אסף אלבוחר עוסק בשנים האחרונות בפעולות מחושבות של לכידה‪,‬‬ ‫סריקה‪ ,‬איסוף ושימור חומרים‪ .‬פעולות אלה הובילו אותו ליצירת‬ ‫עבודות בודדות המקוטלגות בתוך ארכיון מינימליסטי ומובחן‪.‬‬ ‫בתערוכת היחיד הראשונה שלו מציב אלבוחר חלל מתוך‬ ‫ארכיון זה ובו תצלומים‪ ,‬אובייקטים‪ ,‬טקסטים וסאונד המצויים‬ ‫במצבי צבירה שונים‪ ,‬ויחד מסמנים הוויה נוכחת של התפרקות‬ ‫והיעלמות‪ .‬השאיפה ללכוד ולתאר דבר מה מרוח הזמן מוצגת‬ ‫בחלל כקיום מבוזר שבו כל משמעות היא יחסית‪ ,‬מוגבלת וזמנית‪.‬‬ ‫התערוכה מציעה התבוננות בפלחים מתוך שלם‪ ,‬ברעיונות‬ ‫שהפכו לדימויים‪ ,‬בדבר עצמו שממשיך להתכלות ובדימוי שלו‬ ‫שהוקפא‪ ,‬בחומרי די‪-‬אן‪-‬איי אנושיים ואורגניים ובסימנים זמניים‪.‬‬

‫המבט הנוכח בתערוכה על אופניו הביוגרפיים‪ ,‬הקונספטואליים‬ ‫והדוקומנטריים מאפשר גם בחינה שיטתית של אותם חומרי‬ ‫חיים המצויים במצבי ביניים וממשיכים להשתנות ולהתהוות‪.‬‬ ‫במרכז החלל נוכחים כמה טקסטים על גבי נייר של מפרט טכני‬ ‫כלשהו העשוי להצביע גם על תכנית או כוונה לקראת מהלך‪.‬‬ ‫חלקם מתייחסים לצילום‪ .‬באחד מהם דובר אסף את עמדתו‬ ‫לטבע הדברים‪" :‬מעניין שדווקא בזמן שהמקרר המוגן והמקורר‬ ‫היה אמור לעכב את התהליך‪ ,‬התפתח העובש במלואו ולמלוא‬ ‫יופיו‪ .‬הריקבון העמוק‪ ,‬זה שהתפשט וצמח מעל מעשה של כל‬ ‫טוב‪ ,‬מתפקד כמושא למחקר‪ ,‬לא ביולוגי אלא אנושי‪".‬‬ ‫נולד בישראל‪ ,1980 ,‬חי ויוצר בתל אביב‬


‫‪18‬‬

‫גלי גרינשפן ‪ -‬מלאכה וטיו�� ‪ /‬יוני ‪2012‬‬ ‫גלי גרינשפן מציגה בחלל פסל מודולרי מותאם מקום‪.‬‬ ‫עבודתה מגדירה חלל בתוך חלל‪ ,‬ומתייחסת לבניין‬ ‫ציבורי נטוש ברחוב הרכבת ‪ 52‬בתל אביב שחזיתו אטומה‬ ‫ושחורה‪ ,‬רגע לפני שיהפוך לנכס נדל"ן בלתי נגיש‪ .‬הבניין‬ ‫המלבני‪ ,‬המרוקן מכל תוכן של פעילות מסחרית‪ ,‬מכיל‬ ‫במצב הביניים שלו התרחשויות ועקבות אנושיים של‬ ‫דמויות נעלמות החיות בשולי החברה (הומלסים‪-‬דרי‬ ‫רחוב‪ ,‬נרקומנים ואמני גרפיטי)‪.‬‬ ‫בתהליך התחקותה אחר האמת הפנימית של הבניין‬ ‫עוקבת גלי אחר המתווה והמעטפת שלו‪ ,‬ובונה‬ ‫קונסטרוקציה תואמת תוך דיאלוג עם ההיסטוריה‬ ‫המקומית של הבניין‪ .‬בהמשך העבודה היא מתייחסת‬

