יום שישי 30.11.2012ט”ז בכסלו תשע”ג
מול היערות
יום שישי 30.11.2012ט”ז בכסלו תשע”ג
15
חווקה פולמן־רבן נשלחה בזהות בדויה על ידי מרדכי אנילביץ' לבדוק מה קורה בטרבלינקה באביב 70 ¬ 1942שנה לאחר מכן נסע לשם האמן אריאל ינאי ,כדי לצלם את היערות שהיו עדים לזוועה ¬ המפגש ביניהם הוליד תערוכה עמר לחמנוביץ
ח
ווקה פולמן־רבן ואריאל ינאי צועדים יחד בחלל התצוגה של מוזיאון בית לוחמי הגטאות ,וצוחקים .שני דורות מפרידים ביניהם אבל נראה שפער הגילים אינו מהווה בעיה כשההומור מתווך .ובכל זאת ,מה שחיבר ביניהם לראשונה היה עניין אפל יותר :יער ,שמאחוריו סי־ פור של חיים שלמים. ינאי ,41 ,אמן צילום וראש החוג לצילום בבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה ,נחת בפולין לפני כמה שנים ,בדרכו למדינה אחרת .כיוון שהזמן איפ־ שר לו ,הוא החליט לנצל את תחנת הביניים ולנסוע למחנה ההשמדה של טרבלינקה -שבו נרצחו סבו, סבתו ושני דודיו מצד אביו" .כשהגעתי לטרבלינקה היה יום נפלא ,יצאתי מאזור האנדרטה ונכנסתי ליער הסמוך" ,הוא מספר .כצלם שמבין את משמעותו של האור בטבע ,הוא אומר כי נשבה ב"קסמו של האור במקום ,אבל ידעתי כי היופי הזה מסתיר אמת נוראה". כך או כך היתה זו תחילתו של קשר למקום .מאוחר יותר הוא חזר לטרבלינקה עם ציוד צילום ,וצילם את היער -רק אותו ,נטול כל הקשר ,בשחור ולבן. חווקה פולמן־רבן ראתה את היער הזה עשרות שנים קודם לכן ,בצבע חי ,מתוך מציאות של בריחה וזהות בדויה .היא היתה בת 15כשהגרמנים כבשו את ורשה בספטמבר 1939והיתה פעילה בתנועת "דרור" ,שמתוכה קם הארגון היהודי הלוחם אי"ל. בשלהי 1940עברה חווקה להתגורר בקומונה של "דרור" ברחוב דז'לנה .34 תווי פניה ,שלא הסגירו את היותה יהודייה ואת אופייה התזזיתי ,שנשמר היטב גם כיום ,גרמו לכך שחווקה נשלחה למשימות רבות מחוץ לגטו היהודי בוורשה תחת זהות פולנית בדויה -אמה מרצ'יניאק. באבי ב 1942הגיעה אחת המשימות הגורליות :מפ�ק דיה ,מרדכי אנילביץ' ויצחק (אנטק) צוקרמן ,הטילו עליה לנסוע לאזור הכפר טרבלינקה ,כדי לבדוק אם נכונות השמועות על השמדת יהודים במקום. כשחווקה הגיעה לתחנת הרכבת בטרבלינקה היא שמעה מקומיים פולנים מדברים על "ריח של בני אדם שרופים" .היא אמנם לא הגיעה למחנה ההשמדה עצמו ,כיוון שזו היתה משימה מסוכנת מדי (כמעט שאין כל עדות מצולמת מהמחנה בטרבלינקה ,שחו־ סל באוקטובר ,)1943אך שוטטה ביערות מסביב לו. ב־ 22בדצמבר ,חמישה חודשים לפני תחילת המרד בגטו ,חווקה נעצרה בעקבות התקפה של חברי אי"ל על בית הקפה "צינגריה" שבקרקוב, מקום שאירח דרך קבע אנשי אס.אס .יחד עם חבריה לפעולה נשלח חווקה לאושוויץ ,כפולנייה שסייעה ליהודים .היא שרדה את העבודה במחנה ,הובלה ב"צעדת המוות" למחנה הריכוז רוונסבריק בגר־ מניה ,ובסוף אפריל 1945הועברה על ידי "הצלב האדום" לשבדיה.