‫אל חלליו הפנימיים‪ ,‬מנטרלת הפרעות (חוטי חשמל‬ ‫ומזגנים)‪ ,‬ומדמיינת אותו כמרחב פסיכולוגי וגם כחלל‬ ‫עבודה אישי‪.‬‬ ‫המפגש של הצופה עם פסל הבניין שבתוך חלל התצוגה‬ ‫הסגור מייצר תעתוע ‪ -‬ממבט הצופה על המקום למבט‬ ‫הנוכח במקום‪ .‬שלבי עבודתה דומים לאלה של בעלי‬ ‫מלאכה‪ .‬כמותם היא בונה‪ ,‬מטייחת ומרצפת‪ ,‬אך גם‬ ‫מייצרת בעמלנות אריחי קרמיקה זעירים ופרחי פורצלן‬ ‫מזוגגים המקיימים דיאלוג מבוית עם צמחים שוטים‬ ‫שפורצים מתוך המבנה הפיזי אל החוץ‪.‬‬ ‫נולדה בישראל‪ ,1979 ,‬חיה ויוצרת בתל אביב‬

‫טל ניסים – ‪ / DReAMEL‬יולי ‪2012‬‬ ‫טל ניסים מציג בחלל הקרנות וידאו העוסקות בקשר‬ ‫שבין נקודת מבט לבין הצילום כמדיום חזותי הנמצא‬ ‫על פרשת דרכים‪ .‬בעבודה ‪ DREAMEL‬המוקרנת בתוך תא‬ ‫אפל (קמרה אובסקורה) דמוי קולנוע נייד‪ ,‬מוחדר מקדח‬ ‫מסתובב אל תוך עדשה של מצלמת וידאו פועלת‪.‬‬ ‫פעולת המצלמה המתעדת את עצמה נקדחת‪ ,‬מפגישה‬ ‫את הצופה דרך נקודת מבטו עם שרשרת של השתקפויות‪:‬‬ ‫עם מרחב גופה הטכנולוגי של המצלמה הפועלת כלב‬ ‫פועם בלחץ‪ ,‬עם הקשרים תרבותיים הנעים בין עדשת‬ ‫הזכוכית לעדשה האנושית‪ ,‬עם האמן הקודח בעדשת‬ ‫מצלמתו המתבוננת בו בשעת פעולה‪ .‬הן החפירה אל‬ ‫מעבר לחומר והן הניסיון למצוא מבט חדש דרך הקידוח‬ ‫העקר והטורדני מייצרים סתירה והיפוך תפקידים‪ .‬הם‬ ‫מסיטים את השיח מן הצלם אל המנגנון הטכנולוגי‬ ‫המתווך את מבטו‪ ,‬ואל מערכת היחסים בין האמן לכלי‬ ‫היצירה‪ ,‬שיוצרת בסופו של דבר דימוי שבור ומתכלה‪.‬‬

‫פעולת הקדיחה‪ ,‬המתפרשת גם כפעולה אנרכיסטית‬ ‫המובילה להרס ולהשתקה‪ ,‬מבקשת אולי לקרוא תיגר‬ ‫גם על היחסים המורכבים והמתסכלים של צלם מול‬ ‫עולם המחפצן את המבט הצילומי לכדי סחורה העוברת‬ ‫לאטה ביד האמן הופכת‬ ‫מיד ליד‪ .‬העדשה המתנפצת ִ‬ ‫לעכורה‪ ,‬ודרכה נחווית המציאות‪.‬‬ ‫התערוכה מפגישה את הצופה עם שתי עבודות וידאו‬ ‫נוספות‪ .‬באמצעות ניסור של עדשת מצלמה במקביל לקו‬ ‫האופק שהיא מתעדת ובאמצעות עריכה של פריים בודד‬ ‫לכדי רצף הכולא בתוכו יממה‪ ,‬בוחן טל ניסים פעולות של‬ ‫שליטה באופני ייצוג של המבט‪ .‬בעוד בעבודה ‪DREAMEL‬‬ ‫נוכח הסאונד כפעולה פרשנית של הכנר אסף מעוז‪,‬‬ ‫בשתי העבודות הנוספות מושתק הסאונד ונרמז דרך‬ ‫הדימוי החזותי‪.‬‬ ‫נולד בישראל‪ ,1980 ,‬חי ויוצר בתל אביב‬


‫‪19‬‬

‫יוסי דותן ‪ -‬חלומות יוסף ‪ /‬אוגוסט ‪2012‬‬ ‫יוסי דותן הוא יוצר ופותר חלומות‪ .‬עבודותיו מייצרות‬ ‫זיקה בין שני העיסוקים שלו‪ ,‬נעות בין המודע ללא‪-‬מודע‪,‬‬ ‫ועשויות בדרך המחקה את דרכו של החלום להיווצר‪.‬‬ ‫דותן גוזר ומנכס דימויים מתוך מגזינים‪ ,‬מתוך חוברות‬ ‫ומאלבומי תמונות משומשים‪ ,‬ומחבר אותם לקולאז'‬ ‫בשחור‪-‬לבן‪ .‬הקולאז' הבנוי מסצנה מרכזית ומדימויים‬ ‫של ריבועי צבע‪ ,‬ממעברי אור ומטקסטורה‪ ,‬מייצר ִמחבר‬ ‫הלוכד בתוכו נקודות ציון במרחב הזמן‪ :‬מודל עירום‬ ‫בכיתת רישום‪ ,‬דימוי ארכיטיפי של דארווין‪ ,‬מלחמות‬ ‫ואסונות טבע‪ ,‬משחקי ילדים‪.‬‬

‫במרחב המתקיים בין חלימה לתודעה ערה לבין זיכרון‬ ‫פרטי לקולקטיבי‪ ,‬צפים בחלל התערוכה פניו של גבר‪.‬‬ ‫הדיוקן המונפש בווידאו מדמה את דמותו של האורקל‬ ‫אשר חי בתודעה התרבותית שלנו (עליסה בארץ‬ ‫הפלאות‪ ,‬הקוסם מארץ עוץ‪ ,‬מטריקס) כדמות מרחפת‬ ‫ומסתורית‪ ,‬בעלת קול ונטולת גוף‪ ,‬אשר ניחנה ביכולת‬ ‫חיזוי וקריאה בגורל‪ .‬דמותו המרחפת של האמן‪ ,‬שאת‬ ‫קולה אפשר לשמוע באוזניות‪ ,‬מתווכת בין עולמות לבין‬ ‫חומרים המוצגים בתערוכה באמצעות קודים ומספרים‪.‬‬ ‫נולד בישראל‪ ,1965 ,‬חי ויוצר במצפה רמון‬

‫ניר דבוראי ‪ -‬שלושת סימני הקיום ‪ -‬אנאטמן* ‪ /‬ספטמבר ‪2012‬‬ ‫ניר דבוראי בוחן את עצמו‪ ,‬את גופו‪ ,‬את הסביבה‬ ‫הקרובה ואת השפה האמנותית שהוא מפתח‪ .‬כשהוא‬ ‫חוקר תהליכי עבודה מסורתיים בחדר החושך שעיקרם‬ ‫תצלומים ללא מצלמה‪ ,‬וכשהוא מצלם צילומי לילה של‬ ‫אובייקטים נשכחים שהוא מבודד באמצעות שימוש‬ ‫בפלאש‪ ,‬נראה כי הוא בוחר לפעול בחסות החשכה‪.‬‬

‫הגוף האורגניים לצומח‪ .‬דימויי הגוף שמציג דבוראי‬ ‫מפורקים ומתמוססים ככתמי רורשאך‪ ,‬מוצגים בחלקם‬ ‫כתשליל (נגטיב)‪ ,‬ומתייחסים למרחב של צילום אנלוגי‪.‬‬ ‫הם צרובים על הנייר והופכים את טריטוריית הגוף לזירה‬ ‫מופשטת של כתמים‪ ,‬של פתחים ושל שקיפויות‪ ,‬חלקם‬ ‫קשורים למופעי הגוף השונים וניתנים לזיהוי מגדרי‪.‬‬

‫בתהליך עבודתו הופך ניר את גופו לחומר רגיש לאור‪.‬‬ ‫הוא נמרח בכימיקלים לפיתוח‪ ,‬ומטביע את עצמו על גבי‬ ‫נייר הצילום שנחשף קודם לכן לאור‪ .‬נייר הצילום שנחתך‬ ‫ידנית במעבדה החשוכה מקבל את הדימוי הפוזטיבי‬ ‫של גופו ומכיל את המידע הפיזיולוגי‪ ,‬את גבולות הגוף‪,‬‬ ‫את איבריו ואת מרקמיו‪ .‬במקביל להעתקת הגוף על‬ ‫נייר הצילום הוא מייצר הטבעות פוזיטיביות יחידניות‬ ‫של עלים וצמחים מקומיים‪ ,‬ומייצר חיבורים בין חומרי‬

‫שלושת סימני הקיום‪ :‬סבל‪ ,‬ארעיות והיעדר האני‬ ‫(אנאטמן בסנסקריט) הם מושגים העומדים בבסיס תורת‬ ‫הבודהיזם‪ ,‬ומשמשים את ניר להביע עמדה באשר למסעו‬ ‫בעולם‪ .‬עבודותיו מעתיקות את הגוף הפיזי ומפרשות‬ ‫אותו כנוכחות משתנה ‪ -‬נשית וזכרית‪.‬‬ ‫* אנאטמן היא התערוכה הראשונה מתוך טרילוגיה‪.‬‬