זיכרון של עץ את צילום היערות של ינאי ראתה חווקה ,במ־ קרה ,בתערוכה במוזיאון תל אביב .כשהתערוכה התגבשה לכדי הגירסה שמוצגת כעת בבית לוחמי הגטאות ,נערך בין השניים מפגש .שם נודע לינאי על המסע של חווקה לטרבלינקה ,ועל אביה שככל
הנראה נרצח במחנה .הוא אף גילה כי משפחתו של אביו גרה ברחוב סמוך לרחוב שבו גרה משפחתה של חווקה בוורשה .צירופי המקרים הללו הביאו אותו לצרף את המסע של חווקה למסעו שלו .כך למעשה נוצר "יער שחור־לבן -שני מסעות לטרבלינקה", שם התערוכה ,שבה לצד דיוקנאות הטבע העמו־ קים של ינאי מוקרן סרט קצר ובו ראיון עם חווקה. "המסע השלישי" ,אומר ינאי" ,הוא המסע המשו־ תף של שנינו בתערוכה הזו ,שהגיע לאחר המסע שלי לטרבלינקה מתל אביב ,ולהבדיל מהמסע של חווקה מוורשה". כאמן ,ינאי מגדיר את עצמו כמי ש"מתעניין בזיכרון ובחוויה שהצילום מזכיר יותר מאשר בצי־ לום עצמו .אני בדרך כלל מצלם במקומות שאין מה לצלם בהם .עכשיו ,למשל ,אני מצלם אורוות בנגב .היערות של טרבלינקה הם רק יערות ,אבל הם גם עדים דוממים .כשמביטים בתמונה הזו רואים יער שיכול להיות בכל מקום ,לאו דווקא בפולין, אבל הוא במקום המסוים שבו קרו דברים נוראים". חווקה ,לעומתו ,מספרת כי "היערות הם דווקא זיכרונות נעימים של הילדות שהיתה לי .רבים חושבים שהחיים בפולין ,גם לפני המלחמה ,היו קשים ועצובים .אבל היו לנו חיים טובים ,בילינו וטיילנו .היער מסמל את זה מבחינתי .כעדה נסעתי לא פעם עם בני נוער לפולין ,ואני זוכרת שבביקור בטרבלינקה אחת הנערות קיבלה התקף חרדה ורצה לתוך היער הזה". ומה דעתך על אנדרטות האבן האדירות שנבנו במקום אחרי המלחמה? "הן ראויות בעיניי .הפולנים יודעים לעשות אנדרטות". חווקה היא היסטוריה מהלכת .בית לוחמי הג־
טאות ,מוזיאון השואה הראשון בעולם שהוקם ב־ ,1949מתקשה במעט בעידן המסחריות ויחסי הציבור .על אף הארכיון העשיר שלו ,הפריטים ההיסטוריים האדירים שהוא מכיל ומוזיאון "יד לילד" שמעבד את חוויית זיכרון השואה לילדים רק 100אלף מבקרים בשנה מגיעים לכאן ,רובםהמכריע במסגרת קבוצות לימוד .זה מספר כמעט אזוטרי לעומת המיליונים שמגיעים מדי שנה ל"יד ושם" ,גם אם ההגעה לקיבוץ ,הנמצא מצפון לעכו, אינה עניין של מה בכך. ובכל זאת ,חווקה וניצולים אחרים עדיין ביני־ נו ,ופעילים בקמפוס בהתלהבות יתרה גם 63שנה לאחר הקמתו .היא היתה חברה קרובה של אנטק צוקרמן וצביה לובוטקין ("הם מתו מוקדם מדי"), ולצד היכרות עם המפקד מרדכי אנילביץ' היא לא שוכחת את האופי שובה הלב של מארק אדלמן, ממנהיגי המרד שנשאר בפולין אחרי המלחמה והפך לגיבור פוליטי עד פטירתו ב־" .2009אהבתי מאוד את הציניות של מארק .ישראל לא היתה יכולה לס־ בול את העובדה שהוא לא ציוני ,אבל חשוב לזכור שהוא היה באותו מעמד של אנילביץ'" ,היא אומרת. כמי שעסקה כל חייה בזיכרון השואה ,העוב־ דה שהסיפור לעולם לא יסופר כפי שהיה באמת מפריעה לך? "כמו במקרה של אנילביץ' ,בישראל אוהבים לעסוק במיתוס .אבל צריך לספר את הסיפור גם אם אין בו זוועה ,קורבן או גיבור .אני לא מספרת לבני הנוער ששומעים אותי זוועות ,למרות שז־ וועות לפעמים מרשימות אנשים .אני מספרת על החיים שחייתי לפני המלחמה ובמהלכה .חשוב לי מאוד שיידעו מי הייתי ומי היו האנשים סביבי ,לא כקורבנות אלא כבני אדם"¬ .
שני מסעות נפרדים, ועוד מסע אחד משותף .חווקה פולמן־ רבן ואריאל ינאי צילום :מישל דוט קום
חווקה פולמן־רבן: "היערות בפולין הם דווקא זיכרונות נעימים מהילדות שהיתה לי .לפני המלחמה היו לנו חיים טובים ,בילינו וטיילנו ,והיער מסמל את זה מבחינתי"