‫נולד בישראל‪ ,1978 ,‬חי ויוצר בחיפה‬


‫‪20‬‬

‫אילנה גל ‪ -‬מקומית ‪ /‬אוקטובר ‪2012‬‬ ‫תערוכתה של אילנה גל עוסקת בדיוקן עצמי‪ ,‬באופני ייצוג דרך הפנים‪,‬‬ ‫ובמסכה כאובייקט הסתרה אך גם כדימוי חושף עוצמה‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫במקורות טקסיים‬ ‫הציורים האקספרסיביים והצבעוניים שמציירת גל מכילים דמויות נוגות‬ ‫ומכמירות לב‪ ,‬טבע סוער‪ ,‬חיות‪ ,‬סימנים וסמלים‪ .‬האובייקטים השימושיים‬ ‫והפולחניים שהובאו על ידי רוכלים אל סף ביתה באפריקה בשנות ילדותה‬ ‫צפו בתודעתה בעקבות ציור שצייר בנה בגן‪ .‬הציור ההוא העלה תכנים‬ ‫שנכנסו אל ציוריה והפכו אותם לאיקונוגרפיה חזותית הקשורה לביוגרפיה‬ ‫שלה ולשאלות ציוריות שבהן עסקה‪.‬‬ ‫הקרבה של אילנה גל לאמנות שנוצרת שלא למען האמנות אלא לצורכי‬ ‫פולחן מתוך המסורת האפריקנית השבטית מאפשרת להתבונן בעבודתה‬ ‫גם בהקשרים של תפיסת עולם ומרחב תרבותי‪ ,‬שכן פשטות החיים‬ ‫באפריקה‪ ,‬הטבע הפראי והחיות שבו הולידו ודאי סיפורים בדמיונה של‬ ‫אילנה הילדה‪ .‬אמנם החוץ היה רחוק מדלת ביתה‪ ,‬אבל חדר לתודעתה‬ ‫ופרץ דרך ציוריה הראשונים בסימנים צורניים ובאסתטיקה צבעונית‪,‬‬

‫ובציוריה המאוחרים בחתירה תחת החומר הציורי‪ ,‬בשכבות צבע ובתכנים‬ ‫סיפוריים‪.‬‬ ‫באחת העבודות בתערוכה מצוירת ילדה ללא פנים‪ ,‬אוחזת בקערת מים‪.‬‬ ‫בסמוך לה מצוירת חיית בר‪ .‬נוכחותה של הילדה בעלת הכנפיים בציור‬ ‫הפרונטלי המדמה הצגה מצטרפת לנוכחותן של נשים נוספות עוטות‬ ‫מסכות ומקושטות‪ ,‬בוהות בצופה במבט קרוע‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫שם התערוכה מבקש להתייחס לזהות ולמקום‪ .‬עם זאת נמצא השם‬ ‫באוויר‪ ,‬שכן מהו המקומי בשביל אילנה? החיים כאן‪ ,‬בגבעת ניל"י‬ ‫המרוחקת מן המרכז? החיים באפריקה? ואולי המקומיות נטולת זמן‬ ‫ונקשרת לזיכרון של חיים אחרים‪.‬‬ ‫נולדה בישראל‪ ,1968 ,‬חיה ויוצרת בגבעת ניל"י‬

‫רויטל לסיק ‪ -‬פני תהום ‪ /‬נובמבר ‪2012‬‬ ‫בתערוכתה מתפוגג "המרחק התקין" בין האישה לחיה‪ ,‬ובמפגש בין‬ ‫מוסרים גבולות ונוצרות הכלאות המחברות את טיבה‬ ‫המתורבת לפראי ָ‬ ‫הנשי של דמות האישה לטבעה הפראי‪ .‬אין מדובר בציור פנטסטי של‬ ‫נשים שחברו לשפריריות והפכו ליצורים מכונפים יפהפיים‪ ,‬אלא בחיבורים‬ ‫דיסהרמוניים המצויים בשלבי אבולוציה והטמעה שונים‪.‬‬ ‫רויטל לסיק‪ ,‬המציירת תוך התבוננות במראה‪ ,‬מחפשת את הנשים האחרות‬ ‫בתוך פניה ובתוך נפשה‪ .‬הדמויות הרבות שהיא מוצאת לצייר הן הנשים‬ ‫הביוגרפיות‪ ,‬הנשים הפנטסטיות ונשים זרות שהיא אינה מכירה‪" .‬חלק‬ ‫מהדמויות המצוירות מקבלות תוקף לאחר שהשיבו אלי מבט‪ ,‬ובכך הן‬ ‫מסכות‬ ‫הופכות להיות שלוחה שלי"‪ .‬את כולן היא משקפת דרך עצמה‪ ,‬וכמו ֵ‬ ‫משילה אותן מחוצה לה‪ ,‬ומקרינה את בבואתן על הקנבס‪ .‬משהו ממנה‬ ‫קיים בכל אחת מהן‪ ,‬אך כמה מהן כבר התרחקו ממנה‪ .‬החיות שבוחרת‬ ‫רויטל לצייר עשויות להיות חולות וקשישות‪ ,‬מהורהרות ומטורפות‪ ,‬וכמו‬ ‫הנשים הן חושפות צדדים ופנים השייכים לאזור דמדומים אפל וסודי‪ .‬דרך‬ ‫ההכלאה בין האישה לחיה צצות התכונות הפראיות בנפש הנשית‪ .‬האישה‬ ‫הפראית בציוריה של רויטל קשורה לבריאה‪ ,‬לטבע וליצרים‪ .‬מופע השיער‬ ‫ברוב העבודות מבקש לסמן את עצמו כדימוי מרכזי המקשר בין האנושי‬ ‫לפראי‪ .‬לעתים הוא נראה כמלבוש‪ ,‬לעתים הוא חלק פרוע מגופה של‬ ‫האישה‪ ,‬ובכמה עבודות הוא רק משיכת מכחול‪.‬‬

‫הדמויות שנוצרות הן רב‪-‬דוריות‪ ,‬בנות מעמדות שונים‪ .‬חלקן עדויות‬ ‫תכשיטים ומעוטרות בתחרה ובפרווה‪ ,‬ואחרות חסרות כול או חסרות‬ ‫סימני זיהוי‪ .‬כמה מהן מקולפות וחשופות עד נימי נפשן‪ ,‬אנושיות בצורה‬ ‫חייתית‪ ,‬ומחוברות לגוף ולאדמה‪ .‬אחרות קרות כקרחון נורבגי‪ ,‬ועל‪-‬אנושיות‬ ‫כיצור חללי‪ .‬עמדתה הציורית של רויטל לסיק מעלה שאלות מספר‪ :‬מהו‬ ‫המינון "הראוי" בין האנושי לחיה בבחינת ההקשר התרבותי‪ ,‬עד כמה חיה‬ ‫יש בתוך האישה (וכמה אישה יש בתוך החיה)‪ ,‬והאם יש קשר בין יצורי‬ ‫הכלאיים שמציירת רויטל לבנות כלאיים מיתולוגיות אחרות כדוגמת מדוזה‪,‬‬ ‫לילית ובת ים‪.‬‬ ‫בדיקת הגבולות בין החיה לאישה ובין אישה לאישה נוכחת גם בתהליך‬ ‫העבודה הבנוי משכבות צבע דקות ופריכות‪ .‬שימת הגבול הציורי‪ ,‬מסמוסו‬ ‫או הסרתו כפוף לדיאלוג עם האישיות המבצבצת על גבי הקנבס‪ ,‬ומאפשר‬ ‫לקרוא את פני השטח הציוריים גם כמפה רגשית מנטלית ופיזיונומית‪.‬‬

‫נולדה בישראל‪ ,1968 ,‬חיה ויוצרת בחיפה‬


‫‪21‬‬

‫מתן‪ ‬אשכנזי ‪ -‬העתקה רציפה ‪ /‬דצמבר ‪2012‬‬ ‫תצלומיו של‪ ‬מתן‪ ‬אשכנזי‪ ‬נעים בן תיאור של נידחות‬ ‫לבין פואטיקה מקומית‪ ,‬ומתרחשים במרחב לא פתור‪.‬‬ ‫המקומות שבהם מצלם אשכנזי במצלמה בפורמט גדול‬ ‫מזוהים כמרחבי נוף חצובים ומתורבתים ‪ -‬בעיר‪ ,‬בשדות‬ ‫ובדרכים‪ .‬מבטו של מתן מקפיא דגימות מהמציאות על‬ ‫משטחי צילום‪ ,‬מתאר דבר מה שגרתי‪ ,‬ובה בעת מטיל‬ ‫בו ספק דרך אלמנטים ממסכים והפרעות שחוזרות על‬ ‫עצמן באופנים שונים‪.‬‬ ‫תצלומיו אינם מעידים דווקא על המקום כמרחב‬ ‫דוקומנטרי או כקריאה ביקורתית על אסטרטגיות של‬ ‫בנייה וניכוס הטבע‪ .‬בתצלום אחד ‪ -‬מרחב נופי משתקף‬ ‫בתוך קיר ַשיִ ש המזוהה בדרך כלל כאובייקט זיכרון‪.‬‬

‫השיִ ש מקבל את הטקסטורה של‬ ‫הנוף הכלוא בתוך ַ‬ ‫האבן‪ ,‬והופך לפני שטח גרעיניים המדמים סרט צילום‬ ‫(פ ְילם)‪ .‬בתצלום לילה המצולם בחשיפה ארוכה נצפה‬ ‫ִ‬ ‫מקום שאינו מקום אלא עיקול בכביש הסובב את עצמו‬ ‫ומואר על ידי מקור אור נסתר‪ .‬באחד מזוג התצלומים‬ ‫המתפקדים כשאלה וכתשובה מרוקן הערפל פרטים‬ ‫וממלא אותו בכלום‪ .‬בכל אחת מעבודותיו של מתן‬ ‫מתרחשת פעולה סמויה של המבט הנקשרת להיגיון‬ ‫ולנהלים של חזרה לשגרה בתוך מציאות מורכבת‪ ,‬שבה‬ ‫הסביבה והנוף מוטמעים זה בזה‪.‬‬ ‫נולד בישראל‪ ,1986 ,‬חי ויוצר בגבעתיים‬


22


‫‪23‬‬

‫עבודות ‪> 2011‬‬


‫הילה נבו ‪ /‬חורין‬

‫‪24‬‬


25


‫דפנה גרוסמן ‪ /‬מגזרות חיים‬

‫‪26‬‬


27


‫מיכל לוי ‪ /‬פרפר בית‬

‫‪28‬‬


29


‫ליאת אלבלינג ‪ /‬חלקים‬

‫‪30‬‬


31


‫מישל פלטניק ‪ /‬בין פרשנות להבניה‬

‫‪32‬‬


33


34

WANNA PLAY ? / ‫יעל שחר‬


35


‫ליאור וילנצ'יק ‪/‬‬

‫‪GARDENING‬‬

‫‪36‬‬


37


38

On This Earth What Makes Life Worth Living

/ ‫בכר‬-‫נסרין אבו‬


39


40


‫‪41‬‬

‫עבודות ‪> 2012‬‬


‫מארק יאשאייב ‪ /‬זיכרון דברים‬

‫‪42‬‬


43


‫דן אלון ‪ /‬נחזור אלייך בהקדם‬

‫‪44‬‬


45


‫ליבי קסל ‪ /‬הנמל ‪51‬‬

‫‪46‬‬


47


‫אלון כהן – ליפשיץ ‪ِ /‬با ْل َع ْكس ‪ /‬בל‪-‬עכס להיפך‬

‫‪48‬‬


49


‫שראון פז וצביקה מרקפלד ‪ /‬שימוש לרעה‬

‫‪50‬‬


51


‫רפי בלבירסקי ‪ /‬הדייר‬

‫‪52‬‬


53


‫נמרוד גרשוני ‪ /‬האם_לכל_טקטיקה_יש_ריח‬

‫‪54‬‬


55


‫אסף אלבוחר ‪ /‬כרוניקה אקראית‬

‫‪56‬‬


57


‫גלי גרינשפן ‪ /‬מלאכה וטיוח‬

‫‪58‬‬


59


60

DREAMEL

/ ‫טל ניסים‬


61


‫יוסי דותן ‪ /‬חלומות יוסף‬

‫‪62‬‬


63


‫ניר דבוראי ‪ /‬שלושת סימני הקיום‪-‬אנאטמן‬

‫‪64‬‬


65


‫רויטל לסיק ‪ /‬פני תהום‬

‫‪66‬‬


67


‫אילנה גל ‪ /‬מקומית‬

‫‪68‬‬


69


‫מתן אשכנזי ‪ /‬העתקה רציפה‬

‫‪70‬‬


71


‫המוזיאון לאמנות ישראלית‪ ,‬רמת גן‬


קטלוג שישי ראשון אחרי 2013